ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת בראשית
ייטב לב בראשית - הקדמה
לרבי יקותיאל יהודה טייטלבוים זצוק"ל:
הקדמה:
יתבונן 'האדם 'וישכיל 'היטי"ב מאמר חז"ל פ"ב דביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' אי נמי אדרא כשמי' כדאמרי אינשי מאי אדרא דקיימא לדרי דרי תנ"ה שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותי' משתמרין עיי"ש פירושו: והנ"ל בזה עפי"מ שדרשו סמוכין לעיני כל ישראל בראשית (התורה) בר"א אלהי"ם א"ת ס"ת אמ"ת וכן בסוף ימי המעשה והשביתה כתי' בר"א אלהי"ם לעשו"ת ס"ת אמ"ת וז"ש דוד ראש דברך אמת להורות כי עיקר עבודה הוא מדת אמת מראשית ועד אחרית והענין שלא יעשה בשביל להתפאר או לקבל פרס שזה נקרא שקר כי אין העבודה מרצון הלב למען שמו ית' כ"א שתהיה עיקר כוונת האדם למלא רצון הבורא ית' בקיום מצותיו וכבר פירשתי (פ' האזינו ע"הפ שחת לו) הפסוק אל תיגע להעשיר מבינתך (של עצמך) חדל (מעבודה שהוא ע"מ להעשיר כי המופת ע"ז) התעיף עיניך בו (בעבודה כזו) ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים וגו' כלו' כי שקר אין לו רגלים ואינו עומד אלא כמו רגע ואח"כ יפול הנופל ממנו ולא זו אף זו כי גם עבודה כזו אשר כמו רגע לא לו תהיה הזרע כ"א ישלטו בו ידי זרים אשר סביב יתהלכון לחטוף אותה כיון דלא פרחת לעילא למקום הקודש אבל אם כוונתו רצויה לשמים לא למען עצמו כ"א לעשות נ"ר לשמו ית' ליקבה"ו אז עבודתו פרחת לעילא להיות עולה למעלה כתר בראש אלהי צבאות וגם היא עבודה קיימת בל יפול ממנה כי קושטא קאי ואמת יש לו רגלים המעמידים אותו ולא עוד אלא שמנחיל כחו ויראתו לזרעו אחריו וכמו שפי' המפו' מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' (דייקא) כל הימים (לא מיראת עונש או כדומה מחשבות בלתי רצויות) למען "י"י"ט"ב להם ולבניהם לעולם כדכתי' מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו כי האב מזכה לבנו מחכמתו ויראתו יראת ה' טהורה ואהבתו אהבת אמת רשפי' רשפי אש שלהבת יה והארכתי בזה פ' נח עיי"ש, והנה ידוע מה שמבואר בתוה"ל כי מצות ומעש"ט הם נכסי עצמו אבל ממונו ורכושו וחילו לא שלו הוא כ"א יעזבו לאחרים חילם ובזה פ' הסדש"ש ואיש את קדשיו לו יהיה המצו' ומעש"ט שלו הוא וז"ש הרוצה שיתקיימו נכסיו היינו שלא יגזלו ממנו הסט"א וגם שיתקיימו בידו לבל יפול ממנו יטע בהן אדר פרש"י אילן חשוב ירמוז למ"ש הזוהר וירא ק"ב ע"הפ והשענו תחת העץ לקבל קב"ה קאמר דאיהו אילנא דחיי לכלא וז"ש שנאמר אדיר במרום ה' פרש"י לשון קיום וחוזק עיי"ש ר"ל שיטע בהן הכוונה לשם ה' ואז יש לו קיום וז"ש אי נמי אדרא כשמי' ר"ל "א"ד"ר ר"ת "ראש "דברך "אמת כי מתחל' היה בשביל שכפה עליהם ההר אבל אז הדר קבלוהו בימי אחשורוש בלב ונפש חפצה כמבואר בפתיחה לסי"מ ע"ש וז"ש דקיימא לדרי דרי כלומר כי "י"י"ט"ב לו ולבניו אחריו ללכת בדרכי ה' ולשמוע בקולו כי מתהלך בתומו מנחיל כח לבניו אחריו ועז"א תנ"ה שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ביד הסט"א ופירותי' משתמרין כי הן דבר המתקיים בידו וביד דורותיו אחריו לעד ולעולמי עולמים: ע"י מאמרם הנ"ל בהקדם מד' תנחומא כי תשא את ראש בני ישראל כך פתת ר"ת מתוקה שנת העובד וכו' והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון בעשירי תורה אני מדבר כיצד היה עשיר בתורה למד תלמידים הרבה ושבעם מהתורה אעפ"י שהוא מת אין התלמידים מניחין לו לישן אלא הם אומרים הלכות ושמועות משמו ומזכירין שמו שנאמר דובב שפתי ישנים וכן משה למד תורה לישראל ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקורין בהן בכל שבת וחודש ומועד והם מזכירין אותו בכל פ' ופ' ובפ' שקלים אמר משה לפני הקב"ה שמא משאני מת איני נזכר א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פ' שקלים וזוקף ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף ראשן מנין חמה שנאמר בענין כי תשא את ראש שא לא נאמר אלא תשא: ביאור הדברים כי אחז"ל משה רבינו לא מת שנאמר וימת שם משה וגו' וכתיב ויהי שם בהר וגו' וילפי' גז"ש מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש במרום ופי' מוזלה"ה כי לעיני בשר נראה כאלו מת אבל באמת שם משה עבד ה' כלו' שם במרום עבד וגו' עודנו עומד ומשמש וכ"כ אמרו חז"ל צדיקים במיתתם קרוים חיים כי עודם חיים וקיימים ומיתתם אינה אלא כמו שינה של אדם חי כאשר מזכירין אותו וקוראין אותו בשמו מיד חוזר וניעור משינתו כ"כ צדיקים ישנים וכשאומרים דבר שמועה משמם מזכירין אותם ובזה יתנערו מעפר וידובבו וז"ש מתוקה שנת העובד כו' כי אינו בחי' מיתה חלילה אלא שינה ולכך השבע איננו מניח לו לישון כי התלמידים מעוררים אותו והוא חזי לאצטרופי עמהם להכריעם לכף זכות וכמו שפי' מוזלה"ה בסי"ח סו"פ תולדות זרע יעבדנו כלו' התלמידים יעשנו עי"ז יסופר לאד' לדור כאלו חי עמהם והנה כאן נאמר כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר וגו' הנה תלה נשיאת ראשם ע"י משה כדכתי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל כי כל הדור בתר רישא גריר' ועליו יסמוכו לכפר עליהם ע"כ אמר משה בענותנותו זה כ"ז שאני חי אבל משאני מת שוב אין אני נזכר א"ל הקב"ה חייך כלו' המיתה הוא חייך שאתה חי וקיים עומד ומשמש במרום ע"כ כשם שאתה עומד עכשיו וזוקף ראשן שנאמר כי תשא כך בכל שנה שקורין אותה כאלו אתה עומד שם באותה שעה כלומר עמהם בכל דור וזוקף ראשן שנאמר כי תשא לשון עתיד ורמז לזה מח"צית השקל כי כבר א' דורשי רשומות אותיותיו מ"ת ח"י צ' באמצע להורות כי הצדיק הוא העומד בין החיים ובין המתים כענין שנאמר באהרן ויעמוד וגו' ותעצר המגפה עכ"ד, ולדרכנו ירמוז מ"ת צ' ח"י כלומר הצדיקים במיתתן קרוים חיים וזה נודע ממצות שקל שנאמר בו קשא הוא לשון עתיד וכאמור, ועפ"י האמור י"ל עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון פי' פתחה בחכמה וגו' כי אמרו בגמ' סוכה מה דכתיב ותורת חסד על לשונה תורה לשמה זהו תורה של חסד (ופי' הקדמונים כי א' לעולם יעסוק אדם אפי' שלא לשמה אבל מדת חסידות לעסוק לשמה וכדאי' באבות אל תהי' כעבדים המשמשין עמל"פ) איכא דאמרי תורה של חסד ללמדה לאחרים וכו' ונ"ל דדא ודא אחת הוא כי ההבדל בין לימוד לשמה או לא כי הלומד להתפאר או לטובת עצמו לקבל פרס דיו להפקיע א"ע אבל הלומד מאהבת ה' למען שמו ית' יאהבנו על הבריות ללמד לאחרים להרביץ תורה ויראה בלב ישראל כדאי' במדרש ואהבת אהבהו על הבריות וא"כ תורה לשמה הוא ללמדה לאחרים והוא תורה של חסד שגומל חסד ללמדה לזולתו וז"ש עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון הוא יום הפרדו כאשר פי' פתחה בחכמה ותורת חסד (לשמה) על לשונה ללמד לזולתו כי אז דבריו חיים וקיימים ועוד עודנו חי בעת יאמרו שמועה בשמו: וז"ש הרוצה שיתקיימו נכסיו תורתו וחכמתו לבל תשתכח יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' היינו שיטע בהן כוונתו לשם ה' ואז ממילא יהיה תורת חסד על לשונה ללמוד תורה לרבים ואז הן קיימים ואין לך מצוה גדולה קיימת וחזקה יותר מזו שזכות הרבים תלוי בו אולם מה בצע אם בעודנו חי לבד הלא כצל ימינו עלי ארץ לזאת עצה היעוצה, להפיץ את מעינותיו חוצה, ע"פ תבל ומלואה דברי תורה ירוצה, ויעמידם לעד לעולם להשכיל להטיב לזולתו גם אחרי יום פקידתו וזה שרמז וא' הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה קנין האדם בעוה"ז הכלה ואבד וזאת העצה השקו הצאן קדשים ולכו (גם אחר לכת אדם אל בית עולמו) רעו וז"ש אי נמי אדרא כשמי' אדרא כלומר להפיצם אדרא דקיימא לדרי דרי, ועפי"ז בין תבין לפרש כמשמעו תנ"ה שדה שיש בה אדר אינה נגזלת וכו' ופירותי' משתמרין עיי"ש פרש"י ולמ"ש ניחא ועיין בהקדמה של הפלתי ותבין: והנה שמתי את הדברים האלה אל לבי ע"כ אמרתי לכתוב ולסדר אמרות טהורות אשר חנני ה' להיות חקוק בעט ברזל לאות ולמשמרת להשקות את פני האדמה מיד ולדורות אולי אבנה גם אנכי ממנה להיות למזכרת לפני ה' והנה בשו"ת פנים מאירות בהקדמ' נסתפק אם טוב לאדם שלא לגלות מי הוא המחבר או חיובא רמי להזכיר מי הוא המחב' והשיב שא"צ להזכיר שם המחבר עיי"ש והגאון החיד"א בס' שם הגדולים במערכת ספרים אות זיין האריך בזה כדרכו בקודש ולפי דעתי הקלושה יש להכריע דבענין הלכות הנוגעי' לדינא נחוץ לדעת מי המחבר אם הוא ראוי והגון לסמוך עליו ועל דבריו ובתה שחולק על אשר קדמוהו וכדומה אבל בענין אגדה ודברי תוכחה מה לנו לדעת שם המחבר הדברים יתנו עידיהן אם יכנסו בלב שומעיהם ויהיה נושאי' חן בעיני רואיהם וראי' לזה ממה שמצינו שמהר"ש אבוהב ז"ל לא הזכיר שמו על ס' הזכרונות שחבר ובניו הדפיסו ס' השו"ת וקראוהו דבר שמואל וכתבו שהוא חברו ולא צוה לבניו להדפיס שו"ת שלו סתם כמ"ש החיד"א שם א"ו מטעמא דאמרן כי לענין הנוגע לדינא צריך לדעת מי המחבר אם הוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו אבל לענין אגדה ודברי מוסר כבר אמרו איזה חכם הלומד מכל אדם ופי' הר"ב אעפ"י שהוא קטן ממנו, והא דכתיב ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא מבואר בגמ' חגיגה פ"ב ד' ט"ו דהיינו להורות דאסור ללמוד מאיש רשע דקאמר ור"מ היכי גמר תורה מאחר והא כתי' ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ומשני ר"מ קרא אשכח ודריש דכתיב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי קשו קראי אהדדי לא קשי' הא בקטן שמא ילמוד ממעשיו הא בגדול שרי ולדידן אין חילוק ואסור עי' יו"ד סי' רמ"ו ס"ז אבל משאר כל אדם לומדין ממנו אמנם לולי דברי הגמ' יש לי לומר דהא דכתיב ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך וגו' ואח"זל אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו איירי בענין אחר דהרי לא א' ותורה ילמדו מפיהו כי מלאך וגו' אלא יבקשו מפיהו והכוונה בזה דודאי ללמוד שפיר דמי אפי' ממי שאינו דומה למלאך, אבל כאן משמיענו דבר חדש כי כבר אמרו שיחות חולין של ת"ח צריכין לימוד שנא' ועלהו לא יבול וכדמצינו כמה פעמים בגמ' אשר מסיפור אדם גדול שמספר דברי' פשוטי' אנו לומדי' כמה דינים ודברי מוסר עיי' שבת פ"ג ד' מ' ע"ב דיליף מדברי רבי ובחולין פכ"ה קי"א ב' דהא דרב א' דגי' שעלו בקערה כו' נו"ט הוא מכללא אתמר דא' יהיב טעמא כו' ועיי"ש בר"ן והרבה כיוצא בו והטעם כי הוא אינו מדבר ולא שח שיחת חולין בלתי אם יש בו איזה דברי תורה או מלביש בו איזה תפלה או שם תהא רנה ושבח והודאה ע"ד שפירשו המפור' ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל (היה נרא' להם) ויאמר דוד כאלו היה אמירה בעלמא וז"ש שפתי כהן ישמרו דעת לבלי לשית שיחת חולין ובטלה ע"כ ותורה דייקא יבקשו מפיהו ר"ל אפי' במה ששת שיחה בעלמא יבקשו באותו שיחה תורה מפיהו ובודאי ימצאהו כי מלאך ה' צבאות הוא כלומר כמו שמלאך בבוא לעולם הזה מתלבש בלבוש גשמי אם שהוא רוחני כ"כ מי שמדבר בדעת ובהשכל מלביש בענין זה דבר רוחני דברי תורה וי"ש בלבוש גשמי וז"ש אם הרב דומה למלאך להלביש רוחני בגשמי אז תורה יבקשו מפיהו אפי' בדברו דרך גבר במילי דעלמא ואם לאו אל יבקשו אבל ללמוד תורה מפורשת ע"ז אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם (ובזה תו לא קשי' רומיא דקראי הנ"ל אהדדי ובאגדה דרוש וכו') וכיון שכך הוא א"כ אין נחוץ לדעת שם המחבר ספר בדברי אגדה ובפרט כי הדברים בעצמן יתנו עדיהן ע"כ אמרתי עם לבי טוב לכסותו ולהעלימו כי בושתי וגם נכלמתי לעמוד במקום גדולי' חוברי חבר כי נפשי יודעת מך ערכי לא בינת אדם לי ואיני מדבר לפני מי שגדול ממני כ"א לצעירי הצאן ואולי באמתחת עני כמוני המצא תמצא איזה דברים טובים ערבי' על אוזן שומעת תוכחות חיים ברוחו פי שנים דברי תורה ויראת שמים והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכעצם השמים ועתה אשא לבבי אל כפים חננו ה' חננו כי אליך נשואות עינינו ומתהומות הארץ תשוב תעלינו ותחיינו כי בכ"י ויום מחכים אנחנו ומיחלים אנא ה' ה"י"טי"ב"ה ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים עיר קדשנו קוה ק"ו"י"ת"י א"ל ה' ישמע שועתנו וערבה לו מנחת י"ה"ו"ד"ה וירושלים בב"א: פרשת בראשית:
'יוצר 'המאורות 'וקורא "הדורות 'אלפני 'דעת 'נתיבות 'יסודי
התורה העמידני בקרן אורה,' ב'ה'ט'י'ב'י' את נרותיה להשכילה
ולהסבירה נחני במעגלי צדק בדרך ישרה.
בראשית ברא וגו' [א, א]. ילמדנו רבינו, הבונה בית חדש כיצד צריך לברך. כך שנו רבותינו, הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו (תנחומא בראשית ד). להבין הסמיכות לכאן, גם מה שאמר כיצד צריך לברך ולא אמר מה צריך לברך, וכלשון דאיתא במדרש פרשת נח (שם ו) בפסוק (להלן ח, א) ויזכור אלהים את וגו'. גם מה שסיים ואמר כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו. גם להבין דברי רש"י בראשית ברא אלקים, בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, ראה וכו' ושיתף מדת הרחמים, וכי שייך המלכה אצל השי"ת:
ויובן למאי דאיתא בש"ס (ראש השנה יז ע"ב), כתיב (שמות לד, ו) ורב חסד ואמת, בתחלה ואמת, ולבסוף ורב חסד. והוא משולל הבנה. ובספר סדורו של שבת חלק ב' דרוש ד' (פ"א מאמר ו) מפרש על פי מה דכתיב (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, אמרו ז"ל (ויק"ר כז, ב) אמר הקב"ה מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, ציצית עד שלא נתתי לו בגד וטלית וכו'. ענינו, כי בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), ובכל הענינים אפילו במילי דעלמא צריך לקבוע במחשבתו בראשיתו כדי לקיים בו מצות בוראו, על דרך זה, כשבונה בית תהא עיקר כונתו כדי לקיים מצות מזוזה ומעקה קודם שנתן לו הקב"ה בית, וציצית קודם הטלית. ועל זה נאמר מי הקדימני, ואשלם על פי הדין. ועל זה אמרו בתחלה ואמת, מגיע לו שכרו על פי הדין, ולבסוף, שאינו מקיים המצוה כי אם אחר שמקדים הקב"ה לתת לו בית וטלית, אז ורב חסד, אינו מגיע לו שכרו כי אם בחסד ורחמים, ע"ש באורך אמרי נועם:
וזהו שאמר הכתוב בראשית, כלומר בשביל ראשית, בשביל מי שמקדים לקיים המצוה במחשבה בראשית המעשה, ברא אלקים, כי הוא יכול להתקיים על פי הדין. וזה שכתב רש"י בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין כו', והטעם, אמר הכתוב את השמים ואת הארץ, כלומר מפני שהקדים האדם דבר השמימי לדבר הארצי. אך ראה כו', כי בני עליה המה מועטים להקדים המצוה טרם עשותו המעשה, ומלאכתו קבוע, ומצות התלוים בו כטפל ועראי, לכן שיתף מדת הרחמים כו', והיינו דכתיב (להלן ב, ד) ביום עשות ה' אלקים (בשביל) ארץ ושמים, כלומר שמקדים האיש דבר הארצי לדבר השמימי, ומחשבה והמעשה קיימים על פי מחשבתו של איש, כנזכר לעיל:
וזהו שאמר התנחומא, הבונה בית חדש כיצד צריך לברך. ר"ל, פשיטא שצריך לברך ולהודות לה' על תגמולוהו, כי אם השאלה היא כיצד יברך ויודה, אם על אשר עזרו הקב"ה לבנות בית להנאתו, או כי אם בשביל שיזכה לקיום המצות התלויות בו, מזוזה ומעקה הכנסת אורחים וכדומה. כך שנו רבותינו כו' מברך שהחיינו, על זה שזוכה כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו בבנותו הבית בקיום מצות התלוים בו, זה תהא עיקר שמחתו, ועל זה יודה וישבח לבוראו יתברך שעזרו לבנות בית לעשות נחת רוח ליוצרו בקיום מצותיו בו, ומלאכת הבית עראי ומצותיו קבע, ועיקר כדי לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, והבן:
או יאמר כי הנה אנו מתפללים (תפלת י"ח) וברך שנתינו כו' כי אל טוב ומטיב אתה כו', ומפרש בספר פנים יפות דלכאורה קשה הא עבודה צורך גבוה, ואיך לא נבוש להתפלל על צורכי עצמינו הגשמי. והאמת כי יש בסידור התפלה רזי דרזין ליודעי חן, אבל לפשוטן של דברים, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק כביכול רוצה להניק (פסחים קיב.), כי מקור הטוב רוצה להטיב, על דרך (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה הוא גופא מצוה, כי יש לבורא ב"ה נחת רוח בהשפעתו רב טוב לבית ישראל, כמו שהאב מתענג בעת תשיג ידו להעניק לבניו מטובו, כל שכן הבורא יתברך אבינו אב הרחמן, והוא מאמר חז"ל (ברכות ז.) שהקב"ה מתפלל שיכבשו רחמיו את כעסו ויגולו רחמיו על מדותיו, עיין בעין יעקב (ברכות סי' כז, בפירוש הכותב ובענף יוסף). ולכן אנו מבקשים וברך שנתינו כשנים הטובות, ולא למענינו, כי אם שתקבל נחת מאתנו, כי אל טוב ומטיב אתה ורוצה להשפיע טוב, ולזה מבקשים תעזרינו למען כבודך שנהיה כלי מוכשר לקבל טוב, ע"כ דבריו:
ועל דרך זה שמעתי מפי קדשו של אאזמ"ו זלה"ה [עה"פ] (ירמיה לב, לח) והמה יהיו לי לעם, כלומר לי לשמי, שיעשו מצות ומעשים טובים לעשות נחת רוח לשמי, ואני אהיה להם, כלומר לצורכם, לאלקים כי הבורא ב"ה כונתו למען להטיב לנו, כדכתיב (דברים י, יב-יג) מה ה' אלקיך שואל מעמך כו' לטוב לך כל הימים, ע"כ דבריו: וזהו מאמר המדרש, כי ידוע (ברכות נד.) הבונה בית חדש צריך לברך שהחיינו, אך שאל כיצד צריך לברך, אם על מה שמקבל תענוג בבנותו בית חדש, או על מה שהבורא ב"ה כביכול מתענג בהושיעו לעם קדשו לבנות בית חדש. ולזה חשיב כך שנו רבותינו הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו, פירושו לשון הוה (כמו (איוב א, ה) ככה יעשה איוב), כלומר עיקר כונתו יהיה בהברכה על מה שהוא עושה נחת רוח להבורא בזה שמקבל טובה מאתו לבנות בית חדש, כאמור. ולזה הביא (תנחומא בראשית שם) ראיה ממועדים, שלא נתנו מאתו יתברך אלא להנאת עצמן, שיתענגו ישראל במועדים וחגים וזמנים לששון, לזה אמר, אמר הקב"ה אתם הניתם עצמכם תהיו שונים לשנה הבאה, כדכתיב (שמות יג, י) למועדה מימים ימימה כו'. הרי עושה כביכול העיקר ממה שאנחנו מתענגים ושמחים בו יתברך בימים טובים, כדאיתא במדרש (שהש"ר א, לא) על הפסוק (תהלים קיח, כד) זה היום עשה הוי"ה נגילה ונשמחה, איני יודע אם בהקב"ה או בהיום, כשהוא אומר נגילה ונשמחה בו הוי אומר בה', הביאו רבינו יונה פרק אין עומדין (ברכות ריש כא ע"ב בדפי הרי"ף). ופירושו, אף על פי שזה היום יום טוב, ונעשה לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים, אפילו הכי עיקר השמחה אינו אלא בעבור השם, לפרסם גדולתו שעשה עמנו, ע"כ. ועיין בספר עמק ברכה אות ע' באורך. ואמנם הבורא ב"ה מתענג במה שאנו שמחים, ולזה אמר שכשם שהאדם מברך להקב"ה על התפרסם גדולתו יתברך ועל מה ששש בגדולתן וטובתן של ישראל, כך הוא כביכול מברכו על התענוג שהאדם מקבל מאתו יתברך, על דרך (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי, וכנודע פירוש המפורשים, ומזה ראיה מהימנא שכשהאדם מברך שהחיינו תהא כונתו על מה שזוכה לקבל הטוב מאתו יתברך בהשפיעו אותה הטובה להמקבל:
ולכן אסמכיה אקרא בראשית ברא וגו', על פי שאמרו חז"ל (ויק"ר לו, ד) בשביל ישראל שנקראו ראשית, ברא כו', כדאיתא בספרי יראים (עץ חיים, שער הכללים ריש פ"א) כשעלה ברצונו לברא העולם להטיב לברואיו, למען יכירו וידעו גדולתו יתברך. אם כן מובן, כמו שהוא יתברך עשה וברא העולם למענינו, כמו כן אנחנו צריכין לעשות הכל למענו יתברך, ולברך בשמו על שהוא מקבל תענוג בתת טוב לישראל כאמור, והבן:
בראשית ברא אלקים [א, א]. כבר כתב רש"י, המקרא הזה אומר דרשוני, שאי אפשר לומר להורות סדר הבריאה כו'. והנראה לי בזה כוונה עמוקה, והוא מה דאיתא במדרש (מדרש ילמדנו אות א') וברש"י, בתחילה עלה במחשבה לברא במדת הדין, ראה וכו' והקדים מדת הרחמים ושתפו למדת הדין, דכתיב (להלן ב, ד) ביום עשות ה' אלקים. ואני אוסיף תבלין ואומר שגם בכאן רומז הכתוב ששיתף מדת הרחמים והקדימו למדת הדין, כי הנה נודע (זוהר פקודי רסא.) כי המתקת שם אלקים הוא באותיות הקודמין לו, שהם אכדט"ם, העולה ע"ד. וזה סוד (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי עד (והוא גימטריא הוי"ה של ס"ג עם יו"ד אותיות והכולל. גם אם לא נחשב הא', כי אין לפניו אות, כי אם אותיות שלפני להי"ם הם כדט"ל, עולה הוי"ה של ס"ג במכוון). ועל פי זה מפרש בספר מאור ושמש (פר' משפטים ד"ה עוד על פסוק), ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א), ותרגומו ואלין דיניא די תסדר קדמיהון, כלומר אם תרצה להמתיק הדינים, תסדר אותם לאותיות שהם קדמיהון, ע"כ דבריו. ועיין מה שכתבתי בריש פרשת וארא שזה שאמר הכתוב (שם ו, ב) וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה, שנמתק באותיות הקודמין, וזה דפתח שם בזוהר (וארא כב.) בטחו בה' עדי ע"ד. והיינו דאיתא במדרש (ש"ר ו, ב) אמר הקב"ה למשה, היה לך "לידע" טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז, ה). פירוש, טוב אחרית דבר הוא שם אלקים, מכח ראשיתו, הוא ע"ד והוי"ה דס"ג שקודם לו, עי"ש. וזהו שאמרו שהקדים מדת הרחמים, היינו שם אכדט"ם העולה ע"ד או הוי"ה ס"ג, ושיתפו לשם אלקים שהוא מדת הדין. וזה עצמו שאמר בראשית ברא אלקים, פירוש, אלקים ברא בראשית אותיותיו שם אכדט"ם. וזה תרגומו בקדמין, פירוש באותיות הקודמין, ברא י"י, כי אותיות הקודמין של אלקים הוא הוי"ה של ס"ג, וזה השותפות הנאמר להלן הוי"ה אלקים (הגם שנראה שהתרגום לא כוון לזה, שהרי בכל מקום שנכתב שם אלקים תרגומו יי', עם כל זה הדבר ניתן להאמר כאן לפי דרכינו):
וזה סוד (דברים ד, לט) "וידעת" היום וגו' כי הוי"ה [הוא ה]אלקים, ע"י "דע", אותיות הקודמין. וזה דכתיב להלן פרשת נח (ו, יא) ותשחת הארץ לפני האלקים, הכי פירושו, ותשחת הארץ אפילו לפני האלקים, היינו אותיות הקודמין של אלקים, כי נהפך רחמים לדין. וזהו שנאמר (שם, יג) ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני, היינו נמי אפילו לפני אותיות אלקים, והבן. אבל בנח כתיב (שם ז, או ויאמר הוי"ה לנח וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני, אפילו לפני אותיות הוי"ה, שהם טדה"ד, המורה דין, כנודע (עי' שער הכוונות דרוש הפסח, ב) נחזור לעניננו, שבריאת העולם היה בשותפות מדת הרחמים ומדת הדין בסוד שם ע"ד הקודם לאלקים, רמז לזה מה דסיים (שם ב, ג) מכל מ'לאכתו א'שר ב'רא א'לקים ל'עשות, ראשי תיבות גימטריא ע"ד. ועיין בזוהר ויחי דף רמ"ז ע"ב. ובזוהר ריש פרשת וארא שם מפרש בשם ע"ד שלשה פירושים, עיין שם ובמקדש מלך. ולדעתי זה סוד (דברי הימים א כח, ט) "דע" את אלהי אביך ועבדהו, לחבר אלקים לאותיות "דע" הקודמו. וזהו שנאמר (שמות ב, כה) וירא אלקים את בני ישראל "וידע" אלקים. ואפשר זה סוד אותיות הגדולות ע' של שמע, ד' של אחד (דברים ו, ד), שהם עד, כי זווג המדות הם על ידי ע"ד, כאמור:
ובזה יש לפרש המדרש [פרשת] בשלח (ש"ר כא, ד), מה תצעק אלי (שמות יד, טו), הדא הוא דכתיב (תהלים סה, ג) שומע תפלה "עדיך" כל בשר יבאו, אין עדיך אלא לשון עטרה, שנאמר (ישעיה מט, יח) כלם "כעדי" תלבשי, שהקב"ה מתעטר בתפלתן של ישראל. כלומר, העטרה הוא שם ע"ד, שעל ידי תפלה נמתק שם אלקים לאותיות עד. וזהו שנאמר מה תצעק אלי, דכאן אין צריך להתפלל על זה, שכבר מאז בצאתם ממצרים נשתתף אלהים לשם ע"ד, שנאמר (יחזקאל טז, ז) ותבואי "בעדי" עדיים, עיין בכוונת הגדה (ח"ג יא.). וזה סוד קריעת ים סוף, חסד לישראל ודין למצרים. וזה הנאמר ביעקב (להלן לג, י) כי על כן ראיתי פניך כראות "פני" אלהים, פירושו אותיות הקודמין של אלהים, ותרצני. וזהו שנאמר (שם לב, לא) כי ראיתי אלקים פנים אל פנים, פנים של רחמים אל פנים של אלהים. ובפרשת תשא, באותו מעשה שהפכו מדת הרחמים לדין, כתיב (שמות לג, ה-ו) ויאמר ה' וגו' ועתה הורד "עדיך" מעליך, ע"ד שלך, "ואדעה" מה אעשה, כי נהפך לדין, ויתנצלו [בני ישראל] את "עדים". ומשה שלא חטא בזה, נשאר "עדיו" עליו:
ובכן נבוא לחבר סוף התורה לתחלתה. שאמר (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא עוד וכו' אשר "ידעו" הוי"ה, הרי ד"ע ושם הוי"ה ס"ג ("ידעו" למפרע "עדיו"), פנים (של רחמים) אל פנים (דאלקים). וזה שפירש רש"י שהיה לבו "גס" בו, רומז שם ס"ג, ומדבר עמו בכל עת שירצה, האי שירצה קאי על עמו, כלומר ומדבר עמו יתברך בכל עת שירצה, כלומר שירצה ה' שמאלקים דההי"ן העולה צרה יתהפך לרצה, בכח שהקדים מדת הרחמים כאמור, לכל האותות וגו' שעשה בשמות הקודמין הנ"ל, ועל זה גמר ואמר לעיני כל ישראל, בראשית ברא, כמו שפירשתי:
וזהו שדרשו (ב"ר א, ד) בשביל משה שנקרא ראשית, שנאמר (שם לג, כא) וירא ראשית לו. כלומר, שראה ה' ראשית, אותיות הקודמין לחברו עם אלקים, למשה, בזכותו, ובכח ראשית האמור יצאו ממצרים ונעשו להם הנסים, כאמור: ב) יתבאר על פי המדרש (מדרש ילמדנו אות א) ורש"י, בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, ראה כו' הקדים מדת הרחמים ושתפו למדת הדין. והענין, כי בגמרא (ראש השנה י ע"ב) נחלקו, חד אמר בתשרי נברא העולם, וחד אמר בניסן. ומבואר בדברי האר"י ז"ל (פרי עץ חיים, שער השופר פ"ה עמ' תקצז) כי שניהן צדקו יחדו, כי בתשרי זמן הדין היה בבחינת עיבור העולם בחינת מחשבה, וכן תשרי אותיות ראשית חסר א', ובניסן היה בבחינת לידה בחינת רחמים, עכ"ל. וידוע (עי' זוהר תצוה קפו.) כי תשרי אותיות למפרע, בסוד תשר"ק, וכן צירוף שלו שלא כסדר, והוא מורה דין. וזה שאמר רש"י בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, בתשרי, עמד והקדים ושיתף כו', היינו ביום עשות, בבחינת לידה בניסן, שצירופו כסדר י'שמחו ה'שמים ו'תגל ה' ארץ (תהלים צו, יא), ובו נאמר (שמות יג, ד) בחדש "האביב", א"ב כסדר (עי' זוהר שם), המורה רחמים. וזהו שאמר הכתוב בראשית, בבחינת ראשית האותיות כסדר, ברא אלקים "את" השמים ואת הארץ, הרי א' קודם לת':
וסוד הדבר, כי א' סודו יו"י, גימטריא הוי"ה, מורה רחמים. ות' צורתו דג (כמבואר בזהר פרשת חקת (קפ ע"ב) ובעטרת צבי (הקדמת הזוהר ב ע"ב ד"ה שם דחותמא)). וזה שאמר שהקדים מדת הרחמים ושיתפו לדין שנאמר ביום עשות ה' אלקים, ולהלן מבואר כי מה ששיתף מדת הרחמים והקדימו למדת הדין היה בזכות אברהם, שנאמר (להלן ב, ד) בהבראם, ואמרו חז"ל (ב"ר יב, ט) באברהם, וביה כתיב הוי"ה אלקים. וזה סוד מאמרם ברכות דף ז' ע"ב שאברהם קראו אדן, והיינו אד"ן א' קודם דן, סוד א"ת, אתוון כסדרן. וזהו שכתב הזהר בהשמטות סוף חלק א' דף רנ"ו ע"ב, א"ת כללא דחסד וגבורה. פירוש, א' חסד, ת' צורתו דנ, גבורה: ג) יתבאר כי כבר פירש בספר אור הגנוז (פר' בראשית ד"ה ולפ"ז) בענין סמיכות סוף התורה לתחלתה, דבמה דסיים (דברים לד, יב) ו'לכל ה'מורא ה'גדול א'שר וכו', ראשי תיבות אקו"ק, דחתים ביה שמיא וארעא, הנרמז בראשי תיבות של א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ (זוהר ח"א רנא.), ע"כ דבריו:
ואני אוסיף תבלין להסמיך לעיני כל ישראל בראשית. כי ידוע שם אקו"ק הוא בחינת דע"ת (פרי עץ חיים, שער הפורים פ"ו עמ' תעד), מדתו של משה (זוהר פקודי רכא.). וזהו שנאמר (שם, י-יב) ולא קם נביא וגו' כמשה אשר ידעו ה' בבחינת דעת, [ו]לכל היד החזקה זו קריעת ים סוף וגו', כמו שפירש הראב"ע, אשר עשה משה בשם אקו"ק בחינת דעת, וכדכתיב (משלי ג, כ) בדעתו תהומות נבקעו. ועל זה אמר, שהרי לעיני כל ישראל בראשית ברא אלהים א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ, כלומר, בראשית של א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ ברא אותן יחד, וכמאן דאמר בגמרא חגיגה (יב.) שמים וארץ נבראו כאחד, והיינו בכח שם זה המחבר אותן, ובזה השם עשה משה הנסים: ד) יתבאר כי איתא בזוהר (הקדמה) דף ד' (ע"ב), בראשית, רבי שמעון פתח (ישעיה נא, טז) ואשים דברי בפיך, בכל מילי דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד שמים חדשים סתימין דרזין דחכמתא, ומכל שאר מילין דאורייתא דמתחדשין אתעבידו ארץ חדשה, ועל דא כתיב ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ, השמים לא כתיב, אלא שמים, ולאמר לציון, אינון מילין דמציינין, עמי אתה, אל תקרי כו', אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אנא במלולי דילי עבדית שמיא וארעא, אוף הכי את, ע"כ דבריו. נראה כונתו לפרש אומרו בראשית דהכי קאמר, בראשית ברא אלקים השמים והארץ, ואחר זה בורא האדם שמים וארץ חדשים על ידי חדושי תורה:
ובזה נראה לי לפרש הא דכתיב להלן (ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. דקשה, תולדות למה לי, ומהו לשון תולדות שעל זה אמר יי' אלקים. ותו קשה, דכאן הקדים שמים לארץ, ולהלן הקדים ארץ לשמים. ותו, דכאן אמר השמים הארץ בה"א, ולהלן קאמר ארץ ושמים. וגם מה דסיים ארץ ושמים, לכאורה כפל ולמותר. ולפי מה שכתבתי יתבאר הכל, כי נראה לי טעם שיש לצדיקים כח לעורר חסד להקדימו לדין הוא מכח שמחדשין דברי תורה ובזה נעשו שותפים להקב"ה, כמו שכתב בזוהר הנ"ל, והדת ניתן ששותף אינו יכול לעשות דבר מבלעדי דעת שותפו, ומהאי טעמא נאמר (שם יח, יז) המכסה אני מאברהם וגו', שצריך לעשות מדעתו. ומפני שצפה הקב"ה שעתיד אברהם והדומה לו להיות שותף עמו כביכול, והם השוקדים על תקנת העולם לעורר עליו רחמים, לכן עמד והקדים מדת הרחמים ושיתפו. וזה סוד בהבראם, שאמרו (זוהר לך פו ע"ב) אל תקרי בהבראם אלא באברהם, וביה כתיב עשות יי' אלקים, כלומר בזכות אברהם, דמצינו שהיה שותף, דכתיב המכסה אני, והוא המעורר חסד, על כן שיתף והקדים הוי"ה לאלקים:
והנה, בפרק קמא דבבא קמא (ב.) ארבעה אבות, וכן גבי שבת אבות מלאכות, מכלל דאיכא תולדות. וכמו כן נאמר כאן, דהשמים והארץ מעשי ידי יוצר ב"ה הם הנקראים אבות, ואיכא תולדות, הם השמים והארץ חדשים מעשה בני אדם על ידי חדושי תורה. ובזה ניחא הכל, תחילה אמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בה"א הידועה, והקדים שמים כי ברא עליונים תחלה, אבל להלן קאמר אלה תולדות השמים והארץ, כלומר (בשביל שצפה הקב"ה) אלה תולדות של השמים והארץ בהבראם (על ידי בני אדם, היינו שמים וארץ חדשים), לכך ביום עשות הוי"ה אלהים (הקדים ושיתף מדת הרחמים) ארץ ושמים, כי בתולדות שהן החדשים מבני אדם, תחלה האדם בורא ארץ חדשה מנגלה, אח"כ זוכה לנסתר ובורא שמים חדשים. וכיון ששיתוף הוי"ה אלקים היה בזכותם, על כן הקדים ארץ ואח"כ שמים, והאי ארץ ושמים קאי על עשות. וגם יש לפרש מה דכפל, דקאי על אומרו אלה תולדות, שהן ארץ ושמים חדשים. [ו]משום הכי לא כתיב ביה ה"א, וכדכתיב לנטוע שמים וליסוד ארץ, השמים לא כתיב, וכדאיתא בזוהר הנ"ל, והבן:
וזהו שאמר הנביא (ישעיה מב, ה) כה אמר האל ה', פירש רש"י בעל הדין ובעל הרחמים, הרי שותפות, והקדים האל, כי הוא שם משותף לחסד וגבורה כידוע (זוהר צו לא.). בורא השמים ונוטיהם, הם בני אדם, שהם נוטים שמים חדשים. רוקע הארץ וצאצאיה, תולדותיה, ארץ החדשה, לומר, בזכות אלו שהם שותפים עמו כביכול, ברא עולמו בשיתוף מדת הרחמים, כאמור:
ה) יתבאר בראשית ברא אלקים [א, א]. דהנה פירש רש"י בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (להלן ב, ד) ביום עשות הוי"ה אלקים. נראה לבאר הדבר הזה, גם להבין הסמיכות (דברים לד, יב) לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו', ולתרץ קושית רש"י על אומרו בראשית, ע"ש. והוא, על פי מה שפירש רש"י (להלן לא) יום הששי, הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו ישראל ה' חומשי תורה. ויש להבין למה התנה התנאי בגמר מעשה בראשית, ולא התנה בתחלה:
ונראה כי ה' עשה זה בכונה, מכח שהוא מרחם על בריותיו ורוצה בקיום העולם אף אם ח"ו לא יקיימו התנאי. והוא, על פי דכתיב (שמואל יא יב, כב) כי לא יטוש ה' את עמו וגו' כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם, ואמרו חכמים (מדרש שמואל טז) אין הואיל אלא לשון התחלה. ובפתיחה לספר המקנה (אות ה) הביא פירושו (פנים יפות, פר' יתרו ד"ה איתא במדרש שמואל) משום דאיתא במדרש אנכי ולא יהיה לך (שמות כ, ב-ג) הוא בדרך תנאי, שאמר אנכי יי' אלקיך אם לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וקיימא לן בדיני תנאי (אה"ע סי' לה ס"ב) דבעינן תנאי קודם למעשה, אבל אם הקדים המעשה, התנאי בטל ומעשה קיים. וכיון שאמר אנכי יי' אלקיך, שהוא המעשה, קודם לתנאי שהוא לא יהיה לך, ממילא אפילו ח"ו עוברים על התורה אפילו הכי המעשה קיים, והיינו דכתיב כי לא יטוש וגו' כי הואיל ה' לעשות, שהתחיל במעשה, ע"כ דבריו. וידוע דעת הרמב"ם (אישות פ"ו ה"ד) דבעי מעשה ממש קודם לתנאי, אז בטל. ואם כן אם היה מתנה התנאי הנ"ל בתחלת הבריאה, אם ח"ו לא יקבלו ה' חומשי תורה יהרס העולם, וה' חפץ בקיומו בכל אופן, ולכן בתחלה ברא עולמו, ובגמר מעשה בראשית התנה התנאי, והרי זה מעשה ממש קודם לתנאי, דהתנאי בטל ומעשה קיים. והיינו להפוסקים דגם בעל מנת בעינן תנאי קודם למעשה, עיין אבן העזר סימן ל"ה (ס"ג). ולהרמב"ם (שם הי"ז) דבעל מנת לא בעינן דיני תנאי, יש לומר דבאמת לא היה התנאי בעל מנת, כי אם באם, והבן:
וזה שפירש רש"י לדרכו בראשית ברא אלקים שבתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, היינו שעלה במחשבה להתנות התנאי הנ"ל בתחלת הבריאה, ואז היה התנאי קיים. וראה שאין העולם מתקיים, ולכן הקדים מדת הרחמים, היינו שהקדים מכח מדת הרחמים המעשה קודם לתנאי, ואז יש קיום העולם כמו שנתבאר. וזה עצמו שאמר הפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ואמרו חז"ל (מנחות כט ע"ב) בה' בראם. ולדרכנו הכי פירושו, שבשביל שישמרו ה' חומשי תורה בראם, ביום עשות, כלומר שהתנה זה התנאי ביום עשות, שכבר נעשה מעשה והמעשה קיים, והיינו הוי"ה אלקים, שהקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין למען יתקיים העולם:
והנה, פירש רש"י ריש נצבים (דברים כט, יב) לפי ששמעו ישראל כו' הוריקו פניהם, אמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם (שם, ט) אתם נצבים כו'. וכמו כן, אחר המורא והפחד שהיה משה מייראם ממדת הדין בדברי תוכחה בפרשת תבוא ובשירת האזינו, אמר לפייסם ולחזק לבבם שהיה בשותפות של גדולה, היינו מדת הרחמים (עי' זוהר תצא רפ.), והראיה לזה, שהיה המעשה בראשית קודם לתנאי, שאף אם התנאי בטל המעשה קיים. וזהו שנאמר (שם לד, י-יב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל היד החזקה ולכל המורא (מדת הדין), הגדול, בשיתוף גדולה זו רחמים, אשר עשה משה, שהרי לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים וגו', בתחלה ברא ועשה את כל שבשמים ובארץ בששת ימי המעשה, ואחר זה בגמר מעשה בראשית הוסיף ה' בששי והתנה התנאי, וזה מכח מדת הרחמים, למען יתקיים העולם בכל אופן כאמור, וזה נכון: בראשית ברא אלקים [א, א]. פירש רש"י לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב, ב), ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו וגו' (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם וכו'. והקשה הרמב"ן הא צורך גדול להתחיל מבראשית ברא וגו', שהוא שורש האמונה כי השי"ת ברא העולם ואין העולם קדמון, ע"ש. עוד תמהו המפורשים, וכי החדש הזה הוא מצוה ראשונה, הלא יש כמה מצות שנצטוו קודם לזה, פריה ורביה (להלן כה), ומילה (שם יז. י), וגיד הנשה (שם לב, לג):
ונראה לי בהקדם לפרש הסמיכות (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא עוד בישראל וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלקים וגו'. כי איתא בזוהר וארא דף כ"ה (ע"א) ברעיא מהימנא, וידעתם כי אני י"י אלהיכם (שמות ו, ז), פקודא דא קדמאה לכל פקודין, ראשיתא קדמאה למינדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא דאיהו רבון עלמין וברא עלמין כולהו שמיא וארעא וכל חיליהון כו', כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי ליה להקב"ה, כיון דאתא משה לגבייהו פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני יי' אלקיכם, ואלמלא פקודא דא לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון ניסין וגבורן דעביד לון במצרים. וכיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון ניסין וגבורן וכו', עכ"ל. הרי מה שזכו ישראל לראות עין בעין הנסים ונפלאות הוא בשביל דאוליף לון משה לדעת ולהאמין מה שהיו להם בקבלה דור מדור עד אדם הראשון, כי ה' ברא שמים וארץ וכל צבאם ביום הבראם למספר בני ישראל עד היום:
והנה משה הכניס בלבם האמונה כאלו ראו בעיניהם ביום ברא אלקים וגו', וזה שאמרה תורה ולא קם נביא עוד בישראל וגו' לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים [וגו'] ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שראו כל הנסים בעיניהם ממש, כי עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו', כלומר שהכניס בלבם אמונת אלקי עולם כאלו לעיניהם בראשית (קודם שעשה הנסים) אשר ברא אלקים שמים וארץ וגו', ומכח האמונה זו זכו לראות בעיניהם הנסים ונפלאות כי הוציאם ה' ממצרים, והראה להם במופת לחוש הראות כי העולם מחודש והוא יתברך בראו, לכן בידו הכח והממשלה לשדד הטבע ומערכת השמים וכוכביהם. ועל כן צוה להם מצות החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', כי אז נעשה לעיניהם הנסים והנפלאות ביציאת מצרים. וזה עצמו מצוה הראשונה למנין המצות בספר המצות להרמב"ם וסמ"ג, כי הוא יסוד התורה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' (שמות כ, ב), ולא אמר אשר ברא שמים וארץ, כי רצה יתברך להביא להם ראיה ממה שראו בעיניהם זה רק כשלשה חדשים, ולא ממה ששמעו בקבלה מכבר, כמבואר בכוזרי (מאמר א סי' כה) ומפורשים, וכן כתיב (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים:
וכבר פירשתי (פר' לך ד"ה וזהו [הא'] עה"פ שמות יט, ד-ה) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו', ר"ל ראיתם בעיניכם ממש ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, ר"ל מכאן ואילך אם שמוע תשמעו בחינת שמיעה בקבלה דור אחר דור מבלי ראות עין ותאמינו ותשמרו בריתי, על ידי זה והייתם לי סגולה מכל העמים. כי בזמן ראות הנסים ונפלאות כתיב (שם טו, יד-טו) שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום, ואין זה רבותא מישראל, אבל ענין האמונה זה הוא נטע נאמן בלב הישראלי, ולא כן לכל גוי:
וזה שהקשה רבי יצחק למה התחיל התורה בראשית ברא וגו', שלא ראינו בעינינו, כי אם מכח אמונה בקבלה דור אחר דור מאבותינו מיום שנברא העולם, היה צריך להתחיל מהחדש הזה לכם ראש חדשים, שאז הראה ה' לעינינו ממש מופת חותך על בריאת עולם במה ששדד הטבע מערכת השמים וכוכביהם ועשה נסים ונפלאות עד אין חקר למען דעת מזה כי העולם מחודש והוא בראו, וענין מצות החדש הזה וגו' (המכוון ממנו) הוא עצמו מצוה ראשונה לכל מנין המצות שמנו חכמים בספריהם יסוד התורה והאמונה מצות אנכי יי' אלקיך, שאמר השם אשר הוצאתיך מארץ מצרים, להביא להם ראיה ממה שראו בעיניהם, ומצות החדש הזה הוא ראשית והקדמה למצוה זו, שאחר זה אמר השם אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', על כן היה לו להתחיל ממצות החדש הזה לכם וגו' שהוא ראשית האמונה על ידי ראות העין, אחר זה יתכן לצוות יתר המצות האמורות מקודם לזה. על זה מתרץ משום דתחלה כח מעשיו (שברא שמים וארץ) הגיד לעמו, בהגדה מבלי ראיית עין, ובשביל שהאמינו בזה זכו להעשות להם אותן הנסים ונפלאות לעיניהם להוציאם מארץ מצרים ולהביאם אל הארץ. וזהו שאמר לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו לסטים אתם הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה והוא נתנה לאשר ישר בעיניו, כלומר למי שמאמין בו באמונה וידיעה מבלי ראיית עין, שלא זכו לזה שום אומה ולשון, ומכח זה זכינו (שעשה לנו ה' הנסים והנפלאות לעינינו) לתת לנו את הארץ, כאמור:
ויש להוסיף תבלין בהמשך הפסוקים שאמר דוד אחר זה (תהלים קיא, ז-י) מעשה ידיו (ר"ל, מעשה בראשית) "אמת" ומשפט, "נאמנים" כל פקודיו, בבחינת אמונה לבד קודם ראיית העין, על כן סמוכים לעד לעולם וגו', ירמוז לענין סמיכות אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים, וכמו שפירשתי, שבשביל האמונה פדות שלח לעמו, וכדברי רעיא מהימנא הנ"ל, על כן ראשית חכמה יראת ה' מכח האמונה, אחר זה שכל טוב לכל עושיהם מכח חקירה ושכל מכח ראיית עין, תהלתו עומדת לעד, ר"ל תהלתו של האמונה שהיא עומדת לעד אפילו בזמן שפסקו הנסים, וכמו שכתב הרמב"ן סוף פרשת בא (שמות יג, טז) כלל בטעם מצות רבות, כי לא יעשה הקב"ה אות ומופת בכל דור, וצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו וכו', וכונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו וכו', ע"ש. הרי האמונה מפי השמיעה והקבלה היא העומד לעד, וכאמור:
בראשית ברא וגו' [א, א-ה]. יש לפרש על דרך המוסר, ולקשר סיום התורה לתחלתה. והוא על פי מה שאמרו (ברכות לג ע"ב) אטו יראה מלתא זוטרתא, ומשני אין לגבי משה כו', ופירשו המפורשים דר"ל כי הדור שהיה לגבי משה, להם היה מלתא זוטרתא, כי מי כמוהו מורה דעה את עם ה'. והנה ודאי למד אותם יראה עילאה יראת הרוממת, והוא על דרך שכתב הרמ"א ז"ל באורח חיים סימן א' (ס"א) שויתי וגו' הוא כלל גדול, ע"ש. וכבר פירשו המפורשים (עה"פ ישעיה נא, יב-יג) מי את ותיראי מאנוש ימות, ר"ל כשתיראו רק מכח אנוש ימות, והיינו יראת העונש, ותשכח (את) ה' עושיך נוטה שמים ויוסד ארץ, ר"ל ומהראוי לך לשום זאת נגד עיניך ולהיות ירא מרוממותו יתברך. וזהו שנאמר (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא וגו' לכל המורא הגדול, יראת הרוממות, אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית, כלומר בראשית כל תנועה ומעשה ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ומכח זה היה יראים מרוממותו יתברך:
והנה, אמרו חז"ל (יבמות קה ע"ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, ר"ל לראות בשפלותו, ולבו למעלה, להשכיל ברוממות האל ית"ש. ואולי מכח גודל שפלותו יבא לבחינת בושה אשר יהיה כאלם לא יפתח פיו, וכמו שאומרים (תפלה קודם התפלה, לר"ש ן' גבירול) מי אנכי שאזכה להתפלל, על כן תקנו חז"ל (ברכות ד ע"ב) אדני שפתי תפתח (תהלים נא, יז), וכמו שכתב האלשיך ריש פרשת ואתחנן (דברים ג, כג ד"ה עוד יתכן דרך). וזהו שאמר לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו', וכמו שפרשתי. גם והארץ היתה תהו ובהו, ר"ל לדעת כי הוא כלי מלא ריק. וחשך, על דרך (איכה ה, יז) על אלה חשכו עינינו. ורוח אלקים, הוא אשר משכנו בלב, מרחפת על פני המים, כי נמס לבבנו והיה למים, וכדכתיב (שם ב, יט) שפכי כמים לבך. ואז נעשה כאלם לא יפתח פיו עד כי יאיר ה' עינינו וישמח לבנו ויפתח שפתינו, וזה ויאמר אלקים יהי אור, ואז ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב, ואין נאה לה לשמחה המכונה "אור" ולעצבות המכונה "חשך" להשתמש בערבוביא בפעם אחד, ולכן ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, על דרך שכתוב בזוהר הק' (ויחי רכט ע"ב) שמחה בצפרא ורנה ברמשא, ועל דרך שפירש רבינו הקדוש מזידיטשוב (סור מרע, עמ' נ ד"ה שמינית עה"פ נחמיה ד, טז) והיה לנו הלילה למשמר, לשון משמרת ומסננת, להסתכל במעשיו ולאשפלא גרמיה. והיום למלאכה, מלאכת שמים. וזהו שאמר ויקרא אלקים לאור יום, ר"ל שמחה, שקבע לעבודה בשמחה ביום, ולחשך קרא לילה, היינו להכנעה ושפלות, שלענין זה זמנו בלילה, ואז ויהי ערב וגו' יום אחד (וגו'), והבן:
או יאמר בראשית ברא וגו' [א, א]. ופירש רש"י אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל רק מהחדש הזה לכם וגו' (שמות יב, ב), ומאי טעמא פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו וגו' (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל כו'. יש לדקדק על כפל לשונו שאמר ומאי טעמא פתח בבראשית, הלא זהו קושיא ראשונה, עיין מזרחי וגור אריה. והמפורשים כתבו שכונתו מפני מה פתח בבראשית ולא אמר אלהים ברא בראשית כמו שכתבו חז"ל לתלמי המלך, כדאיתא בש"ס מגילה (ט.), וזהו קושיא אחרת. ויש להבין התירוץ לקושיא זו:
ונראה לבאר, ובזה נקשר סוף התורה להתחלתה, והוא על דרך דאיתא פרשת ואתחנן (דברים ג, כה) אעברה נא וגו', (שם ג, כט) ונשב בגיא וגו', ועתה ישראל שמע וגו' (שם ד, א), ופירש רש"י, ונשב בגיא ונצמדתם שם לעבודה זרה, אעפ"כ ועתה ישראל וגו', והכל מחול לך, ואני לא זכיתי שימחול לי, עכ"ל. ויש להבין טעמא מאי לא זכה משה רבינו ע"ה שימחול לו. אמנם באמת הענין על דרך שפירש רש"י בראשית, בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף מדת הרחמים והקדים מדת הרחמים למדת הדין, והיינו דכתיב (להלן ב, ד) ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים. והקשה השל"ה (פר' בראשית, פרק תורה אור אות ג) חדא, מה דהוי הוי. ועוד, וכי שייך חזרה אצל השי"ת, לא בן אדם ויתנחם (במדבר כג, יט). ומתרץ, כי מה שעשה ה' במחשבה היא קיימת, כי כבר אמרו ז"ל (יבמות קכא ע"ב), וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג), שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכל הקרוב למלך מלכי המלכים צריך להיות יותר מזוכך וטהור, על כן בני עליה הזוכים לעלות לפני ולפנים ושורש נשמתם מסוד המחשבה העליונה מכח חכמה ובינה, עמהם מדקדק בקו הדין ביותר. וזהו בתחלה, ר"ל אותן ששורש נשמתם מראשית הטמיר והנעלם, עלה במחשבה לברוא במדת הדין. ועד"ז אמר הקב"ה על רבי עקיבא (מנחות כט ע"ב) כך עלה במחשבה לפני, ומחשבה נתקיימה אצלי. אבל הנבראים מששת ימי המעשה, סוד השתלשלות הנגלה בדו פרצופים, על אלו שיתף מדת הדין למדת הרחמים, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), והקדים מדת הרחמים למדת הדין, ותרוייהו איתנהו, המחשבה והמעשה, לפי ערך הנשמות מהיכן באו, ע"כ דבריו ז"ל:
ולכן, משה שנאצל מן הראשית, כטעם (דברים לג, כא) וירא ראשית לו, זהו משה, כמאמרם ז"ל (ב"ר א, ד) שנקרא ראשית, כי שם חלקת מחוקק גו', בו חלקו של משה בהראשית, על כן ספון ונעלם, כי מתנהג עמו בדין, לכן לא זכה למחול לו. על כן נקרא משה (דברים לג, א) איש האלקים, כי הקב"ה היה מתנהג עמו בקו הדין כפי מה שעלה במחשבה. וזהו עצמו מאמרו לישראל, ונשב בגיא ועתה ישראל וגו', והכל מחול לך, ואני לא זכיתי למחול לי, והטעם על זה גמר אומר (שם ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כלומר במדת הרחמים ובמדת הדין, על כן חיים כלכם היום. ולא כן אני, שנקראתי איש האלהים, על כן לא זכיתי שימחול לי:
וזהו סיום התורה וימת שם משה וגו' ולא קם נביא עוד בישראל, ושמא תאמר אם כן למה לא זכה למחול לו ולכנוס לארץ, לזה אמר לעיני כל ישראל בראשית ברא אלהים, כפירוש רש"י במחשבה עלה לברוא במדת הדין, אלא ביום עשות, היינו התגלות, היה ה' אלהים. אם כן משה שנשמתו מראשית המחשבה, היה מתנהג עמו בקו הדין, ולכן לא זכה שימחול לו, מה שאין כן ישראל, שנאצלו מששת ימי המעשה, ועולם חסד יבנה במדת הרחמים ובמדת הדין, לכן זכו למחול להם ולכנוס לארץ:
וזהו מאמר רבי יצחק, לא היה צריך וגו', ומה טעם פתח בבראשית ולא אלקים ברא וגו', אלא משום כח "מעשיו", דייקא, הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, מה שאין כן משה שנאצל מראשית המחשבה, על כן לא זכה לכנוס. ועל הקושיא הראשונה גמר אומר, שאם יאמרו אומות העולם לישראל כו', ולכן פתח בבראשית ברא אלהים, ליישב מפני מה לא זכה משה לכנוס לארץ ולמחול לו, מחמת שנאצל מראשית המחשבה בקו הדין. אבל ישראל הם מימי המעשה, ועליהם נאמר ביום "עשות" ה' אלהים, זכו שימחול להם. וזהו כח "מעשיו", הם שתי ידים, יד ימין יד שמאל, הם שתי מדות, מדת הרחמים ומדת הדין (זוהר משפטים קכג.), הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, והבן: או יאמר בראשית ברא וגו' [א, א-ה]. גם לקשר סיום התורה להתחלתה, להורות כי התורה בלי תכלית ובלי ראשית. והוא, למאי דאיתא בבראשית רבה פרשה ח' (אות ד), בשעה שבא הקב"ה לברא את אדם הראשון ראה צדיקים יוצאים ממנו ורשעים יוצאים ממנו כו', מה עשה, הפליג דרכן של רשעים ממנו, הדא הוא דכתיב (תהלים א, ו) כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'. רבי חנינא אמר לא כן, אלא בשעה שבא לברא אדם הראשון נמלך במלאכים ואמר להן (להלן, כו) נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן צדיקים יוצאים ממנו, הדא הוא דכתיב כי יודע ה' דרך צדיקים, הודיע דרך צדיקים למלאכי השרת, ודרך רשעים תאבד, אבדה מהם, גילה להם רק שצדיקים עומדים ממנו ולא גילה להם שרשעים עומדים ממנו, שאילו גילה להם לא היתה מדת הדין נותנת שיברא, ע"כ:
וכן מצינו בענין יציאת מצרים במדרש רבה שמות (ב, א) בפסוק (שמות ג, א) ומשה היה רועה, הדא הוא דכתיב (תהלים קג, ז-ח) יודיע דרכיו למשה, שהודיע דרך הקץ למשה [כו']. ארך אפים, שהאריך אף עמהם, ורב חסד, מטה כלפי חסד, נסתכל בטוב, ולא ברע שהן עתידים לעשות כו'. ובפרשת דרכים בדרך מצרים (דרוש ד) מפרש, כי איתא שם פרשה ג' (אות ד) שאמר משה (שמות ג, יא) מי אנכי וגו' וכי אוציא את בני ישראל, באיזה זכות אגאלם, אמר לו הקב"ה בזכות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, שבשביל התורה שעתידין לקבל הם נגאלים. הרי דן אותם על שם העתיד. ומצינו במדרש שם (אות ב), ויאמר [ה'] ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג, ז), הדא הוא דכתיב (איוב יא, יא) כי [הוא] ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן, כי בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות, שנאמר ראה ראיתי, זה מעשה העגל, אמר הקב"ה איני דן אותם לפי מעשה העתידים לעשות כו'. הרי לכאורה להיפך, שאינו דן אלא לפי מעשיו שבאותו שעה. אך התירוץ מבואר בפרשת דרכים, שבכלל רחמיו וחסדיו של הקב"ה שאם עתידים להיות צדיקים הוא מסתכל ומטיב עמהם על שם העתיד, אך במה שעתידים לחטוא אינו מסתכל, ואינו דן אלא לשעתו. והיינו דכתיב און דייקא ולא יתבונן, אבל מה שעתידים להטיב ולא להרע, יתבונן. וכן הוא במדרש של רבי שמעון בר יוחאי (זוהר חיי קכא ע"ב) להדיא, עי"ש באורך: וכן מצינו (להלן ו, ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו', ואיתא במדרש (ב"ר כו, ו) נח ניצול בשביל משה, בשג"ם גימטריא מש"ה. הרי שניצל בזכות משה העתיד להיות. ואמרתי רמז לזה, מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה (קהלת א, ט), ראשי תיבות מש"ה (תקוני זוהר, תקון סט, קיא ע"ב), והבן:
וזה מאמר התורה (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא וגו' אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית. כלומר, מקודם שיקבלו התורה, וכן כתב בעל הטורים כי בראשית ראשי תיבות ב'ראשונה ר'אה א'לקים ש'יקבלו י'שראל ת'ורה, וכמאמר הקב"ה בהוציאך את העם תעבדון את האלהים וגו'. וכן מצינו בעת ברא את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו, ויאמר אלהים יהי אור, זה מעשיהם של צדיקים הנקרא אור, כדכתיב (משלי ד, יח) ואורח צדיקים כאור נוגה, ותורה הנקרא (שם ו, כג) אור. ויהי אור, כלומר נחשב אצלו כאלו כבר היה אור, כי עבר ועתיד שוה אצלו יתעלה, כי הוא למעלה מהזמן (וכן הוא במדרש (ב"ר ג, ח) ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים, עי"ש), וברא העולם בשביל צדיקים העתידים לעמוד, כדכתיב בראשית, בשביל ישראל (ויק"ר לו, ד) ובשביל התורה (ב"ר א, ד) שנקראו ראשית. ושמא תאמר כמו שמסתכל בהטוב העתיד להיות כמו כן מסתכל בהרע ח"ו, לכן גמר אומר לא כן, אלא וירא אלהים את האור כי טוב, אלו מעשיהן של צדיקים דייקא, ואינו מסתכל ברע, והפליגו מנגד עיניו כביכול, ובזה ויבדל אלקים בין האור זה מעשה צדיקים, ובין החשך זה מעשה רשעים. ויקרא אלהים לאור זה מעשה צדיקים, יום, שהודיע דרך הצדיקים למלאכי השרת כמו יום שברור (כפירוש רש"י (להלן כה, לא) מכרה כיום), ולחשך זה מעשה רשעים, קרא לילה, וכיסה אותו כלילה, למען לא ידעו המלאכים כי אם מהטוב, והקדים מדת הרחמים ובראו, כדאיתא במדרש רבה, והבן: או יאמר בראשית וגו' [א, א]. ובתקונים (תקון יא, כו ע"ב) איתא, "בראשית", "ברא שית". ויש לדקדק, אם כן למה לי עוד הפעם ברא. תו איתא שם (הקדמה ה ע"ב), "בראשית", "ירא שבת". ויש לומר דהכל בקנה אחד עולה, על פי מה שכתב הר"מ אלשיך ז"ל (שמות לא, יז), כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, כי אמרו חז"ל (רש"י להלן ב, ב) אהא דכתיב ויכל אלהים, מה היה העולם חסר, מנוחה, בא שבת בא מנוחה. ענינו, כי הנעשה בששת ימי המעשה היה חומריות, כגוף בלא נפש ונשמה, ואחר כך כששבת הקב"ה בשביעי השפיע נשמה למען יתקיים העולם, ואלולי שבת היה מעותד להפסיד ולהתקלקל כדבר החומר בלא נפש. וזהו מתחלה היה מחוסר מנוחה והעמדה, בא שבת, בא מנוחה והעמדה לעולם. וזה כי ששת ימים עשה ה' גו' וביום השביעי שבת, על ידי זה הקנה נפש, זהו וינפש, עכ"ל. וכן כתב אור החיים (להלן ב, ג ד"ה כי בו), יום הששי ויכולו השמים, כלומר שהיו כלים ונפסדים מאליהם, אך ויכל, לשון (תהלים פד, ג) כלתה נפשי, שחשק אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וכן כל ימות העולם קיימים רק על ידי שמירת שבת, וזהו שאמרו חז"ל (שבת קיט ע"ב) כל האומר ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ע"כ דבריו. הרי כי מתחלה לא היה יכול העולם לעמוד כי אם ששת ימי המעשה דבר יום ביומו, רק על ידי שביתתו יתברך בשביעי השפיע נשמה לעולם על ידי התפשטות מחשבתו להתקיים: ובזה שמעתי מפי אאזמ"ו זצלה"ה (ישמח משה, ס"פ יתרו ד"ה עוד) לפרש שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים (זמירות לליל שבת, המתחיל 'מנוחה ושמחה'), לא אמר בשש, כי אם לששה. הוא אשר דברנו, כי הבריאה מתחילה היתה רק לששה ימים בלבד, ורק על ידי שבת היה בריאה מחדש לתת נפש לעולם להתקיים עוד כל ימי עולם, ע"כ דבריו ודפח"ח. וזהו שהודיע לנו תורתינו הקדושה בנועם אמרים, בראשית ברא שית, כי מתחלה ברא רק ששה ימים, כי הזמן נברא כנודע, וכמו שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פי"ג), דכתיב (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה', ולא כתיב בששת ימים, להורות כי הזמן עצמו נברא (רבינו בחיי שם). אחר כך (בראשית) ברא אלהים וגו', כלומר על ידי שבת ברא מתחלה את השמים ואת הארץ, כי נתן נפש בעולם להתקיים על ידי מחשבתו וחשקו יתברך הנקרא ראשית. וזה שיסדו (קבלת שבת, זמר לכה דודי) לקראת שבת לכו ונלכה כו' סוף מעשה במחשבה תחלה, כלומר, שכבר היה סיום לימי המעשה, רק במחשבה שחשב הקב"ה בשבת, נתן התחלה לעולם:
ולכן ירמוז "בראשית", "ראי שבת", ברא וגו'. כלומר, ראי כי עיקר הבריאה של הקב"ה את השמים ואת הארץ היה בשבת, ואם כן, תהיה אימת שבת עליך, וזהו ירא שבת, כי מבלעדי שבת אין העולם מתקיים. וזהו (שמות לא, טז-יז) ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ברית עולם, כלומר ששמירת שבת היא קיום העולם, שעל ידי זה יש לו קיום והעמדה, כמו שכתב האור החיים, אות הוא לעולם וגו', וביום השביעי שבת, על ידי זה וינפש, השפיע נפש להעולם. וכן הוא כל ימות העולם, בשבת נשפע בחינת נפש לעולם, והבן:
ובזה יש לקשר סיום התורה (דברים לד, י-יב) לכל המורא הגדול וגו' לעיני כל ישראל בראשית וגו'. כי כבר אמרו ז"ל (הגדה של פסח), ובמורא גדול (דברים שם) זה גילוי שכינה, ואמרו ז"ל (זוהר קרח קעט ע"ב) מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים, וזהו שנאמר ולא קם נביא וגו' לכל המורא הגדול, זה גילוי שכינה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, על ידי לעיני כל ישראל בראשית, שהראה משה לעיני כל ישראל "ברא שית", אחר כך בראשית ברא, כנזכר לעיל. ואם כן, "ראי שבת" ברא, כי עיקר הבריאה היתה בשבת, אם כן "ירא שבת", ועל ידי שמירת שבת זכו להשראת שכינה:
ובזה יש לתת טעם למה שסמך הקב"ה מאמר (שמות לא, יג) אך את שבתותי תשמרו, למלאכת המשכן, וכמו כן בפרשת ויקהל (שם לה, ב) מצינו שהקדים משה מלאכת שבת למלאכת המשכן. הוא מטעם זה, כי המשכן היותו מוכן להשראת שכינה בתוכינו, כדכתיב (שם כה, ח) ושכנתי בתוכם, וזהו אי אפשר כי אם על ידי שמירת שבת, שהוא עיקר הדביקות בין ישראל לאביהם שבשמים, כמאמרם ז"ל (תוספות חגיגה ג ע"ב ד"ה ומי, בשם המדרש) ישראל וקודשא בריך הוא ושבת מעידים זה על זה, לכן לא זזה שכינה מישראל בשבת. וזהו שנאמר (ויקרא יט, ל) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, והבינהו:
במדרש חזית (שהש"ר א, כח) אמר רבי ינאי לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא מהחדש הזה (שמות יב, ב), ומה טעם גילה הקב"ה לישראל מה ביום ראשון כו' עד יום ששי, בזכות שאמרו (שם כד, ז) נעשה ונשמע. ועיין בנזר הקודש (ב"ר א, ג) מה שפירש. ושורש הדברים, בשביל שאמרו נעשה ונשמע ולא שאלו מה כתיב ביה כמו ששאלו אומות העולם (מכילתא יתרו, בחודש פ"ה), לכן גילה הקב"ה להם סוד מעשה בראשית, כדי להטעימם טעמי התורה, עיי"ש באורך:
ועדיין אינו מדויק הלשון מה ביום ראשון עד יום ששי, והכי הוי ליה למימר, מה טעם גילה מעשה בראשית. והנראה על פי מה שכתבו הר"מ אלשיך (שמות לא, יז) והאור החיים (להלן ב, ג ד"ה כי בו), הובא לעיל, דלולא שבת היה העולם כלה ונפסד, כי לא היה בחינת נפש עדיין בו, אך על ידי ששבת השי"ת בשבת, ואדם הראשון היה שומר שבת (פרקי דר"א כ), בזה קנה העולם מנוחה להתקיים. ולזה כל האומר ויכולו כאלו נעשה שותף למעשה בראשית כו' (שבת קיט ע"ב), עיי"ש. ובזה מובן הטעם שנקרא (יומא פא.) שבת בראשית, כי בכל שבת מתחיל קיום ראשית העולם. וכמו כן לענין העבודה, צריך האדם להתחיל עבודה בכל שבת כאלו היום ראשיתו, ועל דרך שכתב ביסוד ושורש העבודה (שער ח פי"ב) שצריך לקבל על עצמו הנהגה חדשה בכל שבת, ע"ש:
והנה, בסדורו של שבת כתב, מה שנצטוו ישראל על שבת במרה (סנהדרין נו ע"ב), היינו שידעו מתיקות התורה, למען יכספו לקבל התורה. וזהו (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, רומז לשבת, שעל ידי זה חמדו לקבל התורה. עיין שם (ח"א) שורש א' (ענף ב עלה ט-י). ואני הוספתי נופך, כל"י גימטריא ששים, רומז לטעם שבת שהוא אחד מששים בעולם הבא (ברכות נז ע"ב). וצריך ביאור איך על ידי שמירת שבת חמדו לכל התורה. ויובן על פי הנ"ל, כיון שגילה להם הקב"ה מצות שבת וטעמיה כי אות הוא לעולם כי ששת ימים דייקא עשה ה' וגו' (שמות לא, יז), כלומר שכל הבריאה היתה רק לששת ימים, ואחר כך כלתה, רק ששבת היה קיום העולם, ומזה הבינו, אם זה אחת ממצות ה' כן, כל שכן כל התורה כולה שהוא צורך קיום העולם ולולא התורה לא היה העולם קיים, כמו שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ולזה קבלו התורה. וכן הוא האמת, בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית (ב"ר א, ד). ולזה ישראל דייקא קבלו את התורה ולא האומות, כי לא ידעו מזה כלום, כי לא ניתן להם השבת, כדקיימא לן (סנהדרין נח ע"ב) גוי ששבת חייב מיתה כו':
והטעם שגילה זה הקב"ה לישראל דייקא למען יקבלו התורה, הוא בזכות שאמרו נעשה ונשמע ולא שאלו מה כתיב בה, ולזה, הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד.), כמו שכתב מהרש"א בחדושי אגדות במסכת שבת (פח ע"ב ד"ה תומת), ולזה עזר להם הקב"ה והודיע להם מקודם מצות שבת, למען ידעו לקבל התורה. והן דברי המדרש, מפני מה גילה להם מה ביום ראשון עד יום ששי ויכולו השמים, שלא נברא העולם רק לעמוד ששה ימים ואחר כך היה כלה ונפסד, רק ששבת היה מקיימו, זהו בזכות שאמרו ישראל נעשה ונשמע, כנזכר לעיל:
וזה שיסדו (קבלת שבת, זמר לכה דודי) לקראת שבת לכו ונלכה גו', על דרך שכתב רש"י (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, הרי דעסק התורה נקרא הליכה. וזה שאומרים לקראת שבת לכו, אז ונלכה, כלומר אז נעסוק בתורה, שנדע מתיקות התורה, כי הלא היא מקור הברכה, על דרך שכתב הר"מ אלשיך (דברים יא, כז ד"ה או יאמר) את הברכה אשר תשמעו(ן), ע"ש שהתורה נקראת ברכה, ושבת מקור התורה, שעל ידה היה קבלת התורה, כי היא מראש מקדם נסוכה, כלומר קודם קבלת התורה מצות שבת נסוכה, במה שהודיעם סוף מעשה במחשבה תחילה, כלומר שכבר היה סוף לששת ימי המעשה, רק על ידי מחשבה היה תחילה כנזכר לעיל, על כן לכה דודי כו' פני שבת נקבלה. וזהו (זמירות לליל שבת, המתחיל 'כל מקדש') זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה, כלומר, על ידי מצות שבת, התורה גרוסה. וזהו (שם, המתחיל 'יום שבת קודש') תנו שבח ושירה לאל אשר שבת ברא, כלומר, שעיקר בריאת העולם בבחינת נפש היה בשבת, ולנו בו, כלומר על ידי מצות שבת נתן התורה, כדברי הסדורו של שבת הנ"ל, והבן:
או יאמר בראשית ברא וגו' [א, א]. פירש רש"י, לא היה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה (שמות יב, ב) כו', ברצונו נטלה מהם ונתנה לאשר ישר בעיניו. אפשר לרמז בזה על פי מה שכתב בספר אהבת שלום פרשת ברכה (ד"ה להבין) לנעוץ סיום התורה להתחלתה, על פי מה שכתוב בלקוטי תורה (פר' בראשית עמ' יא) דמפסוק ראשון של בראשית יוצא שם הוי"ה בצורות עייני"ן, והוא רומז לחכמה, על דרך הידוע כי חכמים נקראים (במדבר טו, כד) עיני העדה, יע"ש. והנה איתא בספרים סגולה ליראה, ראוי לצייר נגדו שם הוי"ה בצורת עייני"ן. וזהו הסמיכות (דברים לד, יב) [ו]לכל המורא הגדול, היינו יראה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית, פירוש, שם הוי"ה בצורת עייני"ן המסוגל לזה, יוצא מהפסוק בראשית, ע"כ דבריו: ואולי לזה כאן תרגום ירושלמי בחוכמא ברא ה' כו', כי שם זה מסוגל לחכמה, כנזכר לעיל. ואולי זה שנאמר בארץ ישראל (שם יא, יב) ארץ אשר יי' אלקיך דורש אותה תמיד עיני יי' אלקיך בה, כלומר, שמושגח משם הוי"ה בצורת עייני"ן. ולכן אמרו (בבא בתרא קנח ע"ב) אוירא דארעא דישראל מחכים, והבן. ולזה מי שמשמר עיניו כראוי הוא מרכבה להשם הנ"ל, ולזה מגיע לו שכרו ארץ ישראל. וזהו שכתב רש"י ומה טעם פתח בבראשית, דייקא, רומז לחכמה, והוא שם הוי"ה בצורת עייני"ן, ומתרץ משום כח מעשיו כו' ונתנה לאשר ישר "בעיניו", כלומר שמתקן בחינת עינים, לזה מגיע ארץ ישראל, והבן:
או יאמר בראשית ברא וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' [א, א-ג]. ובמדרש (במ"ר טו, ז), בשר ודם מדליק נר מתוך נר דלוק, שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, והקב"ה מתוך החשך מוציא אורה, שנאמר וחשך על פני תהום וכתיב בתריה ויאמר אלקים יהי אור. גם להבין פירוש רש"י ומה טעם פתח בבראשית כו'. גם להבין סמיכות התורה:
על פי המבואר בספר קול יעקב (סוף אסתר) על הפסוק (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה, ואיתא במדרש (אסת"ר י, טו) הדא הוא דכתיב (תהלים סו, ג) אמרו לאלקים מה נורא מעשיך, מה דחילין אינון, הנהרגין הורגין את הורגיהן, המשוקעין [בים] שוקעין את שוקעיהן, עיי"ש באורך. ושרש דבריו, כי בשר ודם ברצות להפר עצת שונאיו מוכרח לפעול פעולות מתנגדות לפעולות המעיקים לו, אבל הקב"ה אינו כן, כי הוא לא יפעול פעולה מנגדת לפעולותיהם ולא יעבירם ממועצותיהם, רק יתן בלבבם עצה נבערה שיעשו אשר יחפצו ויבצעו מזימתם, והיא עצמה תהיה להם למוקש ולהורידם לבאר שחת ולהציל את עמו ישראל מידם. וזהו (שם ב, ה) באפו ובחרונו יבהלמו. וזהו שאמר משה (ש"ר כג, ג) באז חטאתי לפניך, באז אני מקלסך. כי מתחילה הכבדת עול פרעה היה זר בעיניו, ועכשיו ראה כי המכה ההיא בעצמה היתה הרפואה, כי קושי השעבוד השלים הזמן. וזהו שאמר המדרש (שם) למד מן הקב"ה, שנאמר (ירמיה ל, יז) וממכותיך ארפאך, ממכות שאני מכה אני מרפא. וכן היה הענין של פרעה, שרדף אחרי בני ישראל, והוא בעצמו היה סיבת מיתתו, שנטבע בים. וזהו שנאמר מה נורא מעשיך גו', כי פחדו ואימתו תפול על האומות, שיראים וחרדים לעשות שום מעשה ופעולה בראותם כי אין חכמה ותבונה נגד ה', וכל פעולה שהוא עושה להרע לזולתו הוא עצמו יפול בשחת יפעל. וכמו כן היה ענין המן בענין העץ, שעשה תחילה לתלות את מרדכי, ולבסוף נתלה הוא בעצמו עליו. וזהו שאמר המדרש, ליהודים היתה אורה זהו שאמר הכתוב אמרו לאלקים מה נורא מעשיך, ע"כ דבריו עיי"ש בארוכה: וזהו שאמר המדרש, בשר ודם מדליק נר מתוך נר [דלוק], ר"ל מוכרח לעשות פעולה מן פעולות הפכיות. אבל הקב"ה מדליק נר מתוך החשך, היינו מן אותו החשך עצמו והמכה נעשה רפואה ואור. וזהו שנאמר פה והארץ היתה תהו ובהו וחשך, רומז לענין חשכות הגלות, כמבואר במדרש (ב"ר ב, ד), ויאמר אלקים יהי אור, יהי החשך עצמו אור. ובזה אני מוסיף נופך לדברי המדרש במגילת אסתר אהא דכתיב ליהודים היתה אורה, דייקא, בחינת אור מתוך החשך, שאותו עץ הכין המן לו לעצמו, כמבואר במאמרי חז"ל (מגילה טז.), ועל זה אמר מה נורא מעשיך, שמפני זה הם יראים לעשות שום מעשה להרע, שלא ישוב לרע להם לעצמם:
וזה ענין הסמיכות, שאמר (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא גו' ולכל האותות והמופתים אשר שלחו גו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שראו בעיניהם המורא הגדול אשר עשה משה לאומות העולם, כדכתיב (שמות טו, טז) תפול עליהם אימתה ופחד וגו', וראו בעיניהם המורא הגדול שהיה נופל על אומות העולם לעשות שום מעשה להרע לישראל פן ואולי אותו מעשה עצמו הוא להרע להם, והרי לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו', ר"ל, מתחלת בריאת עולם מבואר ענין זה, כי והארץ היתה תהו ובהו, ויאמר אלקים יהי (החשך עצמו) אור, כדברי המדרש: ועל פי זה אני מפרש הא דכתיב (תהלים לג, ח-י) ייראו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל, לעשות שום פעולה להרע לישראל, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד פעולתם, ועם כל זה ה' הפיר עצת גוים, על דרך שהיה בפרעה, שנעשתה מחשבתו ורדף אחרי בני ישראל ועם כל זה הופר עצתו, וזה עצמו היה סיבת מפלתו: וזהו שאמר דוד (שם קיא, ו-ט) כח מעשיו הגיד לעמו וגו' מעשה ידיו אמת ומשפט, רומז למה שאמרו בעבודה זרה פרק קמא (ד ע"ב), תורה דכתיב ביה (משלי כג, כג) אמת, אינו עושה לפנים משורת הדין, משפט דלא כתיב ביה אמת, הקב"ה עושה לפנים משורת הדין. נמצינו למידין דאמת הוא עומק הדין, ומשפט יש בו לפנים משורת הדין. וזהו שאמר מעשה ידיו אמת, אם שהוא נראה שהוא עומק הדין חלילה, עם כל זה יש בו משפט, לפנים משורת הדין לישראל, וזהו עשוים באמת וישר, היינו לפנים משורת הדין, ר"ל שהרי מן הדין עצמו נעשה תשועה לישראל, כמו שהיה במצרים שהקושי השעבוד היה לטובת ישראל להשלים הזמן, וכמו שפירשו המפורשים פרשת וארא (שמות ו, ב) וידבר אלקים אל משה, מדת הדין, ויאמר אליו אני בעצמי ה', הוא מקור הרחמים, ואותו שעבוד וקושי היה סיבת מפלתן של מצרים ופדותן של ישראל. וזהו שאמר פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו, שכך הנהגתו יתברך תמיד להאיר מתוך החשך, ולכן קדוש ונורא שמו דייקא, שהם יראים וחרדים לעשות שום פעולה, כאמור. וזהו שכתב רש"י, מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, שרצה להודיע הנהגתו יתברך שמתוך החשך מאיר לישראל. כמו כן יאיר לנו ויחיש לגאלנו במהרה בימינו:
או יאמר המדרש (במ"ר טו, ז) הנ"ל, הקב"ה מתוך החשך מוציא אור. ובזה יובן גם כן הא דכתיב (א, ד) ויבדל וגו' בין האור ובין החשך, דמה רבותא, והרי רש"י כתב על הפסוק (ויקרא כ, כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, אין צריך לומר בין חמור לפרה שהרי הן מובדלים וגו', הוא הדין כאן קשה מה צריך לומר הבדלה בין זה לזה במה שהוא שני הפכים:
אבל ענינו על פי מה דכתיב (שיר השירים ב, ט) משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, ופירשו הקדמונים שיש השגחה בנסים נגלים והיא נקראת ומכונה בשם משגיח מן החלונות, ויש גם כן השגחה מסותרת כמו עתה, כי אותותינו לא ראינו, ועם כל זה ידענו באמונה שלימה כי הכל מאת ה' לטובה ובו נסים נסתרים, וזה נקרא מציץ מן החרכים. וזהו שנאמר פה (א, ב-ה), והארץ היתה תהו ובהו וחשך, ועם כל זה ויאמר אלקים יהי אור בזה החשך. וזהו שאמר המדרש, הקב"ה מוציא אור מתוך החשך, היינו שגם בהחשך יש בו השגחה מסותרת המאיר בטובו בנסים מסותרים, ועל זה אמר ויבדל [אלקים] בין האור ובין החשך, בין האור היינו נסים נגלים, ובין החשך שיש בו אור, היינו נסתרים, שזה צריך הבדלה. ויקרא [אלקים] לאור יום, היינו בזמן הגאולה, ולחשך קרא לילה, זמן הגלות. ויהי ערב היינו זמן הגלות, ויהי בקר היינו זמן הגאולה (כמו דאיתא פרק קמא דפסחים (ב ע"ב)), יום אחד, כלומר ששניהם בבחינת יום אחד יחד כאחד, זה בנגלה וזה בבחינת הסתרה, והבן: ועל פי זה יבואר הסמיכות, שהתורה אמרה (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא וגו' ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, לעיני דייקא, ר"ל נסים נגלים, ולהבין מה רבותא, הלא בכל יום ובכל עת הקב"ה עושה נסים בבחינת הסתרה, על זה אמר הבט וראה ההבדל בראשית ברא וגו' והארץ היתה תהו ובהו וחשך, ויאמר אלהים יהי אור מתוך החשך, היינו נסים נסתרים, ויהי אור מתוך החשך, ועם כל זה ויבדל אלקים בין האור היינו נסים נגלים, ובין החשך היינו נסים נסתרים. וזהו כחו של משה, שעל ידו היו נסים נגלים לעיני כל ישראל, והבן: עוד יובן המדרש (שהש"ר א, כח) לא היה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה כו' (שמות יב, ב), ומה טעם גילה לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני, בשביל שאמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע. והנראה לי על פי מה דאיתא בש"ס (פסחים נ ע"ב), כתיב (תהלים נז, יא) עד שמים חסדך, וכתיב (שם קח, ה) מעל שמים חסדך, לא קשיא, כאן בעושין לשמה, כאן בעושין שלא לשמה כו'. ונראה לי לבאר הענין, כי עיקר שכר הוא שאמרו ז"ל (ברכות יז.) צדיקים יושבים כו' ונהנין מזיו השכינה, ופירש הרמב"ם (פירוש המשניות) סנהדרין פרק חלק (פ"י מ"א ד"ה ועתה) דר"ל שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתות הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקדש והמלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו, עיי"ש. והנה אמרו ז"ל (ברכות שם) עולמך תראה בחייך, ר"ל כי גם בעולם הזה ימצא מי שמתענג במה שמשיג מגדולות הבורא ב"ה. והנה יש שני דרכים לזה. א', כשיתבונן בברואיו ומעשיו הנפלאים, על דרך (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך וגו', ועל דרך שפירש העקידה (שער ד) תלאה בגלגל חמה (בבא בתרא טז ע"ב), עיי"ש. ב', מדרגה למעלה מזו, על דרך הנביאים שראו בנבואה עין בעין מה שלמעלה משמים, שאי אפשר בחוש הראות לראות, ועל דרך שמצינו בגמרא ברכות (נח ע"ב) נהירין ליה שבילין דרקיע כשבילי דנהרדעי, כמו רבי שמעון בן יוחאי וחברוהי ומארן הר"י הקדוש והדומה להם, ומכח זה הם משיגים גדולת הקב"ה. והנה, בחינה ראשונה יכונה השגה, שמשיגים הבורא יתברך ונהנין מזיו השכינה מכח מה שהוא מתחת השמים, השמש והירח והארץ וכהנה, והשגה ב' נקרא ראיה, שמשיגים הבורא יתברך מכח מה שרואים מה שהוא מעל השמים, שאי אפשר לעין הגשמי לראות כלל. וזה שאמרו חז"ל, בעושים שלא לשמה שכרם להשיג גדולת הבורא מתחת השמים, וזהו עד שמים חסדך, דייקא עד השמים. אבל בעושים לשמה, מעל שמים חסדך, והבן:
והנה, ביום ראשון מבואר מה שנברא מעל השמים, עיין ברמב"ן (סוף א, א) ובזוהר הקדוש (בראשית לא ע"ב) כי בראשית היינו חכמה, ברא אלהים היינו בינה, את השמים ואת הארץ, זעיר ונוקביה. וגם האור שנברא ביום ראשון גנזו לעולם הבא כי אינו כדאי להשתמש בו בעולם הזה (חגיגה יב.), וכל זה הוא מעל השמים. ובשני (להלן, ז) ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, והיינו מעל השמים. וגם כי בשני נבראו המלאכים (ב"ר א, ג). ובשלישי (להלן, ט) יקוו המים מתחת השמים, דייקא. וברביעי (שם, יד-טו) יהי מאורות [וגו'] להאיר על הארץ. בחמישי (שם, כ) ישרצו המים. בששי (שם, כו) נעשה אדם, וכל זה מתחת השמים. הגם כי גם כל זה רומז לאורות עליונים רוחניים כמבואר בספרים הקדושים, על כל פנים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אבל ביום ראשון ושני גם לפי פשוטו מדבר במה שעל השמים, וכמו שאמרו (ב"ר א, יד) אמה שאמר את השמים היינו כל צבא מעלה, שנבראו בכח יום ראשון ויצאו לפועל ביום שני וכל דבר ביומו:
וזהו שאמר המדרש, לא היה צריך להתחיל רק מהחדש כו', ואם תאמר כקושית הרמב"ן כי זה יסוד ועיקר האמונה לדעת כי השי"ת ברא כל הנמצאים שבעולם, לזה אמר אכתי היה די במה שגילה מה שתחת השמים, אבל מה טעם גילה להם מה ביום ראשון ומה ביום שני, דהיינו מעל השמים. ועל זה משני משום שאמרו נעשה ונשמע, יובן על פי המבואר בספר ישמח משה (פר' תולדות ד"ה ויאמר ראה) שמה שהקדימו נעשה לנשמע זה מופת חותך שכוונתם היתה זכה בלתי לה' לבדו ולא בשביל שכר ועונש, דאם לא כן היה להם לשמוע מקודם, כי אולי יצוה להן לעשות דבר אשר יאמרו לא הן ולא שכרן ח"ו, אלא ודאי שכוונתם היתה לשמה, אם כן שכרן מעל השמים, על כן גילה להם מה ביום ראשון ומה ביום שני, והבן:
או יאמר בראשית וגו' [א, א]. ובתרגום ירושלמי, בחוכמא ברא ה' וגו'. ועיין ברמב"ן (א, א) עד והמלה מוכתרת בכתר בית. וביאור הדברים על דרך העבודה, כי האלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד), ר"ל יראת רוממותו, ולא מכח שכר ועונש דהיינו עובד את עצמו ח"ו, ועל יראת רוממותו נאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', דייקא. וזהו שאמר בראשית, בשביל יראה עילאה הנקרא ראשית חכמה, ברא אלקים. ועיין באור החיים (א, א) אות זיי"ן מה שפירש בראשית, היינו ב' ראשית (הקדמת תקוני זוהר, יב ע"ב) וכו'. ומי שעובד ה' מחמת יראה זה נקרא חסיד, וכמו שכתב בתקוני זוהר (שם א ב ב.) לפרש איזה חסיד המתחסד עם קונו, דייקא, ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולא להנאת עצמו כלל:
ועל פי זה יש לפרש (משלי לא, כו-לא) פיה פתחה (התורה) בחכמה, ר"ל שפתחה בבראשית, הרומז לחכמה, הטעם, ותורת חסד על לשונה, להורות נתן שתהיה העבודה בבחינת חסד, לגמול חסד עם קונו. והראיה לזה, צופיה הליכות ביתה, ר"ל ההילוך של המלה מוכתר בכתר בית, הרומז לחכמה. וכשעובד ביראה זו, אז ולחם עצלות לא תאכל, כי עובד בזריזות וחשקות, על דרך (תהלים ב, יא) וגילו ברעדה, ועל דרך שפירש העקידה (עי' בספר העקרים מאמר ג פל"ג) שעל ידי שמרגיש שמזג נפשו בשלימות הבריאות, שהרי הוא ירא את ה', על ידי זה בא ממילא לידי שמחה. מה שאין כן כשאינו עובד רק מכח יראת עונש, ועל כן העבדות אינו רק מכח דבר המכריחו, הוא עובד אז בעצלות. אבל כאשר עובד מכח יראת הרוממות, אז ולחם עצלות לא תאכל. וידוע (עי' זוהר בראשית יא.) כי אית יראה תתאה ויראה עילאה, ויראה מכונה בשם בת כידוע (נועם אלימלך, פר' ויצא ד"ה וישא). וזהו שאמר רבות בנות עשו חיל, כי גם יראת העונש טוב הוא, שמאמין בשכר ועונש, וכמבואר בהקדמת סמ"ג (עשין ג), ומי יתן והיו כל עם ה' על כל פנים יראים מכח עונש ומתוך שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ ע"ב) ליראת הרוממות. אבל ואת, ר"ל יראת הרוממות, עלית על כולנה. וזהו שאמר שקר החן והבל היופי, היינו מי שעושה שלא לשמה, להתפאר, אבל אשה יראת ה' דייקא היא תתהלל. ועל זה אמר תנו לה מפרי ידיה בעולם הזה, ויהללוה בשערים מעשיה בעולם הבא, כי בעושים לשמה מעל שמים חסדך (פסחים שם ע"פ תהלים קח, ה), והבן:
בתקוני זוהר (תקון לו) הביאו ילקוט ראובני (ד"ה יהי אור), ויאמר אלקים יהי אור [א, ג], דא פסח, אור לארבעה עשר כו'. והנראה לי על פי מה דאיתא במסכת סוכה דף נ"ב (ע"א) לעתיד לבוא כו' הללו בוכין והללו בוכין, כי איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, והקב"ה אומר (זכריה ח, ו) גם בעיני יפלא כו'. וצריך להבין בכיית הצדיקים, אדרבה יש להם לשמוח:
ופירש הרי"ף בחדושי אגדות (עין יעקב, סוכה סי' כח, ד"ה בשלמא) כי נודע (מגיד מישרים, פר' בראשית, אור לי"ד טבת) מה ששלח הקב"ה הנשמה לעולם הזה היינו משום שלא יהיה נהמא דכסופא, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג), וכיון שרואין שהוא הר גבוה, יודעין האמת שלא בכחם ועוצם ידם עשו החיל הזה לכבוש אותו, כי אם מאת ה' היתה זאת, וכמו שאמרו חז"ל (סוכה נב ע"ב) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כו', אם כן אכתי הוא נהמא דכסופא, וצדיק מה פעל. אלא הקב"ה חס על בריותיו, ולכן הוא אומר גם בעיני יפלא, כאלו הם לבדם נצחוהו וכבשו היצר הרע בלי עזרתו יתברך. והיינו דכתיב (יואל ב, כו) והללתם את שם ה' אשר עשה עמכם להפליא, כלומר, לומר גם בעיני יפלא, ועל ידי זה לא יבושו עמי לעולם, שלא יהא נהמא דכסופא, ע"כ דבריו ז"ל. (ועל פי זה פירש אאזמ"ו (ישמח משה, ס"פ חיי ד"ה עוד) הפסוק (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים. ר"ל, כי בכל דבר יש ראש תוך וסוף. והראש, של השי"ת, דכתיב (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, וכן הסוף, כמו שאמרו אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול כו'. אך התוך של האדם, ואינו אלא כמסייע שאין בו ממש (שבת צג.), כדקיימא לן (פתחי תשובה, חו"מ סי' קפח סק"ג) לענין שכר שדכנות. וכל דברות התורה אינם אך על חלק אחד, הוא התוך. וזהו שאמר, על חלק התוך אחת דבר אלקים, כי שתים, ר"ל בחינת הראש והסוף, הקב"ה מחשבו לו לצדקה כאלו הוא עשהו, ע"כ דבריו). ועל פי זה פירשתי (פר' וירא ד"ה ובזה חנני, עה"פ תהלים כא, ו-ז) גדול כבודו בישועתך, דייקא, מחמת שהקב"ה עוזרו, כמאמר חז"ל, עם כל זה הוד והדר תשוה עליו, דייקא, כאלו האדם עשהו, על כן כי תשיתהו ברכות לעד, ר"ל בעולם הבא, תחדהו בשמחה את פניך דייקא, ואינו נהמא דכסופא ולא בהית לאסתכולי באנפו: