ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת וישב
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען [לז, א]. הוא כפל ענין במלות שונות. ונראה לי על פי מה שכתוב בפרי עץ חיים שער ראש חדש (פ"ג עמ' תסא) על הפסוק (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, שדרשו חז"ל (יומא לח ע"ב) עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה, זרחה שמשו של צדיק זה. וזהו שנאמר ואל מקומו שואף, כי הצדיק במקום שנפטר, משם הוא זורח לצדיק שנשאר במקומו, זורח הוא שם: וזהו שנאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שדר שם אביו, בארץ כנען, ר"ל בעוד היותה ארץ כנען עוד לא מטוהרה, כמה דאת אמר (לעיל יב, ו) והכניעני אז בארץ, עם כל זה ישב שם יעקב מחמת שדר שם אביו, וזרחה לו שם קדושת מקום אביו, כאמור: או יאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו [לז, א]. בבחינת יראתו של אביו (וכפירוש הזוהר (וישב קפ.) מגורי לשון יראה, כמו (ירמיה ו, כה) מגור מסביב). תלה הדבר בשביל היותה ארץ כנען ארץ מקודשת, קדושת המקום גרמה לו להתלבש בבחינת פחד יצחק אביו, ולא אמר כחי ועוצם ידי עשה לי זה:
או יאמר וישב יעקב וגו' [לז, א-ג]. על דרך המוסר, על פי מה שכתבתי לעיל פרשת וישלח (ד"ה והנה) על הפסוק (לעיל לב, כט) ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך וגו', ותורף הדברים, כי יעקב היה מחשבתו דבוק בה' תמיד, אפילו בהיותו עוסק במילי דעלמא לא סר מלפניו יתברך, עיי"ש בארוכה. וזהו שנאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו בבחינת יראת אביו (זוהר וישב קפ.), אפילו בארץ כנען בהיותו עוסק בארץ המסחר, כנען לשון תגר (וכפירוש התרגום (להלן לח, ב) על בת איש כנעני): וזהו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף, שמה שהיה ליעקב בחינה זו, היה ליוסף, שהיה מלך ומנהיג ועוסק במילי דעלמא, עם כל זה היתה מחשבתו קודש לה' ולא סר מלפניו יתברך, וכמו שנאמר (שם לט, ב) ויהי ה' את יוסף הגם ויהי בבית אדניו המצרי, ונאמר (שם, ג) וירא אדניו כי ה' אתו, כלומר שראה היותו דבוק בה', על כן וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, כי ההשגחה הוא סבת הדביקות בה', כמבואר במורה (ח"ג פנ"א) הובא למעלה (פר' וישלח שם):
וזהו שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, פירש רש"י כתרגומו ארי בר חכים הוא ליה. כלומר שלזה צריך להיות איש חכם ובעל שכל להיות ידיו עסקניות ומחשבותיו חכמניות, כדכתיב בספר יהושע (א, ח) והגית בו יומם ולילה [וגו'] כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל, וכדפירשתי לעיל (שם ד"ה וזהו [הא']). וזה שפירש רש"י שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, יובן על פי מה שנאמר לעיל (יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, ושמעתי פירושו מפי דודי הגאון הקדוש מה' אריה ליבוש ז"ל אבד"ק ווישניצא, ששם הוא מלכי צדק (נדרים לב ע"ב), הוציא ענין זה, לחם ויין, ר"ל אפילו בהיותו עוסק במאכל ומשתה בלחם ויין, והוא עצמו באותו שעה כהן עובד לאל עליון, ע"כ דבריו. וענין זה למד יעקב משם ועבר, ומסרו ליוסף להיות עובד ה' אפילו בהיותו עוסק במאכל ומשתה ומשא ומתן, והוא קבלו, ארי בר חכים הוא, כדפירשתי, והבן: וישב יעקב בארץ מגורי אביו [לז, א]. במדרש (ב"ר פד, א) כתיב (ישעיה נז, יג) בזעקך יצילך קבוציך, כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו כו', עיין נזר הקודש. והנראה לי בזה בהקדם לפרש מה שאומרים בשבת (אחר קריאת התורה) מי שברך כו' ומי שמייחדים בתי כנסיות לתפלה ומי שבאים בתוכם להתפלל: נראה לי הכוונה בזה על פי מה שכתב בספר אהל יעקב פרשת (זו) [שמיני (ד"ה ובילקוט)] לפרש המדרש (תורת כהנים) פרשת שמיני (פ"א ה"ו) זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (ויקרא ט, ו), אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, שתהיו כלכם בעצה אחת לשרת לפני המקום. כי ידוע אינו דומה יחיד העושה מצוה, לרבים העושים, כדמצינו (ברכות מט ע"ב) בשלשה אומר נברך, בעשרה נברך אלקינו, במאה אומר כו', באלף כו'. הרי לפי מרבית אסיפתם, יגדל יקרת קדושים. והענין, כי כתיב (איוב טו, לד) עדת חנף גלמוד, כי ידענו גם בעסקי עולם הזה הדבר המוסכם בעצת רבים יותר מקובל ומקוים מהמוסכם מאדם פרטי, אבל זה אינו רק באם הנאספים החוקרים על הדבר אין כוונתם אל הזולת רק להעמיק בתכלית הענין, מה שאין כן באם המה בהסכמתם יכוונו כל אחד ואחד לפי ענינו לטובתו ותועלת עצמותו, אז אין לשפוט על המוסכם מפיהם יותר מעל המוסכם מאיש פרטי. וזה עדת חנף גלמוד, אפילו יהיה עדה גדולה, עם כל זה אינם חשובים כי אם כאיש פרטי וגלמוד. ומהאי טעמא אל כביר [ו]לא ימאס (שם לו, ה), אם ברוב אסיפתם תתאחד טוב כוונתם וסוד עצתם מצומדים יחד איש אל אחיו בלב אחד. וזהו שאמר משה שתהיו כלכם בעצה אחת לשרת לפני המקום, לא לשום כוונה בלתי זה, והבן, ע"כ דבריו:
ואם כן, אם באים להתפלל ולבם בל עמם, וכל אחד חושב מחשבותיו ותחבולותיו, אין זה נקרא כנסיה לשם שמים. וזהו שמייחדים בתי כנסיות לתפלה, ועל זה פירש דהיינו שבאים בתוכם היינו בפנימיותם להתפלל, והבן. ונקדים הכלל של חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד, החלק הששי) דעל המחשבה שבלב מגיע שכר עולם הבא, ועל המעשה עולם הזה. וזהו שאומרים הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם בעולם הבא על תוכיות הלב, וגם יסיר מהם כל מחלה וישלח כו' בכל מעשה ידיהם, היינו על המעשה ששכרו בעולם הזה, והבן:
וזה שאמרו חז"ל בברכות (כח ע"ב) למדנו ארחות חיים ונזכה בהן לחיי עולם הבא, ועל זה אמר הזהרו בכבוד חבריכם, היינו הבורא ב"ה, וכפירוש רש"י בפרק ב' דשבת (לא. ד"ה דעלך) דכתיב (משלי כז, י) רעך ורע אביך כו'. ופירש שענין הכבוד הוא ומנעו בניכם מן ההגיון, ר"ל שלא יהגו בגרונם ולבם בל עמם, ולזה הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, דאז ילמדו איך להתפלל בכוונת הלב, וזה וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, ר"ל שהוא חוקר לב ובוחן כליות, ועל ידי זה תזכו לשכר עולם הבא, כאמור:
וזהו כנוסו וכנוס בניו, ר"ל שנתאחד עמהם יחד כאיש אחד בעת התפלה, כי היה תוכו כברו, וכמוהו כמוהם, וכמו שאמרו חז"ל אלמלא היו ישראל באגודה אחת לא שלטה בהם כל אומה ולשון, וזה הצילו מיד עשו ואלופיו, כי הם מעלמא דפרודא כדכתיב (לעיל לו, ו) נפשות ביתו, ויעקב ובניו נאחזו בסבך האחדות לה' אחד, כדכתיב (שמות א, ה) שבעים נפש, והבן:
עוד ביאור על זה, על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, פר' וישלח ד"ה ויירא [הב']) על הפסוק (לעיל לב, ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו, שהיה צריך להטיל פחדו ומוראו על עשו. והכלל, דהירא מה' מוראו על הכל. והנה, יראה הוא בחינת קיבוץ הכחות, וכאלו ממש אין לו מקום מפחד ה', ויצר לו כל העולם. והיינו ויירא עד שהגיע לגדר ויצר לו, ע"כ דבריו עיי"ש. ועל פי דברי המפורשים על (אבות פ"א מ"ג) ויהי מורא שמים עליכם, ר"ל שכמו שאתם יראים מה', כן יהיו יראים מכם, כדכתיב (דברים כח, י) ויראו ממך, [ע"כ]. והיינו יראת הרוממות מרוממותו יתעלה, דאלו מיראת עונש אינו מוכרח שיהיה אותה יראה על זולתו ממנו, כי הצדיק אינו רוצה שיענש אדם בסבתו, והבן. וידוע מה שכתב העקרים (מאמר ג פל"ב) כי יראה הוא ענין קיבוץ הכחות, ואהבה פיזור הכחות. וידוע (זוהר תולדות קמו.) כי אברהם מדתו חסד, שעבד את הבורא ב"ה בבחינת אהבה, ויצחק בפחד ויראה, ויעקב בקו אמצעי. אמנם כשהיה צריך להפיל פחדו ומוראו על עשו ואלופיו, התלבש את עצמו בכסות היראה, ומזה יראו ממנו:
וזהו שאמרו (ב"ר פד, א) כנוסו וכנוס ובניו, דלכאורה היה לו לומר כנוסו עם בניו, ומה וכנוס. ולדרכנו יובן, דר"ל כנוסו היינו קיבוץ כחותיו, וכנוס בניו היינו קיבוץ כחות שלהם בבחינת יראה הגדולה, זה הצילו מיד עשו כו'. והיינו (ישעיה נז, יג) יצילך קבוציך, ר"ל יראתך, שהוא קיבוץ הכחות, כאמור: וזהו שנאמר (לז, א) בארץ מגורי אביו, שפירושו לשון דירתו של אביו, כפשוטו. וגם לשון יראה (זוהר וישב קפ.), כמו (ירמיה ו, כה) מגור מסביב. וגם לשון קיבוץ, כמו (תהלים נט, ד) יגורו עלי עזים. ולדרכנו הכל עולה בקנה אחד, כי מדתו של עצמו בחינת אמת ליעקב (מיכה ז, כ), קו אמצעי, דחילו ורחימו. וכאן ליראה לבד היה צריך להפחיד את עשו, ומהיכן היה לו מדה זו לבד, מחמת שהיה דר במקום אביו, וכמו שכתוב בפרי עץ חיים שער ראש חדש (פ"ג עמ' תסא) על (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו, ר"ל למי שהוא ממלא מקומו שואף הצדיק הראשון, עיי"ש. וזהו, מחמת שישב בארץ מגורי אביו כמשמעו, זכה לבחינת יראה לשון מגור מסביב, שהוא ענין קיבוץ הכחות ואסיפתם כמו שכתבתי, והבינהו: עוד יתכוון כנוסו וכנוס בניו כו' (ב"ר פד, א). על פי מה שכתוב באור המאיר (פר' פקודי עה"פ ויעשו) על החסיד שהתפלל הצילני מפיזור נפש, ר"ל שלא יהיו לו הרבה רצונות, אלא רצון אחד לתכלית אחד לעבוד את הבורא ב"ה, ועל דרך (תהלים כז, ד) אחת שאלתי כו', והוא שבתי בבית ה', והבן. וזהו כנוסו כו', קיבוץ הרצון על דרך האמור:
וזהו שפירש רש"י (לז, א) גץ אחד (ר"ל על דרך (שיר השירים ח, ו) רשפיה רשפי אש כו', והוא אחד, שנתאחד כל בחינות רצונות לבחינה אחד, זהו) יוצא ושורף את כולו, והבן:
או יאמר וישב יעקב [לז, א]. במדרש רבה (ב"ר פד, א) כתיב (ישעיה נז, יג) בזעקך יצילך קבוציך, כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו ומאלופיו, ואת כלם ישא רוח יקח הבל זה עשו ואלופיו, והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב. בהקדם לפרש הא דכתיב בפרשת וישלח (לעיל לב, כג-כד) ויקח וגו' ויעבר את מעבר "יבק" ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו, וזה לשון השל"ה שם (פרק תורה אור אות א), וזהו סוד ויעבר את מעבר יב"ק, ראשי תיבות י'עננו ב'יום ק'ראנו (תהלים כ, י), והעי"ן מובלעת אצל היו"ד בתיבת יע'ננו, אז ראשי תיבות יעק"ב. וכבר הארכתי במקום אחר בסוד ויעב"ר, שהוא ע"ב רי"ו (תקוני זוהר, תקון י, כה ע"ב), ובסוד יב"ק, שהוא סוד ג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י (לקוטי תורה, פר' וישלח עמ' צו), עכ"ל. וצריך להבין ענין היחוד של הג' שמות לכאן:
ונראה לי, כי מבואר בסידור (קול יעקב, קסו.) כי בהאבק האיש עם יעקב נגע בכף ירכו, ונפגם ההוד דזעיר אנפין. וידוע כי יעקב בנצח ורחל בהוד, ולכן אינה יכולה לקבל מהוד דזעיר אנפין לפי שנפגם, לפיכך הוצרכה לקבל על ידי יעקב שהוא בנצח. והנה מ'תתיהו ב'ן י'וחנן כהן גדול, שראשי תיבות גימטריא שם ב"ן, הרומז לרחל, תיקן זה הפגם של הוד בהדלקת נרות שמונה ימים, כי הוד היא ספירה השמינית ממעלה למטה על ידי יחוד ג' קשרים חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, ויחוד השמות גימטריא נ"ר, שהם הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלקי"ם, הוי"ה אדנ"י. וזה הכוונה בברכת להדליק נר חנוכה, "חנו כ"ה", מנין אותיות השמות הנ"ל: עוד מבואר שם (קסו ע"ב) ובמשנת חסידים (מסכת חשון וכסלו פ"ד משנה ג-ו) כי יכוין בראשי תיבות ל'הדליק נ'ר ח'נוכה שהוא שם נח"ל, ומספרו שם ב"ן ול"ו אותיות. והוא ראשי תיבות נ'פשנו ח'כתה ל'ה' (תהלים לג, כ), נ'וצר ח'סד ל'אלפים (שמות לד, ז). והוא המשכת אור העליון מאימא אל זעיר אנפין, כדי שיוכל להזדווג עם הנוקבא. ומספר נח"ל עם הכולל גימטריא שם מ"ה משולב עם רבוע אהי"ה, גימטריא ד"ם אד"ם. ובאומרו שעשה, יכוון כי שני פעמים א"ל במילוי, אחד מס"ג, ואחד מהוי"ה עם האותיות והכולל, מתמלאים [שניהם] ונעשו מספר ש"ע, להמתיק אלקים במילוי יודי"ן העולה שי"ן, ועם ה' אותיותיו, הרי "שעשה", עיין שם היטב: והנה, במגילה (יג ע"ב) אמרו חז"ל, אחר הדברים האלה גדל המלך (אסתר ג, א), אחר שברא הקב"ה והקדים רפואה למכה. ובזה פירשתי (פר' בראשית ד"ה ולדעתי עה"פ שמות טו, כו) כל המחלה וגו' לא אשים עליך כי (יתפרש בלשון "אלא" אם כן) אני ה' רופאך, מקודם. ולכן יעקב ראה ברוח הקודש את כל אשר נעשה אחר כך כי יגע בכף ירכו, ולזה הקדים הרפואה למכה, ועשה יחוד של ג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י העולה יב"ק, וגם היחוד של הוי"ה אלקי"ם העולה יב"ק, ואז נתייחדו הג' קשרים והששה שמות הנ"ל העולים נ"ר, לתקן ההוד על ידי המשכת נחל העליון לזעיר אנפין. וזהו שנאמר ויעבר את מעבר יב"ק יחוד השמות הנ"ל, ויעבירם את הנחל רומז להמשכת נחל העליון שהוא ראשי תיבות נ'וצר ח'סד ל'אלפים וראשי תיבות ל'הדליק נ'ר ח'נוכה, ויעבר "את", רומז לשכינה (כמבואר בזוהר על הפסוק (ישעיה ו, א) ואראה את אדני, סוף פרשת בראשית (נח.)), שם ב"ן, אשר לו, רומז ב"ן עם ל"ו אותיות העולה נח"ל, כאמור:
וזהו שאמר (לעיל לב, יב) הצילני נ"א, שהוא ראשי תיבות א'ל נ'וצר, שהם ח' מזלות מיום א' עד חי"ת. וזה שקרא לו המלאך "ישראל" (שם, כט), וגם הקב"ה קרא לו ישראל (שם לה, י), וב' פעמים א"ל ממתיקים השם אלקים, כנזכר לעיל, וזהו שאמר לו [המלאך] כי שרית עם אלקים, והבן:
וזהו שאמר המדרש, כתיב בזעקך יצילך קבוציך, כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו, כי כמו שעשה יחוד וכנוס למטה, כמו כן עשה למעלה, כי יעקב במדתו עולה עד למעלה ג' ראשונות, ונתייחדו הג' ראשונות והג' קשרים האבות והבנים בבחינה אחד. ולזה ב'זעקך י'צילך ק'בוציך ראשי תיבות יב"ק, יחוד השמות הנ"ל. ואת כלם ישא רוח זה עשו ואלופיו, כי רוח הוא כח המחבר, והוא מדתו של יעקב, כדכתיב (להלן מה, כז) ותחי רוח יעקב, כידוע (זוהר וארא כה ע"ב), וכשזה קם זה נופל, וממילא אותו רוח של יעקב הוא עצמו פיזר את עשו ואלופיו, כמה דאת אמר (פסחים כא.) מפרר וזורה לרוח (וכיון שנתקן הירך של יעקב, כמה דאת אמר ויזרח לו השמש (לעיל לב, לב), לרפאותו (ב"ר עח, ה), אז יר"ך ראשי תיבות כ'לם י'שא ר'וח). והחוסה בי "ינחל" ארץ, שהמשיך נחל העליון עד ארץ, בחינת מלכות כידוע (זוהר בראשית לא ע"ב), זה יעקב, וישב יעק"ב, שהוא ראשי תיבות יע'ננו ב'יום ק'ראנו. והבן כי הוא ענין נפלא בסיעתא דשמיא:
וזהו שנאמר להלן (לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף, נראה לי כי יעקב מלבד העי"ן הוא יב"ק, רומז ליחוד הנ"ל, והעי"ן שבו רומז ליוסף, שנאמר עליו (שם מט, כב) בן פרת עלי "עין", שהוא הכולל החמשה הויו"ת העולים ק"ל גימטריא עי"ן, כטעם (שם מז, יד) וילקט יוסף את כל הכסף, "ה"א כסף", כמבואר בספרים (שער הפסוקיס, פר' וישב עמ' פח):
ועל פי האמור נראה לי לפרש המדרש (ב"ר פד, ה) משל למפח וכו', גץ אחד יצא משלך וגץ אחד משל בנך ושורף את כולם, הדא הוא דכתיב (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש וגו'. בהקדם דברי הזוהר (וישב קפ.) וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ההוא דינא רפיא, וביה אתישב יעקב ואתאחיד ביה. אלה תולדות יעקב יוסף, בתר דאתישב [יוסף ב]יעקב ואזדווג שמשא בסיהרא, כדין שרא למעבד תולדות, ומאן איהו דעביד תולדות, אהדר ואמר יוסף, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק איהו עביד תולדות בההוא ארץ, דהא שמשא אף על גב דאזדווג בסיהרא לא עביד תולדות, בר ההוא דרגא דצדי"ק, ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין ולאפקא תולדין, בגין כך כתיב אלה תולדות יעקב יוסף, עיי"ש. נמצא תחלה המשיך יעקב בחינת שם מ"ה, ד"ם העליון, מאימא שהיא ה"א ראשונה, ובהתחבר ד"ם עם מ"ה, גימטריא ה"נחל" עם הכולל, כי נחל ההוא מה"א ראשונה, אחר כך אזדווג בסיהרא ואפיק תולדות על ידי יוסף ההוא נהר, ונתמלא שם ב"ן עם ל"ו אותיותיו ונעשה נח"ל היוצא מה"א תתאה, שהוא ה'נחל, שעל זה נאמר למעלה ויעבירם את הנח"ל היוצא מאימא ה"א ראשונה, ויעבר "את" דא שכינתא שם ב"ן אשר לו, והוא הנחל מה"א תתאה:
וזהו שנאמר וישראל אהב את יוסף כי "בן" זקנים הוא "לו", היינו ב"ן ל"ו גימטריא נח"ל, וכמו שכתב רבינו ז"ל (עטרת צבי, פר' ויחי) על הפסוק (להלן מז, כט) לבנו ליוסף, "לבנו", ב"ן ל"ו, על הזוהר ויחי דף רכ"ג (ע"א, ד"ה ונחזור): ואפשר שזה שאמר הכתוב (במדבר כד, ה-ו) מה טובו אהליך יעקב וגו' כנחלים נטיו, היינו שני נחלים האמורים, כגנות עלי "נהר", מדתו של יוסף (זוהר מקץ קצג ע"ב), ובהתחבר יעקב בסיהרא על ידי יוסף יש שני נחלים כאמור, ואז כ"אהלים" אותיות אלהי"ם נטע הוי"ה, שנמתק מדת הדין לרחמים, והבן:
וזהו שאמר המדרש גץ אחד הוא "הנחל" היוצא מה"א ראשונה העולה ג"ץ, יוצא משלך שם מ"ה, ו"גץ" אחד הוא "הנחל" של ה"א אחרונה העולה ג"ץ, יוצא משל "בנך" רומז לשם ב"ן, ואתה שורף את כלם, והדא הוא דכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה, א'ש ל'הבה ראשי תיבות א"ל, השורף את בית עשו "לקש", אותיות "שקל", גימטריא ת"ל, חמשה פעמים אלקים שנמתקו בשורשן, ועל ידי זה בית עשו "לקש": ואפשר שמה שאמרה תמר ליהודה (להלן לח, יח) חותמך ופתילך ומטך וגו', רומז לשלשה יחודים הנ"ל, חותמך היינו יחוד הא', ופתילך הב', ומטך יחוד הג' שהוא למטה בנצח הוד יסוד. וזהו שאמר המדרש משל ל"מפח", ראשי תיבות מ'טה פ'תיל ח'ותם, ג' יחודים הנ"ל מתתא לעילא, והבן:
עוד שם במדרש (ב"ר פד, א-ב) והחוסה בי ינחל ארץ (ישעיה נז, יג), וישב יעקב וכו'. נסו ואין רודף רשע, זה עשו, וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח, א), וישב יעקב. נראה לי, דמצינו לעיל פרשת וישלח דעת רש"י (לב, י) שבא יעקב בכח הב' הבטחות, כמשמעות הקרא, עיין שם ובמזרחי. ואמנם במדרש (ב"ר עו, ב), אמר [לו] הקב"ה (שם לא, ג) שוב וגו', [אף על פי כן] ויירא יעקב (שם לב, ח), מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. ופירש הנזר הקודש (ד"ה ואמנם) שבא יעקב בתפלה לבקש מאוצר מתנת חנם, ולא בתורת חיוב על ידי ההבטחה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), ולא הזכיר הבטחה רק לסעד בעלמא, עיי"ש באורך: וידוע כי חסיה הוא מה שאדם חוסה בלי הבטחה, ובטחון היינו שהבטיח לו. ובזה פירשו המפורשים טוב לחסות בה' אפילו בלא הבטחה, מבטוח באדם (תהלים קיח, ח). וזהו שאמרו בתחלה והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב, דסובר שבא יעקב בתורת חסיה, בלא בטחון. ואחר כך אמר וצדיקים ככפיר יבטח זה יעקב, כפירוש רש"י שבא בתורת בטחון:
אלה תולדות יעקב יוסף וגו' וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו [לז, ב-ג]. יתבאר בהקדם לפרש הנאמר להלן (לט, ז-ט) ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף, איתא במדרש (ב"ר פה, ב) וברש"י (לט, א) שראתה באיצטגנינות שעתידה להעמיד ממנו בנים וכו'. וימאן ויאמר וגו' הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני וגו' ואיך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים. ויש לדקדק, פתח בכד וסיים בחבית, שפתח הן אדני וגו' משמע יראת אדוניו, וסיים וחטאתי לאלקים. אבל במדרש (ב"ר פז, ה) מפרש כולו ביראת ה', שאמר הן אדני מתיירא אני מה', אמרה לו איננו, אמר לה (תהלים קמה, ג) גדול ה' ומהולל מאוד וגו'. אבל יש לדקדק, שהיה לו לומר הן אדני אינו יודע, בלשון הוה, ומה זה שאמר לא ידע, לשון עבר. וגם מה שאמרה איננו, הלא גם במצרים ידעו כי יש אלקים שופטים בארץ, וכמו שאמר פרעה (להלן מא, לט) אחרי הודיע אלקים אותך וגו'. גם להבין תשובתו:
ונראה לי להבין הויכוח שביניהם בדרך מושכל, והוא למאי דאיתא בשבת פרק כ"ד (קנו.) שמפלפל שם אי מזל יום אי מזל שעה גורם, ומאן דאתיליד בכוכב נוגה יהיה עתיר וזנאי, ובמאדים אשיד דמא וכו'. ושם, אתמר רבי חנינא אומר מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. ורבי יוחנן אמר אין מזל לישראל וכו', שנאמר (לעיל טו, ה) ויוצא אותו החוצה, שאמר לו צא מאיצטגנינות שלך. והכי קיימא לן. ואומר אני, אפילו למאן דאמר יש מזל לישראל, אף שהמזל מורה על מה שיהיה האדם לפי טבע המזל, אכתי ביד האדם לשנות טבעו, דהרי אמרו חכמים (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה, ופירש הרמב"ם הכל גלוי לפניו גם מה שאדם עתיד לעשות, ועם כל זה הרשות נתונה לאדם עשות כרצונו טוב או רע, ואין הידיעה מכריח, [ע"כ]. ואם תאמר איך אפשר, התירוץ על זה, כמו שאין בידינו לדעת אמתת מציאותו יתברך כמו שנאמר (איוב יא, ז) החקר אלוק תמצא, כך אין בידינו להשיג ולמצוא דעתו. ועיין בפרק ה' מהלכות תשובה (ה"ה). נמצא כל עיקר בריאת אדם בעולם הזה רק בשביל שהוא בעל בחירה, ואי נימא שהמזל מכריח האדם לטוב או לרע, אם כן הלא קודם שנוצר האדם היה הכל גלוי לפניו יתברך עת לידתו באיזה שעה ואיזה מזל המכריחו לטוב או לרע, ואינו בעל בחירה, אם כן לשוא נברא כי אינו בעל שכר ועונש כלל שהרי הוא מוכרח במעשיו מכח המזל. אלא ודאי לכולי עלמא אין המזל מכריח, וביד אדם להטות לבבו מחקי המזל כרצונו, וזה ברור:
עוד נקדים הא דכתיב בפרשת נח (לעיל ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' בידכם נתנו, וכן כתיב בתהלים (ח, ה-ז) מה אנוש כי תזכרנו וגו' ותחסרהו מעט מאלקים וגו' כל שתה תחת רגליו וגו'. וכל זה בשביל כי כל חית הארץ ועוף השמים ודגי הים אינם בעלי בחירה, והאדם בעל בחירה ומשבר כח הטבע ועובד ה', על כן ניתן הכל בידו:
וזה הויכוח שבינה לבין יוסף הצדיק. היא סברה שמכח שראתה באיצטגנינות שעתידה להעמיד בנים ממנו, זה המזל מכריחו לעשות רצונה. והוא אמר כי אין המזל מכריח לאדם, ועודנו בבחירתו להטות ממנו. וזהו שאמר הכתוב וימאן ויאמר וגו' הן אדני לא ידע אתי מה בבית, כלומר בלשון תימה, הכי אדני ה' יתברך לא ידע כבר אתי מה בבית, כלומר קאי עליה, שהיא אתו בבית ותסיתנו לדבר הזה, ועם כל זה בראני, מזה מוכח שאיני מוכרח מהמזל. ועוד ראיה, וכל אשר יש לו (בעולם) נתן בידי, על כרחך מפני שאני בעל בחירה ולא מוכרח. ועל זה אמרה לו איננו, כלומר שודאי ידעה מציאותו יתעלה, אלא שאמרה איננו כלומר שאיננו יודע העתיד, כי הוקשה בעיניה, אם יודע מקודם העתיד אם כן איך אפשר שיהא האדם בבחירתו, שזה שני הפכים, שאי אפשר שהידיעה לא תכריח, ואם לא ידע יכול להיות שהמזל מכריח. על זה אמר לה כתירוץ הרמב"ם גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר, כלומר וכמו כן לידיעתו, כי הוא וגדולתו ודעתו אחד, ואם כן הידיעה והבחירה שניהן צדקו יחדיו, והידיעה אינו מכריח, ואם כן ראיה שלו קמה גם נצבה שאין המזל מכריח אותו, ואם כן ואיך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים. וזה פירוש יקר:
אבל עוד כוון באמרו וכל אשר יש לו נתן בידי וגו' ואיך אעשה וגו'. והוא מה שאמרו במשנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק (הוא השומר הברית) ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש. היינו להנזהרים מקליפות קר"י, מספרו י"ש. ובלקוטי תורה חבקוק על הפסוק (ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי, כתב כי בכתר יש תר"ך אורות, ונחלקים, י"ש בחכמה וי"ש בבינה, וכאשר העונות גורמים אז נאחזים בהם הקליפות ונקראים קר"י, גימטריא י"ש, עיין שם. והנה ביעקב כתיב (לעיל לג, יא) וכי "יש" לי כל, הכוונה על ה"שי" אורות הללו, עיין בלקוטי תורה (ריש) וישלח על הפסוק (שם לב, יד) ויקח מן הבא בידו מנחה וגו'. וזה עצמו שאמר לה יוסף וכל אשר "יש" לו (ר"ל כל בחינת "יש" מאבא ומאמא) נתן בידי, שאני שומר הברית, ואיך אעשה הרעה וגו' לפגום בברית וחטאתי לאלקים:
וזהו שנאמר וישראל אהב את יוסף כי בן זקנים הוא לו, היינו בן זקנים ר"ל כתר חכמה ובינה. והרצון בזה, שליוסף ה"שי" אורות של חכמה ובינה דתחות כתר"א כמו ליעקב. והיינו זיו איקונין דומה לו (ב"ר פד, ח). וזה שתרגומו ארי בר חכים הוא ליה, כי ה"יש" אורות נקראים תעלומות חכמה בזוהר בראשית דף כ"ו ע"ב: אבל עוד דברים בגו על פי מה שכתוב בזוהר תרומה דף קס"ו ע"ב תחות "כרסיא" עלאה טמירא שריין ש"י עולמות אינון, ר"ז מנין או"ר מסטרא דימינא, ק"ג מסטרא דשמאלא, ועלייהו כתיב להנחיל אוהבי י"ש. האי אור זרע ליה קודשא בריך הוא על ידוי דהאי צדיק, ואוליד ואצמח ועביד פירין, הדא הוא דכתיב (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק וכו', עיי"ש. וזהו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף, וכדאיתא בזוהר במקומו (וישב קפ.) מאן עביד תולדות, אהדר ואמר יוסף, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק איהו עביד תולדות, עיי"ש. ועל זה אמר וישראל אהב את יוסף כי בן זקנים הוא לו, זקני"ם מספרו או"ר, דמסטרא דימין, סוד "אור" זרוע לצדיק, על כן הוא המוליד תולדות, והבן. כן נראה לי בעזרת השי"ת:
אלה תולדות יעקב יוסף [לז, ב-יא]. במדרש רבה (ב"ר פד, ו) זה נולד מהול וזה נולד מהול, זה אמו עקרה וזה אמו עקרה כו', זה נשטם וזה נשטם, זה יצא לחוץ לארץ וזה יצא לחוץ לארץ כו'. הנה רש"י הביא זה המדרש בקצרה, והשמיט תחלת דבריו זה נולד מהול כו' זה אמו עקרה כו'. וטעמו מובן, כי באלו המאורעות המבוארים זה נשטם כו', מעליותא הוא לגבייהו מפאת עצמן שאף על פי כן עמדו בצדקתן וטעמם לא פג וכו'. אבל מה שנולד מהול או שאמו עקרה, מה דהוי הוי, ואין זה מעלה של עצמם שכך היה בטבע. וצריך אם כן להבין כוונת המדרש במה שחשב אלו לכאן. ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו. כפל ענין מלך תמלך, משול תמשל. גם להבין אומרם תמלך "עלינו", תמשל "בנו". ויחלם עוד חלום אחר וגו' והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי וגו'. ובמדרש (ב"ר פד, יא) אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש. אחר כך חבוא נבוא אני ואטך. מה תמיה הוא זה. ורש"י פירש והלא אמו כבר מתה, ולא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה, וכן הוא במדרש (שם), ולדרכנו אפשר להבין עוד בזה מה שתמה. אחר כך ויגער בו אביו וגו' ואביו שמר את הדבר. ועיקר צריך להבין מה מענין הסיפור הזה נקח לעבוד את ה', כי לי עצה ותושיה כתיב (משלי ח, יד), וכל התורה כולה נאמרה להבין מענין הסיפור הצריך לעבודת השי"ת:
אשר על כן נראה לי ביאור הענין בהקדם להבין טעם מה שנקרא יעקב שמש, וכדאיתא במדרש כאן, ובפרשת ויצא (שם סח, י) על הפסוק (לעיל כח, יא) כי בא השמש, שמע קולן של מלאכים אומרים בא השמש, אתא שמשא כו', ועיין שם בנזר הקודש (סה, יב ד"ה שמע) כי יעקב נאחז בקו האמצעי, בחינת תפארת, הנקרא שמש (זוהר משפטים קטו ע"ב), עיי"ש. וזה ברור ליודעי בינה:
אולם גם על פי פשוטן של דברים יש להבין טעמו שנקרא שמש. והוא על פי המבואר בספר ישמח משה פרשת וירא (ד"ה והוא יושב) על הפסוק (לעיל יח, א) כחום היום, ותורף הדברים, כי השמש יש לה מנגד למהלכה הטבעי, אף על פי כן אינה מניחה את שלה, יוצאת במזרח ושוקעת במערב לתת שלום לקונה (סנהדרין צא ע"ב). והוא מוסר ויסוד גדול בעבודת השם, לבלי להשגיח על מניעות ועיכובים, כי אם לשבר כל המניעות והמסכים שבינו לבין קונו, לעבוד עבודתו בכל עת ובכל רגע עבודה תמה. וזה (קהלת א, ג) מה יתרון וגו' שיעמול תחת השמש, בבחינת השמש, לשבר זרוע המניעות ועיכובים. וזהו (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, עיי"ש בארוכה:
והנה כפי המבואר בסיפורי תורתנו הקדושה נראה בעליל כי יעקב היה לו מניעות רבות ועצומות הרבה יותר מאבותינו אברהם ויצחק, כי עברו עליו צרות רבות, צרת לבן, צרת עשו, צרת דינה, וצרת יוסף, כמאמר הכתוב (תהלים קכט, א) רבות צררוני מנעורי, וכדאיתא במדרש (ב"ר פד, ג) לא (נחתי) [שלותי] ולא שקטתי [ולא נחתי] וכו' (איוב ג, כו), ועם כל זה שיבר כל המניעות ועבד את ה' בבחינת שמש, לכך נקרא יעקב שמש, והבן. וכמו כן יוסף היו לו אותן המאורעות שהיו ליעקב מניעות ועיכובים, ועם כל זה עמד בצדקו מתחלתו ועד סופו. ולזה סיפרה לנו התורה ענין של יעקב ושל יוסף, להורות לנו המעשה אשר נעשה, לשבר זרוע המניעות והעיכובים לבל ייעצרנו הגשם והשלג וכהנה, כי אם לעבדו יתברך עבודה תמה ברוב עוז ועצמה: והנה, מבואר בנזר הקודש פרשה ל"ד סימן י"ב (ד"ה ואמנם), כי יש יצר הרע פנימי בעצמות האדם מכח זוהמת החומר, ומלבד זה יצר הרע חיצוני, שהוא מלאך ממש, והוא שר הידוע וחיילותיו, עיי"ש. והמלאך ההוא הוא המסבב סבות ומניעות ועיכובים למנוע האדם מעבודת השי"ת, וזה כל ענינו ותחבולותיו, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול כו' (סוכה נב.). והנה, אותן המניעות והעיכובים שהיה ליעקב אבינו ע"ה וכמו כן ליוסף, מהנמנע היה לשברן לבלי להשגיח עליהן. ולזה השי"ת המביט מראשית אחרית התיש כח זוהמתו של יעקב ויוסף עד שנולדו מהול, שמזה נראה בעליל שפסקה מהן זוהמת הערלה, וצור ילדם תשי כח יצר הרע הפנימי, ולא נותר רק כח יצר הרע חיצוני, ולכן היה באפשרי ובהשיג ידם לגבר עליו לשבר המניעות. עוד זאת כוון יוצר בראשית שיהיו אמותיהן עקרות בטבע, גם כן מטעם הנאמר, והוא על פי מה שכתב הר"מ אלשיך על הפסוק (לעיל כד, ס) אחותנו את היי לאלפי רבבה. כי רוב בנים הולכים אחר אחי האם (בבא בתרא קי.), וכתבו המפורשים דמשום הכי היו אמותיהן עקרות, לבלי לילך אחר אחי האם. וכמו שפירש זקיני בספר ישמח משה (פר' תולדות ד"ה ויהי יצחק) לפרש (ישעיה נד, א) רני עקרה לא ילדה, ואמרו ז"ל (ברכות י.) דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו, עיי"ש. ולפי זה, אם לא היו רבקה ורחל עקרות והיו הולכים אחר אחי האם, לא היה באפשרי ליעקב ויוסף להתגבר על יצרם החיצוני בצירוף המניעות והעיכובים. ועל כן היו עקרות לבלי להוליד בטבע כי אם על פי נס:
וזה רצון המדרש, זה נולד מהול וזה נולד מהול, והיה תש כח יצר הרע הפנימי. וזה היתה אמו עקרה וכו', ולזה היה להם כח לשבר המניעות והמאורעות מה שזה נשטם וזה נשטם ומה שזה יצא לחוץ לארץ וזה יצא לחוץ לארץ וכו', והבן: והנה, מה שזכה יוסף למלוך על אחיו הוא גם כן מהאי טעמא, מפני שהיו לו נסיונות רבות ועמד בנסיון, מה שלא היה כן לאחיו. ולכך זכה למלוך עליהן, וכדאיתא במדרש מקץ (ב"ר צ, ג) פה שלא נשק לעבירה, על כן [ועל פיך] ישק וגו' (להלן מא, מ). ואמנם זה אחר שירד למצרים, אבל כל זמן היותו עם אחיו, אם כי יוסף הצדיק ומושל ביצרו, אבל לא ראו בו אחיו מעלה יתירה עליהם עד שיהא בשבילה ראוי למלוך ולהשתרר עליהם. והנה לעיל פרשת חיי (כד, ב) ויאמר אברהם אל עבדו וגו' המושל בכל אשר לו, איתא במדרש (שם נט, ח) שהיה שולט ביצרו. וזהו שאמרו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול ביצרך תמשל בנו, הלא אין אתה מושל ביצרך יותר מאתנו, ומדוע ראוי לך למלוך עלינו. אחר כך ויחלם עוד חלום אחר [וגו'] והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי, רמז שהוא משבר מניעות ועיכובים כמו השמש, עד שהשמש משתחוה לו, לאשר אם כי השמש משבר מניעותיה אבל היא בגבהי מרומים, לא כן בן אדם יסודו מעפר ובעולם הגשמי והחומרי ויצרו כרוך בעקביו ואף על פי כן משבר מניעותיו, ודאי הוא גדול מהשמש, וכבר אמרו (סנהדרין צג.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ואם כן שהוא משבר מניעות ועיכובים כאשר היה באמת ברדתו מצרימה, ולזה ראוי למלוך עליהן:
ואמנם פתרון הדבר שגם אביו המכונה שמש ישתחוה לו, כאשר היה באמת. ולכאורה יש להבין, הלא יעקב היו לו מניעות רבות ושברן עד שמכונה שמש, והוא גם הוא בן אדם קרוץ מחומר ועם כל זה התגבר על יצרו בצירוף המניעות, ומדוע ישתחוה הוא ליוסף, ובמה כחו של יוסף גדול ממנו. אבל האמת הוא כי יפה כח הבן זקונים, כי אביו היה לו מניעות מעבוד עבודתו בקום ועשה, אבל יוסף בהיותו רך בשנים נתנסה בנסיון באשת פוטיפר ביצר הרע דעריות ובמצרים שטופי זימה, ועם כל זה עמד בצדקתו, ובזה עצמו כחו גדול מיעקב עד שיעקב גם כן השתחוה לו. ואמנם הוא גם הוא לא היה לו כח בעצמותו כח המעצור לעצור תאותו לולי שאביו היה בעזרו ונראתה לו דמות דיוקנו של אביו כנודע (סוטה לו ע"ב), ולכן ויאמר יעקב הבוא נבוא אני וגו', הלא אני בחינת שמש, ואיך יעלה על דעת[ך] שגם אני אשתחוה לך. ויגער בו אביו נגד אחיו כי ויקנאו בו אחיו, אבל בלבו הבין שמסתמא חלום אמת הוא והוא יהיה נתנסה בנסיון גדול ממנו, כאשר היה אחר כך באשת פוטיפר, וחש לבלי יפול ח"ו ברשת, ועל כן אביו בעצמו שמר את הדבר שיעמוד יוסף בנסיון במה שנראתה לו דמות דיוקנו לעמוד בתקפו ובצדקו, עד שעל ידי זה זכה למלוך, ואביו ואחיו כולם השתחוו לו, והבן:
והוא נער את בני בלהה וגו' [לז, ב-יא]. עיין רש"י שהיה עושה מעשה נערות כו'. ויבא יוסף את דבתם. פירש רש"י שהיו בני לאה מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים. וישראל אהב את יוסף וגו' כי בן זקנים הוא לו. עיין רש"י ותרגום. ועשה לו כתונת פסים. במדרש (ב"ר פד, ח) "פס ים", עיין שם. ויחלם יוסף חלום וגו' והנה קמה אלמתי וגם נצבה. לשון כפול, קמה וגם נצבה, ועיין רש"י. והנה תסבינה, שפת יתר, דהוה ליה למימר והנה אלמתיכם תשתחוין לאלמתי. ויחלם עוד וגו' עד ואביו שמר את הדבר. הדקדוקים רבו:
ולהבין הענין לדעתי על פי מה שכתוב בחובת הלבבות שער עבודת אלקים (פ"ג) כי עבודה שהוא מן התורה בלבד, יהא הנראה ממנה על האברים יותר מהצפון בלב מעבודת אלקים. והעבודה שהוא מן השכל, הצפון בלב כפלים ממה שנראה על האברים. עוד שם, כי העבודה שהוא מן התורה כח התאוה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה, אבל עבודה שהוא מן השכל, בטוח הוא מהכשל בה כו', עיי"ש. וזה עצמו ההבדל שבין עבד לבן, כי עבד עיקר עבודתו באברים ובמעשים, לא כן בן, עיקר עבודתו מאהבה דבר הצפון בלב יותר ממה שנראה באברים, כי בן אינו משרת במעשה רק לעתים, אבל אהבה להאב תקועה בלבו תמיד. וזה עצמו ההבדל שבין ימי הנעורים, שאז כל איש בתקפו וגבורתו ועיקר העבודה באברים ובמעשים, אבל השכל הצפון בלב עודנו חלש, אבל בימי הזקנה זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת (קינים פ"ג מ"ו), וכח הגופני חלוש, עיקר העבודה בלב ובשכל ובהשגה יותר ממה שנראה באברים, כידוע בחוש:
והנה, שבטי ישורון כלם גבורים וצדיקים עושי רצונו יתברך, אך שמהם היתה העבודה גלויה באברים החיצונים, והיה חושד אותם יוסף שהעבודה במעשה יותר מן הצפון בלב, וזה בחינת עבדים, על כן זה גרם שהיו השבטים קוראין לבני השפחות עבדים, כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.). ובזה תבין דברי הלקוטי תורה (פר' וישב עמ' ק) שקוראן עבדים. לא כן יוסף, הוא היה נער וגו', עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו ומתקן שערו, ובלבו היתה אהבתו תקועה בלב ברצון אמת להבורא יתברך, והוא בחינת בן ובחינת עבודת הזקן שאז עבודתו רק הצפון בלב. וזהו שנאמר וישראל אהב את יוסף כי "בן זקנים" הוא לו, ופירש התרגום בר חכים, היינו עבודה הבאה מכח החכמה והשכל. והנך רואה מדתו בחינת יסוד, אות ברית קודש, שעבודתו רק רצונית ולא הכרחית, כי אין כו' אלא לדעת (יבמות נג ע"ב), והבן:
אשר על כן ויחלם וגו' והנה קמה אלמתי וגם נצבה, ר"ל עבודה קיימת, כי קושטא קאי (שבת קד.), וזה פירוש נצבה, כמו שפירש הר"מ במורה (ח"א פט"ו) והנה ה' נצב (לעיל כח, יג) ר"ל קיים ועומד, עיי"ש. והנה תסבינה אלמתיכם, כלומר כי עבודתכם, הוא אלומותיכם, בבחינת דבר עגול ומסבב, שאינו עומד ומתקיים על עמדו, על כן ותשתחוין לאלמתי, כי עבודה שהוא במעשה יותר מהצפון בלב אינו דבר המתקיים. וזהו שאמרו במדרש (ב"ר פד, י) פירותי קיימים, ופירותיכם מרקיבים, והבן. ויוספו עוד שנא אותו, כי לא הבינו מדרגתו ובחינתו, כי עבודתו צפון טמיר ונעלם. ויחלם עוד וגו' והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים, ידוע (עי' מורה נבוכים ח"ב פ"ה) כי עבודתם איננו במעשה, רק בבחינת השגה והלול ושבח והודאה להבורא יתברך, ועם כל זה הם משתחוים לי, כי צדיקים גדולים ממלאכי השרת (סנהדרין צג.) וכל שכן ממאורי השמים. ומזה הבינו כולם בחינתו וגודל קדושתו והשגתו הצפון בלבו, וחש אביו יעקב לבלי יתגאה בזה חלילה, ותועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה), על כן פתר לו החלום עליו ועל אמו והשבטים, ויגער בו אביו ויאמר [וגו'] הבוא נבוא וגו'. ויקנאו "בו" אחיו, פירוש במה שבו טמיר ונעלם, ואביו שמר את הדבר, לבל יתקלקל על ידי גאות, על כן גער בו:
ויוצא לנו מזה כי השבטים היתה עבודתם במעשה, ויוסף לא היה נראה מבחוץ על האברים כלום, רק טמיר ונעלם במחשבה. וזהו שנאמר להלן (לט, יב) וינס ויצא החוצה (ר"ל, כי אז נם מהפנימי שבו לחוץ ונראה צדקתו). ועל כן נקרע הים בזכותו (ב"ר פד, ה), כי איתא במדרש (ש"ר כא, ו) שאמר הים אני קשיש ממך, כי אני נברא בשלישי ואתה בששי, ואמר לו משה אני קשיש, כי ישראל עלה במחשבה (ב"ר א, ד). וזה אי אזלינן בתר מחשבה (עי' כתובות ח.), על כן בזכות יוסף שעיקר עבודתו במחשבה, ואזיל בתר מחשבה, נקרע הים. וזה שאמר כי בן זקנים הוא לו, היינו שהיתה עבודתו במחשבה, על כן ועשה לו כתונת "פסים", "פס ים", והבן: וזה ענין נס חנוכה שנעשה הנס בשמן, הרומז לחכמה, כי היונים רצו להגביר חכמת חיצוניות ולהשכיחם תורתך ולהחשיך עיני השכל, וזהו שאמרו (ב"ר ב, ד), חשך (לעיל א, ב) זה יון, כנודע. ועל כן נעשה הנס בשמן ובמנורה, להאיר נרות ישראל, נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), עיני השכל כנודע. ועל כן בברכה ראשונה הכוונה הוי"ה אהי"ה (פרי עץ חיים, שער חנוכה פ"ד עמ' תסה), כי צריך לעבוד את ה' הוי"ה ב"ה בבחינת אהי"ה, זמין אנא למהוי ולהתקיים (זוהר ויקרא יא.), וקישור חכמה בינה דעת, עבודת השכל בחכמה ותבונה ובדעת המכריע ומקשר כנודע. על כן הוי"ה אהי"ה במילוי ע"ב קס"א עולה רג"ל, כי אמת יש לו רגלים (אותיות דרבי עקיבא נוסח ב, בתי מדרשות ח"ב עמ' תד), וקושטא קאי (שבת קד.), קמה וגם נצבה. וכמו כן ברכה שניה הוי"ה אלקים, על פי מה שכתב הרב הקדוש מה"ר צבי הירש זלה"ה מזידיטשוב (בית ישראל, פר' ויצא ד"ה ולכן אבינו) על הפסוק (לעיל כח, כא) והיה הוי"ה לי לאלקים, בבחינת טבע קיים. וכמו כן ברכה ג' הוי"ה אדנ"י, בחינת דבר המתקיים על יסוד, כי צריך לעבוד את הוי"ה ב"ה בבחינת יסוד המתקיים, מלשון (שמות כו, יט ועוד) אדנים למשכן, והבן היטב:
וישנאו אותו [לז, ד]. במדרש (ב"ר פד, ח), כתיב (תהלים סו, ה-ו) לכו וראו מפעלות אלקים, וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, למה וישנאו אותו, כדי שיקרע את הים לפניהם. ופירשו המפורשים על פי מה דאיתא במדרש (מדרש תהלים קיד, ט) הים נקרע בזכות יוסף, שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינס, מה ראה, ארונו של יוסף ראה, שנאמר (להלן לט, יב) וינס ויצא החוצה. ואכתי קשה לשון המדרש, מה זה שהביא כאן הפסוק לכו וראו מפעלות אלקים ואמר וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, הוה ליה למימר סתם, למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם. וגם מה זה דקאמר וראו מפעלות אלקים וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, משמע דקשיא ליה על הפסוק, ומה קושיא, הא ודאי קריעת ים סוף היה מפעלות אלקים ונס מפורסם, ושפיר קאמר וראו וגו': והנראה לי בזה, דקשיא ליה אהא דכתיב מפעלות אלקים, ואין אלקים אלא דין, משמע דפעולה זו נעשה להם בדין, והלא כתיב (תהלים קו, ז-ח) וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו, היינו בחסדו יתברך, וכדכתיב (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, בחינת חסד (זוהר פינחס רכז ע"ב) אשר עשה ה' וגו'. לזה מתרץ שמה שנהג ה' עמהם בחסדו יתברך הגם שלא היו כדאי לזה, כי המרו על ים בים סוף, עם כל זה, זה דרכו יתברך להתנהג במדה של איזה צדיק, ומצינו ביוסף (להלן מב, ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ופירש רש"י ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם, ויכלכל יוסף את אחיו כו', הגם והם לא הכירוהו כשנפל בידם, עיי"ש. הרי שהיה יוסף מעביר על מדותיו נגדם, שהם שנאוהו ומכרוהו, והוא נהג עמהם עם כל זה מדת אחוה. אם כן יתר מרעהו צדיק (משלי יב, כו), כל שכן הבורא יתברך, הגם שהמרו על ים בים סוף, עם כל זה נהג עמהם באחוה ורחם עליהם ויושיעם למען שמו, ועל פי מדתו של יוסף היה בדין לקרע להם הים סוף ולהצילם:
וזהו שאמרו כתיב לכו וראו מפעלות אלקים משמע בדין, וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, אם כן קשיא, הא זה לא היה רק מכח חסדו יתברך וכדכתיב וימרו כו' ויושיעם למען שמו. על זה מתרץ למה וישנאו אותו, כדי שהוא יעבור על מדותיו וירחם עליהם, ובזכות זה יקרע הים לפניהם, אם כן שפיר קאמר מפעלות אלקים: באופן אחר נאמר על פי דרך המפורשים שנקרע בזכות יוסף, שנאמר (להלן לט, יב) וינס ויצא החוצה (מדרש תהלים קיד, ט). ונקדים הא דאיתא במדרש הים נבקע בזכות יעקב, דכתיב ביה (לעיל כח, יד) ופרצת ימה (ש"ר כא, ח). וכן הירדן, דכתיב (שם לב, יא) במקלי עברתי את הירדן (ב"ר עו, ה). ופירש הנזר הקודש פרשת וישלח פרשה ע"ו (אות ד ד"ה בתורה) על פי הזוהר פרשת בשלח (מח.) תא חזי מסטרא דגבורה מתערי מיא בעלמא, והשתא בעי קודשא בריך הוא לנגבא מיא, אמאי ונטה את ידך (שמות יד, טז) דאיהו שמאלא, אלא הרם את מטך לנגבא מיא לישראל (מסטרא דחסד), ונטה את ידך לאתערא סטרא דגבורה לאתבא מיא על מצרים. הרי שבקריעת ים סוף נתחברו שני הפכים בנושא אחד, חסד לישראל לעבור בתוכו ביבשה, ודין וגבורה למצרים להשיב הים לאיתנו. וזה היה בזכות יעקב, שהיתה מדתו אמת, קו האמצעי, הכולל שניהם חסד וגבורה (זוהר תולדות קמו.), ע"כ דבריו:
והנה, בפרשה זו מבואר במדרש (ב"ר פד. ה) כי הים נקרע בזכות יוסף, על כרחך צריך לומר דדא ודא אחת הוא, כי ברא כרעא דאבוה (תוספות יבמות ג. ד"ה מקמי), וגוף וברית כחדא חשבינן (זוהר פינחס רכג ע"ב). וזהו שאמרו (ב"ר פד, ה) שהיה זיו איקונין דומה לו, וידוע (זוהר מקץ קצד ע"ב) כי נתעטר יוסף במדת יסוד צדיק אות ברית ממה שעמד בנסיון וינס החוצה, אם כן המדרשים עולים בקנה אחד. והיינו דאיתא לקמן במדרש (שם) פרשה צ"ב (אות ב) נתן רגליו של יעקב והעמידן על הים, דכתיב (תהלים קיד, א) בצאת ישראל ממצרים כו'. הכוונה, כי ברא כרעא דאבוה, והים ראה ארונו של יוסף, וזהו שאמרו נתן רגליו של יעקב היינו ארונו של יוסף והעמידן על הים. וזהו שאמר הכתוב (שם עז, טז-יז) גאלת בזרוע עמך בני "יעקב ויוסף" וגו' ראוך מים יחילו, כי זכות שניהן יחד כאחד עמד להן, וכדאמרן: והיינו דקשיא ליה למה דכתיב לכו וראו מפעלות אלקי"ם וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, הא לנגבא מיא ולעשותו יבשה הוא מסטרא דחסד. אבל הפסוק עצמו מתרץ ליה במה שאמר לכו וראו מפעלות אלקי"ם "נורא" עלילה על בני אדם, "נורא" רומז למדת יעקב, כמה דאת אמר (לעיל כח, יז) מה נורא המקום הזה, כנודע (זוהר יתרו עט.), כלומר שבזכותו הכולל שתי המדות חסד וגבורה נעשה שני הפכים. והוא מה שאמר אחר כך הפך ים ליבשה היינו מסטרא דחסד, בנהר יעברו ברגל, היינו שעברו בנהר שבו נטבעו המצרים בתוך הים מסטרא דגבורה. ושמא תאמר הכי היה שם יעקב, ועל זה אמר ברגל, כלומר בשביל יוסף רגלו של יעקב שהיה שם ארונו, וגוף וברית כחדא הוא, וכאלו יעקב עצמו היה שם:
וכל זה היה על ידי ששנאוהו ומכרוהו למצרים ועמד בנסיון, וזכה למדת יסוד צדיק. וזה שמתרץ המדרש על מה דקשיא ליה וכמו שנתבאר, למה וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם, אם כן היה בבחינת שתי המדות חסד וגבורה, ולכך כתיב מפעלות אלקים, כי מה שעברו ביבשה היה גם מסטרא דגבורה, כאמור:
ועד השלישי אני בא לפרש המדרש הנ"ל (ב"ר פד, ח) על פי המבואר בעקידה שער ט"ו ביאור מאמרם ז"ל (שם ה, ה) תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל. כי נמצא בעולם שני מיני טבעיות. הראשון, טבע המפורסם עולם כמנהגו נוהג, כמו שאמרו (שם) וישב הים [וגו'] לאיתנו (שמות יד, כז), לתנאו הראשון שיהא נגר כבתחלה. אמנם השני הוא טבע המעולה, הפועל ברצון ובחינה שכלית בכל האנשים אשר תמצא השגחה אלקית עליהם לפי מעשיהם. ומה שנעשה שינוי גדול ממנהג הטבעי, קראו המונים נס לפי טבע המפורסם, אבל אצל המשכילים המתבוננים במעשה ה' הנה הוא טבע גמור. וזהו שאמרו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, אמר רבי ירמיה לא בלבד עם הים התנה כי אם עם כל מעשה בראשית, כמו שמבאר שם המדרש שהביא (העקדה) שם. והענין הוא, כי כל הנמצאים שבעולם הנה נמצא דוגמתן בנפש האדם, ואין צריך לומר שצורת ארבע יסודות נכללו בו, כי גם כל צורות החי הנם דוגמתן בו, על כן קצת בני אדם נוטים אל טבע השור או אריה וכדומה. וזהו שאמר הלל (סוכה נג.) אם אני כאן הכל כאן. והנה, כאשר תכבוש הנפש החלק המורכב מכל מיני הנמצאות, והיא תהיה רשאה ושולטת על כל אלו הכחות הגופניות, אז כל הנמצאות אשר תחתיהן ישאו קל וחומר בעצמן וישתחוו לו איש ממקומו, כי כן נגזר (לעיל א, כח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים. אמנם אם לא ישמור האדם צלמו ודמותו, וחברת כחותיו הגופניות תמרוד באדוניה, אז גם הנמצאות הטבעיות ימרדו בו וירימו ידם עליו נגד טבע המוטבע בהם. וזהו שאמרו (שבת קנא ע"ב) אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה, שנאמר (תהלים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו, היינו שכח האנושי נשבר וכבהמות נדמו, עיי"ש שהאריך:
ומורי זלה"ה (ישמח משה, פר' וישב ד"ה וישלחו) הוסיף לפרש, שזה שאמר הכתוב (שם) נמשל, ר"ל שאינו מושל על הבהמה, רק נמשל, שהם מושלים עליו, הוא מחמת כבהמות נדמו, שכח הדומה להנמצאים הם כבהמה, ולא אדם, ע"כ דבריו: והנה, לפי זה כאן בקריעת ים סוף שכח המים נשתנה ונקרע לפניהם, שיהיה הדבר על פי טבע המעולה הנ"ל היה צריך לזה זכות של מי ששיבר כח הטבע שבו הדומה למים, והוא כח התאוה הבא מיסוד המים המצמיח כל התאות ותענוגים, כמבואר בשערי (ה)קדושה לר' חיים וויטאל ז"ל (ח"א שער ב), ולזה נכנע למולו כח המים ונקרע לפניו:
והנה, כתיב בפרשת שמות (א, ז) ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם, ופירש הבינה לעתים דרוש כ"ח, כי בפרשת בראשית (א, כח) נאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ, היינו שתכלית האדם וכוונתו בזווג תהיה לקיום המין למלא את הארץ, ולא שתהיה פעולה בהמיית מכוון אל השגת התאוה הגשמיות. ואמנם אחר מות יוסף נאמר פרו וישרצו, פירוש כמו שרצים המכוונים רק למלא תאותם, ולא נתכוונו למלא הארץ, כי אם ותמלא הארץ אותם, ממילא אירע שנתמלאה הארץ מהם, ע"כ דבריו. הרי מצינו שלא עצרו כח לשבר תאותם להתכוון רק לקיום המין, ואם כן איך נכנע ונקרע לפניהם יסוד המים, הא התנאי לא היה עם הים רק שיקרע למי שישבר בגופו כח הנדמה ליסוד המים וכאמור. ואם אמנם יש להליץ בעד ישראל כי אנוסים היו, בהיותם משוקעים במצרים ערות הארץ שטופי זימה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכמו שהשיב הקב"ה לשר של ים (ילקוט בשלח רמז רלד) אתה דן אונס כרצון כו', על כן לא עצרו כח ללחום להגביר על כח התאוה. עם כל זה אין זה מספיק, כי ידוע מה שכתב הש"ך בחושן משפט סימן כ"א (סק"ג) אונס רחמנא פטריה (נדרים כז.), אבל אונס רחמנא חייביה לכשנגדו לקיים לא אמרינן, ואם לא קיים זה התנאי, הגם שנאנס, אין חברו חייב במה שהבטיח לו אם יקיים התנאי, כיון שסוף סוף לא נתקיים התנאי, עיי"ש. והוא הדין הכא, הגם שהיו אנוסים, כיון שסוף סוף לא קיימו התנאי לשבר תאותם, אין יסוד המים מחויב להכנע ולהקרע מפניהם, והבן. ולכן על כרחך צריך לומר כי הים נקרע בזכות יוסף, שנאמר (להלן לט, יב) וינס כו' (מדרש תהלים קיד, ט), ששיבר כח התאוה, ולכן נכנע למולו כח יסוד המים ונקרע, כי כן יסד המלך מלכו של עולם על פי טבע המעולה, כדברי הבעל עקידה:
ועל פי זה יבואר הפסוק (תהלים סו, ה-ו) לכו וראו מפעלות אלהי"ם גימטריא הטב"ע, נורא עלילה על בני אדם, שלעיני בני אדם המונים נראה שהעלילה נורא ושינוי ממנהג העולם, אבל על פי האמת הנה ענין הטבע המעולה להכנע וכאמור. ועל זה גמר אומר למה היה ענין טבע להכנע יסוד המים, שהרי הפך ים ליבשה, על זה אמר בנהר, היינו בזכות יוסף הנקרא נהר כמו שכתוב בזוהר פרשת מקץ (קצג ע"ב), יעברו ברגל, שהוא הכניע כח התאוה הדומה למים, ועל כן נקרא נהר וכאמור. והן דברי המדרש, כתיב לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, והא הם לא שברו כח התאוה, ואמאי קאמר מפעלות אלהי"ם גימטריא הטב"ע, על זה אמר למה וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם וכאמור, ונכון:
או יאמר וישנאו אותו [לז, ד]. במדרש (ב"ר פד, ח) למה, כדי שיקרע הים לפניהם. ופירשו המפורשים, כי הים נקרע בזכות יוסף, שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינס, מה ראה ארונו של יוסף ראה, דכתיב גביה (להלן לט, יב) וינס ויצא החוצה (מדרש תהלים קיד, ט). ויש להבין מה זה מדה כנגד מדה שבשביל זה דוקא נקרע הים: ונראה לי להסביר הדברים בהקדם לפרש ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו. ויש לדקדק על כפל לשון. ולמה שינו את לשונם המלך תמלך, אם משול תמשל. וגם מפני מה לא אמרו המשול תמשל. וגם תחלה אמרו "עלינו", ואחר כך תמשל "בנו". ונראה לי כי כל דבר צריך להיות העדר קודם להויה, כדאיתא בש"ס (תמורה לא.) לענין אפרוח ביצת נבלה וטרפה, אימתי גביל לכי מסרח, עפרא בעלמא הוא. וכל דבר שזורעין בקרקע אינו מצמיח עד אחר שכלה ואבד, פושט צורה ולובש צורה. ועל דרך זה פירשו המפורשים רבבה כצמח השדה (יחזקאל טז, ז), שקודם הצמיחה כלה ואבד עד שילבש צורה. וכמו כן מצינו אצל אברהם אבינו, וירד אברם מצרימה (לעיל יב, י), היה בחינת העדר, אח"כ ויעל אברם ממצרים וגו' במקנה בכסף (שם יג, א-ב), בחינת הויה. וכמו כן יצחק, שאמרו לו (שם כו, טז) לך מעמנו, בחינת העדר, אחר כך הלכו אצלו בחינת הויה, שאמרו לו (שם, כח) ראינו כי היה ה' עמך, בחינת הויה חדשה. וכמו כן גבי יעקב, שאליפז לקח ממנו כל אשר לו ולא נשאר בלתי עם גויתו, וזהו שאמרו במדרש ויצא (ב"ר סח, ב) שאמר יעקב (תהלים קכא, א-ב), אשא עיני אל ההרים היינו ההורים, "מאין" בחינת העדר יבא עזרי, כי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ יש מאין. וכמו כן היה אצל יוסף, שבקשו אחיו להרגו, ונמכר לעבד והיה אסור בבית האסורים, בחינת העדר, הקודם להויה בחינת מלך שמלך במצרים: ואמנם עתה שהיה יוסף גדול מכל השבטים, כדכתיב וישראל אהב את יוסף מכל בניו, וכאשר סיפר להם החלום והנה אנחנו מאלמים כו', אמרו לו המלך תמלך עלינו לשון בתמיה, אם גם עתה משול תמשל "בנו" בתוכנו, ואין כאן העדר קודם להויה. ויחלם עוד חלום אחר ויספר אותו וגו' והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי, וכלומר הרי עיניהם רואות העדר הקודם להויה, על דרך דכתיב (תהלים ח, ד-ה) כי אראה שמיך וגו' ירח וכוכבים וגו' מה אנוש וגו', אין לך העדר גדול מזה הקודם להויה שאני אמלך עליהם, כדכתיב (יהושע י, יב) שמש בגבעון דום וירח וגו', שאמר לו לאו זביני כספא דאבא את (ב"ר ו, ט), ואז ויקנאו בו אחיו:
והיינו דכתיב להלן לכו ונהרגהו וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו. ופירש הרמב"ן שאמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו, אם יצילוהו מידינו מלוך ימלך עלינו (כי בודאי הרבה רוח והצלה למקום). וכן נראה מהמדרש (שם פד, יד) שאמר [הקב"ה] אתם אומרים ונראה, ואני אומר ונראה, נראה דברי מי יקום, עיין שם בנזר הקודש. אלא דקשה מפני מה תחלה היו תמהים ולא האמינו כלל בהחלום, ועתה אחר שאמרו לכו ונהרגהו היו מסופקים. אלא הוא הדבר אשר דברנו, כל זמן שלא ראו ההעדר לא האמינו בהחלום, מה שאין כן אחר שאמרו לכו ונהרגהו, הרי הם מושלים עליו, ואין לך העדר גדול מזה, אז עלה בלבם ספק אולי אחר ההעדר הזה יתחדש הויה שמלך ימלך, ועל כן אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו. והבן כי נכון:
והנה, מה שזכה יוסף להיות מלך על עליונים עד שהשמש והירח וגו' משתחוים לו, בבחינת (שמואל-ב כג, ג) צדיק מושל, הטעם פשוט על דרך דאיתא בגמרא (שבת פח ע"ב) ובמדרש (ילקוט קרח רמז תשנב) שאמרו כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת (תהלים ח, ב) תנה הודך על השמים, ומה לילוד אשה בינינו. אמר לו הקב"ה החזר להם תשובה וכו', כלום גניבה יש בכם, כלום ניאוף יש בכם וכו'. וידוע פירוש הבינה לעתים (דרוש ל):
ולי נראה להסביר הדברים על פי האמור, כי כל דבר צריך להיות העדר קודם להויה, ואצל מלאכי השרת אין בהם העדר כלל, כי הם ברואים וקיימים באותו שלמות שנתן בהם השי"ת, מה שאין כן אדם ההעדר כרוך בעקבו, כי הוא בעל בחירה ויש בו כח להרע או להטיב, והוא משבר תאותו הגשמית ומבטל עצמו נגד רצון הבורא יתברך, ומזה נעשה הויה חדשה שהוא עושה את עצמו, על דרך שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בראשית א, כו ד"ה ועפי"ז), נעשה אדם, אני והאדם העושה את עצמו: ועל דרך זה פירש (ישמח משה) בפרשת בשלח (עה"פ וישב הים ד"ה ועיין) גם מאמרם ז"ל (ברכות יח.) צדיקים במיתתם קרוים חיים כו', כי החיות של הכל הוא אורו יתברך שמו, כאמור (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, והמרוחקים נקראים מתים נגד המקורבים, והנה הארתו יתברך שמו [הוא] רק למי שמבטל עצמו נגדו יתברך, והנה שבירת הטבע והתאוה הוא גם כן ביטול והוא מיתה לכח המתאוה בעת ההוא, ועל ידי זה מושך כח וחיות. והיינו במיתתן, על ידי מיתתן קרוים חיים, וההיפך ברשעים. וזהו שאמרו (ברכות סג ע"ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ר"ל ששובר וממית תאותו, כי שבירת הטבע הוא החיות, על דרך משל מי שמתענה לכבודו יתברך שמו אז מושך עליו חיות חדש מרצונו יתברך שמו. ועל דרך זה פירש (שם) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, היינו ביום הכיפורים, אז יתגלה עליכם חיות ורצונו יתברך שמו על כל השנה, ועל כן מערב עד ערב הבא, תשבתו שבתכם, תמשיכו מנוחה וגילוי רצונו יתברך שמו, עיין שם אמרי נועם:
ובזה נראה לי לפרש הא דאיתא בזוהר (שם קעז.), תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע (לעיל א, יא), הדא הוא דכתיב ועניתם את נפשותיכם וגו'. ר"ל, דכתיב עשב מזריע זרע, שיהא בו כח להצמיח מחדש, והיינו אחר שנעשה כלה ואבד ממשיך כח וחיות חדש להצמיח, כי ביטול הדבר הוא חיותו מחדש, ועל כן ועניתם את נפשותיכם וגו', והבן, שעל ידי ביטול התאוה תמשיכו חיות וגילוי רצונו יתברך שמו מחדש, והבן: ונחזור לעניננו, שדבר זה אינו במלאכים כלל לבטל את עצמם ולהתהוות את עצמם מחדש, רק במין האדם, שיש בידו לבטל עצמו ותאותו נגד רצונו יתברך, ואם כן כשהוא מבטל את עצמו הרי עושה את עצמו, על דרך וקוי ה' יחליפו כח חדש (עפ"י ישעיה מ, לא). ולזה גדולים ממלאכי השרת, וראוי ליתן התורה לבני אדם, והבן: וכן מצינו ביוסף הצדיק, שנאמר (להלן לט, יא) ויבא הביתה וגו' ואין איש, ואיתא במדרש (ב"ר פז, ז) ביקש עצמו, ולא מצא עצמו איש. ולא היה זה על דרך נס, רק שכל כך נפל עליו פחדו ויראתו יתברך שמו עד שלא מצא עצמו בגדר איש, ולא היה לו גבורת אנשים כלל, הרי ביטל את עצמו מגדר אנושי לכבודו יתברך שמו, ולזה זכה להיות איש שנאמר עליו (שם מא, לח) הנמצא כזה "איש" אשר רוח אלקים בו. ומה שלא מצא עצמו איש, פירושו בחינת העדר וביטול המציאות, מה שזה אי אפשר לשמש וירח, ולזה ראה בחלום שהם משתחוים לו, והבן:
והנה, בקריעת ים סוף נאמר (שמות יד, כז) וישב הים [וגו'] לאיתנו, ופירשו חז"ל (ב"ר ה, ה) לתנאו, שהתנה עמו הקב"ה להקרע לפני ישראל. ופירש בו מוזלה"ה פרשת בשלח (שם) על פי האמור כי ביטול הטבע הוא החיות, כמו כן הוא בכל הנבראים, כח חיותו הוא על ידי כח ביטולו, על ידי שיש בו כח לבטל טבעו בעת הצורך על ידי זה הוא קיים, והיינו תנאי התנה וכו', וזהו שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו, עיין שם הצריך לעניננו. ובזה הדבר מבואר, כמו שיוסף ביטל את עצמו וכחו הטבעי נגד רצונו יתברך שמו עד שלא היה בגדר איש, כמו כן זכה שמפני כך גם הים ביטל כחו וטבעו נגד רצונו יתברך שמו, ונקרע לפני ישראל ויהפך ים ליבשה, והבן זה. והיינו דכתיב ביוסף (להלן מט, כד) ותשב באיתן קשתו, ובים וישב הים לאיתנו, והבן:
נמצינו למידין כי בכל דבר העדר קודם להויה, והיינו דכתיב להלן (לח, א) ויהי בעת ההוא, אחר שהתחיל מלכות בית יוסף והיה צריך להתנוצץ אורו של משיח מלכות בית דוד, אז וירד יהודה מאת אחיו וגו', בחינת העדר קודם להויה חדשה. אז ויט "אליה" (היינו "אליהו" הנביא) אל הדרך, כדכתיב (מלאכי ג, כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום וגו', ונחסר הוא"ו, וכדמצינו כמה פעמים בקרא אליה בלא וא"ו, כי נתן הוא"ו משכון ל"יעקוב" כדאיתא במדרש (מדרש חסרות ויתרות אות לד, בתי מדרשות ח"ב עמ' רמג), ולכן ויאמר הבה נא אבוא אליך, כי הוא מסטרא דקדושה הצריך הזמנה והכנה, מה שאין כן מילי דחול לא חשיבי ולא בעי הכנה, כמבואר ברש"י ריש פרק קמא דביצה בסוגיא דהכנה (ב ע"ב ד"ה ואין יום טוב) עי"ש. וזה רמז נכון בעזה"י:
במדרש (ב"ר פד, ח) וישנאו אותו [לז, ד], כתיב (תהלים סו, ה-ו) לכו וראו מפעלות אלקים, וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, למה וישגאו אותו, כדי שיקרע את הים. ובבר אמרתי באופנים שונים. וגם עתה נאמר בהקדם להבין המבואר בכתבי האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין חנוכה עמ' שכו) בכוונות הברכות של הדלקת נר חנוכה, שהם הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלקים, הוי"ה אדנ"י. ועיין מה שכתב בזה בקדושת לוי (קדושה חמישית לחנוכה, סד"ה והנה ידוע). וגם אני אענה את חלקי על פי המבואר בדברי האר"י ז"ל בתפלת נעילה (שם, ענין יוה"כ דרוש ה עמ' רצג) בכוונת חותם, שהם ג' שמות אהי"ה, קמ"ג קנ"א קס"א, גימטריא חות"ם עם הכולל. ועיין מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) פרשת שמות (עה"פ ויאמר משה ד"ה וכדי) ופרשת בשלח (ד"ה עוד יתבאר ה' איש מלחמה [הב']) שעל שם זה נקרא כל דבר חותם, והוא שם מושאל, ממה שהשמירה בכל דבר קדושה שלא יגעו בו החיצונים הוא על ידי ג' בחינות אהי"ה גימטריא חות"ם, עי"ש:
והנה, כבר ביארנו (ייטב פנים, הוד והדר סוף אות ב), וכן כתוב בכתבי קודש של מוזלה"ה פרשת וישב (סד"ה עוד ביאור על דברי רש"י), כי נס דחנוכה שהיה נס נגלה, על כן היה על ידי שם הוי"ה ב"ה המחדש בטובו נסים נגלים, וכמו שכתב הראב"ע ריש פרשת וארא (שמות ו, ג. ועי' רמב"ן שם, ב). הרי לך כי ענין הנס נעשה על ידי ב' שמות הוי"ה אהי"ה, כמו שאמרו חז"ל (שבת כא ע"ב) שמצאו פך אחד של שמן מונח "חתום בחותמו" של כהן גדול, והיינו דרומז להנ"ל שהוא חותמו של כהן גדול, על דרך (סנהדרין לט.) אלקיכם כהן הוא. ואם כי אין הדבר יוצא מפשוטו שהיה חתום בחותמו של כהן ממש, אבל זה היה מפני שהיה משומר וחתום בחותם של שמות הנ"ל, והבן. וזהו שאומרים (זמר 'מעוז צור') יונים נקבצו וכו' ופרצו "חומת" מגדלי, "חומת" אותיות "חותם", ועל ידי זה טמאו השמנים, ומנותר קנקנים שהיה חתום בחותם כנזכר לעיל, נעשה נס וכו'. וזהו סוד (זכריה ב, ט) ואני אהיה לה [וגו'] "חומת" אש סביב וגו', אהיה דייקא "חומת" אותיות "חותם", והג' שמות אהי"ה הם "חומת" ירושלים, והבן:
והנה, ידוע (סוכה נב ע"ב) בכל יום יצרו של אדם מתגבר, ואלמלא הקב"ה עוזרו כו'. וכל שכן אם אין בטבע לעשות המצוה כלל רק ע"י נס, ודאי שהוא מתגבר ומעורר קטרוג של מדת הדין ח"ו. והוצרך הקב"ה אז לשתף מדת הרחמים עם מדת הדין ולהקדים מדת הרחמים, כשם שנאמר במעשה בראשית (לעיל ב, ד) ביום עשות ה' אלקים, ונעשה יחוד הוי"ה אלקים. אח"כ נתגלה עצמותו כביכול מתוך פעולותיו וממשלתו, וזהו יחוד הוי"ה אדנ"י. ועיין במה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת שמות בפסוק (ג, טו) זה שמי (ד"ה ועפ"ז) בביאור לשם יחוד, אז תבין דברינו אלו: ובכן נבא לפרש הפסוק לכו וראו מפעלות אלקים וגו', בהקדם דברי יערות דבש (ח"א דרוש ג) במה שאמרה שרה (לעיל יח, יב-יד) אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן ויאמר ה' וגו' ואני זקנתי, דהכוונה, דשרה גם כן כוונה על השי"ת שנראה לה כביכול בבחינת זקן מלא רחמים, ולזה התפלאה כי בשנותו הטבע היה לו להראות בבחינת בחור וגבור כמו שנראה על ים סוף (מכילתא בשלח, השירה פ"ד). ועל זה אמר ה' למה זה וגו' ואני זקנתי ממש כמאמרה. אך התירוץ על קושיתה כי היפלא מה' דבר, שהוא כל יכול, ומצדו לא יבצר מאומה, ולא נקרא דבר פלא רק מצד המקבל, כמו שהיה על ים סוף שהיה שרו מקטרג מה נשתנו אלו מאלו, וכמו שנאמר (שמות יד, כט) והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חימה כו' (מכילתא בשלח פ"ו), לזה הוצרך להראות בבחינת בחור וגבור לכבוש מדת הדין. מה שאין כן בשרה שלא היה קטרוג, נראה כזקן, ע"כ דבריו בקיצור:
וזהו שנאמר לכו וראו מפעלות אלקים, ושמא תאמר מאי וראו, הכי יפלא מה' דבר ומהו החידוש, על זה אמר נורא עלילה זו על בני אדם, שלא היו כדאי לזה מצד מדת הדין, ועם כל זה הפך ים ליבשה. זה וראו מפעלות אלקים, שגם מדת הדין נהפך לרחמים לישראל, ועשה כלה למצרים. והיה כאן שיתוף שני השמות, ובבחינת דעת, שנאמר (משלי ג, כ) בדעתו תהומות נבקעו, עיין בהפלאה ריש פרק קמא דכתובות (ה. ד"ה תוס') בהא דדריש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים, עי"ש. וכיון שהוצרך להמתקה ולהשתיק מדת הדין, היו צריכים לשמירה שלא ישובו המים על ישראל, וכל שמירה על ידי שם אהי"ה, וכן מבואר בזוהר הק' (בשלח מח. נב ע"ב) מה תצעק אלי (שמות יד, טו), בעתיקא תליא מלתא, ועיין במקדש מלך וברמ"ז (נב ע"ב), עיין שם, והיה על ידי יחוד הוי"ה אהי"ה. וזהו שנאמר (שם, ל-לא) ויושע הוי"ה, אחר כך נאמר וירא י'שראל א'ת ה'יד ה'גדולה, ראשי תיבות אהי"ה. וגם כן יחוד הוי"ה אלקים כמו שנתבאר. וכן כתוב בזוהר הק' (שם נג ע"ב) היד הגדולה, דכליל חמש אצבעות אחרנין, והיינו שתי ידים כאמור. וממילא נעשה יחוד הוי"ה אדנ"י הנ"ל, וכל זה על ידי המשכה ממקור יחוד הוי"ה אהי"ה. וזהו שנאמר בנהר יעברו ברגל, דלכאורה ברגל שפת יתר, אלא נתכוון שיעברו על ידי יחוד הוי"ה אהי"ה ע"ב קס"א גימטריא רג"ל, כמבואר בדברי האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין חנוכה עמ' שכו) במאמר (שבת כא ע"ב) עד שתכלה רגל מהשוק, עי"ש:
גם יש לומר על פי המבואר שם (עמ' שכז) בכוונת שעשה נסים, ב' פעמים אל"ף למ"ד [ומלואיהם] גימטריא ש"ע, על ידי זה נמתק אלקים במילוי יודי"ן גימטריא שי"ן, וה' אותיותיו, וזה "שעשה". וכמו כן על ידי זה נקרע הים, כי ש"ע גימטריא קר"ע. גם על ידי שם שד"י, קר"ע שט"ן (תקוני זוהר, תקון כא, נ ע"ב). והנה הוי"ה גימטריא כ"ו, עם שד"י, גימטריא ש"ם (שער הכוונות, כונת קריאת שמע דרוש ה עמ' קלז), וזהו (תהלים סו, ו) "שם" נשמחה בו, והבן:
גם יש לומר שהיה קריעת ים סוף על ידי שם אהי"ה, כי באותו שעה לא היו כדאי לזה, רק בשביל העתיד שיקבלו התורה, וכמו שאמר יתברך למשה בתחלה (שמות ג, יב) בהוציאך את העם וגו', עיין שם ברש"י. וזהו בחינת אהי"ה, זמין הוא לאתגליא להו בהר סיני במתן תורה, ובשביל זה נקרע הים לפניהם, וזהו בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה, והבן:
ומעתה יובן הא דאיתא הים נקרע בזכות משה כדכתיב (תפלת ערבית) בוקע ים לפני משה, ואיתא שנקרע בזכות יעקב, כדכתיב (תהלים קיד, ג-ז) הים ראה וינס וגו' מלפני אלקי יעקב, ועיין בנזר הקודש פרשת וישלח (עו, ד ד"ה בתורה) בפסוק (לעיל לב, יא) כי במקלי עברתי, עי"ש. ואיתא (ב"ר פד, ה) שבזכות יוסף. והכל עולה בקנה אחד, כי נסים חדשים בכח הוי"ה, שנס כזה היה על ידי משה כפירוש הראב"ע הנ"ל, ומשה קיבל נבואתו מבחינה זו, אספקלריא המאירה (זוהר וארא כג ע"ב), וזה מדת אמת, תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), ויעקב ומשה כחדא אזלו כידוע (תקוני זוהר, תקון סט, קא.), וגם גוף וברית כחדא חשבינן (זוהר פינחס רכג ע"ב), בסוד שני ווי"ן (שם וישב קפב ע"ב). וכן כתיב (לז, ב) תולדות יעקב יוסף, שהיה זיו איקונין דומה לו (ב"ר פד, ח), והבן. וכן כתב בכתבי קודש של מוזלה"ה (ישמח משה) פרשת וישב (ד"ה עוד ביאור על דברי רש"י) דזהו שנאמר (להלן לט, ב-ג) ויהי הוי"ה את יוסף וגו', שהיתה הצלחתו בכח הוי"ה, ועל כן וירא אדניו הצלחתו נגלה, והטעם כי הוי"ה אתו. מה שאין כן אם היה בכח יתר השמות, היה בחינת הסתרה, ולא היה אדניו רואה, עי"ש:
אולם עיקרו של קריעת ים סוף על ידי יוסף, כי כבר כתבנו שהיה על ידי יחוד הוי"ה אהי"ה, וזה על ידי יוסף כאשר אבאר, דהנה כתיב (שם, ח-ט) וימאן ויאמר וגו' הן אדני וגו' ואיך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים, הנה לא אמר וחטאתי לאדני, כי אם לאלקים, הרי שמה שפירש היה מיראתו של הקב"ה. וכן מבואר בפירוש במדרש רבה פרשת נשא (במ"ר סוף יד, ג), עי"ש. וצריך לדעת אם כן מה קאמר הן אדוני וגו' וכל אשר יש לו נתן בידי, דמשמע לכאורה שבשבילו פירש. אבל האמת כאשר ביארנו כבר על הפסוק (לט, ב) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח, המבואר באלשיך שם (ד"ה ויתכן) שהיה מה' למעלה מהטבע, כי ויהי בבית אדניו המצרי, ושם מצד הטבע אין עבד מלך (ב"ר פט, ז), ע"ש. וזה אומרו כאן, הן אדני וגו' וכל אשר יש לו נתן בידי וגו', על כרחך מאת ה' היתה זאת לשנות הטבע בשבילי, ואנכי מושגח מאתו יתעלה ביתר שאת, אם כן איך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים, תקיף ובעל היכולת לשנות הטבע, והבן. הרי שפירש בהיותו עתה מושגח למעלה מהטבע, על כן לא יאתה אליו עשות ככה. עוד מצינו שפירש בשביל מה שיהיה לעתיד, שאמר לו יעקב עתידין השבטים שיכתב שמם על האפוד, רצונך שימחה שמך מתוכם, שנאמר (משלי כט, ג) ורועה זונות יאבד הון, מיד (להלן מט, כד) ותשב כו', כדאיתא בסוטה פרק אלו נאמרין (לו ע"ב). הרי שפירש בשביל שהתישב בדעתו, איש כמוני אשר אהיה חקוק על האפוד יעשה כזה, וזה בחינת אהיה בעתיד. ונמצא פירש בשביל הוייתו עתה, ומה שיהיה לעתיד. ומכל זה עשה למעלה יחוד הוי"ה אהי"ה, מדה כנגד מדה, כי ה' צלך (תהלים קכא, ה), וכבר נתבאר שבכח זה נקרע הים, הרי לך שהיה בזכות יוסף: ואם נרצה להעמיק יותר מצינו שעשה יחוד הוי"ה אלקים, הוי"ה אדנ"י. כי אמר הן אדני וגו', ואיתא במדרש (ב"ר פז, ה) שאמר לה מתיירא אני מה' אדון כל הארץ, ואמרה לו איננו, השיב לה (תהלים קמה, ג) גדול הוי"ה וגו'. ולכן דייק בדבריו וחטאתי לאלקים, כי כל כוונתי מיראת הבורא. הרי כי בתחלה הזכיר שם אדנ"י, ובאמצע שם הוי"ה, ובסוף שם אלקים, ומיראת כל זה פירש, הרי שעשה יחוד הוי"ה אדנ"י, הוי"ה אלקים, הוי"ה אהי"ה, בחינת נס דחנוכה וקריעת ים סוף לפי מה שביארנו. ולכן ויהי י'הו"ה א'ת י'וסף ראשי תיבות יא"י, גימטריא אהי"ה, וכמו שכתב בעל הטורים פרשת וארא (ו, ג) בראשי תיבות של האבות. ו'יהי א'יש מ'צליח, ראשי תיבות גימטריא הוי"ה אהי"ה. וכן מ'אל א'ביך ו'יעזרך ראשי תיבות גימטריא הוי"ה אהי"ה, והיינו דכתיב ואת שד"י ויברכך (להלן מט, כה), בחינת צמצום, שאמר לעולמו די (חגיגה יב.), להראות לבריות להספיק במועט ולשמור רסן תאותם על פי גבולי התורה, וכידוע מדברי עוללות אפרים. וגם בכח שם זה נקרע הים, כאמור למעלה:
ובזה מבואר המדרש, כתיב לכו וראו וגו', וסיפא דקרא הפך ים ליבשה בנהר יעברו ב"רגל", בחינת הוי"ה אהי"ה, שבמילואם ע"ב קס"א עולה רג"ל. וזה היה על ידי יוסף, וזה בנהר בזכות יוסף הנקרא (זוהר מקץ קצג ע"ב) נהר, יעברו ברגל. ולכן וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם, והבן:
והנה קמה אלמתי וגם נצבה [לז, ז]. גם מה דאיתא במדרש (ב"ר פד, ח) וישנאו אותו (לז, ד), כדי שיקרע הים לפניהם. לא אמר להם, רק לפניהם. גם להבין למה נקרע הים בזכות יוסף דייקא, מלבד פשוטן של דברים בזכות וינס ויצא החוצה (ב"ר פז, ח). בהקדם הא דאיתא במדרש (ש"ר כג, יב עה"פ תהלים מ, ג-ד), ויקם על סלע רגלי בים, כונן אשורי שעברו ביבשה, ויתן בפי שיר חדש וגו'. ופירש הגאון בן השל"ה ז"ל (ווי העמודים) בסופו עמוד השלום סימן ז"ך, לומר כי הצלתם לא היה בטבע, כדמצינו ביבמות (קכא.) ברבי עקיבא שנטבע במים שאין להם סוף, ואמר לו רבן גמליאל מי העלוך, ואמר לו על כל גל וגל נענעתי לו ראשי כו'. הרי בשביל הכנעה והשתחויה ניצול. וכן מצינו במדרש (ב"ר נו, ב) הכל בשביל השתחויה. וזה הורה המדרש, שהיה הצלתם בדרך נס ולא בטבע, כי ויקם על סלע רגלי בים, שהקימני בקומה זקופה לא בהכנעה והשתחויה, ואף על פי כן כונן אשורי שעברו ביבשה, עי"ש: עוד נקדים הא דאיתא במדרש וישלח (שם עח, ח), וישתחו ארצה שבע פעמים (לעיל לג, ג), למה שבע, על שם (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם. ופיר(ו)ש הנזר הקודש (עח, יא ד"ה למה), כמו שיש בקדושה ז' מדות הקדושות כמו כן יש ז' מדרגות הסטרא אחרא, זה לעומת זה, לזה השתחוה שבע פעמים, שבע יפול מכח הז' מדרגות הסטרא אחרא, ולבסוף וקם, היה לו תקומה בהגיעו לשער הח', ששם אין מגע עכו"ם כנודע (זוהר וישב קפ.), ע"כ דבריו. וידוע (שם משפטים קי.) כי בחינת יוסף עולה למעלה עד הדעת, ומצינו בגמרא (חגיגה טז.) בני אדם יש להם דעת כמלאכי השרת והולכים בקומה זקופה כמלאכי השרת. כי זה תלוי בזה, מי שיש לו דעת הולך בקומה זקופה, והבן זה. ועל כן מובן שמה שנקרע הים בלא השתחויה לפניו רק בקומה זקופה, היינו בזכות יוסף שעולה עד הדעת, ששם אין מגע עכו"ם ואין צריך להשתחות: וזה שסיפר להם יוסף והנה קמה אלמתי וגם נצבה, היינו בקומה זקופה, כפירוש רש"י שעמדה בזקיפה. וזהו שאמר המדרש כדי שיקרע את הים לפניהם דייקא, היינו שלא השתחוו ולא נפלו על פניהם, כי אם לפניהם דייקא, בקומה זקופה. והיינו דכתיב (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, כי ידוע שם יעקב מורה על שם עקב (לעיל כה, כו), ענוה ושפלות, ושם ישראל על התנשאות, כי שרית וגו' (שם לב, כט). וזהו שנאמר ויושע ה' וגו' את ישראל דייקא, בחינת שם ישראל בקומה זקופה, מיד מצרים, כאמור:
עוד יתבאר והנה קמה אלמתי וגם נצבה ונוי [לז, ז]. על פי שפירשתי והיה ראשיתך מצער וגו' (איוב ח, ז), כי כבר אמרו (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח וכו', ואף על פי כן לפעמים צריך להשתמש במדת הגאוה, כדכתיב (דברי הימים"ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', דהיינו במקום שצריך להשתמש במדת עזות, וכן אמר דוד (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים וגו'. וענין זה נחוץ מאד בדור האחרון הזה, אשר רבו המתפרצים בעם לפרוץ גדר וגבול שגבלו הראשונים, ולעומתם צריכים החרדים לדבר ה' לעמוד נגדם בעזות דקדושה להכניעם ולהשפילם ולהפר עצתם לבל ירימו יד להרוס הדת חלילה. וזהו שאמרו חז"ל (סוטה מט ע"ב) בעקבות דמשיחא חוצפא יסגי, היינו זה לעומת זה, חוצפא דקדושה נגד חוצפא דסטרא אחרא. וזהו שנאמר והיה ראשיתך מצער, בראשית הימים ושנים קדמוניות היה חשוב מדת ענוה, הלא מצער הוא, ואחריתך, היינו באחרית הימים כגון בדורות האחרונים, ישגה מאד, כלומר כל מה שישגה האדם ויגבה לבו בדרכי ה' נגד המלעיגים, זה חשוב מאד: ולזה רימז יוסף על הדור האחרון, והנה קמה אלמתי וגם נצבה, בקומה זקופה נגדכם, על כן והנה כו' ותשתחוין לאלמתי, והבן:
ועל דרך רמז מוסר יש לפרש והנה קמה וגו' והנה תסבינה וגו' [לז, ז]. על פי מה ששמעתי לפרש (קהלת א, ו) הולך אל דרום (על דרך (בבא בתרא כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים. כלומר מי שפונה אל דרך התורה נקרא "הולך" למחוז חפצו, ויגיע לתכלית האמיתי), וסובב אל צפון (שאינו מגיע למקום מיוחד, הוא על דרך (שם) הרוצה להעשיר יצפין. דהנה מי שפונה לרדוף אחר בצע כסף נקרא "סובב", שאינו מגיע לסוף ותכלית, כמו הסובב בעיגול שאינו מגיע לשום קצה ובכל מקום עומד באמצע, כמו כן אוהב כסף לא ישבע כסף, ומה בצע בכל העשירות, כי לא ירד אחריו כבודו והונו ורכושו, ויעזבו לאחרים חילם חלילה. ובעוד שהוא) סובב סובב (בעולמו), הולך הרוח (למקומו למעלה), ועל סביבותיו (מחמת שסיבב ללא תכלית) שב הרוח, חוזר ומתגלגל שוב שנית עדי יתוקן, ע"כ דברי המפורשים: ובזה פירשתי (ראה פר' קדושים ד"ה לא) לא תקפו פאת ראשכם, לשון מקיף וסובב, היינו לא תקיפו ותסובבו ללא סוף ותכלית בימי הבחרות והילדות ראשית ימי אדם, ולא תשחית את פאת זקנך (ויקרא יט, כז), כי חנוך לנער וגו' גם כי יזקין לא יסור (משלי כב, ו). וזהו שאמר משה (בפרשת דברים (ב, ג)) רב לכם סוב את ההר הזה (הוא עולם הזה), פנו לכם צפונה לשום עיניכם לרב טוב הצפון לעולם הבא: וזהו שאמר יוסף הצדיק, והנה קמה אלמתי וגם נצבה (במקום מיוחד, הוא התכלית האמת), והנה תסבינה אלמתיכם (בבחינת סובב ללא תכלית, על כן) ותשתחוין לאלמתי. והבן הדבר:
עוד יתבאר והנה קמה אלמתי וגם נצבה וגו' [לז, ז]. על פי מה ששמעתי משמיה דגברא רבא רבינו הקדוש מה"ר מנחם מענדיל מרומנוב שפירש מי יעלה בהר ה' (תהלים כד, ג-ד), על דרך שאמרו (אבות פ"ד מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה, מלשון (לעיל ד, ה) ואל מנחתו לא שעה, כלומר אין אדם שאין לו שעה שבו ישעה אל עושהו ויפשפש במעשיו ויקבל עליו עול מלכות שמים באמת, ובאותו שעה הוא עולה למעלה, אבל אחר זה ירד ממדרגתו, ולא יקום במקום קדושתו. וזהו שנאמר מי יעלה וגו' ומי יקום במקום קדשו ולא ירד ממדרגתו וממקומו, (על זה אמר, מי שהוא) נקי כפים ובר לבב, שיש לו לב טהור, ועבודתו עבודת אמת מעומקא דלבא, ואז פיו ולבו שוין, ועל זה נאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד. אבל מי שאינו בר לבב, כי אם עודו נאחז בסבך תאות עולם הזה, ואין עבודתו זכה ונקיה כי אם עוד יש בו סיגים, זה הוא הנופל ממדרגתו ולא יקום במקום קדושתו, כי אם עולה ויורד, זה תורף דבריו של רבינו הקדוש ביתר ביאור:
וזהו שאמר להם יוסף והנה אנחנו מאלמים אלמים וגו', לפעמים עומד ולפעמים חוזר ונופל, כדרך אלומי השדה, אבל והנה קמה אלמתי וגם נצבה ואיננו נופל ממצבו, והטעם, כי הוא בר לבב, וכמו שנאמר למעלה (לז, ג) כי בן זקנים הוא לו, ותרגומו "בר חכים", מלשון בר וזך. אבל והנה "תסבינה" אלמתיכם כמו עיגול הסובב, עולה למעלה ויורד למטה, כי עבודתכם אינה זכה ונקיה, ולכן ותשתחוין לאלמתי: והנה תסבינה אלמתיכם וגו' [לז, ז]. להבין אומרו תסבינה, יתבאר על פי מה שכתוב בסתרי תורה בזוהר חדש (ריש) פרשה זו וז"ל, על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב, ו), אמר הקב"ה אנא גזרנא שיהא עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, ויהא ההוא צדיק שליט על הארץ [ויהוון כל בני עלמא מתברכין על ידוי], הדא הוא דכתיב (להלן מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כמה דהאי עין קיומא דגלגלא דלא יכלא לאתקיימא אלא בבת עין, הכי נמי יוסף איהו כעין לכל אינון שיתא דסחרין ליה, מימינא תלתא ומשמאלא תלתא, ואיהו מקיים לון. והכי [איהו] לכל עלמא, דהא כל עלמא לא קיימא אלא על אינון שיתא ושביעאה דעלייהו, וקרא קודשא בריך הוא לצדיק ברזא דשבת כו'. מאן יום השבת, דא צדיק. אמר הקב"ה, אתון חללתון להאי שבת, דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין, ואתון חללתון יתיה ועבדיתון יתיה עבד ע(ו)בדין, אף אתון תסבלון האי עבודה קשיא, עכ"ל. נמצא שיוסף הוא בחינת שבת, מרכז העיגול וימי החול מסבבין אותו, ד'ה'ו' קמיה שבתא, א'ב'ג' לבתר שבתא (פסחים קו.), ומיניה מתזנין כל ימי החול, וכל ברכאן ביומא שביעאה תליין (זוהר יתרו פח.), כמו כן יוסף מרכז העיגול בחינת בת עין, ואחיו מסבבים אותו, וזהו שנאמר תסבינה אלמתיכם ולכך ותשתחוין לאלמתי:
וזהו שנאמר להלן (לז, כא) לא נכנו נפש, דהוה ליה למימר לא נכה נפש, ורש"י נלחץ לומר מכת נפש, עיי"ש. ועוד, היה ראוי לומר לא נכנו בחול"ם, אבל אומרם במלאפו"ם משמע לכאורה על עצמם, על דרך שמצינו בגמרא (סוטה לה.) לענין מרגלים, אל תקרי ממנו (במדבר יג, לא) במלאפו"ם, כי אם ממנו בחול"ם. ועיין תשובת מאיר נתיבים סימן נ"ה לענין גט על ידי שליח איך יאמר ממנו, ולפי דבריו ניחא. ולדרכנו נאמר, כי שבת בחינת נפש של כל ימי המעשה, כדכתיב (שמות לא, יז) שבת וינפש. ופירשו שהוא בחינת נפש, עיין שם באלשיך (שם) ובאור החיים (לעיל ב, ג ד"ה כי בו). כמו כן יוסף היה בחינת נפש, והם בחינת גוף לנגדו, וזהו שנאמר לא נכנו (כלומר את עצמנו, כי הוא בחינת) נפש, והבן: