ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת וירא
וירא אליו ה' וגו' והוא יושב וגו' [יח, א]. במדרש (ב"ר מח, א), ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני (תהלים יח, לו), מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת. ולהלן איתא במדרש (שם, ז) והוא יושב, אמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך, שאתה יושב ושכינה עומדת, כך בניך יושבין ושכינה עומדת, שנאמר (שם פב, א) אלקים נצב בעדת אל, ומפרש נצב, אטימוס. ופירש נזר הקודש (מח, ו ד"ה ושכינה) שהוא כעומד מוכן להשלים תפלתו ובקשתו כדרך העומד אצל היושב, עיי"ש:
ונראה לפרש בהקדם לפרש הא דאיתא להלן במדרש (שם) פרשה מ"ט (אות ב) על הפסוק (יח, יז) המכסה אני וגו', כתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו, סוד זה מילה, שלא גילה אותה מאדם הראשון עד אברהם, אמר לו הקב"ה אם תמול תטול סוד ה'. [מה סוד ה'], סו"ד עולה שבעים, שבעים אני מעמיד ממך [בזכות המילה], שנאמר (דברים י, כב) בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו', ומעמיד אני מהם שבעים זקנים, ומשה שהיה הוגה בתורה בשבעים לשון (ועיין מה שכתב הנזר הקודש טעם על מספר שבעים. ולי נראה פשוט, מפני שעל ידי מצות מילה וכריתת ערלה יורדים שם החסדים של נצח והוד וב' שלישים של תפארת, מספר ב"ן ח"י, עולה שבעים, סוד מ"ל י"ה, כנודע מכוונת המילה (סדור האר"י ח"ב קד.)). אמר לו מי ימול אותי (ופירש הנזר הקודש דקיימא לן המוהל צריך להיות מהול, והטעם, לפי שהמילה בא לטהר ולקדש את האדם, ואין טהרה בא על ידי ערל וטמא), אמר לו הקב"ה אתה בעצמך (עיין מה שפירש בזה הנזר הקודש (ד"ה והיינו), והוא דחוק. ולי נראה פירושו על דרך שכתבו תוספות בכתובות פרק קמא (יא. ד"ה מטבילין) אהא דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין דזכיה הוא כו', והקשו תוספות הא אכתי נכרי הוא ואין זכיה לנכרי, ותירצו, כיון דבהך זכיה נעשה ישראל, והוה ליה כישראל גמור לענין זכיה, עכ"ל. והוא על דרך דמצינו גבי עבד (קידושין כג.) ואשה (גיטין עז ע"ב) גיטה וידה באים כאחד, הוא הדין הכא. ודוקא מי שהוא ערל אינו יכול למול את זולתו, אבל אברהם שמל את עצמו רשאי, כיון דעל ידי מילה נכנס לכלל ישראל הנימול, הרי הוא בכלל נימול, וכאלו נימול על ידי מי שנימול כבר, והבן), נטל אברהם סכין בידו כו' והיה מתירא, שלח הקב"ה ידו וחתך עמו, שנאמר (נחמיה ט, ז-ח) אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם וגו' וכרות עמו הברית, עמו דייקא. דבר אחר סוד ה' ליראיו, בתחילה [היה סוד ה' ליראיו], אחר כך כתיב (משלי ג, לב) [ואת] (ל)ישרים סודו, אחר כך כתיב (עמוס ג, ז) גילה סודו אל עבדיו הנביאים. אמר הקב"ה, אברהם זה ירא, דכתיב ביה (להלן כב, יב) ירא אלקים אתה, ישר דכתיב (שיר השירים א, ד) מישרים אהבוך, נביא דכתיב (להלן כ, ז) כי נביא הוא, ואיני מגלה לו. וכולו צריך ביאור, עיין ביפה תואר (מט, ב-ג) ונזר הקודש (שם): והנראה לי בזה על פי מה שכתוב שם בנזר הקודש (מט, ב ד"ה והיינו) מדכתיב (נחמיה שם) ומצאת את לבבו נאמן, שדרשו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) שנעקר יצר הרע ממנו והפכו לטוב, וסמיך ליה וכרות עמו הברית, להורות שמכח שנימול על ידי שחתך עמו הקב"ה נגמר תקונו וטהרתו לגמרי, והוסר ממנו כח הרע, ע"כ דבריו. וכבר כתבתי (בפרשת מטות (מד"ה יתבאר) על הפסוק (במדבר לא, ב) נקום נקמת בני ישראל) אהא דכתיב (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ואמרו חז"ל (תענית טו.) צדיקים לאורה, ישרים לשמחה. ביאור הדבר, מי שיש בו נטיה לרע ומתגבר עליו וכובש את יצרו נקרא צדיק, כי האור שבו דוחה החשך שבמזגו וטבעו. אבל מי שזכה להסיר כח הרע ממנו לגמרי, על דרך שאמרו בדוד (תהלים קט, כב ע"פ בבא בתרא יז.) ולבי חלל וגו', וכל שכן באברהם שנאמר לבבו נאמן, הפכו לטוב, ואין בלבו שום נטיה לרע ולא שום עקמימות, כי אם כולו זך וישר קודש לה', זה נקרא ישר. וזהו שאמרו צדיקים לאורה, כי לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא (זוהר תצוה קפד.), אבל שמחה אין אתו, כי כל זמן שיש בו יצר הרע איננו בטוח שלא ישוב יצרו ויתגבר עליו. ולישרי לב, שהוסר יצר הרע מהם לגמרי, זוכה לשמחה, שכבר מצא מנוחה מאור הפנימי. והנה, ירא אלקים יכול להיות שעוד יש בו נטיה לרע אלא שכובש יצרו מכח יראתו של הקב"ה, אבל אברהם אחר המילה זכה גם לבחינת ישר, שהוסר כח הרע ממנו על ידי שחתך עמו הקב"ה, שנאמר מישרים אהבוך, אהבה מיושרת בלי עיקום, וגם היה נביא, ואני איני מגלה לו, בתמיה. וזה פירוש מספיק לדעתי: והנה, מבואר בזוהר וארא (כו ע"ב) על הפסוק (שמות ו, יד) אלה ראשי וגו', וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים (דברים ד, לט), אל לבך מיבעיא ליה, אלא הכי פירושו, והשבות אל לבבך יצר טוב ויצר הרע לאכללא דא בדא שמאלא בימינא, כדין תדע ותשכח כי ה' הוא האלקים, עיי"ש. מזה יש להבין, אם האדם כולל שמאלא בימינא ומהפך היצר הרע לטוב, הקב"ה מודד לו כמדתו לשמוע לקולו, להפך מדת הדין למדת הרחמים, סוד הוי"ה אלקים. והנה מבואר במורה חלק א' פרק י"א בענין ישיבה, שהוא ענין מנוחה ומרגוע בהשקט, הוא נאמר על הנח שלא ישתנה, עיי"ש. ומזה יובן כי ענין עמידה הוסד על המתנענע על ידי זולתו ומשתנה לפעמים ממקומו. וזהו שנאמר וירא אליו ה' וגו' והוא יושב פתח האוהל, יושב דייקא, במנוחה והשקט מיצר הרע. שלא תאמר שזה שהיה מבקש אורחים ביום שלישי למילתו וכחום היום חמה מנרתיקה, היה בלבו כח המנגד לזה אלא שכבש את יצרו, ועוד לא מצא מנוח, על זה אמר יושב דייקא, במנוחה בלי שום התנגדות בלבו, כי הפכו ליצר הרע לטוב וכלל שמאלא בימינא, ומכח זה זכה והשכינה עומדת דייקא, בחינת עמידה, לשמוע אליו להתנענע ולהשתנות ממדת הדין לרחמים על ידי תפלתו, ואתה סימן לבניך שנאמר אלקים נצב וכו':
וזהו שנאמר ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני, בענין המילה שכרת "עמו" דייקא, ועל ידי זה מצאת את "לבבו" נאמן, לכן וענותך תרבני, שאני יושב ושכינה עומדת, כדפירשתי:
וירא אליו ה' וגו' [יח, א]. במדרש (ב"ר מח, ב), ואחר עורי נקפו זאת, אמר אברהם, אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באים להדבק בי (ופירש היפה תואר נקפו לשון חיבור, כמו (תרומות פ"ד מ"ג) מן המוקף, שנדבקו בו הרבה גרים), ומבשרי אחזה אלו"ק (איוב יט, כו), וירא אליו ה'. עוד שם (שם, ח), והוא יושב פתח האוהל, פתח טוב פתחת לגרים ובאים להדבק בו:
והנראה לי לפרש כוונת המדרש ולתת טעם על זה, כי איתא בזוהר (בראשית לו ע"ב) שקודם חטא אדם הראשון כתנות "אור" באל"ף, ואחר החטא כתיב ביה (לעיל ג, כא) ויעש וגו' לאדם [ולאשתו] כתנות "עור", בעי"ן. וזהו סוד שאמרו (אדר"נ פ"ב ה"ה) אדם הראשון נולד מהול, דרגא דטוב, בסוד (שם א, ד) וירא אלקים את האור כי טוב. ואחר החטא, אדם מושך בערלתו היה (סנהדרין לח ע"ב), כי אכל מעץ הדעת טוב ורע, אשר רגליה יורדות כו' (זוהר שם לה ע"ב ע"פ משלי ה, ה), והמשיך עליו כח של רע, סוד ערל"ה "רע לה". ומפני זה לא ניתנה לו ולזרעו מצות מילה כי אם לאברהם, עיין מדרש (ב"ר) פרשה מ"ו סימן ב' ובנזר הקודש (ד"ה אם) באורך. ואחר שכרת הערלה הסיר ממנו כח הרע, וזכה לדרגא דטוב, כדדרשינן במשה (סוטה יב.) ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב), שנולד מהול. והוא סוד פתח טוב פתחת לגרים, בסוד אור הנקרא טוב, להטיב ולהאיר עיני בני אדם לבוא להדבק בה' מקור הטוב, כדכתיב (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל. ואם כן זכה לעשות מבחינת "עור" "אור" בא', ומבחינת "עורי" נעשה "אורי", כמה דאת אמר (שם כז, א) ה, "אורי": וזהו שאמרו ואחר "עורי" וגו', שנעשה "אורי", נקפו זאת, הרבה גרים באים להדבק בי. כי פתח טוב סוד "אור" הטוב, פתח לגרים להאיר להם הדרך ילכו בו, ומבשרי "אחזה" אלו"ק, וירא אליו הוי"ה, כי מבחינת "עורי" נעשה "אורי", ולמפרע "וירא". ומה שאמר אחזה אלו"ק, הוא הנאמר בזוהר פרשת לך דף צ"ד (ע"א) מבשרי ממש, דכל זימנא דאתרשים בר נש ברשימא קדישא דהאי אות מילה זכה לשם אלו"ק, סוד אור המקיף ומגין ושומר את הנשמה, כדכתיב (איוב כט, ב) כימי אלו"ק ישמרני, עיין שם ובסבא (זוהר) משפטים דף צ"ו ע"ב על הפסוק (שמות כא, ח) בבגדו בה, עיי"ש. וכהא דאיתא בזוהר (שמות ד ע"ב) ואלה שמות בני ישראל וגו' (שמות א, א), מ"ב שמשין קדישין עמיה כו', מספר ואל"ה. וזהו שאמר כאן וירא אליו הוי"ה ב'אלוני מ'מרא, ראשי תיבות מ"ב, והוא שם אלו"ק המגין ושומר לישראל. ובזה יש לפרש נקפו, לשון היקף וניקף בלבוש שם אלו"ק:
גם יש לפרש מה שאמר הרבה גרים באים להדבק בי, ומה שאמר פתח טוב פתחת לגרים, היינו על פי שאמרו (יבמות מז ע"ב) קשים גרים לישראל כו', שלא ילמדו ממעשיהם. אבל מכח שעל ידי המילה זכה לשם אלו"ק השומרו ומצילו, היה פתחו פתוח לגרים הרבה להדבק בו, ולא היה ירא ולא פחד מהם. וזהו שנאמר והוא יושב פתח האהל, פירוש האהל עם הכולל עולה אלו"ק. וזהו שנאמר (יח, ב) ו'ירא ו'ירץ ל'קראתם, ראשי תיבות עולה מספר שם אלו"ק. כי אמרו חז"ל (בבא מציעא פו ע"ב) שחשדן בערביים שמשתחוים לעפר שברגליהם, ואיך רץ לקראתם להכניס אורחים הללו לביתו, אין זה כי אם היה בטוח בשם אלו"ק הנרמז בראשי תיבות ו'ירא ו'ירץ ל'קראתם, שמשמרו מהם:
ואמנם לפי האמת מלאכים ממש היו, כמבואר בגמרא (שם) ובמדרש (ב"ר מח, ט). וזכה לזה לאשר מכח שהוא תיקן מה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע ומשך בערלתו, ואברהם מל את עצמו להדבק בעץ החיים דרגא דטוב, על כן זכה לבחינתו של אדם הראשון קודם החטא בעת שנתלבש בכתנות "אור" בא', דמלאכי עילאי הוי אתיין לאתהני מההוא נהורא, כמבואר בזוהר בראשית דף ל"ו ע"ב. וזהו שנאמר (יח, ד) והשענו תחת העץ, ואיתא בזוהר (וירא קב ע"ב) דא קודשא בריך הוא אילנא דחיי, תא חזי כד חב אדם בעץ הדעת טוב ורע גרם מותא כו', וכד אתא אברהם באילנא אחר[א] אתקין עלמא, דהיא אילנא דחיי, ואודע מהמנותא לבני עלמא, עכ"ל. וזהו שנאמר והוא עומד עליהם, למעלה ממדריגתם של המלאכים, תחת העץ עץ החיים, על כן ויאכלו, שנהנו ממנו, דהנאה נקרא אכילה, כדאיתא בפרק ב' דפסחים (כא ע"ב): עוד יש לפרש והוא יושב פתח האהל [יח, א]. כי כתיב (לעיל ד, ז) לפתח חטאת רובץ, לפתחא דגופא רובץ, ששם שורש רע. ואברהם בהמולו ערלתו הסירו משם, ונשאר הוא לבדו יושב. וזהו שנאמר והוא (כלומר לבדו) ישב פתח האהל, פתח הגוף, בלי יצר הרע (עיין זוהר פרשת בא דף ל"ו (ע"א)), ועל ידי זה ישב במנוחה והשקט כמו שנתבאר:
נמצינו למידין על ידי מילה, בהסר הערלה מהאדם הוא מוכן לבא למדריגת "צדיק" שומר הברית, ולבחינת "ישר" בלי עקמימות, ויזכה לבחינת אורה ושמחה, כדכתיב (תהלים צז, יא) "אור" זרוע "לצדיק" ולישרי לב "שמחה", כמו שנתבאר לעיל. ובזה יש לי לתת טוב טעם למה שאמרו במדרש (ב"ר מח, ב) וזוהר (לך צד.) שעל ידי מילה מבשרי אחזה אלו"ק (איוב יט, כו), למה שם זה דוקא. אלא הטעם מפני שהוא ראשי תיבות ל'יהודים ה'יתה א'ורה ו'שמחה (אסתר ח, טז), והבן זה: וירא אליו ה' [יח, א-ב]. פירש רש"י לבקר את החולה, והוא יושב. ונראה לי כי ענין הכנסת אורחים של אברהם לא נאמר למעלה עד עתה, דלמעלה (יב, ח) כתיב ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה', שהודיע טבעו בעולם, וכאן כתיב ענין מדתו של אברהם בגמילות חסדים והכנסת אורחים, וכן להלן (כא, לג) נאמר ויטע אשל בבאר שבע, ואיתא במדרש (ב"ר נד, ו) אשל פונדק, משאכלו ושתו אמר ברכו כו', הדא הוא דכתיב ויקרא שם בשם ה' וגו'. ודורשי רשימות (מדרש תהלים לז, א) אמרו, אש"ל ראשי תיבות א'כילה ש'תיה ל'ויה. מזה נראה בעליל כי לא זכה למדה זו עד אחר שנימול והוסר ממנו הערלה, ששרשה רע (תקוני זוהר, ריש תקון סט), וכיון שהוסר ממנו כח הרע, נאחז במדת טוב, המטיב לזולתו, בסוד (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, שדרשו חז"ל בפרק קמא דקידושין (מ.) זה שטוב לשמים וטוב לבריות. וזהו שאמרו במדרש (ב"ר מח, ח) פתח טוב (להטיב לזולתו) פתחת לעוברים ושבים: וזהו שנאמר וירא אליו ה', פירש רש"י לבקר את החולה, שזה ממצות שבין אדם לחבירו, שמדד לו ה' כמדתו לפי שהיה הוא יושב פתח האהל וגו' להכניס אורחים שזה מצוה שבין אדם לחבירו, לכן בא הקב"ה לבקר בהיכלו, מדה במדה. וירא והנה שלשה אנשים וגו' וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל, כי איתא בזוהר פרשת בא דף ל"ו (ע"א), ופסח ה' על הפתח (שמות יב, כג), זה פתח הגוף, ואיזהו זה מילה, עיי"ש. וזה שכפל ואמר וירא, שהבין, מה שהיה רץ לקראתם להכניסם, זכה למדה זו מפתח האהל מכח מצות מילה, כאמור. ורמז לזה, מיל"ה ראשי תיבות י'רץ ל'קראתם מ'פתח ה'אהל:
וירא אליו וגו' [יח, א-ב]. דכתיב (דברים טז, יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ומפרש השל"ה ז"ל (פר' שופטים, ריש פרק דרך חיים תוכחת מוסר) שמרמז להא דאיתא בספר יצירה (פ"ד מ"ז) שבעה שערים באדם, שתי עינים, שתי אזנים, הפה, ושני נקבי האף, ובאלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, שישפוט את עצמו תמיד, וישגיח שלא יהא בהם שום נדנוד עבירה ח"ו, ע"כ דבריו: וידוע כי העיקר לשמור חוש העינים. וזה לשון הטור אורח חיים סימן א', ואמר (אבות פ"ה מ"כ) קל כנשר, כנגד ראות העין, לומר שתעצים עיניך מראות ברע, כי הוא תחילת העבירה, כי העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין. וזהו וירא אליו ה' וגו', כלומר אם אמנם כי אברהם אבינו בא למדרגה זו שזכה להתגלות אלקית אליו, עם כל זה והוא עודנו יושב פתח האהל, הוא הגוף הנקרא אהל של הנשמה, לשמור את עצמו בשערים של הגוף מכל חטא, כחום היום, כאלו היה בתוקף החמימות בימי נעוריו. ובא וראה איך שמר חוש העינים, שהיו עיניו תמיד למטה לבל יביט החוצה, כי אם אמנם שהשלשה אנשים היו נצבים למולו בסמוך לו, הוא לא ראה אותם עד שנשא עיניו. וזהו אומרו לראיה שהוא יושב פתח האהל כאמור, כי הלא וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, שהצריך לשאת עיניו עד שראה את השלשה אנשים, הגם שהיו נצבים עליו סמוך לו, כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה, וירא, כלומר אלו היו עיניו למעלה היה רואה אותן מיד, עם כל זה הוא לא ראה עד שנשא עיניו, אחר כך וירץ לקראתם וגו'. ומזה יתבונן האדם וילמוד מוסר השכל לשמור עיניו וכל החושים היטב, ויתן עיניו למטה ולבו למעלה:
או יאמר שיעור הכתוב על דרך זה דזכה להתגלות אלקות אליו אשר שמר עיניו מהביט מבלעדי הצורך, ועל דרך שפירשתי המסורה עין תחת עין (שמות כא, כד), אשר עין בעין (במדבר יד, יד), כי עין בעין יראו (ישעיה נב, ח), על פי מה שאמרו (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך עין רואה כו', על דרך (קהלת ה, א) כי האלקים בשמים כמו כן אתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, כי האדם מכוון כנגד אדם העליון כנודע, ויש אורות קדושים המכונים בשם עין אזן, וכדכתיב עיני ד' (לעיל ו, ח), אזני ד' (במדבר יא, א), וכששומר עיניו מראות שוא נעשה מרכבה ומתקשר בבחינת עין עליון ואזן עליון, ואז יוכל לראות ולשמוע מראות אלקות ולהשיג השגת אלקית, ועיין מזה בסוף פרשת ברכה. וזהו שאמר עין שלמטה תחת עין שלמעלה, ולכך אשר עין בעין, אם מכוון עין שלמטה בעין שלמעלה, אז נראה אתה ד' ועננך כו', וזהו כי עין בעין יראו כו'. וזהו שנאמר וירא אליו ד' מטעם ששמר עיניו, והוא מה שישב פתח האהל, ומופת לזה כי הלא וישא עיניו וירא, כאמור למעלה: וירא אליו ד' וגו' [יח, א-ב]. בתנחומא (וירא ב), רבי ברכיה בשם רבי לוי פתח (תהלים יח, לו) ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני, כי כשנגלה עליו היה הקב"ה עומד ואברהם יושב וכו'. עד שהמלאכים הולכין קדמן הקב"ה, שנאמר וירא אליו ד', אחר כך וירא והנה שלשה אנשים, היש עניו גדול מזה, ע"כ. הנה המדרש מבואר, דמשום הכי הביא הך קרא דכתיב ביה וענותך תרבני. אבל עוד דברים בגו לקשר גם רישא דהך קרא דכתיב ותתן לי מגן ישעך, להא דכתיב וירא אליו וגו': ויבואר, דבפרשת לך (לעיל יז, א-ג) כתיב וירא ד' אל אברם וגו' ויפול אברם על פניו, פירש רש"י ממורא שכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד, ורוח הקדש נצבת עליו וכו', וכאן אחר שנימול כתיב וירא אליו וגו' והוא יושב וגו'. ועל פי פשוט יש לומר בטעם הדבר, דאיתא בסוכה דף נ"ב (ע"א) לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצר הרע ושחטו בפני צדיקים ורשעים, [צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה], הללו בוכים והללו בוכים, צדיקים אומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, רשעים אומרים האיך לא יכולנו לכבוש חוט השערה כזה. ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר (זכריה ח, ו) כי יפלא בעיני שארית העם הזה [וגו'] גם בעיני יפלא. וצריך ביאור איך משתנה יצר הרע מהר לחוט השערה. ועוד, מפני מה בוכין הצדיקים, היה להם לשמוח במה שזכו לכבוש הר גבוה. וגם לענין מה אמר הקב"ה גם בעיני יפלא:
ועיין שם בהרי"ף חדושי אגדות (עין יעקב, סוכה סי' כח, ד"ה בשלמא) מפרש על דרך שאמרו ז"ל (שם ע"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום [כו'] ואלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו, דכתיב (תהלים לז, לב-לג) צופה רשע לצדיק כו' ד' לא יעזבנו בידו, וידוע (שם ע"א) כי הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ולזה באמת להצדיקים מתגבר עליהם כהר, ואף על פי כן נוצחים אותו בעזר הקב"ה. אבל לרשעים שמפעם הראשון שבא להסיתם בדבר קל שומעים לו, שוב אינו צריך להתגבר נגדם, כי עבירה גוררת עבירה רח"ל (אבות פ"ד מ"ב), ולכן נדמה לרשעים כחוט השערה. ומפני כך הצדיקים שנדמה להם כהר, הם בוכים, שמבינים אז האמת שלולי עזר הקב"ה לא היו יכולים לכבוש הר גבוה כזה, אם כן צדיק מה פעל, ומפני מה יגיע להם שכר. וגם הקב"ה תמה, להורות שהם בכחם נצחוהו, כי הקב"ה רב חסד, אף על פי שממנו בא הישועה לנצחו, מעלה עליהם כאלו הצדיקים בעצמם נצחוהו, ולזה תמה עמהם איך יכולים לכבוש כו', כדי שיגיע להם שכר בשלימות, ע"כ דבריו:
ושמעתי אומרים שזהו פירוש הפסוק (יואל ב, כו) והללתם את שם ד' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא (כלומר, שאמר גם בעיני יפלא, הכוונה למען) ולא יבושו עמי לעולם, שלא יהא להם נהמא דכסופא, שזהו העיקר שנשתלחה הנשמה בעולם הזה לסגל מצות ומעשים טובים כדי לזכות לעולם הבא בדין, כי אם היה נותן הקב"ה להנות מזיו שכינתו יתברך טרם בואו לעולם הזה, היה נהמא דכסופא, על דרך (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באנפיה. ומשום הכי, כפי סברת הצדיקים שהכל בעזר השי"ת ולא מידם לבד היתה זאת לנצח היצר הרע, עדיין היה שכרם נהמא דכסופא. ולזה הקב"ה אמר גם בעיני יפלא, להורות שמעלה עליהם שהם לבדם נצחוהו, וחלקו מהנצחון נותן להם בעין יפה, ובדין הוא שיטלו שכרם בלא בושת אנפין, ולכן כתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו כו': ובזה שמעתי מפי מוזלה"ה (ישמח משה, ס"פ חיי ד"ה עוד) לפרש אחת דבר אלהים כו' (תהלים סב, יב-יג). כי לכל דבר יש ראש, תוך, סוף. והנה במעשה הצדיקים הראש והתחלה הוא של הקב"ה, על דרך (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, אמר הקב"ה (ויק"ר כז, ב) מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי מל את בנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית כו'. וסוף הדבר של הקב"ה, כמאמר חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו. ורק התוך והאמצע לבדו של הצדיקים. אם כן לכאורה על פי הדין אינו מגיע להם שכר, כי מסייע אין בו ממש (שבת צג.), כי העיקר הוא המתחיל והגומר, כדקיימא לן בחושן משפט (פתחי תשובה, סי' קפה סק"ג) לענין שכר סרסור ושדכנות. עם כל זה הקב"ה בחסדו הגדול נותן להם שני חלקים שלו כאלו לבדם עשו הדבר בשלימות, למען יגיע להם בדין. וזהו שאמר הכתוב, אחת, כלומר על חלק אחד הוא התוך, דבר אלקים בכל התורה כולה. שתים, כלומר הראש והסוף, אותן שני חלקים זו שמעתי, כי עוז לאלקים שהם מאתו יתברך, ולכך ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר כאלו היה מעשהו לבדו בלי עזר הקב"ה, ע"כ דבריו ודפח"ח וש"י:
ובזה חנני השי"ת לפרש (תהלים כא, ו-ז) גדול כבודו בישועתך (כלומר אם אמנם גדול כבודו של הצדיק, אך בישועתך ועזרתך על התחלה וסוף, עם כל זה בעת שילום השכר) הוד והדר תשוה עליו (על הצדיק, כאלו לבדו פעל כל זה, למען) תחדהו בשמחה את פניך, להנות מזיו שכינתו יתברך בשמחה פנים בפנים, ולא בהית לאסתכולי באנפיה כביכול:
ובזה מובן היטב, עד שלא מל אברהם נגלה אליו הקב"ה ברחמים וחסדים, ומאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באנפיה, ולזה נפל על פניו. אמנם אחר שמל את עצמו, זכה להתגלות אלקות בזכות המילה, לכן כתיב וירא אליו ד' וגו' והוא יושב וגו'. אמנם לכאורה הלא איתא במדרש (ב"ר מט, ב) הובא ברש"י סוף לך (לעיל יז, כד), נטל אברהם סכין כו' והיה מתיירא שהיה זקן, שלח הקב"ה ידו ואחז עמו, שנאמר (נחמיה ט, ח) וכרות עמו הברית כו', הרי שענין המילה באברהם לא היה מכחו, אלא בעזר הקב"ה. וצריך לומר כי הקב"ה נתן לו חלקו ועזרתו יתברך, ותחשב לו לאברהם כאלו לבדו עשה מצות המילה בשלימותה, למען לא יהא לו בושת אנפין, ומפני זה זכה שנגלה אליו אלקים והוא יושב. וזהו שאמר רבי ברכיה בשם רבי לוי אהא דכתיב אחר שנימול וירא אליו ה' והוא יושב, היינו דכתיב ותתן לי מגן ישעך, כלומר שאמר אברהם אתה ד' נתת לי מגן ישעך, כי וימינך תסעדני בענין המילה, וענותך תרבני כאלו לבדי בכחי ועוצם ידי עשיתי זאת, לזה זכיתי להתגלות אלקות מה שלא זכיתי קודם המילה, והבן:
וזה פירוש (תהלים יח, כד-כה) ואהי תמים עמו, כי על ידי המילה נעשה תמים, זה היה עם השי"ת, כדכתיב וכרות עמו הברית, עם כל זה וישב ד' לי כצדקי כבר ידי וגו', כאלו מידי לבד היתה זאת:
וזהו פירוש הפסוק (שם פה, ח) הראנו ד' חסדך וגו', שנזכה לקבל מאתו יתברך חסדים גלויים שלא בדרך הסתרה (עיין מה שכתבתי לקמן פירוש הפסוק (להלן כב, יד) ד' יראה וגו'). ושמא תאמר לזה צריך זכות עצמו, ועל דרך שפירש רש"י (שם יט, יז) אל תביט אחריך, אינך ניצול בזכות עצמך כי אם בזכות אברהם, ואינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, עיי"ש, ומהיכן הלא כל מעשינו הטובים מאת השי"ת כי אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, לזה אמר וישעך תתן לנו, כלומר מה שאתה מושיע אותנו לנצח היצר הרע, אותן החלקים הראש והסוף תתן לנו במתנה כאלו אנחנו עשינו הדבר בשלימות. ובכן קומה עזרתה לנו ופדנו וגו' (תהלים מד, כז), במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
וירא אליו וגו' [יח, א]. במדרש (ב"ר מח, א) כתיב (תהלים יח, לו) ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני שהיה יושב והקב"ה עומד, הדא הוא דכתיב וירא וגו':
עוד במדרש (שם, ו), הולך צדקות זה אברהם, דכתיב (להלן יח, יט) למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט. מואס בבצע מעשקות, שנאמר (לעיל יד, כג) אם מחוט ועד שרוך נעל כו'. הוא מרומים ישכון, הבט נא השמימה כו' (שם טו, ה). לחמו נתן מימיו נאמנים, יוקח נא מעט מים (יח, ד). מלך ביפיו תחזינה עיניך (ישעיה לג, טו-יז), וירא אליו וגו'. ביאורו, על פי מה שכתוב בספרים לפרש (ישעיה נו, א) שמרו משפט ועשו צדקה, כי אי אפשר לעשות צדקה כראוי בלא משפט, כי שתים אלו יתלכדו יחד, כי צריך להקדים עשות משפט טרם יעשה צדקה, דהיינו לקיים משפטים שבין איש לרעהו ולעסוק במשא ומתן באמונה, כי אז הצדקה משלו, ואלולי כן המעות גזל בידו, וכתיב (שם סא, ח) ד' וגו' שונא גזל בעולה. ותו, דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה (סוכה ל.), וגזל ולא נתיאשו הבעלים אינו יכול להקדיש (קידושין נב.). ולזה הזהיר שמרו משפט, אחר כך צדקה. וזהו שאמר הכתוב הרומז על אברהם, הולך צדקות וגו' מואס בבצע מעשקות וגו', אז הצדקה משלו, וזה שדקדק לחמו דייקא נתן, מימיו נאמנים דייקא. לכך בזכות זה מלך ביפיו תחזינה עיניך כדכתיב וירא אליו וגו', כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא י.) הנותן פרוטה לעני זוכה ורואה פניו של הקב"ה:
ובזה יש לפרש בפרשת לך (לעיל טו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה וגו'. כי איתא במדרש שם (ב"ר מד, ב), רשע עושה פעולת שקר זה נמרוד, וזורע צדקה זה אברהם, שכר אמת (משלי יא, יח), אל תירא וגו'. הרי מבואר כי אברהם ניצול מכבשן האש וממלכים בזכות הצדקה, כדכתיב (שם י, ב) וצדקה תציל ממות, אפילו ממיתה משונה, כדאיתא בבא בתרא פרק קמא (שם). כי הצדקה היתה משלו, כדכתיב לעשות צדקה ומשפט:
ונקדים עוד דכתיב בילקוט (צפניה רמז תקסז), אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א, יב), אל תקרי בס' אלא בשי"ן, אוציאם לחירות. וביאר בספר נועם מגדים (סוף) פרשת צו (ד"ה עוד בסיום), כי צדקה מקרבת הגאולה (בבא בתרא שם), אך כתיב (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה, כלומר הצדקה משל הקב"ה, על דרך משלך יתנו לך. אמנם מצינו (פסחים ו ע"ב) בחמץ, דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו היה ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אם כן קל וחומר התם אינו שלו והחשיבו הכתוב כאלו הוא שלו, כל שכן הכא דמדה טובה מרובה כו' (סוטה יא.). ורש"י (פסחים ב. ד"ה בודקין) פירש בודקין, שלא יעבור בבל יראה. וזהו אחפש את ירושלים, על ידי צדקה, ואם תאמר אינו שלהם, לזה אמר בנרות, כלומר על ידי נרות של חמץ מוכח כי הקב"ה החשיבו כשלהם, ע"כ דבריו ודפח"ח:
והנה, הצדקה נקראת מגן, על שם שהיא מגינה ומצלא. ועוד, דכתיב בהדיה וילבש צדקה כשריון (ישעיה נט, יז), לומר שכל פרוטה מצטרפת לחשבון (בבא בתרא ט ע"ב). ולזה אמר לו הקב"ה לאברהם, שהיה מתירא שמא קבל שכר על צדקותיו (ב"ר מד, ד), לזה הודיעו ד' שאינו כן, רק שניצול כי הצדקה הגינה עליו. וזהו שאמר ה' אל תירא אברם, ואם כי הצדקה הנקראת מגן ושריון אינה שלך כי אם שלי, אני הקב"ה נותנו לך. וזהו שאמר אם כי אנכי מגן, כלומר הצדקה הוא ממני, לך שלך תהא, על דרך שדרשו ז"ל (שבת כה.) בפסוק ואני הנה נתתי לך, בפרשת קרח (במדבר יח, ח). ולזה הגינה עליך, אם כן שכרך הרבה מאוד, כי כל פרוטה ופרוטה כו'. וזהו שאמר הכתוב (לעיל טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, כלומר שהקב"ה חשב הצדקה לו לאברהם כאלו משלו היתה, כנזכר לעיל:
וזה ביאור המדרש אקרא וירא אליו, שהוא בזכות הצדקה כנזכר לעיל, ולכאורה אינה שלו, וצריך לומר כי הקב"ה החשיבה כשלו. וזהו שאמר לראיה, כתיב ותתן לי מגן ישעך, שאמר אברהם להקב"ה שנתת לי מגן, הוא הצדקה, הבא על ידי ישעך, כאלו שלי היתה מעולם, והראיה, כי וימינך תסעדני בכבשן האש וברעבון ובמלכים, על כרחך מהאי טעמא שהקב"ה החשיבה כשלו, ולזה מלך ביפיו תחזינה עיניך, על כן וירא אליו ד', כאמור:
ובא וראה כמה גדול כחה של צדקה, ממה שאמר הכתוב הולך צדקות כו' הוא מרומים ישכון, שנאמר הבט נא כו'. ביאור הדברים, למאי דאיתא בבא בתרא פרק קמא (י.) שאל טרנוסרופוס לרבי עקיבא אם אלהים אוהב עניים, למה אין מפרנסן. משל למלך שכעס על עבדיו כו', אמר לו רבי עקיבא למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו כו'. הרי שענין נתינת הצדקה הוא מכח שאנחנו בנים למקום, כמבואר בפרשת דרכים (דרוש יז). והנה איתא בגמרא שבת (קנו.) אין מזל לישראל, מנא לן ממה שאמר הקב"ה צא מאצטגנינות שלך, ע"ש. טעמא דמילתא, כי הבן אין לו אלא אב אחד, מה שאין כן עבד יכול לעבוד שני אדונים, ולכן אנחנו בנים למקום דאין עלינו שום מושל ומזל, רק בצלו יתברך נתלונן, מה שאין כן אומות העולם שעובדים בשיתוף, כי הם קרו ליה אלקא דאלקא (מנחות קי.), לזה הם תחת המזל, שמקבלים השפעה על ידו. ובזה מובן הולך צדקות זה אברהם, בזה הראה לדעת כי אנחנו בנים למקום ב"ה, על כן הוא מרומים ישכון, שאמר לו הבט נא, כלומר הגביהו למעלה ממזל, מדה במדה: ובזה פירשתי מה שאמר רבי שמעון בפרק הזהב (בבא מציעא מד.) כל שהכסף בידו, כלומר לעשות בו צדקה ומעשים טובים, ידו על העליונה, כלומר הוא מרומים ישכון, למעלה מהמזל. עוד יתכוון רבי שמעון על דרך שאמר מונבז המלך אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת, כדאיתא בבא בתרא פרק קמא (יא.). אם כן מי שאינו עושה צדקה אין כספו בידו, כי יכול להיות יד אחרים שולטת בו, והתעיף עיניך בו ואיננו (דרך ארץ זוטא פ"ד ע"פ משלי כג, ה). אמנם בעשותו צדקה, כספו בידו, כי אין יד זולתו שולטת בו. ולזה אמר כל שכספו בידו, שעושה צדקה ולא יוכל יד זולתו לשלוט בו, ידו על העליונה, כאמור:
וירא אליו וגו' [יח, א]. במדרש (ב"ר מח, א), כתיב (תהלים יח, לו) ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני, מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת, הדא הוא דכתיב וירא אליו וכו':
טרם נבוא אל הביאור, נקדים לפרש מקראי קודש הקודמים (שם, לג-לו) האל המאזרני חיל וגו' משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני כו' ותתן לי מגן ישעך כו', על פי מה דאיתא פרק ו' דאבות (מ"ה) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, ששלחנך גדול משלחנם, ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו'. ומפרש המדרש [שמואל (שם ריש מ"ו)), שמא יאמר אדם מה לי לעסוק בתורה, מוטב לי לעסוק במשא ומתן כדי לזון ולפרנס רעבים ולהאכיל עניים, לזה אמר אל תתאוה לשלחנם כו', כי שלחנך גדול משלחנם, כדמצינו ברבי חנינא בן דוסא (ברכות יז ע"ב) שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו': ועל דרך זה שמעתי מפי מוזלה"ה לפרש סיפא דמתניתין ונאמן הוא כו', על פי משל למלך שלקח אחד מאוהביו ועשה אותו בעל מלאכה לעשות כל מלאכת מחשבת בזהב ובכסף להיות קושר כתרים להמלך, ופיזר על זה הרבה למען עשותו אומן מופלא. אחר כך היה עוסק במלאכתו והיה קושר כתרים להמלך, ועם כל זה בכל עת שהביא כתר למלך היה משלם לו כיד המלך. אחר כך ויהי היום ויהי אחד ממקורביו של האיש בעל מלאכה הלז התחייב ראשו למלך כי עשה נבלה, ובא להאיש האומן וביקש מידו לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו למענו יעש להטיב עם האיש הלזה להחיות את נפשו, וכן עשה, והמלך עשה רצונו ומחל לאיש הלזה. והנה היה מקום לומר שעל ידי זה יהיה נגרע משכירות האומן, כי לבעבור אשר מצא חן בעיני המלך ומלא משאלותיו, אשר זה טוב לו מאלפי זהב וכסף, ינוכה לו דבר זה משכירותו בעשייתו מלאכת המלך, עם כל זה המלך לא גרע משכירותו דבר, ושילם לו על כל מלאכתו כאשר מאז ומקדם. אבל הכי יעלה על הדעת לתת לו שכרו אשר פעל להחיות נפש קרובו, אתמהה. ואמנם המלך הוא רב חסד גדול מאוד, ומקור הטוב רוצה להטיב, ויש לו תענוג גדול ממה שעל ידי האומן נעשה רצונו להחיות נפש אדם, ולזה משלם לו שכר טוב על הך גופיה שביקש מאת המלך למלא רצונו להחיות נפש אדם. הנמשל, כי אנחנו עם ה' קושרים כתרים לקוננו יתברך, והוא משלם שכר טוב לעושי רצונו. והנה, נודע כי צדיק מושל ביראת אלקים (שמואל-ב כג, ג), צדיק גוזר הקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר צדיק מבטל (זוהר שמות טו.). והנה אם הצדיק מתפלל בעבור איזה איש והקב"ה עושה רצונו למען אשר הצדיק נושא חן בעיניו בעשותו כתרים לקונו יתברך, אם אמנם כי כל זה מאת ה' היתה לו, על דרך מי הקדימני [ואשלם] תחת כל השמים לי הוא (איוב מא, ג), וד' יתן חכמה מפיו כו' (משלי ב, ו), ומלמד לאדם דעת איך לעמוד ולהתפלל ולעשות כתרים, עם כל זה כשעושה רצונו לרחם על האיש שהצדיק מתפלל עליו אינו מנכה לו משכירותו, ואדרבא על זה עצמו שהתפלל ונענה להחיות נפש כל חי ולעורר רחמים על ישראל הקב"ה קובע לו שכר, כי זהו גופיה רצונו, כמו שכתבו בספרים שכר מצוה זהו עצמו מצוה, ועונש עבירה זהו עבירה (אבות פ"ד מ"ב), כי יש להקב"ה תענוג בהשפיעו טוב לבני ישראל, (ועל דרך שכתבתי בפרשת לך (דבור ראשון), עיין שם, ובפסוק (להלן כא, כז ד"ה ויקח) ויקח אברהם צאן ובקר כו'). וזהו שאמר, שלא יאמר אדם אם כל העולם יהיה ניזון בשבילי, ח"ו יהיה נגרע משכר עבודתי על שהמלך מלא רצוני בזה, ולזה אמר ונאמן הוא בעל מלאכתך, הוא השי"ת אשר עשה אותך אומן והיה מלמד אותך המלאכה, לשלם לך אפילו שכר פעולתך מה שפעלת בתפלתך להשפיע טוב לבני אדם על ידך, ע"כ דבריו הקדושים, תמצאנו בספר ישמח משה בפרשת פינחס (אות ד ד"ה והנ"ל), עיין שם:
ובזה יובנו דברי המדרש פרשת לך (ב"ר מד, ד), לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש וניצלתי, למלחמת מלכים ונצחתי, שמא קבלתי שכר על צדקותי, אמר לו הקב"ה (לעיל טו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך, כל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חנם עשיתי עמך, ושכרך מתוקן לעולם הבא. כלומר לא די שלא ינוכה לו משכר צדקותיו, אדרבא על זה גופא שהיה פועל ישועות בקרב הארץ וניצול מכבשן האש והיה מנצח המלכים, שכרו מתוקן לעולם הבא, כי מזה היה תענוג גדול להשי"ת בהטיבו לאברהם אוהבו ועל ידי זה נתקדש שמו יתברך בעולם. וזה שסיים המדרש כמה דאת אמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך לעולם הבא, אם אמנם פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, כלומר שבעולם הזה פעלת להחוסים בך ישועות נגד בני אדם להשפיע להם טוב על ידי תפלת הצדיקים, על דרך כל העולם ניזון כו', עם כל זה אין נגרע משכרם כלום, ועל זה עצמו שכרם צפון ושמור לעולם הבא כנזכר לעיל: והנה, נודע כי בשעת תפלה צריך להשוות ולכוון רגליו זה אצל זה, כדאיתא באורח חיים סימן צ"ה (ס"א). עוד נקדים פירוש רש"י (תהלים מב, ב) כאיל תערוג על אפיקי מים, כי אילה חסידה שבחיות, ואם החיות צמאו למים אילה נועץ צפרניה ומבקשת רחמים, עיי"ש. ולזה הצדיקים נמשלו לאילה. וזהו שאמר הכתוב האל המאזרני חיל כו' משוה רגלי כאילות, כלומר למדני איך לעמוד בתפלה כאילה המתפללת על החיות. ועם כל זה בעשותו רצוני ובקשתי על במותי יעמידני, שלא ניכח מזכיותי כלום, לאפוקי ממה שהיה יעקב אבינו מפחד ואומר (להלן לב, יא) קטונתי מכל החסדים, ופירש רש"י נתמעטו זכיותי על ידי החסדים כו'. כי אני במדרגה כאשר מאז, אם אמנם כי השי"ת הוא המלמד ידי למלחמה וכו', אין זה כי אם לאשר ותתן לי מגן ישעך, להושיע לי בחנם, כדברי המדרש, ואדרבא על זה עצמו ימינך תסעדני בעולם הבא, וענותך תרבני כאלו חילי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, והבן: או יאמר האל המאזרני חיל כו' ותתן לי מגן ישעך כו' (תהלים יח, לג-לט), על פי מה שכתב בספר אוהל יעקב (פר' לך עה"פ ויצו עליו פרעה) לבאר דברי המדרש הנ"ל (ד"ה ובזה) בפרשת לך, אמר הקב"ה כל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חנם עשיתי עמך. בהקדם דברי המדרש (שם מ, ו) בפסוק (לעיל יב, כ) ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לבניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו כו', עיי"ש. והוא בשנחקור על גלגולי הסיבות שאירעו לאבותינו הקדושים, אברהם בכבשן האש, ברעבון ובמלכים, יצחק ויעקב לא נחו ולא שקטו, הכי פרי מעלליהם היה לברות למו. אבל הענין, כל מה שפעל הקב"ה עמהם היה אך למען בניהם אשר יקומו מאחריהם, כמאמרם מעשה אבות סימן לבנים, ומעשה אבות ירשו בנים, כי בהשקפתו יתברך על הדורות העתידים למאורעות ופגעי התלאות ותקצר נפש העם להפיק ישועות נסיות, היה מחכמתו יתעלה להקדים ולהמציא דוגמת אותן המאורעות להאבות, אשר בכחם הגדול חפרו בארות ומעיינות ישועות ונפלאות למען יהיו שמורים לזרעם אחריהם. והוא על דרך (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, כי כבר נפתח מעין הישועה על ידי האבות. וזה שפירשו במאמר (לעיל טו, א) אנכי מגן לך וגו', כי אברהם שפט בדעתו עת ערכו אתו מלחמה כי הוא ראוי לזה על פי מעשיו, ועל כן פחד שמא אחר שהצילו השם מכבשן האש ומרעבון ומהמלכים קיבל שכר על צדקותיו, כמאמר חז"ל (שבת לב.) אם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו. אבל האמת כי הוא לא היה ראוי לכל התהפוכות האלו, כי אם השי"ת עשה זה לטובת הדורות הבאים, והוא סבל על חנם, על כן לא זו שלא ינוכה לו, כי אם יחויב לו מהר ומתן להיותו נאחז בסבכי המאורעות על מגן ובחנם. וזהו שאמר הכתוב אל תירא אברם אנכי מגן לך, כל מה שעשיתי עמך כל המאורעות חנם עשיתי עמך, לזה שכרך הרבה מאוד, כאמור, ע"כ דבריו עיי"ש:
וזהו שאמר הכתוב האל המאזרני חיל, כלומר הוא המסבב עלי אנשי חיל למלחמה, על דרך (תהלים לג, טז) אין המלך נושע ברב חיל, שקאי על צבא מלחמה, אחר כן ויתן תמים דרכי וכו' ועל במותי יעמידני, שלא ניכה מזכיותי כלום, כאמור למעלה, הטעם כי ותתן לי מגן ישעך, כלומר בחנם, פירוש שאני לא הוצרכתי לבוא להמאורעות והישועות, כי אם רצון השי"ת בזה למען דורות הבאים אחרי, שהיתה זאת על דרך צא וכבוש הדרך לבניך, על דרך שמפרש בספר הנ"ל, עיי"ש. וזה אומרו תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי, כלומר למען לא ימעדו קרסולי הם הבנים, על דרך (יבמות ג. תוד"ח מקמי) ברא כרעא דאבוה, ארדוף אויבי ואשיגם כו' למען יפלו לעתיד תחת רגלי, הם הבנים המכונים רגלי האבות, כי ברא כרעא דאבוה:
ובכן יובנו דברי רש"י וירא אליו ד' לבקר את החולה, דהוה ליה למימר לבקר אותו, וכבר עמדו על זה המפורשים. ולדרכנו יאמר, כי נודע מאמר חז"ל (שבת יב ע"ב) מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר (תהלים מא, ד) ד' יסעדנו על ערש דוי. ונוכל לומר שזה פעל אברהם, כשהיה חולה ביום שלישי למילתו ובא השי"ת לבקר אותו, מזה נפתח מעין ישועה לכל חולי ישראל שיהיה השכינה מראשותיהם לבקר אותם. וזהו שפירש רש"י וירא אליו, לבקר את החולה יהיה מי שיהיה מכל ישראל, על ידי שביקר אותו יבקר לכל חולי ישראל, ולרפאותם רפואה שלימה מהרה כאשר ריפא לאברהם אבינו. ונקדים דברי המדרש (ב"ר מח, ז) והוא יושב, ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני עומד, ואתה סימן לבניך שהם יושבים ואני עומד עליהם כו'. והנה, מתחילה אמר לו השי"ת אנכי מגן לך, ופירש המדרש חנם עשיתי עמך, לא למענך, ועוד אין אנו יודעים מה היה רצון השי"ת בזה, אך ממה שאמר לו השי"ת שב ואני עומד ואתה סימן לבניך כו', אכן נודע הדבר כי כל המאורעות היו אך לטובת בנים, כי מעשה אבות סימן לבנים:
וזהו שאמר המדרש אקרא וירא אליו. עכשיו הבין אברהם רצון השי"ת, והיינו דכתיב ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, כלומר הבין שכל מה שעבר עליו היה על חנם, והוא וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון ובמלכים, לא לפי מעשיו, אך למען בנים הבאים אחריו, כי הלא וענותך תרבני, שאמר לו שב ואני עומד ואתה סימן לבניך כו', כמו כן כל מה שעבר עליו רק לסימן לבניו, בכחו ימצאו מעייני ישועות: ובהשקפה קלה נמצא כל זה מבואר במקראי קדש עצמם. והוא אומרו וירא אליו וגו' והוא יושב פתח האהל וגו', ואיתא במדרש (שם, ח) פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, ואיתא בספרים כי ירמוז על דורות הבאים, על דרך (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא. ולדרכנו, הוא זה שפתח פתחי ישועות לבניו אחריו בעת הגלות, והוא אומרו כחום היום, על דרך שפירש רש"י (שיר השירים א, ז) איכה תרביץ בצהרים, שרומז על תוקף הגלות, עיי"ש. וזה שאנו מבקשים (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, בעת שנתרצה ד' למלא משאלותי, אז אלקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך, שיהיה הישועה אמת וקיים לעדי עד, על דרך (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד. כמו כן יהיה ד' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, כן יהי רצון אמן:
או יאמר וירא אליו ד' [יח, א]. במדרש (ב"ר מח, ו), הולך צדקות זה אברהם, שנאמר (להלן יח, יט) כי ידעתיו וגו', עד מלך ביפיו תחזינה עיניך (ישעיה לג, טו-יז), וירא אליו וגו':
יבואר על פי מה שכתב בספר סדורו של שבת (ח"א) שורש א' ענף ד' (עלה א-ב) בהפרש בין מדת חסד ומדת הרחמים, שבעל הרחמים אינו נותן כי אם כשנכמרו רחמיו כי שומע צעקת הדל, אבל מדת החסד דרכו להתפשט מעצמו, על דרך שאמרו ז"ל (שבת קד.) שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. והיא מדת אברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו במסכת בבא מציעא פ"ו ע"ב על הפסוק (יח, א-ב) והוא יושב פתח האהל, ששדר לאליעזר לראות אם יש אורחים, אחר כך הלך בעצמו לבקש אורחים להכניסם בביתו, אחר כך וירא וירץ לקראתם. שכן דרך מדת חסד לבקש עני להשפיע לו חסדו, וזה הוא מדת הבורא יתברך, ועל דרך (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו, שאין בעל הנס מכיר בנסו (נדה לא.), ועושה לו הצטרכותו טרם יבקש מאתו, כי לעולם חסדו להתפשט מעצמותו יתברך, ע"כ דבריו:
ועל דרך זה ברא השי"ת עולמו למען השפיע חסדו יתברך, כדכתיב (שם פט, ג) עולם חסד יבנה. והיינו דאיתא במדרש להלן (ב"ר נח, ט עה"פ משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד זה אברהם, כלומר שרדף לעשות צדקה וחסד, לכן ימצא חיים דייקא, כמו מציאה שלא עלה על לבו לבקשו כלל, כמו כן בטרם יקרא ויבקש יתן לו ד' חיים צדקה וכבוד:
והן דברי המדרש שלפנינו על הפסוק והוא יושב פתח האהל, שאמרו ז"ל שהלך ובקש אורחים, על זה אמר הולך צדקות, שהלך ורדף לעשות צדקות, זה אברהם כמו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ד' דייקא, שזה דרכו יתברך לעשות צדקה ומשפט בטרם יקראו ויבקשו אותו, כמו שברא עולמו להשפיע חסדו, וכנאמר. דובר מישרים זה אברהם, שנאמר (שיר השירים א, ד) מישרים אהבוך. ענינו על פי פירוש רש"י (להלן כא, לג) ויטע אשל [וגו'] ויקרא שם בשם ה', על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה, שאמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, עיין שם ובמדרש (ב"ר נד, ו). וידוע מה דאיתא בספרי (ואתחנן לב), ואהבת את ד' (דברים ו, ה), אהבהו על הבריות, שבזה מורה אהבתו יתברך בהשפיע אהבתו על בריותיו. וזהו שנאמר, על ידי שהלך צדקות דובר מישרים, שהיה מדבר מישרים על לב הבריות, זה אברהם כדכתיב מישרים אהבוך, שהיה מעורר לב הבריות לאהבתו יתברך, מדתו של אברהם, ואמר להם ברכו למי שאכלתם משלו. וגם ירמוז דובר מישרים שהיה מפייס העניים, על דרך גדול המפייס כו'. מואס בבצע מעשקות זה אברהם, שנאמר (לעיל יד, כג) מחוט ועד שרוך נעל. על פי מה שפירשו שמרו משפט, אחר זה ועשו צדקה (ישעיה נו, א), כי אני ד' וגו' שונא גזל בעולה (שם סא, ח). ולזה אמר שהיה מואס בבצע, ומשלו נתן צדקה, כמו שנתבאר לעיל, ועל כן זכה מלך ביפיו תחזינה עיניך, על דרך (בבא בתרא י.) כל הנותן פרוטה לעני זוכה ורואה פניו של הקב"ה, לכך וירא אליו: וכפי זה פירוש הכתוב וירא אליו, למה זכה לזה, על כן אמר לאשר שזה דרכו והוא יושב פתח האהל לרוץ אחר אורחים, על כן זכה לראות כביכול פניו של הקב"ה: עוד דברים בגו מה שאמרו (ב"ר מח, ו) מלך "ביפיו" תחזינה וגו' (ישעיה לג, יז). כי על ידי מצות מילה נעשה שלום, יחוד הוי"ה אדנ"י כנודע. וכמו כן על ידי מצות צדקה, כדכתיב (שם לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום, ב' שמהן כחדא, לחבר ולייחד צדק וצדקה (עי' עץ חיים שער לט דרוש יד עמ' רנט). וזה אמרם (בבא בתרא י ע"ב) הנותן צדקה זוכה ורואה פניו של הקב"ה, כלומר היחוד פנים בפנים כביכול. וזהו שנאמר וירא אליו וגו' והוא יושב פתח האהל, ואיתא בזוהר (וירא צח.), והוא, דא עלמא עלאה דשרי על האי עלמא תתאה. ולדרכנו נאמר, והוא, ירמוז הוי"ה הנזכר, יושב פתח האהל, בחינת אדנ"י שער השמים, ועל דרך שיהיה לעתיד ד' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט). לכן אמר והוא, דייקא, ה"ו משמו יתברך, א' מכסא, כדכתיב (תהלים קלב, יג) "אוה" למושב לו, כפירוש מהרש"א (חדושי אגדות מנחות פז.) שרומז לו"ה וא' מכסא. גם הו"א ראשי תיבות ה'וא ו'שמו א'חד, כדאיתא בספרים: וידוע מה שכתב האר"י ז"ל (לקוטי תורה, זכריה) על הפסוק (זכריה שם) ביום ההוא יהיה דייקא, ה' אחד, כי הוא"ו יתעלה לבחינת יו"ד, ויהא נקרא "יהיה". ושמעתי מפי צדיקים שזה שאומרים בנשואין שהזיווג יעלה יפה, כי יהי"ה ואדנ"י עולה צ"ה, גימטריא יפ"ה. וזהו שאמר מחותני הרב הקדוש מוה' אליעזר מדזיקוב זצ"ל שזה שאומרים אמ"ן (גימטריא שני שמות הוי"ה אדנ"י (זוהר תרומה קעח.), יעלה) סל"ה, גימטריא יפ"ה. ולזה אמר שהראה לו הוי"ה גם ו"הוא" יושב פתח האהל, יחוד שני שמות כנזכר לעיל. גם י'ושב פ'תח ה'אהל ראשי תיבות יפ"ה, לרמז שהראה לו הזיווג עולה יפה:
וזהו שאמר המדרש, מלך, בחינת מלכות, בחינת אדנ"י (זוהר ויקרא יא.), ביפיו דייקא בחינת יפ"ה, תחזינה עיניך כאמור (אחר זה זכינו לאור חדש ספר זרע קודש (פר' וירא, יג ע"ד), ראיתי נאמר שם הרמז יפ"ה בראשי תיבות הללו, עיין שם ונהניתי):
או יאמר וירא אליו ה' וגו' כחם היוס [יח, א]. במדרש (ב"ר מח, א), הדא הוא דכתיב (תהלים יח, לו) ותתן לי מגן ישעך וגו' וענותך תרבני, מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שאמר לו אתה שב ואני עומד. וכבר פירשתי בכמה אופנים. ועתה נאמר על דרך רמז, על פי מה שכתב האר"י ז"ל בכוונת מצות מילה, ושורש דבריו העתיק בסידור רבי יעקב קאפיל ז"ל (קול יעקב, כונת המילה, צג ע"ב), כי "חיתך" בא"ת ב"ש סמא"ל, הוא הנחש הקדמוני, ויכוון להמשיך לזעיר אנפין מוחין דיניקה, ועל ידי זה יסתלק הסטרא אחרא כו', ועל ידי זה יתגלו ב' חסדים וב' שלישים ביסוד, ב' הויות וב' שלישים עולה ב"ן ח"י, בגימטריא מ"ל, [והם באים] מאבא ואמא אותיות י"ה, הרי מילה. ועל ידי פריעה נתגלה גם השליש [חסד] העליון של תפארת, ואז נמתקין הגבורות על ידי ג' הויות, בגימטריא ע"ח (וזה הגמ"ל את יצחק (להלן כא, ח), כמבואר בלקוטי תורה (טעמי מצוות) סוף פרשת לך (עמ' נה)). ועל ידי מציצה נמתקו כל הדינין, ויושלם בכל שיעור קומה שהוא רל"ו, גימטריא מציצ"ה עם הכולל, ואז יורדים גם החסדים האחרונים אף מספירת חסד, והוא טפת חסד המתגלה בפומא דאמא, ומאיר גם אל המלכות. וזהו סוד אחר שנימול אברהם וירא אליו ה', שנשלם בכל שיעור קומה, יר"א הוי"ה גימטריא רל"ו עם הכולל, ואז מאיר גם אל המלכות, ונתחבר הוי"ה אדנ"י, גימטריא אלנ"י. ממר"א, שנמתקו כל ה"א גבורות, שהם ה"א אותיות מנצפ"ך שעם הכולל גימטריא ממר"א, ואז מתגלה חסד בפומא דאמא, וזה והוא יושב פתח האוהל, ע"כ דבריו:
וזהו שכתב הזוהר (וירא צח.) והוא יושב פתח האהל, דא עלמא עילאה דקאים לאנהרא עליה. כחום היום, דהא אתנהיר ימינא דרגא דאברהם אתדביק ביה. (דא) [דבר אחר] כחום היום, בשעתא דאתקריב דרגא לדרגא בתיאובתא דדא לקבל דא. ועיין בפרשת בא בזוהר דף ל"ו (ע"א) על הפסוק (שמות יב, כג) ופסח ה' על הפתח: וכננס על גבי הענק אען ואומר כי החמשה גבורות נחלקים לחמשה פעמים נ"ו, העולים פ"ר (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש ו עמ' רמו), הרמוזים בברכה שאחר המגילה הרב את ריבנ"ו, דיננ"ו, נקמתנ"ו, נפשנ"ו, מצרינ"ו (שם, ענין פורים עמ' שכח). ונמתקין על ידי מקרא מגל"ה, העולה ע"ח, ג' הויו"ת (שם, עמ' של). והיא הוי"ה מלך הוי"ה מלך הוי"ה ימלך, מל"ך מל"ך ימל"ך עולה פ"ר (שם, ענין תפלת השחר דרוש א עמ' קט), ונמתקין על ידי ג' הויות, מספר ע"ח, עולה סך הכל נח"ש דקדושה, והוא חש"ן (עיין בספר עטרת צבי על הזוהר פרשת בשלח (נב: מד"ה והנה מלכותו) בענין קריעת ים סוף, ומשם תדרשנו לטובה). וזה נעשה על ידי מצות מילה ביום ח', הוא סוד הגמ"ל, עולה ע"ח. ועל ידי זה נמתקים הפ"ר דינים, ונסתלק נח"ש דסטרא אחרא, כי כשזה נחש דקדושה קם, זה נופל:
וזהו שנאמר והוא יושב פתח האהל כחם היום. כלומר, כחום "ה"א יום", היינו כחום התגברות ה' פעמים יו"ם, גימטריא פ"ר, ונמתקין על ידי ה' פעמים אור, שהוא ה' פעמים יום, כמבואר בדברי רבינו מה"ר צבי הירש בעטרת צבי פרשה זו (צח ע"ב ד"ה ואמר ת"ח). ולכך כתיב יש"ב, עולה מנין י"ב צרופי הוי"ה, וראשי תיבות י"ב ש'מות, שכלם נמתקין בצירוף הוי"ה הראשונה של ראשי תיבות י'שמחו ה'שמים ו'תגל ה'ארץ (תהלים צו, יא), בסוד מי יעלה לנו השמימה (דברים ל, יב) בסדר, כמבואר בתיקונים (הקדמה ב ע"ב). וזה כ"חם" היום, שי"ב הויות יש בהן מ"ח אותיות, ועל ידי זה נמתקין ה' פעמים יום. וזה שאומרים בזמירות (לשבת, המתחיל "ברוך ה'") ברוך הוא אלקינ"ו, אשר טוב גמלנ"ו, הגדיל לנ"ו, יוסיף עמנ"ו, שנקרא עלינ"ו, ה' פעמים טו"ב עולה מיל"ה, כידוע (שער הפסוקים, ס"פ מקץ), וזה אשר טוב גמלנו, והבן:
ועל פי זה יש ליתן טוב טעם מה שאמר הקב"ה לאברהם קודם לידת יצחק (לעיל יז, א-ה) התהלך לפני והיה תמים, פירש רש"י במצות מילה, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם. בהקדם דברי הזוהר פרשת פינחס דף רל"ו סוף ע"ב, פינחס דא יצחק. השיב את חמתי (במדבר כה, יא), בגין דחמא ההוא חמה דהוה פשיט ואתמשך מסטרא דיצחק, אתלבש איהו ביצחק ואחיד בההוא חימה ואתיב ליה לאחורא, ועביד דינא דכל בועל ארמית קנאין פוגעין בו כו'. ושם בדף רל"ז (ע"א) מאי חמא, דאות מ"ם הוה טאס ברקיע, ודא הוא סימנא דמלאך המות, דבעיא לאתבנאה באות וא"ו ת', אז אתלבש ביצחק ואסתלק בחושבנא ר"ח, וחטף לאות מ"ם ואתעביד "רמח", הדא הוא דכתיב (שם, ז) ויקח "רמח" בידו. בגין דאות מ"ם הוה סימנא קדמאה לאדם הראשון למבני "מות", דאות דא הוי טאס על רישיה [דאדם] בשעתא דכתיב (לעיל ג, ו-ז) ות'קח מ'פריו ות'אכל, והוה מחכה המ"ם באות ו"ת, בזמנא דכתיב ות'אכל, ות'תן, ות'פקחנה, כדין אתבני "מות" [על עלמא], ועל דא (ע"י) כתיב בקנאו את קנאתי "בתוכם", "בתוך מ"ם" כו', עיין שם היטב מתק לשונו הזהב:
ועל פי זה שמעתי שזה דכתיב (נחמיה ט, ח-י) וכרות עמו הברית וגו' ות'קם את דבריך וגו' ות'רא את עני כו' ות'תן אותות כו' ות'עש לך שם כו', ד' פעמים ו"ת בלא מ"ם, כי על ידי מצות מילה חוטפין המ"ם משם, בסוד (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום, ולא נשאר רק ו"ת:
ואני אוסיף נופך לפרש דברי הזוהר. אות מ"ם הוא סימנא דמלאך ה"מות", כי שמו סמא"ל (תקוני זוהר מז"ח, קעא.), וידוע כי סא"ל הוא שם דקדושה, חת"ך בא"ת ב"ש, ועולה צ"א, מנין מלא"ך, יחוד ב' שמות הוי"ה אדנ"י. רק המ"ם שבתוכו רומז למות, וזהו שאמר הוא סימנא דמלאך המות, והבן. ועל ידי מצות מ'ילה, ראשי תיבות שלו מ"ם, וגם על ידי זה המצוה נתגלה בחינת חס"ד, שם של ע"ב, שבו ארבע יודי"ן העולה מ"ם. ועל ידי חיתך מסירין כחו של ס"מ כנזכר לעיל, והמ"ם נמתק ליו"ד בא"ת ב"ש, על ידי מצות מילה שנתגלה היו"ד כנודע, ונעשה חתך עם יו"ד (לקוטי תורה ס"פ לך), והוא מצות חיתך, כאמור:
אשר על כן טרם לידת יצח"ק, גימטריא ר"ח, בחינת גבורה, צוה ד' לאברהם למול. וזהו שאמר לו התהלך לפני ו'היה ת'מים, ראשי תיבות ו"ת, אחר כך מ"ם, ובאמצע יו"ד, להמתיקו על ידי יו"ד של המילה, כי המ"ם נהפך ליו"ד, כאמור. והיה שמך אברה"ם, עולה רמ"ח, כדי להמתיק על ידי המ"ם של מילה תוקפו וגבורתו של יצחק העולה ר"ח, ונעשה "רמח" בחינת "רחם", רומז לרחמים וחסדים. וכל זה נעשה בכח מצות מילה שנמתקין הדינים והמ"ם הנ"ל:
וזהו שאמר המדרש, וירא אליו הוי"ה, שנתגלה בחינת הוי"ה בחינת חסדים, והוא ישב פתח האוהל, דאתגלי יו"ד, ועל ידי זה חוטפין המ"ם, סימנא דמות. זהו שאמר הכתוב ותת'ן לי מגן ישעך ו'ימינך ת'סעדני ו'ענותך ת'רבני. ביאור הדברים, ותתן הוא וא"ו ושני תוי"ן, בהצטרף הוא"ו לשני תוי"ן הוא ב' פעמים ו"ת, ואחר כך ב' פעמים ו"ת בראשי תיבות ו'ימינך ת'סעדני ו'ענותך ת'רבני. ובאמצע מ"ם של מ'גן, הוא רומז כי המ"ם הנ"ל נמתק על ידי ג' הויו"ת, הם ג' חסדים, שכל חסד נקרא אל, וג' פעמים א"ל עולה מג"ן, כמבואר בכוונת הושענות (ח"ג קז ע"ב). גם ותתן רומז למצות מיל"ה פריע"ה, עולה ת"ן, כמבואר במשנת חסידים (מסכת חתונה ומילה פ"ד מ"ב), ל"י גימטריא ד' יודין של ע"ב. גם מ'גן ישעך ו'ימינך ת'סעדני ראשי תיבות מו"ת, ובאמצע יו"ד של י'שעך, מפסיק ומבדיל בין המות, והיא היו"ד דאתגליא בעטרה על ידי המילה, בחינת חכמה, חכ"ם גימטריא חיי"ם. וזה "כחם" היום, בהיפך אתוון "חכם". וכשנמתק ה' פעמים יום הנ"ל, הוא ראשי תיבות מ'גן י'שעך ו'ימינך. ועל זה אמר וענותך תרבני, כי ענוה עולה קל"א, לבטל כח שם הסטרא אחרא העולה קל"א, כי נמתקו הדינים ובטל המסטין, על ידי זה הרבה הקב"ה לו ענוה שהוא ישב והשכינה עומדת, רומז שנמתקה לבחינת עמידה, בחינת דכר בחינת יסוד (זוהר תצוה קפג.), והבן היטב:
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל [יח, א]. במדרש (ב"ר מח, ח) פתה טוב פתחת לעוברים ושבים. עוד שם, לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול לירד בתוכה:
יתבאר על דרך רמז מוסר, על דרך שפירשתי ממרים הייתם עם ה' וגו' (דברים ט, כד), כי הבעש"ט המליץ טוב עבור ישראל, שאפילו אם עושים עבירה ח"ו, איננו להמרות כבודו יתברך חלילה, כי אם ראשית המחשבה לד'. על דרך משל, בענין משא ומתן עושק ואונאה וכדומה, למען יעשה צדקה זה המפרנס אשתו ובניו, ולמען יחזיק בניו לתורה וישא בעול צדקה וגמילות חסדים, ע"כ דבריו (וכמו כן י"ל אם ממלא תאותו לפעמים במקום שהוא רשות ולא חובה גם זה לשם שמים, למען לא יתאוה אל איסור ולא יבלבלו הרהורים, על דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' קדושים ד"ה קדש) קדש עצמך ומחשבותך במותר לך (יבמות כ.), כלומר על ידי המותר לך). ובנועם מגדים פרשת נצבים (ד"ה אם) פירש בזה (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים, היינו אם יהיה העבירה הנקרא נדחך, שנדח מהקדושה, אבל בקצה (הכוונה) לשמים, אז משם, פירוש מכח זה, יקבצך וגו', ע"כ דבריו. וזהו שנאמר ממרים, אפילו בעת ממרים, הייתם עם ה' במחשבה מיום דעתי אתכם, והרי הוא כעין עבירה לשמה: ולכן פושעי ישראל תיכף מלאים חרטה, מכח המחשבה טובה שהוא ניצוץ הקדוש שיש בהעבירה, הבוער בלבו לשוב אל ה'. ולדעתי היינו דכתיב (תהלים פד, ז) עוברי בעמק הבכא, שדרשו (עירובין יט.) עוברי בעמק הגיהנם, הבכא שבוכין כו'. ולדרכנו הכי פירושו, עוברי עבירה, בעמק הלב הבכא, בוכה ומתחרט על העבר, מעין ישיתוהו לטוב אל ה', וסוף דבר גם ברכות יעטה מורה, הוא יתברך, המורה חטאים בדרך לשוב אליו:
והנה, אברהם אבינו כאשר מל והוסר ממנו הרע ונתגלה מדת טוב, כמו שנתבאר לעיל, מאז היה דן את כל אדם אפילו העובר עבירה לכף זכות, ונגלה לו שראשית הכוונה אל ה' יתברך. וזהו שנאמר וירא אליו ה' באלני ממרא, שנגלה אליו השגה כי ה' יתברך הוא במחשבת אדם אפילו בתוקף הממרא ועובר עבירה, על כן והוא ישב פתח האהל, פתח טוב (שבתוך העבירה) פתחת לעוברי עבירה ושבים אליו יתברך, שמכח הטוב שבו נקל להם לשוב ולתקן. וכמו שפירשתי (ייטב פנים) במאמר שוב אשיב (סוף) סימן טו"ב (עה"פ הושע יד, ב-ג), שובה ישראל וגו' כי כשלת בעוניך, שגם העון אינו אלא שוגג, וטעם הדבר אמר קחו עמכם דברים ושובו (שהכוונה) אל ה' גם בשעת העבירה, אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב שבו, עיי"ש. ועל כן אברהם יושב על פתח הגיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל, שהחליש כח הרע ממנו, לירד לתוכה, כי הוא ממליץ עבורם שבודאי גם העבירה איננו כולו רע, כי אם יש בו כוונה לטוב: וזהו שאמר יוקח נא מעט מים, כנוי לתשובה, על דרך (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ, דא קודשא בריך הוא, כדאיתא בזוהר (וירא קב ע"ב), שהוא החוקר לב ויודע מחשבות בני אדם שהוא טוב, והבן: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וגו' עד כן תעשה כאשר דברת [יח, ב-ה]. נראה לפרש כל הענין, כי הוא נשא עיניו להביט למרחוק ולא ראה מי ומי הולכים בדרך. וגם איתא בגמרא בבא מציעא (פו ע"ב) ששלח אליעזר למיפק לברא, נפק ולא אשכח, וזהו שנאמר וישא עיניו ולא ראה הולכים בדרך, כי אם וירא והנה וגו' נצבים עליו. ובפרט מכח חום היום שהוציא ה' חמה מנרתיקה, ועל פי טבע אי אפשר כלל לילך בדרך מתוקף השמש, מכל זה הבין שאין זה כח אנושי, כי אם מאת ה', כדמצינו דכתיב (שמות יב, לז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, ופירש רש"י ק"כ מיל היה ובאו שם בשעה קלה, שנאמר (שם יט, ד) ואשא אתכם וגו'. והיינו וירא, שהבין שהיו אנשים גדולים, שהרי באו על ידי קפיצת הדרך, על כן וירץ לקראתם לקבל פניהם. ויאמר אדני (לגדול שבהן) אל נא תעבור וגו', דבר אחר להקב"ה כו' (רש"י). ושניהן אמת, שהבין שאי אפשר להם לעבור מכאן והלאה מכח תוקף השמש, בלי עזר ה' הוא הנושאם ונוטלם, ועל כן אמר אדני להקב"ה אל נא תעבור, כי מבלעדו בל יעבורון:
וזהו שאמר ואקחה פת לחם וגו', כי על כן עברתם על עבדכם ובזכותו. והענין, אם כי הוא תלה הדבר בזכות של עצמם, ולבעבור זה היה רץ לקראתם, עם כל זה אמר להם שלהם ראוי לתלות הדבר בזכות זולתם, והוא אברהם שהיה ראש הדור, והטעם, שזה אחת ממצות ה' שלא להיות צדיק בעיניו, דכתיב (דברים ט, ד) אל תאמר [וגו'] בצדקתי הביאני, כי אם את חבירו יחזיק לצדיק, כדאיתא בהלכות ראש השנה סימן תקפ"ב (ט"ז סק"ד). לכן ראוי להם לתלות ענין הקפיצה בזכותו, למען יזכה על ידם למצות גמילות חסדים. ויאמרו אליו וגו', ביאורו על דרך שאמרה אסתר (ד, טז) וצומו עלי וגו' וגם אני ונערותי אצום כן, ופירשו המפורשים וצומו עלי כלומר בשבילי, וגם אני ונערותי אצום כן, לא בשבילי כי אם בשבילכם, על דרך שאמרו (בבא קמא צב.) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, ע"כ דבריהם. כמו כן אמרו כן תעשה תקיים כאשר דברת, שתקיים לתלות ענין הקפיצה בנו בזכותנו להחזיק אותנו לצדיקים, כאשר דברת לנו שנתלה הדבר בזכותך:
ועל דרך צחות יש לומר, כי איתא בגמרא בשבת דף קי"ט (ע"א) ובחולין פרק כל הבשר (קיא.) רבה בר רב הונא איקלע כו', אייתי לקמיה תלת סאי טחאי, פירש רש"י ג' סאין פת נקיה, אמר להו מי הוי ידעיתן דאתינא, אמרו ליה מי עדיפת לן משבת, דכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג כו'. עוד איתא התם בשבת, רב נחמן בר יצחק מכתף עייל מכתף נפיק בערב שבת, אמר אי מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתפינא קמייהו, עיי"ש. מזה מבואר דלאדם גדול צריך שיטרח בעצמו ולעשות לו סעודה גדולה כמו בשבת. והנה, לפי שאמר להם כי על כן עברתם בהעברה בעלמא על עבדכם בזכותו, מזה נראה שאינו מחזיק אותם לגדולים, ולא יטריח ולא יעשה כי אם סעודה קטנה, על כן ויאמרו לו כן תעשה, עשיה ממש, לתלות הדבר בזכותנו, ואז תעשה סעודה גדולה, כאשר דברת להחזיק אותך לצדיק כן גם אתה תחזיק אותנו ותעשה לכבדנו כראוי. ולכן וימהר אברהם שטרח בעצמו, ואמר מהרי שלש סאים קמח, כעובדא דגמרא הנ"ל, למען לפני גדולים ינחנו:
ועל דרך רמז י"ל וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים וגו' [יח, ב]. על פי המבואר בענין מילה, שע"י חיתוך הערלה מתגלים שם שני הויו"ת [גימטריא ב"ן] ושני שלישי הוי"ה דתפארת [הוא ח"י], הרי ע' אורות, סוד מ"ל. וע"י פריעה נתגלה גם שליש העליון של תפארת, הרי ג' חסדים הממתיקים ג' גבורות שהם ג' אלהי"ם, ועם ט"ו אותיותיו עולה רע"ג, ושלש הויו"ת עולה ע"ח, סך הכל ע"ח רע"ג, עולה שנ"א, מנין פר"ע עם הכולל, עיין סידור מהר"י קאפיל (קול יעקב, כונת המילה, צג ע"ב). וזהו שנאמר וישא עיניו עי"ן אורות, וירא (כי נתגלו) והנה ש'לשה א'נשים נ'צבים, ראשי תיבות שנ"א, סוד ההמתקה והתכללות חסדים וגבורות האמורים (אם שאברהם לא היה לו פריעה, כפירוש רש"י (לעיל יז, כד), כיון שאחר שכרת הערלה תיכף נתגלה העטרה, נתגלו כל האורות הנ"ל), ואתחזי קשת בגוונין נהירין, חוור סומק ירוק, אינון שלשה אנשים נצבים, כמבואר בזוהר (וירא צח ע"ב). ולדעתי זה שאמר (תהלים עב, יג) יח"ס (ראשי תיבות י'רוק ח'וור ס'ומק) על דל ואביון (מלכות (זוהר פינחס רכג.)), והבן:
עוד יש דרך להמתיק ג' אלקים, היינו אלהי"ם פשוט עולה פ"ו, ואחורים עולה ר', ומילואו ביודי"ן עולה שי"ן, הנרמז בענין שופ"ר. והמתקתן מיניה וביה על ידי סופי תיבות של שי'ן וא'ו פ'א רי'ש, נוא"ש, מספרו שלש אקי"ק, אקי"ק פשוט, אקי"ק קס"א במילוי יודי"ן, אקי"ק קנ"א במילוי ההי"ן, וכ"ד אותיותיהן, שנמתקין ג' אלהים בג' אקי"ק שהם שלש ראשונות. לכן לא נרמז רק אקי"ק קס"א קנ"א מילוי יו"ד ומילוי ה' סוד י"ה, שהוא בג' ראשונות, עיין בכוונת שופר (ח"ג סט.). וידוע (שער המצות, פר' לך דרוש ב עמ' יח) כי על ידי מילה נמתקו הדינים ונתגלו החסדים, סוד "מל י"ה", "פרע י"ה", כמו בשופר סוד "תקיעה" "תקע י"ה" (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש ח עמ' רסח):
וזה סוד וירא אליו ה' ב"אלני", אלנ"י עולה צ"א, מספר בפו"ג, חלופו של שופר בא"ת ב"ש, ממרא מבואר סודו (לקוטי תורה, פר' וירא עמ' סד) שהוא עולה פ"ר א' הממתיקם. ונראה לי כי אותו א' אחזי אקי"ק (הקדמת תקוני זוהר ו ע"ב), הם שלש אקי"ק הממתיקים ג' אלהים, העולים נוש"א, על כן על ידי מצות מילה הקב"ה "נושא" עון ומוחל, וזה שרמז וירא ו'הנה ש'לשה א'נשים נ'צבים, ראשי תיבות נוש"א, מספר שמות אקי"ק האמורים בסוד שופר, התכללות אשא מיא רוחא (זוהר וירא קיד.), שלשה אבות שלשה אנשים הנצבים, עיין שם בזוהר (שם צח.):
ואפשר זה שרמז ואמר (תהלים פא, ד-ה) תקעו בחדש שופר וגו' כי חק לישראל, חק זה מילה, חק בשארו (שבת קלז ע"ב), ה'וא מ'שפט ל'אלהי י'עקב ראשי תיבות מיל"ה, להורות כי מילה ושופר כחדא אזלין להמתיק הדין לרחמים:
וישא עיניו וירא וגו' [יח, ב-ג]. כי אמרו חז"ל חגיגה דף ט"ז (ע"א) נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור כו'. ויש אומרים אבריו מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאום ד'. ושמעתי מפי מוזלה"ה (ישמח משה, פר' נצבים, סוף קלב. ד"ה א"י) דהיינו דכתיב (דברים כט, ט) אתם נצבים היום כלכם כו', כלומר אתם עדים כלכם לפני ה' אלקיכם, כדכתיב (שם יט, יז) ועמדו שני האנשים, ואמרו חז"ל (שבועות ל.) אלו העדים, כדקיימא לן (חו"מ סי' יז ס"א) בעלי דין בישיבה ועדים בעמידה, ע"כ דבריו ודפח"ח:
וידוע (זוהר לך פא.) שיש שלשה חלקי נשמה, נפש רוח נשמה. וזהו שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, הם נפש רוח ונשמה, נצבים עליו כלומר מעידים בו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה, שנכנע הגוף מול הנשמה ונשתעבד להם. ויאמר וגו' אל נא תעבור מעל עבדך, התפלל להשי"ת לבל יעבור מאתו, כי אם יהיה נצב עליו, על פי דאיתא במדרש (ב"ר יד, ט) כל הנשמה תהלל וגו' (תהלים קנ, ו), על כל נשימה תהלל. כי הנשמה עולה ויורדת ורוצה לצאת, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, וכשהיא רואה אותו חוזרת לאחוריה, ולזה התפלל אל נא תעבור וגו', לבל ינוסו ויצאו חלקי הנשמה מאתו, והבן:
יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וגו' [יח, ד]. על דרך ששמעתי בשם אחד קדוש מדבר, כי האופן המובחר לאדם להיות לומד מעט ואוכל הרבה, כלומר שכל מה שלומד יהיה בעיניו למעט, ומה שאוכל, אפילו מעט יחשב בעיניו להרבה, ע"כ שמעתי. ויוקח הוא מלשון לימוד, כדכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב וגו', ומים רומז לתורה, כמאמר חז"ל (בבא קמא יז.) אין מים אלא תורה, כדכתיב (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים:
וזהו שאמר הצדיק אברהם יוקח נא מעט מים, שכל מה שתלמדו, אפילו הרבה יחשב בעיניכם למעט, ועל ידי זה ורחצו רגליכם מעבירות שאדם דש בעקביו, כי המאור של תורה מחזירו למוטב (איכ"ר פתיחתא ב), ועם כל זה והשענו תחת העץ, להיות נשען ודבוק בצדיק ותלמיד חכם המכונה בשם עץ, כדאיתא בזוהר הקדוש (פינחס רלו.) ובפירוש רש"י בפרשת שלח בפסוק (במדבר יג, כ) היש בה עץ, עיי"ש: או ירמוז והשענו תחת העץ, בצלו של השי"ת. כי שם הוי"ה ב"ה בהכאה בגימטריא ק"ס, כמנין ע"ץ, כנודע (לקוטי תורה, פר' חקת עמ' רכ), ועל דרך (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. ועיין בזוהר (וירא קב ע"ב):
ואקחה פת לחם. מאמר גוף של הצדיק לשלשה חלקי הנשמה, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם לשובע נפש, ולא למותרות חלילה, אחר תעבורו בעולם הזה, כי על כן עברתם בעולם הזה על עבדכם, להנות מטוב עולם הזה לעבוד בכח האכילה הזו את השי"ת, לקשר עולם התחתון בעולם העליון. ויאמרו שלשה חלקי הנשמה כן תעשה וגו'. וימהר אברהם האהלה וגו', איתא במדרש הנעלם (זוהר וירא ק ע"ב) מהו האהלה, בית המדרש, אל שרה רומז לשכינה הקדושה, כי כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.), להתפלל ולשפוך שיח לפני הקב"ה, כי אמרו חז"ל (ברכות י ע"ב) אסור לאדם לאכול עד שיתפלל. על כן אחר שמיהר בזריזות לבית המדרש והתפלל, אחר כך ויאמר מהרי שלש סאים קמח וגו' ויתן לפניהם. והוא עומד עליהם תחת העץ, רומז להקב"ה (זוהר שם קב ע"ב), ויאכלו, פירוש אפילו בשעת אכילה היה דבוק בהשי"ת ויראתו חופף עליו, על דרך (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו:
עוד ביאור אל נא תעבור מעל עבדך, על פי מה שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' תרומה ד"ה עוד יתבאר), ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), אמר הקב"ה לקחתם את תורתי, קחו אותי עמה (תנחומא תרומה ג). כלומר שתלמדו לשמה, כי הלומד שלא לשמה הרי הוא כלומד מבלעדי השי"ת כביכול. ועל דרך זה מפרש בספר נועם מגדים (ר"פ אמור ד"ה והנה הרי"ף) מה שאמרו חז"ל (ברכות סג ע"ב) אלו תלמידי חכמים העוסקים בד בבד, כלומר שעוסקים בתורה בלא זיווגא דשכינתא, שלומדים שלא לשמה. כי מה שאמרו חז"ל (תמיד לב ע"ב) העוסק בתורה שכינה נגדו, היינו בלומד לשמה. וזהו שאמר הכתוב אדני כלפי הקב"ה, אל נא תעבור מעל עבדך כאשר יקח נא מעט מים, כלומר בעת שאעסוק בתורה תהיה אתה עמי, שאלמוד לשמה ותהא שכינה כנגדי: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם וגו' [יח, ה]. עיין רש"י נלחץ לפרש אחר כן תלכו על אשר עברתם. ולי נראה כפשוטו, כי דרך הנוסעים לצדיקים, יש מהן שבאים כדי להתפלל עליהם להשפיע להם שפע פרנסה. וכן דרך הצדיקים, בעת שנותן אוכל להבאים בצל קורתו, מתפלל עבורם כמו שהוא מרחם עליהם ונותן להם לאכול כן ירחם ה' עליהם וימלא אסמיהם בר ומזון, ובכל אשר יפנו יצליחו בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, ואכילה שנותן להם הוא פועל דמיוני על העתיד, עיין רמב"ן פרשת לך על הפסוק (לעיל יב, ו) ויעבור אברם, כי כאשר תצא מכח אל פועל דמיון, תתקיים. וזהו שנאמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם גם אחר תעבורו, שעל ידי זה ישפיע ה' לכם שפע פרנסה תמיד, כי על כן דייקא עברתם על עבדכם לקבל שפע תמיד, לא בשביל פת לחם של עתה:
ויותר מזה אני אומר, כי לא על עצמם בלבד מתפלל הצדיק, כי אם על הכלל כולו, גם על מי שאינו אתו במחיצתו יבקש רחמים, שכמו שהוא עושה כפי אשר תשיג ידו לזון ולכלכל אחרים, כמו כן ירחם הקב"ה על הבריות לזונם ולפרנסם ולהספיק להם די מחסורם מידו המלאה והרחבה. וזהו שאמרו (שבת קנא ע"ב) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, לדעתי אמרו "עליו" אין ר"ל עליו לבדו, אלא עליו היינו בשבילו, ר"ל בגללו מרחמין מן השמים על כל העולם כולו. וזהו שנאמר להלן (כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע, פונדק (סוטה י.) להכניס אורחים, ויקרא שם בשם ה', כתרגומו וצלי תמן כו', לעורר רחמים בשם הוי"ה ב"ה א"ל עולם, ובידו לרחם על הכלל כולו לפרנסם:
וכמו כן אני אומר, מי שזיכה אותו ה' להרביץ תורה ויראת שמים ללמד לתלמידים ולהדריכם בדרך ישרה, ככה יעשה, ויבקש רחמים כמו שהוא מרחם עליהם להשפיע להם באותו שעה מחכמתו ויראתו כפי השגתו, כמו כן יתן ה' חכמה ויראה בלבם תמיד בשבתם בביתם וגו', ולכל ישראל הרוצה ליטול, אפילו למי שאינו בצל קורתו: ובזה נראה לי לפרש מאמרם בפרק ו' דאבות (מ"ה) אל תבקש גדולה לעצמך, ואל תחמוד כבוד, יותר מלימודך עשה, ואל תתאוה לשלחנם של מלכים וכו'. דיש להבין, דהיה לו לומר יחד בקצרה, אל תבקש גדולה וכבוד לעצמך. אבל הענין, כי תחילה הזהיר אל תבקש גדולה לעצמך, כלומר להרבות בתלמידים להנאתך, על דרך שאמרו (שם פ"ד מ"ה) אל תעשם עטרה להתגדל בה. אולם יכול יחמוד כבוד לא להנאתו כי אם לשם שמים, שרוצה שיהיה איש מכובד ומפורסם לרבים למען יאספו אליו עדרים עדרים להשקותם מי החכמה והיראה ולהיות מזכה רבים, לכן הוסיף ואמר ואל תחמוד כבוד, אפילו שלא לעצמך, כי אם לשם שמים למען להרבות על ידי זה בתלמידים, כי אם עשה את שלך וברח מן הכבוד. ושמא תאמר הלא גדול הלומד ועושה מצות עם המרובים מהמעט שלפניך, על זה אמר יותר מלימודך עשה, כלומר יותר מלימודך עם מעט שלפניך, עשה, להשפיע על ידי זה שפע חכמה ויראה תמיד גם לאותן שאינם לפניך, וזה הלימוד הוא פועל דמיוני לזה, ובזה אל תתאוה לשלחנם של מלכים, מלכי רבנן (ע"פ גיטין סב.) שיש לפניהם מאות ואלפים תלמידים, כי שלחנך גדול משלחנם, שהם משפיעים למה שלפניהם, ואתה משפיע לכל ישראל הבא לטהר אתה מסייע לו בשפע חכמה ויראה, על כן כתרך גדול וכו'. ונאמן הוא בעל מלאכתך, שנתן לך חכמה ולשון לימודים, שישלם לך שכר פעולתך, שכר פועל דמיוני שלך להשפיע על ידי זה חכמה ובינה לכל הרוצה ליטול, אפילו אינו עמך באותו שעה, אם כן שכרך הרבה מאוד כדת מזכה הרבים. והבן, כי הענין נכון:
במסורה וסעדו לבכם [יח, ה], שיתו לבכם לחילה וגו' (תהלים מח, יד), וראיתם ושש לבכם (ישעיה סו, יד). על דרך הפשוט יבואר על פי דתקנו לומר בכל סעודה על נהרות בבל (תהלים קלז) בחול, ושיר המעלות (שם קכו) בשבת קודש, למען לזכור מענין בית המקדש. כי אז היה עיקר השפעה לישראל, והאומות היו ניזונין מהתמצית, וגרמין לכלבא אתמסיר, וכמו שכתב הזוהר הקדוש פרשת תרומה (קנב ע"ב) על הפסוק (שם כג, ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי. ועכשיו בעוה"ר נהפוך הוא, ומהראוי להצטער על גלות ישראל והשכינה, כי ארכו הימים עבר קציר כו' ועדיין לא נושענו. וכעין זה פירש בספר אור המאיר (רמזי רות ד"ה ויאמר לה בועז) לעת האוכל גשי הלום (רות ב, יד), היינו בחינת מלכות (זבחים קב.), לתקנה ולסעדה. וזה שאמר וסעדו לבכם, אז שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה של ירושלים, ובעשות כן תזכו וראיתם ושש לבכם, כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה (תענית ל ע"ב), כדכתיב (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:
או יאמר על פי מה שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, ריש הפטרת ראה) הפסוק (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע כו', על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק וא"ו משמונה פרקים ההפרש שבין החסיד המעולה ובין הכובש יצרו ומושל בנפשו, עיי"ש. וקצתם מהקדמונים אומרים כי הכובש יצרו הנוטה לרע ומושל ברוחו עדיף, כי לפום צערא אגרא (אבות פ"ה מכ"ג). ומוזלה"ה הכריע כי מי שאין לו נטיה לרע מתחילה הרי הוא בחינת מלאך, ומה רבותיה, אמנם מי שנברא בבחינת נטיה לרע ומשבר את רוחו עד שנהפך כולו לטוב ולא נשאר בו שום שמץ נטיה לרע, וגם יצר הרע נהפך לטוב, זהו עדיף מכולם. וזה בחינת אברהם אבינו שהפכו לטוב, כדכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה). וזהו שנאמר סוף דבר הכל נשמע (כלומר בלב האדם), את האלקים ירא וגו', ולא נשמע אצלו ההיפך כלל, זה כל האדם השלם, ע"כ דבריו ז"ל:
וזהו שאמרו חז"ל (תענית טו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, אלא צדיקים לאורה, ישרים לשמחה, וכדכתיב (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ופירש רש"י, ישרי לב עדיפי. וכבר עמדו על זה המפורשים, דכיון דישרים עדיפי אם כן כל שכן שזוכים לאורה, כי בכלל מאתים מנה, ואמאי אמרו לא הכל לאורה כו': והנראה לי בזה על פי האמור, כי צדיקים נקראים הכובשין יצרן, וישרי לב נקרא בחינת חסיד המעולה, שהוא כולו טוב ואין בו אלא לב אחד לאביו שבשמים, בלי שום עקמומית ונטיה לרע כלל, ולכך מכונה ישרי לב דייקא, ר"ל לב אחד, ולא אמר ישרי לבב. והנה אור יתרונו ניכר מתוך החשך דייקא, וכמאמר הזוהר (תצוה קפד.) לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא. וזה בחינת צדיקים, שיצר הרע עודנו בתקפו ונוטה לרע, אלא שהם מגבירים יצר טוב שבקרבם ואינם שומעים ליצר הרע. וידוע מה דאיתא במדרש בראשית (ב"ר ג, ח עה"פ לעיל א, ה), ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים. נמצא הצדיקים המושלים ביצרם ועושים רצונו של מקום אחר שמשברים בחינת הרע, הנה הוא ממש בחינת אור דנפיק מגו חשוכא. וזה צדיקים לאורה. ואמנם אין להם בחינת שמחה, כי יש להם צער לשבר כח הרע, ועוד לא נחו ממלחמות היצר, ושמחה מה זו עושה. וכבר אמרו ז"ל בסוכה דף נ"ב (ע"א) הללו בוכים והללו בוכים, פירש רש"י צדיקים בוכים שנזכרים בצערם שהיה להם בחייהם לכבוש היצר הרע. ואם כן כל שכן בעודם חיים שיש להם צער, וזהו שאמרו צדיקים לאורה דייקא. וישרי לב היינו בחינת חסיד, שהוא כולו טוב ואין בו נטיה לרע, ודעתו נוחה מעבודתו בלי שום צער, כי לזה תכסוף נפשו, הרי הוא מלא שמחה בלי תוגה, כי שב ממלחמתו. ואמנם אין כאן בחינת אור דנפיק מגו חשוכא, כי אין אצלו שום בחינת חשך כלל, והבן:
וזהו שאמרו (ב"ר מח, יא) וסעדו לבכם, הדא אמרת לעתיד לבוא אין יצר הרע שולט. ולפי זה לדעת רבי לוי במדרש (שם, ט) שאמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם אני יודע שהם בני אדם גדולים, הרי שסבור שהן בני אדם. ר"ל דמה דאמר לבכם, היינו משום שהכיר בהן שהן בני אדם גדולים, בחינת ישרי לב, שאין להם רק לב אחד. וזאת תורת המסורה וסעדו לבכם דייקא, שאין לכם רק לב אחד, כמה דכתיב לעתיד שיתו לבכם לחילה מפני שאין יצר הרע לעתיד לבוא. והמופת לזה שתדע שאין להם רק לב אחד (כי אין אדם מבין על עצמו), וראיתם ושש לבכם, כי ישרי לב זוכים לשמחה: ועל פי זה יתבאר מה דאיתא במדרש להלן פרשה נ"ב (אות ג), ויסע משם אברם ארצה הנגב (להלן כ, א), חכם לב זה אברהם, יקח מצות, לפי שחרב סדום ופסקו עוברים ושבים, אמר מה אני מפסיק צדקה מביתי, הלך ונטה לו אהל בגרר. ואויל שפתים זה לוט כו', ילבט, הביא עליו לבטים (משלי י, ח), מה להלן (דברי הימים"ב כג, יט) לא יבוא טמא, אף כאן (דברים כג, ד) לא יבא עמוני (על דרך רמז, ילב"ט ראשי תיבות ל'א י'בוא ב'ך ט'מא). ועיין במפורשים שדקדקו מה דמשמע ליה חכם לב קאי על אברהם. ועוד, האי דלא יבא עמוני ומואבי כו', טעמו בצדו (שם, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכאן משמע דבשביל חטא לוט נאסרו: והנראה לי על פי דאיתא בקידושין פרק קמא דף ל"א (ע"א) אמר רב יוסף מריש הוי אמינא מאן דאמר לי סומא פטור ממצות עבידנא יומא טבא לרבנן, כיון דשמענא להא דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר מאינו מצווה ועושה כו'. מזה מוכח דמצד הסברא אינו מצווה ועושה גדול יותר, שמזה נראה וניכר אהבתו להשי"ת, אף על גב דלא מפקד עביד. ועל כרחך הא דקאמר דמצווה ועושה גדול, היינו שבזה היצר הרע מתגבר להעבירו ולהחטיאו ח"ו, ועיין שם בתוספות (ד"ה גדול), וכן כתבו המפורשים. ולפי זה מי שהוא בבחינת צדיק וטוב לו, המבואר בזוהר (משפטים קיז ע"ב) שאין לו אלא לב אחד, ויצר הרע בטל חלף ועבר ממנו, בחינת אברהם, אצלו אינו מצווה ועושה גדול יותר. ועל פי זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' יתרו עה"פ ויתיצבו ד"ה עוד ביאור על מ"ש בפס"ר מב, ד) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (ר"ל, נעשה קודם שנשמע, בחינת אינו מצווה ועושה) נעקר יצר הרע מלבן, דאם לא כן היה להם לומר נשמע ונעשה, והבן, ע"כ דבריו: