ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת נח
מה כתיב למעלה ונח מצא חן בעיני ה', אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח [ו, ח-ט]. יש לדקדק, תחלה הזכיר הוי"ה, אחר כך אלקים. גם להבין הרמז שכתבו המפרשים (בעל הטורים) האלקי'ם התהל'ך נ'ח סופי תיבות חכ"ם, מה הכוונה בזה. גם להבין הא דאיתא במדרש להלן (ב"ר לג, ב) על הפסוק (ח, א) ויזכור אלקים את נח וגו', הדא הוא דכתיב (קהלת ט, יד-טו) עיר קטנה (זה העולם), ואנשים בה מעט (זה דור המבול), ובא אליה מלך וגו', ומצא בה איש מסכן חכם (זה נח), ומלט הוא את העיר בחכמתו (ויעל עולות במזבח (להלן ח, כ)), ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (אמר הקב"ה אתון ליתכון מנהרין ליה, אנא מנהיר ליה, שנאמר) ויזכור אלקים את נח, עכ"ל. וצריך ביאור, בפרט מה שאמר עיר קטנה כו' ואנשים בה מעט זה דור המבול, הלא העולם עיר גדולה, ורבים היו בדור ההוא. ועיין מפורשים מה שכתבו על זה:
והנראה לי בזה, על פי מה שפירשו המפורשים על הפסוק בפרשת עקב (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', שכבר הקשו בגמרא (ברכות לג ע"ב) אטו יראה מלתא זוטרתא היא. לכן פירשו דהכי קאמר, מה (בחינת ענוה), יי' אלקיך שואל מעמך. אבל לא לחטוא על ידי הענוה, ועל דרך שפירש הצדיק הקדוש מה"ר זושא זלה"ה כי הלל רשע על תאות נפשו (תהלים י, ג), בשביל תאות נפשו הוא עניו כמו הלל (עי' שבת ל ע"ב), ומשפיל את עצמו לחטוא במה שלא נאה ולא יאתה אליו עשות פחיתות כזה שעושה, ובענוה פסולה כזה לא בחר ה', כי אם שיהיה עניו ובחינת מה, ליראה את ה' על ידי זה, בהכיר שפלותו וגדולת הבורא יתברך, ומזה יגיע היראה והפחד ובושתו ממנו ית"ש, ע"כ דבריהם, והובא בדברינו שם במקומו (פר' עקב ד"ה ועתה):
ואמנם דור המבול הם השחיתו דרכם, ונזקקים לשאינן מינם (עי' סנהדרין קח.), מה שלא יאתה אליהם, כי אם השפילו את עצמם בענוה פסולה לחטוא על ידי זה למלא תאותם. והוא שהכתוב אומר (לעיל ו, ב-ד) ויראו בני האלהים, ותרגומו בני רברביא, את בנות האדם וגו' ויקחו וגו' מכל אשר בחרו, פירש רש"י אף הזכר והבהמה, וזהו שאמר אחר זה הנפילים היו בארץ וגו', כי הפילו את עצמם ממדרגתם, לכן קראם נפילים. ואמנם על נח אמר הכתוב צדיק תמים היה בדורותיו, ופירשו בגמרא פרק קמא דעבודה זרה (ו.) צדיק במעשיו, תמים בדרכיו, ופירש רש"י (ד"ה תמים) עניו ושפל רוח. והכונה בזה, עם היותו עניו ושפל בעיניו, עם כל זה היה צדיק במעשיו ולא השחית דרכו, כי לא היה משתמש בבחינת ענוה לחטוא, כי אם ליראה את ה', כמו שמתרגם בדחלתא דה' הליך נח. וזה בחינת חכם, שהיה לו שני הפכים בנושא אחד, בחינת ענוה ובחינת גאות (כידוע פירוש הקדושת לוי (ו)יתרון (החכם) [לחכמה] וגו' כיתרון האור מן החשך (קהלת ב, יג), כי אור משתמע אורתא ויממא (פסחים ב.)), ויגבה לבו בדרכי ה' לבלי לחטוא למלא תאותו ח"ו, כי אם להעלות את עצמו למעלה לעשות רצון קונו. וכמו שאמר הכתוב גבי משה (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד וגו', לומר שהיה בחינת איש, היינו גדול (כמו (שמואל-א כו, טו) הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל, ועיין רמב"ן על הפסוק (להלן ט, כ) איש האדמה) ויגבה לבו בדרכי ה', וגם עניו מאד, והבן:
וזהו שאמר המדרש, עיר קטנה זה העולם, שהיתה קטנה בעיני עצמה. ואנשים בה מעט זה דור המבול, שהיו מעט ובחינת שפל ונבזה בעיני עצמם למלא תאותם מה שלא יאתה אליהם, וכמו שפירשו בגמרא (חולין פט.) כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז, ז), שאתם ממעטים עצמיכם, אבל שם נאמר שממעטים עצמם לטוב ליראה את ה', אבל דור המבול היו ממעטים עצמם לעשות רע. ועליהם ניתן לדרוש גזירה שוה, נאמר כאן מעט, ונאמר להלן (מז, ט) מעט ורעים היו, כי לקחו דור המבול בחינת מעט לרע, כאמור. ובא אליה וגו'. ומצא בה איש מסכן, היינו שפל ועניו. חכם, כי היה לו גם מדת גאות, לשמור את עצמו מחטא ולבלי למלאות תאותו, כי אם למלא רצון קונו. ומלט הוא את העיר בחכמתו, "בחכמתו" דייקא, על ידי שהשתמש בבחינת חכמה בשני הפכים, כמו שנתבאר לעיל. שנאמר ויעל עולות במזבח, ר"ל שהיה לו לומר והקריב עולות, מה זה שאמר ויעל, אלא הכונה בזה שהעלה את עצמו למעלה לומר שהוא ראוי להקריב קרבן אליו יתברך, ומעליותא הוא לגביה, וכדאיתא במדרש תנחומא פרשת צו (סי' א), זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב), הדא הוא דכתיב (תהלים פט, ז) כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים, אמר הקב"ה שבועה שאיני מקבל קרבן אלא מישראל, ונמצא נח החשיב את עצמו שירצה ה' בקרבנו מה שאינו רוצה ממלאכים ולא משום אומה כי אם מישראל, הרי שהיה לו גם מדת גבה לב לדרכי ה'. ועל זה אמר הכתוב ואדם לא זכר את "האיש" המסכן ההוא, כלומר היותו "איש" גדול וגם מסכן ועניו. אמר הקב"ה אנא מנהיר ליה, שנאמר ויזכור אלקים את נח: ובזה נבין מה שאמר ויזכור אלקים, דייקא, מלבד מה שפירש רש"י, והוא בהקדם המבואר בספרים הקדושים אהא דכתיב (ישעיה כו, ד) בטחו בה' וגו', שם הוי"ה מורה על ענוה ושפלות להשגיח בשפלים, כמו שאמרו חז"ל (מגילה לא.) במקום שאתה מוצא גדולתו, הוא הוי"ה שם העצם, אתה מוצא ענותנותו, כי אותיותיו במילואן מעוטי המספר, ובו הבטחון. אמנם שם אלקים מורה על התנשאותו, מושל ותקיף וכו' (שו"ע או"ח סי' ה). וזהו שנאמר (תהלים ק, ג) דעו כי הוי"ה (המורה על ענוה) הוא (ה)אלקים, מושל ותקיף נגד הקמים למולו. וזהו שאמר ויזכור אלקים דייקא, את נח, להיותו הולך בדרכו ויגבה לבו להיות מושל ותקיף בדעתו נגד יצרו. ועל זה אמר המדרש הדא הוא דכתיב עיר קטנה וכו' ומצא בה איש מסכן וחכם וגו', וכמו שפירשתי:
וזהו שנאמר ונח מצא חן בעיני ה', כי הלך בדרכו בבחינת ענוה ושפלות ליראתו יתברך. ועל זה אמר אלה (כלומר, שתי המדות האמורות להלן) תולדות נח, כפירוש רש"י, נח איש (כלומר חשוב) צדיק (במעשיו), עם היותו תמים בדרכיו עניו ושפל, גם את האלקי'ם (המורה על התנשאות ומושל ותקיף) התהל'ך נ'ח, ולזה מרמז בסופי תיבות חכ"ם, כי היה משתמש בשני המדות, ענוה וגאות, לדרכי ה' כאמור: אלה תולדות נח וגו' [ו, ט-יג]. מה כתיב למעלה (ו, א-ה) ויהי כי החל האדם לרוב וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, תיבת בארץ לכאורה אך למותר. ונח מצא חן וגו' אלה תולדות נח וגו' ותשחת הארץ וגו', עד כי מלאה הארץ חמס מפניהם: נראה לי לבאר הענין ולהבין קישור הדברים, והוא על פי מה שכתב אאזמ"ו (ישמח משה) פרשת לך על הפסוק (להלן טו, ה-ו) [ויוצא אותו החוצה וגו'] והאמין בה' וגו', ד"ה ועוד י"ל, על פי מה שכתב בפירושו ((מור ולבונה) קהלת ד') על הפסוק (ז-ח) ואראה הבל תחת השמש, יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו וגו'. על פי מה שכתב האר"י זצוק"ל (פרי עץ חיים, שער השבת פ"ד עמ' שפח) כי כל מצוה שאדם עושה, אות אחד מאותה המצוה מאיר במצחו ואינו מסתלק, כי אם כשעושה מצוה אחרת אז מאירה השניה ונדחית הראשונה, אבל במצות צדקה אפילו כשעושה מצוה אחרת, אותו האות של המצות צדקה איננו נדחה, ואז מאיר במצחו שני אותיות יחד, ע"כ דברי האר"י ז"ל. ועל פי זה פירש אאזמ"ו פסוק הנ"ל, כי נחזי אנן, מי שיש לו בנים או שאר קרובים ואיננו נותן צדקה כפי הראוי, אזי הוא הבל וענין רע בשמים ממעל, אבל בארץ מתחת המתנהג על פי הטבע איננו הבל, כי יש לו אמתלא שצריך לעמול ולקבוץ להניח לזרעו או לקרוביו. אבל מי שאין לו בן או אח והוא עשיר גדול, הוא הבל אפילו בארץ אפילו מכח הטבע, כי היה לו לומר למי אני עמל כו'. וזהו שאמר הכתוב ואראה הבל תחת השמש, ר"ל שהוא הבל אפילו תחת הטבע, יש אחד ואין שני, ר"ל שיש אדם שאין לו רק אות אחד במצחו ואין שני, והיינו מפני שאין נותן צדקה, גם בן ואח אין לו להשאיר להם הונו ואין קץ לכל עמלו, גם עיניו לא תשבע עושר והיה לו להעלות על לבו על דעתו ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה על ידי שאקפוץ ידי מעני ואביון, ועל כן זהו הבל, שאפילו מצד הטבע הוא הבל וענין רע, ע"כ דבריו ז"ל:
והנה, ידוע כי דור המבול השחיתו דרכם בגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל (ב"ר לא, ו), ולא נחתם גזר דינם רק על הגזל (סנהדרין צח.). וטעם הדבר, שזה בין אדם לחברו, ואינו מכופר עד שירצה את חברו (יומא פה ע"ב) וישיב הגזלה, וכל כך היו גוזלים וחומסים עד שלא היו יכולים להשיב כלל, או מפני שעשו בערמה לגזול פחות משוה פרוטה שלא ניתן להשבון וכדאיתא במדרש (ב"ר לא, ה). והנה, אם היו להם לדור המבול בנים היו להם קצת אמתלא שגוזלים בשביל בניהם, והגם כי אין זה תירוץ כי אסרו השי"ת והוא ענין רע בשמים, עם כל זה לפי הטבע של יושבי הארץ הלא היה בפיהם קצת אמתלא, אבל מכיון שהשחיתו את דרכם והחליפו נשותיהם, הרי בניהם לפי דמיונם אינן בניהם, וכיון שנתערבו הגדולים עד בלתי נודע של מי המה הנולדים, אם כן למי היו עמלים, כי לא היו זרעם מתייחסים כלל אחריהם, ועל כן מה שגזלו וחמסו הוא ענין רע אפילו לפי שכל וטבע יושבי הארץ להיות חוטא ולא לו ולא לזרעו אחריו:
וזהו שנאמר ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ויקחו להם נשים וגו', ועיין שם ברש"י, על כן וירא ה' כי רבה רעת האדם (ולא מבעיא בשמים, כי אם אפילו) בארץ, פירוש אפילו לפי שכל וטבע יושבי הארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, "רע" דייקא, שלא היו בהם שום כוונה לטוב לעשות כן בשביל בניהם וזרעם, כי לא היו להם זרע מיוחס אחריהם כלל, שהיו כלם ממזרים ומזולתם בלתי ידוע כלל לשום אדם ממי המה. אבל ונח מצא חן וגו', כי אלה תולדות נח ממש, שהוא הולידן, ואם כן הוא היה לו אמתלא לעשות עול ח"ו בשביל תולדותיו, ועם כל זה איש צדיק תמים, ר"ל תם מגזל (על דרך דאיתא בילקוט סוף פרשת שלח (רמז תשנ) בפרשת ציצית (במדבר טו, לח) לדורותם, לדור תם מגזל כו'), היה בדורותיו שהיו גוזלים וחומסים. אבל על דורו אמר ותשחת הארץ לפני ה"אלהים" דייקא, גימטריא הטב"ע, שאפילו על פי הטבע השחיתו והרעו מאד, כי אלו היו גוזלים וחומסים בשביל רעבון או דחקות היה להם אמתלא, כמו שנאמר (משלי ו, ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אבל ותמלא הארץ, שהארץ היתה מלאה מגזלה וחמס, כי היה להם די סיפוקם ועם כל זה גזלו וחמסו. ושמא תאמר כי עשו זה להניח לבניהם אחריהם, לזה אמר וירא אלהים דייקא את הארץ והנה נשחתה, כמו שפירשתי, כי השחית כל בשר וגו', אם כן לא היה זרעם מתייחס אחריהם כלל, אם כן למי היו עמלים אם לא בשביל עצמם להרבות הון שלא לצורך כלל, והוא ענין רע אפילו תחת הטבע להיות חוטא וגוזל וחומס שלא לצורך כלל, על כן ויאמר אלקים דייקא (כאמור) לנח קץ כל בשר, ר"ל כוונה תכליתית שלהם בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כלומר בשביל עצמם והוא שלא לצורך כלל, על כן והנני וגו', והבן כי זה ביאור נחמד. ובזה מתורץ דפתח ותשחת הארץ וגו' ותמלא הארץ חמס, ואחר כך אמר כי השחית כל בשר, משמע על גילוי עריות וכמו שפירש רש"י, אחר כך חזר לומר כי מלאה הארץ חמס. ולפי מה שכתבתי הכל ענין אחד, וזה תליא בזה וכדאמרן:
או יאמר הסמיכות מה דכתיב למעלה (ו, ה-ט) וירא ה' וגו' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וגו' אלה תולדות נח. ויש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. א', מעל פני האדמה למה לי, דהא פשיטא דאדם על פני האדמה ולא בשמים. ב', דהוה ליה לכתוב אמחה מעל פני האדמה את האדם אשר בראתי. ג', אשר בראתי למה לי, פשיטא כי ה' בראו. ד', מאדם עד בהמה וגו', למה לי מאדם, כפל לשון. ה', דהוה ליה לכתוב ובהמה ורמש ועוף השמים, ומה זה דאמר מאדם עד בהמה וגו'. ועיין במדרש (ב"ר כח, ג) מתרץ כל זה במה שכתב אפילו עפרו של אדם הראשון נימוח, דקשיא ליה כל הנ"ל, ועל זה מפרש אמחה את האדם היינו הידוע, אדם הראשון, וזהו שאמר אשר בראתי, דייקא, יציר כפי ואחר כך בניו, והיינו דקאמר מאדם עד בהמה, וכן כתב בנזר הקודש (שם), ע"ש. והנה רש"י פירש מאדם עד בהמה אף הם השחיתו דרכם, דבר אחר הכל נברא בשביל אדם, אם אדם כלה מה צורך באלו. ויש להבין שני פירושים למה לי. ו', יש לדקדק דבפרשה זו נכתב תואר תמים, ולא להלן (ז, א). וגם אמר נח נח, כפל. גם קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, תיבת מפניהם שפת יתר וצריך ביאור. ז', אמר להלן (שם, ב) מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו', לך שפת יתר:
והנראה לי לתרץ כל זה בחדא מחתא, בהקדם מה שכתב בספר אוהל יעקב פרשת בראשית (ד"ה ומעתה יבואו) על המדרש (ב"ר ח, א עה"פ תהלים קלט, ה) אחור לכל המעשים, וקדם לכל העונשים. ביאורו, מחצבו ובריאתו של אדם הראשון היה אחר כל הנבראים, יען כי מהם הסתעף הרכבתו, על כן הוא קדם לכל העונשים, כי גם השחתת הנבראים מידו הוא, והוא ישא חטאתם, עי"ש באורך אמרי נועם. וזהו שאמר הכתוב אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, כלומר אשר בראתיו כלול מכל אשר על פני האדמה, והטעם, כי רעתו נמשך מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים. וזהו שכתב רש"י אף הם השחיתו דרכם. אלא דאם כן, אם בהמה חטאה אדם מה חטא יותר, לזה אמר את האדם את לרבות כל אשר אתו, הלא מה שהשחיתו דרכם היינו על ידי גרמא דאדם. אלא דאם כן קשה, כיון שהאדם החטיאם בגרמתו הם מה חטאו, לזה אמר דבר אחר אם אדם כלה מה צורך באלו. וזהו שנאמר כי נחמתי כי עשיתים כי אין צורך בהם, אבל ונח מצא חן, על כן אלה, ר"ל אדם ובהמה ורמש ועוף הנזכרים למעלה הנשארים, הם תולדות נח, שעל ידו נשארו, והוה ליה כאלו הוא ילדם:
ולזה אמר נח נח, נייחא לעילא נייחא לתתא (זוהר בראשית נח ע"ב), על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר כה, ב) על הפסוק (לעיל ה, כט) זה ינחמנו, קודם שנולד נח לא היתה הפרה נשמעת לחורש, אחר שנולד נח היתה נשמעת לחורש. ויבואר על פי מה שכתב בעקדה שער ט"ו, עי"ש. ולכך כיון שהם לא שעבדו כח של הבהמות אשר נכלל בם תחת הצורה, אף הפרה לא נשתעבדה להם. ואחר שבא נח ושעבד כל הכחות הכלולים בו אל הצורה, אף הבהמות נשתעבדו, ולכך היה נייחא לעילא ולתתא. ולזה אמר הטעם שהיה שמו נח, על שם נח שהיה נייחא בימיו שהיתה הפרה נשמעת לחורש, והטעם, כי איש צדיק תמים היה, ר"ל תמים עם כל הכחות של הבהמות וחיות ועופות הכלולים בו: אמנם דורו שהשחיתו דרכם גרמו שאף הבהמות וחיות ועופות השחיתו דרכם מטעם הנ"ל כי הכל כלול באדם, ואם היסוד רע נופל כל הבנין הכלול בו, ועל כן אמר לו ה' כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כלומר דבר זה נובע מן האדם שיש לו הפנים שלהם, וכמו שכתב בעקדה (שם) על מאמרם (שבת קנא ע"ב) אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה, כלומר שהוסר ממנו צלם אלקים, על כן נדמה כבהמה, ואז שולטת בו. אבל נח ששמר דמותו וצלמו צלם אלקים שבו נברא האדם, אמר לו ה' כי אותך ראיתי צדיק לפני, "לפני" דייקא, ר"ל שיש לך הפנים שלי כביכול, על דרך שפירש אאזמ"ו ז"ל (ישמח משה, פר' נצבים ד"ה היוצא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם (דברים כט, ט), לראות אם יש לכם צלם אלקים, וכמו שפירש האלשיך (מראות הצובאות ישעיה א, יב עה"פ שמות לד, כג) יראה כו' את פני האדון ה', ר"ל עם פני ה'. ולכך היו כל הבהמות וחיות משועבדין אליו, ולכך אמר לו מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו', לך דייקא, שלך הם ומשועבדים אליך, וכמו שדרשו חכז"ל שבת פרק ב' (כה.) נתתי לך [את] משמרת תרומתי (במדבר יח, ח), שלך תהא. ובזה נתיישב הכל, והבן: או יאמר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו' [ו, ט]. וכתיב בתריה (ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, מכאן אמרו רז"ל (עירובין יח ע"ב) שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכו'. אמנם עוד קשה, דכאן כתיב בדורותיו לשון רבים, ולהלן כתיב בדור הזה:
ומפי אאזמ"ו זלה"ה שמעתי, כי נח היה צדיק, אלא שהיה לו קצת חסרון מה שלא התפלל על בני דורו, כמו דאיתא במדרש (זוהר נח סז ע"ב). והנה הר"מ בספר המורה (ח"ב פמ"ז) כתב כי גם בדורות שמאדם ועד נח לא היו חיים כי אם מאה או מאה ועשרים שנים, כדכתיב (לעיל ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, רק אנשים פרטים הנקובים בשמותם בתורה לומר שהיו חיים ערך תשע מאות שנה וכדומה על דרך נס. ומעתה, נח שהיה בן שש מאות בעת המבול, ראה כמה דורות, וקודם דור המבול שלא היה צורך להתפלל להגין בעדם היה צדיק גמור מבלי שום חסרון. וזהו שאמר הכתוב צדיק תמים היה בדורותיו שקודם המבול. אך עתה זאת היה לו את האלהים התהלך נח, זהו חסרון שהסכים עם מדת הדין ולא הגין בתפלתו בעדם, וזה שאמר לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, דייקא, ולא אמר תמים, כי בדור הזה לא היה תמים, לאשר לא התפלל עליהם, ע"כ דבריו, הלא הם כתובים בספר ישמח משה (ר"פ נח ד"ה באופן), ודפח"ח:
ולי נראה לפרש באופנים אלה א) על דרך כי המדקדק בקרא ובטעמי התיבות יראה כי צדיק כתיב בטעם תביר, וידוע כי טעמו מפסיק, ותמים היה בדורותיו כתיב מרכא טפחא אתנחתא. והענין לפענ"ד, כי איתא במדרש, מצינו לאחרונים בזכות ראשונים, ומנין שאף לראשונים בזכות אחרונים, שנאמר (ו, ח) ונח מצא חן וגו', בזכות תולדותיו, שנאמר (ו, ט) אלה תולדות נח וגו', עי"ש ברבה סוף פרשת בראשית (כט, ה). ובתנחומא פרשה זו (סי' ב) מבואר שלא היה כדאי להנצל בזכות עצמו, כי אם בזכות תולדותיו ודורות העתידים לעמוד. וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים, ולא היה תמים בתמימות עצמו, כי אם תמים היה בדורותיו, כלומר על ידי שם ואברהם העתידים לצאת ממנו, בהצטרף זכותם אליו נעשה תמים, אבל לולא זכות דורותיו לא היה ניצול, לכן לא היה כדאי להנצל על פי נס, כי אם על פי טבעי זהו בנין התיבה, וזהו את ה"אלהים", גימטריא הטב"ע, התהלך נח, שהוצרך לדרך הטבע. לכן כתיב להלן כי אותך ראיתי, דייקא מצד עצמך, צדיק [לפני] בדור הזה, ולא אמר תמים, כי לולא דורותיו העתידים לצאת ממנו לא היה תמים, כי אם על ידי דורותיו הרבים העתידים נעשה תמים, ונכון. שוב ראיתי גם מעין זה בספר ישמח משה למוזלה"ה (שם ד"ה ועפ"ז):
ב) או יאמר ונח מצא חן וגו' אלה תולדות נח וגו' ח-י]. מעין זה, כי מה שהיה לנח זכות תולדותיו, על כרחך היינו שם ואברהם וישראל העתידים לצאת ממנו. ולכאורה גם חם וכנען הארורים היו עתידים לצאת ממנו, ומה חזית דסמכת אהני אדור צדיקים דוקא. אמנם זהו מטובו וחסדו של הקב"ה שמסתכל בטוב העתיד לבוא מאת האדם ומיוצאי ירכו, ולא ברע העתיד, וכדאיתא במדרש (ב"ר ח, ד) כשבא לברוא את האדם, ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו, והפליג רשעים מנגד עיניו, הדא הוא דכתיב (תהלים א, ו) כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, עיין פרשת בראשית (ד"ה או יאמר, ואילך) נתבאר בארוכה. הוא הדין כאן, דורות העתידים לטוב מצטרף והן דורו של אברהם, ודורות רשעים הפליג הקב"ה מפניו, ולכן לא היה כדאי להנצל כי אם במדת הרחמים, אמנם אם כל דורותיו היו צדיקים היה ניצול על פי הדין גם כן: וזהו שאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני הוי"ה, רחמים (מפני זכות תולדותיו הצדיקים), ולא היה כדאי על פי מדת הדין, הוא כי אלה תולדות נח האמורים בענין, שם חם וגו', ודורו של שם צדיקים יעמדו ממנו, ודורו של חם ויפת רשעים, לכן על פי מדת הדין מאי חזית דסמכית אהני ולא אהני, על כן לא ניצול כי אם על פי החסד והרחמים דוקא, להסתכל בטוב דוקא. וזהו שאמר נח איש צדיק מצד עצמו, ואם תמים היה בדורותיו עם דורותיו, כלומר אם בדורותיו העתידים לא היה נמצא חסרון, שהיו כלם צדיקים, את האלקים זה מדת הדין גם כן התהלך נח, היה ניצול גם על פי מדת הדין, ומה שאמר ונח מצא חן בעיני ה' מקור הרחמים, הוא כי ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת, ואך לשם יולד דור צדיקים, ולזה הוצרך להנצל ולמצוא חן בעיני מדת הרחמים דוקא, ונכון:
ג) או יאמר כי למעלה כתיב בפרשת בראשית (ו, א) ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ובנות ילדו, בחירק, ולא כתיב וילדו בנות. ענינו, על פי מה שכתב בספר בינה לעתים (סוף דרוש כח) לפרש ובני ישראל פרו וישרצו וגו' (שמות א, ז), וכתיב (שם) ותמלא וגו', כי כתיב (לעיל א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ, כלומר שתהא הכוונה לקיום המין למלאות הארץ, ולא למלאות תאותו כבהמה ונולד ממילא ולדות בלתי כוונה מכוונת, וזהו, לאשר היו במצרים נתגשמו, לזה אמר ובני ישראל פרו וישרצו כשרצים, שעשו אותו מעשה להנאתם, וממילא ותמלא הארץ וגו', נתמלא הארץ מאליה בלתי כוונה נכונה לזה, ע"כ דבריו. וכן כתב בספר אור החיים הק' (ר"פ תזריע עה"פ ויקרא יב, ב), אשה כי תזריע מיד וילדה, כי הזריעה תהיה בכוונה נכונה להוליד כמצות בוראו ב"ה, עיי"ש:
וזהו שאמר הכתוב ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ובנות ילדו להם ממילא, ולא כתיב ילדו בקמץ, ולא תלה הלידה בהם, כי לא נתכוונו רק למלאות רצונם הבהמיי, וזהו שנאמר וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם אז וילדו להם. אמנם ונח מצא חן בעיני וגו' אלה תולדות נח, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים (ב"ר ל, ג), כי אלו הן תולדותיו ממש, שכוון להוליד לקיים את המין (שם, ב), וזהו שאמר הכתוב תמים היה בדורותיו, שהוליד ונטר ברית כראוי דרגא דצדיק (זוהר נה נט ע"ב), לכן את האלקים התהלך נח, שמדת הדין נתהפך אצלו לרחמים, כדכתיב (להלן ח, א) ויזכור אלקים את נח, כמאמר חז"ל (ב"ר לג, ג), והוא לפי מה שכתב רש"י פרשת בראשית (א, א) בתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף מדת הרחמים כו', הרי שבשביל קיום המין וקיום העולם שיתף הקב"ה מדת הרחמים. וקבלתי מפי אאזמ"ו ז"ל (ישמח משה, פר' אחרי ד"ה עוד ביאור) כי זה שאמרו חז"ל במסכת ברכות יו"ד (ע"א) שאמר ישעיה הנביא לחזקיהו (מלכים - ב כ, א) צו לביתך כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, אמר ליה מאי כולי האי, אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה כו'. לכאורה יפלא, אטו משום זה לבד יענש כולי האי בעולם הזה ובעולם הבא. אבל הענין הוא על פי מה שכתוב בספר העקרים (מאמר ד פל"ו-לח) כי שורת הדין העונש הוא נצחי והשכר זמני, אבל הקב"ה מתנהג במדת הרחמים, והשכר נצחי והעונש זמני, משפט רשעים י"ב חדש (עדיות פ"ב מ"י), עיי"ש. והנה, מה שהקב"ה מתנהג במדת הרחמים, הוא כדי שיתקיים העולם, ומי שאינו חושש לקיום העולם, הקב"ה מתנהג עמו כמדתו במדת הדין לבלי לחוש עליו לקיום העולם. וזהו שאמר חזקיהו מאי כולי האי, למה יענש עונש נצחי בעולם הזה ובעולם הבא, אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה ואינך חש לקיום העולם, אם כן לשיטתך נוהג עמך במדת הדין כפי המחשבה ושורת הדין והעונש נצחי, ע"כ דבריו ודפח"ח וש"י:
וזהו שאמר הכתוב (ויקרא יח, ו) איש איש, כלומר אם האיש מתנהג בגדר איש בר דעת, אל כל שאר בשרו זהו אשתו לא תקרבו לגלות ערוה, כי אם לשם שמים לקיום המין כרצון השי"ת, אז אני הוי"ה, מתנהג אתך במדת הרחמים:
ומעתה גם אנו נאמר, כי הדורות שלפני נח שלא היתה כוונתם לשם קיום המין כי אם למלאות תאותם הבהמיי, כמו שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ופירש רש"י שבאו על הזכר ועל הבהמה, אם כן השחיתו דרכם לבלי לחוש לקיום המין, לזה התנהג עמהם במדת הדין והפכו מדת הרחמים למדת הדין, כפירוש רש"י בפסוק ויזכור אלהים את נח, ע"ש. וזהו שאמר הכתוב (לעיל ו, ו-ט) וינחם ה' של רחמים, כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, כתרגומו ואמר למתבר תוקפיהון כרעותיה, כלומר כמחשבתו, ובמחשבה עלה להתנהג במדת הדין, וכן מבואר מפירוש רש"י שם, אמנם ונח מצא חן בעיני הוי"ה של רחמים, לאשר אלה תולדות נח שכוון להוליד, ואיש צדיק תמים היה עם דורותיו כאמור למעלה, וחשב לקיום העולם, ולכן את האלהים התהלך נח, שגם מדת הדין נהפך אצלו לרחמים, הרי לך שיתוף מדת הרחמים למדת הדין, והקדים מדת הרחמים למדת הדין בשביל קיום העולם כאמור:
או יאמר מה כתיב למעלה ונח מצא חן בעיני ה'. וכתיב בתריה אלה תולדות נח וגו' את האלהים התהלך נח. והוא על פי מה שכתוב באידרא פרשת נשא (זוהר ח"ג) דף ק"ל (ע"א), כתיב (תהלים לג, יח) הנה "עין" ה' אל יראיו, וכתיב (זכריה ד, י) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, זכו עין ה' [אל יראיו עינא דלעילא], לא זכו [עיני ה' המה משוטטים] עינא דלתתא כו', הדא הוא דכתיב (להלן מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי "עין", וכתיב (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, מאי טעמא כי נתן מלחמו לדל. מאי טעמא אקרי חד, תא חזי בעינא תתאה אית עינא ימינא ועינא שמאלא, ואינון תרי בתרי גוונא, אבל עינא דלעילא לית עינא דשמאלא, וכולא ימינא, בגין כך עינא חד, עכ"ל:
וזה שדרשו להלן פרשת לך במדרש (ב"ר) פרשה מ"ם (אות א) עין ה' אל יראיו זה אברהם, שנאמר (להלן כב, יב) כי ירא אלהים אתה, למיחלים לחסדו, שנאמר (מיכה ז, כ) חסד לאברהם. כלומר, מפני שאברהם גמל חסד עם כל באי עולם, זכה להיות מושגח מעינא חדא דכולא ימינא. וכמו כן אמרו חז"ל (תנחומא ברכה א) טוב "עין" הוא יבורך זה משה, אל תקרי יבורך אלא יברך, לכן זכה לבחינת טוב עין. ובזה י"ל הנה עין ה' אל יראיו זה משה, שנאמר (שמות ג, ו) כי ירא מהביט וגו', למיחלים לחסדו, על דרך דכתיב (שם לב, יא) ויחל משה, ואמרו חז"ל (ילקוט תשא רמז שצב) מלמד שהתיר לו נדרו, כתיב הכא ויחל, וכתיב (במדבר ל, ג) לא יחל דברו, [ואמר מר הוא אינו מיחל] אבל אחרים מוחלים לו, והיינו למיחלים שמוחלים לו יתברך נדרו, לחסדו לעורר חסדו לעולם. ובזוהר פרשה זו דף ס"ז ע"ב, תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא (שמות לב, י) הניחה לי כו' ואעשה אותך לגוי גדול, מיד ויחל משה וגו'. נח, כיון דאמר ליה (ו, יז-יח) [ואני הנני מביא את המבול מים] וגו' והקמותי את בריתי אתך, לא בעי רחמא על עלמא ואתאבידו, ובגין דא אקרון מי המבול על שמיה, דכתיב (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי, עיי"ש:
וזהו שנאמר ונח מצא חן בעיני ה', לא בבחינת עין חד, כי אם בעיני ה', כי אלה תולדות נח פירש הראב"ע היינו מה שקרה בימיו (כמו (משלי כז, א) מה ילד יום), אם כי איש צדיק וגו', עם כל זה את האלהים מדת הדין התהלך נח, ולא ביקש רחמים על בני דורו, ולכך לא זכה להיות מושגח בבחינת עין, כי אם בבחינת עיני ה'. וזהו שנאמר צדיק תמים היה בדורותיו, ופירש רש"י יש דורשין לגנאי, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. כלומר, כי על אברהם נאמר הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, שהיה מעורר חסד לבאי עולם, לכן זכה לבחינת עין חד: אבל יש לדרוש לשבח ולהמליץ בעד נח, על פי מה שכתב הזוהר (שם) דף ס"ח (ע"א) אמר רבי יהודה, אף על גב דזכאה הוי נח, לא הוי כדאי דיגין על עלמא, תא חזי משה לא תלה מלה בזכותיה אלא בזכות אבהן קדמאין, אבל נח לא הוה ליה במאן דיתלי זכותא כמשה. וזהו שנאמר נח איש צדיק תמים, ומה שלא ביקש רחמים על בני דורו, על זה אמר היה בדורותיו, שקדמו להאבות, ולא היה לו במאן דיתלי זכותא, לכן את האלקים התהלך, כי לא היה בידו זכות אבות לעורר רחמים. ועם כל זה לא זכה רק לבחינת עיני ה', מטעם דאיתא שם בזוהר אחר זאת המליצה אמר רבי יצחק ועם כל דא כיון דאמר ליה הקב"ה והקימותי כו', הוה ליה למבעי רחמי עלייהו, עיי"ש: עוד יתבאר הסמיכות. גם לבאר, א', הא דכאן כתיב צדיק תמים, ולהלן (ז, א) הוא אומר כי אותך ראיתי צדיק לפני. ב', גם מה שאמר את האלהים התהלך נח, פירש רש"י נח היה צריך סעד לתומכו אבל באברהם נאמר (להלן כ"ד (מ)) ה' אשר התהלכתי לפניו, ובמדרש רבה (ב"ר ל, י) איתא באברהם נאמר פרשת לך (שם יז, א) וירא ה' אל אברם ויאמר אליו וגו' התהלך לפני והיה תמים. ג', אומרו את האלהים, בה"א הידועה, דהיה די לומר את אלקים התהלך. ד', ותשחת הארץ לפני האלהים, לפני למה לי, היה לו לומר לאלקים, כמו (להלן יג, יג) רעים וחטאים לה'. ה', ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, ולהלן (ז, א) הוא אומר ויאמר ה' לנח בא אתה וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני, האי לפני למה לי:
ונראה לי על פי מה דכתיב למעלה (א, א) בראשית ברא אלהים, פירש רש"י בתחילה עלה במחשבה לברא במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד והקדים מדת הרחמים ושיתפו למדת הדין, דכתיב (שם ב, ד) ביום עשות הוי"ה אלקים. ועתה שא עיניך וראה כי בכל הפרשה הראשונה כתיב אלקים, רק אחר זה כתיב אלה תולדות השמים וגו' ביום עשות הוי"ה אלקים, הנה הזכיר תחלה שם אלקים לבד כפי המחשבה, אחר זה כשמזכיר אצל העשיה הקדים הוי"ה קודם לאלקים. וזהו שאמר את האלקים, בה"א הידועה, היינו אלקים הנאמר במעשה בראשית שבמחשבה עלה לברא במדת הדין, התהלך נח, כי ניצול הוא וביתו גם לפי מדת הדין כפי שעלה במחשבה לברא. ועל זה אמר ותשחת הארץ לפני האלקים בה"א הידועה, דזה קאי על אומרו ביום עשות ה' אלקים, על זה אמר לא מיבעיא ותשחת הארץ למדת הדין, אלא אפילו לפני האלהים, היינו הוי"ה (מקור הרחמים) הנאמר לפני האלקים. וכן ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני, אפילו לפני, היינו הוי"ה שקודם לאלקים, כי הפכוהו למדת הדין. אבל בנח נאמר ויאמר הוי"ה לנח בא אתה וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני, כלומר אפילו לפני, הוא אלקים הנאמר במעשה בראשית לפני הוי"ה:
ובזה ניחא הא דלמעלה כתיב תמים, דקאי אדסמיך ליה ונח מצא חן בעיני הוי"ה, על זה אמר נח איש צדיק תמים, כי לפי בחינת שם הוי"ה מדת הרחמים היה צדיק תמים. אבל כאן שאמר צדיק לפני, היינו לבחינת אלקים מדת הדין הנאמר במעשה בראשית לפני הוי"ה, לא נאמר תמים, כי לפי מדת הדין המדקדק ביותר לא היה לו רק תואר צדיק, ולא תמים, כי הרי היה צריך סעד לתומכו. וזהו שאמר הכתוב עצמו למעלה בעיני הוי"ה [וגו'] נח צדיק תמים היה, אבל את האלהים התהלך נח וגו', כלומר שהיה צריך סעד לתומכו, ולזה לא נקרא להלן תמים, דלפי מדת הדין לא היה תמים. אבל באברהם נאמר וירא ה' וגו' ויאמר אליו וגו' התהלך לפני דייקא, כלומר אפילו לפני, לבחינת אלקים הנאמר במעשה בראשית קודם להוי"ה, והיה תמים, כי היה מתחזק מאליו בלא סעד, וכן נאמר להלן הוי"ה אשר התהלכתי לפניו:
והיינו דכתיב להלן (ט, כ) ויחל נח איש האדמה. כי האור החיים (ר"פ בראשית אות ג) מפרש בראשית הוא המחשבה, ברא אלהים במדת הדין, את השמים הם העליונים, שיכולים להתקיים גם לפי מדת הדין, ואת הארץ, כמבואר במקום אחר, ולהלן כתיב ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים, כמבואר לעיל. והיינו דלעיל אחר שאמר ברא אלקים, הקדים שמים ואחר כך ארץ, וכאן שאמר הוי"ה אלקים, הקדים ארץ ואחר כך שמים, ע"כ דבריו. ובזה אני אומר כי התורה דברה בשבחו של נח מה רבו מעשיו, שאמר ויחל נח, שהיה לו קיום גם לפי תחילה שעלה במחשבה לברוא במדת הדין, עם היותו איש "האדמה" יושב על חוג האדמה, עם כל זה היה לו קיום גם לפי תחלת המחשבה במדת הדין כמו יושבי שמים הם העליונים, והבן:
או יאמר על פי מה שכתבתי למעלה, ולהלן סוף ברכה אות ח"י לפרש בראשית ברא אלהים (לעיל א, א), שבזה עצמו רומז שהקדים מדת הרחמים ושתפו למדת הדין, על פי דאיתא בגמרא (ראש השנה י ע"ב) חד אמר בתשרי נברא העולם וחד אמר בניסן, ומבואר בדברי האר"י (פרי עץ חיים, שער השופר פ"ה עמ' תקצז) כי שניהן אמת, במחשבה נברא בבחינת תשרי שהאותיות בבחינת תשר"ק (זוהר תצוה קפו.), אור חוזר, בחינת דין, ובמעשה נברא בניסן, דכתיב ביה (שמות יג, ד) חדש "האביב", אותיות כסדר (זוהר שם), והצירוף י'שמחו ה'שמים ו'תגל ה'ארץ (תהלים צו, יא), כסדר, בחינת אור ישר, מדת הרחמים. וזהו שאמר בראשית, בהעלם בו אותיות בתשרי, כפי המחשבה, ב'רא א'להים, ב' קודם א', מורה דין. אבל עם א' הוא בראשית, כלומר בראשית אותיות א"ב ברא אלהים "את" השמים, א' קודם ת'. כי א' צורתו יוי, עולה הוי"ה (הקדמת תקוני זוהר, ז.), ת צורתו דג (זוהר חקת קפ ע"ב), הרי מדת הרחמים קודם לדין, עיין שם. וזה ענין הסמיכות, "ישראל" (דברים לד, יב), אותיות "ישר אל", כלומר ישר מורה חסד אל, על כן בראשית ברא. ועל דרך רמז, "בראשית" אותיות "בא"ת ישר" ברא, והבן:
וכמו כן היה הענין בתיבת נח בבחינת שיתף מדת הרחמים למדת הדין, שמדת הדין שפך חמתו על דור המבול, ומדת הרחמים ריחם על נח וביתו למען יתקיים העולם ממנו. והקדים מדת הרחמים קודם לדין, כי קודם שהביא המבול כבר צוה לנח לעשות התבה להצילו, למען ישאר הוא וביתו לקיום העולם. וזהו שנאמר (ו, ח-ט) ונח מצא חן בעיני הוי"ה רחמים, כי במדת הרחמים הגין עליו, כי אלה תולדות נח דורותיו, לכן א'לה ת'ולדות ראשי תיבות א"ת, א' קודם תי"ו, נח איש צדיק וגו' על כן "את" האלהים התהלך נח, בה"א הידוע הנאמר למעלה ברא אלהים את וגו', הרי כי אלהים ברא עולמו בשיתוף מדת הרחמים א' קודם לת'. לכן אם כי דורו נאבדו מכח מדת הדין, בית צדיקים זה נח (ב"ר ל' א) יעמוד (משלי יב, ז), מכח "את" הנאמר אצל אלהים, לומר שברא עולמו בבחינת אור ישר בשיתוף מדת הרחמים. ועיין מה שכתבתי להלן (ד"ה אבל עמוד) על הפסוק (ז, א) בא אתה וכל ביתך וגו', ובמדרש (שם לב, ב) זהו שאמר הכתוב (תהלים יא, ז) כי צדיק ה' וגו' ישר יחזו פנימו, עיי"ש: עוד יתבאר הסמיכות, גם לתרץ דכאן נאמר צדיק תמים, ולהלן (ו, א) נאמר צדיק לפני, ולא כתיב תמים. גם הענין את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד לתומכו, מה שאין כן אברהם. והוא, כי תכלית בריאת עולם למען יכירו וידעו גדולתו יתעלה שהוא היוצר הוא הבורא ב"ה, והכרה וידיעה זו נקנית בכמה דרכים. על ידי חקירת השכל, על דרך (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, או על ידי ראות אותות ומופתים, כענין (שמות י, א-ב) למען שתי אותותי וגו' וידעתם כי אני ה'. או על ידי אמונה החקוקה בלב הישראלי בדרך השמע וקבלה, שהאמונה למעלה מהשגת השכל. וכבר נחלקו בזה, דעת הקדמונים החובת הלבבות (שער היחוד פ"ג) והרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פנ"א) וסייעתו סוברים שמצוה לעמוד על החקירה להשיג בשכל, והביאו ראיה ממה שנאמר (דברי הימים - א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. והאחרונים כתבו כי החקירה מסוכן, כי קצרה שכל האדם מהשיג על בוריה, ויותר טוב להאמין בדרך השמע והקבלה הארת התורה, ומה שנאמר דע, פירושו מכח אמונה. וראיה לזה, מדכתיב (תהלים צא, יד) כי ידע שמי, היינו שמי המיוחד, שם העצם, שאי אפשר להשיג בשכל שאותיות אלו הם שמו, בשלמא שם אלהים שפירושו תקיף ובעל היכולת כו', ושם אדנ"י אדון הכל (שו"ע או"ח סי' ה), זה אפשר להשיג מכח פעולותיו, אבל שם העצם אי אפשר לידע שזה שמו כי אם מפי נביא וקבלה, והראיה, שפרעה ידע שם אלהים, שאמר ליוסף (להלן מא, לט) אחרי הודיע אלהים אותך, ואמר (שמות ה, ב) לא ידעתי את הוי"ה, ומבואר בזוהר (מקץ קצה.) מלה דא (הוי"ה) אקשי לביה, שהשיג שם אלהים מכח פעולותיו, ולא שם העצם. ואם כן ידע שמי היינו מכח אמונה, וכמו כן דע היינו האמן, וזהו שאמר דע את אלהי אביך דייקא, לא רק כפי השגת שכלך הקצר, כי אם כפי הקבלה מאביך למעלה מהשגה של השכל, ע"כ דבריהם ביתר ביאור: וזהו שנאמר אצל אברהם (להלן טו, ה-ו) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה, ואמרו חז"ל (ב"ר מד, יב) שהגביהו למעלה מכיפת הרקיע. הענין נראה לי, כי אמרו חז"ל בבבא בתרא פרק קמא דף י"ו (ע"ב) איצטגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם שכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו, רבי שמעון בן יוחאי אומר אבן טובה היה תלוי בצוארו של אברהם אבינו ע"ה, שכל חולה שראה אותו מיד נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה. ופירשו הקדמונים שאצטגנינות שהיתה בלבו, היינו מה שהשיג בשכלו וחקירתו מציאת הבורא ב"ה ואלקותו והודיע זאת לכל באי שעריו, וזה אבן טובה שהיה בצוארו, כל חולה נפש בענין האמונח הרואה אותו מיד נתרפא. וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה, ליקח מזה ראיה על הבורא יתברך, ע"כ דבריהם. וזהו שאמר הכתוב ויוצא אותו החוצה, שאמר לו (שבת קנו.) צא מאצטגנינות שלך, מחקירת השכל, ויאמר לו הבט נא השמימה הבטה מלמעלה, כלומר שלא די השגתך בחקירת השכל ממטה למעלה מכח כיפת הרקיע וצבאיה על דרך שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי אם הגביהו להשגה ואמונה, שהוא הגבהה למעלה מכיפת הרקיע. וזהו שנאמר והאמין בה', בהוי"ה דוקא, שזה למעלה מהשגת השכל, ויחשבה לו (ה') צדקה, אותו האמונה שנחשב בעיניו יתברך, אם שהיה אצטגנין גדול שאין כמוהו עם כל זה האמין בו יתברך הגבהה למעלה למעלה יותר ממה שהשיג, כי באמת אין סוף להשגתו יתברך. והארכתי בזה בספרי ייטב פנים במאמר הוד והדר (אות לג):
וזהו שנאמר כאן ונח מצא חן בעיני הוי"ה, לא היה כדאי אלא שמצא חן (ב"ר כח, ט), והטעם, אם כי צדיק תמים היה בדורותיו, אבל רק את האלהים התהלך נח, בבחינת השגת השכל הבא על ידי פעולותיו, שעל זה מורה שם אלהים, תקיף וכו'. אבל להלן נאמר ויאמר הוי"ה לנח וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני, ולא נאמר תמים, אם שודאי היה מאמין יותר מהשגתו, בבחינת ידע שמי שם הוי"ה ב"ה שזה למעלה מהשגה, עם כל זה לא בשלימות גמור, שהרי פירש רש"י להלן (ז, ז) מקטני אמנה היה, לכן לא נאמר תמים. ולכן בעיני הוי"ה לא היה כדאי, אלא שמצא חן:
וזהו שאמרו בדורותיו, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. כי אברהם האמין בהוי"ה יותר מהשגת שכלו. וזהו שאמרו נח היה צריך סעד לתומכו, הסעד הוא מה שצריך לחקירת השכל לתמוך אמונתו, והוא מה שנאמר את האלהים, המושג מכח פעולותיו, התהלך נח. אבל אברהם לא היה צריך סעד לתומכו, שנאמר (שם יז, א) וירא הוי"ה אל אברם ויאמר וגו' התהלך לפני דייקא, ועם כל זה והיה תמים, השגה בשלימות (ותכלית הידיעה, שאין סוף להשגתו, כי אם להאמין בו באמת, שהיא למעלה מהשגה), וזהו שנאמר (שם כד, מ) ה' אשר התהלכתי לפניו דייקא. אמנם זה נודע כי אברהם לא זכה לבחינת אמונה זו כי אם אחרי בואו לארץ ישראל, וזהו שאמר המדרש (ב"ר ל, י) למה אברהם דומה, לאוהבו של מלך שראה את המלך במבואות האפלים, כלומר שאין מי שהשיג וידע אותו, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, כלומר שהודיע לבני אדם גדולתו של הקב"ה על ידי חקירת השכל שהוא מכח גלגל חמה וכדומה מהמאוחר אל המוקדם, שזה נקרא דרך חלון, השגה על ידי פעולותיו. אמר הקב"ה לאברהם, עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני בארץ, שנאמר (שם יב, א) ויאמר הוי"ה וגו' לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, (ראייה) [ראיית] השגה מבלעדי חלון, היינו בלי שום חקירה מכיפת הרקיע, כי אם השגה למעלה מהשכל. וזהו שאמרו והאיר לפני דייקא, וכמו שפירשתי, והבן: או יאמר גח איש צדיק תמים היה וגו' ו, ט]. על פי מה שכתב בספר אפיקי יהודה (דרוש יב אות יב) כי יש הבדל בין האדם העושה דבר מצד עצמו, ובין מי שעושה דבר מצד דבר זולתו. כי הענין הבלתי עצמי יפול בו מליצת הש"ס אין אדם מוריש קנס לבניו, כי תשלומי קנס אינו בעצמי, רק במקרה, לכן לא יורק מכלי אל כלי. אבל הדבר העצמי הוא לו ולזרעו אחריו ברית עולם. ומטעם זה אמר השי"ת (דברים ה, כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, כלומר שיכוונו ליראה אותי יתברך בעצם, ולא מיראת העונש, אז יהיה נמשך למען ייטב להם ולבניהם לעולם, כי אם יראו מיראת עונש לבד, אין ביראה זו כח הורשה לבניהם לעולם, זולת כשיראו יראת רוממותו יתברך בעצם אז גם לבניהם ייטב לעולם. וזהו שאמר הכתוב (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק, אז אשרי בניו אחריו, כי צדקתו תמשך לו ולזרעו אחריו, ע"כ דבריו:
ובזה פירשתי בפרשת ראה (דברים יב, כח) שמור ושמעת את כל הדברים וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וגו' כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך, ויבואר שם (מד"ה אבל) באורך:
ובזה פירשתי (ר"פ וילך) בפרשת נצבים (שם ל, יט) העידותי בכם היום וגו' החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. ולכאורה יפלא, איך הותר על מנת לקבל פרס. וגם כפל לשון החיים והמות, הברכה והקללה. אמנם יובן היטב בשנקדים כי דרך התורה נקרא דרך חיים, כדכתיב (שם, כ) כי הוא חייך, וכתיב (שם ד, ד) ואתם הדבקים וגו' חיים כלכם, וכן צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים כדכתיב בש"ס (ברכות יח.), והפורש מן התורה נקרא מת, כי רשעים בחייהם קרויים מתים (שם ע"ב), כי פורשין ממקור החיים המחיה כל עלמין ב"ה. והשכר מכונה בשם ברכה, והעונש בשם קללה. וזהו שנאמר החיים והמות נתתי לפניך, לשמור התורה מצד עצמותה שהיא חיים, ולפרוש מן העבירה מצד שהיא המות, וגם הברכה והקללה הרומז לשכר ועונש, והבחירה בידך ובחרת בחיים לשמור התורה והמצוה מצד שהוא חיים (ולא מכח שכר ועונש) למען תחיה, תהיה צדיק הנקרא חי, אתה וזרעך. מה שאין כן אם תהיה יראתך ואהבתך מכח שכר ועונש, לא יורק לבניך אחריך, כאמור:
וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים, בתמימות היה בדורותיו, עם דורותיו היוצאים ממנו. והטעם, את האלהים התהלך נח, ותרגומו בדחלתא דה' הליך נח, שהיה ירא מרוממותו יתברך דייקא, לזה הוריש כח טובו לדורותיו אחריו. ולזה נתכוון בזוהר הק' (נח נט ע"ב) תמים היה בדורותיו, הוא אשלים לכולהו, כאמור. (זוהר שם) והוא הוי שלים מכולהו, כפירוש הא', והבן:
או יאמר על דרך הרמז, בשנקדים לפרש מה שיסדו בזמירות של ליל שבת קודש (המתחיל 'כל מקדש') אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל וגו'. והוא, כי אמרו חז"ל (ברכות סא ע"ב) צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. ונתבאר דבריהם ז"ל יפה בספר התניא להגאון מה"ר זלמן ז"ל (לקוטי אמרים פי"ג). ועל דרך זה אמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) אברהם הפכו לטוב, שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן, שני לבבות. דוד הרגו, כדכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי. ולבחינה זו זכינו בשעת מתן תורה, כמאמר חז"ל (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וכמו כן אמרו (שהש"ר א, טו) כשאמרו ישראל נעשה ונשמע, נעקר יצר הרע מלבן. אך מכח חטא הידוע חזרה זוהמתן, כנודע (זוהר בראשית נב ע"ב):
ואיתא בש"ס (שבת פו ע"ב) דלכולי עלמא בשבת ניתנה התורה. ואיתא בספרים כי כל דבר מה שנעשה טוב בעולם נחקק בזמנו, וזהו שאמר הכתוב (תהלים קו, א) הודו לה' כי טוב כי לעולם נמשך חסדו. ולכן מדי שבת בשבתו חוזר וניער ענין הארת נתינת התורה לישראל. וזהו שאומרים בזמירות (הנ"ל, המתחיל 'יום שבת קודש') תנו שבח ושירה לאל אשר שבת ברא, ולנו, דייקא, בו נתן התורה, כך איתא בספרים. וממילא כשבא שבת, פוסק הזוהמא ויצר הרע מאדם:
ואל תתמה על מה שהאדם יראה לכאורה שעוד לא פסק הזוהמא, כי ידוע תדע כי הכל לפי מעשיו של אדם והכנתו לשבת קודש ולשמירת השבת קודש, כי אם האדם מכין את עצמו בערב שבת קודש ופושט מעליו בגדים הצואים ומסיר הזוהמא של חול, ומפשפש במעשיו היטב הדק וחוזר בתשובה לתקן את אשר עיוות וקלקל מעודו, ומודה ועוזב חטאיו ופשעיו ומקבל על עצמו לבלי לשוב עוד לכסלה כי אם לשמור את דרך עץ החיים והתורה בכל לבבו ונפשו ומאודו, ומקבל שבת בבושת אנפין כמבואר בפרי עץ חיים (שער השבת ריש פ"ג), והיה ביום הששי והכינו את עצמם היטב לקדושת שבת, אז בודאי מקבל התורה מחדש בשבת קודש, על דרך בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (רש"י דברים כו, טז), וטועם מתיקות התורה והמצוה אשר לא טעם מעודו, ופסקה הזוהמא מאצלו. ולכן אמרו חז"ל (ב"ר יא, ב) אינו דומה מאור פניו של אדם בשבת לימי החול, כי חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א), על דרך (שמות לד, לה) כי קרן אור פני משה. אמנם מי שאינו בבחינה זו ולא שב בתשובה כראוי, הלא אמרו (תענית טז.) הטובל ושרץ בידו כו', והאיך ימשוך עליו קדושת שבת וקבלת התורה והוא עצמו אינו מן המוכן לזה, ולכן לא נפסק מאתו הזוהמא. ובא וראה הכוונה שהיה לישראל קודם מתן תורה והכנתם, כדכתיב (שמות יט, יא) והיו נכונים וגו', עד שיפסוק מהן הזוהמא. ולכן הכל לפי רוב המעשה והכנה שיש לאדם בבחינתו לשבת קודש, כמו כן לפי ערכו פסקה הזוהמא מדי שבת בשבתו. וכאשר תיפסק הזוהמא בשבת קודש, יהא לבו של אדם נכון ובטוח לבל יחטא עוד, ויש לו מנוחה מאויב שלו מסביב הוא היצר הרע, כל שכן אם זוכה בשבת קודש להפכו לטוב ולשים מר למתוק, וממנו נקח לעבוד השי"ת: וזהו שאומרים (זמירות הנ"ל, המתחיל 'רבון העולמים') בו אשבות וגו' ושויתי ה' לקראתי שתרחמני עוד בגלותי לגאלני גאולה פרטית מיצר הרע, ולעורר לבי לאהבתך בשבת קודש, ואז אשמור לפקודיך וחקיך בלי עצב, כי יש לו לב שמח, לאשר פסק הזוהמא ופרק עולו של יצר הרע. וזה שיסדו בזמירות (הנ"ל, המתחיל 'מנוחה ושמחה') מנוחה ושמחה, כלומר על ידי שמירת שבת קודש כראוי יש לישראל מנוחה מן אויביהם היצר הרע, ושמחה לב שמח, לאשר יש להם חירות מיצר הרע, וממילא אור ליהודים, מכתנות "עור" נעשה "אור" באל"ף כידוע (הקדמת תקוני זוהר, יא.). וזהו (תהלים ל, יב-יג) הפכת מספדי למחול לי לשון מחילה, על דרך שאמרו חז"ל (שבת קיח ע"ב), שומר שבת מחללו (ישעיה נו, ב), אל תקרי מחללו אלא מחול לו, וזהו פתחת שק"י ראשי תיבות י'ום ש'בת ק'דש, ותאזרני שמחה כאמור, למען יזמרך כבוד בזמירות של שבת, ואז ה' אלהי לעולם אודך, כלומר על דרך שאמר (תהלים פו, יב) אודך אדנ"י אלקי בכל לבבי בשני הלבבות, אז ואכבדה שמך לעולם, כיון שגם יצר הרע נהפך לטוב להודות לה', שוב אין שטן ואין פגע רע. ובחינה זו ישנה בכל שבת קדש, כנזכר לעיל:
וזהו שאמר אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל (למען אז הרשעה כלה כעשן תכלה, ורוח הטומאה יעביר מן הארץ, ויצר הרע יבטל מן העולם, ומלאה הארץ דעה את ה'), ביום שבת קודש שישו ושמחו, כי שבת הוא מעין עולם הבא (ברכות נז ע"ב), ופסקה זוהמא כמקבלי מתן נחליאל, כמו שבשעת מתן תורה פסקה הזוהמא ונעקר היצר הרע, כמו כן מדי שבת בשבתו, לכן שישו ושמחו לאשר תמצאון מנוחה מאויביכם, כאמור. גם שאו ידיכם קדש, כלומר שאו שתי ידים, יד ימין ויד שמאל, הרומז ליצר טוב ויצר הרע, קדש לה', ואז אמרו לאל ברוך ה' אשר נתן "מנוחה" לעמו ישראל, כי מצאו מנוח מיצר הרע מסביב, כי נעקר מלבן, והם דורשי ה' זרע אברהם אוהבו דייקא, שהפכו לטוב כמאמר חז"ל הנ"ל, ולאשר רוצים להגיע למעשה אברהם אבינו, לזה הם המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא, כלומר ממשיכים קדושת שבת העבר ומקבלים קדושת שבת הבא, ככתוב בספרי יראים, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, על דרך מנוחה ושמחה כאמור למעלה:
והנה, נח הוא לשון מנוחה, כטעם (שמות כ, יא) וינח ביום השביעי, ומבואר בספר הקדוש של הרב הצדיק הק' מוה"ר צבי הירש מזידיטשוב זלה"ה (בית ישראל, ר"פ נח) באורך. ולטעם זה הצדיק נקרא נח, כי הוא דוגמת יום שבת קודש, עיי"ש. וכן מבואר בזוהר חדש (ר"פ נח סד"ה אמר). ולדרכנו נאמר, כי הצדיק שהגיע לבחינה זו עד שפסק ממנו זוהמת יצר הרע, נקרא נח, על ידי שאז יש לו מנוחה ואין לו מסית ומדיח, ולבו חלל מיצר הרע. וכל זה יגיע על ידי שמירת שבת, הוא יום מנוחה כנזכר לעיל. וזהו שאמר הכתוב אלה תולדות נח, לכן נקרא הצדיק נח, נח, כלומר לפי שנח ביום השביעי. וגמר אומר (כשנח ביום שבת קודש) איש צדיק תמים היה, אז בדורותיו, כלומר כל ימי חייו, את האלהים התהלך נח, מובטח שכל ימיו יעבוד השי"ת במנוחה, ולכן נקרא נח, כאמור:
או יאמר ונח מצא חן וגו' אלה תולדות וגו' [ו, ח-ט]. על דרך (מיכה ו, ה) ומה ה' דורש ממך וגו' והצנע לכת עם אלהיך. והטעם, למען לא יעלה בלבו שום כוונה לקנות שם ותפארת מן האדם. אמנם גם בהיותו עובד ועושה מצות ברבים צריך שתהא הכוונה בלתי לה' לבדו ולא לזולתו, על דרך דכתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירש בספר נועם מגדים (פר' יתרו אות ג) לא יהיה לך שום אדנות וממשלה בהיותך עומד ועובד לפני, כי לא לפניו חנף יבוא (איוב יג, טז). על כן מאוד צריך האדם לטהר מחשבותיו להשי"ת לבל יפול בלבו שום מחשבה זרה לשום התפארות מבני אדם, ועל זה נאמר (ויקרא יט, ז) פגול הוא וגו': וזהו שאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה' כי אלה תולדות נח נח איש צדיק, כלומר אלה תולדות נח שהיה צדיק, כפירוש רש"י תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, תמים שהיה בתמימות בלתי לה' לבדו ואין ברוחו רמיה, היה "בדורתיו", כלומר גם כשהיה ברבים בין אנשי דורו את האלהים התהלך נח, היתה מחשבתו זכה בלתי לה' לבדו. וזהו שאמר לו השי"ת (להלן ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני, דייקא, ולא לפני בני אדם, והוא עצמו מה שנקרא למעלה תמים, ושניהם עולין בקנה אחד: או יאמר על פי מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, וכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וכמו שצריך לעבוד את הבורא יתברך בתורה ותפלה, כמו כן צריך לעבוד אותו בכל ענינים, באכילה ושתיה ומשא ומתן באמונה ודיבורים עם בני אדם, שתהא עבודתו תמה לשם שמים לצורך המביא לעבודתו, וכמבואר באורח חיים סימן רל"א, עיי"ש. ואפילו כשעוסק עם בני אדם, מחשבתו תהיה דבוקה בהשי"ת. וכבר כתוב בסמ"ג (לאוין סד) ובספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג סי' כז), השמר לך פן תשכח את ה' (דברים ח, יא) הוא מכלל הלא תעשין שבתורה, עיי"ש. וזהו שאמר הכתוב נח איש (אפילו בהיותו איש, עוסק בעניני עולם הזה), צדיק תמים, על שם שכל מעשיו היו לשם שמים בלב שלם נקרא תמים. וזהו שאמר היה בדורותיו, כלומר אפילו כשהיה עוסק עם אנשי דורותיו באכילה ושתיה ומשא ומתן ודיבורים, עם כל זה את האלהים התהלך נח, ומחשבתו היתה דבוקה באלהים יתעלה, לכן נקרא תמים כאמור: ועל דרך זה יש לפרש בהפטרה (ישעיה נד, א-ה) רני עקרה לא ילדה וגו'. כי תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, ובעת שעוסק בתורה ומצות נראה בעליל שמוליד מעשים טובים, אמנם בעת שעוסק בעניני גשמיות עולם הזה כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן ובנין בתים וחצרות, לפי השקפה חיצוניות הענין נראה שהוא באותו שעה עקר, שאינו מוליד מעשים טובים. אמנם אם גם בזה לבו לשמים, ועל דרך שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלב, ג-ה) אם אבוא באהל ביתי אם אעלה וגו' עד אמצא (בכל זה) מקום לה', דהיינו שאוכל ואשתה לחזק גופי לעבודת הבורא ולהעלות ניצוצות הקדושים שבמאכל ומשתה לשרשם העליון, ועוסק במשא ומתן כדי לזון בני ביתו וללמדם תורה ולהשיא בנותיו לתלמידי חכמים, ובונה בתים לקיים בהם מצות הכנסת אורחים וכדומה, אז בעת עסקו באותן הענינים הגשמיים עובד את הבורא ומוליד מעשים טובים. וזהו חכמה גדולה ועבודה ותורה לעבוד אותו יתברך אפילו בגשמיות, וזה נקרא (זוהר משפטים צה.) אתקשטת בקישוטין דלא הוו, וכמבואר בספר אור המאיר (דרוש לפסח, סד"ה ויאמר יהושע):
וזהו שנאמר רני עקרה לא ילדה, אפילו בעת שעוסק בגשמיות שדומה לעקרה לא ילדה, כי רבים בני שוממה (תולדות מעשים טובים גשמיים), מבני בעולה (תולדות מעשים טובים רוחניים), והבן. ועל כן הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו וגו'. כי ימין (הן בעסק התורה) ושמאל (הן בעסק העושר ועניני עולם הזה, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין) תפרצי דרך לה', לעשות לו נחת רוח, כי אלהי כל הארץ יקרא, לית אתר פנוי מיניה, ובכל דבר ימצא מקום לעבודתו יתברך, אם כן בכל עת מוליד מעשים טובים, והבן: עוד יתבאר אומרו איש צדיק תמים וגו' [ו, ט]. וידוע מה שדקדקו חז"ל (עירובין יח ע"ב) דכאן נאמר תמים, ולהלן (ז, א) כתיב אותך ראיתי צדיק לפני, ולא אמר תמים. ופירושו של אאזמ"ו זצוק"ל (ישמח משה, ר"פ נח ד"ה באופן) הובא למעלה, כי באמת היה צדיק בשלימות ותמימות בכל הדורות, רק בדור הזה של המבול נאבד ממנו שם תמים, לאשר לא התפלל על בני דורו, וגם לא החזירם בתשובה. וזהו צדיק תמים היה בדורותיו, אבל בדור הזה צדיק ולא תמים, ע"כ דבריו זלה"ה. ובאמת צריך להבין, טעמא מאי לא התפלל על בני דורו ולא החזירם בתשובה:
אבל הדבר מבואר בספרן של צדיקים, כי נח היה כל כך עניו ושפל בעיניו, עד שמגודל ענותנותו היה נראה לו שאין כח בידו לבטל הנגזר מהשמים, ואיננו בכלל (זוהר שמות טו.) הקב"ה גוזר וצדיק מבטל כאמור (שמואל-ב כג, ג) צדיק מושל ביראת אלהים. וזה היה החסרון שלו, על דרך שפירש בקדושת לוי (ר"פ נח), עיי"ש. וכפי מה שפירש אאזמ"ו זצוק"ל (שם, פר' שופטים ד"ה ועוד עה"פ קהלת י, ד) אם רוח המושל תעלה עליך, עם כל זה מקומך הוא השי"ת הנקרא (ב"ר סח, ט) מקומו של עולם אל תנח, שתאמר להמקום ב"ה איני מניחך. ומהאי טעמא עצמו לא הרהב נח בנפשו עוז להוכיחם ולהחזירם בתשובה, כי לא מצא את עצמו בעיניו במדרגה יותר מהם, מגודל ענותנותו. והנה כבר אמרו חז"ל (עבודה זרה דף ו' (ע"א) וזבחים קט"ז (ע"א)) צדיק במעשיו, תמים בדרכיו, פירש רש"י תמים [בדרכיו], עניו וסבלן. וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק, רק החסרון שלו תמים היינו עניו היה בדורותיו, אם שכולם היו רשעים, הוא היה שפל ונבזה בעיניו, וזה היה החסרון שלו, דלכך את האלהים התהלך נח, שהסכים עם מדת הדין, ולא התפלל עליהם לבטל הגזרה ואף לא להשיבם בתשובה. ועל פי זה ממילא יובן דתו לא קשיא מהא דלא נאמר להלן רק צדיק, כי תמים לאו למעליותא, רק לגריעותא, כנזכר לעיל:
ואמנם לפי זה צריך להבין איך מבואר עניו בשם תמים. בשלמא בלאו הכי יש לומר משום שכבר אמרו (מגילה כט.) האי מאן דמתיהר בעל מום הוא, וידיעת ההפכים בשוה, העניו יתכן לקרותו תמים. מה שאין כן לפירושנו זה דמשום ענותנותו היה לו החסרון שלא התפלל, אם כן לא יתכן לקרוא אותו תמים, אדרבא זהו מומו: אבל יובן בשנקדים עוד, דבאמת אמרו (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, והיינו עד קצה האחרון, עיין ברמב"ם הלכות דעות (פ"ב ה"ג). עם כל זה מצינו לפעמים צריך האדם לאחוז במדת הגאוה והגאון לכבוד הבורא יתברך, על דרך דכתיב (דברי הימים - ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', ועל דרך דכתיב בנועם מגדים (פר' שמיני עה"פ ויאמר משה, מד"ה וזהו הי') זמרו ה' כי גאות עשה (ישעיה יב, ה), ומי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו' (תהלים קיג, ה-ו). וידוע מה שפירש הגאון הק' מבארדיטשוב זצ"ל שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב, יג), כי אור משמעותיה יממא ומשמעותיה אורתא, כדאיתא פרק קמא דפסחים (ב.), מה שאין כן חשך אין משמעותיה רק לילה, וכדכתיב (תהלים קד, כ) תשת חשך ויהי לילה. זה עצמו ההבדל שבין חכמה לסכלות, כי החכם, אם שהוא חכם, לפעמים ישנה טעמו וריחו לפי הצורך ויעשה עצמו כסיל, על דרך שעשה דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך (שמואל - א כא, יד), מה שאין כן הכסיל אין בידו לעשות עצמו חכם בשום פעם ואופן, ע"כ דבריו. והוא נאות לעניננו, כי זה גדר החכם להיות עניו ושפל (וכל גאה שוטה), אך לפעמים צריך להתלבש בלבוש הגאות לצורך הזמן לקנא קנאת ה' צבאות להשיב רבים מעון, וברוח פיו יכוף כאגמון את הרשע, וגם לאפושי ברחמים אבני דורו. וזהו גדר החכמה, להשתמע בתרי אנפין, גבר ענותן ושפל, ולפעמים גאה וגאון, הכל לפי שעה שמע לו, וזהו ענין התחכמות: ואפשר שעל זה רומז המסורה ועשה ג' פעמים. ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (להלן כז, ד), ירמוז על מדות טובות, וביותר מדת ענוה, כדכתיב (הושע יא, א) כי נער ישראל ואהבהו, ונאמר (דברים ז, ז) לא מרבכם [וגו'] חשק ה' בכם [וגו'] כי אתם המעט, ואמרו חז"ל (חולין פט.) שאתם ממעטים עצמיכם כו'. ובתנאי, ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה, יט), דהיינו, לפעמים עניו ולפעמים בעל גאוה. וזהו סור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו), שלא להשתמש במדת גאוה לרע ח"ו, רק לטוב ולדרכי ה'. וכמו כן בכל המדות על דרך זה, כדכתיב (משלי כג, יז) אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל הימים, ראוי להתקנאות, על דרך (בבא בתרא כא.) קנאת סופרים תרבה חכמה. ואולי הכוונה בזה שהחכמה תרבה קנאת סופרים, כי לולא זה אסור להתקנאות רק בקנאת סופרים, וזה הוא שני הפכים, שאי אפשר רק למי שיש בו חכמה, כאמור:
ואם כן, מי שמתנהג בדרך הנ"ל חכם מתקרי, מה שאין כן מי שאינו בידו רק על דרך אחד, ומהנמנע אצלו להתלבש בלבוש הגאות ולחלף שמלותיו, יקרא תם, שאינו יודע לרמות. ולכך יכונה נח בענותנותא יתירתא דהוי ביה בשם תמים, כי לא היה לו ענין התחכמות לעשות פעם כך ופעם כך, ובעבור זה את האלהים התהלך נח, להסכים עם מדת הדין, ולא עמד נגדו לבטל הגזירה, כאמור. וזהו שאמר הכתוב (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים, שהמליצו במדרש (ב"ר ל, ו) על נח, כי תולדותיו של צדיקים מעשים טובים, כפירוש רש"י, ואמנם ולוקח נפשות (להצילם ממות לחיים על ידי תפלתו), חכם מקרי, כי לזה צריך ענין התחכמות, הגם שצריך להיות שפל בעיניו, עם כל זה יגבה לבו להתפלל אבני דורו, כאמור:
או יאמר מה דנאמר כאן תמים, ולהלן (ז, א) צדיק, ולא תמים. וגם להבין מדוע לא התפלל אבני דורו, וגם לא הוכיחם לעורר לבבם לתשובה (זוהר נח סז ע"ב). אבל יובן בהקדם הא דאיתא במדרש (ויק"ר י, א) משעמד אברהם לבקש אבני סדום אמר לו הקב"ה (תהלים מה, ח) אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת לצדק את בריותי ושנאת מלחייבן, על כן משחך וגו'. ובספר (קול) [אהל] יעקב (ר"פ בלק ד"ה במדרש) כתב לפרש, כי יש צדיק הנולד טוב מבטן אמו, כענין (ירמיה א, ה) בטרם אצרך וגו'. או צדקתו בא לו ברוב השתדלותו ועסקו בחכמה, אבל בלדתו נאמר עליו (תהלים נא, ז) ובחטא יחמתני אמי. וההבדל ביניהם, כי הצדיק שבא לו צדקתו ביגיעה ועמל ויודע יצרו אשר היה לו מקדם, אם כי מטבע הטוב לשנוא את הרע ומהראוי שכל צדיק ישנא את הרשע, עם כל זה מצינו באברהם שביקש רחמים על הסדומים, וזהו מדעתו את יצרו כי עז הוא ומלחמתו כי קשתה, יביאנו לבו ללמד זכות על הפחותים ממנו. אבל הנולד במזג טוב מבלעדי מלחמה וקרב את יצרו של לבו, הוא אינו רואה זכות לבינונים ומה גם לרשעים, להיות היצר הרע בעיניו כחוט השערה, עיי"ש. וזהו שנאמר אהבת צדק ותשנא רשע, ועם כל זה אהבת לצדק בריותי כו', ומזה יבחן כי צדקתך בא אליך מרוב היגיעה והעמל, על כן משחך וגו', שמנח ועד אצלך לא דברתי אלא עמך, כלומר ראוי לנבואה, ע"כ דבריו ודפח"ח עיי"ש:
והנה, נודע מה דאיתא במדרש (ב"ר ל, ח) על הפסוק נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, כל מי שנאמר [בו] היה, מתחילתו ועד סופו הוא צדיק, עיי"ש. ביאור הדברים לדעתי, כי נח נולד במזג טוב, וצדקתו באה לו מתולדתו הראויה, והראיה דנולד מהול (אבות דר"נ פ"ב ה"ה), משולל הערלה הנקרא (תקוני זוהר, תקון סד, צה ע"ב) רע, ומיד נקרא נח על שם העתיד כמבואר בזוהר הק' (בראשית נח ע"ב) ובנזר הקודש (ב"ר כה, ב), ולא ביגיעה ועמל באה לו צדקתו. על כן לא היה לו מבוא ללמד זכות אבני דורו, כי הוא לא ידע את יצרם ואת ערפם הקשה, כי מעודו לא היה נצרך לאותו דבר להלחם ביצרו. ומהאי טעמא גופיה לא החזירם בתשובה, אם כי בודאי הוכיחם, לא נכנסו דבריו באזניהם, וכמבואר בספר (קול) [אהל] יעקב (פ"א) [(ריש) פרשת נח] שאין תוכחה מצלחת רק בדומה לו, שלכך נאמר על אברהם היה מגייר וגו', מתוקן להדריך כל העולם בתשובה, כי אילו היה עובד ומכיר ה' מנעוריו לא היה בידו להוכיחם על תועבותיהם ועצביהם, כי נגד פניו יענו מאין לך כל אלה האם בחנת ונסית לדעת מהותם, עיי"ש. ומזה נשפוט כי נח שהיה צדיק מרחם ומעולם לא ידע ברע, לא הצליח בתוכחתו כי לא לקחו ראיה מאתו, כי אין לו יצר הרע מעודו, וענו ואמרו אילו היה לו יצר הרע גם הוא היה כאחד מהם ח"ו, ולכך לא הועיל בתוכחתו. ולא התפלל עליהם, שלפי טבעו הטוב ממולדתו לא מצא להם זכות. וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, מתחילתו ועד סופו, כפירוש המדרש, זאת היתה הסיבה את האלהים התהלך נח, מה שהסכים למדת הדין ולא למד עליהם זכות, כאמור:
ועל פי האמור אמרתי לפרש תהלים ל"ה (ג) והרק חנית וסגור לקראת רודפי אמור לנפשי ישועתך אני וגו'. דהיינו הרודפים הם המחרפים ומגדפים אותו על דבר מעשה דבת שבע, וכדכתיב למעלה סימן ג' (ג) רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, ופירשו המפורשים לפי שבא על אשת איש, ולכן בקש כאן אמור לנפשי ישועתך אני. וזהו שאמר (שם לה, יב-יד) ישלמוני רעה תחת טובה שכול לנפשי, ביאורו, שמה שיש שכול, ר"ל פגם, לנפשי, היינו מה שחטא בבת שבע, זהו הטובה להם, כי על ידי זה שחטא ידוע ידע קשיותו של יצר הרע, ומזה נצמח ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי וגו' כרע כאח לי, כלומר לולי אשר חטאתי לא מצאתי מקום ללמוד זכות, כאמור, ואם כן זהו עצמו מה שחטאתי ועשיתי תשובה הוא טובה להם, והם ישלמוני רעה תחת זה. והבינהו:
ונחזור לעניננו, למאי דפירשנו תמים היה מתחילתו ועד סופו שנולד במזג טוב, אם כן תקשה צדיק מה פעל, ומדוע יכונה בשם צדיק, כיון שמעודו לא היה לו נטיה לרע כלל. ועיין שמונה פרקים להרמב"ם פרק ששי בביאור אמרם (תורת כהנים, קדושים פ"ט הי"ג) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא יאמר אפשי והתורה אסרתו, כי לולי טבע הנוטה לרע, אין מגיע שכר, כנודע. והתירוץ לזה, כי אם היה נולד במזג הטוב בדור אחר, ודאי לא עשה מאומה, אך לאשר היה בדורות הללו של המבול שהיו כלם רשעים, וכל כך היה התגברות הרע בעולם עד שגם חיה ועוף השחיתו דרכם והיו נזקקים לאינם מינם, ומהם היה כח התגברות הרע גם לנח, והוא נשאר בצדקתו ותמימותו, זהו היה העבדות שלו ופעולתו הטובה. על דרך המבואר בענין יעקב ועשו על פי החלום הנזכר בספר ישמח משה למוזלה"ה פרשת תולדות (ד"ה עוד) על הפסוק (להלן כה, כב) למה זה אנכי, עיי"ש. וזהו שנאמר אלה תולדות נח נח איש צדיק, ר"ל על דרך שפירש רש"י, והכוונה, שמה שהיה צדיק היינו תולדותיו של עצמו ובכחו וזרועו הנטויה, ועל זה אמר הפסוק כעין קושיא והלא תמים היה, ר"ל מתחלתו היה נולד מהול וכולו טוב משולל מרע, ומה פעל, על זה משיב בדורותיו הידועים, ועם כל זה את האלקים התהלך נח, א"כ זהו גופו כחו מה שלא למד מהם דרכם הרע ונשאר בטובו, וחזקת צדקתו במקומו עומדת:
ועם זה הבינותי מה דאיתא במדרש (ב"ר כט, ג) שלש מציאות מצא הקב"ה, אברהם, ישראל, דוד כו'. ר"ל, על דרך (ברכות לג ע"ב) אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, ופירשו המפורשים כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (שם), שהבחירה חפשית, על כן הוא חביב להשי"ת לעשותו אוצר. והוא ענין מציאה, מה שלא היה בידו ומצאו. וזהו שאמרו שלש מציאות מצא הקב"ה, מה שלא היה כביכול בידו, כי אם שהיו צדיקים בבחירתם, שהיה להם נטיה לרע וגברו עליה. והיינו אברהם, שהפכו לטוב, וכדכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן, כידוע (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה). ישראל, שהיה להם התגברות הרע ממצרים והליכתם במדבר, על פי מה שכתוב בזוהר הק' פרשת (פנחס) [תצוה (קפד.)] בטעם הדבר, דלית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא, עיין שם אז תבין, זהו שנאמר (הושע ט, י) כענבים במדבר דייקא מצאתי את ישראל, והבן. דוד, שנאמר (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, שהרגו ליצר הרע (ירושלמי שם). ועל זה הקשו (ב"ר שם) מנח דכתיב (לעיל ו, ח) ונח מצא חן כו', השיבו, הוא מצא, אבל הקב"ה לא מצא. ר"ל, כיון שנולד מהול במזג טוב, ואין כל חדש נתחדש אצלו להפך רע לטוב ומר למתוק, רק פעולתו היתה שלא נתקלקל ונשאר בטובו, וזהו לא נקרא מציאה, כיון שלזה נוצר, והבן (שוב ראיתי בספר יד יוסף (פר' נח דרוש א) מפרש המדרש הזה על דרך שפירשנו, ונהניתי שכוונתי לדעתו): ועם זה יובן אמרם (ב"ר לו, ג), נח משנקרא איש צדיק, נקרא (להלן ט, כ) איש האדמה, אבל משה משנקרא (שמות ב, יט) איש מצרי, נקרא (דברים לג, א) איש האלקים. ויומתק לפי דרכנו, בהקדם מה שכתב עוד בספר (קול) [אהל] יעקב (ר"פ בלק ד"ה במדרש) ההבדל שבין הנולד צדיק ובין הנולד במזג לא טוב ובכחו עושה את עצמו צדיק וטוב, והוא על דרך משל, מלך שנפל לו חלק הון רב בירושה, אינו בטוח בעשרו אם יבואו עליו למלחמה, כי לא נסה באלה מעודו, ולא בכחו עשה החיל הזה. לא כן המלך הנולד רש, ובמלחמתו וזרועו הנטויה יעשה סגולת מלכים, הוא יותר בטוח, כי מה דלא הוי הוי כו'. וזה ההבדל שבין אלו שני בחינות צדיקים, עיי"ש: והנה, נח שנולד במזג טוב ולא הורגל לערוך מלחמה וקרב עם יצרו, ומעודו גניז גרמיה ואשתדל באורייתא ולא בדברים הארציים, כמבואר בזוהר הק' סוף פרשת בראשית (נח ע"ב), על כן אחרי כן שהוצרך לעסוק בעניני עולם הזה בעסק הכרם, נפל ממדרגתו ונעשה חולין ואיש האדמה, כי התגבר עליו כח היצר ח"ו. כי שתי בחינות יצרים יש, א' הפנימי, וב' החיצון, כמבואר בנזר הקודש פרשת נח (סי') (לד, יב ד"ה ואמנם), עיי"ש. ואם כי נח נולד במזג טוב ולא היה בו יצר הפנימי, עם כל זה החיצון מלאך המסית הוא דבר השוה לכל, כידוע. לא כן אדונינו משה רבינו ע"ה, שנולד במזג המורה על כל מדות רעות כנודע, ועל כן נקרא איש מצרי, ובכחו הפך את עצמו ונעשה כולו טוב, לכן נקרא אחרי כן איש האלקים, כלומר ענין נצחי, והבן. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קט-קיא) נפשי בכפי תמיד וגו', נתנו רשעים פח לי ועם כל זה ומפקודיך לא תעיתי, אז נחלתי עדותיך לעולם, והבן: או יאמר על דרך (אבות פ"ב מ"ד) אל תפרוש (עצמך) מן הציבור ואל תאמן בעצמך, כפי מה שפירש הגאון הקדוש מבארדיטשוב זצ"ל (קדושת לוי, ריש פרקי אבות) שלא תפרוש את עצמך מן הציבור, אך תראה להדריכם בדרך הישר, ושמא תאמר מה לי בהם, על כן אמר ואל תאמן בעצמך, כי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כידוע (שם פ"ה מי"ה). והנה, אם היה נח משיב רבים מעון לא היה בא חטא על ידו, אך לא נכנס תוכחתו באזניהם לאשר היה נולד טוב ונקרא איש צדיק מיום הולדו, על כן לא האמינו בדבריו ולא שמעו בקולו. וזהו שאמרו, מפני שהיה מעודו מתחילתו איש צדיק ולא בא זכות רבים על ידו, על כן נקרא איש האדמה, כי בא חטא על ידו. אבל משה, צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג, כא), ונכנסו דבריו באזניהם להיותו מתחילה איש מצרי, על כן נקרא אחר כך איש האלקים, בעלה דמטרוניתא (זוהר בראשית כא ע"ב), שאמר (במדבר י, לה-לו) קומה ה' [וגו'] שובה ה', והתיר לו יתברך את נדרו כמו בעל לאשה (ברכות לב.). והוא מפני שאמרו (בבא מציעא פה.) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה (ירמיה טו, יט), שאם אני גוזר גזירה אתה מבטלה. והבן, כי זה פירוש יקר ונחמד:
וזהו שאמרו חז"ל (מדרש משלי לא) שקר החן, זה חינו של נח, והבל היופי הבל יופיו של אדם הראשון, אשה יראת ה' היא תתהלל זה משה. הכוונה, כי נח נולד בטבעו טוב, ואדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, לכן לא עשו חדשות. ואמנם משה רבינו ע"ה שהפך טבעו הרע לטוב, עליו יצדק לומר אשה יראת ה' היא תתהלל, היא דייקא תתהלל בעצמותה:
וזהו שנאמר (לעיל ו, ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, ואמרו ז"ל (ב"ר כו, ו) כי נח ניצל בזכות משה, בשגם זה משה. ולדרכנו יובן, כי אם אמנם נודע כי משה נתעלה עד שעליו נאמר (במדבר כ, טז) וישלח מלאך, זה משה (קה"ר ה, ג), ור"ל כי הגוף היה בחינת מלאך, ועל כן בהיותו בהר ארבעים יום לא אכל ולא שתה (שמות לד, כח), אבל מתחילתו ביום הולדו היה בחינת בשר, ואח"כ בבחירתו עשה את עצמו בחינת מלאך. מה שאין כן גבי נח, וכמו שנתבאר לעיל. וזהו שנאמר לא ידון רוחי וגו' בשגם זה משה הוא בשר, ר"ל מתחילתו, ואחר כך היו ימיו מאה ועשרים שנה, להיותו תרומה דעלמא, וכמו שכתב הנזר הקודש שם (ב"ר סוף כו, טו), על כן הוצרך נח לזכותו:
או יאמר איש צדיק תמים היה בדורותיו [ו, ט]. הדקדוקים ידועים דכאן אמר איש, ולהלן (ז, א) נאמר צדיק, ולא נאמר איש. ב', כאן אמר תמים, ולהלן לא. ג', כאן אמר בדורותיו, משמע הרבה, ולהלן נאמר בדור הזה. והנראה לי על פי שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' נח ד"ה נח איש) על אומרו איש צדיק, על פי שפירש (תפלה למשה ז, ט) שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי (תהלים שם), דבערך גדולתו וכבודו איך שראוי לעבדו אין לו שיעור, ואם כן לא יתכן שם צדיק תמים להעובד בערך הנעבד, אך לפי ערך העובד יש שיעור. וזהו שנאמר איש, לפי ערך אישותו היה צדיק, ע"כ דברי זקני ז"ל. ועל דרך זה פירש בספר אוהל יעקב פרשת ויגש (עה"פ ולא יכלו מ"ש בב"ר צג, י), כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, דייקא, וכן הפסוק (איוב ד, יז) האנוש מאלוה יצדק, וכן הפסוק (תהלים לט, יב) בתוכחות על עון יסרת איש דייקא, ר"ל בהוכיחו אין העונש רק לפי מה שהוא איש, וזהו אך הבל כל אדם וגו', ע"כ דבריו. ובזה פירש (שם) מאמרם ז"ל (ברכות י ע"ב) אל יעמוד במקום גבוה ויתפלל כי אם במקום נמוך, כי לפי הנחה זו מהראוי לאדם להקטין עצמו ולהשפיל עצמו, אז במדה שמודד, מודדין לו להעריך עבודתו לפי ערך שפל יצורים כמוהו. וזהו שנאמר (שם לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו דייקא עון, לפי ערכו, כלומר לו קאי על ה', והעילה לזה בזמן שאין ברוחו רמיה, גאוה, מה שאין כן אם הוא רום עינים, ע"כ דבריו:
והנה, בגמרא עבודה זרה פרק קמא (ו.) מפרש תמים בדרכיו. ופירש רש"י עניו ושפל רוח. ועל פי זה יתבאר היטב, שאמר איש, מחמת שהיה איש, לכן היה לו תואר צדיק לפי ערך איש. והטעם שהעריך ה' לפי ערך העובד ולא לפי ערכו יתברך, לזה אמר מחמת שהיה תמים, עניו ושפל רוח, לזה נחשב לו צדקתו לפי ערך שפל יצורים עד שהיה ראוי לקרוא צדיק. אמנם זה בדורותיו שעברו, שהם היו שלמים ויראים את ה', וכמו שכתב הרמב"ם במורה (ח"ב פמ"ז) שיחידים חיו אריכות שנים, אבל שאר בני אדם היה זמן חיותם כמו עתה, ואם כן עברו כמה דורות עד שהיה נח בן שש מאות שנה, וכמו שכתב מוזלה"ה לדרכו עי"ש בספרו (ר"פ נח ד"ה באופן), ועם כל זה היה נח צדיק לפי ערכו. אבל בדור המבול שהיו כלם רשעים גמורים, אם כן בלא ערך אישותו כי אם לפניו יתברך, וגם בלא בחינת ענוה, גם כן היה נחשב צדיק בהעריך אותו לנגדם. וזהו שאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני, דייקא, לפי ערכו בדור הזה, בלא איש ובלא תמים שהוא בחינת ענוה, ועם כל זה נחשבת צדיק אפילו לפני, בהעריך אותך לנגדם, והבינהו:
או יאמר על פי מה שכתב הרמב"ם בסוף ספר המורה (ח"ג פנ"א) כי ההשגחה הוא סבת הדבקות. ועיקר הדבקות הוא, אפילו בשעה שיושב עם בני אדם ועוסק ומדבר עמהם, יהיה מחשבתו דבוק בה', בל יסור ממנו אפילו רגע אחד. וזהו שנאמר (ו, ח-ט) ונח מצא חן בעיני ה', היינו שהיה מושגח בהשגחתו יתברך, כי נח, נח לעילא ונח לתתא כפירוש הזוהר (בראשית נח ע"ב). וגמר אומר לפרש הדבר, כי איש, ר"ל בהיותו עוסק בצרכי איש וגשמיותו כאשר ידבר איש אל רעהו, עם כל זה היה צדיק, וזה נקרא צדיק תמים, לשמים ולבריות, כי היה בדורותיו, בין אנשי דורותיו שעברו ועוסק עמהם, עם כל זה את האלקים התהלך נח, כפירוש התרגום בדחלתא דה' הליך נח, וכמו שמפרשין העולם על (תפלת שחרית) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר: אמנם כל זה בדורות שעברו היה יכול להתחבר עמהם. אבל בדור הזה של המבול שהיו רשעים גמורים, כבר אמרו (אבות פ"א מ"ז) אל תתחבר לרשע, ולזה היה מתבודד בינו לבין קונו והיה פרוש מהם, ולא היה משתמש בגדר אישותו להתחבר עמהם. ולזה נאמר (ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני דייקא, בהתבודדות לפני, בדור הזה דייקא. ועל כן לא נאמר כאן איש ולא תמים, כי אם בדורותיו שעברו נאמר איש וגם תמים, והבן זה:
עוד יתבאר צדיק תמים היה בדורותיו [ו, ט]. ולהלן (ז, א) נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומאמר חז"ל (עירובין יח ע"ב) ידוע, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו כו'. וגם זה צריך ביאור, דאם נאמר דבאמרו צדיק ולא אמר תמים משמע שיש בו חסרון, אם כן האי שבחו גנותו, וכיון שבאמת היה צדיק תמים מדוע סיפר גנותו לקרותו צדיק לחוד, אין זה מקצת שבחו כי אם גנותו. ואם נאמר דגם צדיק משמע בלא חסרון, א"כ למה לי תמים, והבן. גם צריך להבין אומרו צדיק לפני, תיבת לפני צריך ביאור, ואטו מי לא הוי סגי באומרו אותך ראיתי צדיק בדור הזה. והמפורשים תרצו דר"ל שהיה נח טוב לשמים ולא לבריות, כי לא התפלל אבני דורו (זוהר נח סז ע"ב), וזה אומרו צדיק לפני דייקא, ולא לבריות:
ולי נראה על דרך פשוט, דאיתא במדרש פרשת בראשית (ב"ר כו, א עה"פ תהלים א, א), אשרי האיש זה נח, אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש, ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול, ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה, וצריך ביאור. ובכתבי קדש של מוזלה"ה (ישמח משה, פר' נח ד"ה במדרש תהלים) כתוב לאמר על פי שכתב הר"מ (עבודה זרה פ"א ה"א) דטעות דור אנוש שעבדו לצבא השמים היה באמרם כי מגדולת העבד ניכר גדולת רבו אבל אין כבוד להשי"ת שיעבדוהו בני אדם קרוצי חומר, ובזה סרו השגחתו מעליהם, לומר שאין כבוד להשגחת השי"ת בשפלים. ואולם עפרא לפומייהו, על דרך שאמרו חז"ל (מגילה לא.) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר יהללוהו בני אדם, וכדכתיב (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומה שאמרו מגדולת העבד כו', זהו אינו אלא שלא בפני המלך, אבל בפניו, אם נוהגין כבוד בעבדיו הוא כמורד במלכות, וכדמצינו (קידושין מג.) גבי אוריה שנתחייב מיתה על שאמר (שמואל-ב יא, יא) ואדוני יואב. וכדמפרש מהרי"ט (צפנת פענח פר' יתרו דרוש א דף עו ע"ג-ד עה"פ שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים, ושמא תאמר מגדולת העבד כו', לזה אמר על פני, שאני נמצא בכל מקום, ולית אתר פנוי מיניה, ובפני המלך אין לעבוד לזולתו. וזהו שאמר דוד (תהלים קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך, כלומר צדיקים אך לשמך יודו ולא לזולתך, והטעם, ישבו ישרים את פניך, כלומר לפניך. וזהו שנאמר (שם קיג, ד-ו) רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, כלומר שאומרים על שעובדים לצבא השמים זהו כבודו כי מגדולת העבד כו', אבל זה אינו, כי מי כה' אלקינו וגו' המשפילי לראות בשמים ובארץ, ובפניו אין לעבוד לזולתו:
והנה מכח טעות דור אנוש שהיו סוברים שאין כבודו להשגיח בארץ, נסתעף חטא דור המבול שהלכו אחרי שרירות לבם הרע, והשחיתו את דרכם בפחיתות מגונה לזנות אחר כל בהמה חיה ועוף, ויתר נסתעף חטא דור הפלגה שאמרו (להלן יא, ד) נבנה לנו עיר ומגדל וגו', כי היו סוברים שהממשלה נמסר לכוכבים, ורצו להכריח אותם בפעולותיהם להשפיע להם טוב עולם הזה כרצונם למלאות תאותם, כדאיתא בספרים. ואולם נח ידע והאמין בה' כי הוא יתעלה משגיח בעולם הזה ורוצה בתפלות ותחנונים של אנשי ארץ הלזו, וזהו כבודו יתעלה שאפילו בני אדם יודעים בגדולתו ועובדים אותו, ומזה נמלט ממילא מאנשי דור המבול והפלגה. וזהו שאמרו אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש, שהיה עצתם לומר מגדולת העבד כו' להרע ולהרשיע, כדכתיב (שם קלט, כ) אשר יומרוך למזימה נשוא לשוא עריך וגו', וממילא בדרך חטאים זה דור המבול, שחטאו בפחיתות מגונה למלאות תאותם הזוהמיות והבהמיות, לא עמד (וחטא לשון חסרון), וממילא במושב לצים זה דור הפלגה (אשר מהראוי להתלוצץ על גנות דעתם שרצו להכריח לכוכבי השמים למלא רצונם) לא ישב, כי ידע כי הכל ביד ה', והוא יתעלה משגיח על מעשה בני אדם ורוצה בעבודתם, ע"כ דבריו ודפח"ח וש"י: והנה, לא המדרש עיקר אלא המעשה, כי צריך לדעת שהבורא ב"ה יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם, כדכתיב (שם לג, טו) היוצר יחד לבם וגו', ועל דרך שכתב זקני הרמ"א באורח חיים סימן א' (ס"א), שויתי ה' לנגדי תמיד (שם טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני אלקים כו', עד כל שכן כשישים אל לבו שהמלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה במעשיו, כדכתיב (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים וגו', מיד יגיע היראה וההכנעה והפחד כו'. שצריך לבאר, איך מזה יגיע אליו ההכנעה. והנה, הפשוט כשמכיר שפלות ערכו נגד גדולת הבורא ב"ה המשגיח על דרכי בני אדם, מיד הוא נכנע ונרתע לאחוריו. אולם עוד יש בזה כוונה מיוחדת, בהקדם מאמר חז"ל (סוטה ד ע"ב) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה, וצריך להבין הדמיון של הגאות לעבודה זרה ח"ו. אבל הענין על פי שאמרו חז"ל (מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כדכתיב (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא גו', וכתיב בתריה (שם סו, א-ב) השמים כסאי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו', וכתיב המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, כי מכח גודל ענותנותו משגיח אפילו בארץ הלזו. והנה, אמרו חז"ל אהא דכתיב (דברים יא, כב) ולדבקה בו, הדבק במדותיו כו'. ואם כן, כמו שהבורא ב"ה הוא עניו להשגיח על מעשה בני אדם ולהטיב להם, כמו כן צריך האדם להיות דבוק במדותיו להיות עניו ושפל בעיניו, ועל זה אמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח. וזהו שאמרו כל המתגאה, על כרחך שסובר שהקב"ה מתנהג במדת הגאות, ואין כבודו להשפיל לראות בארץ, אם כן הרי הוא כעובד עבודה זרה, כי אם היה יודע שהשי"ת מתנהג בענוה, היה להאדם להתנהג במדה זו להדבק במדותיו. והן הן דברי הרמ"א, כשמשים אל לבו שהשי"ת עומד עליו ורואה במעשיו, על כרחך זהו מכח ענותנותו יתעלה שחפץ במעשה בני אדם ורוצה בעבודתם ונותן עיניו ולבו כביכול עליהם, אם כן מיד יגיע אליו יראה וגם הכנעה להדבק במדותיו, מה הוא עניו אף אתה תהא עניו, ונכון: