ייטב לב דברים· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת האזינו
מה כתיב למעלה ויכתוב משה וגו' ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר וגו' ויצו משה וגו' לקח את ספר התורה וגו' הקהילו אלי וגו' ואדברה באזניהם את הדברים האלה וגו' וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת וגו' [לא, כב-ל], וכתיב בתריה האזינו השמים ואדברה וגו']לב, א-ג]. יתבאר על פי מה שאמרו במדרש תנחומא סוף פרשת נשא (אות כט) לא יאמר אדם איני מקיים מצות הזקנים הואיל ואינם מן התורה, אמר הקב"ה כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים, שנאמר (לעיל יז, י-יא) ועשית [וגו'] על פי התורה אשר יורוך, למה, שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך. תדע לך, שהרי יעקב בשעה שבירך מנשה ואפרים מה כתיב שם (בראשית מח, כ) וישם את אפרים לפני מנשה, וקיים הקב"ה גזירתו בקרבנות הנשיאים, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז, מח), ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם, נד), עכ"ל. וכן מצינו שדרשו (מגילה ז.) על הפסוק (אסתר ט, כז) קיימו וקבלו, קיימו למעלה מה שקבלו למטה: ולזה יתכן לומר כי תחלה כתב משה תורה שבכתב כולה עד תומם, אחר כך אמר להם תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני ותקנות שתיקן לישראל, כדמצינו משה תיקן לישראל ברכת הזן (ברכות מח ע"ב), משה תיקן לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה לב.) וכדומה. וזהו שאמר ויהי ככלות משה לכתוב וגו' ויצו משה וגו' לקח את ספר וגו' הקהילו אלי וגו' ואדברה באזניהם את הדברים האלה וגו', היינו תורה שבעל פה הנמסר בדיבור בלבד, ואחר כך אמר האזינו השמים ואדברה למה שאדברה בעל פה, שיסכימו בשמים ממעל לתקנותינו, ואז ותשמע הארץ אמרי פי. והרבה לספר בשבח תורה שבעל פה, כי מבואר בכתבי האריז"ל (הובא בישמח משה פר' משפטים ד"ה עין) כי תורה שבכתב, דין, מפי הגבורה שמענו, ותורה שבעל פה רחמים, כדמצינו בכל מקום דכל הלכה למשה מסיני לגרועי ולאקולי אתא, כדמצינו גבי סוכה (סוכה ו ע"ב) אתאי הלכתא וגרעת לשלישית ואוקמיה אטפח, ועיין באשר"י בבא קמא פרק ב' סימן ב'. וכן מצינו (מכות כב ע"ב) דבאורייתא כתיב (לעיל כה, ג) ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא, ופירשו במספר הסמוך לארבעים. וכן מצינו דכתיב (שמות כא, כד) עין תחת עין, ואמרו חז"ל (בבא קמא פה ע"ב) נותן לו דמי עין. וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי (תורה שבכתב) תזל כטל (נוח לכל) אמרתי (תורה שבעל פה), כי שם ה' אקרא, שהוא מסכים עמדי, על כן הבו גודל לאלקינו לקיים הנאמר בעל פה: ב) האזינו השמים וגו' [לב, א-ב]. יתבאר בהקדם הא דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו', ואמרו ז"ל (מועד קטן יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות אז יבקשו כו', והקשו דזה סותר מאמרם (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם, דכתיב (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. ונראה לי דודאי תורה ראוי ללמוד מכל אדם ואין להשגיח על המלמד מי ומי הוא, כי הלא מדברת מתוך גרונו, כדכתיב ביה טעמא להדיא כי עדותיך שיחה לי, ואמנם כאן מיירי במי שמדבר שיחות חולין, ואמרו ז"ל (עבודה זרה יט ע"ב) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, והטעם, שכשהתלמיד חכם מדבר, אם כי נראה פשוטן של דברים דברי חול, בודאי תוכן רצוף אהבה או יראה ואיזה דבר ללמוד ממנו דין או רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת וכדומה, ועל דרך ששמעתי לפרש (דברי הימים-א כט, י) ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל (היה נראה) ויאמר דויד, אמירה בעלמא, ואז באותו אמירה היה מברך דוד את ה' בלבבו. ועל דרך זה פירשתי (פר' ואתחנן ד"ה ועל דרך עה"פ לעיל ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אמירה בעלמא, אז הייתי מתחנן אל ה'. וכן מצינו באברהם שאמר (בראשית יח, ג) אדנ"י [וגו'] אל נא תעבור מעל עבדך, ופירש רש"י לגדול שבהן אמר, דבר אחר אמר לשכינה המתן כו', ושני הפירושים אמת, כי הלביש תפלה בתוך דברי חול. ועל דרך זה פירשו השל"ה (פרק תורה אור אות ג) והנועם אלימלך (ד"ה או יאמר וישלח [הא']) פרשת וישלח, כה תאמרון לאדוני לעשו (בראשית לב, ה), עי"ש ותבין. ומי שמדבר דברי חול ומלביש בתוך דיבוריו איזה תורה או תפלה או שבח והודאה להשי"ת, הרי זה דוגמת מלאך אשר בבואו לעולם הזה הוא נראה בדמות אדם ובאמת הוא מלאך, כמו כן הוא, בחיצוניות מדבר דברי חול, ובפנימיות עולה דיבורו לשמים למעלה למעלה. ועל איש כזה נאמר מאמרם ז"ל אם הרב דומה למלאך, ר"ל להלביש את דיבורו תפוחי זהב במשכיות כסף עולם הזה, אז יבקשו דייקא תורה מפיהו, ר"ל אפילו נראה שמדבר דברי חול יבקשו בו תורה וימצאו. וזהו שאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת, השכל לדעת במועצת ודעת מילי דמשתמעו לתרי אנפי, לשמים וארץ, ואז תורה יבקשו דייקא מפיהו, לא אמר ילמדו, כי ללמוד תורה ראוי מכל אדם, אבל לבקש דברי תורה מתוך דברי חול זהו רק באם כי מלאך כו', ר"ל שדומה למלאך להלביש אותו ואת דיבורו כאמור, והבן. וזהו שנאמר (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם תוך גרונם, וחרב פיפיות של שתי פיות בידם, לשמים ולארץ וגו':
וזהו שאמר משה, האזינו השמים ואדברה, בשעה ותשמע הארץ אמרי פי אז תוכן של הדיבור לשמים. ולזה אמר ואדברה, בעצמי, פנימיות של אדם הוא הנשמה. ותשמע הארץ אמרי פי, מהשפה ולחוץ. כי בפנימיות מגיע השמימה. וגמר אומר יערוף כמטר, שאינו ענין תמידי, לקחי, ר"ל הלימוד אי אפשר בתמידיות, שצריך לפרקים להפסיק מלימודו לדבר עם בני אדם וכדומה, אבל תזל כטל דלא מיעצר (תענית ג.), אמרתי שאני אומר, ובאותו שעה הכוונה ועיני לשמים נטלתי, אם כן אותו שעה גם כן נחשב ללימוד, ולא נפסק לעולם:
וזהו שנאמר בהפטרה (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים, ר"ל אותן הדברים של חול שהם עמכם, ושובו (אותן) אל ה', להלביש בהן דברים רוחניים, והבן: או יאמר על דרך שפירשו הא דכתיב (לעיל ו, ו-ז) והיו הדברים האלה וגו' על לבבך וגו', אז ממילא [ושננתם לבניך] ודברת בם, כי דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב (אלשיך שם). וכדכתיב (משלי ו, כא) קשרם על (לוח) לבך, אחר כך ענדם על גרגרותיך ללמוד לאחרים, וכפירוש האלשיך שם (רב פנינים ג, ג הפירוש הב'). ולכך כתיב (ויקרא יט, יז) הוכח (את עצמך, אחר כך) תוכיח את עמיתך. וכבר אמרו שזה שאמרו ז"ל (בבא קמא מו.) המוציא מחברו להטות לבבו לטוב, עליו הראיה שדבריו יוצאים מלבו:
והנה, מי שמדבר בפיו ולא כן לבבו עמו, אין דבריו נשמעים לא לשמים כי אין תוכו כברו והלא ה' החוקר לב יראה רק ללבב ולא לפיו, וכמו כן אין הדברים נכנסים אל לב זולתו אם אין יוצאין מהלב. מה שאין כן כשמדבר מתוך עומק הלב, ישמע ה', ודבריו נכנסים אל לב אנשי הארץ. וזהו שנאמר האזינו השמים ואדברה בלבבי, שהוא עצמיות האדם, אז ותשמע הארץ אמרי פי. ולזה גמר אומר יערוף כמטר, שאינו נוח לכל, לקחי, אם תורתי הוא בשביל ליקח שכר וכדומה ולא מלב האמתי אז לא יפעל דבר, אבל תזל כטל אמרתי, נוח לכל, כשעירים עלי דשא כו', והבן: ג) יתבאר האזינו השמים ואדברה וגו' [לב, א-ג]. על פי מה שכתב הבינה לעתים דרוש ס"ד כי עיקר התוכחה תלוי בכשרון המעשים ויושר לבו של המוכיח, ובזה פירש מאמר איוב (ו, כה-כו) מה נמרצו אמרי יושר, אם היות היושר שעשה האדם הוא דבר נעלם בלי השמעת קול, עם כל זה הם משמיעים קול גדול כאלו יריעו אף יצריחו באזני בני אדם לאמר עשו כמוני, ומה יוכיח הוכח מכם, התוכחה הוא מעצמיכם בלי שום דיבור, כי הלהוכח מלים תחשובו(ן) לחשוב מחשבות לחבר מלים, ולרוח אמרי נואש, האמרים הבאים מהנואש הוא הבלתי מתקשט בעצמו. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו (הנעלמים) נשמעים, בלב אחרים. וזהו שנאמר (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע בלב אחרים, את אלקים ירא וגו', כי זה כל אדם יכול לעשות, ולא יצטרך לזה חכמה גדולה הבלתי נמצאת אצל כמה אנשים, ע"כ דבריו. ועל דרך זה פירש דודי הגאון הק' מה"ר אריה ליב זצלה"ה מווישניצא הפסוק (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד (בהתבודדו בינו לבין קונו) והם (האנשים מבלעדו) ישאו עונם, לשוב בתשובה עליהם. ועל דרך זה פירשתי (פר' קדושים ד"ה וזהו עה"פ ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך, אז הלבבות קרובות, ועל ידי זה בלבבך לבד הוכח (את עצמך, ובזה) תוכיח את עמיתך, כמבואר בפרשת מטות (אות ו) באורך, עי"ש:
וזהו שאמר כאן האזינו השמים ואדברה בקרב לבבי לפני קוני, וממילא ותשמע הארץ היינו אנשי הארץ אמרי פי. יערוף כמטר לקחי, התוכחה בדברי תורה שהוא אינו תמידי, כי אם כמטר פעמים ישנו ופעמים אינו, כי לא בכל זמן המצא תמצא בלב האדם לחדש לקח טוב לוקח נפשות להמקום ב"ה. תזל כטל אמרתי, האמירה בלב ובחשאי (על דרך ויאמר אל לבו) הוא כטל, תמידי. כי שם ה' אקרא בעצמי ובלבבי, ואתם הבו (על ידי זה) גודל לאלקינו לגדלו ולרוממו, והבן:
ד) יש לומר בהקדם לבאר בהפטרה (הושע יד, ב-ג) שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו' קחו עמכם דברים וגו' וקח טוב וגו', ובמדרש פרשת תצוה (ש"ר לח, ד) על הפסוק (שמות כט, א) וזה הדבר, הדא הוא דכתיב קחו עמכם דברים, זהו שאמר הכתוב (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי וגו', יכול אף להקריב פרים ואילים, תלמוד לומר לשמיע בקול תודה, לפי שישראל אומרים אין לנו קרבנות, אמר להם דברים אני מבקש ואני מוחל, ואין דברים אלא דברי תורה שנאמר (לעיל א, א) אלה הדברים אשר דבר משה, אמרו לו אין אנו יודעים, אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל כו', עי"ש. והקשה היפה תואר מה זה שאמר יכול אף להקריב פרים, דהוה ליה למימר יכול רק להקריב קרבנות פרים כו' [ו]אשמועינן דבדברי תורה ותפלה נמי סגי, ומה לשון אף, עי"ש:
והנראה לי בזה על פי מה שפירש מוזלה"ה (ישמח משה) פרשת אמור (ד"ה בחדש השביעי) בפייט (שחרית ליוס ב' דר"ה, המתחיל 'אדר והוד') זבח קודש כהוכשר וכו', יום זה אם יקרה בשבת קדש, זכרון תרועה מקרא קודש, טבעו אם בחול יבואכם צוו לתקוע כו', על דרך משל, מי שהוא רעב משביע רעבונו בכל מאכל אפילו גרוע, ואם ירצה להשביע רעבונו שלא על ידי מאכל כגון על ידי שמיעה או ראיה, אז אי אפשר בלתי אם יראה אז בעיניו ובאזניו ישמע דברים הנפלאים הפלא ופלא, על ידי זה מתענג מאוד. והנה כתיב באברהם (בראשית כב, טז) יען אשר עשית את הדבר הזה, כי חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה (ברכות ו.), כמו כן גמר אברהם אבינו בלב שלם ושמח לעשותו בפועל עד שנחשב למעשה ממש. וזהו שאומרים זבח קודש כהוכשר אז בעיניו על ידי מחשבתו הזכה של אברהם, אז רגל תמורתו איל, ולא מקודם שהוכשר, כמו כן חכם חניטיו לתקוע וכו', אם יקרה בשבת קודש ואינו אלא זכרון תרועה, לכך צריך שיהיה מקרא קודש בקדושה יתירה. אבל טבעו אם בחול יבואכם צוו לתקוע, שהתקיעה בטבע מועיל, לכך יום תרועה יהיה לכם, ולא נאמר בו (במדבר כט, א) מקרא קודש, ע"כ דבריו הנחמדים:
וזהו שאמר הכתוב שובה ישראל וגו' כי כשלת בלא כח בעונך, כי אין לנו לא מקדש ולא קרבנות, על כן קחו עמכם דברים דברי תורה ושובו וגו'. ואם אינכם יודעים דברי תורה, על כל פנים אמרו אליו בתפלה ותחנונים כל תשא עון. ופתח בלשון יחיד, וסיים בלשון רבים אמרו, כי גדול תלמוד תורה ותפלה דרבים, אל כביר לא ימאס (עי' ברכות ח.). וגמר אומר וקח טוב, ליקח הדברים טובים בכוונה זכה ורצויה ביתר שאת ויתר עז, כי רק ונשלמה פרים שפתינו, כי שפתינו רק דוגמא של הפרים, אם כן לעשות זאת הפעולה של גוף הקרבנות צריך להיות מקרא קודש, מה שאין כן בזמן שהיו מקריבים הקרבנות ממש לא היה צריך זכות הרעיון כל כך, כי המעשה בעצמה תפעל טבעה. וכי האי גוונא כתב רבינו יונה פרק קמא דברכות (ו. בדפי הרי"ף ד"ה אמנם) דאפילו למאן דאמר (ראש השנה כח ע"ב) מצות אין צריכות כוונה, הני מילי בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה הוא במקום כוונה, אבל במצות שתלויה רק באמירה בלבד ודאי צריך כוונה, שהאמירה הוא בלב, וכשאינו מכוון הוי כלא עשה כלום. וזהו שאמר הכתוב ארחץ בנקיון כפי, ארחץ ברעיון זך כפי, כלומר עת אשא כפי להתפלל (וכדכתיב (איכה ב, יט) שאי אליו כפיך, וכדכתיב (שמות יז, יב) ויהי ידיו אמונה, ופירש התרגום והוה ידוהי פרישן בצלו), ואסובבה את מזבחך לומר אנא ה' הושיעה נא (עיין במדרש אמור (ויק"ר ל, ה)ן. ועל זה אמר המדרש יכול אף להקריב פרים ואילים, במעשה, נמי צריך כפים ורעיון זך, תלמוד לומר לשמיע בקול תודה, היינו לשמיע קול תורה ותפלה לזה צריך כוונה יתירה וזך הרעיון, אבל להקריב פרים במעשה לא צריך כוונה יתירה, כי המעשה במקום כוונה, ובעצמה תעשה פעולתה הטבעי:
ועל פי הדברים האלה אני אומר כי מה שאמרו חז"ל (ראש השנה טז.) אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח ושתי לחם בעצרת כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, עכשיו שאין לנו עומר ושתי לחם וניסוך המים כי בעוה"ר חרב המקדש וכו', אם מזכירין ועוסקין בענין עומר ושתי לחם וניסוך המים ומקבל עליו לעשותו עת יבנה המקדש במהרה בימינו, נחשב כאלו עשה בפועל ממש, ועל ידי זה גם כן מתברכין התבואות וגשמי שנה. וראיה ברורה לזה מתוך דברי המדרש עצמו שם (ש"ר הנ"ל) שאמר, בימי השופטים שמעתי צעקתם, ופירש היפה תואר שהביאו זה לומר אף על פי שלא יכלו להקריב מנחה, דכתיב (שופטים ו, ו) וידל ישראל מאוד, ואמרו חז"ל (ילקוט שופטים רמז ס) שלא היה להם להקריב מנחה, אף על פי כן כתיב (שם, ז) ויהי כי זעקו וגו'. ואני מוסיף, דכתיב בתריה (שם ז, יג) והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו, ופירש רש"י לחם שעורים הוא זכות העומר בפסח, הרי שהתפלה עמד להם במקום הקרבת העומר. ועוד ראיה ברורה לזה מהא דאיתא במגילה פרק א' דף ט"ז (ע"א) על הפסוק (אסתר ו, יא) ויקח המן, אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה, ופירש רש"י ענינו של יום תנופת העומר, נתעטף מרדכי וקם ליה בצלותא, אתא המן כו' אמר להו במה עסיקתו, אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלא קומצא דסולתא ומתכפר ליה, אמר להו אתא קומצא דידכו ודחי עשרת אלפי ככרי דדהבא דידי כו', עי"ש. הרי מפורש כדברינו:
וזהו שאמר הכתוב האזינו השמים ואדברה לתת טל ומטר, ותשמע הארץ אמרי פי להיות הארץ תתן יבולה, אם כי יערוף כמטר שפעמים ישנו ופעמים אינו לקחי, הוא מצות התורה של הקרבת העומר ושתי לחם וניסוך המים המברכים גשמי שנה ותבואה, שעל ידם אני לוקח גשמים וברכת התבואה, ואין זה רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ועתה בעוה"ר איננו, אבל תזל כטל (דלא מיעצר (תענית ג.)ן אמרתי, שאני עוסק בענין העומר ושתי לחם וכו' ומתפלל, זה הוא תמידי ועומד במקומו להתברך על ידם הגשמים והתבואות:
וזהו שאמר בהפטרה (הושע יד, ו-ה) אהיה כטל לישראל וגו', כטל דלא מיעצר, ויך שרשיו כלבנון כמו בבית המקדש, ילכו יונקותיו, ירמוז להארבעה מינים שבלולב, ויהי כזית הודו שמודים ומהללים לבוראם בהלל והודאה, וריח לו כלבנון כמו בבית המקדש, ישובו יושבי בצלו (בצל הסוכה) יחיו דגן (תבואה שבשדות) ויפרחו כגפן (הגפן תתן פריה), זכרו, רק הזכר להנעשה במעשה המקדש הוא כיין לבנון, רומז לניסוך היין שבבית המקדש שעל ידו היו מתברכים הגפנים, ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה. ורמז לזה, כפו"ת תמרים ראשי תיבות ו'יטעו כ'רמים ו'יעשו פ'רי ת'בואה, והבן:
ה) יתבאר בהקדם לפרש שובה ישראל וגו' קחו עמכם דברים וגו' (הושע יד, ב-ג). כי אנו מבקשים (תפלת 'אבינו מלכנו'] כתבנו בספר פרנסה וכלכלה, ובתקוני זוהר (תקון ו, כב.) איתא צווחין ככלבין הב לנא מזונא כו'. אבל ביאור הדברים, אם מבקש פרנסה בשביל עצמו ודאי לא טוב הדבר, אבל אם מבקש למען להחיות בני ביתו ולהחזיקן לתלמוד תורה ולהשיא בניו ובנותיו לת"ח וכדומה לעשות צדקה וגמילות חסדים, זה הגון, כי גם זה למען למלאות רצונו יתברך. וזהו שאומרים (תפלת שמו"ע) זכרנו לחיים כו', לא למעננו, כי אם למענך אלקים חיים, כדי לעבדך ולעשות לך נחת רוח, ובזה אנו מחזירים החיים והפרנסה אליו יתברך לעשות בהן רצונו ית"ש. וזהו שאמר דוד (תהלים ב, ז-ח) ה' אמר אלי וגו' אני היום (בראש השנה הנקרא היום (זוהר בא לב ע"ב)) ילדתיך, כי אז נברא בריה חדשה כקטן שנולד (כדאיתא במדרש אמור (ויק"ר ל, ג) על הפסוק (ויקרא כג, מ) ולקחתם, שזה שאמר (תהלים קב, יט) ועם נברא יהלל כו'), שאל ממני ואתנה גוים נחלתך, דקדק לומר לשון שאלה, דהדרא בעינא למצותיו ולרצונו יתברך. וזהו שאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, נעשית חלש וכושל בגוף וממון, בעוניך. ושלא תאמר כי זה מאהבת שכר וגשמי עולם הזה, על זה אמר קחו עמכם דברים (הדברים שעמכם, טוב עולם הזה) ושובו (אותן) אל ה', לצורך עבודתו ולמצותיו כאמור. ואם כן מה ששב שלא יחלש ולא יכשל כי אם יהיה חזק ובריא ועשיר, גם זה למענו יתברך כדי לעבדו בגוף ונפש וממון בנפשו ומאודו, והבן:
ובזה אני מפרש הא דכתיב (ישעיה נה, י) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ וגו', דלכאורה אומרו ושמה לא ישוב שפת יתר, ומה קא משמע לן. אבל לדרכנו נאמר על פי מה שאמרו חז"ל (תקוני זוהר, תקון ה, יט ע"ב) מים התחתונים בוכים אנן נמי בעיין למהוי קדם מלכא. ומהאי טעמא ניסוך המים והמלח הקרב על המזבח להעלותם לגבוה (רש"י ויקרא ב, יג), ואם כן הגשם היורד איך יש לו לבכות. אבל זהו אם אינו מצמיח ואינו עושה פירות, אבל אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה לעשות פרי, אזי כשאוכלין פירותיו ומודים ומברכים ומשבחים לשמו יתברך בברכה הראוי להם, אזי כח המטר שהצמיח לזה יש לו עליה למרום ושב למקומו. וזהו שאמר כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה (לשמים) לא ישוב כי אם (כלומר, רק אם) הרוה את הארץ, ואז והולידה והצמיחה, אז דוקא ישוב למקומו והדר בעינא:
וזהו שאמר האזינו השמים ואדברה לתת טל ומטר לברכה, ותשמע הארץ אמרי פי לתת את יבולה, כי יערוף כמטר לקחי, כלומר כמו שהמטר היורד מן השמים שמה ישוב למקומו אם הרוה את הארץ והצמיחה והדר בעינא, כמו כן לקחי מה שאני לוקח טוב עולם הזה על ידי טל ומטר יבול הארץ, הדר בעינא ושב לשמי מרום בעשותי בהן מצותיו יתברך כאמור, והבן:
ו) יאמר האזינו וגו' [לב, א'ב]. כי כתיב צדיק מושל וגו' (שמואל-ב כג, ג), צדיק גוזר והקב"ה מקיים (זוהר שמות טו.). ואיתא בכתובות פרק קמא (ה.) גבי הא דדריש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים כו', הכי קאמר, מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד, הרקיע, ומה ניהו מטר. וברש"י (ד"ה הכי קאמר), שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים, שמתפללים על הגשמים ומטר יורד, עי"ש. ובכן יתר העם יושבי הארץ חרדים על דבריהם לשמוע בקול היוצא מפיהם. וזהו שאמר האזינו השמים מה שאדברה, אז ותשמע (יושבי) הארץ אמרי פי, יערוף כמטר (היורד על פי) לקחי, תזל כטל (שעל פי) אמרתי, כלומר כמו שהמטר והטל יאזינו, כמו כן יושבי הארץ, והבן:
ז) יתבאר כי כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, הנה הקדים שמים לארץ. וכתיב (שם ב, ד) ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, הקדים ארץ לשמים. ומפרש האור החיים (ר"פ בראשית אות ג) בראשית ברא אלקים, שם אלקים מדת הדין, את השמים, שם בעליונים מתנהג במדת הדין בלי שיתוף רחמים. ואת הארץ, הנהגתו מבואר במקום אחר, ביום עשות ה' אלקים (שיתוף רחמים בדין) ארץ, ענין השיתוף של רחמים נוהג בארץ, ושמים, הנהגתו מבואר במקום אחר, עי"ש. וזהו שנאמר האזינו השמים, היינו העליונים, ואדברה, דיבור לשון קשה, מדת הדין, ותשמע הארץ אמרי פי, אמירה רכה מדת הרחמים, והבן:
ח) האזינו השמים וגו' [לב, א-ד]. בשבת יום י"ג בחדש תשרי תרכ"ח, שהיה אז גשמים מרובים מקודם יום הכיפורים והלאה ולא קדשנו הלבנה, וגם מורא עלה על ראשינו לבל יעצרנו הגשם ממצות סוכה כתיקונו, עניתי ואמרתי דרך תפלה ובקשה שיעזרנו ה' לקיים מצוה החובה עלינו כהוגן. וסמכתיו על זה הפסוק, והוא על פי מה שאמרו במצות ארבעה מינים שבלולב (סוכה לז ע"ב) מעלה ומוריד מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ובמדרש (ויק"ר ל, יג) איתא, ולקחתם לכם וגו' (ויקרא כג, מ), כדי שאוריד לכם מטר. ושניהן צדקו יחדיו, כי סגולת הארבעה מינים להוריד מטר בזמן שהעולם צריך לו והוא נוח לכל כטל ורביבים, אבל לעת כזאת שאין העולם צריך למטר ויש בו חשש ביטול מצוה, מהראוי אשר סגולת הארבעה מינים שאנחנו מוכנים ועומדים ליטול ולנענע יעצור המטר לבל ירד, כמו שמעציר רוחות וטללים רעים:
והנה, במדרש ברכה (ספרי שנז) ויראהו וגו' עד הים האחרון (להלן לד, א"ב), אל תקרי כו' אלא היום האחרון, שהראהו הקב"ה מה שעתיד להיות עד סוף כל הימים. וממילא משה היה צופה ומביט גם של עתה, ועל זה אמר האזינו השמים ואדברה, שיאזינו השמים מה שאדברה (למנוע מטר), למען ותשמע הארץ אלו יושבי הארץ אמרי פי, מה שאמרתי בסוכות תשבו (ויקרא כג, מב) ומצות קידוש החדש (שמות יב, ב). יערוף כמטר לקחי, כלומר אם המטר אינו כטל כי אם כמטר שאינו נוח לכל, אז מהראוי אשר לקחי, ירמוז למצות לולב דכתיב ולקחתם, יערוף את המטר וימנענו. תזל כטל אמרתי, פירוש, מה שאמרתי ולקחתם להוריד לכם מטר, היינו בזמן שהוא נוח לכל כטל וכשעירים עלי דשא וגו'. והטעם שיש בארבעה מינים כח לעצור המטר ורוחות וטללים רעים, היינו מפני שהם מרמזים על ארבע אותיות הוי"ה (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ה עמ' שז), ובנענע אותם לכל הששה קצוות לומר שמלא כל הארץ כבודו, לית אתר פנוי מיניה, יראו מלגשת לילך ולהזיק. וזהו שאמר כי שם הוי"ה אקרא בארבעה מינים, הבו גודל לאלקינו לבלי לצער לבני אל חי. ואמר עוד כי ראוי לו יתברך להיות בעזרנו לקיים מצותיו, על דרך שאמרו (שבת קד.) הבא לטהר מסייעין אותו, וכבר מבואר אצלי (פר' תצא ד"ה וטעמא) טעם הדבר על פי התורה דכתיב (שמות כג, ה) עזוב תעזוב עמו לענין טעינה ופריקה, והקב"ה שומר משמרתה של תורה כדאיתא בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג), וזהו שאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, היינו משפטי התורה, צדיק וישר הוא ואוהב צדקות, מהראוי לצדקנו ולזכותנו לקיים מצותיו יתברך ויהיו מעשינו לרצון, ולא נהיה כמוזג כוס לרבו ושופכו על פניו (ע"פ סוכה כח ע"ב). רמז לדבר, (תהלים קמט, ד) כי רוצה ה' בעמו, רוצ"ה ראשי תיבות ר'אה ו'התקין צ'ורת ה'לבנה ויתפזרו העבים, ומן יעי"ב באפו (איכה ב, א) יהיה נעשה י'פאר ע'נוים בי'שועה, וכן הצור תמים וגו', הצו"ר ראשי תיבות ר'אה ו'התקין צ'ורת ה'לבנה, כידוע ומפורסם בשם הרב מלאנציט זלה"ה על הפסוק (שם קיד, ח) ההפכי הצו"ר:
והנה, גם אחר כך באותו לילה ירדו גשמים, וביום נתפזרו העבים ויעשו בני ישראל סוכות, והיה לעת ערב בכניסת ליל יום טוב שוב נתקשרו העבים וירדו גשמים מרובים בשטף מים, ולא קם רוח בנו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי אם אל ה' עינינו היו נשואות, ויעתר לנו ויקשב לקול שועתינו ואחר שעה פסקו הגשמים, ואחר כך נראה הרקיע בטהרתו וקדשנו הלבנה ברבים ביום טוב ליל י"ו מהמולד בברכה, וסמכנו על הב"ח (ד"ה גם נוהגין) הביאו המגן אברהם (סק"ז) סימן תכ"ו, ועל תשובת מוזלה"ה בספר השיב משה שהעלה לסמוך על הכנסת הגדולה (שיירי כנסת הגדולה שם, הגה"ט אות ב) ולברך בליל י"ו, עיין שם סימן י"ד (ועיין עוד מענין ליל י"ו בתשובת חתם סופר אורח חיים סימן ק"ב, ותשובת שואל ומשיב (או"ח) (מהדו"ק ח"ג) קנ"א), וכבר בימי ילדותי עשיתי כך מעשה לפניו לפי דבריו, ואם כך בשאר חדשים, כל שכן בחדש תשרי ראשית השנה, שאין לך צער גדול מזה בהעדר מצות קידוש לבנה כראוי שיש לברך, וסימנא טבא הוא לכולא שתא, וכל אשר שמע הוראתו של מוזלה"ה עמד ובירך. ואחר כך שוב לא ירדו גשמים כל ימי החג, ותהלה לאל ישבנו בסוכה במנוחה והשקט, עד הנה עזרנו ה' ואל יטשנו לנצח, תבענה שפתינו תהלה לנורא עלילה:
ובמדרש רבה, האזינו השמים [לב, א], הדא הוא דכתיב (קהלת ג, יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים וגו', הקב"ה ברא העליונים לעליונים ותחתונים לתחתונים, שכן כתיב (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, בא משה ועשה תחתונים לעליונים [ואת העליונים לתחתונים], שכן כתיב ומשה עלה אל האלקים (שמות יט, ג), וירד ה' על הר סיני (שם, כ). דבר אחר, הקב"ה ברא השמים שיהיו מקלסין אותו, שנאמר (תהלים יט, ב) השמים מספרים, בא משה ושיתק אותן, שנאמר האזינו השמים, זהו שאמר הכתוב (שמואל-ב כג, ג) לי דבר וגו' צדיק מושל יראת אלקים כו' (ד"ר י, ב"ג), עיי"ש. ביאור אלה הדברים, שבא לתת טעם מפני מה היה בכחו של משה להשתרר לומר האזינו השמים וגו', הענין, כי עולם העליון מתנהג למעלה מהטבע, והעולם הזה מתנהג בטבע, והיינו דכתיב השמים שמים להוי"ה, הנהגה נסית הבא מכח שם הוי"ה ב"ה, כמו שכתבו הראב"ע (שמות ו, ג) והרמב"ן (שם, ב) בפרשת וארא, והארץ נתן (להתנהג בטבע) לפי ערך בני אדם שוכני בתי חומר. ומשה שבר טבעו, שהרי ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד, כח), ופירש מן האשה (שבת פז.) וכדומה, הרי עשה מתחתונים עליונים, והיינו דכתיב ומשה עלה אל האלקים, להתנהג בבחינת אלקים, למעלה מהטבע. ומכח זה זכה לעשות מעליונים תחתונים, שנאמר וירד ה' על הר סיני, כלומר לגילוי אלקותו יתברך במתן תורה ובנסים נגלים למעלה מהטבע משם הוי"ה ב"ה, אשר נעשו על ידי מדה במדה. וכיון שהוא היה בעל בחירה ושבר טבעו בשביל רצונו של מקום, בשביל זה זכה להשתרר על השמים וצבאם שהם אינם בעלי בחירה ורצון, ובעמדם יעמודו, וזה טעם שצדיק מושל, והבן:
ט) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' [לב, א-ג]. יש לרמז בזה ענין תפלה בלחש ותפלה בקול, המבואר סודו בדברי האריז"ל (שער הכוונות, ענין כונת חזרת העמידה דרוש א עמ' רנ), כי תחלה בעת יחוד השלם צריך שיהיה בחשאי מפני פחד החיצונים שלא יתאחזו בו להפרידו ח"ו כי אינו נוח להם יחוד הקדושה, ואחר שכבר נעשה היחוד בשלימות בלחש אז הרשות נתונה להתוודע ולהגלות היחוד לעין כל: וזהו שאמר האזינו השמים ואדברה בלחש, שאינו נשמע אלא לאזני העליונים, אחר זה ותשמע הארץ אמרי פי תפלה בקול רם, הנשמע לארץ. והטעם, יערוף כמטר (שאינו נוח לעוברי דרכים, הן החיצונים הסובבים) לקחי, היינו היחוד בחשאי, מלשון (לעיל כב, יג) כי יקח איש אשה. וזאת תורת המסורה, יערוף כמטר לקחי, ואידך (מלכים-א יז, יא) לקחי נא לי פת לחם, מלשון (בראשית לט, ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל, פירש רש"י הלחם זו אשתו, עיי"ש. ואידך (איוב יא, ד) זך לקחי, היינו שיהיה היחוד זך, בלי יתערב זר ביניהם. ועל זה אמר תזל כטל אמרתי, תפלה בקול, כי כבר הוא כשעירים עלי דשא וגו', כרוח סערה המבריח העפריות והפסולת מהם, כמו כן נתפרדו מעליהם פועלי און. ועוד טעם על תפלה בקול, אמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, לענות בבית המקדש ברוך שם כבוד מלכותו, ובזמן הזה אמן אחרי כל ברכה, והבן:
י) עוד יתבאר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי [לב, א-ג]. דהוה ליה למימר האזינו וגו' דברתי, מה זה ואדברה, לשון משתמש לעתיד. והנראה לי בזה הוא על פי דאיתא במדרש בשלח (ש"ר) סימן כ"א (אות ג) על הפסוק (שמות יד, טו) מה תצעק אלי, הדא הוא דכתיב (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה, כל מי שעושה רצון המקום ומכוון לבו בתפלה אני שומע לו בעולם הזה ולעתיד לבא כו'. אמר רבי אלעזר [בן פדת] כו', עד שלא ידבר האדם, יודע הקב"ה מה שבלבו, לכך מה תצעק אלי. והקשה היפה תואר (ד"ה לכך כתיב) אם כן בטלת כל התפלות, והלא מחיוב התפלה ביטוי שפתים להשמיע לאזנים, ואם במחשבה סגי, תפלה בפה למה לי. וכתבתי במקומו תירוץ על זה על דרך שאמרו (יבמות סד.) מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, הענין שמתאוה הוא מבואר בזוהר תולדות (קלז.) וז"ל, עשרין שנין אשתהי יצחק וכו' עד דצלי צלותא, בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בצלותהון דצדיקייא בשעתא דמצלאין קמיה על מה דאצטריכו, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא [לכל] מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא, עכ"ל. הרי מבואר שמתאוה הקב"ה לתפלתן כו' למען יושעו לעתיד דורות הבאים אחריהם על ידי תפלתן שחפרו ומצאו באר מעין ישועה לשאוב ממנו כל הצריכים לאותו דבר. ובזה מסולק קושית יפה תואר, כי מחשבה לא נודע בלתי לה' לבדו, ולא יודע הדבר אם תפלתו של הצדיק פעל הישועה שיהיה מוכן גם לדורות, על כן החיוב לבטא בשפתים להשמיע קולו בתפילתו, למען להודיע לבני אדם כי תפלת הצדיקים פעלה כל זאת וגם עתה ממנו יושעו בתפלתן וזכותן. וזהו שאמר הכתוב עצמו טרם יקראו ואני אענה, (אך) עוד (כלומר, למען להושיע עוד בדבר זה לעתיד, על כן) הם מדברים (בפה) ואני אשמע. ואפשר שזה שאמר המדרש כל מי שמכוון לבו אני שומע לו בעולם הזה, כלומר בעולמו, ולעתיד לבא, היינו לדורות העתידין לבא. וזהו שאמר המדרש לכך נאמר מה תצעק, תנאי התנה הקב"ה עם הים שיבקע לפני בני ישראל ביציאת מצרים ולדורות, וסגי במחשבה לבד לעורר קיום התנאי, עיי"ש שהארכתי:
וזהו שאמר האזינו השמים ואדברה, היינו מה שאדברה לעתיד, כי גם המלאכים יודעים מחשבות שבלב אדם, כמו שכתבו תוספות בפרק קמא דשבת דף י"ב ע"ב (ד"ה שאין), ואף על פי כן ותשמע הארץ אמרי פי, שאני מחויב להתפלל בפה עד שתשמע הארץ, ועל זה אמר הטעם יערוף כמטר לקחי, מה שאני לוקח על ידי מחשבה אינו אלא לשעה, כמטר שפעמים ישנו ופעמים אינו ונעצר, כמו כן אותו לקיחה רק לפי שעה לי, ולא לזולתו לעתיד, אבל תזל כטל (היורד תמיד ולא נעצר) אמרתי, שהאמירה בפה מועיל גם לעתיד, ונוח לכל. כי שם הוי"ה (רחמים) אקרא, גם אותם הדורות הבאים הבו גודל, בחינת גדולה וחסד לאלקינו, להמתיק שם אלקים לרחמים, והבן:
יא) עוד יתבאר האזינו השמים ואדברה וגו' [לב, א-ו]. על פי שאנו מבקשים בימים הקדושים זכרנו לחיים וכו' כתבנו בספר פרנסה וכו', ובתיקוני זוהר (תקון ו, כב.) מתרעם על זה צווחין ככלבא הב לנא חיי ומזונא ופרנסה, עיי"ש: וכבר אמרתי (פר' עקב ד"ה ועל דרך, ע"ש) להמליץ בעדנו על דרך שאמרו בפרק קמא דראש השנה (ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ומקשה מכורש שהחמיץ שאמר (עזרא ו, י) די להון וגו' ומצלין לחיי מלכא, ומתרץ כאן בישראל וכאן באומות העולם, ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ במדבר ד"ה והנ"ל) כי בישראל זה עצמו רצון הבורא שיחיה בנו ויעבדנו, והנותן בשביל שיחיה בנו, לא למענו הוא רוצה בכך, כי אם למלאות רצון יוצרו שהוא מקור הטוב ורוצה להטיב, לכך שרי, מה שאין כן באומות העולם שאינם עושין אלא למענם. ובזה פירש אבא מארי זלה"ה ועתה ישראל שמע אל החוקים וגו' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וגו' (לעיל ד, א), כלומר שאני מלמד אתכם שאתם רשאין לעשות בשביל שתחיו, והיינו בשביל שהכוונה בזה למענו יתברך החפץ בחיים, וכיון שזה חפצך ורצונך, על כן כתבנו בספר החיים למענך וגו', להשלים רצונך. ובזה סרה תלונת התקוני זוהר, כי אין אנו מבקשים טוב עולם הזה למעננו, כי אם למענו יתברך להשלים רצונו יתברך. וכבר כתב בספר פנים יפות שזה שאנו אומרים בשמונה עשרה רפאנו ה' ונרפא וכו' כי אל רופא נאמן ורחמן אתה, וכן ברך עלינו ה' וכו' כי טוב ומטיב אתה וכו', הכוונה, שאנו מבקשים עניני הגוף להשלים טובך ורצונך, ע"כ דבריו: וזהו שאמר האזינו השמים ואדברה בלבי, אם כי ותשמע הארץ אמרי פי בתפלה, הן עניני הגוף הנשמע לארץ, אם כי יערוף כמטר שאינו נוח לכל לקחי מה שאני מבקש ליקח חיים ומזונות, שזה נוח לארץ ולא לשוכני שמים, שהעבודה צריך להיות צורך גבוה, עם כל זה תזל כטל אמרתי וגו', ראוי שיהיו אמרי פי נוח לכל. והטעם, כי שם ה' אקרא, שאני מתפלל למענו יתברך להשלים רצונו לרחם על בריותיו, על כן הבו גודל לאלקינו. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו', ובמשפט יעמיד ארץ להעניש לעוברי רצונו, שחת לו לא, תרגומו חבילו להון ולא ליה, ולדרכנו יאמר כלשון בתמיה, כשמעניש, הכי שחת לו להחוטא ולא לו כביכול, הלא בניו הם, ובודאי אב כשמעניש לבניו יש לו צער מזה, (וכדאיתא בגמרא פרק קמא דקדושין (לו.)) אפילו עוברי רצונו קרוין בנים שנאמר (ישעיה א, ד) בנים משחיתים, ואיתא בגמרא (סנהדרין מו.) היוצא ליהרג שכינה מה אומרת קלני מראשי. ובפרט כי אין עליהם אשמה, כי מומם דור עקש ופתלתול, כלומר מום שלהם רק מכח הדור שהוא עקש ופתלתול ומחטיאי הרבים, ה' יפיר עצתם. הלה' תגמלו זאת, הכי זאת גמול לה', הלוא הוא אביך וגו', ובודאי אב רוצה להטיב לבנו ולא לצערו, כל שכן הבורא יתברך אשר הוא עשך ויכננך. אם כן כשאני מבקש לרחם עלינו שתושיענו בבני חיי ומזוני רויחי, אם כי אמרי פי עניני הגוף הגשמיים, אבל בלבבי אשים דברתי אליו יתברך למלא רצונו, על כן האזינו השמים מה שאדברה בלבבי, כאמור:
יב) או יאמר האזינו השמים ואדברה וגו' [לב, א-ב]. דאיתא במדרש (ד"ר י, ג) הדא הוא דכתיב (שמואל"ב כג, ג) צדיק מושל יראת אלקים. וידוע (זוהר נח נט ע"ב) כי השומר ברית נקרא צדיק, על כן כתיב (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים, כי הם בריתו ינצורו במצות מילה. וידוע מאמרם פרק ד' דמנחות (מג ע"ב) כיון שנכנס דוד למרחץ אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות, כיון שנסתכל במילתו נתישבה דעתו כו'. וזהו שאמר משה האזינו השמים ואדברה, כי ותשמע הארץ "אמרי" פי, שהארץ שומע ומקיים מצות מילה שעליו אמר דוד (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על "אמרתך" (ורמז זה מבואר בעוללות אפרים (מאמר תנב)). ועל זה אמר יערוף כמטר לקחי, זה התורה והמצות, דומה למטר שאינו תמידי, כמו כן יש עת וזמן ששרוי בלא תורה ומצות, אבל תזל כטל "אמרתי", זה מצות מילה הוא תמידי, כטל דלא מיעצר (תענית ג.): יג) או יאמר האזינו השמים ואדברה [לב, א'ב]. כי בתחלה יראה האדם לעשות רצון הבורא על כל פנים בעניני שמים, הן המה התורה והמצות ששורשן בגבהי מרומים, אחר זה ותשמע הארץ אמרי פי, שגם בהיותו עוסק בענינים ארציים כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכדומה יהא לשם שמים, כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן רל"א. ועל זה אמר יערוף כמטר לקחי שאינו תמידי (כי כבר אמרו חז"ל (ברכות לה ע"ב), לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח), יכול דברים כמשמען, תלמוד לומר (לעיל יא, יד) ואספת דגנך), תזל כטל אמרתי קאי על ותשמע הארץ אמרי פי, היינו בהיותו גם בעסק ארציי דבוק בה' אזי הוא כטל, תמידי, דלא מיעצר (תענית ג.): יד) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ וגו' [לב, א]. אמרו חז"ל בילקוט (האזינו רמז תתקמב) משה שהיה קרוב לשמים ורחוק מהארץ אמר האזינו השמים ותשמע הארץ, ישעיה שהיה רחוק משמים וקרוב לארץ אמר (ישעיה א, ב) שמעו שמים והאזיני ארץ: נראה להבין דברי חכמים וחידותם על דרך דאיתא במדרש פרשת מצורע (ויק"ר טז, ב) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז מאן בעי למיזבן סם חיים, כנוף כולי עלמא ואתו לגביה אמרו ליה הב לנא וכו', הוציא לו ספר תהלים והראהו מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה סור מרע ועשה טוב (לד, יג-טו). ופירש בספר סדורו של שבת חלק ב' דרוש ד' (פ"א מאמר יא) כי עתה בזמן הזה שמלאכתן בעסקי עולם הזה קבע ותורתן עראי, הבא לומר דברי תוכחה ומוסר צריך להמשיל משל מעניני עולם הזה להבין מזה עניני שמימי, היינו כמו שהרופא צריך לנקות תחלה הגוף והקיבה מזוהמתם ואחר זה יתן סמי רפואות להחיותו, כמו כן צריך תחלה לסור מרע לנקות המוח והלב מזוהמתם, אחר זה יעסוק בעניני רפואות בחינת עשה טוב. אבל בזמניהם, בפרט בעיירות הנ"ל ששם היו גדולי הדור שתורתן קבע וכו' וכל עסקיהם בענינים שמימיים, ועניני עולם הזה היה טפל ורחוק מעיניהם, הוצרך הרוכל לומר להם המשל מספר תהלים, תחלה סור מרע ואחר זה ועשה טוב, כמו כן בעניני עולם הזה צריך תחלה לנקות הגוף מזוהמתו אחר זה לשתות סמי רפואות, ע"כ דבריו:
וזה דברי הילקוט, כי משה רבינו אוהב ישראל היה ומלמדם להועיל הן בענינים שמימיים הן בארציים, וזהו שאמר הילקוט, משה שהיה קרוב לשמים, לעסקי שמים ורחוק מארץ, בענינים ארציים (ודורו אבתריה גרורים), על כן אמר לישראל האזינו השמים, הוא המשל בדבר הקרוב לעיניהם, ומכח זה ותשמע הארץ, הוא הנמשל בענינים ארציים הרחוק מהם. אבל ישעיה, ר"ל בדורו שהיה רחוק משמים וקרוב לארץ, שעיקר עסקיהן בענינים ארציים, אמר שמעו שמים, הוא הנמשל בעניני שמימיים הרחוק מעיניהם, על ידי והאזיני הארץ, הוא המשל מארץ הקרוב לעיניהם, והבן זה: ומו"ח הגאון הצדיק מו"ה משה דוד ז"ל (שבסוף ימיו היה אבדק"ק צפת תובב"א) פירש האזינו וגו', כי מצינו שישראל אמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ואמר ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו פומיכו לאודניכו (שבת פרק רבי עקיבא (פח.)), והענין, כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שם קמו.), היינו זוהמא של הגוף, ולכן השיגו רצונו יתברך וחשקה נפשם למצות ה' גם טרם נצטוו, וזה סוד (הגדה של פסח) אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. והנה בהרכבת אדם יש חלק שמים, הוא הנשמה, וחלק הארץ הוא הגוף, כדאיתא בגמרא (סנהדרין צא ע"ב) יקרא אל השמים מעל (זה הנשמה) ואל הארץ (זה הגוף) לדין עמו (תהלים נ, ד). וזהו שאמר הכתוב האזינו השמים ואדברה, ר"ל האזינו הנשמה מקודם מה שאדברה לעתיד, ותשמע הארץ זה הגוף אמרי פי, הלואי אחר הצווי, ע"כ דבריו:
במדרש דבר אחר האזינו השמים [לב, א], מכאן אתה למד שיש לשמים פה ולב ואוזן. פה מנין, שנאמר (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל. לב, דכתיב (לעיל ד, יא) וההר בוער באש עד לב השמים. אוזן מנין, דכתיב האזינו השמים (ד"ר י, ד). ונראה לי על פי המבואר בספרים כי האדם צריך לתקן בחינת אל"ף, ראש לכל האותיות, ראשי תיבות א'וזן ל'ב פ'ה, והן ראשי האברים שבאדם, וממילא כולא בתר רישא גרירא. וזהו שנאמר בסוף הפרשה (לב, מד) ויבא משה וידבר וגו' "באזני" העם וגו' ויאמר אליהם שימו "לבבכם" וגו' אשר תצום את בניכם וגו' (בפה), כי לא דבר רק, קרי ביה לא דיבור ריק הוא מכם כי הוא חייכם, כי הדיבור חיותו של האדם, כי לנפש חיה (בראשית ב, ז) תרגומו לרוח ממללא (וכבר דרשו חז"ל (שבועות מט.) וזה דבר השמיטה (לעיל טו. ב), אפילו "דיבור" משמט). וזמן תיקונו בחדש תשרי, ועל כן בראש השנה עיקר המצוה לתקן בחינת אוזן, בחינת שמיעה, לשמוע קול שופר. והענין, על דרך שאמר המדרש ריש הפרשה (שם, א) רמ"ח אברים באדם, ועל ידי האוזן כולם חיים, שנאמר (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם:
ביאור הדבר, כי קול שופר מחריד הלב ומעורר לשוב בתשובה, כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה פרק ג' (ה"ד) ובשל"ה (מס' ראש השנה, פרק תורה אור אות א), וזה שמברכין לשמוע קול שופר, שיהיה להאדם לב שומע ומאזין לקול התקיעות, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה שלימה בימים שבין כסא לעשור. וגמר מצות תשובה ביום העשור, כי יום כיפורים אינו מכפר אלא על השבים בתשובה, כדאיתא סוף פרק קמא דשבועות (יג.) וברמב"ם פרק א' מהלכות תשובה (ה"ב), ועיקרה של תשובה הוא החרטה מעומק הלב ועזיבת החטא ולהתודות (שערי תשובה, שער א סי"ט), ואם מתודה בפה בלבד מבלעדי חרטה וקבלה בלב, על זה אומרים (תפלת וידוי) על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה, נמצא עיקרו של יום הכיפורים לתקן הלב. ובחג הסוכות בנטילת הארבעה מינים להודות ולהלל לה' הנה מתקן הפה, דהיינו שמגלה מה שבלבו מכח אל הפועל, כדאיתא במדרש אמור (ויק"ר ל, ג) על הפסוק (ויקרא כג, מ) ולקחתם כו', פנה אל תפילת הערער וגו' ועם נברא (תהלים קב, יח-יט), אלו שהיו נטויין למיתה, והקב"ה מקבל תפלתן להחיותן ובראן בריה חדשה, מה עלינו לעשות, לקלס לה', הדא הוא דכתיב ועם נברא יהלל י"ה. עוד שם (ויק"ר ל, יד) ולקחתם לכם כו', הדא הוא דכתיב (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך, עי"ש:
ואפשר שזה אמר הכתוב האזינו השמים וגו', נגד ראש השנה שמצותו לשמוע קול שופר, ואסור להזכיר שום חטא בפה, רק בלב (שער הכוונות, ענין ראש השנה עמ' רח), והיינו האזינו, בחינת אוזן, בסוד (מוסף לר"ה, תפלת שופרות) כי אתה [כו'] מאזין תרועה כו'. ותשמע הארץ אמרי פי, נגד יום הכיפורים, שמתודה בפה עד אשר תשמע הארץ. ועיקרו החרטה בלב, ומלת אמרי יורה על רצון וחפץ הלב שמתחרט בלב, על דרך שפירש הרמב"ן (בראשית א, ג) ויאמר אלקים יהי אור, כי מילת אמירה יורה על החפץ, עי"ש. יערוף כמטר לקחי, נגד מצות ארבעה מינים שבלולב, שנאמר "ולקחתם" לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו', והם עורפים להסטרא אחרא, לעצור רוחות רעות וטללים רעים (סוכה לז ע"ב) כמטר לעוברי דרכים. תזל כטל אמרתי, שאומר בפה דברי שירות ותשבחות והושענות. כשעירים עלי דש"א, ראשי תיבות ד'מות או ד'יוקנא ש'ל א'ביו או ד'יוקנא ש'ל א'מו, והיינו בחינת סוכה, דמות אמא עלאה החופפת על בניה (הקדמת תקוני זוהר, ב ע"ב), בסוד (תפלת ערבית) ופרוס עלינו סוכת שלומך. כרביבים עלי עשב, בחינת שם הוי"ה, מילוי ע"ב עם נקודותיו בסגול העולה עש"ב, כמבואר בסידור האר"י בברכת לישב בסוכה (ח"ג צז ע"ב צח.). והיינו חסד א"ל (תהלים נב, ג), העולה במילואו הק"ף (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ח עמ' שכא), עי"ש. כי שם הוי"ה אקרא, בחינת ארבעה מינים שבלולב הרומזים לשם הוי"ה (שם, דרוש ה עמ' שז), הבו גודל לאלקינו, והבן:
והנה, כבר פירשו בספרן של צדיקים עיני ה' אל (יראיו) [צדיקים] ואזניו וגו' (תהלים לד, טז), כי יראיו המקדשים ומטהרים עיניהם ואזנם לדברי תורה, עושים למעלה בחינת השגחה המכונה עין, וקיבול תורתן ותפילתן של ישראל המכונה אזנים. וכן הוא במדרש לעיל (ד"ר י, א) מהיכן אתה למד, ממשה, שעל ידי שהטה אזניו לתורה נשתתקו עליונים ותחתונים והאזינו לדבריו, שנאמר האזינו השמים ואדברה. וכמו כן אם עובד עבודה שבלב וחפץ ורצון אמיתי, גורם לב [ו]חפץ ורצון אמיתי להשמים להשפיע טובה וברכה. אשר על כן מחמת שישראל אמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ומלכותו ברצון ולב האמת קבלו עליהם, על כן כתיב וההר בוער באש עד "לב" השמים. וכן אם מוציא מחשבתו הטובה הצפונה בלבו אל פועל הגילוי בדיבור פה ומעשה לפאר ליוצרו, גורם פה לשמים, כענין שנאמר השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ואיתא בגמרא פרק קמא דכתובות (ה.) מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד, הרקיע, ומאי ניהו מטר, ופירש רש"י (ד"ה הכי קאמר) מעשה ידיו דהוא מעשה צדיקים מגיד הרקיע, שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים, שמתפללים על הגשמים ומטר יורד, עי"ש, ויש להבין איך נזכר צדיקים בפסוק, ורש"י נלחץ בזה לפרש מעשה צדיקים קרוין מעשה ידיו של הקב"ה, עי"ש. ולולי דבריו נראה לפרש על פי דכתיב (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלקי ישראל, ואמרו ז"ל (מגילה יח.) הקב"ה קרא ליעקב אל, ביאור הדבר, כי כמו שהדיינים השופטים ויושבים על הדין נקראים אלקים (כדכתיב (שמות כב, ח) עד האלקים יבא דבר שניהם), כמו כן המעורר חסד יכונה בשם אל, כדכתיב חסד אל. וזהו שאמר השמים מספרים כבוד אל, הוא הצדיק הנקרא אל, ומעשה ידיו של הצדיק ההוא מגיד הרקיע. הרי לך פה לשמים:
ובזה המדרש מבואר, שמצינו פה לשמים מדכתיב השמים מספרים וגו', והיינו על ידי שמתקן פה למטה, כמו כן עושה למעלה כאלו השמים מספרים בשבחו. ולב לשמים, על ידי שמקבל בלב עול מלכות שמים, כענין שנאמר עד לב השמים. ואוזן לשמים, על ידי שמתקן אזנו לשמוע לקול תורה ולקול שופר, כענין שנאמר האזינו השמים, על ידי שמשה הטה אזנו כו'. וזה שאומרים כי אתה [כו'] מאזין תרועה, והבן: ובמדרש, האזינו [לב, א], אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהיה מותר לרפאותו בשבת, כך שנו רבותינו וכו', ומכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת כו'. אמר הקב"ה, אם הטית אוזן לתורה, כשתבא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך וכו', מנין, ממה שקרינו בענין, האזיגו וגו' (ד"ר י, א). יש לפרש על דרך רמז בהקדם לפרש מאמר הזוהר (יתרו פח.) כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלקים את יום השביעי, וכתיב (שמות טז, כו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכו'. והוא על פי מה שפירש הבעל עקידה פרשת בראשית שער ד' מאמר רבי שמעון בן יוחאי (ב"ר יא, ח) אמרה שבת לפני הקב"ה, לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה כנסת ישראל יהיה בן זוגך, והוא במה שאמר רבי שמעון בן יוחאי (בבא בתרא טז ע"ב) אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם (לקרוא בשם ה' ולהודיע לבני אדם מציאותו ואלקותו יתברך) שכל חולה (הנפש בעניני אמונה) הרואה אותה מיד נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה, ליקח ממנו מופת על מציאות הבורא, כמבואר במורה (ח"א פ"ע) ובריש הלכות יסודי התורה (פ"א ה"ה). והנה השגה זו נקרא בחינת ראיה, שרואה ומבין בשכלו מכח חקירה ומופת על מציאותו יתברך, ואמנם על ענין חידוש העולם שאינו קדמון כקדמותו נלאו למצוא מופת בדרך ראיה וחקירה של השכל, כמו שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פכ"ה) שזה צריך להאמין מפי קבלה והשמיעה המבואר בתורה ובנביאים. אשר על כן להוציא מלב הדעה הנפסדה שהעולם קדמון, אבל יאמינו ישראל באמונה שלימה שחידוש העולם היה בריאה חדשה יש מאין המוחלט ברצונו יתברך, לזה נתן לנו מצות שביתת שבת, כי בו שבת מכל מלאכתו וגו' (בראשית ב, ג), ונאמר (שם, ב) וישבות ביום השביעי, והנחיל מנוחה זו לעם קדשו, להורות אותנו וללמד שכבר היתה מלאכת הבריאה והחידוש בששת ימי המעשה, וביום השביעי שבת. וזהו שאמרה שבת לכל נתת בן זוג, כי בימי המעשה יש פעל ומתפעל, ולי לא נתת בן זוג, כי אני יושבת בטילה ואין שום פעולה יוצא ממני. והשיב לה כנסת ישראל יהיה בן זוגך, יאמר, שיהיה מוטל על כנסת ישראל ענין שמירת שבת להיות קונין בשביתה האמונה בחידוש העולם, שאי אפשר להשיגו בדרך ראות השכל כי אם בשמיעת האוזן וקבלה בלב, וזה עצמו מעשה ופעולה שמתפעל על ידי שבת. וזהו שנאמר (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות, הרי שקרא להשביתה מעשה גמור, כי זאת האמונה של חידוש העולם היא הכרחית לכל בעל דת התורה, עי"ש:
הרי כי אמונה של חידוש העולם שהוא ענין רוחני ושמימי בא לישראל על ידי שבת, וממילא גם מזונות וכל ענינים הארציים יבאו על ידי שמירת שבת, כמו שאמרו אין ישראל ניזונים אלא בזכות אמונה, והטעם פשוט, על ידי שמאמין בה' שהכל ברצונו ובחפצו יעשה, ובוטח בו, בזכות זה ממציא לו מזונותיו וכל צרכיו, וכיון שהאמונה על ידי שבת, ממילא כל מזונותיו וכל צרכיו הגשמיים בזכות שבת. וזהו שאמר הזוהר, כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא, היינו ברכות האמונה בחידוש, ותתא, צורכי עולם הזה, ביומא שביעאה תליין, כאמור. (וזה סוד סוכה הנקראת (זוהר אמור קג.) צלא דמהמנותא. לכן ב'סוכות ת'שבו ש'בעת (ויקרא כג, מב) ראשי תיבות שב"ת, דדא ודא אחת היא): וזהו שאמר המדרש, מכת האוזן, כלומר שהמכה היא בענין חוש השמיעה והקבלה, שאינו שומע באזנים מה שנאמר לו בקבלה דור אחר דור דבר שאין ראות עין השכל משיג, כגון חידוש העולם, אם סכנה הוא, שכל כך צץ האפיקורסות בלבו עד שהוא מסוכן בנפשו, מרפאים אותה בשבת, כלומר רפואתו על ידי מצות שביתת שבת, המורה על אמונת חידוש העולם הנשמע בקבלה. אמר הקב"ה אם הטית אוזן לתורה, לשמוע באוזן דבר שאין ראות השכל משיג, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים, מנין מדכתיב האזינו וגו' ותשמע הארץ. וביאור הדבר, כי בענין השגת השכל ודאי העליונים משיגים יותר מבני אדם קרוצי חומר, ולא היה בכח התחתונים להשתיקם, ומה שאמרו (סנהדרין צג.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, היינו בשביל שצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), שהוא למעלה מהשגת השכל, וזה דבר החביב בעיניו יתברך כי אדם קרוץ מחומר יאמין בזה שהוא למעלה מהשגה, ולזה צדיק מושל גם על העליונים להשתיקן ולומר האזינו וגו':
יערוף כמטר לקחי וגו' [לב, ב]. ירמוז למה שאמרו חז"ל (תענית ד.) כנסת ישראל אמר (הושע ו, ג) ויבוא כגשם לנו, והקב"ה אמר (שם יד, ו) אהיה כטל לישראל. וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי, היינו ישראל שנאמר עליהם (שמות ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם, כלומר שישראל אומרים יערוף כמטר. תזל כטל אמרתי, שאני אומר אהיה כטל: כי שם ה' אקרא וגו' [לב, ג]. מו"ח ז"ל פירש על פי הגמרא (ברכות ס ע"ב), בכל מאדך (לעיל ו, ה), בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו, כדכתיב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז, יג ג ד). וזהו שאמרו (ב"ר לג, ג) צדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים, כי על ידי האמונה שמאמינים שהכל לטובה וחסד מאתו יתברך, בזה עצמו מהפכים הדין לרחמים וחסד. וזהו שאמר הכתוב כי שם הוי"ה אקרא, ר"ל כאשר תמיד בכל עת אפילו בעת צרה אני קורא שם ה' להאמין שהדבר ממקור הרחמים, אז הבו גודל (גדולה וחסד) לאלהינו, מדת הדין, שנהפך לחסד ורחמים, ע"כ דבריו:
הצור תמים פעלו [לב, ד]. כי איתא בנדרים פרק ג' דף ל"ב (ע"א) גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם ולא נקרא תמים אלא על שם המילה, שנאמר (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים. וזהו שאמר הצור, ירמוז למצות מילה, דכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צור ותכרות, תמים פעלו, שפעולתו שעל ידו נעשה תמים: שחת לו לא בניו מומם כו' [לב, ה]. יתבאר. כי הנה רש"י כתב בפרשת תרומה (שמות כה, ה) והוא מגמרא פרק ב' דשבת (כח ע"ב) כי תחש מין חיה ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, ותרגומו ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו. ואפשר לרמז בזה על פי מה שפירשתי (פר' ראה ד"ה והמבחן) הפסוק (משלי כג, ד"ה) אל תיגע להעשיר וגו', כי כתיב (שם יב, יט) שפת אמת תכון לעד, כי מי שעובד ה' באמת בלי שום מחשבה זרה למען עצמו, לא על מנת לקבל פרס ולא בשביל שיקרא רבי או יהיה עשיר ולא להתפאר, כי אם לתכלית אחד למלא רצונו יתברך, זהו עבודה קיימת, וקושטא קאי (שבת קד.) ועומד בל יפול ממנו, אבל העובד למען עצמו ויפן כה וכה למען קבלת פרס או להתפאר וכדומה, על זה נאמר ועד ארגיעה לשון שקר, כי כל עבודתו כמו רגע, ואחר כך יפול הנופל ממנו, כי שקר אין לו רגלים (בתי מדרשות ח"ב עמ' תד). וזהו שאמר אל תיגע להעשיר, ובזה נכלל כמה מיני מחשבות בלתי רצויות, ומפני שאין האדם מבין על עצמו אנה יפנה לבו אם הימין או השמאל, על כן אמר מבינתך (של עצמך) חדל מדרכך, כי המופת לזה, אם תיגע להעשיר אז התעיף עיניך בו (בעבודתך) ואיננו, כי (בעוד רגע) עשה יעשה לו כנפים וגו' ולא תמצאנו:
ומזה יובן כי יש ליקח רמז מוסר ממין תחש, ששש ומתפאר בגוונין שלו ולא היתה אלא לשעה, כמו כן מי שיש לו הרבה גוונים, ר"ל כוונות שונות, ששש ומתפאר בגוונין שלו, אין עבודתו אלא לפי שעה, כלומר שאינו דבר המתקיים לא לו ולא לדורותיו אחריו, כי שקר אין לו רגלים, ולא יעמוד ימים רבים. וזהו שאמר כאן שחת "לו", במה שהיתה כוונתו לצורך עצמו, בזה שחת לעצמו (שחת אותיות תחש), וגם לא בניו (כלא נחשבים) מומם שיהיה דור עקש ופתלתול, כי שקר אין לו רגלים להעמיד בניו בדרך עבודה. אבל מתהלך בתומו צדיק, שהולך בתמימות שאינו יודע לרמות, אז אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז), והבן:
כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ימצאהו בארץ מדבר וגו' [לב, ט"י]. במדרש פרשת במדבר (תנחומא יג), איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו (במדבר ב, ב), זהו שאמר הכתוב ימצאהו בארץ מדבר, מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל כאדם המהלך במדבר ומוצא שם ענבים, שנאמר (הושע ט, י) כענבים במדבר מצאתי ישראל. ובתהו, תהו היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים. ילל ישימון, ליל היה העולם עד שלא קבלו ישראל את התורה. כיון שבאו להר סיני וקבלו את התורה האיר העולם, שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, יסובבנהו בענני כבוד, יבוננהו שהבינם בדברי תורה:
נראה לי ביאור הענין, דקשה ליה מה דאמר לבית אבותם. גם אומרו מנגד, דהיה לו לומר מרחוק. אבל יובן על פי מה שכתב הזוהר תצוה קפ"ג (ע"ב), ובמדבר אשר ראית כו' (לעיל א, לא), קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא תקיפא, כמה דכתיב (שם ח, טו) נחש שרף ועקרב וגו', ואיהו אתר ושולטנא דנחש חייבא וכו', בגין לתברא תוקפיה וחיליה דלא ישלוט כו'. ותו, דלית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא, דכד אתכפיה סטרא דא אסתלק קודשא בריך הוא לעילא ואתיקר ביקריה כו', עיי"ש. ויש להבין איך הוליכן לאתר שליטת הסטרא אחרא דשכיח הזיקא ומקום סכנת נפשות ממש שלא ישלטו בהם החיצונים ח"ו, והידיעה אינו מזדקק להבחירה. ונראה לי כי הקב"ה בטח בהן לאשר זרע קודש מחצבתם, בני אברהם יצחק ויעקב, וחוט המשולש לא במהרה ינתק, על כן בודאי מים רבים של הסטרא אחרא לא יוכלו לכבות נרן של ישראל, ונהרותם לא ישטפוה, וידם תהיה על העליונה. וזה מאמר מקרא קודש שלפנינו, כי חלק ה' עמו יעקב "חבל" נחלתו, חוט המשולש לא במהרה ינתק, לכך ימצאהו בארץ מדבר וגו', וגם מפני כי יסובבנהו בענני כבוד, באור מקיף, יבוננהו בדברי תורה, בלוחות שבארון שהיו באמצע, היינו אור פנימי. וזהו שאמר באותות לבית אבותם דייקא, הוא שתעמוד להם "מנגד", כלומר אם שהמקום משכן הסטרא אחרא מנגד להם, עם כל זה סביב לאהל מועד יחנו:
וזהו שאמר המדרש על זה הדא הוא דכתיב ימצאהו בארץ מדבר, מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל, כי הוא מציאה ממש, שבאותו מקום אתר ושולטנא דהסטרא אחרא עמדו באמונתם דבקים בה' אלהים חיים וקיימים, שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל, הנה המשילם כענבים, ומאוד עמקו מחשבותיו יתברך בזה, לרמז אם שבמדבר היה שם מקודם משכן הסטרא אחרא, והקליפה קדמה לפרי, כמו באותיות שקודם ענב"ם שהם סמא"ל (עי' כלי יקר בראשית לב, כה), עם כל זה זרקו קליפתו ותוכו אכלו, כי מלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט). בינה זאת. וגמר אומר ובתהו תהו היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים, ילל ישימון ליל היה העולם עד שלא קבלו ישראל את התורה כו', מלבד פירוש הפשוט עוד כוון לרמז כי מלכות נקרא עולם עלמא תתאה (כדאיתא בזוהר (בראשית לד.) על הפסוק (תהלים קו, מח) מן העולם ועד העולם), והיינו תהו היה העולם, ליל היה העולם, דעד דלא קבילת דכר אתקריאת ליל (זוהר בא לה ע"ב). כיון שקבלו התורה האיר העולם שנאמר כי "נר" מצוה וגו', כי ידוע (עי' זוהר נשא קכב ע"ב) יו"ד אהבה, ה' יראה, וא"ו תורה, ה"א מצוה. והיא נקראת נר, המקבל אור. וגם כי אז במתן תורה עלתה למעלה ונתייחדה בג' היחודים הידועים העולים נ"ר, עיין בכוונת חנוכה (ח"ב צח ע"ב). וגם היא נקראת אל אדנ"י, אל במילואו עולה הק"ף (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ה עמ' שכא), אדנ"י עולה ס"ה, ויחד עולים נ"ר. והיינו "נר מצוה ותורה אור", כי נתייחדה אשה בבעלה, והבן. ועיין בזוהר תרומה דף קס"ו (ע"ב):
חדשים מקרוב באו וגו' [לב, יז יח]. אמרתי מוסר על דרך הלציי על דבר שהולכים איזה נשים בשערות רח"ל, למצוא חן בעיני בעליהן להעמיד תולדות. אבל שקר בפיהם, כי יביטו אל צור מחצבתם מאין באו ונולדו המה, מאמותיהן נשים כשרות וצנועות שלא הלכו פרוע ראש וגדולי שער. וזה שאמר חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, שלא הלכו בשערות. ושמא תאמר שהוא כדי למצוא חן להוליד בנים, על זה אמר צור ילדך תשי ותשכח מאין נולדת בדרך צניעות. וזהו שנאמר (שמות יג, ז) ולא יראה לך "שאר", עי"ן באל"ף מתחלף, שהם ממוצא אחד, וכאלו אמר ולא יראה לך שער בכל גבולך, הוא שער הוא שאר המחמיץ רח"ל. ובדרושים (ייטב פנים, תוכחת מוסר לי"ג מדות ויום העשור אות כח) הארכתי בזה. וזה שאנו מבקשים בהושענות (המתחיל 'אדון המושיע') "שעירים" להניע, כלומר פארי המגבעות של שערות ודוגמתן, להניע, כלומר למנוע:
לי נקם ושלם וגו' [לב, לה'לו]. יתבאר יפה על פי מה שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין ל"ח (ע"א), וישקוד ה' על הרעה (דניאל ט, יד), צדקה עשה הקב"ה לישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם (לעיל ד, כה). פירש רש"י (ד"ה עולא אמר) כי אלמלא היה ממתין עד "ונושנתם" ח"ו היה מתקיים בהו אבד תאבדון, על כן צדקה עשה. וזהו שאמר לי נקם ושלם, כלומר לישראל, לעת (היינו מנין ונושנת"ם) תמוט רגלם, כדכתיב אבוד תאבדון, על כן צדקה עשה כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו קודם זמן, מחמת כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם להושיען ולהקימן. והבן כי נכון: כי אשא אל שמים ידי וגו' [לב, מ-מג]. כי כתיב (שמות יב, ב) החדש הזה לכם, ופירש המדרש (ש"ר טו, ב) מסור בידכם, כדכתיב (תהלים נז, ג) אקרא וגו' לאל גומר עלי, כי חוקי ראשי חדשים ועיבור שנים מסור בידנו, וכמו שאמרו חז"ל (ראש השנה כה.) אתם אפילו מזידים. וכן בענין המטר, להעציר או להמטיר, כדכתיב באליהו (מלכים"א יז, א) אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, וכתיב (תהלים יט, ב) ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ופירשו במסכת כתובות דף ה' (ע"א) מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד, הרקיע, ומאי ניהו מטר, פירש רש"י (ד"ה הכי קאמר) שמעיד עליהם לבריות שהם צדיקים, שמתפללים על הגשמים ומטר יורד. וכן כתיב (שמואל"ב כג, ג) צדיק מושל וגו', ואמרו חז"ל אמר הקב"ה אני מושל בכל, ומי מושל בי, צדיק, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל (זוהר שמות טו.). הרי שהשי"ת נתן ממשלה ביד הצדיק, וזה ודאי אינו מצד הגוף הכלה ואבד, כי אם מצד הנשמה, שהוא חי וקיים לעד, הגבוה מהכל, כנודע:
והנה, הצדיק מסדר הנהגת העולם לרחם על עמו ישראל בחסד וברחמים, ואם כי המדת הדין אינו חוזר ברקניא (זוהר וישלח קעד ע"ב), כבר כתיב (תהלים סו, ז) מושל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפינה, אותן שעובדין לכוכבים ומזלות, וכאשר היה במצרים ובים סוף, דכתיב (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה וגו' בים, על ידי זה נשתק מדת הדין מזעפו, ולכן ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', כמבואר בספר ישמח משה למוזלה"ה (פר' בשלח ד"ה ויאמר... מה תצעק אלי). וכך ראוי להם משורת הדין, כדאיתא במדרש, והמים להם חומה (שמות יד, כט), חמה כתיב, שהים נתמלא עליהם חמה להטביען (מכילתא בשלח פ"ו), מה עשה הקב"ה, אותו חמה החזיר על מצרים (ילקוט בשלח סוף רמז רלד). ופירשו המפורשים, כי מה שישראל חוטאים הוא רק מחמת שעבוד וטירוף הדעת, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכדכתיב (לעיל כו, ו) וירעו אותנו המצרים, ופירשו המפורשים שהרעו והחטיאו אותנו, לכך כיון שהן המחטיאים וגרמו הקטרוג והחמה, החזירו עליהם, ע"כ דבריהם:
וזהו שאמר כי אשא אל שמים ידי, כלומר שאני מושל בשמים, ואמרתי (הטעם, כי) חי אנכי לעולם מכח הנשמה. אם שנותי ברק חרבי, "אם" זה לשון אשר (כמו (ויקרא ב, יד) אם תקריב מנחת בכורים), שאני שנותי ברק של החרב המתוח נגדי, ותאחז במשפט ידי, אם שכבר יצא המשפט אני אוחז בו, אשיב (מישראל) נקם (של המשפט) לצרי, ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וגו', מראש פרעות אויב, כלומר מראש הפרצה של האויב, שהוא החטיא את ישראל. על כן הרנינו גוים עמו וגו', ונקם ישיב (מישראל) לצריו, לאשר הם גרמו. וכמו כן וכפר אדמתו עמו, ירמוז למה שכתב בספר אוהב ישראל פרשת בראשית (עה"פ ויאמר אלקים תדשא) שהארץ שינתה ממה שנאמר (בראשית א, יא) עץ פרי, והיא לא עשתה כך, אלא ותוצא עץ עושה פרי, כדי להקל מעל האדם לתלות הקלקלה של אדם במקולקל, היא האדמה שממנה נברא, על כן ארורה האדמה בעבורך, בשביל שהיא גרמה, ובזה וכפר אדמתו עמו, והבן:
שימו לבבכם לכל הדברים וגו' אשר תצום את בניכם [לב, מו מז]. כי כתיב (לעיל ו, ו ז) והיו הדברים האלה וגו' (תחלה) על לבבך (אחר כך) ושננתם לבניך כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ושמא תאמר מה לי לצוות את בני, על זה אמר כי לא דבר ריק הוא מכם, כי (מה שתצוו את בניכם) הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים וגו', על דרך שפירש בהקדמת (שו"ת) חתם סופר (חלק יו"ד, ד"ה וזה נראה) והותירך ה' לטובה בפרי בטנך (לעיל כח, יא), כי ברכם משה יקימך ה' לו לעם קדוש, באופן שתשלים ימיך בתכלית השלימות, והותירך ה' לטובה בשביל פרי בטנך, לנהלם על מבועי החכמה והמדע:
וזאת תורת המסורה פרשת בא, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' (שמות י, ב), ולמען תאריכו ימים (לעיל יא, ט), שבשביל שתספר לבנך ובן בנך ליטע אמונת אלקי עולם בלבם, תאריכו ימים. ושם (ייטב פנים, שובו בנים אות י) הארכתי בזה: או יאמר שימו לבבכם [לב, מו מז]. על דרך שכתב בספר דרך אמת להק' מה"ר פייבוש זלה"ה (אות ו), דכתיב (משלי ד, כג) מכל משמר נצור לבך, כלומר מכל משמרת שתרצה לעשות, העיקר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים לכל האברים, ואם הלב נשמר מכל ממילא כל האברים נשמרים. וזהו שנאמר (משלי כג, כו) תנה (עיניך ולבך) [בני לבך] לי. ואמרו חז"ל (ב"ר לד, י) צדיקים לבם ברשותם, כי הצדיק מושל על תאות לבו, ורשעים הם מסורים ביד לבם, כי תאות הלב מושל עליו, והוא מסור ללבו, לכל אשר יחפוץ יטנו, והוא טפל ללב. ובהיות הלב מסור בידו וברשותו, אז יכול להקדישו ולמסרו לשמים, מה שאין כן אם אין הלב שלם ולא ברשותו אינו יכול להקדישו, כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא סח ע"ב) גזל כו' שניהם אינם יכולים להקדישו, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וזהו שאמר הכתוב (איכה ג, מא) נשא לבבנו אל כפים, שיהיה מסור בידינו, אז אל אל בשמים, נוכל להקדישו לשמים, ע"כ דבריו הנחמדים:
וזהו שאמר שימו "לבבכם" דייקא, שיהיה הלב שלכם, לכל הדברים וגו'. כי לא דבר רק הוא "מכם", הוא הנאמר (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב "מכם" קרבן לה', ואמרו חז"ל בסוכה פרק ג' (ל.) אי לפני יאוש, מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה, ועיין שם בתוספות (ד"ה כי) (ועיין מה שכתבתי לעיל פרשת ויקרא (דבר הלכה, עמ' ג ד"ה והשתא) למאי צריך מכם וביתו). נמצא מוכח מדכתיב מכם דדבר שאינו שלו אינו יכול להקדישו. וגמר אומר הטעם למה דוקא שימו לבבכם, על זה אמר כי הוא חייכם, כי הלב עיקר חיותו של האדם ובלעדו אי אפשר לחיות (ועיין פלתי סימן מ"ם (סק"ד)): והנה, כתיב (בראשית מז, כט) ויקרבו ימי ישראל וגו', ואיתא בזוהר (ויחי רכא ע"ב) דכל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקידו קמיה ועאלין בחושבנא, והיינו דכתיב (שם כד, א) ואברהם זקן בא בימים, עם כל ימיו. וזהו שנאמר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, דכולהו קריבין קמיה מלכא קדישא ולא דחי חד מנהון לבר, ושנות רשעים תקצורנה, אפילו אם אלף שנים יחיה הרי הוא כילד בימים ושנים מעט. והנה מצות התלויות במעשה אי אפשר לו לאדם לקיימם בכל עת ובכל שעה, בלתי בעת יגיע זמנו, נמצא ימיו קצרים. אבל עבודה שהוא בלב למוסרו לשמים, זה אפשר לו לאדם בכל עת ובכל שעה ורגע, ואפשר שיהיו לו כל ימיו על ידי שמקיים מצות התלוים בלב שחיובן תמידי, לא יפסוק מעל האדם אפילו רגע כל ימיו. ומצות אלו התלוים בלב הנם מבוארים בהקדמה לספר החינוך (ריש ההקדמה) ובריש ספר חיי אדם (ח"א כלל א סעיף ה), וסימנך (במדבר לה, יג) שש ערי מקלט, והבן. וזהו שאמר ובדבר הזה (שימו לבבכם וגו', עבודת הלב) תאריכו ימים על האדמה וגו', לעבוד אותו יתברך בכל עת, ואז כולהו יומין יקרבו אל הקודש, והבן: ואפשר שזהו שנאמר (ויקרא כג, מ) ולקחתם "לכם" ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, להיות ארבעה מינים אלו מרמזים לכלי המעשה והדיבור והמחשבה וראות העין, כדאיתא במדרש (ויק"ר ל, יד) לולב דומה לשדרה, תנועת העצמות במעשה, הדס לעין, ערבה לשפתים, אתרוג ללב, הוי (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וגו' (עי"ש ביפה תואר (ל, יג ד"ה השדרה)ן. והכוונה בזה, שיהיו כולם "לכם", משלכם, מסורים בידכם. וזהו שאמר המדרש (שם, ה) על הפסוק ולקחתם לכם, זהו שאמר הכתוב (שם כו, ו) ארחץ בנקיון כפי, במקח ולא בגזל, תמן תנינן לולב הגזול והיבש פסול. לולב, לו לב, אבל גזל פסול, שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו. ואז בהיות לבו שלו וברשותו, וכמו כן כל האברים יכול להקדישן לשמים לקבל עליו מסירות נפש לה', ואתחשב לו כאלו אתפטר מעלמא, כדאיתא זוהר במדבר (קכ ע"ב), והיינו דכתיב (שם מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום, וממילא אחר זה כאלו נעשה ונברא בריה חדשה. וזהו שאמר המדרש (שם, ג) על הפסוק ולקחתם לכם, הדא הוא דכתיב (שם קב, יח-יט) פנה אל תפילת הערער וגו' ועם "נברא" יהלל יה, והבן:
ועל פי האמור יתבאר המדרש (תנחומא אמור כב) ולקחתם לכם ביום הראשון וכו', ראשון לחשבון עונות. כי איתא בגמרא (בבא בתרא עח ע"ב) על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון (במדבר כא, כז) כו'. ופירשתי (פר' חקת ד"ה ונראה לי) על דרך שפירשו המפורשים דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), דין, שדנין על העבירות, וחשבון, על שהוציא זמנו לבטלה ולריק ולא עשה בה אחת ממצות ה'. וכבר כתבתי שאי אפשר לעשות מצות התלוים במעשה בכל עת, בלתי אם לבו נכון ומסור בידו, שאז יכול לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד, ולקיים מצות התלויות בלב שחיובן תמיד. וזהו שאמרו, כי הבלתי מושלים ביצרם ביצר מחשבות לבם הם צריכים לומר בואו דין, מה שדנין על העבירה, אבל על כן יאמרו המושלים ביצרם יצר מחשבות לבם ונשמרים מעבירות, הם אומרים בואו חשבון, לבלי להוציא זמנם לריק מבלתי עבוד עבודת ה' באיזה שעה ורגע, כי כולם יעלו לחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה, גם בעסקך בענינים גשמיים עולם הזה אכילה ושתיה ומשא ומתן, ותכונן ממנו לעולם הבא, כי כל מעשיך יהיו לשם שמים כמבואר באורח חיים סימן רל"א:
וזהו שאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו', אתרוג דומה ללב, שיהיה לבו מסור בידו, כי העיקר הוא הלב. ולכך ולקחתם ל'כם ב'יום ה'ראשון ראשי תיבות הל"ב, ליקח לעצמו את הלב. ועל זה אמר המדרש ראשון לחשבון עונות, כלומר מכאן והלאה חושבנא לעמוד לחשבון על כל שעה ורגע לבלי להוציא לריק ולבטלה, כי אם לעבוד תמיד את ה' בשבתו ובקומו ובלכתו, כמו שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות אכילה ושתיה וכל צורכי גופו יהיו כולם לעבודתו יתברך או לדבר הגורם עבודה. וזהו שאמרו בגמרא (סוכה לה.) פרי עץ הדר, שטעם עצו ופריו שוה. כלומר שענינים של רשות, הדומה לעץ הגורם עבודה ומוציא פרי, הן מצות ומעשים טובים, שניהן שוים לטובה. וזהו שאמרו הדר באילנו משנה לשנה, על דרך שכתב הזוהר פרשת וירא (קב ע"ב), והשענו תחת העץ (בראשית יח, ד), לקבל קודשא בריך הוא קאמר, דאיהו אילנא דחיי לכולא, עיי"ש. בשגם איל"ן עולה הוי"ה אדנ"י, כמנין סוכ"ה. והיינו הדר באילנו, דבוק בו ובשמותיו יתברך, משנה לשנה. וזהו שאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם, על דרך (תהלים טז, ח"ט) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו' לכן שמח לבי וגו', שבעת ימים, היינו שנותיו של אדם שבעים שנה, והבן: