אור ברסלב
ייטב לב בראשית על פרשת חיי שרה

ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת חיי שרה

על פרשת וירא

ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה [כג, א-ב]. לכאורה סיפא אך למותר, והוא כפל לשון. וברש"י, ונסמכה מיתת שרה לפרשת עקידה וכו'. והנראה לי בזה בהקדם לפרש דברי בעל הטורים ש'רה מ'אה ש'נה ראשי תיבות שמ"ש, וזהו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה), על פי מה דאיתא בש"ס (ב"ר נח, ב) דיליף מהאי קרא עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע, ולכאורה מנא ליה למיפק קרא ממשמעותיה כפשטיה. ושמעתי בזה מפי מוזלה"ה (תפלה למשה עב, ה אות ח ד"ה וע"ד) דיוצא מפשוטו של מקרא, על פי מה דאיתא במדרש שבשבעת ימי אבלו של מתושלח לא שמשו המזלות ולא זרחה השמש, והטעם כתבו המפורשים על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צא ע"ב) למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב, כדי ליתן שלום לקונה, ואבל אסור בשאילת שלום (מועד קטן טו. כא.), ע"כ. ואם כן לכאורה כשח"ו איזה צדיק נפטר מהעולם אמאי זורח השמש. אבל התירוץ, כי אז בימי מתושלח לא הניח דוגמתו למלא מקומו, אבל עתה שלא שקעה שמשו של זה עד שזרחה שמשו של זה, והוה ליה כאלו הצדיק עודנו חי, כי המניח ממלא מקומו כאלו לא מת. אם כן הדבר מוכח מפשוטו של מקרא, והבן, ע"כ דבריו:

והנה, כתיב להלן אצל רבקה (כד, סז) ויביאה האהלה שרה אמו, פירש רש"י שנעשית דוגמת שרה אמו, עיי"ש. והנה רבקה נולדה באותו פרק שמתה שרה, וכמבואר ממקראות ומרש"י להלן פרשת תולדות על הפסוק (כה, כ) ויהי יצחק בן ארבעים כו'. וידוע מה שאמרו כל המניח בן ממלא מקומו כאלו לא מת. וזהו שנאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני, ר"ל יתר השנים גם כן חיי שרה. וגמר ענין הפרשה איך נזדווגה רבקה, וסיים האהלה שרה אמו, כפירוש רש"י שם, אם כן הרי היתה רבקה דוגמתה וממלא מקומה, לכך נחשב כאלו היתה היה: והיינו במקום שהיתה רבקה, אך ותמת שרה בקרית ארבע, דייקא שם מתה, אבל במקום שהיתה רבקה ממלאת מקומה לא מתה, כי אברהם ישב בבאר שבע, ושם נשא יצחק את רבקה, כמו שכתב הרמב"ן (כג, ב). וראיה לזה מרמז שמ"ש בראשי תיבות, כדברי בעל הטורים, וכלומר, שהרי שמש זורח, על כרחך משום שהניחה ממלא מקומה, וכאלו לא מתה, לכך אין כאן אבילות:

והנה, במדרש (ב"ר ס, י), מה' יצא הדבר (להלן כד, נ), מהר המוריה. ופירש האר"י ז"ל בלקוטי תורה (פר' חיי עמ' פ) כי יצחק בלידתו היה לו נשמה מסטרא דנוקבא, אך בעקידה פרחה נשמתו (פרקי דר"א לא) ובא לו נשמה מסטרא דדכורא, לכך הוצרך לאשה. ולכן נתבשר אברהם אחר העקידה (לעיל כב, כ) הנה ילדה מלכה, וזהו שאמרו מהיכן יצא מהר המוריה, ע"כ דבריו. אם כן לולי העקידה לא היה יצחק נושא אשה, ולא היה לשרה ממלא מקומה, והיה בחינת מיתה. אך מחמת העקידה, שזה גרם שישא יצחק את רבקה, על כן ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה, אפילו יתר שנים היה נחשב כאלו חיתה, כי רבקה היתה דוגמתה. וזהו סמיכות המקראות: או יאמר ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה [כג, א]. פירש רש"י כולן שוין לטובה. ובמדרש (ב"ר נח, א) הדא הוא דכתיב (תהלים לז, יח) יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו':

להבין זה, נקדים לבאר הפסוק (שם קלט, טז) גלמי ראו עיניך וגו' ימים יצרו ולא אחד בהם, "ולא" באלף כתיב, וקרי "ולו" בוא"ו. כי איתא במדרש פרשה זו (שם סב, ב) כד דמיך רבי אבהו אחזו ליה תליסר נהרי אפרסמונא דכיא, אמר כל אלין לאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' אכן משפטי את ה' (ישעיה מט, ד). ופירשו, כי בשביל שאמרתי לריק יגעתי, כי היה בעיניו נחשב ללא כלום, ולא ידע ממעשיו הטובים מגודל ענותנותו, מפני זה זכה לי"ג נהרי אפרסמונא. וזהו שנאמר ימים יצרו, שהאדם נוצר, ולא אחד בהם, שנדמה לו שאין לו יום אחד (וכמו שפירש מוזלה"ה (פר' חיי ד"ה בהפטורה) בהפטרה (מלכים - א א, א) והמלך דוד זקן בא בימים, כפירוש הזוהר (ויחי רכא ע"ב) דכולהו יומין עאלין קמי מלכא בלא כסופא, ויכסוהו בבגדים, שעשה לעצמו לבושים וחלוקא דרבנן, ועם כל זה ולא יחם לו, שהיה נדמה בעיניו שערום יצא וערום ישוב, עיי"ש). ולכך ולו בוא"ו "אחד" בהם, שזכה לי"ג נהרי אפרסמונא כמנין אח"ד:

והנה, הטעם שהיה בעיני דוד כאלו הוא ערום, וכן רבי אבהו שאמר לריק יגעתי ולא ידע בנפשו מדרגתו, שמעתי, מחמת שבעשותו המצוה כראוי בדחילו ורחימו פרחת לעילא (תקוני זוהר, תקון י, כה ע"ב), ולא נשאר בידו מאומה, לכן נדמה בעיניו שלא עשה כלום. מה שאין כן בהמוני עם הוא להיפך, אם אומרים מעט תהלים וכדומה נדמה להם שעושים הרבה, כי לא פרחת לעילא, והנה הוא צרור בשמלתו לעיני אורו. ובזה פירשתי (פר' בראשית ד"ה וזהו [הא'] עה"פ לעיל ה, כב) ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו, כלומר שהיה בעיניו כאין, ואיננו חשוב כלל, הטעם, כי לקח אותו (היינו התורה והמצות) אלקים, כי פרחת לעילא:

וזהו שאמר הכתוב לספר בשבחה של שרה וענותנותה, ויהיו חיי שרה מאה שנה, כלומר אחר שכבר חיתה מאה היה נדמה לה שאין לה מכל שנותיה רק שנה אחת, כי כלו בהבל ימיה ח"ו לפי רעיונה. וכמו כן ועשרים גם כן היה נדמה לה שאין לה כי אם שנה, ושבע (כלומר אחרי ככלות כל קכ"ז, אז) שנים, כי אז היו מראין לה קודם הסתלקותה שהיו ימיה שלימים במעשים טובים. וזהו שנאמר שני (כל השנים היו) חיי שרה, חיים וקיימים, ועאלו קמי מלכא קדישא. וזהו שפירש כולן שוין לטובה, שוין ממש, דלא דחיא חד מנייהו לבר, וכדאיתא בזוהר (חיי קכט.) על הפסוק (להלן כד, א) ואברהם זקן בא בימים:

והן דברי המדרש. כי איתא בעבודה זרה דף וא"ו (ע"א) אהא דכתיב בנח (לעיל ו, ט) תמים, היינו תמים בדרכיו, פירש רש"י עניו ושפל רוח, עיי"ש (כי המתייהר בעל מום (מגילה כט.)). וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב יודע ה' ימי תמימים, אותן שהן ענוים ושפלי רוח, ואינם בעיניהם, כי מעשיהם הטובים פרחו לעילא, על כן כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, ושוין לטובה למיעל קמי מלכא קדישא, ונחלתם לעולם תהיה לעולם הבא, כי מצוה הנעשה לשמה בדחילו ורחימו הפורחת לעילא שכרו בעולם הבא, כדאיתא בש"ס (פסחים נ ע"ב) בעושים לשמה, מעל שמים חסדך (תהלים קח, ה), והבן:

עוד ביאור על הפסוק הנזכר (כג, א) והמדרש הנ"ל (ב"ר נח, א). בהקדם לפרש הפסוקים ישעיה ל"ח (י-יט) שאמר חזקיהו אני אמרתי בדמי ימי אלכה וגו', עד חי חי הוא יודך כמוני היום. על פי מה דאיתא בש"ס פרק קמא דברכות (י.) שאמר ליה ישעיה הנביא לחזקיה (שם, א) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה מאי כולי האי, אמר ליה דלא עסקת בפריה ורביה. ושמעתי ממוזלה"ה (ישמח משה, פר' אחרי ד"ה עוד ביאור) שהיה מדקדק, מדלא קאמר מאי טעמא מכלל דזה לא עלה על דעתו להקשות כלל, כי בודאי לא עביד קודשא בריך הוא דינא כו' (ברכות ה ע"ב), אלא דהיה קשה לו מאי עונש כולי האי. אם כן מה תירץ לו דלא עסקת בפריה ורביה, אכתי מאי כולי האי, בשביל זה לא יזכה לעולם הבא, הלא אינו אלא עשה:

והנראה לי בזה לפרש על פי מה דאיתא במדרש רבה (שהש"ר ו, יג) על הפסוק (קהלת ה, יא) מתוקה שנת העובד, כד דמיך רבי בון, עאל רבי זירא ואפטיר עליה הדין פסוקא מתוקה שנת העובד, משל למלך כו', עד כך למד רבי בון תורה בכ"ח שנים מה שאין תלמיד יכול ללמוד למאה שנה, לכך נתן לו השי"ת שכרו משלם כאלו חי כל המאה שנה, עיי"ש. אמנם תנאי יש בדבר, דזה במי שאינו מת מחמת חטא, רק מחמת שהמלך מלכי המלכים רוצה לטייל עמו ונוטלו קודם זמנו. אבל אם ח"ו מת מחמת חטא, אם כן הוא גרם לעצמו קיצור ימים, ומדוע ישולם שכר מותר שנותיו שהיה לו לחיות, הלא אלו לא חטא היה ממלא שנותיו, אם כן יתר שנותיו שהיה לו לחיות ולעשות בהן מעשים טובים אינם נחשבים לו, ונגרעים מערכו. וזהו שאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, אין הכוונה שלא יהיה לו עולם הבא על אותן שנים שחי, הס מלהרהר. אלא הכוונה שעל אותן יתר שנים שהיה לו לחיות בעולם הזה ועתה מת, על אותן השנים לא תחיה לעולם הבא. והנה חזקיהו היה סובר מה שאמר לו מת אתה אינו בשביל חטא, רק מחמת שהמלך רוצה לטייל עמו, ועל זה שאל מאי כולי האי, ר"ל אם כן מדוע לא אחיה על יתר שנותי לעולם הבא, הלא מתוקה שנת העובד אם מעט כו'. ועל זה השיב שאינו כן, רק מחמת חטא דלא עסקת בפריה ורביה, לכך נפקדים ונגרעים יתר שנותיו שהיה לו להיות מעולם הבא, והבן: וזהו שאמר חזקיהו, אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול, וגם פקדתי יתר שנותי, אותן שהיה לי לחיות לעולם הבא, אמרתי לא אראה כו' בארץ החיים, היינו עולם הבא, גם לא אביט אדם עוד עם יושבי הדל, בעולם הזה. והטעם, כי היה על ידי חטא, דורי נסע ונגלה מני, דלא עסקינא בפריה ורביה, ובני דורי שהיו ראויים לצאת נסעו ממני, ואני בעצמי קפדתי כאורג חיי, על כן לא אחיה בהן לעולם הבא. אכן שמע ה' תפלתי, ונשאר חי בעולם הזה וחי לעולם הבא על יתר שנותיו שחי בעולם הזה אחר כך, וזה חי (בעולם הזה) חי (בעולם הבא), הוא יודך כמוני היום, והבן: והנה, שרה היה לה לחיות עוד, אלא שעל ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה ומתה, כפירוש רש"י (כג, ב), אם כן כיון שלא היה מחמת חטא, אם כן יתר שנותיה שהיה לה לחיות נחשבין לעולם הבא כאלו חיתה ממש, ושכרה בשלימות אפילו על אותן שנים שהיה לה לחיות ולא חיתה. וזהו שנאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה כו', וגם שני חיי שרה, ר"ל ואפילו אותן שנים שהיה לה לחיות (ולא חיתה) גם כן נחשבין לה כאלו חיתה ממש לענין עולם הבא. וזהו שפירש רש"י כולן, דייקא, אפילו אותן שהיה לה לחיות, שוין לטובה:

וכל זה מחמת שהיתה תמימה במעשיה (ב"ר שם), ולא מחמת חטא מתה, כי אם מכח בשורת העקידה. וזהו שאמר המדרש, יודע ה' ימי תמימים (תהלים לז, יח), כשם שהם תמימים בלא חטא כך שנותיהם תמימים. אפילו אותן השנים שנקצרו ולא חיתה בהן, אפילו הכי הן תמימים ונחשבין כאלו חיתה בהן, ונחלתם לעולם, היינו לעולם הבא, תהיה, וכדאמרן, והבן:

ועם זה יובן הא דפירש רש"י על הפסוק ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, ולמה נסמכה מיתת שרה לפרשת עקידה, לומר לך שעל ידי בשורת עקידה מתה. והוא פלא, מה ענינו לכאן, בריש הפרשה הוה ליה לכותבו (ועיין מה שכתב בזה בספר ישמח משה (ד"ה ויבא אברהם):

ולדרכנו נאמר על פי מה שכתב הבעל הטורים לבכתה כ"ף קטנה, שלא בכה רק מעט, שזקנה היתה. והוא דחוק. אבל על פי מה שכתבתי הנה נכון הדבר, כי עיקר ההספד והבכי הוא בשביל שני ענינים. א', על שנחסר מהדור, וכמו שאמרו ז"ל הצדיק אבד לדורו אבד (מגילה טו.), ווי לספינה דאבדה קברניטא (בבא בתרא צא ע"ב). ב', בבחינת עצמו, כי אלו היה חי היה מסגל מצות ומעשים טובים, ועתה אותן הימים ושנים שהיה לו לחיות, נגרעים ממנו מערכו. אך זה אם ח"ו מת בחטאו, אבל אם לא מת מכח חטא של עצמו, שוב ממלאין לו כל ימיו ושנותיו שהיה לו לחיות, ואין לספוד רק על מה שנעדר מהדור. וזהו שאמר הכתוב בדיוק גדול ויבא אברהם לספוד לשרה, כלומר ששמה מורה שהיתה שרה לכל העולם (ברכות יג.), ועתה נעדרה מהעולם, על זה הרבה לספוד, שהיתה שרה לעולם ונעדרה. ולבכותה, כלומר על בחינת עצמותה והעדרה, לא בכה רק מעט. וזה שקשה מדוע על עצמה לא בכה רק מעט, הרי יתר שנותיה נגרעים. על זה תירץ רש"י כי למה נסמכה, שעל ידי בשורת העקידה מתה, ולא מחמת חטא, אם כן כמו שהיתה תמימה גם שנותיה תמימים, אפילו השנים שהיה לה לחיות נחשבין לה לעולם הבא כאלו חיתה ושכרה משלם, ולזה על עצמותה לא בכה רק מעט, וכאמור. ונכון:

ויבא אברהם וגו' [כג, ב-יג]. ופירש רש"י, ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק כו'. והקשו המפורשים דהוה ליה לכתוב זה על ותמת שרה, ומאי בעי השתא. ב', ולבכתה, הכ"ף קטנה, וצריך טעם. והבעל הטורים כתב לומר שבכה רק מעט, על שהיתה זקנה, עיי"ש. ג', יש לדקדק דהוה ליה למימר לספוד ולבכות לשרה, ומדוע חילק לכתוב לספוד לשרה ואחר כך ולבכתה. ועוד, מפני מה לא נאמר לבכות לשרה ולספדה, ובודאי יש טעם מה שנקט שמה אצל לספוד דוקא. ד', ויקם אברהם מעל פני מתו, צריך ביאור, דהוה ליה לכתוב ויקם אברהם ממתו. ה', וידבר אל בני חת לאמר, האי לאמר שפת יתר הוא, כי אינו אמירה לזולת. וא"ו, ואקברה מתי מלפני. מלפני שפת יתר, ואקברה מתי סגי. ז', צריך להבין דקדוק לשונם לא יכלה ממך כו', ומדוע לא היה די באמרם לא יכלה מקבור מתך. חי"ת, וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני, ולבסוף בדברו אל עפרון כתיב ואקברה את מתי שמה, ולא כתיב מלפני, צריך טעם. ט', מדוע אמר בכפילא ויתן לי את מערת המכפלה וגו' בכסף מלא יתננה לי, שזה שפת יתר:

והנראה בזה על פי מה דאיתא במדרש רבה פרשה מ"ז (אות א) אהא דכתיב (לעיל יז, טו) לא תקרא [את] שמה שרי כי שרה שמה, כתיב (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה, אמר רבי אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה. ועיין שם בנזר הקודש דאסמכיה אהאי קרא על פי מה שכתב השל"ה (פר' וירא, פרק תורה אור אות ה בהגה"ה) לפרש דלא תקרא שמה שרי דאז משמע שרי שלי, כלומר שמצדי היא שוררת, אלא שרה, דמשמע ששוררת מצד עצמה, ע"ש. והנה עוד מורה שם שרה אחשיבותא, שהיא שרה על כל העולם (ברכות יג.), כפירוש רש"י (לעיל יז, טו). והנה בכלי יקר (לעיל יח, א) מפרש וירא אליו (שם), ולא כתיב וירא אל אברהם, כי בעצמותו היה עפר ואפר, ושם אברהם מורה על גדולתו שהיה אב רם, ולזה אלו היה נאמר וירא אל אברהם היה במשמע שמצד חשיבותו נראה ה' אליו, על כן דקדק לומר וירא אליו, לומר שהיה נראה רק אליו, כלומר מכח עצמותו שהיה עניו עפר ואפר, על דרך (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא, ע"כ דבריו:

ובכן נבוא אל הביאור. כי עד עתה היה אברהם נתעטר בה, והיה טפל לשרה בנביאות (ש"ר א, א), וחשיבותה היתה מצד עצמה. אמנם עתה היה לאברהם תקומה עליה ונחשב ממנה, לאשר עיקר מיתתה היה על ידי בשורת עקידה כי פרחה נשמתה, הרי שאברהם עמד בנסיון וביקש לשחטו בעצמו, והיא לא עצרה כח לעמוד בנסיון לקול השמועה. וזהו שאמר הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה, כלומר מכח שם שרה המורה על חשיבותה בעצמותה על כל העולם בא לעורר הספד, לאשר יצא שמה בכל העולם, ולבכתה, כלומר מכח עצמותה לא בכה רק מעט, שלזה רומז הכ"ף קטנה, כנזכר לעיל. והטעם, אם כי עד עתה היה הוא טפל לה, ומדוע נגרע ערכה, לזה פירש רש"י ונסמכה מיתת שרה כו' לומר שעל ידי בשורת עקידה פרחה נשמתה, כנזכר לעיל, ולזה נתקטן מעלתה בעיני אברהם לאשר לא עמדה בנסיון כמוהו, לכן לא בכה רק מעט. וזהו שאמר הכתוב עצמו דלכך לא בכה על עצמותה רק מעט, כי הלא ויקם אברהם, שהיה לו תקומה עליה (על דרך שפירשו (רש"י כג, יז) ויקם (ה)שדה כו', ע"ש), מעל פני מתו, ר"ל ממה שהיה על פני מתו, היינו מה שנאמר לה ענין העקידה ועל ידי זה פרחה נשמתה, כנזכר לעיל:

אמנם בדברו אל בני חת לתת לו אחוזת קבר, ואצל העולם היה הוא מתעטר בה, ולזה וידבר אל בני חת לאמר, כלומר להם ראוי לאמר ואקברה מתי מלפני, כלומר, אותו מת שהיה מלפני וקדימת מעלה עלי, שהוא נתעטר בה. ויענו בני חת [וגו'] נשיא אלקים אתה בתוכנו, כלומר, הגם שבחייה היה הוא מתעטר בה כדכתיב (לעיל יב, יג) למען ייטב לי בעבורך, אבל עכשיו שכבר מתה ואתה בתוכנו, לכן איש ממנו לא יכלה ממך דייקא מקבור מתך, כלומר למענך ולא למענה:

והנה, מתחילה כשביקש מהם למען שרה לא הזכיר מנתינת כסף, כי בקש אשר למענה ראוי להם לתת לו בחנם. אך אחר שאמרו לו שיתנו לו דייקא, אז לא רצה בחנם. והטעם יובן על פי מה שכתוב בחובת הלבבות שער יחוד המעשה (פ"ה) שחסיד אחד בא לחנות לקנות איזה דבר, ואמר לו המוכר להוזיל לו המקח לאשר הוא ירא שמים, והשיב החסיד אין רצוני לקנות בעד יראת שמים, רק בעד מעות, עיי"ש. והטעם פשוט, שאין הצדיק רוצה להנות מבני אדם ממעשיו הטובים בעולם הזה. ולכן למען שרה שכבר מתה, ביקש לכבודה קרקע בחנם, כי מצד מעשיה מגיע לה. אמנם כשאמרו לו לתת לו למענו, אמר שלא בא לקנות בעד צדקותיו, רק בעד מעות. ולזה וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני, כלומר שתחשבו את שרה במדרגה מעולה ממני, אז שמעוני וגו' ויתן לי את מערת המכפלה, כלומר בחנם למענה. אמנם אם לא למענה יעש, אזי בכסף מלא יתננה לי כלומר למעני, בתוככם, כי למעני לא באתי ליקח בחנם, רק בעד כסף. וכאשר אמר לו עפרון לאמר לא אדוני, כלומר לא כסברתך למען שרה, רק למענך דייקא אתן לך בחנם, וזהו השדה נתתי לך כו', כלומר למענך ולא למענה, ולכן וידבר אל עפרון [וגו'] אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני, כלומר עכשיו שגם אתה אומר רק למעני, ולזה איני רוצה בשום אופן בחנם, רק בעד כסף. וזהו אך, למעט, שלא בחנם רק בעד כסף, כי למעני איני רוצה רק לקנות, ולא מתנה, כנזכר לעיל:

א) ואברהם זקן בא בימים וגו' [כד, א]. יתבאר על דרך פשוט, למאי דאיתא בגמרא (בבא קמא צז ע"ב) מטבע של אברהם אבינו בחור מצד זה, וזקן מצד זה. ביאור הדבר, כי איש בחור בימי נעוריו כחו רב וחזק לעבוד את בוראו בבחינת מעשה, אולם השכל עודנו חלש ובלתי זך, כמבואר במורה חלק ג' פרק נ"א בסופו וז"ל, וכבר ביארו כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשק השם יתעלה, כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחות הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוה, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו, וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, עכ"ל לעניננו. ואם כן בימי הזקנה השכל נתוסף, וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם נתוספת עליהן (שבת קנב.), אבל כחן חלש בענין המעשה, לא יוכל עשה כפי אשר בימי עלומיו. אולם אבינו אברהם ע"ה אשר מעודו היה ערום מבחינת תאוה, עד אשר אפילו בדידיה לא הסתכל (בבא בתרא טז.), כאומרו (לעיל יב, יא) הנה נא ידעתי, ובן שלש שנים הכיר את בוראו (נדרים לב.), היו לו שני המעלות יחד, כי גם בימי עלומיו שהיה כחו חזק היה שכלו גם כן חזק וזך, כי רתיחות הדם והתאוה לא היה אצלו למניעה כאשר בשאר בני אדם, וכשהזקין החליף כח ונתחדש כנשר נעוריו והיה המעשה והמחשבה זכה וצלולה שניהם כאחד טובים. וזהו שאמרו על דרך מליצה, מטבע של אברהם אבינו ע"ה היה בחור מצד זה בענין הגבורה והכח, וזקן מצד זה בענין השכל, הן בימי עלומיו והן בימי זקנתו:

וזהו שנאמר ואברהם זקן, זה שקנה חכמה ושכל (קידושין לב ע"ב), וגם בא בימים בבחינת ימים ימי הבחרות, כאלו עוד לא בא רק בימים, לא בשנים, והבן, וה' ברך את אברהם בכל, הן בכח וגבורה והן בהשגת השכל והמחשבה:

ועם כל זה בימי הבחרות עיקר העבודה בבחינת מעשה ועבודה ממש בנענוע האברים, ועל ידי זה יזכך השכל, אבל בימי הזקנה כשדעתן נתוספת עיקר העבודה בלב ובהשגת השכל יותר מהנראה על האברים בהתגלות, עד שאפילו בשעה שאינו נראה שום תנועה קלה ממנו, לבו ומחשבתו דבוק בקשר אמיץ וחזק בה' ביראה ואהבה ושמחה. וכבר שמעתי בשם הצדיק הקדוש ר' זושא זלה"ה לפרש (שמות כ, טו) וירא העם וינועו, כלומר בעת אשר וירא העם כי יעשו תנועות, אז עודנו ויעמדו מרחוק, כי אלו היה עומד ומתקרב אליו יתברך בקירוב אמיץ לא היה נראה שום תנועה, כי כל כך הדיבוק והקשר חזק עד כי נתבטלו חושיו הגשמיים בבחינת התפשטות גשמיותו, וכאלו כולו רוחני, כמבואר בספרן של צדיקים ובהקדמת [פרי] עץ חיים להרב הקדוש מה"ר צבי הירש זלה"ה מזידיטשוב (פרי קודש הילולים, הקדמה ד"ה והנה) בביאור ירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) מחזקינא טיבותא לרישא דכרע [מגרמיה] במודים, עי"ש: וזהו שאמר המדרש (ב"ר נט, ה) על הפסוק ואברהם זקן וגו' כפי שפירשנו (עה"פ תהלים כד, ג-ה), מי יעלה בהר ה' זה אברהם, כי תחילה עלה ונתעלה בבחינת מעשה מדי יום ביומו ביתר שאת ויתר עוז בתנועות האברים ועבודה הנגלית, אחר כך ומי יקום במקום קדשו זה אברהם, בבחינת עמידה במקומו בלי שום תנועה קלה מפחד ה' ומהדר גאונו, בבחינת שרפים "עומדים" (ישעיה ו, ב), בחינת בתי גוואי (חגיגה ה ע"ב) המבואר ביערות דבש (ח"ב דרוש א), עי"ש, וזה אל המקום אשר "עמד" שם (לעיל יט, כז) דייקא. כי היה נקי כפים במעשה, ובר לבב במחשבה, על ידי זה ישא ברכה מאת הוי"ה החוקר לב, בבחינת מחשבה ועבודת הנשמה, כדכתיב (משלי כ, כז) נר הוי"ה נשמת אדם, וצדקה מאלק"י ישעו, נגד בחינת מעשה. וזה שנאמר (כאן) והוי"ה, הוא ובית דינו (ב"ר נא, ב), הוי"ה אלקים:

ב) או יאמר ואברהם זקן בא בימים וגו' [כד, א]. במדרש (מדרש תהלים כד, ח), מי יעלה בהר ה' זה אברהם, כדכתיב (לעיל כב, ב) לך לך אל ארץ המוריה. ומי יקום במקום קדשו זה אברהם, וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו' (שם יט, כז). נקי כפים, שאמר (שם יד, כג) אם מחוט ועד שרוך נעל. ובר לבב, ומצאת את לבבו נאמן (נחמיה ט, ח). אשר לא נשא לשוא נפשו, בפני נמרוד, ולא נשבע למרמה, הרימותי ידי וגו' (לעיל יד, כב), ישא ברכה מאת ה', וה' ברך וגו':

יש לפרש על פי דברי מוזלה"ה (תפלה למשה ה, יג אות ב) דמה שאמרו ז"ל (תענית ח ע"ב בבא מציעא מב.) אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, היינו שהברכה הוא בבחינת הסתרה תחת הטבע, בבחינת שם שדי וכדומה, אבל ברכה הבא משם הוי"ה ב"ה שהוא מורה על עשותו נסים נגלים, כמבואר בדברי הראב"ע בפרשת וארא (ו, ג. ועי' רמב"ן שם, ב), זהו מצוי אפילו בדבר המדוד והשקול ומנוי על דרך נס נגלה. וזהו שאמר הכתוב (להלן כו, יב) וימצא בשנה ההוא מאה שערים, [ותרגומו] מאה ב[ד] שערוהי, כי הלא ויברכהו הוי"ה דייקא, עי"ש. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת (בשלח) [תולדות (אות ח):

ופרשת בהר (ד"ה או יאמר) באורך. וזהו שאמר הכתוב והוי"ה ברך את אברהם בכל, כלומר שהיתה הברכה מצויה בכל, אפילו בדבר המדוד והמנוי, לאשר השיג הברכה מאת שם הוי"ה ב"ה לזה זכה לנס נגלה. והטעם פשוט על פי מה שאמרו ז"ל (ברכות כ.) מאי שנא דקמאי אתרחיש להו ניסא, משום דמסרו נפשייהו אקדושת ה', וכתבו המפורשים מפני שעבדו למעלה מכחם וטבעם לכן גם השי"ת היה מתנהג עמהם בדרך נסי למעלה מהטבע. ולכן אברהם שמסר נפשו למען שמו, וכמו כן גופו וממונו, הן בכבשן האש, הן במה שביקש לשחוט את בנו, והן במה שאמר מחוט ועד שרוך נעל, הרי שהיה מקיים בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה), לכן זכה לנסים הבאים מאת שם הוי"ה ב"ה:

וזהו שאמר המדרש, מי יעלה בהר ה' זה אברהם שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה, רומז למעשה העקידה שעלה להר ה' לעקוד את בנו וגו'. נקי כפים אם מחוט ועד שרוך נעל, הרי שקיים ובכל מאדך. ובר לבב שנאמר ומצאת את לבבו נאמן, הרי שקיים ובכל לבבך. אשר לא נשא לשוא נפשו בפני נמרוד, הרי שהיה מקיים ובכל נפשך. ולא נשבע למרמה, הרימותי ידי, על דרך שכתבתי לפרש שם (דבור ראשון), עי"ש. על כן ישא ברכה מאת הוי"ה דייקא. וזהו שנאמר והוי"ה ברך את אברהם בכל, שהיה הברכה מצוי בכל כאמור, ונכון:

ג) או יאמר על פי מה שאמרתי לפרש ויקרא אברהם וגו' ה' יראה אשר יאמר היום וגו' (לעיל כב, יד), בהקדם ביאור הפסוק (תהלים פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו', ביאורו על דרך דכתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואמרו חז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, כי עיקר השראת שכינתו יתברך תוך לבבות בני ישראל, על דרך (ירמיה ז, ד) היכל ה' המה, עיין בר"מ אלשיך שם (פר' תרומה ד"ה ועוד יתכן), וכמו שנאמר (הושע יא, ט ע"פ תענית יא.) בקרבך קדוש. וזהו שנאמר נכספה וגם כלתה נפשי שתהיה חצרות ה', שהשם ישכין שכינתו בתוך נפשי, וזהו בזמן אשר לבי ובשרי ירננו וגו', כלומר שאעבוד את ה' בבר לבי, רומז למחשבה זכה וצלולה, ובשרי רומז לאברים החיצונים, כלומר שתוכו וברו הם זכים וברורים בעבודת השי"ת. וזהו שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה, כלומר שיבחר בו להשרות שכינתו עליו כפירוש רש"י, אשר יאמר היום בהר ד', כלומר באותו בחינה ומדרגה שנקרא הר ד' שהקב"ה משרה שכינתו בתוכו, יראה, קאי על אברהם, כלומר שיהיה לאברהם אותו בחינה שהקב"ה ישרה שכינתו עליו, לאשר אמר לו השי"ת (לעיל כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, וראה את נפשו טוב בעמלו במעשה העקידה, לכן הרהיב בנפשו עוז להתפלל לעלות בבחינת הר ה'. ובאמת האבות הן הן מרכבה לשכינה כנודע (ב"ר מז, ו), וכדכתיב (שם יז, כב) ויעל אלקים מעל אברהם, עיין שם בפירוש רש"י:

והנה, בש"ס (ברכות ו ע"ב) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, דכתיב (שם יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו', וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו. ביאור הדברים על דרך שכתב הצל"ח שם (ד"ה שם הי) כי כשאדם מתפלל במקום, המקום קונה השראת קדושה, ומועיל להתקבל תפלתו שמתפלל שם, והקובע מקום לתפלתו באומרו כי איננו ראוי שתתקבל תפלתו זולת על ידי קדושת המקום, זהו מורה על ענותנותו, ולכן אומרים עליו אי עניו, עי"ש. ואנו לומדים זה מאברהם, כי אם אמנם כי הוא היה מרכבה לשכינה והיתה השראת שכינה בתוכו, עם כל זה לא בטח בעצמו, רק השכים להתפלל במקום קבוע, לאשר השראת שכינתו היה נראה לו באותו המקום, ולזה הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם דייקא בעזרו כנזכר לעיל. ועל דרך זה פירשתי ועשו לי מקדש לקבוע מקום, לומר שהשראת שכינה הוא בשביל המקום ולא מצד עצמם, אז ושכנתי בתוכם דייקא, כי זה מורה על ענותנותם, ואת דכא אשכון (ע', פ ישעיה נז, טו). מה שאין כן אם לא עשו מקדש, כי היו חושבים שראוים בעצמם להשראת שכינה, אז הוא גאות, ואין אני והוא יכולים לדור (סוטה ה.), רק על ידי שיעשו מקדש על ידי זה אשכון בתוכם, וכמדומה שמצאתי פירוש זה בספר דברי אמת להצדיק הקדוש מלובלין זלה"ה (ס"פ תרומה):

וזהו שאמרו (מדרש תהלים כד, ח), מי יעלה בהר ד', כלומר מי זה העולה לאותו בחינה של הר ה' להיות מרכבה לשכינה, זה אברהם, שנאמר (לעיל כב, ב) ולך לך אל ארץ המוריה, ושם התפלל על זה לבוא לבחינה זו כאמור, ועם כל זה ומי יקום במקום קדשו, כלומר הגם שהיה בעצמו מרכבה לשכינה קבע לעצמו מקום, זה אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו', וזה מורה על גודל ענותנותו, שלא היה בטוח בשביל עצמו כי אם בשביל המקום. וגמר אומר, מה שזכה להיות בחינת הר ד' ומרכבה לשכינה הוא על שהיה נקי כפים ובר לבב, שעבד את ה' בבחינת מעשה ומחשבה זכה, ומסר את עצמו ואת ממונו ואת בנו בשביל קדושת ה' באמת, וזה שאמרו אשר לא נשא לשוא נפשו בפני נמרוד, ולא נשבע למרמה, הרימותי כו', ועל ידי זה זכה להיות בבחינת הר ד' ומרכבה לשכינה, ולכן ישא ברכה מאת ה', כלומר שזכה לברכה ממה שהיה את ה', שהיה מרכבה לשכינה, על דרך שכתוב (שמות כ, כא) בכל [ה]מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ופירש התרגום בכל אתר די אשרי שכינתי אתינא לותך ואברכינך, כי היא מקור הברכה כנודע (זוהר נח ע ע"ב). וזהו שנאמר וה' ברך את אברהם בכל, כלומר על ידי השכינה הנקראת כל (מגיד מישרים ר"פ וישלח), כדאיתא בספרים כי היא כללא דכולא. ועליה רמזו חז"ל (בבא בתרא טז ע"ב) בת היתה לאברהם ובכל שמה, כמבואר בדברי הקדמונים:

ד) או יאמר באומרו ישא ברכה מאת ה'. כי כבר אמר שלמה (מלכים - א ה, כז) האמנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וכמו כן לכאורה קשה להבין, הלא האדם בעל גבול וסוף, ואיך הקב"ה שהוא אין סוף משרה שכינתו בתוכו. אבל יובן על פי מה דאיתא במדרש (תדב"א רבה יז, בשעה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה (שם כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וביארתי על פי דברי מוזלה"ה (תפלה למשה תהלים ה, יג), כי אתה תברך צדיק וגו', כלומר כמו שאתה בלתי סוף ותכלית, כמו כן תברך צדיק עד בלי די ובלי סוף, והטעם כי כצנה רצון תעטרנו, כלומר שגמול השכר אינו לפי מעשה שהוא בבחינת גבול ותכלית, כי אם כפי רצון הצדיק שרוצה לעבוד את השי"ת עד אין סוף ואין תכלית, אלא שהגוף מגבילו, והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה (קידושין לט ע"ב), ולזה נותן לו שכר בעולם שכולו ארוך וקיים לעד בלי סוף, ע"כ דבריו ז"ל ודפח"ח. וכיון שרצון הצדיק הוא לעבוד בלי סוף, ולכן על ידי הרצון יכול לדבק עצמו באין סוף יתברך ולהיות מרכבה לשכינה, כי מצא מין את מינו כביכול, והוא יתעלה משרה שכינתו בהרצון והמחשבה שהוא עד אין חקר ואין סוף בדביקותו אל הבורא יתעלה. וזהו שאמרו ישראל נעשה ונשמע, גילו דעתם שביטלו רצונם נגד רצונו יתברך ורוצים לעשות עד אין חקר וסוף, כי הלא עדיין לא שמעו כלל מה שצוה אותם ועם כל זה קיבלו עליהם הכל. וזהו שאמר המדרש בשעה שאמרו נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא, כלומר כיון שרצונם לעשות עד אין סוף, אני אשרה שכינתי בתוכם, והבן:

וזהו שאמר המדרש (מדרש תהלים כד, ח) מי יעלה בהר ה' זה אברהם, שזכה לעלות בבחינת הר ד' להיות מרכבה לשכינה, והטעם, מחמת שהיה נקי כפים ובר לבב, והרצון היה לעבוד עד אין סוף, וראיה ממה שמסר נפשו וממונו על קדושת שמו יתעלה, וזהו שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, על כן ישא ברכה מאת ה' שהוא אין סוף. ויתכן לפרש ישא ברכה רומז לשכינה הנקראת ברכה (זוהר ויחי רלג ע"ב), שהוא היה נושא השכינה כביכול. וזהו שנאמר (כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, רומז לשכינה כנזכר לעיל, על דרך (בבא בתרא טז ע"ב) בת היתה לאברהם ובכל שמה, כמבואר בהקדמונים (זוהר בא לז.), והבן:

וזהו שאמר המדרש (ב"ר שם) על האי קרא, זהו שאמר הכתוב (תהלים מה, ג) יפיפית מבני אדם, יפיפית בעליונים שנאמר (ישעיה לג, ז) הן אראלים צעקו חוצה, רומז למעשה עקידה כמו שכתב בנזר הקודש (נט, ו). יפיפית בתחתונים שנאמר (לעיל כג, ו) נשיא אלקים אתה בתוכנו, יובן על פי המדרש (שם מב. ה) מלך אתה עלינו, אלוק אתה בתוכנו, כלומר שהיה הוא נשיא אלקים לאשר נשא עליו את השכינה, וידוע (סוטה לה.) כי הארון נושא את נושאיו, ולזה נקרא הוא נשיא אלקים, והבן, על כן ברכך אלהים לעולם דייקא, בבחינת אין סוף, כאמור:

ה) עוד ביאור על המדרש הנ"ל (ד"ה וזהו [הא']), בהקדם מה דאיתא עוד במדרש (ב"ר נט, ה), יפיפית מבני אדם וגו', נתיפית בעליונים, הן אראלים צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). נתיפית בתחתונים, נשיא אלקים אתה בתוכנו (לעיל כג, ו), על כן ברכך אלקים לעולם (תהלים מה, ג), וה' ברך את אברהם בכל (כד, ו): והנראה, בהקדים להבין מאמר חז"ל ברכות פרק א' (ו ע"ב) כל הקובע מקום לתפלתו כו', והוא על פי מה שכתב בספר (קול) [אהל] יעקב פרשת לך בפסוק (לעיל יב, כ) ויצו עליו פרעה וגו', על המדרש (שם מ, ו) אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך כו', לפרש הפסוק (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, כי מעשה השי"ת ונפלאותיו הנעשים בזמן מהזמנים פועלים ישועות בקרב הארץ לעדי עד ולנצח נצחים, וזהו שתיאר ישועתו יתברך מעיני הישועה, על היותם בחינת מעיינות הנובעים ישועה לדורות עולם. וזהו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות סד.), כי הוא יתברך קורא הדורות מראש, ויודע עתידות למו כי יהיה הצורך אל תפלת האבות הקודמים. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כא, ב-ג) ד' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאוד, (כי) תאות לבו נתתה לו (מיד), וארשת שפתיו בל מנעת סלה, כלומר מה שפעל בתפלתו שמור גם לאחרונים שיהיו בדורות שאחריו. וזהו שאמר הכתוב (לעיל יח, יז-יח) המכסה אני מאברהם וגו', והגם כי ידע ה' כי כעת אין מקום לתפלתו על הסדומים, עם כל זה לא היתה ח"ו לריק, כי פעולתו תעמוד לדורות, וזה שסיים ואמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול, כלומר הלא יוליד דורות רבות, ואם אין בתפלתו להועיל עתה, תועיל לדורות הבאים האחרונים, ע"כ תורף דבריו בקצרה: וכבר פירשתי שזה שאמר הכתוב (שם, כב) ואברהם עודנו עומד לפני ה', ר"ל שעודנו מתפלל, כי תפלתו נשארה מעל קיים לנצח, והרי הוא כעומד ומתפלל, דעמידה היינו תפלה כדאיתא בגמרא (ברכות) הנ"ל:

והנה, איתא בגמרא (שם) מאי כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט), אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. ומבואר הפירוש בספרן של צדיקים, כי לפעמים פועל בתפלתו לתקן למעלה בעולם עליון אך שאין נמשך ישועה למטה, לכך בני אדם מזלזלין בהם בחשבן שתפלתו חזרה ריקם חס ושלום, אבל לא כן הוא, אלא שהתפלות עומדים ברומו של עולם. אך מחמת שלא נמשך למטה על כן בני אדם מזלזלין בהם, ע"כ דבריהם. וזהו שאמר הכתוב (לעיל יט, כז-כח) וישכם אברהם בבקר וגו', הגם שלא פעל אז בתפלתו, וכדכתיב בתריה וישקף על פני סדום [וגו'] והנה עלה קיטור הארץ וגו', עם כל זה ערבה לבו להתפלל למחר, והטעם לזה אמר אשר עמד שם את פני ה', כלומר שפעל למעלה, שתפלתו אשר התפלל הוא שם את פני ה', ומה שלא נמשך למטה הוא כי עמד שם, לשון עמידה ממש, את פני ה', וכנזכר לעיל. וזהו שאמרו חכז"ל כל הקובע מקום לתפלתו, ר"ל על דרך (אבות פ"ב מ"ג) אל תהי מפליג לכל דבר שאין לך דבר שאין לו מקום, כן הכי נמי יאמר כל הקובע מקום לתפלתו, הגם שאינו פועל עתה, יודע שיש מקום לתפלתו בזמן אחר, אלקי אברהם בעזרו, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', ואין עמידה אלא תפלה, והיינו כדפירשנו שאין הכוונה במה שאמר אשר עמד שם וגו' כי אם על התפלה, שהתפלה נשאר עומד לפני ה' ברומו של עולם, ויש לו מקום בדורות העתידים, בעת יהיו עשרה צדיקים יגן ה' על כל המקום בזכות תפלתו של אברהם וכדומה. והבן, כי הוא ענין נכון ועצה נכונה לבל יתייאש מלבקש רחמים בכל עת ועונה, הגם שכמדומה שלא נענה, עם כל זה יהיה מקום לתפלתו באיזה זמן:

ואולי לזה אמרו שם ((ברכות ז) ע"ב) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, ר"ל אם אמנם אינם נופלים עכשיו מיד, על כל פנים יפלו תחתיו, כלומר תחת בניו וזרעו, כי יש מקום לתפלתו על כל פנים, והבן:

ונקדים עוד מה דאיתא במדרש (ויק"ר י, א) אמר הקב"ה לאברהם כשהתפלל על הסדומים אהבת צדק, אהבת לצדק בריותי, ותשנא רשע שנאת להרשיען, על כן משחך אלקים אלקיך וגו' (תהלים מה, ח). כי יש לדקדק בהפסוק שאומר שתי שמות הכפל, אלקים אלקיך. אבל יובן על פי מה דידוע כי צדיק מושל ביראת אלקים (שמואל'ב כג, ג), צדיק גוזר והקב"ה מקיים כו' (זוהר שמות טו.), על כן נקראים הצדיקים בשם אלקים, וכדכתיב במשה (שמות ז, א) ראה נתתיך אלקים לפרעה, ונאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלקים אתם וגו'. אמנם אין מוסרין הנהגת העולם להיות נקרא אלקים ומושל רק למי שמלמד זכות על ישראל, כי זה החביב לפני השי"ת, כנודע מהא דגדעון דכתיב (שופטים ו, יד) לך בכחך זה והושעת, ואמרו חז"ל (תנחומא שופטים ד) בכח זה שהיה מלמד זכות על ישראל. והשכל גוזר כן, כי אם הוא ח"ו איננו מלמד זכות איך ימסרו לו הנהגת העולם, הלא השי"ת הוא המנהיג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, והבן. אך מי שיודע בו השי"ת שמלמד ומחפש זכות להצדיק הבריות, מוסרין לו הנהגת העולם להתנהג על פי דיבורו, ועל דרך שכתוב בספרים (עה"פ שמות יח, יט) איעצך ויהי אלקים עמך, היה אתה לעם לחפש זכותן, מול האלקים, נגד מדת הדין, כידוע. וזהו שאמר המדרש, אהבת צדק, אהבת להצדיק בריותי ושנאת להרשיען, על כן משחך להיות נקרא אלקים. ומי משחך, אלקיך, והבן:

וזהו שאמרו כאן, יפיפית מבני אדם, נתיפית בעליונים במעשה העקידה, להמתיק הדינים עד שמלאכי דין המליצו זכות, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה, וכמו שכתב הנזר הקודש כאן (נט, ו) ולמעלה בפרשת עקידה (נו, ז), עיי"ש, וענין העקידה נשאר קיים לעד לדורות כידוע (ב"ר נו, י). יפיפית בתחתונים שנאמר נשיא אלקים אתה בתוכנו, כלומר על דרך שאמר למעלה במדרש (שם מב, ה) שאמרו לו נשיא אתה בתוכנו, אלוק אתה עלינו, עיי"ש. והטעם שזכה לכל זה הוא בשביל כי הוצק חן בשפתותיך, ר"ל שמלמד זכות להצדיק בריותי, על כן ברכך אלקים, ר"ל שברכך להיות נקרא אלקים לעולם, והטעם, כיון שהוא פעל בתפלתו לעולם, ראוי לו ברכה נצחית לעולם. וכמו שנאמר וה', הוי"ה ב"ה המורה על נצחית, ברך את אברהם בכל, והוא כמדתו, שתפלתו וברכתו עודנו עומד לפני ה' וכמו שנתבאר למעלה, לכן מגיע לו ברכה נצחית:

וזהו שאמר המדרש (מדרש תהלים כד, ח) מי יעלה בהר ה' זה אברהם, שנאמר (ל'עיל כב, ב) ולך לך וגו'. רומז על העקידה אשר הוא שמור לעדי עד, וכדכתיב (שם, יד) ה' יראה אשר יאמר היום כפירוש רש"י שם, ועל דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' וירא ד"ה ויקרא אברהם) על דרך היכי דכתיב היום ביאורו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, עיי"ש. ומי יקום במקום קדשו שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו', וכמו שפירשתי אשר עמד שם וגו' שתפלתו קיים לעד וכאמור למעלה, לכך ישא ברכה נצחית מאת הוי"ה ב"ה, שהוא נצחי. ובזה נבין סיפא דהך קרא (שם, ו), ומהו הברכה, זה דור דורשיו מבקשי פניך, כלומר אפילו דור זה האחרון הם דורשיו יתברך ומבקשי פניך יעקב, הגם שהם פחותי ערך המכונים בשם יעקב, עם כל זה גם הם יבקשו פניך, וטעם לזה אמר סלה, ר"ל שתפלתו של אברהם נשאר סלה קיים לעד: וזהו שאמר המדרש (ב"ר נט, ה) אברהם ברך את הכל, ר"ל כל באי עולם, גם דורות העתידין, על כן ראוי לו ברכה נצחית, ולמי נאה לברכו, וזהו שאמרו ומי ברכו, הקב"ה, שהוא לבדו נצחי, והבינהו:

ו) עוד ביאור על המדרש (מדרש תהלים כד, א), ואברהם זקן (כד, ח), זהו שאמר הכתוב (תהלים כד, ג-ה) מי יעלה בהר ד' זה אברהם כו'. על פי מה שכתב בספר (קול) [אהל] יעקב פרשת וירא (עה"פ ביום השלישי) על המדרש (ב"ר נו, א), יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו (הושע ו, ב), זה שלישי של אברהם, עיי"ש. ושורש דבריו, כי הקרן וגוף המצוה שפעל ביום השלישי כולו קיים לעתיד לבא, אך ההכנה והשתדלות שעשה בשני ימים הראשונים, מפריו נאכל בעולם הזה:

והנה, כמו כן הוא בכל המצוה. ועיין בסדורו של שבת חלק א' (דרוש) [שורש] ראשון ענף ד' (עלה א) ובחלק שני דרוש רביעי דף ל"ז (פ"ב מאמר א), שמדת החסד הוא לרדוף אחר עני, כמו כן בכל המצוה יש מדת החסד, שמשתוקק ומתאוה לקיים המצוה טרם זמן ביאה לידו. וזהו שנאמר (ויקרא כו, ג-ד) אם בחקותי תלכו בהגיע לידכם לעשותם, ועוד יותר תעשו ואת מצותי תשמורו, להיות שומרים ועומדים ומצפים טרם בואם, על זה אתן שכר עולם הזה ונתתי גשמיכם בעתם כו', עיי"ש (וכן כתב מהרש"א בחידושי אגדות (סוטה יד. ד"ה וא"ל) על המאמר כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר): והנה, על גוף המצוה מגיע שכר מהדין, אבל על ההכנה והשתוקקות והשתדלות להמצוה, שהן ענפי מצוה, השכר בתורת צדקה וחסד. כי מה לו להנותן מלאכה לבעל מלאכה אם הוא עושה הדבר פתאום או בהכנה והשתדלות והשתוקקות, והבן. זולת השי"ת, כי אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). רק רחמנא לבא בעי (זוהר תצא רפא ע"ב), ויקר בעיניו רשפי אש שלהבת הלב, משלם גם על ההכנה והשתוקקות, וכל זה מרוב חסדו יתעלה זכרו לנצח. ועל פי זה פירשתי שזהו שאמר הכתוב (פרשת ואתחנן (דברים ו, כד-כה)) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים, היינו עולם הבא (וכפירוש רש"י פרשת ויגש (להלן מג, ט) על וחטאתי (לאבי) [לך] כל הימים, עיי"ש), וגם לחיותינו כהיום הזה דייקא בעולם הזה, ושמא תאמר הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), על זה אמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות, ר"ל שעל מה שנשמור ונמתין לעשות, על זה מגיע שכר עולם הזה בתורת צדקה: וזהו שאמר הכתוב ואברהם זקן כו', היינו שכר עולם הזה, וה' ברך את אברהם בכל, היינו שכר עולם הבא, שכולו טוב וצדיקים יושבים כו' ונהנין מזיו השכינה (ברכות יז.), המכונה כל (מגיד מישרים ר"פ וישלח). על זה בא המדרש לפרש מהיכן זכה לשתי שלחנות בזה ובבא, לזה אמר מי יעלה בהר ד' זה אברהם, שנאמר (לעיל כב, ב) ולך לך, וכפירוש רש"י פרשת לך לך (שם יב, א) להנאתך ולטובתך, כי על הליכה והכנה מגיע שכר עולם הזה. ומי יקום במקום קדשו זה אברהם, היינו גוף המצוה שעשה שם, ולכך וישכם וגו' אל המקום אשר עמד שם (שם יט, כז), שנתקדש בקדושת המצוה שעשה. ואגב דרש נקי כפים ובר לבב כמבואר שם. ולדרכנו, שהיה מעשה המצוה בטהרת הלב והשתוקקות, ולכך על גוף המעשה ישא ברכה מאת הוי"ה היינו שכר עולם הבא, ולכך נקט הוי"ה המורה על נצחי, וצדקה היינו שכר עולם הזה, על הכנה: ושמא תאמר למה היתה הכנה ארוכה כל כך, לזה אמר זה דור דורשיו. ויובן על פי מה שכתב בספר (קול) [אהל] יעקב (שם) על המדרש (ב"ר נו, ב), וירא את המקום מרחוק (לעיל כב, ד), עתיד המקום לרחוק מבעליו. שממה שהניח ה' לשטן לעכבו שני ימים בלכתו (תנחומא וירא כב), דן מזה שיתארך הגלות, ולזה צריכים לזכות ההוא, ולכן ארכו ימי לכתו, עיי"ש. ועל זה אמר שזכות מי יעלה בהר ה' זה אברהם כו', לכך ארכו לו הימים הראשונים כו', זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, בזכות אותן ימים הראשונים, והבן. והיינו דכתיב ואברהם זקן, היינו שכר עולם הזה, וה' ברך היינו שכר עולם הבא, כאמור:

ועל פי זה יבואר המדרש (ב"ר נט, ב), אורך ימים בימינה [בשמאלה] עושר וכבוד (בשמאלה) (משלי ג, טז) כו', מהיכן אתה למד מאברהם, על ידי שנאמר (לעיל יח, יט) למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, זכה לזקנה, שנאמר ואברהם זקן. כי גוף הדבר יכונה ימין, וההכנה שהוא טפל לדבר יכונה שמאל, המסייע לימין. ולזה אורך ימים בעולם שכלו ארוך בימין, ובשמאל עבור הכנה עושר וכבוד. ואנו לומדים זה מאברהם, שדקדק ואמר דרך ה', שלכאורה שפת יתר הוא, אבל הכוונה שיצוה אותם שישמרו דרך ה' היינו הדרך להמצוה (על דרך שפירשו כך היא דרכה של תורה (אבות פ"ו מ"ד)). וזהו גם כן לעשות צדקה, רומז על הכנה והשתוקקות להמצוה המכונה חסד וצדקה כמבואר בסדורו של שבת הנ"ל, ומשפט רומז לעיקר המצוה. וזהו שנאמר למען הביא ה' על אברהם כו', שהכנה מותר לעשות על מנת לקבל פרס ושכרו בעולם הזה, כידוע מדברי המהרש"א (סוטה יד. ד"ה וא"ל) אהא דמשה רבינו כלום אתה מבקש כו', עיי"ש. ועל ידי זה זכה לזקנה, הרומז לשכר עולם הזה, כמבואר בנזר הקודש שם, כי שכר גוף המצוה כולו קיים לעתיד לבוא: עוד יתכן לומר על דרך זה אומרו ושמרו דרך ה', על פי מה שכתב בספר מעשה נסים על ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כו' והיא שעמדה לאבותינו כו' (הגדה של פסח), שמחשבתו של הקב"ה אשר חישב לגאול אותנו, הוא המעמד ומצב של ישראל בגלותינו, עיי"ש. ומזה יש לדון קל וחומר, אם הקב"ה אשר כמצביה עביד כו' (דניאל ד, לב) וברגע אחד, עם כל זה מחשב בתחילה טרם הגיע זמן הגאולה לטוב לנו ולגאול אותנו, וזה עצמו הכנה לגוף הגאולה, על אחת כמה וכמה מהראוי לאדם לחשוב ולהשתוקק להמצוה טרם יבא לידו. והבינהו, כי זה ברור ונכון. וזהו שנאמר ושמרו דרך ה' עצמו כביכול לעשות צדקה ומשפט, כדכתיב (ירמיה ט, כג) כי אני ה' עושה חסד [משפט] וצדקה כו', שמחשב קודם לכן מתי יגיע זמנו, כמו כן גם המה ישמרו וישתוקקו על הדבר מתחילה, ועל זה מגיע שכר עולם הזה, כאמור: והיינו דאיתא עוד שם במדרש (ב"ר שם עה"פ משלי לא, כה), עוז והדר לבושה של תורה, ותשחק ליום אחרון שכרה בעולם הבא, מהיכן אתה למד מאברהם כו'. ירצה, כי הכנה והשתדלות יכונה לבוש, ושכרו בעולם הזה, וזה עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון על ידי המעשה. ואולי ירמוז גם כן ותשחק, הוא מכח יום השלישי של אברהם, שהוא יום אחרון, שעל זה מגיע שכר עולם הבא, וכאמור, והבן:

ועל פי זה יש לפרש המדרש פרשת שלח (במ"ר יז, ב) על הפסוק (במדבר טו, ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם כו', באותו שעה אמר הקב"ה לאברהם (קהלת ט, ז) לך אכל בשמחה לחמך כו', היינו שכר עולם הזה, כי כבר רצה האלקים את מעשיך, ר"ל כי על גוף המצוה שעשה היום שכרו לעולם הבא, אך עם כל זה אכל בשמחה לחמך, כי כבר, ר"ל מה שעשה כבר בשני ימים הראשונים רצה האלקים את מעשיך, כלומר עם מעשיך שעשה בפועל ממש, מגיע שכר עולם הזה, והבן:

ז) או יאמר ואברהם זקן וגו' [כד, א]. במדרש (רבה) [תהלים (כד, ח)], מי יעלה בהר ד' זה אברהם וכו', ומי יקום במקום קדשו זה אברהם כו', ישא ברכה מאת ה', וצדקה, שנאמר וה' ברך את אברהם בכל. עוד במדרש תנחומא (חיי ד), כתיב (משלי טז, לא) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, מי גרם לאברהם שזכה לכל הכבוד הזה, שהלך בדרך צדקה, דכתיב ואברהם זקן, אמר לו הקב"ה דיו לעבד להיות כרבו. משל כו'. כך אמר הקב"ה לאברהם, כסף וזהב יש לך כו', אלא מה אתן לך, עטרה שבראשי, שכשראה דניאל אמר (ז, ט) ושער ראשיה כעמר (נקי) [נקא], וכתיב ואברהם זקן כו'. וצריך ביאור:

והנראה לי בזה, כי בספר ערבי נחל בפרשת (תצוה) [ויקהל (סוף דרוש א)) עמד על המחקר, כי על ידי חכמתו ותבונתו של אדם יכול לעלות עד מדריגת חכמה ובינה, כדכתיב (דברים א, יג) חכמים ונבונים, אבל מהיכן יזכה אדם לבחינת כתר, שזה אינו בחק אנושי כלל לזכות לזה על ידי מעשיו, יעוי"ש. ולי נראה על פי מה דכתיב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, ואמרו ז"ל (שבת קנא ע"ב) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, היינו שעל ידי שיש לו מדת חנינה ורחמנות לרחם על הבריות, זוכה לבחינת כתר ששם י"ג מדות הרחמים, כמבואר בשערי אורה (ריש שער י), ולכן מדה זו מכונה בחינת זקן (פרדס שכ"ג פ"ז ערך זקן) מלא רחמים (מכילתא בשלח, השירה פ"ד):

וזהו שאמר הכתוב עטרת תפארת שיבה, הרומז לבחינת כתר המכונה עטרה על הראש, ונקרא שיבה בחינת זקן, בדרך צדקה תמצא, שעל ידי שעושה צדקה זוכה לבחינת כתר בתורת צדקה וחסד, מדה כנגד מדה. וזהו שאמר התנחומא מה אתן לך עטרה שבראשי, היינו בחינת כתר, כמו שאמר דניאל ושער ראשיה כעמר (נקי) [נקא], וכתיב ואברהם זקן כו':

וזהו שאמר הכתוב (תהלים ה, יג) כי אתה דייקא תברך צדיק ה', בבחינת הוי"ה המורה על רחמים, כצנה רצון תעטרנו, רומז לבחינת כתר הנקרא עטרה, ולכך כ'צנה ר'צון ת'עטרנו ראשי תיבות כת"ר. וזהו שאמר הכתוב כאן ואברהם זקן שזכה לבחינת זקנה, בא בימים, ר"ל שבעת ימי הבנין בא בעצמו על ידי מעשיו הטובים. אבל מהיכן זכה לבחינת זקן המורה על כתר, לזה אמר וה' ברחמיו ברך את אברהם בכל, רומז לבחינת כתר הכולל כל העשר (זוהר פינחס רנח.), והבן:

וזהו שאמר המדרש מי יעלה בהר ד', רומז לבינה, כמבואר ברקנטי סוף פרשת וירא בפרשת עקידה עיי"ש, זה אברהם שנאמר (לעיל כב, ב) ולך לך אל ארץ המוריה וגו', ר"ל שעל ידי העקידה זכה לבחינה זו, עיין שם ברקנטי ותבין. ומי יקום במקום קדשו, רומז לחכמה הנקרא קודש (זוהר האזינו רצז.), כידוע (שם בא מג ע"ב) פרשת קדש רומז לחכמה. וכל זה זכה במעשיו על ידי שהיה נקי כפים ובר לבב כמו שמבאר המדרש. אבל מהיכן זכה לבחינת כתר, על זה אמר שזה אי אפשר בחק אנושי, אבל הוא ברכה ומתנה מאת ה', וזהו שנאמר ישא ברכה מאת ה', וצדקה שהוא רק בדרך צדקה, שנאמר ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל, וכמו שפירשתי: עוד נראה לי שזוכין לזה על ידי בחינת ענוה, כדכתיב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, ואמרו ז"ל (ש"ר מה, ו) מי שאין לו, משלי אני נותן לו. ופירשו בו, שר"ל מי שיש לו אלא שנדמה לו שאין לו כלום והוא בעצמו בחינת שפלות, אז משלי אני נותן לו. ועל ידי שהוא בעצמו בחינת אין, זוכה לבחינת אין, והיא בחינת כתר הנקרא אין (זוהר פינחס רנו ע"ב), והבן. וזה נראה לי כוונת הפסוק בהפטרה (מלכים - א א, א) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, שר"ל והמלך דוד זקן, מהיכן זכה לבחינת זקן, שזה אי אפשר בחק אנושי, על זה אמר שהוא מחמת שהיה בבחינת ענוה, כי ויכסוהו בבגדים שעשה לעצמו לבושים ממצות ומעשים טובים ולא יחם לו, שהוא לא ידע יקר ערכו, וכמו שפירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (ריש הפטרת חיי), עיין שם ותבין, מכח בחינה זו זכה לזקנה שהוא למעלה מהימים, והבינהו:

ח) או יאמר לפרש הפסוק ואברהם זקן וגו' [כד, א]. והמדרש (מדרש תהלים כד, ח), מי יעלה וגו' זה אברהם. והוא על פי מה שכתוב בספר אפיקי יהודה בערבי נחל (אות יג) דרוש מקוה מים (דרוש י) לפרש מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פו, ד) שמח נפש עבדך וגו', על פי דברי רוח חן שאומר שהטביע השי"ת באדם כח המתאוה שיתאוה וישתוקק ליותר ממה שיש לו ולא יסתפק במה שהשיג, למען על ידי כח המתאוה יבקש לעלות במעלות בדרכי התורה והמצוה, ומה שהשיג יחשב לו למעט מזעיר, ולא יאמר די מה שלמדתי ומה שעשיתי. אולם לא כן בעניני עולם הזה, גדר גדול גדרו ואמרו (אבות פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו, כלומר מסתפק במעט שלפניו ולא יתאוה יותר. וזה מלאכה קשה להשתמש בשני הפכים, לזה ביקש דוד המלך ע"ה שמח נפש עבדך, אתה ה' שימה נא מדת השמחה והסתפקות בנפש עבדך בעסקי הגוף, ואמר כמתנצל למה אינו משתדל בזה בעצמו, כי אליך ה' הנוגע לעבודתך נפשי אשא בכח המתאוה בנשיאות ראש יותר ויותר ממה שבידי, והן שני הפכים, על כן אני מבקש שמח נפש עבדך, ע"כ דבריו הנחמדים. ועל דרך זה שמעתי לפרש (דברים ד, לט) בשמים ר"ל בעניני שמימיים, ממעל, יתן עיניו אל מי שהוא ממעל לו. ועל הארץ בעניני ארציות עולם הזה, מתחת, יתן עיניו על מי שתחתיו:

וזה אומרו ואברהם זקן, שקנה חכמה (קידושין לב ע"ב), עם כל זה נדמה לו שבא רק בימים ולא מילא שנותיו, כי היה נראה לו שאין לו רק ימים מועטים כי כלה בהבל שנותיו לפי ענותנותו, ועל דרך שאמר רבי אבוהו (ב"ר סב, ב ע"פ ישעיה מט, ד) אני אמרתי לריק יגעתי לתוהו ו(ל)הבל כחי כליתי כו'. ובעניני עולם הזה וה' ברך את אברהם בכל, כלומר שברכו ה' במדת הסתפקות שנדמה לו שיש לו כל, כמו שאמר יעקב (להלן לג, יא), ולא היה מתאוה יותר, ומפני שזה שני הפכים, לזה ברכו ה' במדת הסתפקות כאמור:

ועל זה אמר המדרש מי יעלה בהר ה', ר"ל שבדרכי ה' יעלה מעלה מעלה כי מתאוה וכוסף בכל עת יותר ויותר, ומי יקום במקום קדשו, שבעניני עולם הזה יקום במעמד אחד במקום קדשו לבלי להתאות ולהנות יותר מדאי בעולם הזה, כאלו הוא הקדש, זולת ההכרח (ועל דרך שאמרו ברכות פרק כיצד מברכין (לה.) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה, מעל, כאלו נהנה מקדשי שמים), זה אברהם, שהיו לו שתי מדות, כח הכוסף והתאוה לענין שמימי, וכח הסתפקות לעניני עולם הזה. ומפרש ואומר נקי כפים כו', עד אשר לא נשא לשוא נפשי, וכתיב נפשו בוא"ו, ר"ל שלא נשא נפשו להתאוות יותר לעניני עולם הזה שהוא שוא והבל, כי אם לעניני שמימיים. וזהו שנאמר ישא ברכה מאת ה' וצדקה וגו', ר"ל על פי מה שפירש האור המאיר (פר' תצא ד"ה כי תשה) מאמרם ז"ל (גיטין ז.) אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה. ר"ל אם מזונותיו מצומצמין, אל ירע בעיניו ולא יתאוה יותר, כי אם יחשוב שגם זה המעט שיש לו הוא רק צדקה וחסד מאתו יתברך, ולא בצדקתו. וזהו שאמרו יעשה מהן צדקה, ואם כן איך ראוי להתאוות עוד יותר, ע"כ דבריו ז"ל וש"י. וזהו שנאמר ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו, שברכו הקב"ה לאברהם שעניני עולם הזה מה שהיה לו היה בעיניו כאלו הוא בתורת צדקה מאתו יתברך, אם כן היה די לו במה שיש לו וכאלו יש לו כל, והוא מה שאמר וה' ברך את אברהם בכל, וכאמור, ונכון: ועל דרך זה יש לפרש בפרשת ויצא (להלן כח, יב) והנה סולם מוצב ארצה, שבעניני ארציות מוצב אדם במקומו לבלי פנות אל מי שלמעלה ממנו, וראשו מגיע השמימה, בעניני שמימיים ראשו מגיע למעלה למעלה לדבק בו יתברך ביתר שאת ויתר עוז. והוא שאמר והנה מלאכי אלקים, הם הצדיקים, לפעמים עולים היינו בעניני השמימיים, ויורדים בו בעניני ארציות, כי נפש האדם יפנה לפעמים למעלה ממנו בעניני עבודה, ולפעמים יפנה אל מי שלמטה ממנו היינו להסתפק בעניני עולם הזה. וזה שביקש יעקב (שם, כ-כא) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש די סיפוקי, וכמו שכתב רבינו בחיי (שם כח, כ), והיה ה' לי לאלקים, ר"ל בעניני עבודה אהיה ירא תמיד מבחינת אלקים המורה יראה, אולי עוד לא יצאתי ידי חובתי. וזהו שאמר המדרש שם בריש הפרשה (ב"ר סח, ב) שאמר יעקב (תהלים קכא, א-ב) אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני, הם האבות, כי בעניני עבודה אשא עיני ולבי לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אבל בעניני עולם הזה מאין יבא עזרי, ר"ל ממי שאין בידו מאומה וביתו ריקן יבא עזרי, שאני מביט אל מי שלמטה ממני, על כן אני מסתפק במעט שלפני, ולאשר ענין זה שני הפכים וצריך לזה עזר אלקים כמו שביקש דוד שמח נפש עבדך, על זה אמר עזרי מעם ה' וגו', והבן:

ט) או יאמר ואברהם זקן בא בימים וגו' [כד, א]. במדרש (מדרש תהלים כד, ח), מי יעלה בהר ד' זה אברהם, שנאמר (לעיל כב, ב) ולך לך אל ארץ המוריה וגו', ומי יקום וגו' זה אברהם, שנאמר (שם יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו', נקי כפים, אם מחוט וגו' (שם יד, כג), ובר לבב, ומצאת את לבבו נאמן (נחמיה ט, ח), ישא ברכה וגו' וצדקה, וה' ברך וגו'. ובזוהר הק' (חיי קכט.), ואברהם זקן, רבי יהודה פתח (שם סה, ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצירך וגו'. נראה לי ביאור הדברים על פי מה שכתב הזוהר לעיל פרשת לך דף צ"ד ע"ב, ישכון חצירך (נצח הוד יסוד), נשבעה בטוב ביתך (חסד גבורה תפארת), קדוש היכלך (חכמה בינה דעת), ה"י כ"ל, עיין שם בעטרת צבי (ריש צד ע"ב). והן הג' יחודים העולים נ"ר, המבואר בכוונת נר חנוכה (ח"ב צח ע"ב צט.) ונר שבת (כונת ערב שבת, שם מט ע"ב). ועל פי זה מפרש בספר בני יששכר (כסלו-טבת מאמר ג סי' א) והדליקו נרות בחצרות קדשך דייקא, שהמשיכו הארה מלמעלה עד נצח הוד יסוד הנקרא חצרות, ע"כ דבריו: וזה שאמר לו השי"ת לאברהם לעקוד את יצחק, לכלול אשא במיא ומיא באשא (זוהר וירא קיט ע"ב), כדכתיב (לעיל כב, ח) וילכו שניהם יחדיו (לקוטי תורה, פר' וירא עמ' עב), למען יעשו הקשר והיחוד בג' יחודים הללו. ולזה נאמר (שם. א) והאלקים נסה, נ"ס בגימטריא מ"ה אדנ"י, המבואר בכוונת ברכה שלישית של נר חנוכה (שם סוף צט ע"ב), היינו הוי"ה אדנ"י. וגם והאלקים נסה את אברהם היינו הוי"ה אלקים, כי אברהם בחינת חסד, וכן עולה אברה"ם מנין רח"ם, רומז הוי"ה, עם אלקים. אל ארץ המוריה, מריה כתיב, חסר וא"ו, הוא ר"ם יו"ד ה"י, חכמה ובינה, היינו הוי"ה אהי"ה. גם מ"ר רומז לחסד, מדתו של אברהם, עיין זוהר ויצא קס"ד (ע"א) על הפסוק (תהלים יח, מז) וירום אלוקי ישעי, דא עלמא עלאה. ובפרשת וישב קפ"א ע"ב ירום מסטרא דנהורא עלאה, ובעטרת צבי שם (ד"ה ירום כד"א) ירום אבא גם רוממות אמא, עיי"ש. וכן עולה מר"י כמנין נ"ר, וב' ההי"ן [של המריה] רומזין כי על ידי ג' יחודים הנ"ל נתיחדו עשר ספירות, על כן המריה עולה ר"ס, כמנין עשר הויות, כמו שכתב האר"י (שער הפסוקים, פר' שמות עמ' קל) בפסוק (שמות ג, ד) כי "סר" לראות: וזהו שאמר הכתוב ואברהם זקן בא בימים, על זה פירש הזוהר (חיי קכט.) ביומין עלאין, ביומין ידועין [ב]רזא דמהימנותא. נראה לי כוונתו לג' קשרים הנ"ל, וקשר העליון נקרא רזא דמהימנותא, כמבואר בספר עטרת צבי בזוהר פרשת לך (צד ע"ב ד"ה וזה), על דרך (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, כי זיווגייהו לא פסיק, עיין שם ובכמה מקומות בספרו. והיינו דכתיב וה', הוא ובית דינו (ב"ר נא, ב), היינו הוי"ה אדנ"י, הוי"ה אלקי"ם, ברך את אברהם בכל, פירוש בכל הג' קשרים, אפילו קשר עליון הנקרא ה"י כ"ל. וזה ברור בכוונת הזוהר שהביא לכאן הפסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצירך היינו נצח הוד יסוד, נשבעה בטוב ביתך חסד גבורה תפארת, קדוש היכלך חכמה בינה דעת, והן דברים אחדים האמורים בפרשת לך: ועל פי זה נראה לי לפרש הא דכתיב בפרשת עקידה (לעיל כב, יד) ד' יראה וגו'. היינו, שהתפלל אברהם ה' יראה אשר יאמר היום, בה"ר הוי"ה, עולה רג"ל, מנין הוי"ה אהי"ה במילואם ע"ב קס"א כידוע (שער הכוונות, ענין חנוכה עמ' שכו), יראה, והבן. ועיין מה שכתבתי בזה בסוף הפרשה (ד"ה ואפשר):

וזהו שאמר המדרש, מי יעלה בה"ר הוי"ה, היינו יחוד עליון העולה רג"ל, זה אברהם, שנאמר ולך לך אל ארץ ה"מריח", אותיות מ"ר י"ה, מ"ר רומז לחסד מדתו של אברהם אבינו, או ר"ם י"ה, והעלהו וגו' על אחד ההרים, היינו תלת רישין עלאין מקור האחדות, דזיווגייהו תדיר כאחד. ומי יקום במקום קדשו זה אברהם, לומר שהמשיך הארת קשר העליון למקום נצח הוד יסוד, כאמור בחנוכה (סדור האר"י, שם צט.), שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד, בחינת נצח הוד יסוד, ששם בחינת שוקיים (הקדמת תקוני זוהר, יז.), המעמידין את האדם, והיינו את פני ה', והבן. נקי כפים, היינו יחוד חסד גבורה תפארת, שתי ידים והמכריע (שם), שנאמר אם מחוט וגו', ועל ידי שהיה נקי כפים ממש בגשמיותו, עשה יחוד בבחינה זו למעלה. ובר לבב, היינו יחוד הוי"ה אדנ"י הנקרא לב, כאמור בכוונת וטהר "לבנו" לעבדך באמת (ח"ב סא ע"ב), עיי"ש. וגם ב"ר ירמוז לשם מ"ה, בחינת אחוריים העולה ע"ב, ואחוריים (דע"ב) [דמ"ה] עולה ק"ל, סך הכל עולה ב"ר, כמבואר בכוונת ברכו (תפלת הבריאה, ח"א סז.). לבב ירמוז לשם אדנ"י, שיש במילוי דמילואו ל"ד אותיות מנין לב"ב, והיינו מ"ה אדנ"י, יחוד התחתון. על כן ב"ר לב"ב גימטריא רל"ו, שיעור קומה שלמה, מנין ור"ב כ"ח (תהלים קמז, ה), יחוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עם ד' כוללים כידוע (סדור קול יעקב, תפילת היצירה, מח.), כי מאחר שנתיחדו הג' יחודים, נשלם שיעור קומה העולה רל"ו. ועל ידי זה ישא ברכה מאת הוי"ה מקור הרחמים, וצדקה מאלקי, היינו בחינת מדת הדין שנמתק בג' יחודים הנ"ל, ישעו, יש"ע עולה ש"פ, כמנין שלו"ם בד' אותיותיו, כמנין הוי"ה אדנ"י בהכאה, י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י' כידוע (שם, הלכות בית הכנסת כה.) והיינו דכתיב ואברהם זקן, ואיתא במדרש (ב"ר נח, ט) בא ולבש לבושי, דכתיב (דניאל ז, ט) ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור, רומז ליחוד עליון, מקור הרחמים והחסדים והלבנינות, וה' ברך את אברהם בכל, בכל הג' יחודים, אפילו בקשר עליון הנקרא ה"י כ"ל כאמור, והבן:

י) ואברהם זקן בא בימים וגו' [כד, א]. בבראשית רבה פרשה נ"ט (סי' א), כתיב (משלי טז, לא) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, רבי מאיר אזיל כו', אמר להם לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה, מאי טעמא עטרת תפארת שיבה, והיכן היא מצויה, בדרך צדקה תמצא, מנא לן מאברהם דכתיב ביה (לעיל יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, זכה לזקנה כו'. ושם אות ה"א (בדפוס וילנא אות ד) רבי שמואל בר רב יצחק פתח (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, רודף צדקה זה אברהם, כדלעיל פרשה נ"ח (אות ט), עיי"ש:

והנראה לי בזה, על פי מה דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, וכתבו המפורשים כי הורה בזה כי עיקר אהבת ה' לאברהם על שלמד דעת את העם וקרבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש שהיה לו בעצמו. ועל פי זה פירש בהקדמת (שו"ת) חתם סופר (חלק יו"ד, ד"ה וזה נראה) והותירך ה' לטובה בפרי בטנך (דברים כח, יא), בהקדם מה שכתב הרמב"ם לבנו (אגרות הרמב"ם, מ.), דע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל אין לו מנוחה בו, ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה, עכ"ל. ומעתה יפלא, הלא עינינו רואות אשר גם השרידים אשר ה' קורא גם המה ינובון בשיבה, ובלי ספק כי השלימו נפשותם בימי נעוריהם, ולהיכן אריכות ימים של אלו. אמור מעתה כי אינו לטובת עצמם, כי כבר השלימו עצמם, אך השי"ת מניחם עוד על האדמה לטובת זרעיהם ותלמידיהם וצאצאיהם, אשר גם המה (יציקו) [יצקו] מים על ידם להשלים נפשותם, וזכות הוא לנפש להשפיע מאורה לזולתה. וזהו שאמר הכתוב, אחר שברכם ואמר (שם, ט) יקימך ה' לו לעם קדוש וגו', ויהיו בתכלית השלימות בעצמותם, עם כל זה והותירך ה' לטובה בעולם הזה, בפרי בטנך, כלומר בעבור פרי בטנך, ע"כ דבריו ודפח"ח, עיי"ש: וזה נראה לי פירוש הפסוק ואברהם זקן בא בימים, כלומר שכבר בא לשלימותו בימים שעברו, ועיין בזוהר הקדוש פרשת לך לך (עז ע"ב) לאתקנא דרגא דילך, ואם כן כשתיקן דרגא דיליה נקרא בא בימים, ועם כל זה בא לגדר זקנה, ואריכות ימיו למה, על זה אמר וה' ברך את אברהם בכל, כלומר ה' ברכו באריכות ימים ושנים בשביל כל, היינו בשביל שהשפיע לכל, לכן הותירו ה' לטובה להשלים לזולתו. וגם יובן כפשוטו, על דרך בן היה לאברהם, בכ"ל גימטריא ב"ן (רש"י), אם כן יאמר וה' ברך את אברהם בכל בבן, לכן הוצרך להיות זקן בעבורו כנזכר לעיל: ונקדים עוד מה שכתב הר"מ אלשיך בפסוק (דברים טו, י) נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו'. ותורף הדברים, שהשי"ת נותן לבעל הבית למען יתן לעניים, וזה אומרו נתון לך למען תתן לו משלו, לכך ולא ירע לבבך וגו'. ועל דרך זה למי שכבר השלים נפשו, השי"ת נותן לו אריכות ימים ושנים למען ישפיע מטובו להשלים לזולתו, והוא ממש בדרך צדקה שמשפיע ה' לבעל הבית בשביל העני, כאמור. והנה בסוכה בפרק החליל (נג.) בענין שמחת בית השואבה, חסידים ואנשי מעשה אמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, עיי"ש. וזה אומרו עטרת תפארת שיבה (שהילדות לא ביישה את השיבה, שכבר השלימו עצמם בילדותם, וכמו שכתב הזוהר הקדוש (קדושים פז ע"ב) לפרש מפני שיבה תקום, אז והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב), עיי"ש), אז השיבה בדרך צדקה תמצא, היינו למען אחרים, וכנזכר לעיל. או יש לומר על דרך זה, עטרת תפארת שיבה, מתי יש להתפאר בהשיבה, אם איננו לצורך עצמו, רק בדרך צדקה לצורך אחרים, וכאמור אצל אברהם. ועם זה יתבאר רודף צדקה וחסד להשפיע לזולתו, אז ימצא חיים צדקה, כלומר הגם שכבר השלים נפשו, עם כל זה ימצא חיים בדרך צדקה להשפיע לאחרים, והוא נקרא חיים צדקה וכבוד, וכדכתיב (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד:

ובכן נתבאר המדרש על נכון, שהביא הפסוק עטרת תפארת וגו' וכפירושנו, ועל זה אמר רבי מאיר לכו וטפלו בצדקה אז אתם זוכים לזקנה, מנא לן מאברהם דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' להטיב לברואיו, וכדכתיב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, וזה לעשות צדקה ומשפט, וכדכתיב (ירמיה ט, כג) כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, ומכח שלמד זה לבניו זכה לזקנה להשפיע עוד לזולתו, וכדכתיב ואברהם זקן הגם שכבר בא בימים, וכדפירשנו: ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל [כד, א]. ויש לפרש על דרך דכתיב בפרשת משפטים (שמות כג, יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ופירש רש"י לעשות כל מצות עשה באזהרה. ופירשו המפורשים הכוונה, לכלול העשין בלא תעשה. היינו שבא להזהיר בכל אשר אמרתי אליכם לעשות בעשה, תשמרו בלא תעשה, לבלי להתכוין להנאת עצמו להתנאות ולהתפאר, כי לא לפניו חנף יבוא (איוב יג, טז). וכמו כן הלא תעשה נכללין בעשה, שבלא תעשה מצווה בעשה לכוון לשם שמים, לא לפרוש מעבירה בשביל בני אדם וכדומה. וכבר אמרתי בפרשת ראה שזה שאמר הכתוב (לעיל יג, ח-ט) ויאמר אברם דא נשמתא קדישא, אל לוט וגו' דא יצר הרע, כפירוש הזוהר (לך פ ע"ב), הפרד נא מעלי, אם השמאל הוא לא תעשה מסטרא דגבורה, ואימינה אקיים מצות עשה שהוא מסטרא דחסד (תקוני זוהר, תקון כט, עג.), ואם הימין הוא עשה, ואשמאילה אקיים בו לא תעשה להשמר ממחשבה זרה ובלתי רצויה, ובכן תהי נא בינינו פרידה. וזהו שנאמר וה' ברך את אברהם "בכל", ירמוז שברכו במה דכתיב "בכל" אשר אמרתי אליכם תשמרו, לכלול העשה בלא תעשה, וכאמור:

ויש להוסיף תבלין על פי מה שפירש הנועם מגדים פרשת האזינו (ד"ה עוד), ה' בדד ינחנו וגו' (דברים לב, יב), כי כתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, הכוונה, להשמר ולהזהר מפניות ומחשבות זרות כשאתה עומד בתורה ובתפלה לפני. וכתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה וגו', כי כשאדם הוא מתבודד בינו לבין קונו הדבר קל להנצל מפניות, כי אין אדם רואהו, אבל לפעמים שמוכרח לעבוד עבודתו בתוך קהל ועדה, אזי יקשה בעיניו להנצל מזה, אבל הבא לטהר מסייעין אותו מאת ה' שידמה בעיניו כאלו הוא באחד ואין איש אתו. וזהו שנאמר עין לא ראתה אלקים זולתך וגו', בחינה זו יעשה השי"ת לצדיק המחכה לו, שידמה לו כאלו עין לא ראתה אותו כי אם אלקים זולתך. וזהו שנאמר ה' בדד ינחנו, שיהיה תמיד בהתבודדות גם בהיותו ברבים, על כן ואין עמו אל נכר, דהיינו פניות שלא לשמה, ע"כ דבריו: וזהו שאמר ואברהם זקן, ר"ל זקן ויושב בישיבה להרביץ תורה ויראה ברבים, וה' ברך את אברהם בכל, ר"ל אם היותו עם הכל, עם כל זה ברכו לקיים "בכל" אשר אמרתי אליכם בעשה, תשמרו בלא תעשה, להזהר ממחשבות בלתי רצויות כאלו אין איש אתו זולת ה' לבדו, והבן:

ובשם רבינו הקדוש מה"ר צבי הירש זלה"ה מזידטשוב (הובא בתפלה למשה, פר' לך) שמעתי שפירש וה' ברך את אברהם בכל, היינו שקיים בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו, ה), ע"כ דבריו. ונראה לי ביאור דבריו על פי האמור למעלה, כי בודאי אדם מישראל העושה מצוה מכוון בלבו לקיים מצות ה', אלא שלא יהא לבו חלוק לכוון מחציתו לשם ה' ומחציתו להנאת עצמו וכדומה, לזה אמר בכל לבבך, בשני הלבבות, ימין ושמאל, יצר טוב ויצר הרע (ברכות נד.), כולן יהיו שוין אצלו לטובה לבלי להתכוין בלתי לה' לבדו. ועל זה נאמר באברהם (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, לבבו דייקא. ובכל נפשך, היינו נפש המתאוה, שלא להתאוות לשום דבר להנאתו ותאותו כי אם לקיים מצות ה' יתברך, וכדאיתא בשלחן ערוך אורח חיים סימן רל"א שיהא כל מעשיו במשא ומתן ואכילה ושתיה ומשגל לשם שמים, עיי"ש, וזה מדתו של אברהם, דאפילו בדידיה לא אסתכל, כדאיתא (בבא בתרא טז.) על הפסוק (לעיל יב, יא) הנה נא ידעתי וגו'. ובכל מאודך זה ממונו, לבלי לחמוד של אחרים שאינו של היתר, כי אם יעסוק באמונה ויפזר ממונו לצדקה וגמילות חסדים, וזה מדתו של אברהם:

ובזה פירשתי המדרש (ב"ר סא, א) על הפסוק (להלן כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה וגו', אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים (תהלים א, א-ג), זה דור הפלגה וכו'. ר"ל, על פי שפירש רש"י (ויקרא כו, ג) אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. ופירש הגור אריה, כמו שאדם הולך ממקום למקום, כן יהא עמל בתורה להעמיק בה תמיד יותר ויותר מאשר מקודם. וזהו שאמרו אשר לא "הלך" דייקא בעמל התורה המכונה הליכה, בעצת רשעים זה דור הפלגה. שבקשו כבוד, שאמרו (לעיל יא, ד) ונעשה לנו שם. וזה שקיים בכל לבבך. ובדרך חטאים זה אנשי סדום שנאמר (שם יג, יג) ואנשי סדום רעים וחטאים, ופירש רש"י שם רעים בגופן וחטאים בממונם, לא עמד. ר"ל, כי כתיב (דברים יא, ו) היקום אשר ברגליהם, פירש רש"י זה ממונו של אדם המעמידו על רגליו. ולזה אמר, אברהם לא עמד בממונו על רגליו כדרך אנשי סדום שהיו חטאים בממונם קמצנים וגוזלים זה את זה, כי אם אברהם עשה צדקה וחסד בממונו. וזה שקיים ובכל מאודך. ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך, שאמר לו (לעיל כ, טו) בטוב בעיניך שב. ולא רצה לשבת עמהם, להיותם מלא תאות ושטופי זימה, והוא נשמר מהם, כי היה מקיים ובכל נפשך. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, (אבל) [אב] לא למדו (אדם) ורב לא היה לו, אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו וכו' והיו נובעות לו חכמה. ר"ל, כמעיין הנובע מיום ליום יותר ויותר. והיה כעץ שתול, ששתלו הקב"ה בארץ ישראל. ר"ל, אויר המחכים (בבא בתרא קנח ע"ב). אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל, וכל אשר יעשה יצליח זה בני קטורה, שנאמר ויוסף אברהם. ר"ל, כמו שפירש היפה תואר דקשיא ליה למה הוסיף אברהם ליקח אשה לעת זקנתו אחרי שנאמר לו (לעיל כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע. ואי משום דמצינו דכתיב (שם ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, בלי ספק שאברהם כבר יצא מידי הרהור תאוה, ע"כ דבריו. על זה אמר שגם בזה היה לשם שמים להוליד בנים גם לעת זקנתו, להוציא מהם ניצוצות קדושות אלו גרים שעתידין להתגייר ולשוב לעדת ישראל, וזהו שנאמר וכל אשר יעשה יצליח, ר"ל יבקע ויפריד הקדושה מהקליפה, כמו וצלחו הירדן (שמואל ב' י"ט (יח)), פירוש רש"י ורד"ק ובקעו, כדכתיב (לעיל כב, ג) ויבקע עצי עולה, ותרגומו וצלח אעי לעלתא, עיי"ש. וזהו שאמר המדרש אלו בני קטורה, שהיו קשורים זה עם זה הקליפה והקדושה. וזה שאמר הכתוב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, לשון קשירה, מפני שהיה קשור שם טוב ורע זה עם זה, על כן לקח אותה לאשה להוליד לעת זקנתו בקדושתו, לברור הטוב מהרע ולהפריד זה מזה, כי יבא מועד ויתגיירו וישובו לעבדו יתברך שכם אחד, ויהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרא כולם בשם המיוחד, כמבואר בזוהר (חיי קל.) שמזה באו גרים, והבן:

ואברהם זקן בא בימים וגו' [כד, א]. במדרש (ב"ר נט, ה), יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך וגו' (תהלים מה, ג). יש לפרש על פי דברי הפנים יפות (פר' חיי ד"ה בפסוק ואברהם), וה' ברך את אברהם בכל, היינו בשביל כל, כדכתיב (ירמיה לא, לג) (וידעו את ה') [כולם ידעו אותי] למקטנם ועד גדולם. ענינו, שהידיעה נשפע מכח הקטנים להגדולים, על דרך (תענית ז.) מתלמידי יותר מכולם, עיי"ש. וביאור הדברים, כי מי שמורה לעם ה' דרכי ה', השי"ת יתן לו מפיו חכמה ותבונה, ועל דרך שפירש מוזלה"ה (תפלה למשה תהלים מ, י אות ב) בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא, כי הדבר אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר, כי אני לא אדע קהל רב מה שצריך כל אחד ואחד לעצמו, אך ה' אתה ידעת, ע"כ דבריו. ובזה פירשתי (פר' בשלח ד"ה גם) פיה פתחה בחכמה, כי ותורת חסד, היינו ללמדה לאחרים, כדאיתא בסוכה פרק (החליל) [לולב וערבה (מט ע"ב)] זהו על לשונה (משלי לא, כו), ומאת ה' היתה זאת להיות הוצק בשפתיו מאליו, על דרך שפירשו ה' יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח, יב):

וזה שהביא המדרש, שזה שאמר וה' ברך את אברהם בכל, כלומר בשביל כל, על זה אמר זהו שאמר הכתוב יפיפית מבני אדם, כלומר היופי שלך נצמח מכח בני אדם להשפיע להם חכמה ובינה, כי הלא הוצק חן בשפתותיך, מן השמים נשפע לך דיבורים המעלים חן, על כן ברכך אלקים לעולם, כלומר בשביל העולם, להורות להם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון:

ב) עוד ביאור על המדרש (ב"ר נט, ה) הנ"ל ביתר שאת ויתר עוז, כי זה לשונו, זהו שאמר הכתוב (תהלים מה, ג) יפיפית מבני אדם, נתיפית בעליונים נתיפית בתחתונים, הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלקים לעולם. עוד במדרש (מדרש תהלים כד, ח) ואברהם זקן, זהו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה' וגו' נקי כפים ובר לבב כו', עיין שם לשונו, עד ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו, וה' ברך וגו': והוא, על פי מה דאיתא סוף פרק קמא דקדושין (מ.) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום כו', ופריך ולחשוב נמי לשילוח הקן דכתיב (דברים כב, ז) למען ייטב לך וגו', ומשני רב אידי אסברא לי דכתיב (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכי יש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים וטוב לבריות זה צדיק טוב, שאוכל פרי מעלליו בעולם הזה, עיין שם בפירוש רש"י (ד"ה רב אידי). והן הן דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ריש פרק קמא דפאה (ד"ה וענין) וז"ל, כי המצות נחלקים לשני חלקים, יש מצוה שהיא בינו לבין הקב"ה כגון ציצית ותפילין כו', ויש שהיא בין אדם לרעהו כמו האזהרה מגניבה ואונאה ורבית ומצות אהבת איש את רעהו וגמילות חסדים וכיבוד אב ואם. וכשיעשה המצוה שבין אדם להקב"ה יגמלהו שכר בעולם הבא. ועל המצוה שבין אדם לרעהו, תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה המצוה ונחת רוח ליוצרו, וימצא טובה בעולם הזה על שגמל טוב עם בני אדם, ע"כ דבריו עיי"ש, הובא בתוספות יום טוב (שם ד"ה שאדם):

ועל פי זה פירשתי (עה"פ תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (לעולם הבא, שהוא ענין בין אדם למקום), פעלת (פעולה בעולם הזה) לחוסים בך, (זה על אותן המצוות שהם) נגד בני אדם, בין איש לרעהו:

והנה, במדרש (ב"ר נט, ו) ואברהם זקן, זה שקנה שני עולמות, עולם הבא ועולם הזה, בא בימים בא בכפלון. ופירשו שזכה כפל, לעולם הזה ועולם הבא. והטעם, כי הוא עשה המצות שבין אדם לקונו והמצות שבין אדם לחבירו, וכדאיתא במדרש ריש פרשת וירא (שם מח, ו), הולך צדקות זה אברהם, מואס בבצע מעשקות, שנאמר (לעיל יד, כג) אם מחוט ועד שרוך נעל, לחמו נתן, ואקחה פת לחם (שם יח, ה), מימיו נאמנים (ישעיה לג, טו-טז), יקח נא מעט מים (לעיל יח, ד), עיי"ש. ונאמר (שם כא, לג) ויטע אש"ל, שדרשו (מדרש תהלים לז, א) א'כילה ש'תיה ל'ויה, ויקרא שם בשם ה', היינו בין אדם לקונו שהכניסם תחת כנפי השכינה. ומפני זה זכה לשני עולמים עולם הזה ועולם הבא. וזהו שאמר המדרש ואברהם זקן זה שקנה שני עולמות, על זה אמר הטעם זהו שאמר הכתוב [יפיפית מבני אדם], נתיפית בעליונים על המצות שבין אדם לקונו, נתיפית בתחתונים על המצות שבין אדם לרעהו, שנאמר (שם כג, ו) נשיא אלקים אתה בתוכנו, היינו על הנוגע תוכנו ולנו, הוצק חן בשפתותיך כי היה מפייס העני בדברים, על כן ברכך אלקים, היינו בעולם הזה המתנהג על פי שם אלהי"ם גימטריא הטב"ע, וגם לעולם, היינו לעולם הבא: וזהו שאמר המדרש על זה מי יעלה בהר ד' זה אברהם וגו', נקי כפים שנאמר (שם יד, כג) ואם אקח מכל אשר לך, היינו בין אדם לרעהו שהיה טוב לבריות, ובר לבב שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, זה בין אדם להקב"ה, אשר לא נשא לשוא נפשו בפני נמרוד, היינו בין אדם למקום, ולא נשבע למרמה, הרימותי ידי (לעיל יד, כב), היינו בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. ולכך שכרו ישא ברכה מאת הוי"ה ב"ה, היינו לעולם הבא המתנהג על פי שם הוי"ה ב"ה שהוא למעלה מהטבע, וצדקה מאלקי ישעו, אלקי היינו שם אלקים, שהנהגתו בעולם הזה, וכמו שפירשו הא דכתיב (ישעיה מח, יג) ידי (יד כהה (מנחות לו:

ורש"י ד"ה ידי)) יסדה ארץ (היינו שם אלקים), וימיני (שם הוי"ה) טפחה שמים. לכך כתיב והוי"ה, הוא ובית דינו (ב"ר נא, ב), היינו הוי"ה אלקים, ברך, והבן: עוד יש להוסיף תבלין על המדרש יפיפית מבני אדם נתיפית בעליונים כו' הוצק חן בשפתותיך, על פי מה שפירשתי (ייטב פנים, זמן מתן תורתנו סוף אות נג) רבים אומרים מי יראנו טוב וגו' (תהלים ד, ז-ח). ענינו, כי כבר אמרו (תענית ב.) איזה עבודה שבלב זו תפלה, ולכאורה הלא כל ברכות אמצעיות אינם כי אם צרכי עצמו עניני גשמיות, ועבודה צורך גבוה. אבל הענין, כי לא על עצמו בלבד יצא אדם לפעלו ולעבודתו לבקש די מחסורו אשר יחסר לו, כי איננה עבודה תמה, כי אם על הכלל כולו כל העולם יצא להתפלל להשפיע להם די מחסורם, וזה רצון הבורא ב"ה, כי מקור הטוב רוצה להטיב. וכן כתב בספר פנים יפות דמפני זה אומרים בכל הברכות טעם, על דרך משל בברכת רפאנו כי אל רופא וכו' אתה, ובברכת השנים כי אל טוב ומטיב אתה וכו', כלומר שזה רצונך להטיב לבריותיך, אנו מבקשים למלא רצונך, וזה עבודה תמה. וזהו שאמר דוד רבים אומרים ומבקשים מי יראנו דייקא טוב, נסה עלינו דייקא אור "פניך", ר"ל שמבקשים לצורך עצמם, אבל אני איני כך, כי אם נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם של זולתי היינו העולם רבו, כי אין כוונתי לעצמי, כי אם להעולם:

תוכן העניינים

ייטב לב בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה