אור ברסלב
ייטב לב בראשית על פרשת תולדות

ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת תולדות

על פרשת חיי שרה

ואלה תולדות יצחק וגו' [כה, יט]. פירש רש"י, יעקב ועשו כו'. יתבאר על פי מאמר הסבא בזוהר משפטים דף ק"ה (ע"א) שנים עשר מתיחין אתמתחו מישראל, דכתיב (להלן מט, כח) כל "אלה" שבטי ישראל שנים עשר, (וישראל) [מתיחין דישראל] "אלה" אקרון, ועיין שם במקדש מלך. ובזוהר (פקודי) דף רכ"א (ע"א) על הפסוק (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן, מבואר כי שם הסטרא אחרא הוא "אלה", בסוד (אלה אלהיך (שם לב, ד)), גם אלה תשכחנה (ישעיה מט, טו), עיי"ש. הרי זה לעומת זה עשה אלקים, שם הקדושה דישראל אלה, ושם הסטרא אחרא אלה. וזהו שנאמר ואלה, כנוי לקדושה ולסטרא אחרא, תולדות יצחק. על זה פירש רש"י, יעקב ועשו כו', יעקב "אלה" דקדושה שממנו יצאו שבטי ישראל "אלה" אקרון, ועשו "אלה" דסטרא אחרא: או יאמר ואלה, וא"ו רומז ליעקב, האחוז בוא"ו של שם הוי"ה, בסוד (שמות ג, ו) ואלקי יעקב (תקוני זוהר, תקון סט, קיא ע"ב), "אלה" רומז לעשו, אחוז בסטרא אחרא הנקרא אלה, תולדות יצחק. וזהו שפירש רש"י, יעקב ועשו: ובמדרש (ב"ר סג, א) ואלה תולדות יצחק [כה, יט], גיל יגיל אבי צדיק, גילה אחר גילה בזמן שצדיק נולד בעולם, ויולד חכם ישמח בו (משלי כג, כד). נראה לי שהוקשה לו אומרו כפל, יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, ועיין רש"י. גם בפסוק שמביא יש לדקדק, דתחילה אמר בכפילא גיל יגיל וגו', ואחר זה ויולד חכם ישמח, לא אמר שמח ישמח. וגם יש להבין, דאצל צדיק אמר אבי צדיק, ולא זכר לידה, ואצל חכם אמר ויולד חכם. גם להבין אומרו "בו". לכן מפרש על דרך שפירש רש"י לעיל (ו, ט) אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו', ללמדך שתולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. ובספר נועם מגדים (ר"פ נח) הוסיף תבלין על פי דאיתא במדרש בחקותי (ויק"ר לה, ז), ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (ויקרא כו, ג), קרי ביה אתם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם, והוא על דרך שאמרו (סנהדרין יט ע"ב) כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, כמו כן אם מלמד תורה לעצמו כאלו הוליד את עצמו. וזהו שנאמר אלה תולדות נח נח, כלומר תולדותיו היה נח, שהוליד את עצמו, כי איש צדיק תמים היה, ע"כ דבריו:

והנה, בפרשת לך (לעיל טו, ג-ד) כתיב, ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע וגו'. ופירש חנזר הקדש פרשה מ"ד סימן י' (ד"ה לכנ"ל) כהא דכתיב (שם יז, ז) והקמותי את בריתי וגו' ובין זרעך אחריך, ודרשינן (יבמות ק ע"ב) זרעך המיוחס אחריך, כמו כן אמר הן לי דייקא המתייחס לי לא נתתה זרע, כי ישמעאל כזרע אחר דמי שאינו מתייחס אחרי, והנה בן ביתי יורש אותי, דולה ומשקה כו' (יומא כח ע"ב). ועל זה הבטיח לו ה' אשר יצא ממעיך הוא יירשך, כלומר שיצא ממך בן הגון ממלא מקומך, עיין שם ובמה שכתבנו שם. והנה מה שהיה יצחק ממלא מקומו של אברהם בתורה ועבודת ה' ובמעשים טובים זה הוא שהוליד את עצמו עד שנקרא בן אברהם מתייחס אחריו. וזהו שנאמר ואלה תולדות יצחק, כלומר זה תולדותיו של יצחק, היותו נקרא בן אברהם, מתייחס אחר אברהם, ועל ידי זה היו הכל מעידים כי אברהם הוליד את יצחק, מפני שהיה דומה לו בתורה ובמעשים טובים, כמבואר במדרש (ש"ר א, א). וזהו שאמרו (בבא מציעא פז.) שהיה קלסתר פניו דומה לו, על דרך (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו:

וזהו שאמרו גיל יגיל אבי צדיק גילה אחר גילה כו', כי צדיק בכל יום מוסיף והולך בתורה ומעשים טובים, והיינו דכתיב ביה ביצחק (להלן כו, יג) וילך הלוך וגדל כו'. אך זה בבחינת צדיק שהאדם מוליד את עצמו והולך וגדל בבחירתו היפה, אבל בענין חכמה, זה דבר הנגזר עליו מלמעלה, וכמאמר חז"ל (נדה טז ע"ב) שהקב"ה גוזר על הטיפה חכם או טפש, ואילו צדיק ורשע לא קאמר, כי הבחירה חפשית, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ע"ב), ולכן אם הבן צדיק יש גילה אחר גילה. וזהו שנאמר בכפל גיל יגיל אבי צדיק דייקא, ולא אמר יולד צדיק, כי זה אינו בתולדה, כי אם מוליד את עצמו. אבל ויולד חכם ישמח בו, כלומר במה שבו בכח לידתו מלמעלה, ולכן אין כאן שמחה אחר שמחה, כי אין זה מכח בחירתו כי אם בגזירה מלמעלה, כי לכך נולד, אבל בבחינת צדיק שזה בידי אדם להוליד את עצמו לבחינת צדיק ולהיות מוסיף והולך בבחירתו, בזה גיל יגיל, כאמור: ועל דרך זה יש לפרש מה שאמר יצחק (להלן כז, כז-כח) ראה ריח בני כריח שדה וגו'. ענינו, כי כח האב שזוכה לבנו בחכמה וכו' (עדיות פ"ב מ"ט) הוא כגרעין הנזרע בשדה ומזה מצמיח ומוציא הרבה בעזר אלקים. כמו כן האדם נמשל לשדה (כדכתיב (משלי כד, ל) על שדה איש וגו') שאביו זרע בו גרעין והוא מצמיח מזה הרבה בעזר אלקים, כי הבא לטהר מסייעין לו (שבת קד.), ואלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו (סוכה נב ע"ב). וזהו שאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' להוציא מגרעין הרבה, ובכחו עשה את החיל הזה, על כן ויתן לך דייקא, בזכותך (ב"ר סו, ב):

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד וגו' [כה, יט-כג]. הדקדוקים רבו. א', הוא כפל הענין, אברהם הוליד למה לי. ב', למאי הודיע כי ויהי יצחק בן ארבעים שנה. ג', מקומה ויחוסה למה לי להודיע כאן. ד', לנוכח אשתו, אין לו פירוש כלל. ועיין רש"י, זה עומד בזויות זו כו'. ואין זה מספיק, כי כל מקום שנאמר לנוכח היינו פנים כנגד פנים, וכאן ודאי היו בעת תפלתם פניהם אל הקיר, וכמאמר חז"ל (ברכות ה ע"ב) מדכתיב (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ואם כן אין זה לנוכח אשתו, והבן. ה"א, ויעתר לו ה', פירש רש"י לפי שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', וידוע שיטת הטור אורח חיים סימן נ"ג דיותר טוב לקרב צדיק בן רשע להתפלל, אם כן הדרא קושיא לדוכתה למה לו ולא לה. וכן הקשו המפורשים. וא"ו, ותהר רבקה וגו', היה לו לומר ויבוא אליה ותהר. זיי"ן, למה זה אנכי, אין לו ביאור כלל. חי"ת, ויאהב יצחק את עשו וגו', צריך להבין טעמא מאי אהב יצחק את עשו ורבקה את יעקב. ט', למה ביקש יצחק לברך את עשו ולא את יעקב. יו"ד, וירח את ריח בגדיו ויברכהו, צריך להבין הכי בשביל ריח הבגדים ברכו שהיו בגדי עשו, הוה ליה למימר וירח את ריחו, כפירוש רש"י שנכנס עמו ריח גן עדן. י"א, ראה ריח בני כריח שדה וגו', אין לו ביאור כלל, ואיזה שדה מצינו שברכו ה': ולהבין כל זה, נקדים כי יש בתורתנו הקדושה מצות שהמעשה קשה, והמחשבה שתהיה זכה לה' הוא בנקל, כמו תורה ותפלה, צדקה, גמילות חסדים, צום וכדומה. ויש מצות שיש בהן הנאת הגוף, כמצוה ראשונה פריה ורביה, ועונג שבתות וימים טובים וכדומה, שבאלו המעשה קל, אך שהמחשבה תהיה זכה וברורה לעשות נחת רוח להשי"ת דייקא, זה מעבודות הקשות. וכבר אמר החכם יותר קל לצום ולענות נפשו, מלאכול אך שתהיה אכילתו לשם שמים שלא להנאת עצמו. וזה נקרא שבירת הטבע, שהגם שיש בהמעשה הנאת הגוף, אינו עושה הדבר להנאתו כי אם לשם בוראו, וזה נקרא עבודה למעלה מהטבע:

והנה, כאן שהיו יצחק ורבקה עקרים, היו צריכים לנס חוץ לטבע, דהיינו בעת הזיווג שתהיה הכוונה לשם שמים להעמיד תולדות, ולא להנאתם, על דרך אומרם (תמיד לב.) איזה חכם הרואה את הנולד, ופירשו בו שבשעת מעשה מכוון ורואה את הנולד ממנו, והבן (עיין בספר צמח [ה' לצבי] פרשת וישלח (ד"ה כי ירא) על הפסוק (להלן לב, יב) פן יבוא והכני). וכמו שאמרו (ברכות כ.) מאי שנא דקמאי אתרחיש להו ניסא, משום דמסרו נפשייהו אקדושת השם, כלומר שזו למעלה מטבע, לכן ה' מודד להם כמדתם נס למעלה מטבע. והמופת לזה אם מכוון בשעת זווג לשם שמים, היינו אם אז ישפוך שיחו לפני ה' יתברך ונפשו בשאלתו להוליד בנים להעמיד תולדות, הרי מחשבתו ניכרת שהוא לשם שמים לקיים מצות בוראו, כי אם היתה כוונתו להנאתו מאי איכפת ליה אם יוליד או לא, אלא וודאי שכוונתו לקיים מה שנאמר (לעיל א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ, בכוונה מכוונת. וכזה היתה כוונת יצחק בעת הזיווג, שיבר טבעו ותאותו לבלי להתכוון להנאתו, ולפני ה' התפלל להעמיד תולדות. ולא כן רבקה, כי לא עצרה כח לשבר טבעה ותאותה כמוהו, כי נולדה מאנשי רשע ומקום רשע. ולכן מכח קדושת יצחק וכוונתו הזכה נצמח יעקב, ומכח רבקה וכוונתה נצמח עשו: וזהו שנאמר ואלה תולדות יצחק, כפירוש רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה, כי הלא ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו', כלומר שאז מצד הטבע לתאוה יבקש, ותאותו גדלה וחזקה, ועם כל זה ויעתר יצחק לה' בעת היותו לנוכח אשתו, כלומר בעת זיווגו שהיה פנים כנגד פנים, והבן, מזה מחשבתו ניכרת שהיתה כוונתו לשם שמים ושיבר טבעו. ולזה מדד לו הקב"ה כמדתו ויעתר לו ה', לו ולא לה, לפי שלא היתה כוונתה צלולה כמוהו. ואם גם היא התפללה על הריון, כדברי חז"ל (יבמות סד.), אך לא בשעת מעשה, והטעם, כי היא נולדה מאנשי רשע, לא עצרה כח לשבר טבעה ותאותה כמוהו. ולזה פרט יחוסה ומקומה, להמליץ עבורה שלא היתה מגיע למדרגתו מטעם זה. ולכן מצדו נולד יעקב, ומצדה נולד עשו. ולזה אמר ותהר ולא הזכיר ויבא אליה, כי כבר אמר לנוכח אשתו, שפירשתי על הזיווג, כאמור. ויתרוצצו הבנים, כפירוש רש"י שעל בתי כנסיות יעקב מפרכס, ועל בתי עבודה זרה עשו מפרכס, אז הרגישה רבקה שיש בהעיבור בחינת קדושה נפלאה ובחינת טומאה נפלאה, ועמדה על המחקר לדעת מה זה, אז הבינה כי החסרון מצדה, שיצחק כוון לשם שמים ומצדו הקדושה, והיא לא כן כי אם להנאת עצמה לזה מפרכס על בתי עבודה זרה. וזהו שאמרה אם כן למה זה אנכי גרמתי לעצמי זה מחמת שהיתה כוונתי להנאת עצמי, ותלך לדרוש את ה' מה יהא בסופה, כפירוש רש"י איזה כח יגבור, ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ואחר כך ממעיך "יפרדו" זה לתומו וזה לרשעו:

ואמנם מאין זכה יצחק למדרגה זו להתכוון בשעת הזווג לשם שמים לשבר טבעו הגם שיש בענין זה הנאת הגוף, ידוע תדע כי כבר אמרו (שבועות מח.) יפה כח הבן מכח האב, ופירשו בו, שמה שיפה כח הבן, הכל בא מכח האב. ולזה, אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד) שנולד מתרח וקירב את עצמו להמקום ב"ה, אבל אחר כך הכל מכח האב. וגם לענין זה זכה יצחק מכח אברהם, שדרכו היה לשבר טבעו אפילו בדבר שיש בו הנאת עצמו לעשותו בלתי לה' לבדו:

וזה למדנו מתורתו של הגאון בספר ישועות יעקב (או"ח) סימן א' ס"ק ו' ושם ס"ק ט', דענין העקידה מה שרצה לשחוט בנו, המעשה נפלא, אך המחשבה שיחשוב זה לשם שמים הוא קל מאוד. אמנם מה שנמנע לשחטו לקיים מאמר ה' (לעיל כב, יב) אל תשלח ידך, המעשה קל, אך המחשבה שיתכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו הוא דבר קשה מאוד. וכן הוא ענין קרבנות, הם המורידים השפע (וכמו שנאמר (ויקרא כא, ו) לחם אלקיהם הם מקריבים), והאדם צריך לחשוב דוקא לקיים מצות ה', והנאת עצמו יהיה כדבר שאינו מתכוון. והנה קדשי קדשים שחיטתן בצפון (זבחים מז.), כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא כה ע"ב) הרוצה להעשיר יצפין, ועם כל זאת יהיה כוונתו לשם ה' ולא לעצמו, וזה שנאמר (שם א, יא) צפונה לפני ה'. וכן הוא ענין עקידה, דעיקר כוונת אברהם בעת שהוריד בנו מהמזבח והקריב תמורו איל אך לשם שמים, ולא להנאת עצמו, ולכך אמרו חז"ל (תדב"א רבה ו) מי שאומר מקרא זה צפונה לפני ה' אני זוכר לו עקידת יצחק, ע"כ דבריו הנחמדים. ועיין שם עוד סימן צ"ח ס"ק א' שזה היה ענין קטורת, שיש בו הנאת הגוף, ולא היתה צריכה כלה להתקשט בירושלים מריח הקטורת (יומא לט ע"ב), וגם היא מעשרת (שם כו.), ועם כל זה היתה הכוונה רק לשם שמים ולא להנאת עצמם, ולכן היה בכחה לעצור המגפה ולהפוך הדין לרחמים, עיי"ש בארוכה:

והנה, כאן שהיו עקרים והוצרך לנס, וזכה לזה מכח ששיבר טבעו להתכוון לשם שמים בדבר שהיה בו הנאת עצמו, ומאין זכה למדרגה זו, מאברהם, ששיבר טבעו, כאמור. וזה אומרו בריש הפרשה [ו]אלה תולדת יצחק מכח ששיבר טבעו, ומאין זכה לזה, לזה אמר אברהם הוליד את יצחק, שמכח אברהם זכה לשבירת הטבע, ומכח זה זכה להוליד בנים, היפך הטבע, והבן:

והנה, כתיב (כה, כז) ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו' ויעקב [איש תם] יושב אהלים, בבית המדרש של שם (ב"ר סג, י). והנה יצחק חישב, כמו שדרכו לכוון לשם שמים אפילו בדבר שיש בו הנאת הגוף, כמו כן היה ענין מעשה עשו, שהגם שהולך לשדה לצוד ציד להביא, תוכן כוונתו לשמים לקיים מצות כיבוד [אב] וכדומה, ואינו מתכוון להנאת עצמו. לזה גדלה מעלתו בעיניו יותר ממעלת יעקב שעסק בתורה ועבודה שאין בזה הנאת הגוף, ועשו לפי מחשבתו של יצחק שהיה סובר שעובד ה' אפילו בדבר שהנאה יש בו, ולזה ויאהב יצחק את עשו. אבל ורבקה אוהבת את יעקב, כי היא לפי ענינה שלא עצרה כח לשבר התאוה בדבר שיש בו הנאת הגוף, לא עלה על דעתה שעשו יהיה כוונתו לשם שמים בעשותו דבר שיש בו הנאתו, אך יעקב ראתה שעסק בתורה, וזה ודאי כוונתו לשם שמים, ולזה אהבה את יעקב. ולכן יצחק, לפי מה שהיה סובר שעשו כוונתו לשם שמים אפילו בעסקו בעניני גשמיות, על כן ביקש דוקא לברך את עשו ברכת עולם הזה. ולא רצה לברך את יעקב, כי היה מתירא שתענוגי עולם הזה יטרדוהו מעבודת השי"ת, אך עשו לפי מחשבתו של יצחק שהיה מכוון לשם שמים אפילו בעניני גשמיות וסובר היה שכן דרכו של עשו, אם כן לא יעצרוהו "הגשם" מלהתכוון לשם שמים אפילו בתענוגי הגוף, ולזה ביקש לברכו בברכת עולם הזה: אך בוחן לבות ה', והוא היודע כי יעקב הצדיק ועשו הרשע, ולכן מידו היתה לברך את יעקב, כי היה בבחינה זו שלא יטרדוהו עניני עולם הזה כלל, ובדין הוא שיטול שכרו בעולם הזה גם כן. והוא בשנקדים מה שכתב הר"מ אלשיך ז"ל על הפסוק (להלן כז, יג) אך שמע בקולי וגו', שזה תשובה על אומרו (שם, יב) אולי ימשני אבי וגו', לזה אמרה לו אל תירא, כי לא יקרך האסון הלז, אך בזאת שלא תכוון להנאת עצמך לקבל ברכות או לנצח אחיך, רק לקיים מצות אמך, כי אם כה תעשה אז יהיה ה' בכסלך, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים (פסחים ח.). וזה אך שמע בקולי, לומר אך בזאת שלכך תכוון, ע"כ דבריו ז"ל:

והנה, יצחק הרגיש ויאמר (כז, כב-כג) הקול קול יעקב והידים ידי עשו ולא הכירו, עם כל זה לבו אמר לו כי זה בחינת יעקב מכח הקול, ומזה שפט בדעתו שעל כרחך כוונתו אך לשם שמים ולא להנאת עצמו, כי אם היתה כוונתו להנאת עצמו איך הכניס עצמו בסכנה עצומה פן ימשנו ויכירנו ואת רמאותו, אלא ודאי שמכח שכוונתו היתה אך לשם שמים היה לבו נכון ובטוח בה' שלא יקרהו אסון, ואם כן שכך הוא, הנה מגיע לו שכר עולם הזה, כיון שזה דרכו להתכוון לשם שמים אפילו בדבר שיש בו הנאת עצמו, שוב לא יטרדוהו עניני עולם הזה, כי יכול לאכול ולשתות ולהתענג וכל מעשיו יהיו לשם שמים, כידוע דרכי הצדיקים. וזהו שנאמר וירח את ריח בגדיו דייקא, שהיו בגדי עשו, ואיך הכניס עצמו בסכנה, על כרחך מפני שהיתה כוונתו אך לשם שמים ולא להנאת עצמו (וכדברי האלשיך), ולכן אמר ראה ריח בני הוא ממש כריח שדה, הוא בית המקדש שיצחק קראו שדה (מדרש תהלים פא, ב), אשר ברכו ה', שעל ידו באה הורדת השפע להעולם (וריח הקטרת והקרבנות היה טוב עד להפליא), ועם כל זה הזבח היה נזבח לשם ה' לשם ניחוח (זבחים מו ע"ב), לעשות נחת רוח לפניו דייקא, ולא להנאת עצמם, כמו כן ענין ריח בני. על כן ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ, שאפילו מצד מדת הדין מגיע לו כל טוב עולם הזה, כי לא יטרדוהו מעבודת השי"ת, ואדרבא יביאוהו לבחינת עבודה היותר גדולה שאפילו בעניני גשמיות יעבוד את ה' יתברך מתוך הרחבה. ועל כן פירש רש"י יתן ויחזור ויתן, על דרך האמור בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ו) שכשנותן ה' לאדם טובה וברכה והוא עובד בהן אותו יתברך, זה סיבה להוסיף לו טובה על טובה וברכה על ברכה. וה' יתן לעמו ישראל כל טוב עולם הזה, ונזכה לעבדו מתוך הרחבה, וכל מעשינו יהיו לשם שמים, כן יהי רצון:

או יאמר ואלה תולדות יצחק וגו' [כה, יט-כב]. יש לדקדק, וכי מי לא ידע כי אחר שאמר בן אברהם, הרי אברהם הוליד את יצחק. וגם הוה ליה למימר ילד את יצחק, הוליד היא לשון הפעיל. ובמדרש (תנחומא תולדות ד ובב"ר סג, ב) זהו שאמר הכתוב (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים וגו', האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות, אברהם נתעטר ביצחק וגו', ע"ש. וצריך ביאור מאי בעי בזה. ובמקרא שכתוב ויעתר יצחק וגו' ויעתר לו ה', פירש רש"י לפי שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' לפיכך לו ולא לה, ויש לדקדק אמאי לה כלל לא. ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו' אם כן למה זה אנכי, משולל הבנה. ודברי רש"י אין זכר להם במקרא: ולבאר הכל נאמר על פי הגמרא פרק קמא דברכות (י ע"ב) כל התולה בזכות אחרים, הקב"ה תולה לו בזכות עצמו, וכל התולה בזכות עצמו, הקב"ה תולה לו בזכות אחרים, ע"ש. ויש להבין, אטו לא נמצא מי שאין לו זכות עצמו, ואיך קאמר סתמא מי שתולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. אבל הענין, כי אם האדם יודע בעצמו האמת שאין מגיע לו מהדין אז זהו גופיה זכות עצמו, על דרך שפירש הקדוש מלובלין (דברי אמת, פר' ראה ד"ה לא עה"פ תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ, "ענות" עני, בדעת, גם זה נחשב לענוה. ואם האדם מבין על עצמו שאין לו משלו, הקב"ה נותן לו מתנת חנם, כיון שהוא יודע האמת כי מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג), אז קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה, יח). והראיה שאין הקב"ה צריך לשום זכות, כי הלא ברא שמים וארץ בלי שום אתערותא דלתתא כנודע. וזהו שאמר הכתוב (שם קכא, א-ב) אשא עיני אל ההרים, הן האבות, כלומר בטוח אני בזכות אבות, כי מאין יבוא עזרי, ובהיות כן שאני תולה בזכות אבות, הקב"ה תולה לי בזכות עצמי, ובכן עזרי מעם ה', כלומר העזר הוא משל עצמי כי אינו צריך לכלום, כי הלא הוא עושה שמים וארץ לבדו בלי שום זכות ועזר מהאחרים, רק אתערותא מיניה וביה כביכול:

וזהו שכתב רש"י כי אין דומה תפלת צדיק בן צדיק, כי יצחק התפלל בזכות אבות, ורבקה לא היה לה זכות אבות, תלאה בזכות עצמה. ולזה ויעתר לו ולא לה, כלומר שהקב"ה נעתר ליצחק בזכות עצמו, ולא לה, כלומר בזכות עצמה, רק בזכות יצחק (ושוב מצאתי פירוש זה הפסוק בספר פני דוד (פר' תולדות סוף אות יג), ע"ש). והנה, שמעתי לפרש אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה, ה), כלומר מה שהאדם השוב בעיני עצמו, וזהו אנכי, זהו עומד ומפסיק בין ה' וביניכם, כי אשכון [ו]את דכא כתיב (ישעיה נז, טו). וזהו שאמרה רבקה כאשר ויתרוצצו הבנים בקרבה, הבינה כי יצחק נעתר בתפלתו לגמרי, והיא לא נעתרה על כן יש לה צער העיבור, לכן אמרה אם כן למה זה אנכי, כלומר חשבתי להתפלל בזכות עצמי, ולמה אני חשוב בעיני, ולכן ותלך לדרוש וגו':

וזהו שאמר הכתוב ואלה תולדות יצחק וגו', פירוש התולדות הן בזכות יצחק עצמו, והטעם, כי אברהם הוליד את יצחק, כלומר מחמת שהיה בן אברהם ותלה בזכות אברהם, לכן הקב"ה תלה לו בזכות עצמו והן קרוין תולדותיו. וזהו שאמר המדרש האבות עטרה לבנים לתלות הכל בזכות אבות, לכן הבנים עטרה לאבות והם נושעים בזכות עצמן, ולכן אברהם נתעטר ביצחק הואיל ויצחק נתעטר באברהם. וזהו שאמר הכתוב עטרת זקנים בני בנים, כי ותפארת בנים אבותם:

וזהו שאמר הכתוב (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו וגו', כי מהר"ל מפראג כתב בספר נצח ישראל (פי"א) כי אהבת הקב"ה להאבות היתה בשביל ישראל העתידים לצאת מהם, ע"ש. ולכאורה בקרא (דברים ט, ד-ה) כתיב להיפך, אל תאמר וגו' בצדקתי הביאני וגו' כי וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע [ה'] לאבותיך וגו'. אבל הענין, האמת כדברי מהר"ל מפראג, רק אנחנו צריכים לתלות בזכות אבות, וזהו אל תאמר בצדקתי וגו'. וזהו שאמר הכתוב אהבתי אתכם וגו', כלומר אהבתי אתכם מצד עצמיכם, אך ואמרתם שאתם תאמרו במה אהבתנו, שיקשה בעיניכם מפני מה אהבתנו, וליכא למימר בזכות אבות כי הלוא אח עשו ליעקב כו'. ולזה, שאתם לא תתלו בזכות עצמיכם ולא נחשבתם בעיניכם, לכן נאום ה' ואוהב את יעקב וגו':

ואלה תולדות יצחק וגו' [כה, יט]. מדרש תנחומא (תולדות ה) זהו שאמר הכתוב (ישעיה נד, יז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. (תנחומא שם ו) אברהם הוליד את יצחק, אין לך דור שאין בו לצנים, בשעה שבא נבל כו' שהיו אומרים של נבל הוא, מה עשה הקב"ה, צר אותו בדמות דוד אביו, שנאמר (שמואל'ב ג, ג) ומשנהו כלאב, כולו אב. וכן אברהם היה דומה ליצחק כו'. נראה שכוונתו, דזהו שנאמר (ישעיה שם) וכל לשון תקום אתך למשפט, היינו בליצנות, תרשיעי, כמו שהיה ביצחק ובכל אב בן דוד, וזה ברור בכוונתו:

אבל יש לנו לקשר גם רישא דקרא לכאן, והוא על פי מה שאמר המדרש למעלה (תנחומא שם ד) אלה תולדות יצחק וגו', זהו שאמר הכתוב (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים, שצדיקים מתעטרים בבני בניהם, כיצד, אברהם נתעטר בזכות יעקב, כשהשליך אותו נמרד לכבשן, אמר הקב"ה בשביל יעקב בן בנו אני מצילו, שכן כתיב (ישעיה כט, כב) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, יעקב פדה את אברהם, ע"כ דבריו. ביאור דבריו, שמפרש כפל לשון הכתוב אלה תולדות וגו' אברהם הוליד כו', אלא הכי קאמר, בזכות אלה תולדות יצחק דהיינו יעקב, אברהם הוליד את יצחק, כי אלמלא זכות יעקב, כבר היה נשרף בכבשן האש. ומעתה יש לנו לדון בקל וחומר, אם אברהם ניצול בזכות יעקב טרם היותו בעולם על שם שעתיד להולד, כל שכן שאנחנו כדאים להנצל בזכות יעקב שכבר היה בעולם, ועל זה אנו אומרים (ע"פ סנהדרין צא.) מה דלא הוי הוי, מה דכבר הוי בעולם לא כל שכן שזכותו יעמוד ויגן עלינו בכל דור. וזהו שנאמר כל כלי יוצר עליך לא יצלח כו' זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם "מאתי", היינו מכח ומזכות את"י, ראשי תיבות א'לה ת'ולדות י'צחק, דהיינו יעקב: ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא [כה, כא-כו]. היה לו לספר תחילה שהיא עקרה, אחר כך ויעתר. ב', למה זה אנכי, הרי זה מקרא קצר וצריך ביאור. עיין רש"י וראב"ע:

והנראה לי על פי מה שכתב בספר נועם מגדים (ס"פ חיי) לפרש (לעיל כד, סג-סד) ויצא יצחק לשוח בשדה, היינו על עסק שדה, זו אשה (תקוני זוהר, תקון סט, קיג.), לפנות ערב, להסיר ממנו סיגי התאוה והעירבוב, רק שיהיה כולו קודש לד'. ומהיכן ידע שיש עירבוב, על זה אמרה המסורה שהרי והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג, יב), זה אות שבלתי נקי הדבר. ולזה אמר וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, ואמרו רז"ל (ב"ר ס, יד) מה גמל יש בו סימן טומאה וסימן טהרה כו'. ולדרכנו נאמר, שנסתכל בבחינת רבקה איכותה ומהותה, שבערכה הדבר בעירבוב התאוה בתוך המצוה, וזה סימן טומאה וסימן טהרה, אך ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, אז ותפל מעל הגמל, מעירבוב הטומאה וטהרה, רק יהיה תמים יחד לה' לבדו, ע"כ דבריו הנחמדים מפז:

והנה, הכוונה הפשוטה בענין הזיווג לד' היינו לקיום המין, כדכתיב (לעיל א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ, ר"ל לכוון למלאות את הארץ, ועל פי זה פירש הבינה לעתים (סוף דרוש כח עה"פ שמות א, ז) ובני ישראל פרו וגו', כי אז לא היה כוונתם לקיום המין רק פרו וישרצו כמו שרצים, וירבו וגו' ותמלא הארץ אותם, פירוש, שהארץ נתמלא מהם ממילא, לא מדעתם וכוונתם לזה, ע"כ דבריו. והנה הכוונה לקיום המין היינו באשה בת בנים, אבל באשה עקרה שאינה מולדת אזדא לה הכוונה הנ"ל, שאין בזה קיום המין רק מילוי תאוה בלבד, ולזה היה הדבר קשה בעיני יצחק, והתפלל שתלד ויהא כוונתו רצויה וזכה לד' לקיום המין. וזהו שנאמר ויעתר יצחק (שיהא כוונתו רצויה) לד' (בעת שהוא) לנוכח אשתו, פירוש בעת הזווג פנים אל פנים, אם שכבר התפלל על זה קודם שנשאה כנזכר לעיל, על זה אמר כי עקרה היא, ואזדא לה הכוונה של קיום המין, על זה התפלל על עצמו לבל יתיאש מהרחמים ויהיה כוונתו עם כל זה לד' לקיום המין ובאמת תלד להקים זרע, על כן ויעתר לו וגו' ותהר וגו'. ויתרוצצו וגו', וכפירוש רש"י על זה, אז אמרה רבקה שהחסרון הוא מצדה מחמת שהיא אין כוונתה צלולה וזכה בלתי לד', כי אם עירבוב טוב ורע להנאת עצמה (שכן דרך הצדיקים לבלי להכיר ערכם), לזה יש בולד שבמעים בחינת עירבוב טוב ורע, וזהו שנאמר ותאמר רבקה אם כן למה זה (הפרכום פעם לבתי הכנסיות ופעם להפכו), אנכי, ר"ל אנכי הגורם לזה, כי אין כוונתי רצויה באותו מעשה לה' לבדו כי אם בעירבוב הנאת עצמי, ותלך לדרוש (שיהא כוונתה) את ד', לשם ד' לבדו: ויאמר ד' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, זה לצדקו וזה להיפך, ולאם מלאם כלומר שכל אחד שואב מחבירו, על כן יאמץ, יהיה צריך להתחזק להסיר סיגי הזוהמא, כמו שפירש מוזלה"ה בספרו ישמח משה (פר' תולדות ד"ה עוד נראה). ורב יעבוד צעיר, כלומר שיהא הצעיר צריך לעבוד הרבה עד אשר יסיר הזוהמא של הגדול ממנו. ויצא הראשון וגו', ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, לא אמר ברגלו, כי אם בעקב, הכוונה בזה למה שכתב האר"י ז"ל (שער היהודים, פ"ו יחוד ה) להסיר סיגי אחיזת החיצונים טוב לכוון ב' פעמים אלקי"ם ונקודותיהם, העולה עק"ב, ועם יו"ד אותיותיהם עולה יעק"ב. וזה היה כוונת יעקב שהיתה ידו אוהזת ב"עקב", היינו יחוד הנ"ל העולה מנין עק"ב, להסיר הזוהמא ואחיזתו של עשו, ו"ידו" היינו יו"ד עם עק"ב היינו יעקב, לזה אמר ויקרא שמו יעקב, והבן זה. ועיין לקוטי תורה (פר' תולדות עמ' פד-פה):

וזהו שנאמר אחר כך (כו, ה) עקב אשר שמע וגו' וישמור משמרתי וגו', שהוא לכאורה כפל, עיין רש"י. ולדרכנו יאמר, מחמת שעשה היחוד העולה עק"ב בעת אשר שמע בקולי, על כן וישמור שיהא משמרתי מצותי חקותי ותורותי דייקא, בלתי לי לבדי, ולא יתערב זר בתוכו, והבן:

ב) או יאמר ויעתר יצחק לד' לנוכה אשתו וגו' [כה, כא-כב]. הוה ליה למימר ויעתר לד' על אשתו, וכבר הרגיש בזה רש"י, עיין שם. ויעתר לו ד', אמרו רז"ל (יבמות סד.) לו ולא לה. צריך להבין הטעם. ותאמר אם כן למה זה אנכי, משולל הבנה, והמפורשים נדחקו בזה:

והנראה לי על פי מה שאמרו חז"ל (שם) מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וצריך להבין לענין מה יתאוה לתפלתן, ומדוע לא יקוים בהם והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה, כד). אבל הענין מובן על פי מה שכתוב בזוהר הק' (תולדות קלז.) וז"ל, עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה, בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בצלותהון דצדיקייא, מאי טעמא (ופירש המקדש מלך, מאי טעמא לא יקוים בהם והיה טרם יקראו ואני אענה. על זה אמר) בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא [לכל] מאן דאצטרך בצלותהון דצדיקייא, ע"כ דבריו (ופירש המקדש מלך, שמרויחים בזה שמתרבה השפע גם לזולתם, למי שצריך לאותו ענין שהם מתפללים, עי"ש). למה זה דומה, לצינור שנסתם, ואם יבוא אחד ויפתחנו וינקנו שוב הוא פתוח לכל, ומי שצריך למי הישועה ישאב בששון מאותו הצינור, וכענין דכתיב (שם יב, ג) ושאבתם וגו' ממעיני הישועה, וביארו המפורשים כי ישועת צדיקים הוא כמו מעיין הנובע ישועה לכל, מיד ולדורות. ולכן הקב"ה מתאוה לתפלתן, כדי שעל ידי תפלתן יפתח הצינור והמעין לכל מי שצריך לאותו דבר: והנה, יצחק הבין זה, וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא צב.) המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תהלה, ובודאי היו אז כמה עקרות בעולם, ועל זה אמר ויעתר יצחק לנוכה אשתו, היינו למי שהיא נוכח אשתו, עקרה כמו אשתו, וזהו שאמרו במדרש (ב"ר סג, ה) ששפך תפלתו בעושר, כלומר שלא התפלל."ל אשתו בלבד, כי אם גם על זולתה להשפיע בנים לזולתה, כמו עשיר שמשפיע לזולתו, לכן ויעתר לו ד', כי המתפלל על חבירו נענה תחלה, ולא לה, כי היא התפללה רק על עצמה לבד. ויתרוצצו הבנים בקרבה והיה לה צער עיבור, אז הבינה כי נעתר ד' לו ולא לה ולכן יש לה צער, על כן ותאמר אם כן למה זה אנכי, ר"ל למה התפללתי על עצמי בלבד, לא כמו יצחק שהתפלל על זולתו:

ומהיכן למד יצחק להתפלל על אחרים, מאברהם, שכן איתא במדרש (שם נט, ה), ואברהם זקן וגו' וד' ברך את אברהם (לעיל כד, א), אברהם מברך את הכל, ומי ברכו, הקב"ה, עי"ש ומה שפירשנו בו למעלה במקומו (פר' חיי ד"ה וזהו [הא']). וזהו שנאמר אלה תולדות יצחק וגו', אברהם, שהיתה מדתו להתפלל על אחרים ולברך את הכל, הוא הוליד את יצחק, כי ממנו למד להתפלל על אחרים, על כן הוא נענה תחלה, וכאמור:

ג) עוד ביאור על זה, על פי מה שאמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו. נראה לי פירושו על פי מה שכתוב בספר נועם אלימלך פרשת וישלח (ד"ה או יאמר וישלח [הא']) על הפסוק (להלן לב, ה) כה תאמרון לאדוני לעשו וגו' עם לבן גרתי, פירש רש"י הריני גר, דבר אחר ותרי"ג מצות שמרתי. הענין, כי דרך הצדיק בשעה שמדבר דברים פשוטים עם בני אדם, אז מדקדק ומכוון להלביש באותן הדיבורים שיהיו תפלה ותחנונים לפני המקום ב"ה. והכוונה שמסתיר התפלה ואינו מתפלל מפורש, למען המקטרג שלא יקטרג עליו, כי אינו יודע שהוא מתפלל באותן הדיבורים. וזהו שנאמר כה תאמרון לאדוני שיהא הכוונה לאדון הכל, וגם הדברים כפשוטן לעשו, ולזה אמר עם לבן גרתי הריני גר, זה נגד עשו, ותרי"ג מצות שמרתי, מליצה להשי"ת, עיין שם בארוכה אמרי נועם: ואני אמרתי (פר' וישלח ד"ה וזהו) שזה שאמר יעקב (שם לג, י) כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, ר"ל שבעת שאני רואה פניך ומדבר עמך, באותו שעה שמתי פני לאלקים, לכך אני מובטח ותרצני, והבן. וזהו שנאמר (דברים ג, כג) ואתחנן אל ד' בעת ההוא לאמר, פירוש, ואתחנן אל ד' בעת ההוא שאני אומר דבר לבני אדם. וכמו שפירשו בספרים (עה"פ דברי הימים - א כט, י) ויברך דויד את ד', לעיני כל הקהל היה נראה ויאמר [דויד], שאומר דברים פשוטים:

וזהו שאמרו כל הקובע מקום לתפלתו, היינו שקובע מקום בדיבוריו להלביש בהן תפלתו, והדברים הן המקום שבתוכו תפלתו, אלקי אברהם בעזרו. שמצינו באברהם שכך עשה, שנאמר (לעיל יח, ג) ויאמר אדנ"י [וגו'] אל נא תעבור מעל עבדך, ופירש רש"י, לגדול שבהן אמר, דבר אחר לשכינה, עי"ש. ושניהן אמת, שאמר לגדול שבהן בדברים הפשוטים, ובמחשבתו כוון להשכינה. וזהו שאמרו (ברכות שם) שנאמר (שם יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום, היינו הדיבורים שבהן הלביש התפלה, וזה אשר עמד שם (אין עמידה אלא תפלה) את פני ד' הבוחן לבות. וזהו שאמרו וכשנפטר אומרים עליו אי חסיד אי עניו, כי ענין זה מכח מדת ענוה, אם אמנם כדאי הוא למלא בקשתו עם כל זה מכח ענותנותו שאינו נחשב בעיניו מתיירא שלא יקטרגו עליו, על כן מסתיר התפלה בתוך הדיבורים, כאמור:

וזאת תורת המסורה, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (להלן כז, ד), ירמוז לתפלה, כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות סד.). אך למען להשמר מאיזה קיטרוג, על כן ועשה להם מכנסי בד לכסות (שמות כח, מב), ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שם כה, יט), היינו להלביש הדיבורים בשני פנים, נגלה ונסתר, והיינו (שם, מ) וראה ועשה בתבניתם, והבן:

וזהו שאמר הכתוב (ישעיה מא, יד-טו) אל תיראי תולעת יעקב, שאמרו רז"ל (תנחומא בשלח ט) מה תולעת אין כחו אלא בפה, אף ישראל אין כחן אלא בפיהם. ושמא תאמר פן יבא איזה קטרוג, על זה אמר הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות, כלומר שמתי בלבך להלביש התפלה בתוך דברים פשוטים, והרי זה דומה כאלו יש לך שתי פיות יחד כאחד, לדבר דברים פשוטים ולהתפלל, ועל ידי זה לא יבין המקטרג, כי אינו נגלה רק לה' לבדו. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, דייקא של שתי פיות, כאמור:

והנה, יצחק היה ירא מאיזה קטרוג, מכח מדת ענותנותו שלא היה נחשב בעיניו לכלום, ולזה קבע מקום להלביש בו תפלתו, ובשעה שהיה מדבר עם אשתו דברים פשוטים אז היה מתפלל לד' על היותה עקרה. ולמד זה מאברהם שקבע מקום לתפלתו, כמו שנתבאר לעיל. וזהו שנאמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, כי ויעתר יצחק לד' בשעה שהיה עומד ומדבר לנוכח אשתו, על כן ויעתר לו ד' ולא לה. ולכן דרש המדרש (ב"ר סג, ה) והזוהר (תולדות קלז.) ויעתר, ויחתר. כי התפלל בסתר בתוך דיבוריו כמו הבא במחתרת, והבן, והחביא את עצמו מאיזה קטרוג. אמנם רבקה התפללה במפורש, וסברה שכדאי היא להתפלל, על זה אמר ויתרוצצו הבנים בקרבה אז הבינה שלא טוב עשתה מה שהתפללה מפורש, כי היתה נחשבת בעיניה לעמוד ולהתפלל ולאפושי ברחמים על כן נתעורר עליה איזה קטרוג, ומכח זה יש לה צער העיבור, על כן ותאמר אם כן למה זה אנכי, כלומר למה זה נחשבתי בעיני עצמי להיות בחינת אנכי, על דרך שפירשו אנכי, מי שאומר על עצמו אנכי, זה מסך המבדיל ועומד בין ד' וביניכם (דברים ה, ה), כי אשכון [ו]את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), והבן. על כן ותלך לדרוש את הוי"ה, ללמוד מזה מדת ענוה, כי איתא בספרים שאותיות שמו יתברך הוא מורה על ענותנותו, שכן במילואם הן במספר מעט מכל האותיות, וזהו שאמרו (מגילה לא.) במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, כמבואר בכלי יקר (להלן מא, א):

ד) או יאמר ויעתר יצחק לד' וגו' ויעתר לו ד' [כה, כא]. פירש רש"י, לו ולא לה, לפי וכו'. ולי נראה טעם הדבר על פי דאיתא בש"ס ברכות פרק קמא (י.) גבי חזקיהו, דאמר לו ישעיה (לח, א) כי מת אתה (בעולם הזה) ולא תחיה (לעולם הבא), אמר ליה מאי כולי האי, אמר לו משום דלא עסקת בפריה ורביה. והנה לא שאל למה, כי [אדם] אין צדיק כו' (קהלת ז, כ), אלא מאי כולי האי, כלומר למה עונשי גדול כל כך בשני עולמות. ואכתי קשה מאי כולי האי, עונש נצחי בשביל ביטול מצוה אחת. ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' אהרי ד"ה עוד ביאור) על פי דברי העקרים (מאמר ד פל"ו-לח) כי מהדין מהראוי להיות השכר זמני, והעונש נצחי, אך מחסדו יתברך על בריותיו נוהג היפך, כי השכר נצחי, אך לשונאיו משלם שכרם בעולם הזה זמני, ובעונש הוא שנים עשר חדש (עדיות פ"ב מ"י). אך לרשעים גמורים העונש נצחי, כפי הדין ח"ו. וידוע כי מתחילה עלה במחשבה לברא במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף מדת הרחמים והקדים מדת הרחמים כו'. הרי כי מה שמתנהג השי"ת במדת הרחמים הוא בשביל שיהא קיום העולם, וכדאיתא במדרש (ב"ר לט, ו) שאמר אברהם אם עלמא את בעי, לית דינא קאים כו'. וידוע כי ה' צלך (תהלים קכא, ה), ובמדה שאדם מודד כו' (מגילה יב ע"ב), ומי שאינו חש על קיום העולם, גם השי"ת מתנהג נגדו בבחינה זו. ולכן מפני שלא עסק בפריה ורביה, הרי לא חש על קיום העולם, אם כן כפי זה נוהג עמו ד' כפי המחשבה במדת הדין, אם כן העונש נצחי, ע"כ דברי מוזלה"ה:

והנה, כאן דקאמר ויעתר יצחק וגו' כי עקרה היא, הלא עבודה צורך גבוה, ואיך התפלל לצרכו או לצרכה. אך הענין, כי אם אמנם יצחק עשה את שלו ונשא אשה, ואם לא הולידה מאי אית ליה למיעבד, אבל הלא ידוע מה שאמרו חז"ל (יבמות סד.) מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אם כן הצריך להתפלל, ואם לא היה מתפלל היה נראה שאינו חש על קיום העולם להעמיד תולדות לקיום המין ואם כן ח"ו היה מתנהג ד' כמדתו לבלי לחוש על קיום העולם, ממילא היה מתנהג במדת הדין כפי המחשבה, ואז לית עלמא קאים. ועל זה היה סובב הולך תפלתו של יצחק להעמיד תולדות לקיום העולם, למען יתנהג ד' בבחינה זו במדת הרחמים. וזהו שנאמר ויעתר יצחק להוי"ה דייקא, לעורר מדת הרחמים בעולם, וזהו שנאמר לנוכח אשתו, ר"ל שגם היא התפללה על כוונה זו כי עקרה היא, ולזה התפללו על תולדות לקיום העולם, כי עיקר קיום העולם הוא אומה ישראלית כנודע, ועל ידי זה יגבור מדת הרחמים בעולם. ואם כן היתה תפלתם לצורך גבוה, שזהו רצונו יתברך להתנהג בעולמו במדת הרחמים. וזהו שאמרו חז"ל (שם) על ויעתר, מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדת הדין למדת הרחמים, והיינו כאמור:

והנה, בש"ס תענית (כה ע"ב) גבי רבי אליעזר ורבי עקיבא, לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו. ופירשו המפורשים דהיינו שהפך טבעו לטוב, כי רבי עקיבא בן גרים היה, ועם כל זה הפך טבעו לטוב. וידוע (זוהר לך צ ע"ב) כי יצחק מדתו בחינת גבורה, ורבקה מדתה בחינת חסד, כמבואר בפרשת חיי (לעיל כד, יח-כ) במה שעשתה לאליעזר וגמליו, ובמה שפירשתי אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד וגו' (לעיל כד, יד). ועל כן מה שיצחק היה מתפלל על תולדות לקיום העולם, והעיקר שעל ידי זה יעורר רחמים בעולם, הוא דבר חידוש, היפך מדתו. אבל מה שרבקה התפללה על זה אין כאן חידוש, שבחינת מדתה הוא חסד, אבל יצחק מדתו גבורה והתפלל לעורר רחמים, הרי זה בחינת מעביר על מדותיו, לכך ויעתר לו דייקא, ולא לה, על דרך גמרא תענית הנ"ל. ולכך באמת מכח תפלתו נתעורר רחמים בעולם, כי נולד יעקב שבחינתו רחמים, והבן:

וזהו שנאמר להלן (כו, כב) אצל הבארות, כי עתה הרחיב ה' לנו וגו'. כי הבאר הראשון נגד אברהם שיצא ממנו ישמעאל, ועל כן התעשקו עמו. והשני נגד יצחק שיצא ממנו עשו, על כן קרא שמה שטנה, כי הוא שטן הוא שרו של (עולם) [עשו]. והשלישי בזכות יעקב שמטתו שלימה, קו אמצעי בחינת רחמים, ועל כן אמר כי עתה הרחיב הוי"ה לנו דייקא שנתעורר רחמים בעולם. וגם נתכוון כי מדת (הרחמים) [הדין] נמתק ונכלל בחסד, וזהו הרחיב הוי"ה "לנו", גימטריא אלהי"ם (עיין בכוונות (תיקון חצות, ח"א יא.) על (איכה ה, א) זכור ה' מה היה לנו), שהוא בחינת צמצום, ועתה הרחיב הוי"ה, והטעם ופרינו בארץ, לשון עבר, הרי חשנו על קיום העולם, אם כן נוהג ה' גם כן בבחינה זו ובמדת הרחמים (ואין צריך לדחוק ולפרש בלשון עתיד כמו שמתרגם וניפוש בארעא, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כפשוטו): ה) או יאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו [כה, כא-כב]. להבין אומרו לנוכח אשתו, ולא אמר על אשתו, או בשביל אשתו. וגם להבין שאמרו במדרש (ב"ר סג, ה) ששפך תפלתו בעושר. גם דברי הגמרא יבמות (סד.) למה נמשלה תפלת צדיקים לעתר כו', כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדת הדין למדת הרחמים. גם להבין אומרו ויעתר לו ה', שאמרו ז"ל (שם) לו ולא לה וגו':

נראה לי ענינו על פי מה שכתוב בסדורו של שבת (ח"א) שורש א' ענף ד' (עלה ה) על הפסוק (לעיל כד, יד) והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק וגו', ופירש רש"י כדאי היא לכנוס בביתו של אברהם. ושורש דבריו, שבזה עשתה בחינת חסד יתר ממה שביקש מאתה הטי נא כדך ואשתה, והיא אמרה וגם לגמליך אשקה, שזה בחינת חסד לעשות יותר ממה שהעני מבקש, עיי"ש בארוכה. ואני הוספתי נופך לדבריו, שזה שאמר אותה הוכחת, כי היא בחינת תוכחה (על דרך (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח) ליצחק, שהוא בחינת גבורה בחינת צמצום, ליקח מוסר מאתה שהיא בת בתואל ואחות לבן ועם כל זה היא גומלת חסד, איך ראוי לו לגמול חסד שהוא בנו של אברהם אבינו ע"ה:

והנה, יצחק התפלל על בנים, וידוע כי הצדיקים אינם נחשבים בעיניהם לכלום, ולא תלה במעשיו הטובים, אך ביקש שיעשה הקב"ה עמו חסד להפקד בדבר ישועה ורחמים. אך ידוע דכתיב (תהלים קכא, ה] ה' צלך על יד ימינך, שפירשו בו במדה שאדם מודד מודדין לו, וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו כו', והוא כמו צל שעושה מה שהאדם עושה, וזהו שנאמר ה' צלך על יד ימינך, היינו חסדך ורחמנותך. ולכן ביקש להוושע בזכותה, שימדוד ה' כמדתה שהיא גומלת חסד, וזהו שנאמר ויעתר יצחק לה' (שיעשה) לנוכח אשתו, כלומר שימדוד לה כמדתה שהיא בעלת חסד. וזה החילוק בין בקשת העשיר לעני, שהעני מבקש חסד חנם, מה שאין כן העשיר שכבר גמל חסד עם זולתו, עכשיו מבקש מזולתו חסד מחמת שהוא גמל אתו חסד מהראוי שימדוד לו כמדתו, ואינו חסד חנם, ובבחינה זו ביקש והתפלל יצחק לה' שימדוד לה כמדתה. וזהו שאמר המדרש ששפך תפלתו בעושר, ר"ל בבחינת עושר, ולא כמו שהעני מבקש חסד חנם: אמנם כי כך היה עולה על דעת יצחק, אבל לא היה צריך לזה, כי בחינת חסד צריך למי שמדת הדין מקטרג ח"ו, אבל באמת יצחק בצדקתו על ידי תפלתו הפך מדת הדין למדת הרחמים, וגם מדת הדין הסכים לפקדו בדבר ישועה, כי בדין היה שיטול שכרו להעמיד תולדות על ידי צדקתו ומעשיו הטובים, אם כן לא הוצרך לבחינת חסד, ונענה בזכות עצמו ולא הוצרך לזכותה כלל. וזהו שאמרו בגמרא שצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, ולכך כתיב ויעתר לו ה', לו דייקא בזכותו, ולא לה, ר"ל שלא הוצרך כלל לזכותה לעורר בחינת חסד, כי היה נענה בזכות עצמו, כי גם מדת הדין הסכים למלא שאלתו. אמנם רבקה היתה סוברת שנענה יצחק בתורת חסד בזכותה וכמדתה שהיא גומלת חסד, לכך הראה לה ה' שאינו כן, על ידי ויתרוצצו הבנים בקרבה, אז הבינה ואמרה אם כן למה זה אנכי, ר"ל למה אני סוברת שאנכי הגורם לזה הענין, כי אלו היה בזכותה היה מהראוי שלא יהיה לה צער הריון, והבן, אלא ודאי שהוא בזכות יצחק, על ידי שהפך מדת הדין למדת הרחמים:

אמנם שורש הענין מה שצדיקים בידם להפוך מדת הדין למדת הרחמים, מקור הדבר נובע מענין העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, שאז נתכללו המדות, כדכתיב (לעיל כב, ח) וילכו שניהם יחדיו, ונמתקו הדינים. ועל זה ביקש אברהם אבינו (שם, יד) אשר יאמר היום בהר ה' שנמתקו הדינים, יראה תמיד כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, וכמו שאנו אומרים (תפלת שחרית) כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך כו'. וזהו שנאמר ואלה תולדות יצחק וגו' אברהם הוליד את יצחק, שעל ידי העקידה שעקד אברהם אבינו את מדת הדין ונהפך לרחמים, בזה עצמו הוליד את יצחק, שעל ידי זה הצדיקים בכחם להפך מדת הדין לרחמים, ועל ידי זה נענה יצחק, והבן:

או יאמר ותאמר [אם כן] למה זה אנכי וגו' [כה, כב]. על פי מה שכתב בספר אור המאיר (פר' לך עה"פ ויאמר... מה תתן לי) לפרש ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (כה, כא), פירש רש"י זה עומד בזויות זו כו', על דרך שאמרו (אבות פ"ב מי"ג) וכשאתה מתפלל אל תעשה תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני הכזקום, לתקן מה שנוגע בעולם, כי מה שנחסר למטה מסתמא יש חסרון כנגדו למעלה, וצריך להתפלל להשלים האורות העליונים וקומת השכינה שתהיה במילואה וטובה, ממילא יושפע שפע טוב למטה. וזהו ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, שהתפלל עבור השכינה והעמיק שאלתו למעלה, ולזה בא רש"י לפרש זה עומד בזויות זו וזו עומדת בזויות זו, כלומר שיצחק לא התפלל עבור עצמו ואשתו, רק עבור השכינה, ורבקה עמדה להתפלל בזויות אחרת, מענין עולם הזה ליתן לה הריון, ע"ש:

והנה, כאשר ויתרוצצו הבנים בקרבה, הבינה שיש לה אותו הצער על שהיא לא שאלה כהוגן עבור השכינה, רק עבור עצמה, וזהו שאמר הכתוב ותאמר אם כן למה זה אנכי, כלומר למה התפללתי בעד עצמי ולא עבור השכינה, שעל ידי זה יש לי אותו צער: מכרה כיום. כמה שהיא שוה היום, היינו טובת הנאה דבר מועט, שהרי אם תמות בחיי אבא לא תירשנו. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות. בכל יום אני מסתכן ביערים, כי כפשע ביני ובין וכו'. ולמה זה לי בסורה [כה, לא-לב]. כך מפרש בספר דעת זקנים לבעלי התוספות:

ולי נראה, דכבר הקשו הא הוה ליה דבר שלא בא לעולם, והריב"ש בתשובה סימן שכ"ח תירץ דקודם מתן תורה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, עיי"ש. וזהו שנאמר מכרה כיום דייקא, שעכשיו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מה שאין כן אחר מתן תורה שנתחדשה הלכה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

והנה, איננו מפורש בכתוב, ועל כרחך הלכה למשה מסיני הוא, ואפשר נפקא לן מדכתיב (ויקרא כה, יד) או קנה מיד עמיתך, היינו מה שבידו ורשותו, ולא דבר שלא בא לעולם (ועיין בפרק הזהב (בבא מציעא מז ע"ב) בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אי משיכה קונה, עיי"ש). ובזה מתורץ הא דאיתא בגיטין דף מ"ה (ע"א) רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי כו', ופריך ומאי שנא דשלח להו כדרבי אחי ברבי יאשיה, כלומר ולשלח להו כדרבי, עיין ברש"י ד"ה דמשמע. והקשה בתשובת חתם סופר באבן העזר סימן י"א (ד"ה וכעי"ז) הא רבי סבירא ליה (יבמות צג ע"ב) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולא קיימא לן הכי. ולפי מה שכתבתי ניחא, כיון דקודם מתן תורה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואין מפורש בקרא דאינו מקנה דבר שלא בא לעולם, נהי דאנן הכי קיימא לן, אבל כותי דלית להו רק מה שמפורש בקרא, ממילא סבירא להו לדידהו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ועל כן פריך שפיר: והתרגום מפרש זבין כיום דילהן, ופירש הרמב"ן כוונתו, היות מכירת הבכורה לאחר מיתת אביהם, אמר מכרה לי הבכורה לאיזה יום שתפול בו. ובזה נמי מתורץ קושיא הנ"ל, לדעת המרדכי (בבא בתרא רמז תקעח) הביאו הרמ"א סימן ר"ט (שם) באומר שיקנה כשיהיה בעולם קנה, עיי"ש. שוב ראיתי שקדמני בזה מוזלה"ה בספרו ישמח משה (פר' תולדות עה"פ ויאמר, אות ג):

עוד נראה לי מה שאמר מכרה כיום (כה, לא), היינו כהיום ממש, ר"ל מעכשיו. ואי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יש לומר על פי מה שכתב בהגהת אשר"י פרק הזהב (בבא מציעא פ"ד סי' ח) במבכרת קונה העובר בכסף, ויש מפרשים דסובר כהרמב"ם (אישות פ"ז הט"ז) לענין קדושין בהוכר העובר מקודשת. אלא דאם כן קשה מה זה דכתב דין זה דוקא לענין בכור, על כן פירש בספר עצי לבונה (יו"ד, סוף) סימן ש"כ בשם הגאון (מהרי"ל תאומים) מבראד (בעל גור אריה יהודה), דדוקא במבכרת קנה, והטעם, דקיימא לן (חו"מ סי' רי ס"א וסמ"ע ס"ק ג) המזכה לעובר לא קנה, ובבנו קנה, שדעתו קרובה אצל בנו, וקיימא לן (גיטין יג ע"ב) דמקנה דבר שלא בא לעולם עדיף ממקנה לדבר שלא בא לעולם, והתוספות בעבודה זרה (עא. סד"ה רב) ובש"ך יורה דעה סימן ש"כ (סק"ז) מבואר דלהפקיע מבכורה לא שייך ביטול מקח, דאנן סהדי דגמר ומקנה, ואם כן דגמר ומקנה להפקיע מבכורה, לכן קונה אף על גב דהוה ליה דבר שלא בא לעולם, ע"כ דבריו:

ולפי זה אתי שפיר, כיון שאמר עשו (כה, לב) הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, וכתיב (שם, לד) ויבז עשו את הבכורה, אם כן כל כך היה הדבר מבוזה בעיניו עד שרצה להפטר ולהסתלק ממנה (והראיה, שמכרה בעד דבר מועט, לחם ונזיד עדשים. ולא שייך ביה ביטול מקח, דגמר ומקנה), ואם כן דגמר ומקנה, לכך נקנה ליעקב אף על גב דהוה ליה דבר שלא בא לעולם. אלא שחש יעקב, נהי דבכי האי גוונא קנה, עם כל זה הרי למאן דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לחזור בו קודם שבא לעולם (בבא מציעא סו:

וברש"י), ואם כן בכי האי גוונא נמי, נהי דגמר ומקנה אבל קודם שבא לעולם יכול לחזור בו, ואם כן שמא יחזור בו בחיי אביו. ולזה אמר יעקב מכרה כיום, ר"ל באותו יום ממש, שיהיה המכירה חל מעכשיו ממש, ובאומר מעכשיו שוב אינו יכול לחזור בו אפילו קודם שבא לעולם, כדעת הריטב"א בקידושין פרק ג' (ריש סג.) אהא דאמר לכשאקחנו קנה לך מעכשיו (בבא מציעא טז ע"ב), עיי"ש:

והיינו דאיתא במדרש (ב"ר סג, יד) ויאכל וישת, הכניס עמו כת של פריצים, אמרין ניכול [דידיה] ונשתה וניחוך עליו, ולפי שהיו משחקים, הסכים הקב"ה וקיים הבכורה ליעקב, דכתיב (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל. ר"ל, כיון ששחק, הרי שביזה הבכורה, וגמר ומקנה, ושפיר מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם, לכך הסכים על זה הקב"ה ונתן הבכורה ליעקב, כאמור:

או יאמר מכרה כיום וגו'. צריך ביאור, עיין רש"י. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. הוה ליה למימר הנה אנכי מת. ורש"י בא ליישב זה, על זה פירש, אמר עשו מה טיבה כו'. אבל הוא מאמר שלא נזכר בקרא, ועיקר חסר מהספר. ולהלן (כז, ב-לו) הוא אומר, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, דהוה ליה לומר הנני זקן לא אדע כו', וכפירוש התרגום, ומה זה שאמר בלשון עבר. גם אומרו ועתה שא נא כו', יש להבין למה ליה ועתה. גם מה זה דאמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, למה לי הכפל בטרם וגו', הא כבר הקדים לא ידעתי כו' וממילא מובן הכוונה. ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו' הנה שמעתי וגו' מדבר אל עשו אחיך לאמר, אומרו לאמר אינו מובן, כי אינו ענין לומר לזולתו. וגמרה ואברככה לפני ה' לפני מותי, למה לי מה דחזרה מה שאמר לפני מותי. ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת כו', תיבת זה לכאורה שפת יתר. ויאמר כי הקרה ה' אלקיך לפני, למה לא אמר לי, ומה כוון באומרו לפני. ולהלן אמר עשו ויעקבני זה פעמים, תיבת זה שפת יתר, וצריך ביאור. וגם מה דדייק והנה עתה וכו', ומי לא סגי באומרו את בכורתי לקח וגם את ברכתי: ולתרץ כל זה בחדא מחתא אען ואומר על פי מה שאמרו חז"ל במסכת שבת (קנג.), תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו וכו' וכי אדם יודע כו', אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא כו' למחר. ועיין ריא"ף (הרי"ף) בחדושי אגדות (עין יעקב שם סי' קטו ד"ה תנן), ושזה עצמו רימז במשנתו שוב (כי תדמה בעיניך שבכל יום שמא הוא) יום אחד לפני מיתתך. ועל פי זה פירשתי וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל (שבכל שעה וכל רגע ידמה בעיני כל אחד ואחד שהוא) לפני מותו (דברים לג, א), וכענין שאמרו (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים כו' ולאן אתה הולך, ולא אמר תלך, שבכל רגע יותר קרוב לאותו דבר (שוב מצאתי פירוש זה בספר תורת חיים (פר' חיי ד"ה ואבא) ממחותני הקדוש ר' חיים מקאסיף זצלל"ה):

והנה, ענין הבכורה הוא לנחלה שהבכור נוטל פי שנים, ולענין עבודת השי"ת שהעבודה בבכורים, כפירוש רש"י. והחילוק בזה, כי לענין הנחלה עיקר הקנין על לאחר זמן בבא הליכתו של אביו ופקודתו, אבל לענין עבודה, עיקרו הוא לאותו יום ולאותו שעה, ולא להתמהמה עד למחר, כמאמרם (שם פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנה כו' שמא לא תפנה, וכמאמרם ישוב היום דייקא שמא וכו'. וזה שרצה יעקב להודיע לעשו, שאינו לוקח הבכורה לענין ליטול פי שנים, כי זה ענין שאינו כי אם לזמן מרובה, ומי יודע מה יולד יום, הלא נפישי [גמלי] סבי דטעיני משכא כו' (ע"פ סנהדרין נב.), רק לענין העבודה שהוא לאותו יום. וזהו שאמר מכרה כיום דייקא את בכורתך לי, ר"ל דבר הצריך דייקא באותו יום ממש, ולא להתמהמה למחר, כי שמא ימות למחר, כי בכל יום מתקרב והולך, כמאמרם ולאן אתה הולך כו'. וכשמוע עשו את זה שלענין עבודה צריך לדמות בעיניו בכל יום שמא ימות למחר, אז אמר הנה אנכי הולך למות על ידה לחשוב בכל יום שהוא קרוב למות, [ו]למה זה (ר"ל, ענין זה לחשוב שאנכי הולך למות) לי בכורה, קאי על אומרו למה, ור"ל למה לי ענין זה של אנכי הולך כו' ולמה לי בכורה. אז אמר יעקב השבעה לי כיום, כוון בזה שעל כל פנים בשעת השבועה ידמה בנפשו שאין לו רק אותו יום שמא ימות למחר, ואם כה יחשוב על כל פנים באותו שעה ודאי לא ישא לשוא נפשו ולא ישבע למרמה. וישבע לו, ר"ל בבחינת זו. על זה גמר אמר ויבז עשו את הבכורה כנזכר לעיל, שבשביל עבודה של הבכורה לא רצה להעלות על דעתו שהוא הולך למות ואין לו רק אותו יום, ובשביל לחם ונזיד עדשים העלה על דעתו כאלו אין לו רק אותו יום, ועל אופן זה נשבע, כאמור: ועל פי זה נבוא אל הביאור גם להלן, בהקדם מאמרם (בבא קמא צז ע"ב) מטבע של אברהם אבינו בחור מצד זה וזקן מצד זה, ופירשו בו שר"ל שגם בהיותו בחור היה נדמה לו כאלו כבר הוא זקן וקרוב למות ח"ו, וגם בהיותו זקן ותש כח היה נדמה לו כאלו הוא בחור להתאמץ בתוקפו וגבורתו לעבודתו יתברך. וזהו שנאמר (לעיל כד, א) ואברהם זקן גם בהיותו רק בא בימים, היינו בימי בחרותו, כמו שנאמר (קהלת יב, א) וזכור כו' בימי בחורותיך, וגם בהיותו זקן היה כאלו בא בימים ימי בחרותו לענין גבורה:

וזה שרצה יצחק להודיע לבנו, להיות זריז ומקדים למצוה, ולא יאמר כי עוד יש זמן, כי אם בכל יום יחשוב כאלו היום לפני מיתתו, כי אין אדם יודע מה יולד יום. וזהו שאמר לו (שכן היתה מדרגתו מימי קדם) הנה נא זקנתי (מכבר, גם בימי עלומי ובחרותי, ואז) לא ידעתי יום מותי, כמאמרם ישוב היום כו', ולכן תהיה אתה נוהג במדה זו, על כן ועתה, ר"ל תיכף, שא נא וכו' ולא להתמהמה, וזהו שאמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, ר"ל באותו מדרגה לחשוב בכל רגע בטרם אמות, והבן: וזהו שאמרה רבקה הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר וגו' לפני מותי, ר"ל שהיא הבינה שמה שאמר יצחק בטרם אמות, כוון בזה להרגיל לעשו לומר בלבבו בכל עת שהוא לפני מותו, וכמו שמפרש באלשיך (מראות הצובאות מלכים - א ב, א) ויצו את שלמה בנו לאמר בלבבו בכל עת הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ (שם, א-ב), עיי"ש ותבין:

וזה שאמר יצחק מה זה מהרת וגו'. כי לא היה דרכו של עשו להיות מהיר במלאכת שמים בזריזות שמא ימות כו', והלא הוא אמר למה זה לי שר"ל ענין זה שאנכי הולך וגו', וזהו שאמר מה "זה" (שאמרת למה זה לי, כדפירשתי, ועתה) מהרת למצוא, הנה הוא תרתי דסתרי. והשיב יעקב בחכמה לומר לא מכח מהירות וזריזות שלי, כי אם הקרה יי' אלקיך לפני, ר"ל ה' אלקיך שהוא בכל עת לפני כדכתיב (תהלים טז, ח) שויתי ד' לנגדי תמיד, וענין השגחה הוא כפי הדביקות, כמבואר במורה (ח"ג פנ"א) באורך, ולאשר ה' אלקיך הוא תמיד לפני, לזה השגחתו עלי בכל עת להמציא לי תיכף. וכשמוע יצחק הדבר הזה שהוא משים השי"ת לנגד עיניו תמיד, אז אמר הקול קול יעקב והידים וגו':

וזהו שאמר עשו להלן הכי קרא שמו יעקב, ר"ל שזה מרומז בשם יעקב על שם ידו אוחזת בעקב (לעיל כה, כו), ר"ל בסוף, והכוונה, שבכל עת נדמה לו שמא היום ח"ו סוף ימיו, לכן הוא זריז ומהיר במלאכת שמים ולא לומר לכשאפנה כו', וזהו שאמר על כן ויעקבני "זה" פעמים, ר"ל על ידי שאמרתי ולמה "זה" לי, ר"ל ענין זה של אנכי הולך כו' את בכרתי לקח, "והנה עתה" תיכף על ידי זריזות לקח ברכתי. ועל כן אמר יצחק מי אפוא וגו' בטרם תבוא, שהיה זריז ונשכר ואברכהו, על כן גם ברוך יהיה, והבן:

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר וגו' [כו, ה]. אמרו חז"ל ביומא כ"ח (ע"ב) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין. וכתבו תוספות (ישנים, ד"ה אפילו) לא ידע רבי למה נקט הך מצוה, אמאי קילא ליה מאינך. ונראה לי למה דאיתא בפסחים (מו ע"ב) האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה דלא אמרינן הואיל כו', רבה אמר אינו לוקה, דאמרינן הואיל ומקלעי אורחים חזיא ליה. אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך האיך אופין מיום טוב לשבת, אמר ליה משום עירובי תבשילין, דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב, עיי"ש. ולהלכה קיימא לן כרבה דמדאורייתא אין צרכי שבת נעשין ביום טוב, אלא במקום דאיכא למימר הואיל אז מותר מדאורייתא, רק מדרבנן אסור, ולהכי מותר לבשל ולאפות על ידי עירובי תבשילין. וסמוך לבין השמשות דליכא למימר הואיל, דאפילו אי מקלעי אורחים לא חזיא להו לבו ביום, אסור לבשל ולאפות ולוקה, כמבואר כל זה היטב במגן אברהם (ריש) סימן תקכ"ז, עיי"ש:

והנה יש להבין, הרי במתוך פליגי בית שמאי ובית הלל (ביצה יב.), דבית שמאי לית להו מתוך, ובהואיל לרבה אפילו בית שמאי אית להו, כמבואר בתוספות שם (פסחים) מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה, הרי בהואיל מסתבר טפי להתיר מדאורייתא, ואם כן מאי שנא גבי מתוך למאי דקיימא לן (שו"ע או"ח סי' תקיא) בזה מותר לכתחילה שלא לצורך, וגבי הואיל אסור מדרבנן:

ונראה לי טעם הדבר על פי מה שכתבו תוספות שם (מו ע"ב ד"ה רבה) דהואיל שהוא לא שכיח לא אמרינן, עיי"ש. כלומר אבל אורחים שכיחי. והני מילי במי שדרכו להכניס אורחים לביתו ולהאכילן בחנם או בשכר על כל פנים, אבל מי שאינו מכניס אורחים ואינו נותן מפתו לזולתו לא בחנם ולא בשכר כי חרפה הוא לו, אם כן אל איש כזה לא יבואו אורחים, כי אפילו עופות מכירין בצרי עין ובורחין (סוטה לח ע"ב), קל וחומר בני אדם, ואם כן ליכא למימר ביה הואיל אי מקלעי אורחים, דלא שכיח דמקלעי לו. אלא דעם כל זה האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, דמאן מפיס, אולי הוא ממכניסי אורחים ושייך ביה הואיל. אבל לכתחילה אסרו חכמים לאפות ולבשל מכח הואיל, כיון דאיכא אינשי דלא שייך למימר בהו הואיל, דלא שכיח, כמו שנתבאר, משום הכי אסרו וגזרו על הכל משום דלא פלוג. ואמנם אחד היה אברהם מכניס אורח ושכיחי גביה בכל יום, ובודאי אית ביה הואיל אי מקלעי אורחים, וליכא משום לא פלוג, דאז לא היה מוכתר בנימוסי יהודית זולת הוא או מי שהכניס תחת כנפי השכינה והם ההולכים בדרכיו, אם כן מותר אפילו לכתחילה לסמוך על הואיל, ואינו צריך עירובי תבשילין. לזה אשמעינן, כיון שיצא מפי החכמים לגזור על זה שלא לסמוך על הואיל, וצריך עירובי תבשילין, גם הוא שמע לקולם וקיים עירובי תבשילין. וזה נכון:

ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ [כו, כב]. יש לומר על פי מה שכתב רמב"ן ז"ל (כו, כ) כי הבארות מרמזים על בתי מקדשות, והבאר השלישי לבית המקדש השלישי שיבנה במהרה, עיי"ש. והנה הפרשת דרכים (דרוש ה) כתב לפרש הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום וגו' (ישעיה ס, כב), כי אמרו חז"ל מה שהיו ישראל במצרים רק רד"ו שנים ולא יותר, כי מה שנתרבו ופרו, רבוי העם השלימו המנין, וזהו שאמרו (סוטה יא ע"ב) בשכר נשים צדקניות נגאלו ממצרים. וכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וזהו שנאמר הקטן יהיה לאלף וגו' אני ה' בעתה אחישנה, כלומר שיתרבו, ולזה אחישנה, ואז יהיה בעתה, כי הרבוי ישלים לזמן הקץ המיועד, ע"ש:

וזהו שאמר יצחק וקרא שם השלישי רחובות, כי עתה, כלומר אפילו תוך זמן הרחיב ה' לנו, והטעם, ופרינו בארץ וזה ישלים המנין, והבן:

ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' [כו, כו-כח]. יש לדקדק, דהוה ליה לומר ואבימלך ואחזת מרעהו ופיכל וגו' הלכו אליו מגרר. ויאמר אליהם יצחק וגו' ויאמרו ראו ראינו וגו', הפסוק הזה כולו מקשה, אומרו בינותינו בינינו ובינך כפל לשון. ורש"י נדחק בזה:

והנראה לי, כי יש להבין מהיכן ראו שה' עמו. אבל הענין לדעתי דזה שאמר ואבימלך הלך וגו', כי אלו אמר ואבימלך ואחוזת מרעהו ופיכל הלכו היה במשמע שכולם נתיעצו יחד והלכו לדרוש שלום יצחק, אבל לא כך היה, כי אם ואבימלך לבדו הלך אליו מגרר, וכמו כן אחוזת מרעהו, וכמו כן פיכל, כל אחד ואחד בלתי ידיעת חבירו הלכו לבקש שלום יצחק, כי העיר ה' את לבבם לשאול לשלום יצחק, וכיון שבדרך פגעו זה בזה וכל אחד גילה לחבירו שהולך ליצחק לבקש שלומו, ומזה עצמו שפטו כי אין זה כי אם ענין אלקית החפץ שלום יצחק, כי ה' עמו:

וזהו שאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך, ונאמר (על דרך (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו) תהי נא אלה בינותינו, היינו בקרב לבבינו של כל אחד ואחד אמרנו תהי נא אלה בינינו ובינך, והכוונה כאלו אמר ונאמר בינותינו תהי נא אלה בינינו ובינך, ומזה ראינו כי ה' עמך:

עוד יתכוון בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך [כו, כח]. על פי מה שכתבו המפורשים על מה שאמרה רבקה ליעקב (להלן כז, מד-מה) וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, ושמא תאמר מהיכן תדע כי שב אף אחיך, לזה אמרה ממך עצמך תדע, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט), וכאשר תשוב חמתך ממנו, אז תדע כי שב אפו מאתך, ע"כ דבריהם:

וכמו כן אמרו ונאמר (אמירה בלב, כמו (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו) תהי נא אלה בינותינו, היינו בקרבנו של כל אחד ואחד, ומהיכן תדע שכך האמת, לזה אמרו בינינו ובינך, ר"ל מה שהוא בינינו בלבבינו הוא גם כן בינך בקרב לבבך, שגם אתה חפץ להשלים אתנו, כי כמים הפנים וגו', ומה שאנו מבקשים שלום מעומק לבבינו, זה ענין הנודע בינינו ובינך, כאמור, על כן ונכרתה ברית עמך, והבן: עוד יש לפרש ונאמר תהי נא אלה בינותינו וגו' [כו, כח]. כי הוא שאל אותם (כו, כז) מדוע באתם וגו', על זה השיבו כי מתחילה היה פירוד לבבות בינם לבין עצמם כל אחד ואחד עם חבירו, וזה גרם שלא יכלו להשלים עמו, מה שאין כן עתה שכרתו ברית בעצמם להשלים ביניהם, אז באו בברית אתו. וזהו שאמרו תחילה ונאמר תחי נא אלה, היינו שבועה וכריתת ברית בינותינו, היינו בינינו לבין עצמינו, אחר כך בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך:

ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך וגו' ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה' [כו, כח-כט]. שמעתי מאבא מארי הגאון הקדוש מהו' אלעזר ניסן ז"ל לפרש על פי מאמרם (ברכות סד.) לא יאמר אדם לחבירו לך בשלום, שהרי דוד אמר לאבשלום (שמואל-ב טו, ט) לך בשלום, והלך ונתלה, אלא לך לשלום. והטעם, כי בשלום משמע שכבר הוא בשלימות גמור, ובעודו חי אינו בטוח אם הוא בשלימותו, לזה אומר לו רק לך לשלום. אמנם יצחק אבינו בטוחים היו בו שכבר הוא בשלימות גמור, על כן אמרו ונשלחך "בשלום" דייקא, ומזה הבינו כי ה' עמו, שהרי אמרו לו בשלום ועם כל זה עודנו חי ברוב עשרו ולא נחסר לו מאומה. וזהו שאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך, כי הלא ונשלחך "בשלום" ועם כל זה אתה גם עתה ברוך ה', והבן, ע"כ דבריו ודפח"ח:

ואני אבוא ואמלא דבריו, כי אמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמן בעצמך כו', ושמעתי כי צדיק אחד אמר, אפילו אם יאמר לו השי"ת בעצמו שהוא צדיק, ודאי אמת הדבר, אבל איננו בטוח ומאמין שהוא צדיק רק באותו רגע ממש שאמר ה', ולא ברגע שאחריו, על דרך שאמרו (קידושין מט ע"ב) המקדש אשה על מנת שהוא רשע, אף על פי שהוא צדיק מקודשת שמא הרהר וכו', ע"כ דבריו. והנה אין לומר לאדם החי לך בשלום דמשמע לשון שלימות, פן יתגאה בזה. אבל יצחק היו מכירים ויודעים בו בענותנותו, אפילו אם יאמרו לו בשלום לא יחשוב עצמו שהוא בשלימות רק באותו רגע, ולא לאחריו, כי יש בו מדת ענוה הנלמד משמו של הקב"ה הוי"ה, שמספר אותיותיו מעט, כמו שכתבתי לעיל (פר' נח ד"ה ובזה ועוד). וזה שאמרו לו ונשלחך בשלום דייקא, כי אתה (בעצמך, רק) עתה בשלימות, ולא ברגע שלאחריו, והטעם, ברוך הוי"ה המורה על ענוה, והבן:

ויהי כי זקן וגו' [כז, א-מ], עד סוף הענין. ואיכא למידק ביה, א', מה שאמר ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי, למה תלה הברכה באכילת המטעמים ולא ברכו כלא זה. ב', אומרו להלן מי אפוא הוא וגו' ואכל מכל וגו' ואברכהו וגו', "מכל" למה לי. ג', מה שכפל ואמר גם ברוך יהיה, ולפירוש רש"י "גם" למה לי. ד', ויאמר וגו' ויעקבני זה פעמים, זה למה לי. ה', מה היה לו להזכיר מה שקנה הבכורה, שזה לו לגריעותא, כפירוש רש"י. וא"ו, הלא אצלת לי ברכה, מנא ליה שהאציל לו ברכה. זיי"ן, מה שאמר יצחק והיה כאשר תריד, פירש רש"י אם יעברו כו', איך הטיל תנאי אחר המעשה. וכבר עמדו על זה המפורשים:

והנראה לי בזה, בהקדם פלפלת כל שהוא בענין מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות מכירה (הל' טז), חייב את עצמו בדבר שאינו קצוב, שאמר הריני חייב לזון אותך כו', אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד, שזה הוא כמו מתנה, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי, עכ"ל. הביאו הבעל התרומות שער ס"ד (ח"א אות ב), וכתב שהרמב"ן (שו"ת סי' סד) חולק עליו והשיגו, דאם כן בשטרי פסיקתא אמאי מהני בפוסק בשעת קדושין לזון את בתה (כתובות קא ע"ב), ואלו היה מילתא דלא משתעבדא בעלמא לא מהני גמר ומקנה. ותו, מהא דאירש מאבא מכור לך ומה שתעלה מצודתי כו' (בבא מציעא טז.), והמוכר פירות דקל (יבמות צג.) דמהני לרבי מאיר והא הוה ליה דבר שאינו קצוב, ומסוגיא דהנזקין (גיטין מח ע"ב נ ע"ב) דשבחא ופירי גובה מבני חרי מדינא אף שאינן קצובין. וכן קיימא לן בשלחן ערוך חושן משפט סימן ס' (ס"ב) להלכה דמהני בדבר שאינו קצוב:

ולתרץ דעת רבינו יש מי שאומר דעד כאן לא אמר רבינו אלא במחייב עצמו בחנם, כמו שאמר שזה הוא כמו מתנה כו', אבל אם מתחייב את עצמו או מקנה דבר שאינו קצוב במחיר דרך מכירה, מודה דמהני. ואם כן כל הני דאמרן, דרך מכירה הוא (עיין משנה למלך פרק י"א ממכירה (שם ד"ה כתב הרב פני משה), ותומים סימן ס' (סק"ה)). ובעיני יפלא, הלא רבינו כתב פרק כ"ב ממכירה הלכה ה', דבר שאינו ברשותו [של מקנה] אינו נקנה [והרי הוא] כדבר שלא בא לעולם, כיצד, מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי "נתון" לך, לא קנה. נראה שכך היתה גרסתו בגמרא (בבא מציעא שם). משמע במתנה נמי, מטעם שלא בא לעולם לא קנה, אבל לא מצד שאינו קצוב. ועיין משנה למלך (הנ"ל ד"ה ודע) הקשה מזה על הגדולי תרומה (שם סד"ה ו'עוד מה), ופלא שלא הקשה מזה על המחלקים בין מתנה למכר. שוב ראיתי בשער המלך (מכירה פי"א הט"ז ד"ה ודע) הביא שמהר"ש חיון (בני שמואל, חדושים לחו"מ סי' ם ד"ה הרמב"ם) עמד על זה שכתב רבינו מה שתעלה מצודתי נתון לך, ונלחץ לומר דלאו דוקא, עיי"ש, וזה דוחק. והנה הריטב"א כתובות (קא ע"ב ד"ה הנושא) עלה על דעתו לומר דלא אמר הרמב"ם אלא במחייב עצמו דרך מתנה, אבל במכירה מודה. ודחה זה, דאם כן הכא בפסיקתא איכא שכר שנשאת לו ולא אתי עלה מארן אלא לפי שפסק בשעת נשואין, ע"כ דבריו. והתומים (שם) מתרץ דגם התם בפסיקתא מטעם מכר אתינן עלה, עיי"ש:

ואמנם לכאורה משמעות דברי רבינו שאמר שזה הוא כמו מתנה כו', משמע דבמתנה איירי. אלא דאם כן אכתי אין לשונו מדוקדק, דהא רק במתנה איירי, ומה זה שאמר שזה כמו מתנה. על כן נראה לי דהעיקר דרבינו גם במחיר כסף איירי ואפילו הכי לא מהני, והטעם, דאלו במוכר שדה, אפילו שוה אלף זוז במאה או בפרוטה, אם כן זה שמקבל, הוא בעיניו שויו של זה, ואם נותן לו המותר ומקבל זה לקנין, הרי יודע מה שנותן שיש קצבה למתנתו, ולכן מהני. אבל אם מחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב, או מקנה דבר שאינו קצוב בעד מחיר, הרי המחיר שמקבל יש לו קצבה, והוא מתחייב או מוכר בעדו דבר שאין לו קצבה, אם כן זה שאינו קצוב, המותר ממחיר הקצוב הרי זה כמו מתנה, וכיון שאין מתנתו ידוע שאינו קצוב ואינו מצוי, לכך לא מהני. וזה נראה לי נכון ומדוקדק בלשון רבינו שהרי זה הוא כמו מתנה:

ומזה יוצא לנו דאם זה שכנגדו מתחייב לו דבר שאינו קצוב, או שנותן מחירו דבר שאינו קצוב, ולעומת זה הוא מחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב, או מוכר לו דבר שאינו קצוב, אז מהני, דזה מכירה ממש הוא, ולא כמו מתנה, והבן הדברים. ולכן אף על גב דבעלמא לא מהני להתחייב בדבר שאינו קצוב, היינו בחנם או במחיר הקצוב, אבל בפוסק בשעת קדושין, דחיבת חיתון הוי ליה דבר שאינו קצוב, כדכתיב (משלי לא, י) ורחוק מפנינים מכרה, וחשבינן ליה כאלו מקבל מאתה דבר שאינו קצוב, וזה ברור:

ובזה מתורץ הכל. דהתם בסוגיא דנזקין יש לומר דאיירי שהחליפו קרקע בקרקע, על דרך המבואר בסימן ר"ג (ס"י), וכל אחד מקבל עליו אחריות שבחא ופירי, וכיון שכל אהד מהייב את עצמו לחבירו דבר שאינו קצוב, אין כאן כלל דומה למתנה כי אם מכר ממש הוא, ואגב דבעי למקניא דבר שאינו קצוב גמר ומקנה. וכי האי גוונא מצינו בתוספות בבא מציעא ע"ד (ע"א ד"ה הכא) לענין דלא הוה אסמכתא, עיי"ש. על כן גובה מבני חרי מדינא. ואי קשיא קושית קצות החשן (סי' ם סק"ב) ממתנה, כבר תירץ הנתיבות (שם ביאורים סק"ג), ע"ש:

ולפי זה תו לא קשיא מפירות דקל וממה שאירש מאבא ומה שתעלה מצודתי דמהני לרבי מאיר, דיש לומר דהתם איירי שזה נותן לזה מה שתעלה מצודתו וזה מוכר לזה פירות דקל, או שזה נותן לזה מה שתעלה מצודתו וזה מוכר לזה מה שאירש מאבא, דבכי האי גוונא מודה הרמב"ם דמהני:

ובזה עמדתי על לשון רבינו בפרק כ"ב, האומר מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי "נתון" לך, לא קנה. ובגמרא שלפנינו איתא בשניהן מכור לך, ולכאורה כן ראוי להיות, שהרי בסיפא באומר מה שאירש מאבא היום מכור לך, ומה שתעלה מצודתי היום מכור לך, דמהני משום כבוד המת ומשום כדי חייו, על כרחך במכירה ולא במתנה, (דא"כ) [דאם לא כן] לית ביה משום כבוד המת ולא משום כדי חייו, אלא ודאי במכירה איירי, ודומיא דהכא ברישא נמי במכירה איירי, ולמה כתב הרמב"ם מה שתעלה מצודתי "נתון" לך. ואם כך היתה גרסתו בגמרא, גם על הגמרא עצמו קשיא למה שינה לשונו בזה לכתוב לשון מתנה. אבל הוא אשר דברתי, דלשון חכמים מרפא, דהרי הברייתא והרמב"ם אשמעינן דלא מהני משום דהוה ליה דבר שלא בא לעולם, ושלא תקשה הא בלאו הכי הוה ליה דבר שאינו קצוב, על כרחך צריך לומר דאיירי שזה נותן לזה מחירו דבר שאינו קצוב, וזהו שכתב בדיוק, האומר מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי נתון לך, כלומר שהמוכר אמר מה שאירש מאבא מכור לך, והלוקח אמר מה שתעלה מצודתי נתון לך, שזה דמיו, ושייך ביה לשון נותן. דמשום דשאינו קצוב היה מהני, אלא מכח שהוא דבר שלא בא לעולם לא מהני, ומה שאירש ומה שתעלה מצודתי הוא בבא אחת כדפירשתי, שזה דברי המוכר וזה דברי הלוקח. אבל בסיפא מה שאירש בבא בפני עצמו דברי המוכר, והלוקח נותן לו מחיר קצוב, ומה שתעלה וכו' בבא בפני עצמו דברי המוכר. ואף על גב דלא בא לעולם ואינו קצוב, אפילו הכי מהני מטעם הנ"ל. וזה נכון ומדויק בלשון רבינו כפתור ופרח, עיי"ש. ויוצא לנו דאם מקבל מחיר שאין קצוב מהני לכולי עלמא להקנות בעדו דבר שאין קצוב: והנה, עוד תירצו התומים (סוף סק"ה) והנתיבות (שם) על מה שהקשו ממוכר פירות דקל ומה שאירש מאבא, דדוקא במחייב עצמו דמי לאסמכתא, אבל אם הקנה לו כל מה שיהיה, בין רב או מעט, קונה, ולא שייך בזה אסמכתא:

עוד תירצו הגדולי תרומה והתומים (שם) וקצות החשן (שם) הא דפירות דקל ומה שאירש מאבא מהני לרבי מאיר אף על גב דהוה ליה אינו קצוב, היינו טעמא דהא בהא תליא, כיון דלדידיה מקנה דבר שלא בא לעולם, וקודם שבא לעולם יכול לחזור בו, הרי הקנין אינו חל עד שיבא לעולם, ואז הרי הוא דבר קצוב. מה שאין כן לדידן, מידי דלא חייל השתא, לא חייל לעתיד, ע"כ דבריהם:

ובכן נבא אל הביאור. כי הנראה מדברי המפורשים, אותן הברכות שבירך יצחק לא היו בדרך תפלה, דא"כ מה זה שחרד יצחק, יתפלל גם עליו. אלא שהיו בדרך הקנאה, שכבר הקנהו ליעקב, וכמו שאמר הן גביר שמתיו, ומה שקנה עבד קנה רבו, עיין ברש"י, ועשהו כלי מוכשר לקבל ולקנות הברכות, עיין במהר"י אברבנאל (כז, א) ובעקידה (שער כד). ולכאורה קשה, הא הוה ליה דבר שאינו קצוב, דלדעת רבינו לא מהני. ולזה התחכם יצחק ואמר לו עשה לי מטעמים וגו', כדי שיהא הברכה בעד מחיר דרך מכירה, ומהני. ואמנם כאשר בא עשו חש יצחק אולי יערער עשו ויאמר דגם בדרך מכירה לא מהני באינו קצוב, על כן נתחכם יצחק ואמר לו התירוצים הנאמרים למעלה. וזהו שאמר לו מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי וגו', הרי קבלתי ממנו מחיר, והרי זה דרך מכירה. ואם תמצא לומר דגם זה לא מהני כיון שהמחיר דבר קצוב, והמותר שאינו קצוב הוה ליה כמו מתנה וכו', לכן אמר לו ואוכל מכל, איתא במדרש (ב"ר סז, ב) מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, מכל טוב שמתוקן לעתיד לבא, מכל מיני מעדנים שבעולם מה שביקש לטעום טעם בו, עיי"ש. נמצא נתן לו דבר שאינו קצוב, ובעד זה אברכהו, על כן מהני וזכה בהן. גם (כלומר, עוד טעם על זה) ברוך יהיה, כלומר אני לא באתי לחייב את עצמי וגופי לתת לו דבר שאינו קצוב, רק אמרתי ברוך יהיה, כלומר שהוא יהיה ברוך היינו כלי מוכשר לקבל הברכות, ומה לי שאינן קצובות, אם מעט אם הרבה יאכל, וכי האי גוונא מהני, כמו שנתבאר לעיל: עוד יש לפרש אומרו גם ברוך יהיה, כי כבר הקשו על ענין הבכורה שקנה יעקב מעשו, הא מה שאירש מאבא מכור לא מהני. ותירץ הריב"ש (סי' שכח) דקודם מתן תורה היה הדין דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכתבו המפורשים דמפני זה אמר לו יעקב (לעיל כה, לג) השבעה לי, שקודם שבא לעולם יכול לחזור אפילו לרבי מאיר, לכן אמר לו השבעה לי שלא יחזור ממכירתו, וישבע לו על זה. וכיון דאז היה מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי הוא קצוב, והטעם, משום שיכול לחזור, והקנין אינו חל עתה רק לכשיהיה לעולם, ואז הרי הוא קצוב. וזהו שאמר גם (עוד טעם) ברוך יהיה, כלומר אפילו תימא שאינן חלין עתה כיון שאינו קצוב, על כל פנים ברוך יהיה כשיבואו לעולם, ואז הוה ליה קצוב, דמהני:

והנה, עשו תפס לשון אחרון, דלא מהני עתה רק לכשיהיה ויבואו, מטעם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דמטעם זה קנה הבכורה, וזהו שאמר ויעקבני זה (בענין וסברא זה) פעמים, את בכורתי לקח מכח אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והנה עתה לקח ברכתי גם כן מכח זה, וכיון שסבר היה שלא קנה עתה, הרי בידו של יצחק לחזור, ולכן אמר הלא אצלת לי ברכה. ולזה אמר לו יצחק והיה כאשר תריד, כי לסברתו של עשו יכול לחזור בו ולהטיל תנאי. והיינו להפיס דעתו לסברתו, אבל לדידן דבאמת קיימא לן דיכול להתחייב ולהקנות דבר שאינו קצוב, ואפילו הרמב"ם לא אמר אלא בדרך חיוב על עצמו, אבל בדרך הקנאה וכל שכן בעד מחיר שאינו קצוב מודה דמהני, ואם כן היו חלין הברכות מיד בלי שום פקפוק, ותו לא מהני תנאי לאחר מעשה, כי יעקב זכה בהן בכל אופן בלי שום תנאי, על כן אלקים יחננו ויברכנו מטל השמים וגו', כן יהיה רצון:

ועל פי הדברים האלה יש לבאר מאמרם בהגדה של פסח, ברוך שומר הבטהתו וכו'. בהקדם מאמרם (ברכות ט.) על הפסוק (שמות יא, ב) דבר נא וגו' וישאלו וגו', בבקשה מכם שאלו וכו', שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו [ברכוש גדול] לא קיים בהם. ולדעת רבינו הרמב"ם מה כל החרדה הזה, הלא בדין הוא שיכול לחזור, דמה שהבטיח רכוש גדול אינו קצוב ואינו יכול להתחייב בו. מיהו באמת לא קשיא אפילו לדעת רבינו, דניחא ליה יתברך דליקו בהמנותא, וכדכתיב (במדבר כג, יט) לא איש אל ויכזב [וגו'] ההוא אמר ולא יעשה. אבל נראה לומר דנתחייב מהדין לכולי עלמא מכמה טעמים. א', דמידי הוא טעמא דהוה ליה אסמכתא שאינו יודע עד כמה תכבד החיוב, וזה באדם לחבירו, אבל הקב"ה הצופה ומביט, הלא בעת הבטחתו היה גלוי וידוע לפניו הרכוש שישאלו ויקחו ממצרים, והוה ליה קצוב, ועל זה נתחייב. ב', הרי הבטיח לאברהם קודם מתן תורה, שאז אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו קצוב, ואם כן גם אחר שנתחדשה הלכה, היינו על העתיד, ולא על מה שנתחייב כבר מאז ומקדם, וגמירי (תענית כה.) מיהב יהבו מישקל לא שקלו. ג', על פי מה שכתב בקצות החשן סימן ס' (סק"ג) על קושית התומים (שם סק"ה) לדעת רבינו מהא ד[ה]שוכר את הפועל (בבא מציעא פג.) שאמר עד שלא יתחילו במלאכה [כו'] שאם אתה עושה סעודת שלמה כו', הא בלאו הכי הוה ליה דבר שאינו קצוב, דלא קשה מידי, דודאי השוכר את הפועל צריך ליתן לו שכר פעולה שנתחייב הן בדבר שלא בא לעולם והן בדבר שאינו קצוב, דשכירות נקנה בדיבור, עיין שם ובסימן של"ב (סק"ו) דמהאי טעמא קנה יעקב צאן לבן בשכירות. וכיון דרכוש מצרים היה בשכר פעולה, כמבואר בגמרא (סנהדרין צא.), הרי הוא יתברך שיעבדן למצרים והוא הבטיח לתת להן שכרן הרכוש שאינו קצוב, ושפיר נתחייב, דשכירות נקנה בדיבור: וזהו שאמרו ברוך שומר הבטחתו לישראל, כלומר אפילו הבטחה בעלמא שלא נתחייב מהדין. ועל זה אמר להראות חיבתן עשה באופן שיתחייב להם מהדין, וזהו שאמרו ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ לעשות, כלומר שבעת ההבטחה חישב לעשות כפי שנעשה אחר כך, והיה הדבר קצוב לפניו יתברך. ב', כמו שאמר לאברהם וכו', שהיה קודם מתן תורה. ג', ועבדום וענו אותם וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שזה דן אנכי בשכר פעולה, ואם כן נקנה בדיבור אפילו באינו קצוב. וזהו שאמר בבקשה מכם שאלו וכו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וכו' קיים בהם, ומגיע להם שכר פעולה, ואחרי כן יצאו לא קיים, והבן:

תוכן העניינים

ייטב לב בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה