אור ברסלב
ייטב לב בראשית על פרשת מקץ

ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת מקץ

על פרשת וישב

ויהי מקץ שנתים ימים [מא, א]. במדרש (ב"ר פט, ג) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים וגו' (תהלים מ, ה), על ידי שאמר לשר המשקים (לעיל מ, יד) כי אם זכרתני [וגו'] והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים כו', הובא ברש"י פרשת וישב (שם, כג). ותמה היפה תואר (פט, ב) מה חטא בזה, וכי אינו ראוי לאדם להשתדל בדרך טבע בדרכי אנושי, והלא אמרו (ספרי ראה קכג) יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר (דברים טו, יח) וברכך [וגו'] בכל אשר תעשה. ועיין בנזר הקודש (פט, ב ד"ה ד"א):

והנראה לי על פי מה דהקשה הבית יוסף (או"ח ר"ם תרע) למה קבעו שמונה ימי חנוכה, הלא היה בו להדליק יום אחד. ותירץ הט"ז (שם סק"א) על פי הזוהר (לך פח.) על הפסוק (מלכים - ב ד, ב) מה יש לך בבית, דברכתא דלעילא לא שריא באתר רקניא כו', אם כן למפרע אנו רואים שנעשה נס ביום ראשון, דאלו נדלק כל מה שהיה בלילה הראשונה לא היה מקום לנס לחול על שום דבר, ע"כ דבריו. ובספר אפיקי יהודה דרוש מי מריבה (דרוש יט אות טז) דחה זה, כי דברי הזוהר אמורים בענין הנעשה על ידי ברכת צדיקים, כי לא אל הוא לברוא בריאה חדשה יש מאין, לזה צריך דבר מה, אז יכול איש צדיק להצמיח על ידו כח הצמיחה עדי יפרוין לרוב. אבל הנס הנעשה על ידי השי"ת לבדו, אשר ברא יש מאין המוחלט, לו הכח שיהיה נדלק השמן ביום הראשון לגמרי, ועם כל זה היה שמן בפך בריאה יש מאין, ולא נודע אם היה נס ביום הראשון, ע"כ דבריו ז"ל:

ואני אומר הן אמת כדבריו כי השי"ת ודאי ביכולתו לעשות נס מבלעדי דבר מה, ועם כל זה צדקו כאן דברי הט"ז, והוא על פי מה שכתב הוא עצמו (אפיקי יהודה) שם למעלה (אות טו) וז"ל, ונאמר כי כמו שהחליטו חז"ל (זוהר מקץ רא ע"ב) לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא, כלומר אם אפשר שתמשך הפעולה המכוונת ממנהג העולם וטבעו, אין צריך נס על פי שידוד מערכה. הוא הדין והוא הטעם אם אפשר שתמשך איזה פעולה מכוונת ע"י טבע מיוחד אשר בסגולת אדם המיושר (והוא לחול הברכה על דבר מה), אז אין הנס המיוחד צריך לעורר על ידו בריאה חדשה, כי גם בזה אמרינן לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא, עכ"ל. ולפי זה יותר מסתבר לומר שהיה נס ביום א' כי נשאר דבר מה ועל זה חל הברכה בשאר הימים, מלומר שלא היה נס כלל ביום ראשון וחל הברכה על יש מאין, כי למה לו להקב"ה לעשות נס כזה לברוא יש מאין בשאר הימים אם אפשר לעשות נס שאינו גדול כל כך, היינו שיהיה הנס גם ביום ראשון על בחינת יש שישאר דבר מה ועל ידי זה היה ממילא הנס בשאר הימים, כי זה הוא למעוטי בנס עדיף. הגם כי לפי זה היה נס גם ביום ראשון, עם כל זה גוף הנס קטן מאלו היה בבריאה מאין, ולא עביד קודשא בריך הוא נס כזה למגנא. אלא ודאי כי האמת שנשתייר ביום ראשון, והיה הנס ביום ראשון, והבן:

ועל כל פנים זה אמת כי על ידי השי"ת בעצמו אין צריך דבר מה, כי הוא בורא יש מאין. וכמדומה שכן כתב גם בספר יד יוסף (פר' מקין דרוש א), ומפרש בזה הפסוק (לעיל לט, כג) אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו (כלומר שלא היה בידו שום דבר), באשר ה' (לבדו) אתו, (ואם כי לא היה בידו מאומה, עם כל זה) ואשר הוא עשה ה' מצליח, כי הוא בורא יש מאין. וכהאי גוונא כתב בספר אמרי אש (פתיחה לאו"ח, ד"ה ואני) שזה פירוש הכתוב (תהלים קכא, א-ב) "מאין" (מאפס) יבוא עזרי, כי עזרי מעם ה' וגו'. ועיין מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת וישב (ד"ה עוד ביאור על דברי רש"י) לפרש ויהי ה' את יוסף וגו' (לעיל לט, ב-ג), כי נסים נסתרים באים מכח שם שד"י, אבל נסים הבאים משם הוי"ה ב"ה הם נסים נגלים בלי מכסה הטבע (ראב"ע שמות ו, ג), וזהו שנאמר ויהי הוי"ה את יוסף ויהי איש מצליח וגו' (כלומר שהצלחתו היתה באתגליא, ולא מכוסה בטבע, על כן) וירא אדניו (הצלחה זו, ומפרש) כי הוי"ה (דייקא) אתו, שמזה בא נסים נגלים, על כן ראה, עיי"ש: ומעתה אני אומר דמה שצריך לעשות איזה השתדלות ותחבולה בדרכי אנושי, היינו כדי שיהיה מעשה השי"ת וברכתו עליו נס מכוסה בטבע. והיינו מי שמושגח בכח שם שד"י, אבל מי שמושגח בכח שם הוי"ה ב"ה נסים נגלים המהוה יש מאין, אין צריך שום דבר, ואין צריך לעשות שום תחבולה וסבה, כי אם לבטוח בהוי"ה בלי שום סבה ותחבולה בעולם. ועל כן, אם אמנם הותר לאדם לעשות תחבולה, זה לסתם בני אדם, אבל יוסף הצדיק אשר עליו נאמר אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו וכפירוש היד יוסף הנ"ל, וכדברי מוזלה"ה שהיה מושגח בבחינת הוי"ה נסים נגלים, הוא אינו צריך שום תחבולה. וזהו שאמרו אשרי הגבר אשר שם הוי"ה מבטחו זה יוסף, כי בטחונו היה תמיד בבחינת הוי"ה המהוה יש מאין, וגם עתה לא פנה אל רהבים, רק עשאן סבה ותחבולה בדרכי אנושי, רק על ידי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני [וגו'] והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, כי הוא, לפי הנהגת השי"ת אתו בנסים נגלים בחינת הוי"ה יש מאין, לא היה צריך לשום תחבולה ועשות סבה, והבן: ועל פי זה פירשתי (פר' לך ד"ה ונראה) הא דכתיב (במדבר יג, ב) שלח לך, פירש רש"י לדעתך. והוא על פי המבואר שם בספר אפיקי יהודה (אות יח) שזה היה ענין חטא משה במי מריבה, כי השי"ת אמר (במדבר כ, ח-יא) ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, ר"ל שיתן מים שלו הנתונים בו בטבע ולא ישאר בו שום טיפה, ואחר העזיבה ונתינת מימיו והוצאת להם מים מחדש מן הסלע, בחינת יש מאין. אבל משה רבינו לא רצה להטריח את קונו בבריאה חדשה יש מאין, וחפץ היה שיהיה דבר מה שתחול עליו הברכה, על כן לא גירש המים המועטים הטבעים מתוך הסלע, ואז לא היה בריאה יש מאין, ועל כן ויך את הסלע, הכניס בו פעולת הגידול והצמיחה, ויצאו מים רבים מן המועטים, ע"כ דבריו. נמצינו למידין כי משה לא היה רוצה להטריח את קונו בבחינת בריאה יש מאין, רק שיהיה דבר מה שתחול עליו הברכה, והיינו שיהיה נס בבחינת אתכסיא. ולכך רצה לשלוח מרגלים, היינו עשות סבה ותחבולה שעל זה יחול מעשה השי"ת ונסיו בבחינת מכוסה בטבע. וזהו שנאמר וידבר הוי"ה אל משה לאמר שלח לך, לדעתך דייקא, שאתה חפץ שיהיה נס באתכסיא דבר מה, כמו שראיתי בענין הסלע, ועל דרך זה שלח מרגלים, סבה ותחבולה לחול עליו ברכתו. אבל באמת לדידי אינו צריך, כי הלא ויתורו את ארץ כנען אשר אני, היינו בחינת הוי"ה האמור, נותן, בבחינת יש מאין, ואין צריך מרגלים, והבן זה:

עוד שם במדרש (ב"ר פט, ג) דבר אחר ויהי מקץ [מא, א], ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש, זה יוסף. עם הילד השני (קהלת ד, טו), אלו שתי שנים שנתוספו לו. למה נתוסף לו שתי שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל. והוא תמוה, איך מרומז כי החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף. גם מה ענין לזה השתי שנים שנתוספו לו. וגם מה שאמרו שנתוספו לו שתי שנים כדי שיתגדל על ידי חלום, הוא היפך ממה שאמרו לעיל (ב"ר שם) שהיה עונש על זה שאמר (לעיל מ, יד) כי אם זכרתני. וכבר עמדו על זה המפורשים:

והנראה לי בזה על פי מה שפירשתי הפסוק (ישעיה נו, א) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, גם הפסוק (תהלים קו, ג) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, על פי מה שאמרו ז"ל (ב"ר לג, ג) צדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים. ענינו על פי מה שאמרו (ברכות נד.) חייב אדם לברך כו' כשם שמברך על הטובה, ופירשו המפורשים "כשם" דייקא, ר"ל כאותו שם של רחמים שמברך על הטובה, כי צריך לידע כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ועל ידי זה שמאמין שהכל לטובה, בזה עצמו מהפך מדת הדין לרחמים ונעשה ממנו רחמים וטובה, וכדמצינו בנחום איש גם זו, אם כי מלאוהו להארגז עפר ממש ואין לך רע מזה, עם כל זה מחמת שאמר גם זו לטובה, נעשה ממנו טוב, עפרו של אברהם אבינו, כדאיתא בש"ס מסכת תענית (כא.). וזהו שנאמר אשרי שומרי משפט, היינו בחינת דין מלבוא, על ידי שעושים ממנו צדקה, ר"ל שאומר שהוא בחינת צדקה מדת רחמים, בכל עת, כי יש עתים לטובה ועתים כו' (ראש השנה יז ע"ב), ועל ידי שמאמינים שהכל לטובה, עושים ממנו צדקה וחסד, כאמור. וזהו שנאמר שמרו משפט ועשו (ממנו) צדקה (וחסד, על ידי אמונה שהכל לטובה), כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי (היינו החסד שבו) להגלות, היינו מה שהיה תחלה באתכסיא. כדאיתא במדרש (איכ"ר א, כג) ואומר חלותי היא מה שנראה שנות ימין עליון (תהלים עז, יא). כי לאדם חולה כל מיני מטעמים נדמה לו לרע חלילה. כי הכל לפי ערך מזג המקבל, וכמו שמצינו שהשמש פעמים מלבין פשתן וכדומה, ופעמים משחיר, או פעמים מיבש ופעמים ימיס, והוא לפי מזג המקבל, אבל השמש כח פעולתה שוה, רק לפי מזג זה תעשה פעולה הפכית. ובזה פירשו (דברים ד, לט) וידעת היום, היינו השמש (על דרך (נדרים ח ע"ב) חירגא דיומא, [פירש הר"ן זיהרא ד]שימשא), והשבות אל לבבך כי הוי"ה הוא האלקים, כי מדת הדין הוא עצמו רחמים, רק שהענין לפי ערך המקבל, מי שמקבל הדבר לדין ועונש הוא כן, ומי שמקבל הדבר ואומר שהוא לטובה נעשה ממנו טובה ונתהפך לרחמים, כאמור. וזהו שנאמר (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' (צבאות) [אלקים], והבן (ועיין מה שאכתוב בזה בעז"ה פרשת מצורע (ד"ה ועם)):

וזה היה ענין יוסף. שמתחלה נגזר עליו שתי שנים, ויש מקום לומר שזה בתורת עונש על מה שאמר כי אם זכרתני והזכרתני. אמנם הוא לא היח תולה הדבר בעונש, אלא אמר גם זו לטובה, ועל ידי זה נתהפך לטוב שעל ידי זה נתגדל על ידי חלום. והן דברי המדרש, על ידי שאמר כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים כו', אחר כך אמרו דבר אחר ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש, כלומר שהם מהלכים בבחינת שמש, שיש בו פעולות הפכיות על ידי מזג המקבל אם מקבלו לטוב כאמור, זה יוסף. עם הילד השני אלו שתי שנים שנתוספו לו, לא היה תולה שזה עונש, רק אמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, על ידי זה נעשה באמת טוב וחסד, והוא מה שאמר למה נתוספו לו שתי שנים, כדי שיתגדל על ידי חלום, והבן:

עוד יתבאר המדרש (ב"ר פט, ג) מקץ שנתים יטים [מא, א], הדא הוא דכתיב (תהלים מ, ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף. נם המדרש להלן (ב"ר צא, א), וירא יעקב כי יש שבר במצרים (להלן מב, א), הדא הוא דכתיב (תהלים קמו, ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על יי' אלקיו. כי איתא במדרש ויחי (ב"ר צח, ב), ויקרא יעקב אל בניו (להלן מט, א), קרא לאל להיות עם בניו, ויש להבין למה קרא לשם א"ל דייקא:

ונראה לי, כי כתיב בפרשת שמות (ג, יד) ויאמר וגו' אהי"ה אשר אהי"ה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני, ופירש רש"י אהי"ה עמם בשעבוד זה, אהי"ה עמם בשעבוד מלכיות אחרות. ומבואר בספרים הק' סוד הדבר שזכר ג' פעמים אקי"ק, כי ג' פעמים אקי"ק בג' מילואיו קס"א קנ"א קמ"ג עולה חות"ם עם הכולל (שער הכוונות, ענין יוה"כ דרוש ה עמ' רצג) שומר ישראל, דבמידי ד"חתום" לית להו רשותא (חולין קה ע"ב). וזהו סוד הנאמר (זכריה ב, ט) ואני "אהיה" וגו' "חומת" אש סביב, הוא המקיף ומגין לישראל מכל צריהם. ולדעתי זהו סוד הנאמר למעלה (לז, יז) וילך יוסף וגו' וימצאם "בדתן", הקדים הקב"ה הרפואה למכה של הגלות מצרים, וזה שמצאם ב"דתן", מספר חות"ם עליון השומר ישראל:

עוד דברים בגו, כי אקי"ק עם יו"ד אותיותיו במילואו עולה א"ל (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש יא עמ' קפג), ובמילואו אל"ף למ"ד עולה הק"ף (שם, ענין סוכות דרוש ח עמ' שכא), הוא אור המקיף את ישראל לשמרם בגלות:

עוד טעם, כי אקי"ק הוא שם של כת"ר (זוהר ויקרא יא.), ראשי תיבות כ'צנה ר'צון ת'עטרנו (תהלים ה, יג). וסוד הדבר, כי ב"כתר" יש תר"ך אורות, והוא מה דכתיב (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש, וחכמים אמרו (עוקצין פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק [וצדיק] ש"י עולמות, ומבואר בעטרת צבי בראשית דף כ"ו ע"ב (ד"ה תעלומות) כי יו"ד פעמים א"ל הנובע משם אקי"ק עם אותיותיו המבואר בכוונת הספירה (פרי עץ חיים, שער ספירת העומר פ"ו) מעילא לתתא באור ישר סוד י"ש, ויו"ד פעמים אל מתתא לעילא באור חוזר עולה ש"י, סך הכל י"ש ש"י, עולה תר"ך, דאנון גנוזין תחות "כתרא" עלאה. ולכן קרא יעקב שם א"ל להיות עם בניו, סוד אקי"ק עם אותיותיו, והוא המכתיר והמקיף והחותם במילואיו, כאמור: וזהו שנאמר וירא יעקב כי "יש" שבר, בחינת י"ש אורות, י' פעמים א"ל, הוא השבר במצרים. וגם ראשי תיבות של י'ש ש'בר, הוא ש"י למפרע, לרמז על תר"ך אורות שמשם א"ל המקיף, כאמור. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב "אשרי" (בו אותיות י"ש א"ר) ש'אל י'עקב (ראשי תיבות ש"י, הנובע משם א"ל) בעזרו. וזהו סוד (תהלים קכא, א-ה) אשא עיני וגו' מ"אין" (סוד "כתר" (זוהר פינחס רנו ע"ב)) יבא עזרי וגו', הנה לא ינום ולא יישן ש'ומר י'שראל, י'י ש'מרך ראשי תיבות ש"י י"ש, מספר כת"ר, המכתיר ומקיף את ישראל:

והנה, בלקוטי תורה חבקוק על הפסוק (ג, ב) יי' שמעתי שמעך יראתי, כתב, דע כי בכתר יש תר"ך אורות ונחלקים לאבא ואמא, ומבינה נחלקים לחסד גבורה תפארת, אמנם כשהחיצונים לוקחים נקרא קר"י, מספר ש"י, עיין שם. וידוע כי עיקר גלות מצרים היה לתקן קרי של חטא אדם הראשון, עיין בפרי עץ חיים שער חג המצות (ריש פ"א). ולכן זכות יוסף הצדיק שומר הברית שזכה לנחול י"ש אורות, היא שעמדה לנו להוציאנו ממצרים שהיו נאחזים בכח קליפת קר"י, זה לעומת זה כמספרו: ועל פי האמור נראה לי שזה סוד הנאמר בישעיה למ"ד (ז) ומצרים הבל וריק יעזרו לכן קראתי לזאת רהב, הענין, כי מבואר בזוהר תרומה קס"ו (ע"ב) שאותן י"ש עולמות נחלקים, מימינא ר"ז מספרו או"ר, ומשמאלא ק"ג, עיין שם. וזה לעומת זה בקליפת קרי, מימינו מנין ר"ז, ומשמאלא מנין ק"ג. והנה יש לי לומר כי המצרים היו נאחזים בקליפת קר"י בימינו במספר ר"ז, ועל שם זה נקרא רה"ב, כמספרו. וזהו שנאמר ומצרים הבל ו"ריק" (למפרע קר"י) יעזרו, (כלומר הבל ו"ריק" הוא קר"י יעזרו את מצרים, שהיו נאחזים באותם ר"ז שבימינו), לכן קראתי לזאת "רהב", כלומר בשביל זאת קראתי את מצרים "רהב" מפני שהם נאחזים באותן ר"ז שבימין של קר"י. והתורה רמזה זאת במה דכתיב (לעיל לז, כד) וישליכו אותו ה"ברה", קליפת "רהב":

והנה, יוסף הצדיק הנוחל ש"י עולמות היה בוטח בה' בכח אותן ש"י אורות, י' פעמים א"ל מעילא ומתתא, המקיף ומגין עליו להצילו ולהעלותו מן "הבר", קליפת "רהב". וזהו שאמר המדרש אשרי (י"ש א"ר) הגבר אשר "שם יי'" מבטחו, ש'ם י'י ראשי תיבות ש"י, שמזה היה מבטחו, ולא פנה אל רהבים אל מצרים הנקראים רה"ב, מספרו ר"ז מקליפת קר"י. ועל ידי שאמר בפיו לשר המשקים (לעיל מ, יד) כי אם "זכרתני והזכרתני", שני פעמים זכ"ר עולה תנ"ד, מספר הות"ם, ועל ידי זה פגם ואבד חותם עליון השומר, על כן נתוסף לו שני שנים. ואחר כך כתיב מ'קץ ש'נתים י'מים, ראשי תיבות ש"י, וגם הוא ראשי תיבות ש'ם י'י מ'בטחו, אז ופרעה חלם, והבן:

עוד יתבאר שלשה מדרשים הללו. שם ה' מבטחו (תהלים מ, ה), זה יוסף וגו'. דבר אחר ראיתי את כל החיים וגו' (קהלת ד, טו) [זה יוסף (ב"ר פט, ג)]. גם (ב"ר צא, א) כי יש שבר (להלן מב, א), אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו, ה). והוא בהקדם סוגית הגמרא פרק במה מדליקין (שבת כב.) בענין הדלקת נר חנוכה, רב אמר אין מדליקין מנר לנר, שמואל אמר מדליקין. ואיכא מאן דאמר טעמא דרב משום בזוי מצוה, ודוקא במדליק על ידי קינסא, אבל משרגא לשרגא מדליק. ואיכא מאן דאמר טעמיה משום אכחושי מצוה, ואפילו משרגא לשרגא נמי לא מדליק. ופריך מנר מערבי שממנו היה מדליק ובו היה מסיים, ותרגמא רב פפא בפתילות ארוכות. כמאן דאמר מנר לנר מדליק, אבל למאן דאמר משום אכחושי קשיא. ומסיק, אי הדלקה עושה מצוה מדליקין, ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין. וקיימא לן הדלקה עושה מצוה ומדליקין, ודוקא מנר לנר, אבל על ידי קינסא היינו להדליק זה מזה על ידי דבר של חול אסור. ויש מתירין גם בזה, כמבואר בשלחן ערוך (או"ח) סימן תרע"ד (ס"א), עיין שם. ויש להבין הרמז בזה בענין התורה והעבודה:

ונראה לי, דאיתא במדרש בהר (ויק"ר לד. ד) על הפסוק (ויקרא כה, לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, הדא הוא דכתיב (משלי כט, יג) רש ואיש תוככים נפגשו, רש בתורה, ואיש תככים זה ששנה סדר או שני סדרים נפגשו, עמד רש ואמר לו השניני פרק אחד והשנהו, מאיר עיני שניהם ה'. ושם (פר' בהר ד"ה והנראה, ואילך) פירשתי על פי פירוש העקרים (מאמר ג פ"ה) אמה דכתיב (ירמיה ט, כב) אל יתהלל חכם בחכמתו דייקא, במה שמחזיקו לעצמו, כי אם בהשפיעו לזולתו, וכן בגבור ועשיר, עיי"ש. אמנם לזה צריך הרב החכם להשפיל עצמו ולצמצם שכלו להסביר הדבר לתלמידו הקטן ממנו, כי מכח צמצום שכלו להסביר היטב, יבין וישכיל הוא בעצמו במה שלפניו, ובל ישוטט למרחוק ויכשל במה שלפניו, וזהו שאמרו (תענית ז.) מתלמידי יותר מכלם, עיין בהקדמה לספר חוות דעת. וכיון שהוא צריך לירד ממדרגתו לצמצם עצמו ולמודו ללמוד בפחות ממה שרגיל ללמוד במהרה וחפזון בפני עצמו סדר או ב', כי אם לשנות פרק אחד לתלמידו כפי בחינתו, והתלמיד צריך להעלות את עצמו לישא עיניו ואזניו ולבו מול פני הרב לקבל ממנו, עדי אחד באחד יגשו. על דרך משל, סלם מוצב ארצה וגו' זה למעלה בראש הסלם וזה למטה, אם יטו זה אל זה ויתוועדו יחדיו אל תוך הסלם אז ידברו זה עם זה. לכן נקרא הרב איש תככים, כתרגומו גברא מצעיא. וזהו שאמרו וכי ימוך אחיך (בדעת), ומטה ידו עמך (שגם אתה תטה אותך למטה), והחזקת בו, זהו שאמר הכתוב רש בדעת, ואיש תככים ששנה סדר כו' ואמר לו השניני פרק אחד, שזה לחכם בחינת ירידה ממדרגתו אל התוך, אז מאיר עיני שניהם ה', שגם הרב יאורו עיניו בגלל זה עד כי יבין וישכיל ביותר מאשר לומד בחפזון לעצמו:

וכמו כן הוא בענין להורות לעם ה' דרכי ה', להכניס מורא שמים בלבם ולהשיבם בתשובה, שצריך לצמצם את עצמו בבחינת יראת עונש וקבלת שכר וכדומה, שזה בחינת ירידה ממדרגתו, ירידה זו צורך עליה להעלותן למעלה, שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה (פסחים נ ע"ב), והוא מקבל שכרו משלם מאת ה' בתורה ויראת שמים להשפיע לכל הנלוים אליו לכל אחד ואחד לפי כחו:

וזהו סוד הנאמר ביעקב בפסוק (לעיל כח, י-טו) ויצא יעקב וגו' וילך חרנה וגו' (וסוד הדבר, שהוצרך ללכת שם להוציא ניצוצות הקדושים לגייר גרים, והוא ראה או ידע כי לזה צריך שירד ממדרגתו להשפיל את עצמו להעלות הנמוך, ויפחד לבו, על כן) ויחלם והנה סלם וגו' והנה מלאכי אלקים (הן הצדיקים, כדכתיב (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו וגו', תחלה) עולים (למעלה עד ראשו, ואחר כך) ויורדים בו (אל תוך הסלם, להעלות את זולתו הקטנים ממנו). והנה ה' נצב עליו (לשמרו) ויאמר אני ה' וגו', והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשיבותיך וגו', למדרגתך: וזה ענין הנרמז במנורה שאמר (במדבר ח, ב-ג) בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה (ואמרו חז"ל (מגילה כא ע"ב) זו נר האמצעי) יאירו שבעת הנרות. כי ענין העלאת הנרות ירמוז להעלות נשמות ישראל הנקראים נר, כדכתיב (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, עיין באלשיך שם (בהעלותך סוף ח, ג). וזהו שנאמר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, שהפתילות שבנרות פונים אל מול האמצעי והאמצעי הוא מדליקן, אז יאירו שבעת הנרות, להורות שאם בא להשפיע חכמה ויראת שמים לישראל, אי אפשר כי אם על ידי היותו יורד ממעלתו לבחינת תוך ואמצעי, והמקבל יפנה אל התוך והאמצעי, ואז יקבלו זה מזה, כאמור. ועל זה אמר ויעש כן אהרן, שירד ממדרגתו להעלות עמו נר ישראל, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ב) שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה:

אמנם לאו כל מוחא סביל דא. ולכן יש בחכמים וצדיקים שתי מדרגות, יש מי שמחזיק הטובה לעצמו ואינו משפיע לזולתו, כי זה אצלו ענין בזיון לירד להשפיע להנמוך ממנו, או משום שאותו ירידה נחשב לו לאכחושי מצוה שעל ידי זה ימעט את עצמו מדרכו ומדרגתו ופן לא יוכל לעלות. ויש שעיקר בעיניו להשפיע מתורתו ויראתו להטיב לזולתו אפילו לפחותי ערך, ואינו חש לא לבזיון ולא משום אכחושי את עצמו ממדרגתו. וזה ענין פלוגתתן, רב אמר אין מדליקין מנר לנר, מנשמת אדם לזולתו, משום בזיון או משום אכחושי. ושמואל אמר מדליקין:

ופריך ממנורה, ותרגמא רב פפא בפתילות ארוכות, הרי דמדליקין מנר האמצעי לזולתו ולא חיישינן לאכחושי, וכמו כן צריך אדם לירד ממדרגתו שלמעלה אל התוך והאמצעי להשפיע לזולתו. וקאמר קשיא, ולא אמר תיובתא, ובספר (שושנים) [למנצח] לדוד (מאמר עיסה ריש מס' שבת) הנדפס מחדש מתרץ קושית הגמרא על רב, דהתם כולן נרות של מנורה הן, אבל בהא דרב אי איירי בנר חנוכה של עצמו להדליק מנר לנר יש לומר דעיקר מצותו בנר אחד, והשאר אינו למצוה כל כך, לכן קאמר אין מדליקין זה מזה, כמבואר בשלחן ערוך ובהג"ה (או"ח סי' תרעד ס"א). ואי איירי מנר חנוכה של עצמו ונר חנוכה של זולתו, אין להכחיש נר עצמו בשביל נר זולתו, עיי"ש. והוא נאות גם לפי דרכנו, דסובר רב דאין ללמוד משל מנורה, דאין להכחיש נרו בשביל זולתו: ומסיק, אי הדלקה עושה מצוה, מדליקין. והוא אם עיקר מצותו תליא בהדלקה שמדליק נר נשמת חבירו, ואף אם אחר כך הוא נכבה שנופל חלילה ממדרגתו, עם כל זה טוב עשה בהדליק אותו לפי שעה, אז מדליקין מנר לנר. אבל אי נימא הנחה עושה מצוה, דאין מצוה בהדלקה את זולתו אם אחר כך נכבה נרו, כי אם בהניח בלבבו רשפי אש שלהבת יה הנחה קיימת לבל תרפנו, אבל אם אינו דבר המתקיים בלבו מה לנו בהדלקתו לפי שעה, אז אין מדליקין, דאיכא בירידתו ממדרגתו משום בזוי ואכחושי ללא צורך. וקיימא לן דמדליקין, דהדלקה עושה מצוה. כלומר אף אם יכבה נר זולתו ויפול אפילו הכי טוב עשה המדליקו לפי שעה, וכדאיתא בזוהר (תרומה קנ ע"ב), על אלין דלא מהרהרין בתיובתא כתיב (איוב ז, ט) יורד שאול לא יעלה, ועל אלין דמהרהרין בתיובתא כתיב (שמואל'א ב, ו) מוריד שאול ויעל, וקבלתי פירושו ממוזלה"ה (ישמח משה, פר' האזינו ד"ה באופן חמישי) שהכוונה שאותן המהרהרים בתשובה על ידי החכם הדורש ומורה לעם ה' דרכי ה', ועל ידי זה הם על כל פנים מהרהרים בתשובה בשעה ששומעין לקול דברו, אם אפילו אחר כך הם נופלים מזה ואינם עושים כפי אשר קבלו עליהם, על כל פנים עליהם נאמר ויעל, על ידי אותו ההרהור. וכיון שכן, מדליקין מנר לנר. ולדעה אחרונה מדליקין אפילו על ידי נר של חול, היינו אפילו אם צריך להסביר להם דברו על ידי משל בדבר חול של עניני עולם הזה, הוא מכונה קינסא או נר של חול, אם שלפי מדרגת החכם העולה למעלה נחשב זה ודאי לירידה לדבר בתוך תורתו ויראתו בענין משל מדברי חול בעסקי עולם הזה, אפילו הכי שרי, כי מכח זה יאיר עיניהם בדרכי ה' ותורתו, ובזה חפץ ה' להיטיב לזולתו, כאמור: ומזה נבא ללמד זכות על יוסף הצדיק להבין כוונתו לשמים במה שאמר (לעיל מ, יד) כי אם זכרתני (והוא על דרך שפירש היפה תואר (פט, ב ד"ה ונראה) שמה שאמר כי אם זכרתני היה מענין הפתרון, כפירוש רש"י והרא"ם (שם) שכל כך תגדל בעיני פרעה עד אשר זכרתני וגו' והוצאתני וגו'. אלא שאפילו הכי נענש, מפני ששר המשקים סבור היה שתלה בטחונו בו ואמר לו בדרך בקשה). וגם אנו נאמר לפי דרכנו, והוא על דרך דמצינו באברהם שנאמר (שם יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא וגו', שזה נראה כעבודה פחותה על מנת לקבל פרס. אבל הענין, אם שאברהם היה עובד מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, אבל השפיל את עצמו כל כך וירד ממדרגתו ללמד לזולתו לשמור על מנת לקבל פרס, למען מתוך זה יקרבם לעבודתו יתברך שמתוך כך יבואו לשמה (ועיין בהקדמה בחתם סופר (שו"ת) יורה דעה (ד"ה נחזור)). וכמו כן היתה כוונתו של יוסף, שהוא היה בלי ספק בוטח בה' שיעזרנו בלי שום השתדלות, ובשביל עצמו לא היה אומר להזכירו, אבל לאו כל מוחא סביל דא לבטוח בלי שום השתדלות, ומי יתן והיה כל עם ה' יבטחו בשמו כי הוא יושיעם בעשותם איזה השתדלות, לכן אמר כי אם זכרתני וגו', כי לא עלה בלבו ששום אדם יחשדנו כי שם בשר זרועו ומה' סר לבו חלילה. אבל שר המשקים לגודל רשעו וכפירתו הוא שחשדו בכך במה שלא עלה על לב יוסף כלל. וזהו שאמר המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים אפילו לעשותו סבה והשתדלות, כי אם מה שאמר היה להורות מדת בטחון בה' על ידי השתדלות אנושי כפי שכל המוני עם, ועל ידי שאמר לשר המשקים דייקא החושד בכשרים כי אם זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים:

וזהו שאמרו דבר אחר ויהי מקץ ראיתי את כל החיים וגו'. כי שם נאמר (קהלת ד, יג-טו) טוב ילד מסכן וחכם (כלומר אם שהוא חכם, הוא בעיניו מסכן), ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד (קרי ביה להזהיר, וקאי על המלך הזקן, שהוא כסיל שאינו יודע להשפיל את עצמו להזהיר אל זולתו, וזהו שנאמר להזהר, כי המזהיר הוא הנזהר עוד ביותר, כמאמרם (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך וכו'), כי מבית הסורים יצא למלך (זה קאי על אומרו טוב ילד מסכן וחכם. נותן טעם על זה, כי מבית הסורים ממקום טנופות הרחם, או מבית האסורים כפירוש רש"י, יצא למלך). כי גם במלכותו נולד רש (כלומר, שעל ידי שמבית האסורים יצא למלוך לכן גם בהיותו במלכותו נולד רש, כלומר שפל ועני ורש בעיני עצמו, ולכן יודע להשפיל את עצמו להזהיר את זולתו ולהזהר עוד יותר, כאמור. ועל זה אמר) ראיתי את כל החיים (הם הדבקים בה', כמו שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, הם העובדים מאהבה), המהלכים תחת השמש (כלומר שמלמדים עבודה מכח שכר או עונש מאת ה' על ידי תהפוכות הזמן וכדומה, עיין בפירוש הראב"ע (קהלת א, ג)), עם הילד השני (על דרך (סנהדרין יט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו. על זה אמר) אשר יעמוד תחתיו, במדרגה פחותה, לכן צריך להשפיל את עצמו כדי להעלותו:

וזה שדרש ליה (ב"ר פט, ג) על יוסף, כי מבית הסורים יצא למלך זה יוסף, לכן גם במלכותו נולד רש ושפל בעיניו להשפיל את עצמו להיטיב לזולתו. ועל זה אמרו (שם) [דבר אחר] ויהי מקץ שנתים, ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, שאמר כי אם זכרתני, שמזה נראה שהיה מהלך תחת השמש הוא הטבע, עם הילד השני, כלומר שהכוונה בזה היתה ללמוד מדת בטחון עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו, הוא התלמיד שאינו יכול לעלות במדרגת בטחון בלי השתדלות, על זה אמרו אלו שתי שנים שנתוספו, כלומר באומרו "השני" ירמוז על הב' שנים שנתוספו לו כדי שיתגדל על ידי החלום:

וזהו שאמרו וירא יעקב כי יש שבר הדא הוא דכתיב אשרי שאל יעקב בעזרו. כלומר, כמו שעזר ליעקב בצאתו לחוץ לארץ שהצריך להשפיל את עצמו להעלות הנמוך, ושם כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך, וכמו כן היה בעזרו של יוסף, לכן שברו על יי' אלקיו, כי מעשה אבות סימן לבנים:

והיינו דכתיב (לעיל לז, א) וישב יעקב, ופירש רש"י (שם, ב) קפץ עליו רוגזו של יוסף שירד למצרים. ולכן הקדים הרפואה באומרו ו"ישב", ראשי תיבות ש'אל י'עקב ב'עזרו. וכן ירמוז באומרו (שם, כה) "וישבו" לאכל לחם, ואמרו חז"ל (ב"ר פד, יז) שעבירתן [של שבטים] האכילם לחם במצרים, והבן. ועיין מה שכתבתי עוד בפרשה זו בספרי ייטב פנים במאמר הוד והדר לחנוכה (אות כו, כז, לח, מב, נו): ויהי מקץ שנתים ימים וגו' [מא, א]. במדרש (ב"ר פט, ג עה"פ קהלת ד, טו) ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, עם הילד השני, אלו שתי שנים שנתוספו לו כדי שיחלום פרעה ויתגדל, שנאמר ויהי מקץ וגו'. בהקדם לפרש הפסוק (לעיל לז, א-ב) וישב יעקב וגו' אלה תולדות יעקב יוסף וגו', (שם, ט) והנה השמש והירח וגו', גם הא דכתיב בפרשת ויצא (שם כח, יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואיתא במדרש (שם סח, י) שמע קולן של מלאכי השרת שאמרו בא השמש, אתא שמשא. למה מכונה יעקב בשם שמש (מלבד הסוד הנרמז בו שמדתו קו האמצעי המכונה שמש (זוהר משפטים קטו ע"ב)):

והנראה לי בזה על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת וירא (ד"ה והוא יושב) לפרש והוא ישב פתח האהל כחם היום (לעיל יח, א), כי השמש יש לה מנגד למהלכה הטבעי ואף על פי כן אינה מניחה את שלה אף רגע אחד, והולכת לאט עד שתגמור הליכתה, ומזה יש ללמוד מוסר גדול לשבר כל המניעות והעיכובים לבל יעצרוהו ובל יטרידוהו מעבודת הבורא ב"ה. וזהו שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ירצה שעושים כמעשה השמש. והנה אז יום שלישי למילתו של אברהם היה (בבא מציעא פו ע"ב), בהיותו כואב, ואפילו הכי והוא ישב פתח האהל להכניס האורחים, אם שהיה לו מונע ומעכב, הרי זה כחם היום הוא השמש. וזהו שנאמר (קהלת א, ג) מה יתרון לו לאדם בכל עמלו, הלא יש מלאכים ושרפים וכו' ומה יתרון לו לאדם על עבודתו, על זה אמר שיעמול תחת השמש, במקום השמש, לשבר המונעים ומעכבים מעבודתו יתברך, מה שאין זה להעליונים. וזהו שאמרו (ויק"ר כ, ב) תפוח עקבו של אדם הראשון, ר"ל סופו ששיבר המניעות, היה מכהה גלגל חמה, ע"כ דבריו: והנה, יעקב אבינו כשהיה בארצו אצל אביו ואמו לא היה לו שום מניעה ועיכוב מלעבוד את ה', כי היה לו כל טוב. אכן עתה כי יצא מבאר שבע וילך חרנה, נע ונד למקום שאינו שלו, ואין כל מאומה בידו כידוע מהמדרש (ב"ר סח, ב), אין לך מניעה ועיכוב גדול מזה המטריד מעבודתו יתברך, ובכל זאת הוא עשה את שלו, ויפגע במקום המקדש וילן שם, אז בא והגיע בעבודתו למדרגת השמש, ולכך אמרו מלאכי השרת בא השמש אתא שמשא. ואמנם כשחזר ובא לארץ מולדתו ונח מאויביו, וישב יעקב, בקש לישב בשלוה לעבוד בלי מניעות ועיכובים, קפץ עליו רגזו של יוסף (רש"י לעיל לז, ב), אין לך טרדה גדולה מזה המעציבו ומנעו מעבודתו. ועל זה אמר אלה תולדות יעקב יוסף (מלשון (משלי כז, א) מה י(ו)לד יום, וכפירוש הראב"ע (לעיל ו, ט) אלה תולדות נח), אלה קורותיו של יעקב המונעים ומעכבים היו ליוסף, כפירוש רש"י זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו'. וזהו שאמרו (ב"ר פד, ח) שהיה זיו איקונין דומה לו, שגם הוא שיבר המניעות ופניו כפני השמש, והבן:

אבל עוד יותר מזה נמצא ביוסף, כי השמש אין לה מניעה מבעל בחירה, וגם יעקב שהיה לו מניעה מבעל בחירה שאחיו בקש להרגו, עם כל זה יתר מזה יוסף שהיה לו מניעה מעבודתו מבעל בחירה שרצה להחטיאו היא אשת פוטיפר, כדכתיב (לעיל לט, ז) ותאמר וגו', ופחז עליו יצרה ומחשבותיה ותחבולותיה שהיא בעל בחירה, וכבר אמרו (במ"ר כא, ד) גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ובכל זאת עמד בנסיון, הרי זה גדול הרבה מבחינת השמש ובחינת יעקב. וזהו שנאמר והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי, שמרמז על השמש כמשמעו (ב"ר פד, יא) דכתיב (יהושע י, יב) שמש בגבעון דום, ועל יעקב כפירוש רש"י (לז, י). וידוע (מגילה יב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו, ולכן מדד לו ה' כמדתו של יוסף ושיבר כל המניעות והעיכובים, שבקשו בני אדם לבלעו חנם ושמו אותו בבור, וגם השר המשקים טובתן של רשעים רעה שאמר (מא, יב) ושם אתנו נער עברי וגו' כפירוש רש"י, וגם מצד הטבע ומזל אין עבד מלך (ב"ר פט, ז), ובכל זאת שיבר ה' זרוע רשעים והוציאו לחירות ונעשה מושל במצרים. וזהו שאמרו ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש, זה יוסף שעבד עבודתו בבחינת השמש, על כן עם הילד השני, אלו שנתים ימים וכו' כדי שיתגדל וכו', והבן: ויהי מקץ שנתים ימים וגו' [מא, א]. במדרש (ב"ר פט, א) הדא הוא דכתיב (איוב כח, ג) קץ שם לחושך וגו', זמן ניתן ליוסף וכו'. יש להבין למה דייקא שנתים. ויתבאר על פי מה שכתוב בלקוטי תורה פרשת וישב (עמ' קב), בהיות יוסף בגלות היה בבחינת קטנות המוחין, ג' מוחין דאלקים, ג' אלקים ומילוי ומילוי דמילוי, יהיה בכל שם ב"ן אותיות, וזהו שנאמר (איוב א, ו) ויבואו "בני" אלקים להתיצב על ה'. וג' פעמים ב"ן גימטריא יוס"ף, ועם ג' כוללים עולה קט"ן, ואחר כך נמתקין בבחינת הויו"ת, עיין שם. ואפשר שלזה אמר יעקב (לעיל לב, יא-יב) קטנתי מכל החסדים, כי אז היה בבחינת "קטן", ולזה אמר הצילני נא [וגו'] כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני (ועל כן אני מבקש שיהיה) אם (אימא עלאה) על "בנים", שיהיה הבחינות ב"ן נמתקין בשורשן בחינת אמא, שמינה דינין מתערין (זוהר ויצא קנא.), ושם נמתקין כנודע (עץ חיים, שער יג פי"א עמ' קצה). ולזה ראשי תיבות ע'ל ב'נים שם ע"ב, העולה חס"ד, א'ם ע'ל ב'נים עולה ראשי תיבות ע"ג, גימטריא חכמ"ה, והבן:

וזהו שאמר יוסף (להלן מג, כט) הזה אחיכם ה"קטן", כי אז היה בנימין בחינת "קטן". וזהו שנאמר (שם) וירא את בנימין אחיו "בן אמו" דייקא, על פי מה שכתב הלקוטי תורה (פר' וישלח עמ' צח) על הפסוק (לעיל לה, יח) ותקרא לו בן אונ"י, גימטריא בינ"ה, שהיא אמא, על כן ויאמר אלקים יחנך "בני", להמתיק בחינת ב"ן משורש חכמה בחינת אבא. ולכן ראשי תיבות א'לקים י'חנך ב'ני, אב"י, כמו שנאמר ואביו קרא לו בנימין, מסטרא דימין בחינת חכמה:

ואיתא בכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים שער כב פ"ג עמ' שיד) כי כל אלקים יש לו ק"כ צירופים, וג' פעמים ק"כ עולה ש"ס, ועם ה"א אותיות אלקים עולה שס"ה נגד ימות השנה. והנה, המוחין אלקים דקטנות הן כפולים, מבחינת אבא ובחינת אמא, והם ב' פעמים שס"ה, ולזה מקץ שנתים ימים. ואחר כך נמתקו הששה אלקים בששה הויו"ת, ואז ופרעה חלם חלם פעמים, ב' פעמים חל"ם עולה ששה הויו"ת, כמנין יוס"ף (שם, שער לג פ"ה), ואז והנה עמד על היא"ר, גימטריא רי"ו, גימטריא גבור"ה, כי בחינת גבורה נמתק. וזהו שנאמר "היאור", ה"י פעמים או"ר הממתיק החמשה גבורות. וזהו שאמר המדרש ק'ץ ש'ם ל'חשך, ראשי תיבות שק"ל, חמשה פעמים אלהי"ם העולה שק"ל, מנין ת"ל. וכבר אמרו על הפסוק (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורות ה', שרוצה לשבר הגבורות, מלשון (ביצה יב ע"ב) מולל מלילות, ישמיע כל תהלתו, שיגמור תהלים. וכתב הגאון אזולאי שלכך ראשי תיבות י'שמיע כ'ל ת'הלתו עולה ת"ל, שנמתקים כל הדינים. והנה כשמחלקין ת"ל גבורות, עולה החצי רט"ו, גימטריא יר"ה, מנין אלקים ברבוע עם ט"ו אותיות, וא' ממתיקו, וזהו שנאמר עומד על "היאר": ואפשר שזה רומז הכתוב (שמות טו, ט) אמר אויב וגו' (אז) אחלק "שלל" (כי ג' צירופי אלקים עולה ש"ס, ומחציתן עולה ק"פ, גימטריא ע"ב ס"ג מ"ה, גימטריא להדלי"ק עם הכולל, להמשיכן לשם ב"ן, ואז עולה נ"ר, כמבואר בענין חנוכה (שער הכוונות, ענין חנוכה עמ' שכז). וזהו שנאמר אחלק של"ל, העולה ש"ס, ומחציתן עולה ק"פ, מנין ע"ב ס"ג מ"ה), תמלאמו (תמלא ממנו) נפשי (בחינת ב"ן הנקרא נפש (עץ חיים, שער ה פ"ה עמ' עא)) אריק "חרבי" (יו"ד פעמים אהי"ה העולה חר"ב, ואז) תורישמו ידי, והבן:

והנה, כשמחלקין הק"כ צרופים, הם מתמעטים ועולים סמ"ך, כטעם (שיר השירים ג, ז) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כמבואר בכתבים (עץ חיים, שער כב פ"ג עמ' שיד). וזהו שנאמר ו"הנה" עולה סמ"ך, עומד על היא"ר, כאמור שנמתק הגבורה באל"ף, בחינת "יראה". וזהו שאמר יוסף (להלן מב, יח) את האלקי"ם אני "ירא":

והנה, במדרש רבה וישב (ב"ר פד, ה) משל לנפח אחד וכו', עד והיינו דכתיב (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, הרי שלהבה של יוסף ויעקב שורף בית עשו לקש. הרמז, לק"ש ראשי תיבות ק'ץ ש'ם ל'חשך, ושם בן הראשון של בנימין (להלן מו, כא) בל"ע, ראשי תיבות ב'ית ע'שו ל'קש, והוא על ידי אשו של יעקב ולהבה של יוסף, א'ש ל'הבה ראשי תיבות א"ל, שם הראשון של י"ג מדות של רחמים. והנה שורש ימי חנוכה הוא מיום א' שם א"ל, עד יום ח' נוצ"ר (פרי עץ חיים, שער חנוכה פ"ד עמ' תסו), א"ל נוצ"ר גימטריא עש"ו, ואל"ף יותר, רומז לביטול אלוף עשו, וכשזה קם זה נופל. ולזה ו'יהי מ'קץ ש'נתים ראשי תיבות שמ"ו, גימטריא נוצ"ר, והיינו דכתיב (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמ"ו, גימטריא נוצ"ר, שמ"ו ראשי תיבות ו'יהי מ'קץ ש'נתים, ועל כן ע'דות ב'יהוסף ש'מו ראשי תיבות שב"ע, כי על ידי יוסף בא שבע לעולם, כי הוא המשביר לכל העולם (להלן מב, ו), והבן:

והיינו דכתיב (תהלים קמו, ה-ו) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו, שדרש המדרש (ב"ר צא, א) שברו זה יוסף, כי בהתחבר יעקב עם יוסף אש להבה אז מפלת הסטרא אחרא, ולזה ש"אל" (ראשי תיבות א'ש ל'הבה) יעקב בעזרו, שברו על ה' א'לקיו ע'ושה ש'מים ו'ארץ, ראשי תיבות עולה א"ל נוצ"ר, ביטול אלוף עשו, והבן: ויאמר וגו' הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו [מא, לח]. יש לרמז בזה מה שכתוב בסידור מהר"י קאפיל (קול יעקב, מז ע"ב) בכוונת פותח את ידיך (תהלים קמה, טז), אל תקרי ידיך אלא יודיך (הקדמת תקוני זוהר, ז ע"ב), בחינת יסוד אבא (שם ע"ב ונקודותיו העולה שב"ע (פרי עץ חיים, שער חג הסוכות פ"א עמ' תרטז)) שמשם בא הפרנסה, שבו שם ש'ין ד'לת י'וד, בגימטריא רחו"ק, וכתיב (משלי לא, יד) ממרחק תביא לחמה. כי אות יו"ד יש בו ג' עוקצין, וכל עוקץ הוא יו"ד, וג' יודי"ן רומזים לג' הויו"ת גימטריא לח"ם, לכך סופי תיבות פות'ח א'ת ידי'ך, חת"ך, כי יש ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ בב' פאות, והוא חילוף הוי"ה בא"ת ב"ש, ולפי שהוא חילוף נוטה מעט לדין, לכן הוא בגימטריא אלקים ביודי"ן. ואם תסיר מספר אלקים מן זה השם נשאר רו"ח, הרי מב' השמות ב' פעמים רו"ח גימטריא חת"ך, ע"כ דבריו לעניננו. וזהו שנאמר הנמצא כזה איש אשר "רוח אלקים" בו, שעל ידי זה בא שפע הפרנסה, על ידי ב' פעמים "רוח" הבא מ"אלקים", והבן:

וכבר אמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים, וסמוך ליה (שם, כה) נותן לחם וגו'. אם כן מהפרנסה נקיש לקריעת ים סוף גם כן, על ידי שנגזר שם "רוח" מ"אלקים", וב' פעמים רו"ח גימטריא חת"ך, ועל ידי זה נחתך ונקרע הים. והיינו שנתעורר ב' הפאות של עתיקא בשם מצפ"ץ, ונמתק אלקים לבחינת ברחמי"ם כמנין מצפ"ץ, ונהפך בחינת אלקים, הדין למצרים, ובחינת רוח של רחמים לישראל. וזהו שאמר הכתוב פרשת בשלח (שמות יד, כא) ויט משה את ידו (דייקא) על הים, היינו היו"ד של שם ע"ב בחינת יסוד אבא, והוא בחינת יוסף (יוסף ומשה כחדא אזלין (זוהר בראשית כא ע"ב)), ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה, היינו בבחינת רוח של אלקים הקדים לי"ג מדות של רחמים, היינו רוח אלקים שבב' הפאות שהם ב' פעמים הוי"ה בחילוף מצפ"ץ מצפ"ץ, על כן וישם את הים לחרבה, והבן. וזהו שנאמר (לעיל לז, ג-ד) וישראל אהב את יוסף וגו' כי בן זקנים הוא לו, היינו בחינת עתיק כמו שיתבאר להלן, ועשה לו כתונת פסים, ועל זה אמר המדרש (ב"ר פד, ח) כתיב (תהלים סו, ה-ו) לכו וראו מפעלות אלקים, היינו מפעלות אלקים שבב' הפאות, וכתיב בתריה הפך ים ליבשה. ועל זה אמר, למה וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם. שזה היה בזכות יוסף איש אשר "רוח" אלקים בו, והבן:

והיינו שאמר להם (לעיל לז, ז) והנה קמה אלמתי וגם נצבה, בחינת עמידה וזקיפה, וכמו שאמר האר"י (שער הכוונות, ענין כונת ק"ש דרוש ח עמ' קפ-קפא) בתהלות לאל עליון גואלם ברוך הוא כו' (תפלת שחרית) צריך לעמוד לכבוד יסוד אבא, בחינת עמידה, עיי"ש ותבין. על כן והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלמתי, והבן. וסמך לזה בזוהר פינחס ברעיא מהימנא דף רמ"ב ע"ב, בך אתמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף, בגין דגוף וברית חשבינן חד, ובגין דא עלך אתמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה, דכך תפלה מעומד כו', עיי"ש:

ועל פי האמור שהפרנסה באה משם חת"ך, שהוא ב' פעמים רו"ח בהסיר ב' אלקים משם מצפ"ץ שהן ב' הפאות, יש לרמוז שזה שאמר הכתוב (להלן מג, יט-כ) ויגשו אל האיש וגו' וידברו א'ליו פ'תח ה'בית (ראשי תיבות פא"ה, גימטריא אלקי"ם), ויאמרו וגו' "ירד ירדנו" (ב' פעמים יר"ד, מנין רו"ח מאלקים, שהוא) "בתחלה" (קודם לי"ג מכילין דרחמי, זה סגולה) לשבר אכל, שעל ידי זה פרנסה באה לעולם. ועיין בספר ישמח משה (פר' מקץ ד"ה ויאמרו), ולפי מה שכתבתי תורת חסד על לשונה של תורה, והבן. ועל פי האמור למעלה יש לומר שזה שאמר הכתוב בפרשת ויגש (שם מה, כז) וירא את העגלות וגו' ותחי "רוח" יעקב אביהם, כי בשמעו כי יוסף חי, הוא איש אשר "רוח" אלקים בו, היינו רו"ח של ב' פעמים אלקים שהן ב' פעמים פא"ה, על כן ותחי רוח יעק"ב, עולה ב' פעמים אלקים עם י' אותיותיהן (שער הפסוקים, פר' תולדות עמ' סה), והבן:

וירא יעקב כי יש שבר במצרים [מב, א]. במדרש (ב"ר צא, א) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (תהלים קמו, ה) וכו'. הן יהרוס ולא יבנה וכו' יסגר על איש ולא יפתח (איוב יב, יד), אלו עשרת השבטים, שהיו נכנסים ויוצאים למצרים ולא ידעו שיוסף קיים. וליעקב נתגלה שיוסף קיים, [שנאמר] וירא יעקב כי יש שבר, ויוסף הורד מצרימה (לעיל לט, א). כי יש סבר, ויוסף הוא השליט (מב, ו). כי יש שבר, ועבדום וענו אותם (לעיל טו, יג). כי יש סבר, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם, יד). האומר לחרס ולא יזרח, זה יעקב, ובעד כוכבים יחתום (איוב ט, ז), אלו עשרת השבטים כו', וליעקב נתגלה שיוסף קיים, ע"כ. ועיין שם ביפה תואר ונזר הקודש. וכן הוא בתנחומא (מקץ ה), שברו על ה' אלהיו, זה יוסף סברו של עולם, עי"ש:

והנראה לי בזה ביאור הדבר על דרך הרמז הוא על פי המבואר בסידור ר"י קאפיל (קול יעקב, קעב.) כי שורש גלות מצרים, כי אדם הראשון פגם בדעת העליון באכילתו מעץ הדעת טוב ורע, ונתגלגל הדבר עד שירדו למצרים. והנה השכינה בחינת ה"א מקבלת השפע מלמעלה על ידי ש"פ צינורות, בסוד הוי"ה אדנ"י, הרי שפ"ה גימטריא שכינ"ה. ואז ירד השפע לסטרא אחרא הוא "פרעה" בחינת "הערף", מלך מצרי"ם העולה ש"פ. וידוע כי הדעת מתפשט ביסוד אבא וביסוד אמא ומחבר אותם, ולכך נקרא (לעיל ב, ט) עץ הדעת טוב ורע, כי מה שיוצא לזעיר אנפין ממנו נקרא טוב, ומה שיוצא לנוקבא יש בו אחיזה לחיצונים (נקרא) [הנקראים] רע. [והכוונה] כי מן הדעת יורדים ה' חסדים לאבא וה' גבורות לאמא, והם כלולים זה מזה. וידוע כי במצרים היה הזעיר אנפין בחינת עיבור, ומוחין דעיבור הם אחוריים דשם אהי"ה העולה ד"ם, וי' פעמים ד"ם עולה מ"ת, וזה שנאמר (יחזקאל טז, ו) ואראך מ"ת-בוססת בדמיך. ואחר כך המשיכו אל הזעיר אנפין מוחין דאבא שהם סוד החיי"ם גימטריא חכמ"ה, בחינת מ"ה עולה אד"ם, ולכך נאמר ואומר לך בדמיך חי"י [וגו'] בדמי"ך חי"י, על ידי ה' חסדים וה' גבורות שמצד אבא שהם סוד החיים, על ידי זה נמתקו גם ה' חסדים וה' גבורות דאמא (שעל ידי עשר הויו"ת שמצד אבא נמתקו עשר אהי"ה שמאמא), כי עיקר הפגם היה שנסתלקו מוחין של אבא מאמא, והיה הפגם במוחין של אמא שהם עשר שמות אהי"ה עולה רד"ו, לכן הוצרכו להיות במצרים רד"ו שנה. ומשה שהיה מיסוד דאבא ואמא היה סובר שהפגם שלט גם באבא סוד הויו"ת במילוי אלפי"ן, והם עשר הויו"ת גימטריא ס"ר, וזה (שמות ג, ד) וירא ה' כי "סר" לראות, והשיב לו הקב"ה (שם, יד) כה תאמר [וגו'] אהיה שלחני אליכם, ע"כ דבריו. ומבואר מזה כי הפגם היה מצד אמא עלאה, אחר כך נתחברו המוחין של אבא עשר הויו"ת עם עשר אהי"ה, ונעשה יו"ד הוי"ה אהי"ה ונתקן הכל, כי נמתקו גם של אמא בשל אבא. עוד איתא בסידור של רבינו האר"י ז"ל (סוד הקידוש, ח"ב סה.) סוד סבר"י, עולה עשר הויו"ת גימטריא ס"ר של ה' חסדים וה' גבורות וב' הכוללים [ועם י' הויו"ת], עי"ש:

וזהו שאמר יעקב רד"ו שמה, כמנין עשר אהי"ה, ושברו לנו משם, אל תקרי ושברו בשי"ן אלא בסמ"ך, כדברי המדרש, וסברו לנו מש"ם, עולה ש"פ, בסוד יחוד הוי"ה אדנ"י, י' פעמים אל"ף, ה' פעמים דל"ת, ו' פעמים נו"ן, ה' פעמים יו"ד, העולה שלו"ם עם ד' אותיותיו, ולכך ש'מה ו'שברו ל'נו מ'שם ראשי תיבות שלו"ם. ונחיה על ידי מוחין של אבא, בסוד בדמיך "חיי", ולא נמות על ידי עשר דמים של אחוריים דאהי"ה העולה מ"ת. כי סב"ר עולה ס"ר, כמנין עשר הויו"ת וב' כוללים הממתיקין לעשר אהי"ה, כאמור. וזה סברו, שכל זה נעשה על ידי יוסף, סוד יסוד המחבר, והוא בחינת וא"ו כידוע (זוהר וישב קפב ע"ב), וזה "סברו", וזהו שאמר "וסברו" לנו משם ונחיה ולא נמות. וזהו שנאמר להלן (מג, ב) שובו שברו לנו, כלומר רומז שובו נקודה הימינית של השי"ן של שברו לצד השמאלי, ואז נעשה שברו בשי"ן שמאלית, והרי זה כמו סברו בסמ"ך, והבן זה. וזהו שאמר המדרש וירא יעקב כי יש שבר במצרים, זהו שאמר "סברו" על ה' אלהיו, כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה, בבחינת אלקים העולה שי"ן, ואחוריים בריבוע העולה רי"ש, וב' כוללים עולה שב"ר. ואחר כך כי יש סבר במצרים, שכל זה נמתקין לסבר, על ידי עשר הויו"ת וב' כוללים העולה סב"ר, זה כלל דברי המדרש:

והנה, מבואר בבאר מים חיים (פר' מקץ עה"פ וירא יוסף) מה שלא גילה יוסף לאביו אחר שעלה לגדולה, כי ידוע שכל עיקר ירידתו של יוסף למצרים היה להכניע כחה ותוקפה של קליפת מצרים, ויוסף הצדיק בחכמתו ראה שאי אפשר להכניע גודל כח הטומאה של מצרים אם לא בהיות שם יחד י"ב שבטי ישרון, שבטי יה, שהם ג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י, וי"ב גבולי אלכסון שהם י"ב צרופי שמות הוי"ה (כמבואר בזוהר (שמות ד ע"ב), ואלה שמות בני ישראל (שמות א, א), שמות הקודש ממש, עי"ש). וכשהיו הם כולם במצרים, אז היה בכחם להכניע קליפת מצרים באופן שאחר כך יוכלו ישראל להתקיים שם ולצאת משם ברכוש גדול, הם ניצוצות הקדושים אשר היו שם. וידוע (שער הכוונות, ענין חזרת העמידה דרוש א עמ' רנ) כי יש תפלה בחשאי ותפלה בקול. וענין תפלה בחשאי, כדי שלא יתאחזו החיצונים. ועל כן גם יוסף עשה היחוד עם אחיו בסוד י"ב שמות תחלה בחשאי, אחר כך בקול ובפרסום, עי"ש דבריו באורך. ועיין בזוהר בראשית דף נ' ע"ב תרין אינון דלא אשתמעו דא הוא חכמה [כו'], לבתר נפקא ואתגליא זעיר בחשאי דלא אשתמע, ההוא דאקרי (דברים ה, יט) קול גדול, תרין אינון דאשתמעו קול דיעקב ודיבור דאתאחיד בהדיה. ועיין בזוהר פרשת ויגש דף ר"י (ע"א) על הפסוק (להלן מה, טז) והקול נשמע בית פרעה, ובמקדש מלך ובעטרת צבי (רי. שם), דלא סתרו אהדדי:

וזהו שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, הרפואה קודם למכה, הרמז לזה י'ש ש'בר ב'מצרים ראשי תיבות י"ב ש'בטים, מנין אותיות של אהי"ה הוי"ה ואדנ"י וי"ב שמות. וזהו שנאמר אשרי ש'אל י'עקב ב'עזרו, ראשי תיבות י"ב ש'בטים, י"ב ש'מות, ולכך שבר היינו סבר, כאמור. ותחלה היה היחוד בחשאי בסוד קלא דלא אשתמע, שהן בחינת חכמה ובינה, בחינת י"ח שבשם (זוהר בראשית טז ע"ב). וזהו שנאמר הן "יהרס" ולא יבנה, כלומר שנעשה יחוד עשר הויו"ת העולה ס"ר בחשאי, בסוד י"ה ר"ס, יסגר על איש ולא יפתח, כי סב"ר עם הכולל עולה סג"ר, כשהיה היחוד בסוד (שם האזינו רצ ע"ב) חכמה ובינה כחדא שריין, וזהו שנאמר "יסגר" על איש ולא יפתח. ולכך היו השבטים נכנסים ויוצאים ולא היו יודעים שיוסף קיים, וליעקב נתגלה שיוסף קיים, שראה שיש לו סב"ר, אבל לא ידע אופן הסבר. וזהו שנאמר האומר לחרס סבר"ו עולה חר"ס ולא יזרח, שיעקב ראה שיש סבר "סברו" של יוסף, אבל לא זרחה לו אורו לדעת הדברים בבירור על מתכונתם, כמו שכתב הנזר הקודש (סד"ה האומר). ובעד כוכבים אלו השבטים יחתו"ם, בחינת חות"ם, גימטריא שלשה מילואים של אהי"ה, שהוא שמירה שלא יתאחזו החיצונים כידוע (שער הכוונות, ענין יוה"כ דרוש ה עמ' רצג), ולכן היה בחשאי בתחלה. והבן הדברים, וה' הטוב יכפר: וירא יוסף את אחיו וגו' וידבר אתם קשות וגו' ויכר יוסף את אחיו והם לא הסירוהו [מב, ז-ח]. פירש רש"י, שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. ומדרש אגדה (ב"ר צא, ז) ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנמסר בידם כו'. ונראה לי דשני הפירושים עולים בקנה אחד. בהקדם לבאר המדרש (שם פד, ח) על הפסוק (לעיל לז, ג-ד) וישראל אהב את יוסף וגו' כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתונת פסים, כתיב (תהלים סו, ה-ו) לכו וראו מפעלות אלקים נורא עלילה וגו', וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, למה וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם. "פסים", "פס ים":

בהקדם הא דאיתא במדרש פרשת חיי (ב"ר נח, ט), ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (לעיל כג, יט), ואברהם זקן (שם כד, א), כתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד וגו'. רודף צדקה זה אברהם, וחסד שגמל חסד עם שרה, ימצא חיים וגו' [ואלה ימי שני חיי אברהם וגו' (לעיל כה, ז)), אמר הקב"ה תפסת אומנותי, בא ולבוש לבושי, [ואברהם זקן בא בימים]. וכבר הקשה היפה תואר (נח, יג) הכי בלאו הכי לא היה ראוי אברהם לזכות לאריכות ימים. ותו, למה פרט קרא הסמיכות דוקא האי גמילת חסד שעשה עם שרה שבשביל זה זכה לזקנה, הלא ידוע שהיה אברהם גומל חסדים והכניס אורחים, ויטע אש"ל (שם כא, לג) א'כילה ש'תיה ל'ויה (מדרש תהלים לז, א), ובשביל זה היה ראוי לזקנה, ועיין בנזר הקודש (נח, יג):

והנראה לי בהקדם הא דאיתא בזוהר בשלח (נב ע"ב) בענין קריעת ים סוף, מה תצעק אלי (שמות יד, טו), בעתיקא תליא כלא, ובגיני כך קשיא קמיה קודשא בריך הוא כלא כקריעת ים סוף. ופירש בספר עטרת צבי לרבינו הקדוש מה"ר צבי הירש ז"ל (ריש נב ע"ב) כוונתו למה שכתוב בזוהר הק' פרשת תרומה דף ק"ע (ע"א-ב) לפרש הא דתנן (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וכי קריעת ים סוף קשה קמיה, הא כתיב (נחום א, ד) גוער בים וייבשהו. אלא בזמנא דישראל אעברו לגביה ימא אתא ההוא ממנא דעל מצרים ותבע דינא, הללו עבדו והללו וכו', הללו מגלי עריות והללו כו', בההוא שעתא הוה קשה קמיה למעבר על דינא ולמקרע לון ים סוף, ואלמלא דאשגח קודשא בריך הוא בזכותא דאברהם כלהו אתאבידו בימא כו'. וכמו כן קשין מזונותיו מכח הקטרוג, עי"ש. ועל פי מה שאמרו (שבת פט ע"ב) לא בסבי טעמא, כי בזעיר אנפין ונוקביה מתנהג בזכות ודין על פי טעם, אבל בסבא הוא עתיק הכל תליא ברצונו יתברך בלא טעם, כי אין טעם ברצון. וזה בעתיקא תליא כלא, היינו בבחינת עתיק, בחינת רצון העליון בלא טעם, ע"כ דבריו. והוא התגלות רצון שעליה אמרו (עץ חיים, שער הכללים רפ"א) כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם. היינו רצון הפשוט בלא טעם, כי אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולכך נקרא בחינת עתיק, שבלתי אפשר להשיג כוונת הרצון למה רצה כך, כנודע ומבואר בספרים. והנה מה שנותנים צדקה לעניים יכול להיות הכוונה לתשלום גמול להחזיר לו טובה, כי זה גלגל החוזר. אבל החסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, כמבואר ברש"י פרשת ויחי על הפסוק (להלן מז, כט) ועשית עמדי חסד ואמת, וזה רק מחמת שרוצה לגמול חסד בלי טעם. ולזה יפה הסמיך הכתוב, מחמת ואחרי כן קבר אברהם בעצמו את שרה וגמל חסד אתה חסד של אמת, הרי תפס אומנתו של הקב"ה שברא עולמו בחסד של אמת כדכתיב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, שהרי אינו מצפה לתשלום גמול כי אם צדקת מה תתן לו, ולכך בא ולבש לבושי ואברהם זקן, היינו בחינת עתיק, כדכתיב (דניאל ז, ט) ועתיק יומין יתב, היינו הרצון העליון, לבושיה כתלג חור, רומז לבחינת חסד, כמבואר שם בנזר הקודש. והן דברי הזוהר פרשת תרומה, שאלמלא דאשגח קודשא בריך הוא בזכות אברהם כלהו אתאבידו בימא כו'. כי אם מכח אברהם שגמל חסד בלי תשלום גמול, נתעורר בחינת עתיק, רצון להטיב בלי תשלום גמול, ובזה נסתמו פי כל המסטינים והמקטריגים, והבן:

וזה עצמו הטעם שהים נקרע בזכות יוסף, ודא ודא אחת הוא ובקנה אחד עולים. כי מחמת שגמל חסד עם אחיו שאמר (להלן נ, כא) אנכי אכלכל אתכם וגו', בלי תשלום גמול, ואדרבה הם לא הכירוהו כשנמסר בידם וגמלו אתו רעה, ועם כל זה הוא גמל עמהם טובות כי היה ברצונו לגמול חסד בלי טעם, על כן בזכותו נתעורר בחינת עתיק ורצון העליון בלי טעם לקרוע הים. וזהו שנאמר וישראל אהב את יוסף וגו' כי בן זקנים הוא לו, כי צפה ברוח הקודש שגם עליו ניתן להאמר הואיל ותפסת אומנתי בא ולבש לבושי בחינת עתיק, וכן הוא בסודן של דברים כמו שכתב המקדש מלך בזוהר בשלח דף נ"ב (ע"ב) שזה שאמרו (מדרש תהלים קיד, ט) ארונו של יוסף ראה, הוא השפעת עתיקא ביסוד זעיר, שנחשב אצל השפעת עתיקא כארון, עי"ש. ועל כן ועשה לו כתנת "פסים", "פס ים". וזהו שאמרו כתיב לכו וראו מפעלות אלקים, משמע בדין, וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, והא הממונה היה מקטרג והוה קשה קמיה למעבר על דינא. ולזה תירץ למה וישנאו אותו, היינו שעם כל זה הוא הכירם ורחם עליהם לגמול עמהם חסד של אמת שלא כגמולם ובלי תשלום גמול, ועל ידי זה יקרע הים לפניהם בהתעורר זכות עתיקא רצון העליון ב"ה, כאמור:

וזהו שנאמר כאן וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם, כי הם לא הכירו בחינתו ומדרגתו, על כן וידבר אתם קשות, כלומר מה שהוא קשות היינו קריעת ים סוף ומזונותיו של אדם, כי על ידי זה הוכרחו לבא למצרים, היינו אתם דייקא, אבל לפי בחינתו שנתעורר בחינת עתיק אינם קשות, כי הים נקרע בזכותו. וכמו כן הפרנסה, ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו וכו' (להלן מז, יב). והיינו דכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון דייקא, היינו בהתעורר בחינת רצון בלי טעם, בחינת עתיק, כמו בקריעת ים סוף. וזהו שנאמר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ופירש רש"י שיצא בלא חתימת זקן, היינו שבצאתו לא זכה להתלבש בלבוש עתיק בחינת זקן. ובא בחתימת זקן, היינו שזכה לבחינת עתיק, שהוא למעלה מהשגה, על כן לא הכירוהו, ר"ל לא השיגוהו. והטעם שזכה לזה, על זה פירש רש"י ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר וכו' ורחם עליהם הגם שהם לא הכירוהו, הרי שגמל עמהם טובות חסד חנם בלי תשלום גמול, ולא כגמולם לו, הואיל ותפס אומנתו של הקב"ה זכה לבחינת זקן בחינת עתיק שהוא למעלה מהשגה טמיר ונעלם, ועל כן לא הכירוהו. והבן כי הענין נכון: ואל שדי יתן לכם רחמים [מג, יד]. מדרש (ב"ר צב, ג) (פתח) [פתר] קריא בגלות, יתן לכם רחמים, כמה דאת אמר (תהלים קו, מו) ויתן אותם לרחמים. לפני האיש, זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה וגו'. והקשו על זה, אם כן הוא הנותן רחמים והוא המקבל. ועיין רמב"ן על דרך הסוד. דבר אחר לפני האיש, זה השלטון. ובתנחומא (מקץ י) על הפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים, זהו שאמר הכתוב (איוב לו, יט) היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח. אמר רבי אלעזר לא תהא בוסר בשעת הרוחה שלא להתפלל, אמר הקב"ה כשם שאני זקוק להוריד גשמים וטללים ולגדל צמחים להחיות את הבריות, כך תהא זקוק להתפלל לפני ולברך אותי מעין מעשי, ולא תאמר אני בריוח ומה אני מתפלל וכשתגיע לך צרה תתפלל, אלא עד שלא תבא לך צרה הוי מקדים ומתפלל. מהו וכל מאמצי כח, אמר רבי יוחנן שכן הצדיקים מאמצים כח הגבורה, תדע, שהרי אבינו יעקב עדיין היה בנימין אצלו והקדים להתפלל עליו וכו'. וצריך ביאור:

והנראה לי בזה על פי מה שכתבתי לעיל פרשת חיי (ד"ה עוד) על הפסוק (כד, א) ואברהם זקן וכו', על מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בשמונה עשרה התפלות בלשון רבים ומסיימין בטעם, כי טוב וסלח אתה, כי גואל חזק אתה, כי רופא נאמן אתה, כי טוב ומטיב אתה וכו', הענין כי אם יצא אדם לפעלו ולעבודתו זו תפלה להתפלל כל היום עבור עצמו להשלים די מחסורו, אין זה עבודה שלימה, כי העבודה היא צורך גבוה, ולא לצורך עצמו. על כן עיקר התפלה רק עבור זולתו הרבים לתת להם די מחסורם, וגם זה לא עבורם, כי אם למענו יתברך להשלים רצונו שהוא מקור הטוב ורוצה להיטיב. וזהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך (היינו לצורך עצמך) קבע, כי אם רחמים ותחנונים לפני המקום דייקא, להשלים רצונו: וזהו שאמר דוד (תהלים ד, ז-ח) רבים אומרים מי "יראנו" טוב נסה "עלינו" אור פניך ה', ר"ל מתפללים לצורך עצמם, אבל נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם (ר"ל של זולתו הרבים) רבו, כי עיקר תפלתי לא בעבור עצמי, כי אם על הכלל כולו יצאתי למלאות רצונך:

ועל כן לא יאחר אדם התפלה עד עת צרה, כי אז נראה תפלתו לצורך עצמו ואז יכול מי משרי מעלה להשטין ולקטרג האם הוא ראוי שיקובל תפלתו, אלא גם בעת הרוחה יתפלל למען להיטיב לזולתו הכלל, כדי להשלים רצונו. וכבר כתיב הדבק במדותיו, וכשם שהוא יתברך מוריד גשמים וטללים וכו' לא למענו כי אם להחיות את הבריות, כמו כן צריך אדם לבקש רחמים לא למען עצמו כי אם למענו יתברך להשלים רצונו הטוב ומטיב לכל. ואז נסתם פי השטן מלהשטין, כי אפילו אם הוא אינו כדאי לפי מעשיו שתקובל תפלתו, הלא לא למענו מבקש, כי אם למענו יתברך להשלים רצונו, ומי יפתח פה נגד רצון ה':

וזהו שאמרה המשנה (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי, ר"ל אם אין אני מתפלל לי כלומר למעני, מי לי, מי יכול לעמוד אתי להשטין נגדי. אבל כשאני לעצמי מתפלל בשביל עצמי, מה אני ואיני כדאי לאפושי ברחמים (וזהו שאמר יעקב (לעיל לב, יא-יג) קטנתי מכל החסדים וגו', ואיני כדאי לבקש עבור עצמי, רק ואתה אמרת היטב איטיב עמך, על כן אני מבקש למען להשלים רצונך), על כן ואם לא עכשיו כלומר תיכף בעת הרוחה, אימתי, כי אם אמתין עד עת צרה, שוב יכול להתעורר צורר ומשטין חלילה. וזהו שאמרו חכמים (סנהדרין מד ע"ב) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה דכתיב היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח, שאז כל פמליא של מעלה מאמצין כחו, כיון שלא בא להתפלל למענו, וכאמור:

וזהו שאמר יעקב ואל שדי יתן לכם רחמים, לכם דייקא, כוונתו לא לצורך עצמו. וזהו שאמרו לפני האיש זה הקב"ה, כלומר שכוונתו לפניו ולמענו יתברך להשלים רצונו, ושלח לכם וגו'. אבל ואני כאשר שכלתי שכלתי, ואין כוונתי לעצמי כלל, רק למעניכם ולהשלים רצונו יתברך. ועל זה אמר התנחומא היערוך שועך לא בצר, שלא יהא בוסר בשעת הרוחה שלא להתפלל, אמר הקב"ה כשם שאני זקוק להוריד גשמים וטללים וכו' להחיות הבריות דייקא (לא למעני), כן תהא זקוק להתפלל לפני דייקא, ר"ל למעני ולברך אותי מעין מעשי, על דרך שמצינו בגמרא (ברכות ז.) ישמעאל בני ברכני, ואמר יהי רצון שיכבשו רחמיך וכו'. על כן עד שלא תבא לך צרה הוי מקדים ומתפלל, שמזה נראה בעליל שהכוונה על הכלל כולו להשלים רצונו, כי וכל מאמצי כח, שהצדיקים בתפלתן מאמצים כח הגבורה של מעלה, תדע שהרי יעקב עדיין היה בנימין אצלו וגם קודם הגלות והקדים להתפלל, מפני שהיה כוונתו רק עבור זולתו ולמענו יתברך. וזהו שאמרו יתן לכם רחמים לפני האיש דייקא, זה הקב"ה, שהוא איש משפיע ורוצה בזה, והבן. ושני המדרשים צדקו יחדיו:

וטבח טבח והכן [מג, טז]. במדרש תנחומא פרשת נשא (כח-כט) זה לשונו, אין והכן אלא שבת, שנאמר (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו וגו', אמר לו הקב"ה אתה שמרת שבת עד שלא ניתנה, חייך שבן בנך יהיה מקריב בשבת, שנאמר (במדבר ז, מח) ביום השביעי נשיא לבני אפרים. ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם, נד), ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום הראשון מהו להדליק בה בשני, כך שנו רבותינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו בשני, וכן בשאר ימים. אבל הנותר ביום השמיני, עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו. לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינו מן התורה, אמר הקב"ה כל מה שגוזרים עליכם תקיימו כו', שעל דבריהם אני מסכים, תדע לך, יעקב בשעה שבירך מנשה ואפרים כתיב (להלן מח, כ) וישם את אפרים לפני מנשה, וקיים הקב"ה גזירתו בקרבנות הנשיאים שהקריב אפרים תחלה, עד כאן:

והנה מה דהביא המדרש האי ענינא לכאן, מובן משום דבעי לאסוקי אמר הקב"ה כל מה שגוזרים עליכם תקיימו כמו שקיים הקב"ה דברי יעקב בקרבנות הנשיאים, אלא דאכתי קשיא תחלת דברי המדרש נר חנוכה שהותיר ביום ראשון מהו להדליק בשני, האי ספקא מאי שייכיה לכאן, והוה ליה להתחיל מיד הנותר ביום השמיני כו' דשייך להכא כדמסיק. תו קשיא, מאי מספקא ליה שמן הנותר ביום ראשון אם מותר להדליק בשני, מהיכי תיתי לאסור:

ונראה לי דהיה מקום לומר דאסור להדליק בשמן הנותר, על פי מה שכתב הר"ן (שבת ט. בדפי הרי"ף ד"ה הלכות) הא דאסור בנר חנוכה להשתמש לאורה (שם כא ע"ב) אפילו תשמישי מצוה, משום דעל ידי הנס שנעשה במנורה תיקנוה, דומיא דמנורה בעינן שאין משתמשין בה כלל, עכ"ל. ולפי זה מהראוי לאסור להדליק בשמן הנותר, דומיא דמנורה שהשמן הנותר יוצא למקום הדשן ואינו ראוי להדליק בו, כמבואר ברמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ג' (הי"ב) ובתשובת רשב"א (ח"א) סימן ע"ט שאפילו אם מצא הנרות דולקין, מדשנן ומדליקן בכל יום, עי"ש:

ואמנם מה דמסיק דשרי, נראה לי הטעם על פי מה שהקשה בית יוסף (או"ח ר"ס תרע) למה תקנו שמונה ימים, הלא היה בו להדליק יום אחד. ותירץ הט"ז (שם סק"א) דלמפרע אנו רואים שנעשה נס גם ביום ראשון, על פי מה שכתב הזוהר (לך פח.) דברכתא דלעילא לא אשתכח על אתר רקניא, אם כן על כרחך לא נשרף כל השמן ביום ראשון למען יחול עליו הברכה בשאר הימים, וממילא נעשה נס גם ביום ראשון, ע"כ דבריו. ועיין מה שהקשה עליו בהגהות הגאון מהו' ברוך פרענקל ז"ל מדברי הרמב"ם ז"ל (הנ"ל). על כל פנים לפי דברי הט"ז נעשה הנס ביום שני מכח שחל הברכה על השמן הנותר ביום ראשון, ולא היה מוציאו אז למקום הדשן אלא בו היה מדליק מחדש, וכיון שנר חנוכה נתקן על הנס שנעשה במנורה באותן הימים, מסתבר כי השמן הנותר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ולא יוציאנו למקום הדשן, דמיון הנס שנעשה אז, וכאמור. אמנם לפי מה שתירץ הבית יוסף שחלק השמן על שמונה חלקים, או מיד כששפכו מהפך ביום ראשון נתמלא שוב הפך, עי"ש, אם כן גם אז היה מדשנן ומטיבן ומדליקן בכל יום, ולא היה מדליקין בשמן הנותר, אם כן טפי מסתבר דאסור להדליק נר חנוכה בשמן הנותר, דנר חנוכה דומיא דמנורה. אם כן נתבאר יפה ספיקו של המדרש אם מותר להדליק בשני בשמן הנותר ביום ראשון, דזה תליא אם כתירוץ הבית יוסף או כתירוץ הט"ז. ומסיק דשרי, וכתירוץ הט"ז, וכמו שנתבאר: ולפי זה יובן קישור דברי המדרש. והוא, דבספר אפיקי יהודא (דרוש יט אות טז) סותר דברי הט"ז, דדברי הזוהר אמורים רק בנס הנעשה על ידי צדיקים, אבל במה שנעשה על ידי השי"ת בעצמו, הוא יכול לברוא בריה חדשה יש מאין, ואינו צריך דבר מה שתחול עליו הברכה, עי"ש. ואני המלצתי לעיל בעד הט"ז, כי אם אמנם האמת כדבריו כי הקב"ה יכול לברא יש מאין, עם כל זה כבר אמרו (זוהר מקץ רא ע"ב) לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא. ואם יש באפשרי לחול הנס על דבר מה, אין צריך לברא יש מאין, שזה נס יותר גדול ועצום, אם כן מסתבר למעוטי בנס ולומר שלא נשרף כל השמן ביום ראשון למען יחול עליו הברכה בשאר הימים, מלומר שנשרף כל השמן ביום ראשון והיה נס בבחינת בריאת יש מאין, כמבואר בדברינו למעלה בפרשת מקץ (ד"ה ואני), ע"ש:

ועתה אביא ראיה לדברי מדברי הזוהר (יתרו פח.) זה לשונו, כתיב (לעיל ב, ג) ויברך אלקים את יום השביעי כו', אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו', ובגין כך מאן דאיהו בדרגא דמהמנותא בעי לסדרא פתורא ולאתקנא סעודתא בלילא דשבתא, בגין דיתברך פתורא כל שיתא יומין, דבההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא (א)כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא רקניא, על כך בעי לסדרא פתוריה בלילא דשבתא בנהמא ומזוני, רבי יצחק אמר אפילו ביומא דשבתא נמי, ע"כ לשונו לעניננו. הרי דשם כתיב ויברך אלקים את יום השביעי, והוא ברכת השי"ת בעצמו, ועם כל זה בעי לסדרא פתוריה למען יחול עליו הברכה אכל ששת ימי המעשה, אם כי ביכולתו יתברך לברא יש מאין ולשלוח ברכה מבלי דבר מה, עם כל זה כתב הזוהר וברכתא לא אשתכח בפתורא רקניא, היינו מהאי טעמא דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא, לחול הברכה מבלי דבר מה, על כן צריך לאתקנא סעודתא כו' לחול עליו הברכה. ונמצינו למידין מזה דהעיקר כתירוץ הט"ז:

ובזה מובן סמיכות המדרש. דקאי אלמעלה שהביא המקרא וטבח טבח והכן, ופריך והרי אין דרך המלכים להכין מיום לחבירו, אמר רבי יוחנן שבת היה שנאמר והיה ביום הששי והכינו. והוא מטעם לאתקנא סעודתא בשבת כדי שיחול עליו הברכה אכל ששת ימי המעשה, ומסיק המדרש לכולא מלתא אמר הקדוש ברוך הוא אתה שמרת שבת חייך כו'. אחר כך קאמר ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר שמן ביום ראשון אי מותר להדליק בשני, אי כתירוץ הבית יוסף ואסור, או כתירוץ הט"ז ושרי, וכמו שנתבאר לעיל. ומסיק דשרי, כתירוץ הט"ז דברכתא דלעילא לא אשתכח על אתר רקניא, דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא, כדמוכח מסעודת שבת דבעי לאתקנא סעודתא בגין דיתברך פתוריה כל שיתא יומין, וכדאמרן:

ועל פי דברי תנחומא הנ"ל שעל דבריהם אני מסכים תדע לך בשעה שבירך יעקב מנשה ואפרים וישם את אפרים לפני מנשה והקב"ה היה מקיים גזירתו בקרבנות הנשיאים, בזה אמרתי טעם הגון על מה שקורין יום השמיני של חנוכה זאת חנוכה. והוא דמצינו בגמרא (שבת כג.) לענין נר חנוכה, המדליק מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, והיכן צונו, מ"לא תסור (דברים יז, יא). ואומר אני כי הפסוק עצמו מרמז לדברי המדרש, וזהו שאמר לא תסור (מכל) [מן] הדבר אשר יגידו לך, מטעם שגם אני מסכים על ידם, וראיה לזה ימין ושמאל, היינו ימין ושמאל של יעקב, שנאמר (להלן מח, יד) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו' ואת שמאלו על ראש מנשה וגו', (שם, כ) וישם את אפרים לפני מנשה, והקב"ה הסכים על ידו, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ביום השמיני נשיא לבני מנשה (ועיין בספר בני יששכר (כסלו-טבת מאמר ב אות ג) מה שכתב בזה, ומה שכתבתי הוא נכון). וכיון שביום החי"ת של חנוכה אנו קורין ביום השמיני נשיא לבני מנשה, שמזה אנו למידין לשמוע לדברי חכמים שתקנו מצות חנוכה ולברך עליו וצונו, על כן נקרא אותו יום זאת חנוכה, כי ממנו נובע לקיים מצות חנוכה, וכאמור. וזה נכון ונחמד:

ובזה מובן כוונת המדרש דאסמיך להאי ענינא לכאן. משום דבעי למימר הנותר ביום השמיני עושה לו מדורה בפני עצמו דייקא ושורפו, ר"ל לא להוסיף עליו שמן לבטלו, דגם איסור דרבנן אין לבטלו, וכדאיתא בשלחן ערוך אורח חיים סימן תרע"ז (ס"ד), עיי"ש. ועל זה אמר לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינו מן התורה, ר"ל בשביל זה יהא מותר לבטלו, על זה אמר שעל דבריהם אני מסכים, ואם כן דינו כדאורייתא ממש, וזה יוצא לנו מהא דיום השביעי לבני אפרים וביום השמיני לבני מנשה, והבן:

תוכן העניינים

ייטב לב בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה