אור ברסלב
ייטב לב בראשית על פרשת לך

ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת לך

על פרשת נח

ויאמר ה' וגו' [יב, א-ב]. מה כתיב למעלה (יא, לב) ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן, ואחר זה ויאמר ה' וגו' לך לך וגו'. יש לדרוש סמוכין, כי למעלה (ז, טז) כתיב בנח ויסגר ה' בעדו, יש לרמז בזה למה שכתוב בסידור האר"י ז"ל (תפלת העשיה, ח"א נו ע"ב), כי רגע באפו, ג' פעמים אלקים עולה חר"ן, ועם ט"ו אותיותיהן עולה רג"ע. וזה "בא-פו", ג' פעמים פ"ו, עיי"ש. חיים ברצונו (תהלים ל, ו), ירמוז לבינה הנקראת (זוהר ויצא קנא.) אלהים חיים. יש לומר הטעם, כי הוא ה"א עילאה, שם ס"ג, ה' ס"ג עולה חיי"ם, שמבינה דינין מתערין, ושם נמתקין בשורשן באותיות הקודמין של אלקים. והנה, א' אין לפניו אות, ונשאר כדט"ל, מנין ס"ג. גם אכדט"מ במ"ם פתוחה שלפני מ"ם סתומה של אלהים, עולה ע"ד. וזהו בטחו בהוי"ה עדי "עד" (ישעיה כו, ד), עיין בזוהר וארא (כב.) ומפרשיו. והנה, למעלה (ו, יא-יג) אמר ותשחת הארץ לפני האלקים, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, הרי ג' פעמים אלהים, עם אותיותיהן עולה רג"ע, לשון בקיעה ושבירה, כדכתיב (ישעיה נא, טו) רגע הים. וצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים (ב"ר לג, ג), על כן נהפך לנח מ"רגע" לתיבת "יסגר", לשון הגנה. והוא"ו שבראשו ירמוז קו החיים (תקוני זוהר, תקון סט, קיט.), מדתו של יעקב, בסוד (תענית ה ע"ב) יעקב לא מת. ועל כן "ויסגר", רי"ו גימטריא גבור"ה, ובתוכו ס"ג, רומז לשם הוי"ה של ס"ג הממתיק תוקפו של גבורה, וזהו שנאמר ויסגר יקו"ק (של ס"ג) "בעדו", שם ע"ד, אכדט"ם שלפני אלהים: והנה, ידוע דכתיב בדוד (שמואל-ב כג, א) ונאם הגבר בחינת גבורה, הוקם "על", גימטריא מאה, כי היו מתים בכל יום מאה נפשות, עמד ותיקן מאה ברכות (במ"ר יח, כא). על כן תקנו חכז"ל (מנחות מג ע"ב) בכל יום לומר מאה ברכות. ובסידור (כוונת הנטילה, ח"א ו ע"ב) מבואר הכוונה, כי שם ס"ג ומילואו ל"ז עולה מאה (והוא סכ"ך של סוכה, אימא עילאה). גם שם אדנ"י בצירוף המבואר שם עולה מאה, עיי"ש. וזהו שנאמר ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה, עולה ה"ר, מנין אלהים בריבוע עם אותיותיו (לקוטי תורה, פר' שמות עמ' קכח), וימת תרח ב"חרן" עולה ג' אלהים. וזהו שפירש רש"י עד אברהם היה "חרן" אף. ויאמר ה' אל אברם "לך לך", עולה מאה (כמבואר בזוהר בסתרי תורה (לך עו ע"ב) ומסר לה מאה מפתחין דברכאין דכל יומא, כהושבן "לך לך"), הממתיק תוקפא ד"חרן". וזהו שאמרו (ב"ר לט, יא) ואגדלה שמך הריני מוסיף לך ה"א, זהו ה"א עילאה, כמבואר בזוהר פרשה זו דף צ"ו (ע"א) אברהם סליק בה"א דלעילא, ובתקוני זוהר תיקון ס"ט (קיא ע"ב) ותיקון שבעין (קיט ע"ב ע"ש) נחית באברם ונטע ביה ה', וביצחק יו"ד, וביעקב וא"ו, ובמשה אשתלים ה"א בתראה, עיי"ש. גם אם הוא רומז לה"א תתאה, כמו שכתב רבינו בחיי (להלן יז, ה) להדיא, וכמשמעות הזוהר כאן דף צ"ג (ע"א) ה"א דהבראם (לעיל ב, ד) זעירא, עיין שם ובזוהר ריש וירא (קי.), היינו שם אדנ"י עולה מאה בצירוף המבואר שם בסידור, בזה ובזה אתבסם ונמתק תוקפא דדינא, ולא היה חרן. והיינו דכתיב להלן פרשת וירא (כא, ה) ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו, כי להיותו בן מאה, מנין האמור להמתיק תוקפא דדינא, אז נולד לו יצחק, והבן: או יאמר ענין הסמיכות, כי איתא במדרש (ב"ר לט, ח) לך לך, הדא הוא דכתיב (תהלים קי, ג) עמך נדבות וגו', מרחם משחר, מרחמו של עולם (הוא ארץ ישראל) שחרתיך לי, לך טל ילדותך, לפי שהיה אברהם מפחד ממה שהיה בידו עון עבודה זרה, על זה אמר לו הקב"ה לך טל ילדותך, מה טל פורח אף עונותיך פורחים, מה טל סימן ברכה [לעולם] אף אתה סימן ברכה לעולם:

יש להבין ענינו לכאן, בהקדים להבין מה שנאמר (לעיל יא, לב) ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן, דיש לדקדק, דכאן כתיב חמש שנים ומאתים שנה, תחילה שנים ולבסוף שנה, ולהלן (כג, א) כתיב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, וכמו כן באברהם (שם כה, ז) ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים, תחילה שנה ולבסוף שנים, עיין מה שכתב הזוהר (חיי קכג.) על הפסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' בסודן של דברים, עיי"ש: והנראה לי בזה, בהקדים לפרש מאמר חז"ל (ב"ר סו, ד) צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה, ורשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים. והוא על פי דאיתא במדרש סוף חיי שרה (שם סב, ב) על הפסוק ואלה ימי שני חיי אברהם וגו', כתיב (משלי לא, כה) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, הקב"ה מראה לצדיקים עד שהם בעולם הזה, מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבוא, והם ישנים, כמה דאת אמר (איוב ג, יג) כי עתה שכבתי ואשקוט, הוי בשעת סילוקן הקב"ה מראה להן שכרן. כד דמיך רבי אבהו אחזו ליה י"ג נהרא אפרסמונא דכיא, אמר כל אילין לאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' (ישעיה מט, ד). פירושו, שאמר שהיה נחשב בעיניו ללא כלום, ולא ידע ממעשיו הטובים, וכאלו לריק יגע ולתהו והבל כחו כלה, ולבסוף אחזו ליה מה שעשה מצות ומעשים טובים בכל ימיו שמזה זכה לי"ג נהרי אפרסמונא וגו':

והיינו (להלן כד, א) ואברהם זקן בא בימים, כלומר, אם אמנם היה זקן, בא רק בימים, שנדמה לו ברוב ענותנותו שאין לו מכל שנותיו שנים, כי אם ימים אשר בהן עבד את בוראו. אבל האמת וה' ברך את אברהם בכל, כלומר בכל ימיו ושנותיו, כי כולן שוין לטובה, כדאיתא במדרש הנ"ל לך טל ילדותך, מה טל פורח כו'. וזה כוונת המדרש (סב, ב) לפרש הפסוק ואלה ימי, שנדמה לו שאין לו רק ימים, אבל האמת שני חיי אברהם אשר חי שהיו שנים, ועל זה גמר אומר מאת שנה ושבעים שנה וחמש, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שנדמה לו מכל אלו כי אם שנה, ולבסוף שנים, כי הראה לו הקב"ה מתן שכרו ונודע לו כי יש לו שנים, כולן שוין לטובה. וזהו שנאמר (שם כה, ה) וימת אברהם וגו' זקן ושבע, שהיה שבע ממה שהראה לו מתן שכרו: וכמו כן אמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע, וא"ו מוסיף, שהיה נדמה לה שאין לה רק שנה מכל ימי חייה, ולבסוף שנים, כי הראה לה שכרה ונודע שיש לה שנים, וזהו שנאמר שני חיי שרה, פירש רש"י כולן שוין לטובה, ועיין מה שכתבתי מזה במקומו:

וזה שאמרו צדיקים תחילתן יסורין וגו', אין הכוונה שיש להם יסורי הגוף חלילה, כי הלא כתיב (תהלים לד, כ-כא) רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ה' שומר כל עצמותיו וגו', ובודאי רגלי חסידיו וצדיקיו ישמור ממכות ומאויביו. אלא הכוונה שיש להם יסורי נפש, שנראה להם בכל יום ובכל שעה שאינם יוצאים ידי חובתם, וכאלו מבלים ימיהם ושנותיהם להבל וריק חלילה, מרוב שפלותם וענותנותם. וכמו כן כתב הזוהר ריש פרשת וירא (צט.), כד בר נש בהאי עלמא, כל יומא ויומא חשיב כאלו אזיל ברקניא. ועל כן תמיד מייסרים ומוכיחים את עצמם בלבבם לאמר מתי אבנה ואזכה לעבוד את ה' באמת. וסופן שלוה, כי בעת סילוקן הקב"ה מראה להם שכרם, אז נודע להם הדבר כי עבדו בימי חייהם עבודה שלימה, והם שבעים ושלוים ושקטים מזה. ורשעים תחילתן שלוה ולבסוף יסורין, כי אין הכוונה רשעים ממש, כי לא דברה תורה במינים, וגם אין הכוונה יסורי הגוף, אלא איירי שהיו רשעים ולבסוף שבו בתשובה, וכמו שכתוב בספר הישר לר"ת (סוף) שער השני וז"ל, ואנחנו רואים הרשעים בעת חליים או בהיותם נוטים למות, ישובו בעל כרחם לבוראם ויתחננו אליו כו', עיי"ש. הנה כי כן, בכגון אלו אשר עד עתה לא הכירו בחסרונם וקלקולם, היה להם שלוה, ועתה כו' הכירו ושמו אל לבם כי לא טוב עשו בימי חייהם ובהבל וריק יצאו ימיהם ושנותיהם, ועתה כי נשאו חרפת נעוריהם ויספקו כף אל כף לאמר אוי לי וי לי על העבר, יש להם יסורים יסורי הנפש מאשר לא שמעו בקול ה' עד כה ואחרו עד עתה: וזהו שאמר דוד (שם עג, יב-יד) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, כלומר יושבים בשלוה והשקט, אך (אני) ריק זכיתי לבבי, כלומר זכיתי לבבי לומר לריק יגעתי, וארחץ בנקיון כפי, ואהי נגוע בנגעי ומכאובי נפש כל היום, ותוכחתי לבקרים, שאני מוכיח את עצמי בכל בקר:

והנה, שמעתי משמיה דגברא רבא סבא קדישא הרב הצדיק הקדוש מו"ה נפתלי מראפשיטץ זלה"ה שפירש האי תלמיד חכם דרתח אורייתא קא מרתחא ביה (תענית ד.), כלומר, שהוא מרתח וכועס על עצמו, כי נדמה בעיניו שאינו יוצא ידי חובתו בעבודת הבורא ומבלה כל ימיו להבל, והובא בשמו בספר מאור ושמש (פר' ויהי ד"ה בסודם): וזהו שנאמר ויהיו ימי תרח חמש שנים, כי נדמה לו שיש לו שנים, ומאתים, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שנדמה לו שנים, ולבסוף שעשה תשובה (כפירוש רש"י על הפסוק (להדן טו, טו) ואתה תבא אל אבותיך וגו') שנה, היה רואה כי מכל ימיו ושנותיו אין לו אלא ערך שנה, על כן וימת תרח בחרן, פירושו בחרי אף וכעס על עצמו לאמר מה זאת עשיתי. ולכך לא נאמר בו זקן ושבע ימים. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' אשר אראך, כלומר אראה אותך את עצמי לך מתחילה ועד סוף, ואברכך וגו' והיה ברכה. ועל זה אמר המדרש דכתיב לך טל ילדותך, מה טל פורח אף עונותיך פורחים, מה טל סימן ברכה אף אתה סימן ברכה. כלומר, שתראה שאפילו ילדותך וכל ימיך ושנותיך כולן שוין לטובה ולברכה, כמו שנאמר בו זקן ושבע, והבן:

לך לך מארצך וממולדתך וגו' אל הארץ אשר אראך [יב, א-ב]. יש לדקדק, דהוה ליה למימר אראה לך, ומהו אראך. ונראה לי על פי מה שכתב הבינה לעתים דרוש ס"ד לפרש מאמר הנביא על מלך המשיח (ישעיה יא, ד) ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, כלומר, מה ששאר בני אדם יצטרכו אמירה, יעשה הוא בלא מוצא שפתים, שהוא בעצמו יעשה הצדק והמישור, וזה יעשה רושם בלב כל אדם וממנו יראו וכן יעשו, כהא דאיתא בבא בתרא סוף פרק חזקת הבתים (ס.) ברבי ינאי דהוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים [כו'] שדר קצייה, למחר אמר ליה זיל חזיא, אי קץ דידי קץ דידך, עיי"ש. ועל דרך זה אמר איוב (ו, כה) מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם, כלומר, התוכחה הבא מכם מכח מעשיכם, בלי שום דיבור ואמירה. וזהו שאמרו (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו (בתוכו) יראת שמים דבריו נשמעים, וממילא עושים רושם אפילו אין אומר ודברים, כי אם בראיה בעלמא שרואים מעשיו הטובים, ממנו יקחו עשות כמוהו, ע"כ דבריו. ועיין מה שכתבתי בזה פרשת מטות באורך:

וזהו שאמר המדרש (ב"ר לט, ב), לך לך, רבי ברכיה פתח (שיר השירים א, ג) לריח שמניך טובים וגו', משל לצלוחית של שמן אפרסמון שמוקפת תמיד צמיד פתיל ומונחת בזויות, אין ריחו נודף. כיון שטלטלו, ריחו נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם. ר"ל, שיראו מעשיו והריחו ביראת ה', וריח טוב יוצא מאתו, ממנו יראו להדמות אליו וללכת בדרכיו. (שהש"ר א, כב) שמן תורק (מכלי אל כלי) שמך, על כן עלמות אהבוך, אלו גרים שגייר: וזהו שנאמר אשר אראך, כלומר אראה אותך ומעשיך לזולתך למען ילמדו עשות כמוך, ובזה ואעשך לגוי גדול. ובזה נבין אומרו לך לך, כוון בזה כי יש חשש במקום רואין לבל יעלה בלבו איזה התפארות ומחשבה בלתי רצויה כי אם להשתבח וכדומה, והעצה לזה, שידמה בעיני האדם כאלו עומד בעצמו ואין איש אתו, כמבואר בחובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ג). ובנועם מגדים פרשת האזינו (ד"ה עוד) פירש בזה (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו, (אז) אין עמו אל נכר, היינו פנייה שלא לשמה. וזהו שאמר הכתוב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ר"ל, שהשי"ת יעשה לצדיק גם כשהוא תוך רבים, כאלו עין לא ראהו זולתי אלקים, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר לך לך לעצמך, ר"ל שידמה בעיניך כאלו אתה לבדך, כי הכוונה אל הארץ אשר אראך לאחרים למען ילמדו ממך, ואעשך לגוי גדול, על כן צריך שתלך כאלו אתה לך לבדך ואין איש אתך, והבן זה:

או יאמר לך לך וגו' אשר אראך [יב, א]. אומרו "לך" צריך ביאור. וגם אשר אראך, למה לא גילה לו מיד. ונראה לי, כי איתא בזוהר (לך עו ע"ב) רבי אבא פתח (ישעיה מו, יב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, עי"ש. (שם עז.) רבי יוסי פתח (תהלים פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו'. ולעניננו נאמר קישור הדברים, כי איתא בש"ס (ברכות יז ע"ב) אבירי לב הרחוקים מצדקה, אלו צדיקים, שכל העולם ניזון בצדקה, והם ניזונין בזרוע. נראה לי ביאורו, כי שורש העבודה בלב, כי רחמנא לבא בעי (זוהר תצא רפא ע"ב), וזה בקשתנו (שמו"ע לשבת ויו"ט) וטהר לבנו לעבדך באמת. הגם דאיתא בזוהר הק' (יתרו צג ע"ב) זכאה מאן דעביד פקודא דמאריה אף על גב דלא מכוון כדקא יאות, עם כל זה מובן שזה מצד טובו וחסדו, שאינו מקפח שכר אפילו שכר שיחה נאה (בבא קמא לח ע"ב), אבל שיהא מגיע שכר מהדין, הוא רק להעובדים באמת בלב זך ורעיון טהור, כדאיתא בספרן של צדיקים. והגם דכתיב (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, והכל מצד טובו וחסדו, עם כל זה לפי מדתו יתברך וחסדו שנוהג עם בריותיו לתת שכרם יש חילוק בין העובד אלקים באמת ובלב שלם, שלזה מגיע שכר מהדין לפי חסדו יתברך, מה שאין כן מי שאינו עובד רק בפה ומעשה בלי זך רעיון, אינו שוה לתשלום שכר רק מצד רחמנות. וזהו שאמרו אבירי לב דייקא שעבודתם בלב, הרחוקים מצדקה, שהם ניזונים בזרוע ר"ל מכח הדין, וכל העולם אינם ניזונים רק בצדקה ורחמים, כאמור: וזה נראה לי ביאור מה שאמרו חז"ל (פסהים נ ע"ב), כתיב (תהלים קח, ה) מעל שמים חסדך, וכתיב (שם נז, יא) עד שמים חסדך, כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה. ענינו על פי מה שפירש אור החיים (לעיל א, א אות ג) בראשית ברא אלקים את השמים, וכתיב (שם ב, ד) ביום עשות ה' אלקים ארץ. והעולה מדבריו, כי העליונים, הם השמים וצבאם, מתנהגים במדת הדין, אבל הארץ וצאצאיה מתנהגים רק בחסד וברחמים, עיי"ש. וזהו שאמרו כאן בעושים לשמה, היינו עבודה שבלב, שכרו מעל שמים, בבחינת מדת הדין הנהוג מעל שמים. מה שאין כן בעושים שלא לשמה, עבודה חיצוניות, עד שמים, היינו בחינת רחמים הנהוג בעולם הזה שהוא עד השמים: והנה, מי שאינו ניזון רק בחסדו יתברך נקרא שאינו ניזון משלו, והעולם חשוך בעדו (עי' ביצה לב ע"ב), כי הוא נהמא דכסופא, דבהית לאסתכולי באנפוי (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג). אבל הניזון מצד הדין נהנה מאורו יתברך, ועל דרך שפירשו מה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו (קהלת ה, י), וזה אי אפשר כי אם למי שעובד עבודתו באמת ובלב שלם. וזה ענין תפלתנו ובקשתנו באהבה רבה, ודבק לבנו במצותיך כו' ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כי שמעתי מהאי סבא קדישא מוזלה"ה (תפלה למשה פד, ג אות ב) שזה שאמר דוד המלך ע"ה נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (כי הוא לב העולם, מרכז הארץ כידוע (זוהר שלח קסא ע"ב), ושם) "לבי ובשרי" ירננו וגו', כי מצא מין את מינו וניעור:

וזהו שאמר ה' לאברהם לך לך דייקא, להיות ניזון בזכות עצמך ומשלך (על דרך שפירשו במדרש (ב"ר סו, ב), ויתן לך (להלן כז, כח), בזכותך ומשלך), מארצך וממולדתך וגו' אל הארץ בה"א הידוע, שהוא לב העולם, ושם תזכה ללב טהור ותהיה ניזון בזרוע ומהדין, ועל ידי זה תזכה להנות מאורו, ולא יהיה נהמא דכסופא, וזהו אשר אראך דייקא בראות העין. ובזה מובן מה שפתח הזוהר שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שהם ניזונים בזרוע בזכות עצמם, וזהו שאמר לך לך, כדפירשתי. ועל ידי מה יזכו לזה, על ידי ארץ ישראל, כמו שאמר דוד נכספה וגו', כדפירש מוזלה"ה, והבן:

או יאמר לך לך וגו' אשר אראך ואעשך לגוי גדול [יב, א-ב]. ובמדרש (ב"ר לט, א) זהו שאמר הכתוב (תהלים מה, יא-יב) שמעי בת וראי והטי אזנך וגו'. ייתברך היבורא [יישתבח הייוצר כל למען יכירו וידעו גדולתו. זהו תכלית כל הנאצלים והנבראים נוצרים ונעשים, למען דעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. אמנם העליונים משיגים גדולתו כל אחד ואחד לפי שכלו וראות עיניו בעין הבדולח למעלה, כל אחד לפי גדולתו, אבל אנו יושבי תבל ושוכני ארץ קרוצי חומר נבוא לבחינת השגה על פי דרכים שונים. א', בבחינת שמיעה וקבלה מאבות לבנים, על דרך דכתיב (דברים ו, ד) שמע ישראל וגו', שפירושו לשון קבלה והאזנה. ב', על דרך המחקר, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ, כו), ועל דרך המבואר במורה (ח"ג) ובחובת הלבבות (שער היחוד) באורך. ג', בעשותו יתברך נוראות לעינינו, נסים ונפלאות עד אין מספר, כאשר עשה לאבותינו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ובמתן תורה בהגלות מלכנו לעינינו, ועל דרך דכתיב (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים, בראיה מוחשת על ידי נסים נגלים לעין כל, וכדכתיב (שמות כ, יט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:

ולכאורה מי שמשיג בחקירתו מכח השכל, וכל שכן מי שרואה עין בעין נסים ונפלאות, שוב אינו צריך לאמונה וקבלה כלל. אבל האמת, סוף דבר הכל האמונה והקבלה, כי אם יספיק במעט אשר השיג בשכלו או מכח שראה בעין ישועות גדולות נסים ונפלאות, הרי הוא ח"ו נותן קצבה לגדולתו לפי קוצר השגתו וראייתו, ובאמת השי"ת רם על כל (על) רמים נשא על כל נשאים, לגדולתו אין חקר. רק העיקר לשמוע ולהאמין יותר ויותר ממה שהשיג וראה בעיניו, כי גדולתו יתברך בלתי תכלית ואין סוף: וזה אצלי מה שנאמר להלן באברהם (טו, ה-ו) הבט נא השמימה וגו', ואמרו (ב"ר מד, יב) אין הבטה אלא מלמעלה למטה, מלמד שהגביהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע. ואם כן, ראה אז גדולתו יתברך בגבהי מרומים עין בעין, ואחר כך אמר כי לא הספיק בראיה זו, כי אם שבא למדרגה והאמין בה', שהאמין בה' שלגדולתו אין סוף ואין מספר וחקר, ויותר ממה שראה בעיניו, ועל זה ויחשבה לו (השי"ת) צדקה: וזהו שנאמר (שמות יד, לא-טו, א-ב) וירא ישראל את היד הגדולה וגו' עין בעין, עם כל זה לא הספיקו בראיה זו, כי אם ויאמינו בה' בבחינת אמונה למעלה למעלה יותר מראיה, על כן אז ישיר משה ובני ישראל וגו' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה, ר"ל, כי גאה על גאה שראינו בעינינו מה שסוס ורוכבו רמה בים. על זה אמר עזי וזמרת יה, מה שאנו רואין ויהי לי לישועה עין בעין, זה אלי מה שאני משיג בשכלי וראות עין בעין, ואנוהו, עם כל זה הוא אלקי אבי, בבחינת קבלה מאבות לבנים בבחינת אמונה, וארוממנהו למעלה למעלה מבחינת ראות העין, והבן: וזהו שאמר הכתוב פרשת יתרו (שם יט, ד-ה) אתם ראיתם (בעיניכם) אשר עשיתי למצרים, וזה אינו רבותא, כי אם ועתה, אחר ראות העין, אם נוסף על זה שמוע תשמעו בקולי, בחינת שמיעה וקבלה יתר ממה שראיתם, אז והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ר"ל, כי כולם ידעו וישיגו אותי מכח חקירת השכל, או מכח ששמעו כי אני ה' וענני עומד עליהם (ע"פ במדבר יד, יד), ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי (מלאכי א, יא), וכדכתיב (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש וגו' מהולל שם ה'. אך אתם, אם יהיה לכם בחינת אמונה וקבלה יותר מראיית העין, בזה תהיו סגולה מכל העמים. שבחינת אמונה הוא רק לישראל, ירושה לנו מאבותינו, כמבואר בספר אור החיים ממה"ר יוסף יעב"ץ (פ"ב) ובספר מעין גנים (אות ח) בארוכה: וזהו שנאמר (שמות יח, א) וישמע יתרו, בחינת שמיעה דייקא, יותר מראות העין הנסים ונפלאות שהיה אז נגלה לעין כל. ועל זה אמר שם במדרש (ש"ר כז, א), רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז, י). כלומר, רעך זה הקב"ה, ונקרא רעך, שמושג בשכלך בראיית עיניך מעצמותך, עם כל זה ורע אביך, היינו בחינת אמונה וקבלה מאבותיך אל תעזוב, שצריך עוד אמונה נוסף על הראיה והשגה. וזהו שאומרים בתפלתנו תחילה אלקינו, המושג בשכלנו, ואלהי אבותינו, המושג מצד הקבלה. כי אם לא כן היה ראוי לומר אלהי אבותינו ואלקינו, כי תחילה מאמין ואחר כך משיג, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר:

והנה, אברהם אבינו ע"ה תחילה השיג וידע גדולתו יתברך מצד הקבלה, משם בן נח שראה את נח, ונח ראה את מתושלח שראה את אדם הראשון שראה חידוש העולם. או מכח חקירת השכל, כמו שאמרו (בבא בתרא טז ע"ב) אצטגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם. אחר כך אמר לו השי"ת לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך, ראיה מוחשת עין בעין נסים נגלים, כי ארץ ישראל הוא מתנהג שלא על פי הטבע כי אם בהשגחה גלויה, כדכתיב (דברים יא, יב) ארץ אשר יי' אלקיך דורש אותה תמיד [עיני יי' אלקיך וגו']. ולא יספיק לך כל זה, כי אם ואעשך לגוי גדול, ר"ל שאעשך לבחינת גוי גדול עם קדושו המאמינים בבחינת אמונה דייקא, כדכתיב (שם ד, ח] ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו', שהם למעלה מהשכל בבחינת אמונה, לכך ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, בראותם כי נושעים על ידי אמונתם בה' למעלה מהשכל, כמבואר במפורשי התורה בפרשיות הללו. וזהו שאמר המדרש על זה, זהו שאמר הכתוב שמעי בת בחינת שמיעה וקבלה, וראי בחינת השגת השכל וראות העין, אחר זה והטי אזנך לשמוע אל הקבלה מאבות נוסף על השגת השכל וראות העין, ואז ויתאו המלך יפיך, כי "הוא" דייקא, בחינת נסתר למעלה מהשכל, אדוניך. והבן כי הוא נעים: עוד יתבאר לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו' [יב, א-ב]. גם המדרש (ב"ר לט, א) הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא-יב) שמעי בת וראי וגו' והשתחוי לו, על פי מה שכתב הכלי יקר על הפסוק (להלן יח, א) וירא אליו ה', על דרך דכתיב (ישעיה נז, טו) אשכון ואת דכא ושפל רוח, וזהו אומרו וירא אליו, לעצמותו שהוא עפר ואפר (להלן יח, כז), לא מצד שהיה שמו אבר[ה]ם שמורה על רוממות והתנשאות, עיי"ש. ונקדים עוד מה שכתב הגאון מה"ר זלמן ז"ל בסידור, שער חנוכה (רעו. ד"ה והנה) על מזמור שיר חנוכת וגו', לבאר מה שאומרים (מוסף לשלש רגלים) ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, ולכאורה אינו מובן, דבשלמא לעלות ולראות אין אנו יכולים, אבל להשתחוות למה אין אנו יכולים. ושורש דבריו, שיש שתי מיני השתחויות. א', השתחואה החיצונית, להשפיל גופו, וזה אפשר בכל מקום. ב', השתחואה פנימיות, שהוא ענין ביטול רצון והנפש מפני פחד ה', וזה אי אפשר בלתי בבית המקדש שהיה שם גילוי שכינה כביכול, שלש פעמים בשנה יראה וגו' את פני ה' אלקיך (דברים טז, טז), ושם היה ביטול הנפש ממש כנר בפני אבוקה, וזה אין אנו יכולים עכשיו באויר ארץ העמים, עיי"ש באורך:

והנה, שמעתי לפרש רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז, ז), כמו ששום צמח האדמה לא יצמח בלתי אם הגרעין כלה ואבד אז פושט צורה ולובש צורה, כמו כן ישראל, בהיותם במצרים כמעט כלו אז בארץ, ונשתקעו במ"ט שערי טומאה (זוהר חדש ר"פ יתרו), עד הערה עליהם רוח ממרום להעלותם מבור שאון מטיט היון, ואז התחילו לצמוח לעם וגוי קדוש, ע"כ דבריהם. ולפי זה, אברהם אבינו שהיה מסתכל באצטגנינות שלו שאינו מוליד, עד שהגביהו הקב"ה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך (שבת קנו.) ואתן לך כח הולדה, היה צריך לבא מקודם לבחינת ביטול ובחינת אין, להיות פושט צורה ולובש צורה כח המוליד, על דרך צמח השדה, ואי אפשר לבוא לבחינת ביטול בלתי בארץ ישראל ומקום המקדש, ששם גילוי שכינתו יתברך. וזהו שאמר לו השי"ת לך לך לעצמותך דייקא, בחינת עפר ואפר, לכן תלך אל הארץ אשר אראך כביכול את הוי"ה הנאמר בראש הפסוק, היינו גילוי שכינתו יתברך, כמו שנאמר להלן וירא אליו ה', ואז ואעשך לגוי גדול, ואיתא במדרש (שם, יא) אני בורא אותך בריה חדשה, עיי"ש. ולכן היה צריך להיות בחינת ביטול, בחינת עפר ואפר, למען יברא אחר זה בריה חדשה בחינת יש מאין בכח המוליד:

וזהו שאמר המדרש שמעי בת וגו', עד והשתחוי לו, דייקא השתחואה פנימיות, ביטול הנפש ממש, כי אז יוכל להעשות בריה חדשה וגוי גדול, רבבה כצמח השדה. וזה סוד (לעיל יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד, כלומר, אחר שהיתה בחינת "אין", לה ולד. וזהו שאמרו חז"ל (שם לח, יד) כל מקום שנאמר אין לה, הוי לה: ולהעמיק הענין יותר, יש לומר על פי המבואר בסידור הנ"ל שער הלולב (רסא ע"ב רסג ע"ב) לבאר שורש ענין התכללות עשר ספירות ושני הפכים חסד וגבורה, הוא בא מהמשכת אור עליון אשר נעלה משני הפכים, על כן יתבטל מציאותם ויתכללו והיו לאחדים ממש. וזהו כגוונא דאינון מתייחדין לעילא וגו' (זוהר תרומה קלה.), עיי"ש באורך:

והנה, אברהם מדתו חסד (שם לך צו.), ועל כן הוצרך להוליד את יצחק, מדת פחד וגבורה. ויצחק את יעקב, בחינת תפארת, קו האמצעי. וזה היפך מזה, ואי אפשר בלתי על ידי התכללות זה בזה, על ידי בחינת ביטול המציאות. וזהו שאמר השי"ת לאברהם לך לך דייקא (בחינת עפר ואפר, בחינת ביטול המציאות), אשר אראך, בחינת ארך, בחינת אין (שם נשא קכט.), כי "אראך" אותיות "א' ארך", והבן. אחר זה ואעשך לגוי גדול, בחינת חסד (שם לך עח.), ואברכך להוליד בחינת יצחק פחד, ופירש רש"י זה שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב, והתכללות אי אפשר בלתי אם תלך לארץ ישראל להיות בטל ומבוטל בחינת עצמותך, וכמו שנתבאר, והבינהו. על כן הביא המדרש הפסוק שמעי בת וגו', עד והשתחוי לו דייקא, כאמור למעלה:

עוד יתבאר לך לך וגו' אשר אראך [יב, א-ב]. כי מה שזכה לבחינת ענוה ושפלות שאמר (להלן יח, כז) ואנכי עפר ואפר, היינו אחר שבא לארץ ישראל, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), ושורש החכמה הוא בחינת ענוה, על דרך איזה חכם המכיר מקומו וערכו (עי' משלי כו, יב ובמפרשים שם), ואמרו (חדושי אגדות מהרש"א, שבת לא. ד"ה מפני מה) כל גאה שוטה:

וזהו שאמר לו השי"ת לך לך דייקא לעצמותך בחינת עפר ואפר, כמו שנתבאר לעיל, ולזה אמר הארץ הידועה אשר אראך, כלומר ששם אראה לך את עצמותך, ר"ל להכיר שפלותך, על דרך ששמעתי מפי מוזלה"ה מה שהראו לו בחלום בראש השנה את התנהגות שלו למען דעת שפלותו, ונעשה מזה נכה רוח. ואחר זה ואעשך לגוי גדול, כי מאן דאיהו זעיר איהו רב (זוהר חיי קכב ע"ב):

ועל זה יבואר תורת המסורה, ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה (יב, ט), על דרך הרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כה ע"ב), ומדי יום ביומו בעלותו למעלה היה הלוך וחסר (לעיל ח, ה), כי הכיר חסרונו של אתמול, ולכן היה (שם, ג) הלוך ושב בתשובה, על דרך המעשה של רב סעדיה גאון ז"ל המובא בספר סידורו של שבת (ח"ב דרוש ג פ"ג מאמר ה) כידוע. והן דברי המדרש (ב"ר לט, א) שמעי בת, עד והשתחוי לו (תהלים מה, יא-יב), בחינת ענוה ושפלות, כאמור למעלה:

או יאמר ויאמר ה' אל אברם וגו' [יב, א-ב]. במדרש (ב"ר לט, א) פתח רבי יצחק (תהלים מה, יא-יב) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו', הוי ויאמר ה' אל אברם. צריך להבין סמיכות האי קרא להכא, ומאי בעי המדרש בזה. עיין באור החיים (ריש הפרשה) מה שכתב לפרש, דכאן לא נאמר וירא אליו, רק שמע דבר ה', אחר כך כתיב (יב, ז) וירא (אליו) ה' [אל אברם] וגו', והיינו דקאמר בתחילה שמעי, אחר כך וראי, עיי"ש:

גם אנכי אענה חלקי על דבר זה. דיש לדקדק בקרא גופיה, דקאמר אל הארץ בה"א ידועה, משמע הארץ הידועה, המובחר שבארצות דהוא ארץ ישראל, אם כן למה לי אשר אראך. ובזה יבואר מה שנאמר (להלן טו, א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, תיבת במחזה צריך ביאור. תו יש לדקדק בהאי קרא שהביא המדרש, א', דהוה ליה למימר בת שמעי וראי, ולמה אמר תחילה שמעי ואחר כך בת. ב', דנקט לכאורה שלא כסדר, שמעי וראי, אחר כך הטי אזנך, הא כיון ששמע וראה אין צריך להטות אוזן לשמוע, ואיפכא מבעיא ליה לכתוב, הטי אזנך ושמעי וראי. ואם תאמר דהטי אזנך הוא פירוש לשמעי והכי קאמר, שמעי על ידי הטי אזנך, אכתי הכי הוה ליה למימר, שמעי והטי אזנך וראי. ג', דבכל מקום דאמר הטי אזנך מפרש אלי, כדכתיב (תהלים לא, ג) הטה אלי אזנך, וכתיב (שם קטז, ב) כי הטה אזנו לי, דבלא תיבת לי יש משמעות בלשון הטי אזנך להטות אוזן שלא לשמוע, והכא קאמר הטי אזנך ולא אמר לי. ד', מה זה דדייק הטי אזנך דייקא, ולא סגי אי הוי אמר והטי אוזן: והנראה בכל זה בהקדים הא דאיתא בתיקוני זוהר הק' (ריש תקון מ), בראשית, תמן ראי, תמן שמעי, תמן בת. וצריך ביאור. ובספר הק' אור המאיר (ריש) פרשת תבוא כתוב לאמר, כי מצינו (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות, ודרשו חז"ל (מכילתא יתרו, בחודש פ"ט) רואים את הנשמע, ולכאורה הוא נגד טבע הבריאה, כי חוש הראיה משמש בפני עצמו וחוש השמיעה משמש בפני עצמו. אמנם לפי האמת אתי שפיר, כי יש חוש המשותף, ושם הכל חד. ולהשכילך בינה, דע כי כל חוש נמשך ממדה ידועה, וחוש המשותף ממדה יותר עליונה אשר אין שם פירוד והתחלקות כלל (פרדס רמונים, שער כג פכ"א.). וכשהאדם מזכך את עצמו עד בחינת חוש המשותף, בנקל יכול לראות הנשמע. וזהו שאמר הזוהר, כי בראשית תרגום ירושלמי בחוכמא, כלומר כשחננך ה' ונתן לך חלק בחכמה עליונה שהוא למעלה מעולם הנפרדים, ותמן מעורבין החושים בחוש המשותף, תמן ראי תמן שמעי, ויכול לראות הנשמע, ע"כ דבריו ז"ל, עיין שם כי נעמו:

ואני אבוא למלא את דבריו. מה שאמר הזוהר הק' תמן בת, ר"ל כי אבא יסד ברתא כידוע (זוהר פינחס רנו ע"ב), ובחינת בת היא מדה אחרונה, המקבלת ממדות העליונות, והיא נקראת כל (שם בא לז.). וזה סוד מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא טז ע"ב) בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, שבה נכלל הכל. ונקראת גם כן חוש המשותף. וכיון שהיה התגלות השכינה הנקרא בת (זוהר יתרו פה ע"ב) במעמד הר סיני, לכן זכו לראות הנשמע. וזהו שאמר תמן ראי תמן שמעי, כי תמן בת, והבן: וזה סוד מה שאמרו חז"ל (שם יב.) חכם עדיף מנביא. כי חכם שיש לו יד בחכמה עליונה ששם התערבות החושים, ממילא יכול לראות הנשמע, מה שאין כן נביא שאינו אלא שומע ניב שפתים, אבל אינו רואה:

ובזה יש להבין מקרא שכתוב בשמואל א' ט' (ט) כה אמר האיש כו' כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, כיון שכל ישראל זכו במעמד הר סיני לראות את הנשמע, כל שכן משה, ומסתמא גם יהושע והזקנים היה להם בחינה זו לראות הנשמע, וגם שמואל שהיה שקול כנגד משה ואהרן (ברכות לא ע"ב) היה לו בחינה זו לראות הנשמע, לכן אמר (שם, יט) אנכי הרואה, שהיה רואה את הנשמע. אבל אחר כך שהדורות הולכים ומתמעטים לא היה בחינה זו, רק אזנים לשמוע דבר ה', ולא לראות דברי ה', על כן אינו נקרא רואה אלא נביא, על שם ששומע ניב שפתים. וזהו שאמר כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. ואולי לזה נקראים חכמים (במדבר טו, כד) עיני העדה, על שם שבבחינת חכמה יש להם עינים לראות הנשמע:

ובזה אמרתי לפרש מה שאמר הקב"ה למשה חכם אתה ואתה מבקש לכנוס לארץ. והוא תמוה. ולדרכנו נכון, כי משה לא היה מבקש רק לראות הארץ, כדכתיב (דברים ג, כה) אעברה נא ואראה את הארץ, ועל זה אמר לו השי"ת (שם, כז) ושא עיניך וגו' וראה וגו', ויש להבין לשון ושא עיניך, דמי לא סגי באמור אליו ראה כו'. אבל הענין, כי לכאורה איך יוכל אדם לראות כל ארץ ישראל שהיה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות (מגילה ג.). אבל האמת כי לא היה רואה בעין הגשמי שהוא בבחינת גבול, כי אם בעין הרוחני, באותו עין שהיה רואה את הנשמע. וזהו שאמר ושא עיניך לבחינת ראיה רוחנית, ובזה וראה. וזהו שאמר לו השי"ת חכם אתה, ויש לך יד בחכמה עליונה לראות הנשמע שהוא למעלה מהטבעי, אם כן למה אתה מבקש לכנוס לארץ כדי לראותה, הלא גם מכאן תוכל לראותה, כמו שאמר לו ושא עיניך וגו' וראה בעיניך המיוחד לך לראות הנשמע, כי לא תעבור את הירדן הזה, כלומר הגם שלא תעבור את הירדן, מכל מקום תוכל לראות, על דרך (שמות יג, יז) כי קרוב הוא, שמפרש הראב"ע אף על פי שקרוב הוא, עיי"ש:

ובזה אמרתי לנעוץ סוף התורה להתחלתה, לעיני כל ישראל (דברים לד, י-יב), בראשית וגו'. כי שם (שם, א) נאמר ויראהו ה' את כל הארץ וגו', ואיך יכול אדם לראות בעין הגשמי כל הארץ. לזה אמר אל תתמה על זה, כי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, לעיני דייקא, שזכו לראות הנשמע, אם כן קל וחומר שהיה למשה עצמו בחינה זו, וזו ראיה רוחנית למעלה מהטבע, אם כן באותו ראיה זכה לראות כל הארץ. ושמא תאמר מאין זכו ישראל לראות הנשמע, לזה אמר בראשית ברא אלקים וגו', כתרגומו בחוכמא ברא ה' וגו', אם כן כיון שזכו לבחינת חכמה, שתמן ראי תמן שמעי ותמן בת כאמור למעלה, אם כן זכו לראות הנשמע. וגם על דרך הפשוט יש לומר כן על פי מה שכתב הרמב"ן (לעיל א, א) לפרש הפסוק בראשית ברא וגו', שמתחילה ברא חומר היולי [כו'], ודע כי השמים וכל צבאם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד, ומתחילה ברא אלו שנים מאין, ואחר כך הכל עשה מהם. וזה משמעותו, בתחילה ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כי הוציא חומר שלהן מאין, והארץ תכלול ארבע יסודות כלם, עיי"ש באורך. אם כן חומר היולי הוא חוש המשותף שממנו נבראו החמשה חושים, אם כן הביאם השי"ת לבחינת ראשית הבריאה בבחינת חוש המשותף, וזהו כל ישראל בראשית, על כן ראו את הנשמע, והבן:

נחזור לעניננו. ויאמר ה' אל אברם לך לך, והנה שמע אמרות ה' ולא בא לכלל ראיה לראות הנשמע, כי אז בחוצה לארץ לא היה לו בחינה זו, לזה אמר לו השי"ת לך לך אל הארץ הידועה, היא ארץ ישראל, אשר אראך, כלומר שמה שאתה שומע היום דבר ה', שם תראנו, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), ובבחינת חכמה יכול לראות הנשמע, ומזה תדע כי ואעשך לגוי גדול וגו', כי כל זמן שאתה מתנהג על פי טבע אין אתה מוליד, אבל בארץ ישראל שתזכה לבחינת רואה את הנשמע, שהוא למעלה מטבע, וממילא למעלה מן הטבע תוכל להוליד, על דרך שאמר לו (שבת קנו.) צא מאצטגנינות שלך, ועל ידי מה תזכה להיות למעלה מהטבע לראות את הנשמע ולהוליד. לכן גמר אומר כי ואברכך ואגדלה שמך, הריני מוסיף ה"א על שמך (ב"ר לט, יא), שהיא רומזת לבחינת בת, שהיא ה"א אחרונה (זוהר בראשית כז ע"ב), על דרך בת היה לו לאברהם ובכל שמה, וכשתמן בת, תמן ראי תמן שמעי, ובבחינה זו יוליד בנים, כאמור:

וזהו שאמר הכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו', כלומר שנגלה אליו דבר ה' ממש לראות הנשמע, כיון שהיה בארץ ישראל. וזהו שאמר הכתוב (להלן טו, ד-ה) והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה וגו', כי כיון שרואה הנשמע הוא למעלה מהטבע, אם כן שוב יוכל להוליד. וזהו שאמר לו הבט נא השמימה, ופירש רש"י הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מכוכבים, כלומר שהגביהו למעלה מהטבע והמזל, כמו שנתבאר:

ובזה תבין מה שנקרא אברהם עצמו בת, כדכתיב שמעי בת וראי, ודרשינן במדרש על אברהם. כי הרמב"ן פרשת תולדות (להלן כה, כח) על הפסוק כי ציד בפיו, כתב, והנכון כי [הוא מליצה כי] עשו יצוד ציד בפי אביו, יכונה האיש במעשהו לתדירתו, וכן אמר (תהלים קט, ד) ואני תפלה, ע"כ. וכמו כן, מחמת שהיה מדתו ומעשהו תדיר במדה הנקראת בת, מזה זכה הוא להיות מכונה בשם בת. ואולי זה סוד מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא עה ע"ב) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה וגו', כלומר, על שדבקים בו בשמו תמיד, יקראו בשמו, כאמור למעלה:

והן הן דברי המדרש. דהוי קשה ליה מה זה דקאמר אשר אראך, לזה מפרש דהאי קרא שמעי בת, משתעי ביה באברהם. והכי פירושו, מתחילה אמר שמעי דבר ה', אחר כך יכונה בשם בת, שיזכה לבחינת בת הנקרא בכל, ואז וראי, כלומר יהיה רואה מה ששמע, בבחינת רואה את הנשמע, אם כן שוב אין צריך אזנים לשמוע, לכן אמר והטי אזנך, כלומר שתטה אזנך הגשמי לבלי לשמוע בו, כי בעינך תראה את הנשמע, כי ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך, שזכה אברהם לבחינה הנקראת אדון כל הארץ, כמו שכתב שערי אורה (שער א, ח.) שזה סוד מאמר חז"ל (ברכות ז ע"ב) עד שבא אברהם וקראו אדון, ע"ש, והוא בחינת בת. הוי ויאמר ה' אל אברם וגו', כלומר השתא מובן מה שאמר לו אשר אראך, שפירושו שתזכה לראות הנשמע, כאמור למעלה: וזהו שאמר הכתוב (צפניה ג, כ) בעת ההיא אביא אתכם וגו' בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה'. כלומר, שתראו אז בעיניכם מה שאמר ה', כמו שנאמר (ישעיה מ, ה) ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר, שפירש בספר אפיקי יהודה (דרוש כג אות יח) וראו כל בשר יחדיו מה שפי ה' דבר, שיזכו לראות הנשמע. וזהו שאומרים בתפילת מוסף בקדושת כתר והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי, ולא אמר לאזני כל חי, להיות הכוונה שזכינו במתן תורה לראות הנשמע, כמו כן ישמיענו שנית לעיני כל חי לראות הנשמע. ולזה גמר אומר לאמר הן גאלתי אתכם, ואז אחרית כראשית, ובבחינת ראשית יראו הנשמע, כי שם הכל אחד:

וזה שאנו מבקשים יראו עינינו, אז וישמח לבנו גו' באמור לציון מלך, כלומר שיראו עינינו באמור לציון מלך אלקיך בבחינת רואה הנשמע, כן יקום במהרה בימינו אמן. ואפשר זה שהתפלל אברהם (להלן כב, יד) ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' (זהו ארץ ישראל הנקרא הר, כמו שפירש הרד"ק ישעיה סימן י"א (ט)) יראה, האמירה עצמה, כאמור:

או יאמר לך לך וגו' אשר אראך [יב, א-ב]. יתבאר, כי ידוע (ב"ר לט, יד) מדתו של אברהם להכניס רבים תחת כנפי השכינה ולגייר גרים. וזה עיקר הכנסת אורחים, שהוציא ניצוצות הקדושים ממקום שהיו, והביאם אל הקדושה. והנה, ענין זה נקנה בשני דרכים. א', על ידי שמושך לבן של בני אדם בדבריו בהתחברות עמהם על ידי אכילה ושתיה, כדכתיב (להלן כא, לג) ויטע אש"ל, ראשי תיבות א'כילה ש'תיה ל'ויה (מדרש תהלים לז, א), ועל ידי זה ויקרא שם בשם ה' וגו', וכדמצינו (שבת יז ע"ב) גזרו על יין וכו' משום בנותיהם, הרי שענין אכילה ושתי' בני אדם יחד גרמא להתקרב ולהתחבר זה עם זה. וכן אומרים בשם צדיקים. ב', על ידי שהצדיק רואה במקום שיש שם ניצוץ הקדוש, בראיה בעלמא קנה ליה ומוציאו אליו, ועל דרך שאמרו (בבא מציעא ב.) סלקא דעתך מאי מצאתיה ראיתיה, ולכאורה מהיכן סלקא דעתך לומר כך, אלא מפני שכן הוא בבחינה רוחנית שבאותו דבר, הוה אמינא גם לענין גשמית כן הוא שקנה ליה בראיה בעלמא בבחינה גשמית ממש, קא משמע לן דלענין גשמיותו אינו כן, אבל לענין בחינה רוחנית שבאותו דבר ודאי כן הוא. ועיין מה שכתבנו בזה בפרשה הקודמת (ד"ה והנראה). והיינו דכתיב (ישעיה מט, יח) שאי סביב עיניך וראי, אז ממילא, כולם, ר"ל כל הניצוצות, נקבצו ובאו לך:

והנה, אברהם אבינו ע"ה בחוצה לארץ לא היה לו בחינה זו לקנות ולמשוך אליו על ידי הראיה לבד, כי אם אחר שבא לארץ ישראל, שהוא בחינת עינים, כדכתיב (דברים יא, יב) ארץ אשר וגו' עיני ה' אלקיך בה. ועוד, שעדיין קודם שנימול לא תיקן לגמרי בחינת עינים, וכפירוש רש"י (להלן יז, א) על התהלך לפני והיה תמים, כי עד עתה חסר שתי עינים כו', ואחר שנימול ניתנו לו להיות ברשותו, וכמו שכתב (המזרחי) [הגור אריה], עיי"ש. וכל זה לא היה כי אם אחר שהיה בארץ ישראל. וזהו שנאמר לך לך, ר"ל לבחינת עצמותך ומדתך לגייר גרים ולמשוך הנצוצות הקדושים להקדושה, מארצך וגו', אל הארץ הידועה והיא ארץ ישראל, אשר אראך וגו', ואעשך לגוי גדול כלומר שעל ידי הראיה לבד תמשוך הנצוצות הקדושים ותכניס רבים תחת כנפי השכינה ותגייר גרים, ובזה לבד אעשך לגוי גדול, כי כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין יט ע"ב), וכפירוש רש"י (יב, ה) על ואת הנפש אשר עשו, עיי"ש. ונוסף על זה ואברכך ואגדלה שמך, שאוסיף ה"א על שמך (ב"ר לט, יא), שאז יהיו בחינת עיניך ברשותך, ותוכל לקנות בראיה בעלמא, והבן:

או יאמר לך לך וגו' [יב, א-ב]. יש לדקדק דלכאורה נקט שלא כסדר, דתחילה יוצא מבית אביו, אחר כך ממולדתו, אחר כך מארצו. ועיין באלשיך. ב', אומרו אשר אראך, דמדקאמר אל הארץ בה"א ידועה, משמע דידוע איזה ארץ. ובפרט לפי מה שכתבו המפורשים שכבר התחיל אברהם ללכת לארץ כנען, כדכתיב בפרשה הקודמת (יא, לא), עיין ברמב"ן (יב, א) ומזרחי (יב, ב ד"ה התרחק) ובנזר הקודש פרשה ט"ל סימן יו"ד (מד"ה אבל), עיי"ש, אם כן מה זה קאמר אשר אראך. ג', להבין המדרש (ב"ר לט, ח) זהו שאמר הכתוב (תהלים נה, ז-ח) מי יתן לי אבר כיונה וגו', מה היונה קופצת באחת מאגפיה ופורחת באחת מאגפיה וגו', הנה ארחיק נדוד טלטול אחר טלטול, אלין במדבר סלה, מוטב שאלין במדבריות של ארץ ישראל כו'. דקשה, מה שייכות להכא, וגם איך נרמז בכאן ארץ ישראל דקאמר במדבריות של ארץ ישראל: והנראה לי בזה על פי מה שכתב השל"ה פרשת ויחי (פרק תורה אור אות ד) על הפסוק (להלן מז, ל) ושכבתי עם אבותי, ובספר ערבי נחל פרשת שלח (דרוש א) אהא דקאמר בגמרא (שבת לא ע"ב) כיון דכתיב (במדבר ט, כ) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, עיי"ש. ובפירוש מצינו הדבר מבואר בגמרא פרק גיד הנשה בחולין צ"א (ע"ב) וברש"י פרשת ויצא (להלן כח, יז) לגבי יעקב, כיון דמטי לחרן יהיב דעתיה למיהדר וקפצה לו הארץ, עיי"ש והבן. הגם שהיה בלוז, קראו (שם, יט) בית אל, ואמר (שם, יז) אין זה כי אם בית אלקים, כי בא לשם הר המוריה ומקום המקדש. והטעם, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.), וקפצה הארץ למקומה:

כמו כן אני אומר באברהם, שהיה הכולל של אומה הישראלית, מיד שהיה בדעתו ללכת אל ארץ ישראל אחר שיצא מבית אביו שהיה מלאה גילולים, מיד קפצה לו קדושת ארץ ישראל ובא מיד לארץ ישראל. וזהו שאמר הכתוב כסדר, תחילה לך לך מארצך (לארץ ישראל), אחר כך תבוא לבחינה אשר מגודל התשוקה ומחשבה הטובה מיד שתצא מבית אביך (תבא) אל הארץ. ושמא תאמר איך אדע כי קפצה הארץ, לזה אמר לו השי"ת אשר אראך בחוש, שתרגיש מיד קדושת הארץ, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב). וזהו שאמר ואעשך לגוי גדול, ואיתא במדרש (ב"ר לט, יא) אותו אומה שנאמר עליו (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו'. הכוונה בזה, כדאיתא במדרש (ד"ר ב, יד-טו) אשר הוא קרוב לה' אין כתיב כאן, אלא אשר לו אלקים קרובים אליו, ר"ל שכביכול הוא יתברך מקרב את עצמו אל ישראל. כמו כן אקרב ארץ ישראל אליך, וכדמצינו ביעקב דיהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה הארץ התחתונה ועליונה הנקרא אלקים, כידוע (עי' זוהר בראשית טו ע"ב): וזהו שנאמר לך לך. כי רש"י פירש שהדרך ממעט שלשה דברים, ממעט את השם, ופירשו המפורשים שממעט עבודת השם. כי בודאי אברהם בשבתו בביתו, לן בעמק הלכה וקידש ארבע אמותיו, כמו שאמרו (ברכות ח.) אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, ומקובלני מפי מוזלה"ה שכשמקדש אדם ארבע אמות שלו נקרא בחינת ארץ ישראל, אם כן הדרך מגרשו מהסתפח בנחלת ה' בהיותו נע ונד. אבל האמת כי מיד בצאתו מבית אביו בא לבחינת ארץ ישראל ממש, והיינו לך לך, למקומך ומדרגתך כמו בשבתך בבית. והיינו דאיתא בשמואל (שמואל"א ז, יז) כי שם ביתו, ואמרו ז"ל (שם י ע"ב) כל מקום שהלך, ביתו עמו:

והיינו דמצינו בדוד המלך ע"ה בברחו מפני שאול (תהלים נז, א) ובברחו מפני אבשלום (שם ג, א), שהיה נע ונד בארץ לא לו, אבל הוא כל מקום שהלך הלך עמו קדושת ארץ ישראל, כדמצינו (פרדס רמונים, שער כה פ"ב) בדור המדבר, שבכל מקום שהלכו היו בארץ ישראל. וזה בחינת יונה, פרח בחד גפא ונח בחד גפא, כמו כן אפילו בהיותו פורח בחד גפא, היה נייח בחד גפא בקדושת ארץ ישראל, כדפירשו בפסוק הנ"ל על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, עיי"ש. וזהו שאמר דוד מי יתן לי אבר כיונה, דפרח בחד גפא ונייח בחד גפא (גם יש לומר דמלבד פירוש המדרש, אפשר דמרמז ברוח הקדש על יונה בן אמתי בהיותו במעי הדגה, שאמר (יונה ב, ה) ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך, ופירש רש"י (שם, ז) ראיתי הגהינם ומשם העליתני והנני עתה [כנגד] תחת ההיכל שבירושלים. והיינו שנתפשט לשם קדושת ההיכל שבירושלים, מפני שקידש וזיכך אבריו וגידיו. וזהו שאמר מי יתן לי אבר (זך וקדוש) כיונה (בן אמתי)), אז אפילו אעופה ממקום למקום ואשכונה במקום אחד, והנה ארחיק נדוד טלטול אחר טלטול, עם כל זה אלין במדבר סלה, היינו בבחינת מדבר, שנתפשט שם קדושת הארץ בהיות ישראל במדבר. וזהו שאמרו במדבריות של ארץ ישראל, כי מרמז על היות ישראל במדבר שהיה שם בחינת ארץ ישראל, אם כן איננו נע ונד, כי הוא חונה במקום אחד בהר אלקים בארץ ישראל: וזהו שאמר גם כאן השי"ת לאברהם, למען ידע כי לא יטרדנו הדרך, כי מיד בצאתו מבית אביו יבוא לארץ ישראל ושם ינוח. וזהו שנאמר להלן (יב, ד) וילך אברם כאשר דבר אליו ה', ר"ל מיד שדיבר אליו ה' הלך מיד לארץ ישראל, והוא כ"ף הזמני. וזהו שנאמר להלן (שם, ה-ו) ויצאו ללכת ארצה כנען, מיד ויבואו ארצה כנען, כי קפצה לו הארץ לכאן, אחר כך ויעבור אברהם בארץ ממש, והבינהו: עוד יתבאר אל הארץ אשר אראך [יב, א-ב]. על פי דברי רב סעדיה גאון על הפסוק (שיר השירים ב, ט) משגיח מן החלונות וגו', דלפעמים משגיח עלינו בהשגחה פרטיית וגלויה, כמו בשעת יציאת מצרים ובעת היותינו על אדמתנו נעשה לנו נסים נגלים לעין כל, ולזה נקרא משגיח מן החלונות, שאנחנו רואים שהקב"ה משגיח עלינו כמו במי שמשגיח דרך חלון, המושגח ממנו רואה את המשגיח עליו. ולפעמים הקב"ה משגיח עלינו בדרך הסתרה, ועושה לנו נסים בהתלבשות הטבעי, כמו בימי מרדכי וכל זמן היותינו בארץ לא לנו, וזה נקרא מציץ מן החרכים, שהוא מציץ ומביט אותנו אך בהסתר, כמו מי שרואה דרך חרכים, אין הנראה רואה אותו, ע"כ דבריו: וזהו החילוק שבין ארץ ישראל לארץ העמים. כי בארץ ישראל שאינה תחת השר רק תחת יד הקב"ה (זוהר וירא קח ע"ב), כדכתיב (דברים יא, יב) ארץ אשר וגו' עיני ה' אלקיך בה וגו', היא מושגח בהשגחה גלויה. מה שאין כן שאר ארצות, שהם תחת שרי מעלה (זוהר שם), השגחה אלקית מלובש תחת הטבע. וזה שאמר לו הקב"ה אל הארץ אשר אראך. ובזה פירש מוזלה"ה (תפלה למשה לב, ז אות ב) שבענו מטובך (שמו"ע לשבת ויו"ט), כלומר, שנראה טובות גלויות שנזכה לבנים ולממון הכל בדרך נסי, ולא בדרך טבעי. וזה הוא רק בארץ ישראל, שהוא למעלה מהטבע, שם יוכל לקבל טובות גלויות:

וזהו שאמר לו אל הארץ אשר אראך, כלומר שאוכל להראות לך הטובות בדרך גלוי, זה רק בארץ ישראל. ומה הן הטובות, לזה אמר ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו': או יאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' [יב, א]. תיבת לך צריך ביאור. ובתנחומא (לך א), ילמדינו רבינו, אדם מישראל מהו שיקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך כו'. והוא כולו מקשה, מאי שייך להכא. וגם קשה, שהוא דלא כבית הלל שאמרו כל אדם קורא כדרכו שנאמר (דברים ו, ז) ובלכתך בדרך, עיין ברכות י' (ע"ב). ובדף י"ג (ע"ב) בתוספות ד"ה על לבבך, שכתבו לבית הלל כשהוא מהלך, מצוה מן המובחר לעמוד בפסוק ראשון, והביאו התנחומא דכאן לראיה. והוא פלאי, דבתנחומא מבואר דאסור להלוך בפסוק ראשון, והם כתבו לבית הלל מצוה מן המובחר לעמוד. ולא ראיתי לאחד שהרגיש בזה:

ואמרתי לבאר זה על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, פר' תרומה ד"ה ועוד י"ל) לפרש (תהלים קיט, קיא-קיב) נחלתי עדותיך וגו' נטיתי לבי וגו', כי יש שתי מדריגות בישראל. הא', האנשים העובדים ה' בשעת תורה ותפלה, אבל בשעה שעוסקים בצרכי עולם הזה, כגון משא ומתן ואכילה, אין להם שכל לעבוד בזה גם כן להבורא ב"ה. ומדריגה השניה היא שכל מעשיהם לשם שמים, וכדאיתא באורח חיים סימן רל"א, ועל דרך שאמר דוד המלך ע"ה (שם קלב, ד-ה) אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא בזה מקום לה', שיהא לצורך עבודה להשי"ת, כדאיתא (בש"י) [בספרי יראים]. אמנם לאו כל מוחא סביל דא שיהא הידים עסקניות ומחשבותיו חכמניות. ואמנם מצינו (מגילה כא ע"ב) לענין הא דקאמרו (ראש השנה כז.) תרי קלי לא משתמע, בהלל ובמגילה אפילו עשרה, דכיון דחביבא יהבי דעתייהו. הוא הדין בזה, מי שהתורה חביבה עליו יהיב דעתיה, אפילו בשעה שעוסק בצרכי עולם הזה אינו מסיח דעתו מהשי"ת ומתורתו. אבל מי שאין התורה חביבה עליו, הלואי שיהא דעתו צלולה בשעת תורה ותפלה. וזהו שאמר הכתוב נחלתי עדותיך לעולם בלי הפסק, כי ששון לבי המה, אז הוא אצלי כירושה שאין לה הפסק, כי אפילו בעניני עולם הזה דעתי על התורה. אבל אם אינו אצלי חביב, כי אם נטיתי לבי לעשות חקיך, לעולם עקב, כלומר רק בכלות עניני עולם הזה כשאפנה אשנה, עד כאן דבריו ז"ל:

ובזה פירשתי תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד), אל תקרי מורשה אלא מאורסה (ברכות נז.). על פי שכתב הרא"ש (ברכות פ"א סי' יג) לענין ברכת התורה, אמאי העוסק במשא ומתן כשיושב אחר כך ללמוד אינו מברך, הא הוי הפסק. ותירץ, מפני שמתנהג בעניני משא ומתן על פי התורה לא מקרי היסח הדעת, והוי כעוסק בתורה. ובזה תירצו המפורשים הא דקאמרו (קידושין מ ע"ב) אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי יז, יד) פוטר מים וגו', ואיתא (שבת לא.) ששואלין נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה, הרי ששואלין בתחילה על משא ומתן אם היה באמונה. ותירצו, דהשאלה הוא אם נשאת ונתת באמונה, אם קבעת עתים של משא ומתן גם כן בתורה, ולא מקרי ביטול תורה. הרי תחילת דינו על דברי תורה, והבן. וזהו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ר"ל אפילו ליעקב, שהם פחותי ערך העוסקים במשא ומתן, גם כן התורה להם בבחינת מורשה שאין לה הפסק, כי גם בשעת משא ומתן דעתו על התורה, על דרך (ברכות לה ע"ב) הנהג בהן דייקא (מדת) [מנהג] דרך ארץ. וזהו שאמרו אל תקרי מורשה אלא מאורסה, כשהתורה אצלינו חביבה כארוסה, וכמשוש חתן על כלה נשיש בתורתו יתעלה, אז יהבו דעתייהו, והוי בבחינת ירושה שאין לה הפסק לענין לך ואחריך לפלוני (בבא בתרא קכט ע"ב). מה שאין כן מתנה, דיש לה הפסק:

ואני אומר כי דברי זקיני זצוק"ל המה מפורשים בתורה הק'. כי הטעם של בית שמאי שאין קורין כשהוא מהלך יש לומר כי ההולך אינו יכול לכוון כראוי, אם כן זהו כשאינו עובד כי אם מיראה, אבל מי שעובד מאהבה יהיב דעתיה לכוון כראוי בלכתו ובשבתו במקומו. וזהו שאמר הכתוב (דברים ו, ה-ז) ואהבת את יי' אלקיך, כשתבוא לבחינת אהבה, אז ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו'. ובזה יש לפרש, דבית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ובבקר יעמוד, אבל אין לקרוא כשהוא מהלך, משום שהיו בחינת מדת גבורה, בחינת יראה. אבל הלל מדה אחרת היתה בו, בחינת חסד ואהבה, כנודע (זוהר פינחס רמה.), לזה אמר קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך, וכדאיתא (בברייתא) [במשנה], עיי"ש:

והנה, רש"י פירש לך לך, להנאתך ולטובתך, כאן אי אתה זוכה לבנים כו'. ואחר כך פירש רש"י לפי שהדרך ממעט שלשה דברים, פריה ורביה וממון ושם. והקשו המפורשים, בשלמא אם היו לו בנים הוצרך להבטיחו שהדרך לא ימעטו מפריה ורביה, אבל אברהם ושרה לא היו להם בנים עד בואם אל ארץ ישראל, ומה מקום לזה. והוא סתירה לפירוש רש"י מניה וביה:

והנראה בזה למאי דכתבו בספרים דמצות פריה ורביה היא גם כן בתורה, שיהא לו שכל המוליד לחדש חידושי תורה. ועל זה הוצרך להבטחה, כי בביתו היה זקן ויושב בישיבה (יומא כח ע"ב), ושתי כליותיו יועצות לו חכמה (ב"ר סא, א), והיה חושש שיבטל מזה בדרך הילוכו, על זה הבטיחו הקב"ה שהדרך לא ימעטנו מזה, כי גם בלכתו יעסוק בתורה במחשבה ויחדש חידושי תורה, יפרה וירבה ויעשה פרי. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, א) אשרי תמימי דרך (שהם תמימים אפילו בדרך, ועל דרך שפירש רש"י (להלן לג, יח) ויבא יעקב שלם, בגופו ובתורתו וגו', הם) ההולכים בתורת ה', שעוסקים בדרך בתורה:

ובזה יש לפרש לך לך, כי בשמואל א' זיי"ן (טז-יז) כתיב והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל [והמצפה] ושפט את ישראל את כל המקומות האלה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואמרו חז"ל (ברכות י ע"ב) כל מקום שהלך, ביתו עמו, עיין רש"י. ולדרכנו יאמר, כי בלכתו בדרך היה עוסק בתורתו ועבודתו התמימה כמו בביתו, והיה שופט את ישראל להורות להם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, וזהו ביתו עמו. ואמנם מי שאינו במדרגה זו להיות בדרך באותו בחינה שהוא בביתו ממש, הרי כשהולך בדרך מקרי הולך לעצמו, על דרך שא' לפרש ויעבור והנה איננו (תהלים לז, לו), כלומר כשעובר בדרך, הנה איננו מה שהיה בביתו. אבל מי שהוא עוסק בתורתו ועבודתו בדרך כמו בביתו, הרי הוא הולך מעצמו אל עצמו, כי בכל מקום ביתו עמו, כמו שנתבאר. וזה לך לך לעצמך, כי הדרך לא ימעטך מפריה ורביה בתורה וממון ושם טוב, אדרבה על ידי הדרך אודיע טבעך וטובך וענותנותך בעולם: והטעם לזה, כי אברהם היה עובד מאהבה, כדאיתא במדרש (תנחומא הנ"ל), אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח). אם כן הילוכו היה בנחת וישוב הדעת, ויהיב דעתיה לבלי למנוע עבודתו אפילו רגע בל ירף ממנו. והראיה שהיה עובד מאהבה, ממה שהיה מדקדק במצות, כי העובד מיראה אינו מדקדק לעשותם על צד היותר טוב, כיון שבלאו הכי יוצא ידי חובתו, אבל העובד מאהבה מדקדק על עצמו למלאות רצון קונו בכל עוז ועצמה לפנים משורת הדין. אם כן אין ללמוד מאברהם לקבל עליו עול מלכות שמים בלכתו, כל עוד שאינו עובד בבחינת אהבה כאברהם אבינו ע"ה:

והן הן דברי התנחומא, כי ממה שנאמר באברהם לך לך, שהדרך לא יבטלנו מעבודתו וכאמור, מצא מזה מקום להסתפק אם מותר לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, או דילמא שאני אברהם איידי דהוי אורייתא חביבה ליה יהיב דעתיה. ועל זה השיב אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשמהלך, אלא יעמוד במקום אחד באימה ברתת ויקרא שמע ישראל וגו'. כלומר, כשעובד מיראה הילוכו מבטל הכוונה וצריך לעמוד. וכשמגיע לואהבת, כלומר שעובד מאהבה, אז רצה מהלך רצה עומד, כלומר אז מותר לקבל עול מלכות שמים כשמהלך. וזהו כדברי בית הלל. אך מכל מקום מצוה מהמובחר לעמוד בפסוק ראשון, כי אין לחשוב את עצמו בגדר עובד מאהבה. ובכן אתיא דברי תנחומא כהוגן אליבא דבית הלל וכדברי תוספות הנ"ל, ושאני אברהם שהיה עובד מאהבה, והראיה ממה שהיה מדקדק במצות ונקרא אברהם אוהבי. וזהו שאמרו אמר לו הקב"ה אתה מדקדק במצות אם כן אתה עובד מאהבה, ואתה יושב בין עובדי עבודה זרה, הרי הדרך לא יזיק לך כלום, כי גם בדרך תוכל לקבל עליך עול מלכות שמים באהבה ולעסוק בעבודתך, לכן צא מאתם ולך לך לעצמך, והבן כי נכון הוא. ועיין מה שכתבתי עוד מזה בפרשת ואתחנן (ד"ה תנחומא, ואילך):

או יאמר לך לך מארצך וגו' [יב, א-ב]. הדקדוקים רבו. והנראה לי בביאור כללות הפרשה, בהקדם דברי הרמב"ן (להלן י) וז"ל, ודע כי אברהם חטא בשגגה, שהביא אשתו הצדיקת במכשול עון מפני פחדו וכו', והיה לו לבטוח וכו' [גם יציאתו מן הארץ כו'] כי ה' ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים, עכ"ל. ומהר"י אברבנאל (שם) השיג עליו, כי לא היה דעתו של אברהם להתישב שם, אלא דירת עראי וימים אחדים עד עבור הרעב, וכמו שהיו עושים בני ישראל בהיותם בארץ שהיו הולכים למצרים לסחורה ושבים. וכמו כן הוצרך להתחבולה שתאמר שרה אחי הוא, להצילו מהריגה, עיי"ש:

ונראה לי להצדיק דעת הרמב"ן ז"ל על פי מה שהקשו על ענין חטא מרגלים, הלא יהושע גם כן שלח מרגלים (יהושע ב, א). אבל הענין נראה לי על פי מה שכתב הט"ז (או"ח סי' תרע סק"א) בענין נס חנוכה, שעל כן נשאר ביום ראשון, כדי שיחול עליו הברכה, כדמצינו גבי אלישע (מלכים - ב ד, ב) כי אם אסוך שמן, ומבואר בזוהר הק' (לך פח.) שצריך דבר יש שיחול עליו הברכה. ובספר אפיקי יהודא (דרוש יט אות טז) השיג עליו כי זה אינו אלא כשהוא על ידי בשר ודם צריך להיות דבר יש למען יהיה מכוסה קצת בטבע, אבל בודאי כי יד ה' לא קצרה מהושיע בלי דבר יש, כמו שברא יש מאין. ועיין בתשובת אמרי אש (פתיחה לאו"ח, ד"ה ואני) מפרש אשא עיני וגו' "מאין" יבא "עזרי", ועל זה אמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכא, א-ב), דייקא יש מאין, עיי"ש. ובזה נבין, כי ביהושע (ה, יד) נאמר שאמר לו המלאך עתה באתי (אבל במשה מצינו שאמר (שמות לג, טו) אם אין פניך הולכים אל תעלנו וגו'), נמצא שהיתה ההנהגה על ידי מלאך, וצריך שום סיבה לחול עליו הישועה, לזה הוצרך למרגלים, שיהיה הנס מכוסה בטבע. אבל בימי משה שהיתה ההנהגה לא על ידי מלאך כי אם בכבודו ובעצמו יתברך הבורא יש מאין, לא הוצרך לשום עצה ותחבולה של שליחות מרגלים. וזהו שאמר לו השי"ת (במדבר יג, ב וברש"י) שלח לך, לדעתך, אבל אני איני מצוה לך, כי ויתורו את ארץ כנען אשר אני בעצמי נותן לבני ישראל, אם כן אין צריך למרגלים. וכבר כתבתי בענין זה בארוכה בריש פרשת מקץ, עיי"ש ותבין היטב:

והנה, בהיות אברהם בחוצה לארץ, שהוא תחת שרי החיצונים (זוהר וירא קח ע"ב), ודאי צריך תחבולה ועשיה, ומסתמא עסק במשא ומתן למצוא לחם חקו, וגם יכול להיות שעסקו ברפואות הוא ואשתו שרה, כי כבר היה בן ע"ה שנה ושרה בת ס"ה בצאתם מחרן ועוד לא היה להם בנים. ואם כי בודאי לא שם מבטחו על העשיה כי אם בה', עם כל זה הוצרך לעשיה למען יהיה מכוסה בטבע, וכל זה מחמת שהיה תחת שרי מעלה בחוצה לארץ. ועל זה אמר לו השי"ת לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך שם נסים נגלים בלי כסות בטבע, ואעשך אני בעצמי לגוי גדול להוליד בנים, ואברכך אני בעצמי בלי שום תחבולה, ואגדלה שמך בלי שום עשיה והשתדלות:

ובכן צדקו דברי הרמב"ן. כי אם זולתו ראוי להשתדלות לצאת מארץ בעת הרעב או להציל את עצמו מפחדו על שרה, עם כל זה אברהם שאמר לו השי"ת ואעשך וגו' ואברכך בממון בלי שום השתדלות, כי הוא יתנהג על ידי ה' בעצמו ובכבודו, היה לו לבטוח בה' בלי לצאת מארצו, כי אם ה' יתברך יפדנו מרעב ויפרנסנו ויזון אותו בביתו במקומו בארץ הקדושה, ועל כן נחשב זה לחטא. ועבירה גוררת עבירה, כי כאשר הקריב לבא מצרימה שהוא תחת שרי מעלה, אז הוצרך לעשות תחבולה והשתדלות מפחדו על דבר שרה, ועל כן ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי (יב, יא), ופירש רש"י עכשיו יש לי לדאוג כו'. ועל זה נאמר "וירד" אברם מצרימה, כי ירד ממדרגתו. אבל בראותו כי וינגע ה' את פרעה, הרי הציל אותה השי"ת בלי שום תחבולה, לכך נאמר "ויעל" אברם ממצרים [וגו'] ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, כי היה עליו למשא כבדה, כי היה לבו בטוח בה' בלי כסף וזהב. והיינו דכתיב ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, כי בחר לו מקום טוב ארץ נחלי מים, מה שאין כן אברהם הלך אל המקום אשר היה שם בתחילה. ולזה כתיב להלן וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו וגו', ואמרו ז"ל (נדרים לב.) זה אליעזר, ולא מצינו שלקח אתו שום כלי זיין, ולא בחרב וחנית יצא לקראתם, כי אם יתן כעפר חרבו (ישעיה מא, ב), שזרק עליהם עפר ויכם וירדפם, כמו שאמרו חז"ל (תענית כא.). וכל זה, כי מאז צאתו ממצרים בטח בשם ה' בלי שום השתדלות. וזהו שאמר לו מלכי צדק מלך שלם וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך, לא אמר מסר, רק מגן, לשון חנם, בלי שום עשיה והשתדלות: וזהו שנאמר להלן ויאמר מלך סדום וגו' והרכוש קח לך, ויאמר אברם [וגו'] הרימותי ידי אל ה', פירוש שהרימותי ידי היינו כלי המעשה אל ה', לבלי עשות בידי מאומה, כי הוא קונה ועושה שמים וארץ יש מאין, ולכך לא מיבעיא שלא אקח את הרכוש כי אז בודאי תאמר אני העשרתי, אלא אפילו מעט שיחול עליו הברכה גם כן לא אקח, כי אני בוטח בה' שיושיע לי בחינת יש מאין, ועל כן אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, פירוש כל דהוא, ולא תאמר בלשון תמיה אני העשרתי, כי אפילו כל שהוא שאקח תאמר אני העשרתי כי על אותו המעט חל הברכה, ואני יודע כי ה' יעזרני יש מאין חנם בלי שום עשיה. ולזה נאמר אחר הדברים האלה דייקא היה דבר ה' אל וגו' אנכי מגן לך, כלומר, על זה שאנכי מגן חנם לך בלי עשיה, שאתה בוטח בי בלי שום תחבולה, על זה ש'כרך ה'רבה מ'אוד. ועל כן נרמז בראשי תיבות מש"ה (מגלה עמוקות אופן נו), שהיתה מדתו להתנהג על פי ה' בכבודו בעצמו בלי שום עשיה ולמעלה מהטבע. ולזה ויוצא אותו החוצה והגביהו למעלה מכיפת הרקיע (ב"ר מד, יב), להודיע כי מעתה יתנהג למעלה מהטבע, ואמר לו כה יהיה זרעך. ועל זה אמר והאמין ר"ל אברהם, בה', ויחשבה לו יתברך צדקה, כמו צדקה לעניים בלי שום השתדלות, והבן:

והיינו דכתיב ותאמר שרי וגו' הנה נא עצרני וגו'. דלכאורה קשה, למה אמרה עצרני, הלא גם הוא נעצר כמוה מללדת, ועל כרחך ידעה ממה שהבטיח לו השי"ת, אם כן למה היה לה לתת לו שפחתו, הלא יותר טוב שיקוים הבטחתו על ידי שרה. אבל הענין, כי כבר הובטח להוליד בלי שום סיבה כי כן היה דרכו לבטוח בה' בלי שום סבה, אבל שרה סברה שהיא עודנה צריכה לאיזה תחבולה, ולזה אמרה הנה נא עצרני דייקא מלדת, ואני צריך תחבולה או סגולה, ועל כן הסגולה לזה בא [נא] אל שפחתי, אולי יהיה זה סבה כי אבנה ממנה. ועל כן וישמע אברם לקול שרי, פירש רש"י לרוח הקודש, ר"ל כי מהיכן ידעה שרה לחלק בינו לבינה בזה אם לא על פי רוח הקודש, והבן זה:

עוד ביאור על המדרש (ב"ר לט, א) הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא-יב) שמעי בת וראי כו'. על פי מה שכתב הזוהר ויקהל דף רי"ז ע"ב, ויעש[ו] את ציץ כו' (שמות לט, ל), רבי יהודה פתח (רות ב, ט) עיניך בשדה אשר יקצורון כו', מה והלכת אחריהן, אלא בגין עינהא דהוי גרמין ברכתא לקטין סגיא, ועל דא והלכת אחריהן, כל שאר בני עלמא לית להו רשו למיהך בתר עינוי, ואנת לבתר עינך, דעינך גרמין ברכתא סגיאין, עיי"ש. ועיין מה שכתב על פי זה בספר אור המאיר (רמזי קהלת) על הפסוק בקהלת (יא, ט) שמח בחור בילדותיך כו' והלך [בדרכי לבך] ובמראה עיניך כו', עיי"ש הצריך לעניננו:

ונקדים עוד מה שפירש רש"י (להלן יז, א) על והיה תמים, שקודם שנימול היה חסר ה"א אברים, שתי עינים שתי אזנים וראש הגויה, ואחר שנימול נמסרו בידו, עיי"ש (ובמזרחי) [ובגור אריה]. נמצא, קודם לכן לא היה יכול לשמוע כל דבר, פן ישמע דבר שאינו הגון, וכמו כן היה סגור עינים לבל יראה ברע ח"ו. אחר כך בא לבחינה שמותר לו לשמוע ולראות כל דבר, כי מאת כל יקח רמיזא דחכמתא, על דרך שפירש באור המאיר (פר' בשלח ד"ה בפסוק ויאמר) הפסוק (ישעיה מ, ג) קול קורא במדבר פנו דרך ה'. ועיין שם מה שפירש בפרשת יתרו על הפסוק (שמות יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, עיין שם ד"ה [בפסוק] אתם ראיתם כו'. וכמו כן בענין חוש הראות, שלא יסתכל על הגשמי, כי אם על הפנימיות חלק אלקי שבו, ועל דרך שפירש המגיד זלה"ה (מגיד דבריו ליעקב, אות כג) גבי יוסף (סוטה לו ע"ב) שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, היינו שבראות אותה, הסתכל במדת תפארת מדתו של יעקב אבינו ע"ה כידוע (זוהר ויצא קנז ע"ב):

ונקדים עוד מה שפירשתי (פר' קרח ד"ה וזהו, רב טוב, פר' ויחי ד"ה עוד יתבאר נפתלי) ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד, י-יב), על פי מה שאמרו (ראש השנה טז ע"ב) חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ופירשו, כי מה שרואה את הצדיק, גם כן עושה רושם להחזירו למוטב, והא ראיה מהא דכתיב (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים, ופירש בחסד לאברהם (מעין ב נהר לג) מטעם שהסתכלות מזיק, וידיעות הפכים בשוה. ועוד, מהעוף הנקרא ראה, שמזריע בראותו. וזהו שנאמר ולא קם כו' כמשה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ר"ל שמצד שראו אותו בעיניהם נפל עליהם פחד ומורא גדול, כדכתיב (שמות לד, כט-ל) כי קרן אור פניו וייראו וגו'. וזה שפירש רש"י (דברים לד, יב) ששיבר את הלוחות, הוא כנוי ללב, כדכתיב (משלי ג, ג) כתבם על לוח לבך, לעיניהם, שבראיה בעלמא שיבר לבביהם, והבן. וראיה לזה שיש כח בראיה להזריע ולתקן, אמר בראשית ברא אלקים וגו', ויתבאר על פי מה שכתוב בעץ חיים היכל הנקודים (שער ח) פרק א' (עמ' קג) כי מבחינת הסתכלות של העינים יצאו הנקודות, עיי"ש, ואז תבין. ועיין שם עוד (עמ' קד) מה שכתוב נמצא כי העין הוא בחינת חכמה, וזהו שחכמים נקראים (במדבר טו, כד) עיני העדה, ע"ש:

והנה, אוירא דארעא דישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), והיינו דכתיב (דברים יא, יב) ארץ אשר וגו' עיני ה' אלקיך בה, עיני דייקא, והבן, והארכתי בזה במקום אחר (פר' בראשית ד"ה ואולי). ונקדים עוד מה שכתב בנזר הקודש כאן סימן א' וב' על המדרש (ב"ר לט, ב) טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל כו', שעיקר כוונת השי"ת היה במה שאמר לך לך, כדי שעל ידי זה יתגיירו גרים (עי' שהש"ר א, כב). וזהו ואעשך לגוי גדול, כי רבים יהיו מתיהדים על ידו, עיי"ש הצריך לענינינו. והנה, אברהם אבינו ע"ה בראיה בעלמא קנה אותם, וכמו שפירשתי שאי סביב עיניך וראי, אז על ידי ראיה שלך כולם נקבצו ובאו לך (ישעיה מט, יח), כי ילהיב הנצוצות הקדושים שבהן להמשיכן למקור הקדושה. וזהו שנאמר לך לך וגו' אל הארץ הידועה המחכים, אשר אראך, ובזה הראיה ואעשך לגוי גדול, ר"ל שלמי אשר תראנו או יראה אותך, תקריבנו בזה לעבודת השי"ת, ועל ידי זה תהיה לגוי גדול וגו'. והיה ברכה, שאתה מקור הברכה, ועל ידי שיראו אותך ונברכו בך כו', שיהיו מתברכים על ידי שיראו אותך ויסתכלו בך, וזהו גם כן אשר אראך, לאחרים, והבן, וכמו שכתוב בזוהר דעינהא הוי גרמין ברכתא סגי:

והנה, בחוצה לארץ לא היה בבחינה זו, כי היה ירא מהביט וראות לבל יראה ברע ח"ו, אך בלכתו לארץ שהוא אוירא דמחכים, יבא לבחינה זו אשר בכל מקום ראותו יראה התלבשות אלקות, ושוב מותר לו להלוך אחר מראה עיניו. וכמו כן לשמוע, כי ישמע מכל הדיבורים דברי אלקות. וכמו שפירש באור המאיר (פר' יתרו סד"ה והייתם) וישב משה את דברי העם, ר"ל אפילו דברים גשמים, אל ה' (שמות יט, ח), עיי"ש. וזהו שאמר המדרש, בביאתך לארץ שמעי בת וראי, ר"ל מותר לך לשמוע ולראות, והטי אזנך ר"ל לשמוע הפנימית, כמו שפירש אור המאיר (פר' לך עה"פ ויהי כאשר הקריב) על הפסוק (תהלים מ, ז) אזנים כרית לי, ושכחי עמך ובית אביך, ר"ל אפילו בהיותך מדבר עמהם, תשכח אותם ותהיה דבוק בה', ואז ויתאו המלך יפיך, והבן: או יאמר לך לך וגו' אשר אראך [יב, א-ב]. ובמדרש (ב"ר לט, א) הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא-יב) שמעי בת וראי וגו'. ועיין באור החיים (ריש הפרשה) שדקדק דלא כתיב תחילה וירא אליו. גם אומרו והיה ברכה, שפת יתר, דכבר אמר ואברכך. ולהלן (יב, יב-יג) והיה כי יראו אותך המצרים וגו' אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, והוא תמוה שאברהם אבינו ע"ה יסכן את שרה בשביל שיתנו לו מתנות, ועיין רמב"ן (שם, י). ועוד, תחילה אמר למען ייטב לי, ופירש רש"י יתנו לי מתנות, וכל שכן שלא יהרגוהו, ולמאי אמר עוד וחיתה נפשי בגללך. ובמסורה, אמרי נא אחותי את, אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), ועיין בעל הטורים: והנראה לי בכל זה, דהנה ידוע דיש חמשה חלקי נשמה, והם נפש רוח נשמה חיה יחידה, והם נגד ארבע אותיות הוי"ה ב"ה וקוץ של יו"ד. והם חמשה חושים, חוש הראיה בחינת חכמה, חוש השמיעה בחינת בינה, חוש הריח תפארת, חוש הדיבור מלכות, ועל כולם חוש המשותף כתר. ועיין בעץ חיים שער אזן חטם פה (שער ד) פרק א' בחינות כתר חכמה בינה תפארת מלכות. ומעתה נאמר, כי אברהם אבינו ע"ה זכה לשלשה חלקים נפש רוח נשמה, אך לבחינת חיה בחינת ראיה לא זכה בחוצה לארץ, לכך אמר לו השי"ת שילך לארץ ישראל ושם יזכה לבחינת ראיה, בחינת חיה בחינת חכמה, אוירא דארעא דישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), והיינו דכתיב ביה (דברים יא, יב) ארץ אשר [וגו'] עיני ה' אלקיך בה:

וזהו שאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, רומז לשלשה חלקי נשמה, אל הארץ אשר אראך, ששם יזכה לבחינת ראיה, והיא בחינה רביעית. ונגד זה יזכה לארבע ברכות, ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה. ויובן על פי מה שכתוב בעץ חיים שער העקודים (שער ו) פרק ב' מהדורא בתרא (עמ' עח) דבחינת נפש עלול לחטא, כדכתיב (ויקרא ד, ב) נפש כי תחטא, ובחינת רוח לא כך, כדכתיב (תהלים נא, יב) רוח נכון, ובחינת נשמה מרוחק יותר. אך מכל זה יש לפחוד מבחינת אחורים, אך מי שזוכה לבחינת חיה, נשמה לנשמה, בטוח שלא יחטא, עיי"ש. ולזה, אם שאמר לו ואברכך, אכתי שמא יגרום החטא, אך אם ילך לארץ ישראל ויזכה לבחינת חיה בחינת חכמה, אז והיה ברכה, מובטח שיתקיים ברכתו ששוב לא יחטא. וזה והיה ברכה, בהוויתו תהא (ע"פ ברכות יג.), והבן:

וזהו שאמר המדרש, לתרץ מה שלא נאמר וירא אליו ה', שעדיין לא זכה רק לבחינת שמיעה, ולא לבחינת ראיה, עד שילך לארץ ישראל ושם יזכה לבחינת ראיה. וזה שמעי בת, ואחר כך וראי. ולכך אחר ויעבור אברם בארץ (יב, ו), נאמר (שם, ז-ט) וירא ה' אל אברם, והבן. והיינו ויבן [שם] מזבח לה' הנראה אליו, הנראה, בחינת ראיה. והיינו הלוך ונסוע הנגבה, רומז לחכמה (בבא בתרא כה ע"ב) בחינת ראיה: והנה, כאשר ירד אברם למצרים, מגודל ערות ארץ מצרים שהיו שטופי זימה נפל ממדרגתו קצת, והרגיש בדבר שנפגם בחינת ראיה שלו, ועל כן אמר (שם, יא וברש"י) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, עכשיו ידעתי ולא מקדם. כי מקדם לא ידע כלל, על דרך (תהלים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא. ולכך חש שלא יפול יותר, ומאן דנפל מדרגיה קרי ביה וימת, כדאיתא בזוהר (נשא קלה ע"ב). אמנם על שרה היה לבו נכון ובטוח בצדקתה שתתחזק ותשאר בבחינתה ביתר שאת, כי אם תעמוד בנסיון ודאי תזכה לבחינת חיה בחינת נשמה לנשמה, ועיין באורח חיים הלכות ראש השנה (סי' תקפב, ט"ז ס"ק ד:

מג"א ס"ק ח) שצריך להחזיק את חבירו צדיק יותר ממנו, ועל דרך זה היה כאן, שחשב אברהם את שרה ליתר צדיקת ממנו. וזהו שאמר והיה כי יראו אותך המצרים, על ידי תאותם יגרמו ח"ו נפילה לי, על דרך (תהלים לז, טז) טוב מעט לצדיק מהמון רשעים, המבואר פירושו בעבודת ישראל מהמגיד מקאזניטץ זצ"ל (פר' ויחי ד"ה בן פורת), והרגו אותי. אבל אותך יחיו, ר"ל יגרמו לך להיות בבחינת חיה, על ידי שתעמוד בנסיון. ולכן אמרי נא אחותי את, ר"ל לקשר כאח ואחות, וגם שהיא תקשר את עצמה בבחינת חכמה הנקרא אחותי, וזהו המסורה אמור לחכמה אחותי, עד שתגרום במעשיה להטיב לו על ידה להיות גם הוא נשאר בבחינת חיה. וזה למען ייטב לי בעבורך "וחיתה" נפשי, והבן:

ועל כן שר'י פרע'ה ויהלל'ו אות'ה סופי תיבות הוי"ה, להעיד עליה, כי הגם שהם ראו אותה ויהללוה, עם כל זה היא בצדקתה ובארבע בחינות נפש רוח נשמה חיה הנמשכים מארבע אותיות הוי"ה ב"ה:

ולכן כתיב (להלן יג, א-ג) ויעל אברם ממצרים [וגו'] וילך למסעיו מנגב רומז לחכמה, ועד בית אל ר"ל מדתו חסד (זוהר צו לא.). וזה שפירש רש"י בחזרתו פרע הקפותיו, על פי מה שכתוב בעץ חיים (שער ד פ"א עמ' נג) כי נפש רוח נשמח הם בפנימיותיו, אבל בחינת חיה נשאר בסוד מקיף לנפש ומקיף לרוח ומקיף לנשמה. והנה במצרים נפגם קצת, ובעלותו נתקן הכל, על דרך (משלי כד, טז) יפול צדיק וקם. וזה בחזרתו פרע הקפותיו, ר"ל אורות המקיפין של עצמו, והבן:

ובענין זה יובן הסמיכות אצל נח. כי נח לא הגיע מדרגתו אך אל בחינת נשמה, בחינת אזן, אך לא זכה מכחו לבחינת ראיה בחינת עין, כי אם בחסד ה' עליו, ולא מצד מעשיו הטובים. וזהו שנאמר (לעיל ו, ח-ט) ונח מצא חן בעיני ה', נח מצא אבל הקב"ה לא מצא, כדאיתא במדרש (ב"ר כט, ג), ר"ל שמצדו לא השיג לבחינת עין, כי אם אלה תולדות נח, ר"ל שכל תולדותיו גרמו נח, בחינת נ"ח גימטריא אז"ן, כמבואר בעץ חיים (שם סוף פ"ג) לפי דרכו, עיי"ש. אך מכח סייעתא דשמיא השיג לבחינת עין, ולכך את האלקי'ם התהל'ך נ'ח סופי תיבות חכ"ם (בעל הטורים שם), והבן. ולכך פירש רש"י שם אלו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב כו', כי אברהם אבינו זכה מכח עצמותו לבחינת חכמה בחינת חיה:

אמנם להבין איך זכה אברהם אבינו לבחינת יחידה, נראה לי כי לזה זכה בשעת עקידה, ולזה נאמר שם (להלן כב, ב) קח נא את בנך את יחידך, כלומר, שעל ידי מעשה בנך תקח לך בחינת יחידה שלך. וזה עצמו רימז לו השי"ת כאן אשר אראך, ר"ל שתזכה שם גם לבחינת ארא"ך, ראשי תיבות "ארך א'נפין", בחינת כתר. אולם כבר חקר עמד על המחקר בספר ערבי נחל (פר' ויקהל דרוש א) איך יזכה האדם למעלה מבחינת חכמה, הרי לא מצינו אלא בחינת חכמים ונבונים (דברים א, יג), ולמעלה אפס השגה, ואיך יעלה למעלה מהשגה. ולדידי לא קשיא, כי הרי צוה ה' אותנו על החקים שהם עלומי הטעם ואפס השגה, ועל כן יש בנו כח לפעול בפעולותינו אפילו למעלה מהשגותינו, ועל דרך שפירשתי ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ר"ל שלא יש בהם רק בחינת חכמים ונבונים, ועם כל זה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו', ואיך יתכן זה, הלא למעלה מבחינת חכמה אפס השגה. ועל זה תירץ (כי) [ו]מי גוי גדול אשר לו חקים דייקא ומשפטים (דברים ד, ו-ח), והבן. וזהו שאמר כאן, שמא תאמר איך תזכה לבחינת למעלה מהשגה, בחינת ארך אנפין שהוא למעלה מחכמה, על זה אמר ואעשך לגוי גדול, ר"ל אותו גוי גדול אשר נאמר עליו כי מי גוי גדול אשר לו חקים (ב"ר לט, יא), והבן:

ולכן ביקש אדוננו דוד המלך ע"ה והקדים לומר (תהלים קיט, לג-לז) הורני ה' דרך "חקיך", נגד בחינת כתר, שהוא למעלה מהשגה. "הבינני" ואצרה תורתך וגו', נגד בחינת בינה, בחינת שמיעה. הדריכני בנתיב מצותיך כי בו "חפצתי", נגד בחינת מלכות, בחינת נפש, בחינת חפץ ורצון (על דרך נפש (ויקרא ז, כה), לרבות השותה (חולין קכ.), עיי"ש ברש"י). הט "לבי" אל עדותיך, נגד בחינת רוח, שמשכנה בלב, כדכתיב (תהלים נא, יב) לב טהור [וגו'] ורוח נכון, והיינו בחינת תפארת. העבר עיני מראות שוא, לזכות לבחינת עינים, בחינת ראיה בחינת חיה בחינת חכמה, והיינו בדרכיך "חיני" דייקא, והבן:

עוד יתבאר אשר אראך [יב, א-ב]. על פי מה שכתוב בכתבי הקודש של מוזלה"ה (ישמח משה, פר' לך ד"ה ויוצא) על הפסוק (להלן טו, ו) והאמין בה' וגו', כי מי שאינו מטופל בבנים והוצאותיו מועטים, אינו חידוש אם עושה צדקה. אך מי שהוא מטופל בבנים והוצאותיו מרובין ועושה צדקה, זה חידוש. וזהו שנאמר והאמין בה' שיהיה לו בנים, אז ויחשבה לו צדקה, ר"ל אז החשיב ה' לו את הצדקה שעושה, ע"כ דבריו: והנה, מדתו של אברהם אבינו ע"ה ידוע, חסד וצדקה. אולם בחוצה לארץ לא ניכר מעלתו ומדתו כל כך, כי שם לא זכה לבנים, ועל כן אמר לו ה' לך לך דייקא, ר"ל לשורש מדתך, אל הארץ אשר אראך, כלומר שאראה אותך וטבעך ומדתך מדת חסד בעולם, כי שם אעשך לגוי גדול שתזכה לבנים, וגם ואגדלה שמך להודיע טבעך בעולם וישכימו רבים אל פתחך, ויהיה יציאתך מרובה, ועם כל זה והיה ברכה, ר"ל שתהיה ברכה לכל באי ביתך, להעניק להם מטוב ביתך וברכתך, וזה דבר חידוש, ומזה יהיה ניכר מדת חסדך בעולם:

ועל פי זה נראה לי לפרש וילך למסעיו (שם יג, ג), פירש רש"י בחזרתו פרע הקפותיו. כי ברדתו למצרים נתרושש ולא היה יכול לגמול חסד וצדקה במלואו וטובו כדרכו, אך בעלותו לארץ ישראל נאמר (שם, ב) ואברם כבד מאוד במקנה וגו', אז חזר למדתו וגמל חסד במלואו וטובו כדרכו. וידוע כי ה' צלך (תהלים קכא, ה), ועל כן פעל בזה שיתנהג ה' יתברך במדת חסד לכל באי עולם במלואו וטובו. וידוע כי שם של חסד הוא אל (זוהר צו לא.), ואל"ף למ"ד במלואם עולה כמנין הק"ף (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ח עמ' שכא). וזה שרימז בחזרתו פרע הקפותיו, ר"ל בחינת שם של חסד במלואו העולה הק"ף. והבן כי נכון הוא:

תוכן העניינים

ייטב לב בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה