אור ברסלב
ייטב לב בראשית על פרשת וישלח

ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת וישלח

על פרשת ויצא

וישלח יעקב מלאכים וגו' [לב, ד-ו]. יש לדקדק, למה לא אנשים. ויצו אותם לאמר "כה תאמרון לאדוני לעשו". הוא שפת יתר, דהרי קאי על וישלח אל עשו וכו', והיה די לומר ויצו אותם לאמר כה אמר עבדך יעקב וגו'. עם לבן גרתי. פירש רש"י ותרי"ג מצות שמרתי וכו'. פירושו, אם כן לא תוכל לי. או יאמר כי לא תקנא על הברכה, כי לא בשביל הברכה זכיתי למה שבידי, כי אם מכח עצמי, כי תרי"ג מצות שמרתי על כן ויהי לי בזכותי שור וחמור וגו'. אבל אכתי קשה שהיה די לומר ותרי"ג מצות שמרתי, ולמה ליה לאשמועינן רבותא עם לבן גרתי ואף על פי כן תרי"ג שמרתי. ואשלחה "להגיד" לאדוני וגו'. פתח באמירה וסיים בהגדה: והנראה לי בזה על פי מאמרם (ב"ר סג, ו), ויתרוצצו הבנים בקרבה (לעיל כה, כב), כשהיתה עוברת על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ועל פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. ואם כן, מה רבותייהו בהפרדם זה לתומו וזה לרשעו. אבל מבואר בספר ישמח משה תולדות (עה"פ ויתרוצצו ד"ה עוד) על פי שנתגלה לו בחלום שהוצרכו לחזק כל אחד מכח בחירתו, לאשר היו מעורבים יחד במעי אמם ושאב זה מזה כח המנגד לדרכו, ובכל זאת כל אחד מהם עמד בשלו זה לטוב וזה לרע. וזהו שנאמר (שם, כג) ממעיך יפרדו כל אחד לדרכו, ולאם מלאם שואב, על כן יאמץ ויתחזק בבחירתו, עי"ש באורך:

ואם כן אלו היה יעקב אומר להודיע לעשו כי תרי"ג מצות שמר, לא היה זה נחשב בעיני עשו לכלום, כי הוא ידע מאז מימי קדם כי בכך נוצר יעקב במעי אמו מכח קדושת אבותיו. ולא יאשם את עצמו על רשעו, כי הוא בא רק מכח הזוהמא. ולכן שלח לו יעקב במרמה וחכמה, עם לבן גרתי ואף על פי כן תרי"ג שמרתי, וזה הוא רבותא שהוצרך לבחירתו, ומכחו זכה לצדקתו. אבל לא שלח להודיע כי הרבותא הוא כי עם עשו גרתי במעי אמו (כלשון חכמים בפרק קמא דברכות (י.) גבי דוד דר במעי אמו וכו') ולא למדתי ממעשיו לפרכס על בתי עבודה זרה כי אם על בתי כנסיות, כי הלא אז חזר עליו להשלים אתו ולמצא חן, ולא יאתה לביישו בדברים כאלו לעיני האנשים אשר אתו. אבל הטמין זה ברמז להשלוחים המלאכים היודעים מחשבות אדם ותחבולותיו (עיין תוספות פרק קמא דשבת דף י"ב ע"ב (ד"ה שאין)), והם יאמרו לעשו עם לבן גרתי וכו', באופן שעשו בלבבו יבין כי עליו מוטל המשא הזה שעמו גרתי במעי האם ותרי"ג שמרתי, כי הלא הוא היודע מכח עצמותו שיש בו נטיה לטוב מכח מה ששאב מיעקב, ומתחזק בבחירתו לרע, וידיעת ההפכים בשוה שכמו כן ביעקב, ורבותא יתירה הוא ליעקב מה שעודנו בצדקתו מכח עצמו, ולא מכח קדושת אבותיו לבד. וזה התכת הכתובים, וישלח יעקב מלאכים וגו' (למען ישכילו אשר עם לבבו), ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי, ביאורו, כמו שאני אומר עם לבן גרתי ותרי"ג שמרתי, כה תאמרון זה המאמר בלב לאדוני לעשו עמו גרתי ותרי"ג שמרתי, והוא יבין הדבר לאשורו להשכילו היטב, ואשלחה להגיד לאדוני (כלומר לא לאמר בפה כי אם להגיד, ותרגומו לחואה, שהוא ענין השכלה והטמנה ברמיזה, וכפירוש רש"י (לעיל כז, מב) ויגד לרבקה, ברוח הקודש) למצא חן בעיניך, על כן לא יאתה לבא בדברי ריב, כי אם בדברי שלום:

וזהו שנאמר להלן (לב, כט) לא יעקב יאמר עוד שמך, כי יעקב לשון עקב, המורה שהוא סוף ועקב של אבותיו, כי אם ישראל, אותיותיו "לי ראש" (שער הפסוקים, פר' וישלח עמ' פב), שהוא התחיל בראשיתו בבחירתו, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, פירש רש"י עשו ולבן, ולפי פשוטו איפכא מיבעיא ליה עם לבן ועשו. ולדרכנו ניחא, תחלה עם עשו במעי אמו ואחר כך עם לבן. ותוכל, ביכולתך וכחך. והבן, כי הוא ענין נחמד:

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' כה תאמרון וגו' עם לבן גרתי וגו' [לב, ד-ה]. על פי מה שכתב הבאר מים חיים פרשת עקב (ד"ה ונשל), ונשל יי' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט וגו' (דברים ז, כב), כי ידוע אשר אור הקדושה הבא אל האדם מלמעלה צריך לבא לאט לאט, כי אם היה בא אליו בפתע פתאם לא היה יכול לסבלו, כמו איש אשר יצא פתאם מחשך לאור גדול כהה מאור עיניו, ועל כן צריכה הקדושה לבא בהדרגה דרגא אחר דרגא. וזהו שנאמר ונשל וגו' מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה דקדושה, ותתבטל ממציאות, ע"כ דבריו: והנה, להלן (לב, ח) כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו, פירש רש"י אם יהרוג את אחרים. מזה מבואר שלא רצה יעקב להרוג את עשו, וכתבו המפורשים הטעם, שראה שבתוכו ניצוצות הקדושים נשמות גרים העתידים לבא להתגייר. ולפי זה נאמר, הלא ידוע שצורתו של יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד (תקוני זוהר, תקון כב, סה ע"ב), ושופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון (בבא מציעא פד.) יציר כפיו של הקב"ה, והיה חש יעקב כאשר פתאם יראנו עשו יכהו עיניו ויעשה גל של עצמות, כי לא יוכל לסבול גודל קדושה החופף על פני יעקב. ולזה נתחכם יעקב להרגילו מעט מעט, וישלח אליו מלאכים תחלה טרם ראותו את פניו, וכאשר ירגיל לראות פני מלאכים בלבוש דהאי עלמא אזי יהא ביכולתו לראות פני יעקב הגדול מהם, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג.), שהרי הם נעשו שלוחים שלו. ושלא יקשה בעיניו מפני מה לבן הארמי שהיה כמוהו ברשעתו ולא נתבטל במציאות מכח קדושת פניו של יעקב, לזה הקדים לו תירוץ, כי ללבן בא פלג גופא, בלא אשה ובלא בנים הן שבטי יה, ואז לא היה לו תואר פניו שיש לו עתה שהיה בבית לבן עשרים שנה ושמר תרי"ג מצות ולא למד ממעשיו, וגם כי חזי לאצטרופי ליה זכות י"ב שבטיו שענפיו חופין את עצו, ולכן מאז כאשר גר אתו ונתאחר שם הורגל לבן לאט לאט לסבול קדושתו ולא נתבטל. מה שאין כן עשו שלא ראה אותו מיום ברחו לבית לבן, והוא יושב במקום טומאה ארץ חשך ואפלה, אם פתאם יראנו יתבטל ממציאותו, ולזה הוכרח לשלוח לו מלאכים תחלה, כדי שאחר זה יהא ביכלתו לקבל פני יעקב בקדושתו. ומזה עצמו יקח עשו ראיה כי יעקב שוקד בתקנתו ורוצה בקיומו, ועל ידי זה מהראוי שימצא חן בעיניו, כי אלו לא היה רוצה בקיומו לא היה שולח אליו מלאכים תחלה כאמור:

וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו קודם לו, אל עשו אחיו, כלומר אם שהיה אחיו ומכירו מקודם, על זה אמר ארצה שעיר שדה אדום, כלומר שהמקום ארץ ציה וחשך מקור הקליפה גרם לו להשתקע בטומאה ורשעות עד שלא היה ביכלתו לקבל פני קדושת יעקב לפי מדרגתו של עתה. ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו' שאני שולח לו מלאכים תחלה מפני שאני רוצה בקיומו, שלא יתבטל ממציאות, מפני כי עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי כפירוש רש"י, ואין לך נסיון גדול מזה, וגם ויהי לי שור זה יוסף, וחמור זה יששכר, וכדאיתא במדרש (ב"ר עה, יב), וכל האי חזי לאצטרופי כי פני הוא בקדושה בתוקף וביתר שאת ואיננו כתמול שלשום, ולא יוכל שאתו מבלעדי שליחות המלאכים תחלה. וגם נתכוון שלא יקשה בעיניו מלבן שלא נתבטל מפניו במציאות, על זה אמר עם לבן גרתי ואחר עד עתה, כלומר והורגל עצמו לסבול קדושת פני מעט מעט, לא כן אתה בראותך אותי פתאם, על כן ואשלחה, פירוש מה שאשלחה הוא להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, כלומר להגיד לאדוני שאני רוצה בקיומו, ובשביל זה אני כדאי למצוא חן בעיניך:

וזה עצמו שאמר להלן (לב, כא) בענין המנחה, כי אמר אכפרה פניו דטומאה, במנחה ההולכת לפני שהיה שורה עליה ענין קדושה, ואחרי כן אראה פניו, אולי ישא פני, כלומר יסבלני וישאר בקיומו, כי יהא רגיל בזה מעט מעט, והבן: ב) וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' [לב, ד-ח]. יש לדקדק טובא. א', אומרו לפניו. ב', מה דדייק כה תאמרון. ג', להבין פירוש רש"י עם לבן גרתי ולא נעשיתי שר וחשוב, דבר אחר ותרי"ג מצות שמרתי, למאי הודיע זה לעשו ששמר תרי"ג מצות, ועיין בכלי יקר (לב, ה) מה שכתב בזה. ד', וישובו וגו' וגם הולך לקראתך, אומרו "וגם" צריך ביאור, ושפת יתר הוא לכאורה. ה', להבין אומרו (לב, כט) לא יעקב יאמר עוד שמך וגו'. והוא בהקדם מה שכתוב למעלה מן הענין (לב, ב) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים וגו', ופירש רש"י מלאכי ארץ ישראל שבאו לקראתו. יש לפרש על פי הכלל שהקשו איך אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג מצות, ובפרט התלוים בארץ, ותירצו, על ידי המחשבה שרוצה לקיים, הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.). ובהקדם מה שפירש השל"ה בשם אביו פרשת ואתחנן (פרק תורה אור אות ב ד"ה ויאמר) על הפסוק רב לך (דברים ג, כו), רב טוב צפון לך (רש"י שם), אף על מה שלא קיימת במעשה, רק במחשבה, כמו כן אלה המצות התלויות בארץ, מעלה אני עליך כאלו עשיתם (סוטה יד.), עיי"ש ותבין:

ולפי זה נאמר, כי יעקב בעודו בחוץ לארץ ודאי היתה דעתו לחזור לארץ ישראל ולקיים מצות התלויות בארץ, ובפרט בעת הליכתו לארץ ישראל ודאי יהב דעתיה לקיים המצות של ארץ ישראל, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וממחשבה זו נבראו מלאכים מאותן המצות, וכדתנן (אבות פ"ד מי"א) העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, ואותן המלאכים שנעשו ממצות שלו באו לקראתו לחוץ לארץ, כי שם נבראו בלכתו על מנת לקיים. והנה נודע (כתובות סו ע"ב) כי אם מקיימין ישראל תרי"ג מצות, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן. ועל ידי מה יוכלו לקיים, על ידי עסק התורה על מנת לקיים, וכמו שאמרו (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כו', והיינו דכתיב (לעיל כז, כב) הקול קול יעקב, ואמרו ז"ל (ב"ר סה, כ) כי אז אין הידים ידי עשו. אמנם עשו היה סובר כי בהיותו בחוץ לארץ נחסר לו הרבה מצות התלוים בארץ שלא היה יכול לקיימם בפועל, וכמו כן מצות כיבוד אב ואם. אבל האמת כי יעקב קיים הכל, אחד מהם לא נעדר, והיינו על ידי מחשבתו הטובה שחישב לקיימם בחזרתו, והקב"ה צרפה למעשה, והראיה, שהרי בלכתו לארץ ישראל על ידי מחשבתו על מנת לקיים נבראו מלאכים שבאו לקראתו, כאמור:

ונקדים, דבכתובות פרק קמא (ח.) איכא פלוגתא, מר סבר בתר מעשה אזלינן, ומר סבר בתר מחשבה, עיי"ש. ואם כן אולי יאמר עשו דלא אזלינן בתר מחשבה ואינה מועלת כלל להצטרף למעשה, ולזה וישלח יעקב מלאכים לפניו, ר"ל אותן שנאמר למעלה שבאו לקראתו לחוץ לארץ, והיינו ששם נבראו על ידי מחשבתו הטובה, ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו', ר"ל כמו שהם נבראו על ידי מחשבתו הטובה דאזלינן בתר מחשבה, כמו כן נבראו מלאכים מכל התרי"ג מצות, כי היה בדעתו ובמחשבתו לקיימם בעת שיבואו לידו ואפילו מצות התלויות בארץ, כי עם לבן גרתי, פירוש שכל ימי לא הייתי שם בבחינת תושב אלא בבחינת גר, כי היה דעתי לחזור לארץ ישראל. ושמא יאמר על ידי שהיה בערום ובחוסר כל, על דרך (בבא מציעא עה ע"ב) מאן דביש ליה בהאי מתא כו', לזה אמר ויהי לי שור וחמור וגו' ועם כל זה היה דעתי לחזור, אין זה אלא כדי לקיים מצות התלוים בארץ, ואם כן נחשבו כאלו כבר קיימתים בפועל, כי מחשבה טובה מצרף למעשה דבתר מחשבה אזלינן, ואם כן אין לי לפחוד ממנו כלל, כי בזמן שהקול קול יעקב אין הידים וכו'. ואשלחה להגיד לאדוני רק למצוא חן, ולא מחמת פחד ומגור כלל. ואמנם לעומת זה בא עשו בטענה כנגדו, דאם כן דבתר מחשבה אזלינן אם כן מגיע לו הברכות, כי ידוע שיעקב רימה ליצחק בברכו אותו, ובמחשבה היה סובר שהוא עשו. וזהו שנאמר וישובו המלאכים וגו' וגם הולך לקראתך, ר"ל באותו הכח עצמו שאתה הולך מטעם דבתר מחשבה אזלינן, באותו הכח עצמו גם הוא הולך לקראתך לאמר שהברכות שלו מטעם דבתר מחשבה אזלינן, ואז כשמוע יעקב ויירא מאוד ויצר לו וגו':

אבל האמת כי הגם דלענין קיום המצוה אזלינן בתר מחשבה, עם כל זה הברכות הם ליעקב כדת וכהלכה, דלענין זה לא אזלינן בתר מחשבה. ואבאר זה, דהרי קיימא לן (קידושין מט ע"ב) דברים שבלב לא הוי דברים, ולפי זה יש להבין מדוע לענין פגול בקדשים מחשבה מפגלת להרבה פוסקים, וכמו כן לענין חמץ ביטול בלב סגי (עי' פסחים ד ע"ב טור או"ח סי' תלו), ולענין תרומה קיימא לן (ביצה יג ע"ב) דניטלת במחשבה, דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם וכו'. אבל הענין דבדברים שבין אדם למקום מחשבה לחודיה סגי, כי ה' חוקר לב ובוחן כליות ולפניו נגלו כל תעלומות, על כן אצל השי"ת המחשבה מהני כמו מעשה. אבל בדברים שבין אדם לחבירו גזרה התורה דדברים שבלב לא הוי דברים, כי אין אדם יודע מטמנותיו ומחשבותיו של חבירו. ואם כן אצל קיום המצוה, שזה בין אדם למקום ב"ה, מחשבתו הוי כמעשה, ואזלינן שפיר בתר המחשבה. אבל לענין הברכות שבירך יצחק את יעקב, שזה ענין הקנאה (טוב עולם הזה) בין אדם לחבירו, הגם אי היה סובר במחשבתו שזה עשו, דברים שבלב לא הוי דברים ולא אזלינן בתר המחשבה כלל. ולכן כאשר נאבק השר עמו וירא כי לא יכול לו, אז נודע לו כי בדין מגיע הברכות ליעקב, ולזה נתגבר עליו, ועל כן אמר לו לא יעקב וגו' כפירוש רש"י, כי שרית, ר"ל כי הרי נתקיים בך הוי גביר לאחיך (כז, כט), על כרחך משום דבתר מעשה אזלינן ולא בתר מחשבה. ושמא תאמר אם כן לענין קיום המצות מדוע אזלינן בתר מחשבה, שהרי על ידי זה נבראו המלאכים בלכתו לארץ ישראל על מנת לקיים המצות, ולזה השיב עם אלקים ועם אנשים, כלומר לענין קיום המצות שזה עם אלקים החוקר לב אזלינן בתר מחשבה, ולענין הברכות הוא עם אנשים שבין אדם לחבירו, דברים שבלב לא הוי דברים, על כן ותוכל. ונכון, והבן:

ג) או יאמר וישלח יעקב וגו' כה תאמרון וגו' [לב, ד-ז]. יש לדקדק, א', כה תאמרון, שפת יתר לכאורה. ב', להבין אומרו גרתי, ופירש רש"י תרי"ג מצות שמרתי וגם פירוש הבעל הטורים גרתי תגרי, למאי שלח זה להודיע לעשו. ג', ויהי לי וגו' ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן, צריך ביאור, הכי בשביל שיש לו ימצא חן. ורש"י נלחץ בזה לפרש להודיע שאני בא אליך, ולדבריו הרי זה מקרא קצר: והנראה לי בזה, בהקדם מה דאיתא במדרש סוף ויצא (ב"ר עד, טז) על וישב לבן למקומו (לעיל לב, א), ופגעו בו לסטים ולקחו כל אשר לו, עיין שם ובנזר הקודש (עד, יד ד"ה דווים), ובספר באר מים חיים (ס"פ ויצא ד"ה וישכם) שפירש על פי זה ויפגעו בו ר"ל בלבן, מלאכי אלקים (שם, ב), עיי"ש. ויעקב ראה כל זה, כדכתיב (שם, ג) כאשר ראם. ויש להבין, הלא אכתי לא עשה לו מאומה רק שחישב לעשות לו, ומפני מה נענש. וצריך לומר על פי מה שכתבו תוספות סוף פרק קמא דקדושין (לט ע"ב ד"ה מחשבה) דבבן נח מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, ויליף לה מעשו, דכתיב (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה:

ומעתה נאמר שזה שלח יעקב לעשו, שישוב ממחשבתו הרעה אשר חישב עליו ויתפייס עמו, דאם לא יעשה כן, ענש יענש כאשר נענש לבן על מחשבתו הרעה לבד. וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו', היינו אותן המלאכים שלקחו כל אשר ללבן, ויצו אותם לאמר כה תאמרון, ר"ל כמו שהיה אצל לבן תודיעו ותספרו לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, שהלך עמי ברמאות ואני הלכתי עמו בתמימות, ולא כמו שאמרו בניו (לעיל לא, א) לקח יעקב את כל אשר לאבינו, שפירש הבינה לעתים (דרוש יא) היינו שנעשה רמאי כלבן, עיי"ש, אך הוא הלך עמי ברמאות ולא נתפייס אלא בפה ולבו בל עמו, ועודנו איש תגרי ואיש ריבי, כפירוש בעל הטורים הנ"ל, על כן ויהי לי שור וחמור, לי ולא לו, כי נענש על מחשבתו הרעה ונלקח ממנו הכל. ולזה, ראה שלא יהיה סופך כמוהו: ונקדים עוד דברי מוזלה"ה (ישמח משה. פר' תשא, קצג ע"ג ד"ה עי"ל) על הפסוק (חבקוק ג, ב) ה' פעלך וגו' בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור, כי כתיב (עמוס ג, ז) לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ויש להבין טעמו של דבר, הלא די לצרה בשעתה. אבל הענין, כי הקב"ה אינו חפץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה (ע"פ יחזקאל יח, כג), ועל כן מודיע מקודם אולי ישובו ויחיו. וזהו שנאמר ה' פעלך וגו' בקרב שנים תודיע מקודם, כי ברוגז רחם תזכור ורוצה בתשובה למען להחיותן. וכמו שפירשו הקדמונים הא דאיתא במדרש (עי' ב"ר ב, ה, ושם ג, ח עה"פ לעיל א, ה) ויקרא אלקים לאור יום, אלו מעשיהן של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים, ואיני יודע באיזה מהן חפץ. כלומר, כיון שהכל ברא לכבודו, וכשם ששמו מתגדל ומתקדש על ידי גדולתן של צדיקים, כך שמו מתגדל ומתקדש באבוד רשעים רנה (משלי יא, י) ותהלתו מלאה הארץ, אם כן איני יודע באיזה מהן חפץ. תלמוד לומר וירא אלקים את האור כי טוב, הוי אומר חפץ במעשיהן של צדיקים שעל ידי זה יתקדש שמו ויתגדל כבודו, ולא באבוד רשעים, ע"כ דבריו: וזה ששלח יעקב לומר לעשו, ממה שמזהירו שלא יענש כלבן מזה נראה בעליל אהבתו אותו ודורש טובתו, כי אם היה שונא אותו לא היה מודיעו הדברים האלה, למען ענש יענש ובזה יגדל כבודו של יעקב. ממילא מכח זה עצמו שמודיעו, מוכח ששונא מחלוקת, כי אם חפץ שלום למצוא חן בעיניו. וזהו שאמר ואשלחה להגיד לאדוני כדברים האלה למצוא חן בעיניך:

וישובו וגו' באנו אל אחיך אל עשו, ר"ל שמראה עצמו כאחיך, ובקרבו ישים ארבו כעשו, וכמו שפירש הבאר מים חיים (פר' וישלח ד"ה וישובו), עיי"ש. וגם הולך כו', ר"ל גם הוא כמו לבן, הגם שכבר הודיע אותו מה שנעשה בלבן, היה הוא סובר מזה להיפך, כיון שמחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, כל שכן מחשבה טובה של יצחק, אם כן מגיע לו הברכות, כי דימה שהוא נתברך במחשבה, ויעקב רק במעשה: ואמנם האמת אינו כן, כי יעקב נתברך גם במחשבה, כי יצחק נתכוון לברך את הבכור וטעה וסבר שעשו הבכור, ובאמת יעקב הוא הבכור כיון שקנה ממנו הבכורה, וכפירוש רש"י על גם ברוך יהיה (לעיל כז, לג), עיי"ש. וזהו שנאמר להלן (לב, כה-כט) ויאבק איש עמו, ר"ל בכחו, שבא מכח שנענש לבן על המחשבה, בזה עצמו ביקש הוא להלחם עם יעקב מכח מחשבתו של יצחק כנזכר לעיל, ואחר כך וירא כי לא יכול לו, אמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי עיקר הברכה הוי גביר לאחיך (שם כז, כט), ומזה שראה שלא יכול לו, הוכיח לעצמו האמת שיעקב נתברך במעשה הניכר לבני אדם, ובמחשבה הנודע רק לה', וזה כי שרית נעשית שר לאחיך, עם אלקים, פירוש במחשבה שאינו נגלה רק לו, ועם אנשים היינו במעשה, כי הלא ותוכל, על כרחך מוכח שהברכות בדין הם שלך, כאמור:

ועל פי האמור יובנו דברי המדרש ריש הפרשה (ב"ר עה, ח), שפתח זהו שאמר שלמה (משלי י, ו) ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, ועיין שם בנזר הקודש דקדוק על שאמר רשעים לשון רבים, וצדיק לשון יחיד. ולדרכנו יומתק, דקאי על לבן ועשו, שדברו אתו בפה ולא בלב כדאיתא במדרש הנ"ל (עי' ספרי בהעלותך סט) וברש"י על וישקהו (להלן לג, ד) לחד מאן דאמר, עיי"ש. והיינו ברכות לראש צדיק שנתברך גם במחשבה, ופי רשעים זה לבן ועשו, יכסה חמס, כי נענשו על המחשבה, הכל כאמור. ולא תאמר דאם כן נתברך עשו במחשבה, אלא אף על פי כן ברכות של יצחק הם לראש צדיק זה יעקב, כי הוא נתברך גם במחשבה כאשר פירשנו. והוא האמור בהויכוח שבינם בפרשה דילן, ולזה יפה נקט ליה המדרש:

ובזה יתבארו היטב דברי המדרש (שם, ט), כתיב (תהלים קמ, ט) אל תתן ה' מאויי רשע, אל תתן מחשבות לבו. ונלחץ בנזר הקודש, עיי"ש. ולדרכנו מבואר היטב, עיי"ש במדרש:

ד) וישלח יעקב מלאכים לפניו [לב, ד-ו]. אומרו לפניו, צריך ביאור. כה תאמרון, מה הלשון הזה פעמים, כה תאמרון כה אמר. ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, יש לדקדק האם בזה ימצא חן במה שמודיעו ויהי לי שור וחמור. ובמדרש (ב"ר עה, א) זהו שאמר הכתוב (תהלים יז, יג) קומה ה' קדמה פניו וגו'. עוד שם (שם, ט), אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק וגו' (תהלים קמ, ט), עיין עליו: ויבואר כל זה על פי מה שכתב בספר אוהל יעקב פרשת לך על הפסוק (לעיל יב, כ) ויצו עליו כו', אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך כו' (ב"ר מ, ו), ושם בהג"ה יצילני מאויבי עז כו' יקדמוני ביום אידי וגו' (תהלים יח, יח-יט). ושורש הדברים, כי מעשה אבות סימן לבנים, ומה שאירע לאבות הוא פועל דמיוני על העתיד להבנים, כי בראותו יתברך כי ידל כבוד יעקב ויהיו נגעי מכאובים ופגעי הקורות, ולא יהיה בידם למצוא מזורי הסמים עם רפיון זכותם ותשות כחם, על כן העיר יתברך כל המקרים על האבות אילי הארץ, המה הגבורים אשר רב חילם להשיג ישועה, ונעשה מזה מעין ישועה לעולם גם להבנים. וזה יצילני מאויבי עז, על כן יקדמוני כו' למען ויהי ה' למשען לי, עיי"ש ותבין:

וזהו שאמר ה' לאברהם (לעיל טו, ה) הבט נא השמימה וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך, הוראת אומרו כה, ר"ל כמו שאתה למעלה מהמזל, כי הגביה אותו למעלה מכיפת הרקיע (ב"ר מד, יב), כמו כן כה יהיה זרעך למעלה ממזל וטבע העולם. וכן אומרו יתברך בפרשת יתרו (שמות יט, ג-ה) כה תאמר לבית יעקב וגו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, כלומר כמו שראיתם שעשיתי למצרים וגו', כה אעשה לכם תמיד גם עתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. וזהו שאמר המדרש (ב"ר מג, ח) על כה תברכו (ביאורו, בבחינת "כה" תברכו) את בני ישראל (במדבר ו, כג), מהיכן זכו לברכת כהנים, חד אמר מאברהם שנאמר לו כה יהיה זרעך, וחד אמר ממתן תורה שנאמר כה תאמר. והוא מובן לדרכנו, שצוה לברכם בבחינת כה, היינו כמו שהיה הוא יתברך אל האבות, כה יהיה לבנים, והבן:

וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו, היינו להודיעו מה שהיה לפניו בימי האבות אברהם ויצחק ומכולם הצילם ה', כמו שהיה לאברהם שכבש המלכים, וינגע ה' את פרעה, וביצחק מה שהיה בימי הפלשתים. ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו', ר"ל כמו שהושיע ה' את האבות והפיל שונאיהם לפניהם, כה יהיה לזרעם זרע יעקב אשר בחר לו יתברך. ואמר לו עוד, כי גם הוא כבר נושע מה' וזרועו מושלו לו להצילו מיד לבן, וזהו שאמר עוד כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ועם כל זה ויהי לי שור וחמור וגו', וכמו שהיה בעוזרי מלבן, כמו כן יהיה בעזרי גם עתה. וזה שכפל תיבת "כה" פעמים. ומה שהודיע לו כל זאת הוא לטובתו, לבל יתיצב להלחם נגדו, כי היה נכון לבו בטוח בה' שיושיע לו ויפול שונאו לפניו, אולם ירא שמא יהרוג הוא את אחרים, לזה הודיע לו למנוע רגלו מנתיבות כאלו לבל יפול בפח יקוש ובשחת יפעל, וזהו שאמר ואשלחה להגיד לאדוני לטובתך למנוע רגלך מבור שחת, למצוא חן בעיניך, על ידי זה שאני דורש טובתך להצילך מפח יקוש, על ידי זה אני כדאי למצוא חן בעיניך:

והן דברי המדרש. בהקדם דברי אהל יעקב פרשה זו על הפסוק (לב, ח) ויירא יעקב, [ובמדרש (ב"ר עה, יג)] ראה את עשו שהוא בא מרחוק, כלומר אשר בהמשך הזמן והתרחקותו יבא וילחץ את בניו, על כן תלה עיניו למרום להיות נושע בה' למען תהיה ישועתו תשועת עולמים (ישעיה מה, יז) והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו, שנאמר (תהלים כ, ב) יענך ה' ביום צרה (היום), ישגבך (לעתיד) שם אלקי יעקב, עיי"ש ותבין. וזהו שאמר.קומה ה' קדמה פניו, ר"ל עתה קדמה פניו והכריעהו לכף חובה, טרם יבוא חבל וצער להבנים, על דרך יקדמוני ביום אידי הנאמר למעלה. וזה אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק (ועיין ביאורו בנזר הקודש), לא לבד על עתה, כי'אם כן (יקום) [ירומו] סלה:

וזהו שנאמר להלן (לג, ט-י) שאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, ויעקב ביקש מידו ליקח ממנו הדורון. ענינו, שגם זה פועל דמיוני על העתיד, שזה מעמד ומצב של אומה ישראלית על ידי ריצוי כסף. וזהו שאמר יעקב אל נא, פירוש עתה, כלומר לא על עתה אני מבקש שתקח מנחתי, כי אם להיות פועל דמיוני על העתיד, על כן אני מבקש אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך וגו' למען ותרצני לעתיד, בדורות העתידין, ונכון והבן:

ה) או יאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' [לב, ד]. ובמדרש (ב"ר עה, א) פתח (תהלים יז, יג) קומה ה' קדמה פניו וגו'. להבין מאי בעי בזה, נראה לי על פי מה שכתוב בלקוטי תורה (פר' תולדות עמ' פד) על הפסוק (לעיל כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, כי סוד עק"ב גימטריא ענבי"ם, ב' עינים שמהן ב' דמעות, שהם [היין והם] כחות הדין, ב' פעמים אלהי"ם גימטריא עק"ב. ואברהם תיקן מציאת עקב זה והמתיקן. וזהו שאמרו (נדרים לב.) בן שלוש שנים הכיר את בוראו, נמצא שעבד אותו עק"ב שנה, וזה [גימטריא] יעק"ב, שהוא ב' פעמים אלהי"ם עם [י'] אותיותיהן, ע"כ דבריו. והיינו דכתיב (שם כה, כו) ו"ידו" אוחזת ב"עקב" עשו, להמתיקו. וזה יעקב, "יו"ד עקב":

וביאור הדברים, כי המתקת הדינים בשורשן (עץ חיים, שער יג פי"א עמ' קצה), להביא שם אלקים לבחינת אותיות שלפניו העולה הוי"ה במילוי ס"ג. דהיינו לפני א' מה אתה סופר (ספר יצירה פ"א מ"ז), ואותיות לפני להי"ם הם כדט"ל, גימטריא ס"ג. ובזה מפרש בספר מאור ושמש (פר' משפטים ד"ה עוד על פסוק) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א), ותרגומו ואלין דיניא די תסדר קדמיהון, עיי"ש. והנה באות יו"ד, המילוי ו"ד עולה גם כן י'. וכל י', בה נכלל כל שם הוי"ה, כמבואר לעיל פרשת וירא על הפסוק (יח, ט) ויאמרו אליו איה שרה וכו'. והיינו יו"ד, שבה ב' פעמים י', ב' פעמים הוי"ה מילוי ס"ג, המתיקו עק"ב, גימטריא ב' פעמים אלקי"ם. וב' פעמים הוי"ה במילוי ס"ג עם עשרים אותיותיהן עולה פני"ו, כמו שכתוב בלקוטי תורה (ישעיה עמ' שג) על הפסוק (ו, ב) בשתים יכסה "פניו", עיי"ש. וזה לדעתי פירוש הכתוב (תהלים סז, ב) אלקים יחננו ויברכנו "יאר פניו" אתנו, ירצה, יא"ר עולה א"ל במילוי עם הוי"ה, הממתיק שם אלקים, כמו שאמר האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין אסרו חג דרוש ג עמ' קלה) על הפסוק (תהלים קיח, כז) אל הוי"ה ו"יאר" לנ"ו גימטריא אלהי"ם. ו"פניו" ממתיק ב' פעמים אלקים ימין ושמאל, ועל ידי זה אלקים נמתק עד כי יחננו ויברכנו:

וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים ל"פניו", היינו אותיות "פניו", הממתיק ב' פעמים אלקים באותיות שלפניו העולה פני"ו. וזה כוונת המדרש "קומה" ה' קדמה "פניו", על ידי זה הכריעהו, והבן. וזהו שנאמר להלן (לג, ג) וישתחו ארצה שבע פעמים, ואיתא במדרש (ב"ר עח, ח) על שם (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק "וקם", היינו עד הגיע לבחינה שמינית בחינת בינה (עי' זוהר פינחס רמה ע"ב), הוי"ה במילוי ס"ג, ב' פעמים עם אותיותיהן, העולה וק"ם:

וזה אצלי פירוש מאמר חז"ל (סנהדרין צ ע"ב), הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא, טז), מכאן לתחיית המתים מן התורה. ושמעתי בזה פירוש מאת אבא מארי הגאון הצדיק מוה' אלעזר ניסן ז"ל, כי יש עצם אחד ששמו נסכוי שלא נהנה מעץ הדעת, וממנו יהיה התקומה והתחיה לעתיד לבא, ו"נסכוי" עולה וק"ם. וזהו שאמרו וק"ם, מכאן לתחיית המתים, ודפח"ח וש"י. ולדרכנו יאמר על פי מה שאמר האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין כונת העמידה דרוש ה עמ' רכז) מחי"ה (גימטריא ס"ג) מתים, עיין שם, הרי משם ס"ג תחיית המתים, וב' פעמים ס"ג עם אותיותיהן עולה וק"ם, וזה שרמזו "וקם", מכאן לתחיית המתים:

ובזה יש להבין מאמרם (ב"ר סח, ה) בן ס"ג שנים היה יעקב כשפירש מאביו. היינו בן ס"ג, הוי"ה במילוי ס"ג, להמתיק תקפו של עשו. ויש להוסיף תבלין, על פי הידוע (זוהר משפטים קיח.) כי שם אדנ"י מורה על דין, דינ"א דמלכותא. והמתקתו הוא אותיות שלפניו, גמ"ט, עולה הוי"ה במילוי ב"ן (ולפני אחד מה אתה סופר). והנה כחו של עשו היה מבחינה זו, בחינת דין, והיינו דכתיב (לעיל כה, כה) ויצא הראשון "אדמני", אותיות "מאדני", והמ"ם שבתוכו מרמז על שם (משלי ה, ה) רגליה יורדות כו'. ויעקב המתיקו בשם הוי"ה של ב"ן וס"ג. וזהו ב"ן ס"ג היה יעקב כשפירש מאביו, להמתיק גבורתו של עשו:

ו) עוד יתבאר אומרו (לב, ד-ח) "פניו, בי יש עוד המתקה לשם אלקים באותיות שלפניו עם הא', והם אותיות אכדט"ם, עולה ע"ד. והיינו דכתיב (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי "עד", ב' פעמים ע"ד, המתקת ב' אלקים, כמבואר בלקוטי תורה ישעיה (עמ' שו) מה שפירש כי בי"ה הוי"ה צור עולמים, עיין שם ובזוהר ריש פרשת וארא (כב.) ובמקדש מלך בפירוש הרמ"ז (כג.) ובפירוש העטרת צבי לרבינו הקדוש מזידיטשוב ז"ל (ריש כב.). והיינו דכתיב לעיל (לב, ב-ג) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים וגו' ויקרא שם המקום ההוא מחנים, וראיתי בספרים מחני"ם עולה קמ"ח, ב' פעמים ע"ד, להמתיק אותן מלאכי אלקים ונעשו מלאכי רחמים, ע"כ: וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו, היינו אותן מלאכי רחמים שלמעלה שנמתקו באותיות שלפני ב' פעמים אלקים העולה ב' פעמים ע"ד, והיינו לפניו, אותיות הקודמין לבחינת אלקים, שמזה אחיזתו ותקפו וגבורתו כאמור, ארצה שעיר וגו', ארצ"ה עולה צו"ר, מנין ד' פעמים ע"ד, כמבואר ברמ"ז (פר' וארא) שם. וזהו כה תאמרון וגו' עם לבן גרתי ואחר "עד" עתה, על ידי שם העולה ע"ד. וזהו שנאמר "ויירא ויצר", ו"יירא" רומז לשם א"ל הוי"ה העולה יא"ר. "ויצר" עם וא"ו של ו'יירא עולה י"ה צו"ר עם הכולל, רומז י"ה הוי"ה, צו"ר, מנין ד' פעמים ע"ד, כמו שכתב הרמ"ז שם, עיי"ש ותבין, וזה להמתיק כחו של עשו. והיינו וישתחו ארצה "עד" גשתו "עד" אחיו (להלן לג, ג), שכל השתחויה היתה "עד", שהמתיק תקפו בב' פעמים ע"ד, ומאז וק"ם. וזהו שנאמר (לב, לא) כי ראיתי אלקים פנים אל פנים, היינו ראיתי שם אלקים בב' בחינות פניו, הם אותיות הקודמים לפניו, היינו בחינת הוי"ה מילוי ס"ג, ושם אכדט"ם:

וזהו שאמר לו כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, היינו האותיות שהם לפני אלקים, שהם רחמים, על כן ותרצני. וכוון בזה עוד למה שכתב רבינו הקדוש זלה"ה בעטרת צבי פרשת ויחי (רמד ע"ב) על הפסוק (תהלים כה, יז) צרות לבבי הרחיבו, כי כתיב (ירמיה ל, ז) ועת צרה היא ליעקב וממנה (דייקא) יושע, כי עיקר הצרות באים מבחינת אחוריים, והמתקתן הוא אותן שמות, אחוריים של הוי"ה העולה ע"ב, ומילואיהן של השמות פק"ד ק"ל קס"ו קד"ם, עולה צרו"ת, ומזה בא הישועה, עיי"ש. וזה "ותרצני". וזה (על הנסים לחנוכה) ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת "צרתם", והבן. המקום ירחם עלינו ועל כל ישראל, אמן:

ז) ועל דרך רמז יתבאר אומרו (לד, ד) לפניו, על פי מה שפירשתי למעלה וידו אוחזת בעקב עשו (לעיל כה, כו), ר"ל כי כחו של עשו מב' פעמים אלהי"ם העולה עק"ב, וידו של יעקב אוחזת באותו עקב, על כן יעקב עולה מנין ב' פעמים אלהי"ם עם יו"ד אותיותיהן. וידוע כי יש ב' פעמים אלקים בדיקנא קדישא בפנים, ושם נמתקין למעלה בשרשם בב' הפאות העולה ב' פעמים פא"ה, מנין ב' פעמים אלקי"ם, ונמתקין לבחינת ב' פעמים הוי"ה העולה בא"ת ב"ש מצפ"ץ מצפ"ץ, כמבואר בדברי האר"י ז"ל בביאור י"ג מכילין דרחמי (שער הכוונות, ענין ויעבור דרוש ו-ז): וזה וישלח יעקב מלאכים לפניו, דייקא לבחינת פנים, והבן. ועל כן עולה ראשי תיבות ו'ישלח י'עקב מ'לאכים ל'פניו, מנין אלקי"ם, ובבחינת פנים נמתק. וזהו שנאמר להלן (לג, י) כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, היינו אלקים בבחינת פנים, היינו הוי"ה העולה מצפ"ץ, מנין אלקים ביודי"ן, על כן ותרצני, והבן: ח) וישלח יעקב מלאכים לפניו [לב, ד]. במדרש רבה (ב"ר עה, ח עה"פ משלי י, ו), ברכות לראש צדיק זה יעקב, ופי רשעים יכסה חמס זה עשו כו'. ומה הן הברכות, בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע וגו' (איוב ה, יט). ויש להבין מה ענינו לכאן. וגם בקרא גופיה יש לדקדק, דהוה ליה למימר דבר והפוכו, ברכות בפי צדיק ופי רשעים יכסה חמס, ועיין נזר הקודש:

ובזוהר (וישלח קסה ע"ב) פתח (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כו', אתי בר נש לאתדכאה, [ההוא] יצר הרע אתכפיא קמיה ותרווייהו מזדווגין ליה לנטרא ליה כו'. רבי אלעזר מוקים ליה ביעקב, דקודשא בריך הוא אזמין בהדיה מלאכין, כמה דאתמר (לעיל לב, ב) ויפגעו בו מלאכי אלקים כו', ומאינון מלאכים שדר ליה לעשו כו':

כוונת הדברים על פי פשוטן נראה לי על פי מה שכתב מהר"י בעקידה פרשת נח שער ט"ו אהא דכתיב (שם ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', משל למלך, כאשר השרים והסגנים הקרובים אליו ונצבים לפניו נכנעים תחתיו ושומעים לקולו, אז כל המדינות יסורו למשמעתו. כמו כן נפש האנושי, היא המטרונה שיושבין לפניה ראשי שאר הנמצאים, וכולן נכללין בה, כי על כן יש אישי בני אדם נוטים אל טבע הארי או אל הדוב ונמר, שמפני זה אמרו (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר וקל כנשר כו', וזהו שאמר הלל (סוכה נג.) אם אני כאן הכל כאן. וכאשר תכבוש הנפש, זה החלק המורכב מכל הנמצאות, אז כל שאר הנמצאות ישאו קל וחומר וישתחוו לו איש ממקומו. וזה שנאמר (לעיל א, כח) ורדו בדגת הים כו', עיי"ש. ובעץ חיים שער קיצור אבי"ע (שער נ) פרק ג' (עמ' שצו) מבאר דברי הזוהר הנ"ל, כי יצר טוב ויצר הרע שורשם מבחינת דעת, חסד וגבורה דקדושה, ובבא יצר טוב אז יכול להמתיק את יצר הרע להחזירו למלאך לשמרו, כמו שהחסדים ממתיקים הגבורות, עיי"ש באורך. וכיון שיעקב החזיר יצר הרע לטוב, כי שורש יעקב עולה עד הדעת קו האמצעי כידוע (זוהר תולדות קמו.), בחינת התכללות חסד וגבורה, וממילא כשיצר הרע משורש גבורה נכנע לפניו ונמתק אצלו, אז נשאו שאר מלאכי אלקים מבחינת גבורה, קל וחומר, ובאו לשומרו, וזהו שנאמר ויפגעו בו מלאכי אלקים. ואם כן שני הפירושים של הזוהר בקנה אחד עולים יחד כאחד, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך קאי על יצר טוב ויצר הרע אחר שמחזירו לטוב, וזה היה בחינת יעקב, ולכך כתיב ביה ויפגעו בו מלאכי אלקי"ם דייקא, ומהם שלח לעשו, להודיעו כי מלאכי גבורה נכנעו לפניו ונמתקו מכח שיצר הרע שלפניו נכנע כנגדו, וממילא נכנעים לפניו כל כתרין דמסאבותא: וזהו שנאמר (לב, ו) ויהי לי שור וחמור, אינון תרין גזרי דינין, צאן [ועבד ושפחה] וגו' אלין אינון כתרי תתאי, כמבואר בזוהר (וישלח קסו ע"ב), ממילא גם הוא מהראוי להיות נכנע לפניו ולהשלים אתו. וכמבואר בזוהר סוף פרשה זו (קעח ע"ב), מצר תצרני (תהלים לב, ז), מעילא ומתתא, לעילא אית ליה לבר נש מארי דבבו, לתתא [אוף] הכי נמי, דא יצר הרע, ואלמלא יצר הרע לא אשתכחו מארי דבבו לבר נש בעלמא, עיי"ש. וזהו שאמר ואשלחה להגיד לאדוני וגו' למצוא חן: ועיין במדרש להלן (ב"ר עח, ח), וישתחו ארצה שבע פעמים וגו' (לג, ג), כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז). וביאר הנזר הקודש (עח, יא ד"ה למה) כי זה לעומת זה עשה אלקים, שבע מדות הפכיות לעומת הקדושה, ולכן יעקב השפיל עצמו שבע פעמים כלפי זיי"ן מדרגות הללו, ואחר כך בבואו לשער השמיני שם אין מגע עכו"ם (זוהר וישב קפ.), היתה לו תקומה. ועיין בישמח משה (ריש) פרשת בהעלותך (ד"ה ועוד) שזהו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דעה הבדלה מנין, עיי"ש: והן דברי המדרש הנ"ל שהתחלנו. ברכות לראש צדיק זה יעקב, כוונתו למה שכתוב בזוהר ויצא דף קס"ב (ע"א) וז"ל, ברכות לראש צדיק, לצדיק מבעיא ליה. אמר ליה ראש צדיק דא עטרה כו'. תו ראש צדיק דא יעקב וכו', אבל הא אוקימנא כי ההוא אתר רישא דברית דמיניה נפקין מבועין. וכתב העטרת צבי שם (ד"ה שם האי) שמפרש ראש צדיק על הדעת דזעיר אנפין, שהוא ביסוד אימא כו', בסוד (זוהר משפטים קכג.) דעת גנוז "בפומא" דמלכא, עיין שם (עץ חיים) פרק ג' בשער טנת"א (שער ה), ע"כ דבריו. ובזה אמר הכתוב דבר והפוכו, ברכות לראש צדיק זה יעקב, בחינת דעת דזעיר אנפין הגנוז "בפומא" דייקא, ופי רשע יכסה חמס, וכיון שזכה לבחינת דעת ממילא ניצול מז' הפכיות. וזהו שנאמר בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך. והטעם שזכה לבחינה זו, מפני שזכה לאכפיה ליצר הרע ולהחזירו לשורשו לקדושה למקור בחינת דעת, התכללות חסד וגבורה, ולזה זכה לבחינת ברכות ל"ראש" צדיק, כאמור: וזהו שנאמר למעלה ויפגעו בו מלאכי אלקים, ואיתא במדרש (ב"ר עד, יז) שהיו ק"כ רבוא מלאכים, ומהם שלח יעקב. נראה לי שהוא מק"כ צרופי אלקים, וכלן היו נכנעים לשמרו ולהצילו להיות לו למחסה ומגן. וזהו שנאמר (ישעיה נא, טז) ואשים דברי בפיך "ובצל" ידי כסיתיך, צ"ל עולה ק"כ צרופים של אלקים, וזה בצל של ידי, יד כהה השמאל (עי' מנחות לו:

וברש"י), כסיתיך. ולכן בצ"ל ראשי תיבות ב'רכות ל'ראש צ'דיק, והבן: ט) וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' [לב, ד-ו]. יבואר על דרך המוסר, על פי מה שכתב הרי"ף בחדושי אגדות (עין יעקב, ברכות סי' י ד"ה אי אזיל) לפרש בין תבין [את] אשר לפניך (משלי כג, א), כלומר בין תבין שתי בינות בכפל, אשר לפניך קודם לך, מאין באת וכו', ואשר לפניך שאתה הולך אליו, דהיינו ולאן אתה הולך וכו' (אבות פ"ג מ"א):

והנה, כל המריבה שהיתה לעשו עם יעקב היה בשביל עולם הזה (תדב"א זוטא יט). וזה ששלח לו יעקב שאין מקום להתקוטט עבור זה, כי כצל ימינו עלי ארץ (ע"פ דברי הימים - א כט, טו), וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו, היינו מה שקודם, מאין באת, ומה שהלך אליו שהוא ולאן אתה הולך. וזהו שאמר עם לבן גרתי, כלומר אפילו בהיותי בבית לבן, שודאי היה הוא כמו תושב בעולם הזה, אני לא למדתי ממעשיו, אלא הריני כגר וכאורח נטה ללון, הגם כי ויהי לי שור וחמור כו' טוב עולם הזה, עם כל זה איני אלא כגר, כי האדם הוא ימיו כצל של עוף הפורח (ב"ר צו, ב), אם כן אין כאן מקום קטטה ומריבה, והבן, ואשלחה להגיד זאת לאדוני למען להשלים עמי למצוא חן בעיניך:

י) וישלח יעקב מלאכים לפניו [לב, ד-ו]. במדרש (אגדת בראשית נד) הדא הוא דכתיב (תהלים מג, ג) שלח אורך ואמתך המה ינחוני. ולהלן הוא אומר ויהי לי שור והטור, צריך להבין לענין מה אמר זה, ועיין רש"י נלחץ בזה. אחר זה הוא אומר קטונתי וגו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה, איתא במדרש (ב"ר עו, ה) בתורה נביאים כתובים מצינו כי נבקע הירדן בזכות יעקב, שנאמר (יהושע ד, כב) עבר "ישראל" את הירדן, ונאמר (תהלים קיד, ג-ז) הים ראה וינס הירדן יסוב לאחור וגו' מלפני אלוה יעקב:

להבין כל זה, נראה לי למאי דאיתא במדרש אחרי (ויק"ר כא, א עה"פ תהלים קלו, טו), ה' אורי בים, שנאמר (שמות יד, כ) ויאר את הלילה, וישעי שנאמר (שם, יג) התיצבו וראו את ישועת ה', בקרוב עלי מרעים ופרעה הקריב (שם, י), המה כשלו ונפלו (תהלים כז, א-ב), וניער פרעה וחילו בים סוף. דבר אחר, ה' אורי בראש השנה כו', בקרוב עלי מרעים אלו שרי אומות העולם שמקטרגין על ישראל, המה כשלו ונפלו וגו':

ופירשתי בספר ייטב פנים במאמר אבני זכרון דרוש כ"ח על פי המבואר במדרש (שמות רבה כא, ח) שהים נקרע ונבקע בזכות יעקב (ורמז לזה, ויבקעו המים (שמות יד, כא)), ופירש נזר הקודש בפרשה זו (עו, ד ד"ה בתורה), כי ענין קריעת ים סוף שישראל הלכו ביבשה ופרעה וחילו טבעו בים הרי זה חסד לישראל, ודין לאומות העולם, וזה היה בזכות יעקב, קו האמצעי המכריע, כולל חסד וגבורה, עיי"ש. והנה, בזוהר ויקרא (יא ע"ב) מבואר כי עשרת הדברות נגד עשרה מאמרות, כתיב (שמות כ, ב) אנכי ה' אלקיך, וכתיב (לעיל א, ג) ויאמר אלקים יהי אור, דא מהמנותא דקודשא בריך הוא אור אקרי, שנאמר ה' אורי. ביאור הדבר לדעתי, כי כתיב בראשית ברא אלקים, פירש רש"י בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ראה שאינו מתקיים, שיתף מדת הרחמים והקדימו למדת הדין, דכתיב (שם ב, ד) ביום עשות יי' אלקים וגו':

ואומר אני כי גם בהתחלת התורה נרמז תיכף ששיתף מדת הרחמים, וזהו שנאמר (שם, א-ג) בראשית במחשבה ברא אלקים, וכפי זה והארץ היתה תהו ובהו, שאינו מתקיים, לכן ויאמר אלקים באמירה רכה ויהי אור, הוא השתתפות והתכללות דאקרי אור. וראיה מדברי הזוהר תרומה דף קס"ו ע"ב, והתורה אור (משלי ו, כג), דאורייתא מסטרא דימינא דאור קדמאה אתיהיבת, אף על גב דאתכלל ביה שמאלא כו' (פירוש, שבתורה כולל חסד וגבורה, עשה ולא תעשה). עוד שם, תחות כרסיא שריין ש"י עולמות, ר"ז מסטרא דימינא, ק"ג משמאלא, ועל זה כתיב (שם ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש, ר"ז מימינא אקרון או"ר קדמאה, בגין דאפילו אור שמאלא אתקרי אור [כו'], עכ"ל. והטעם לזה נראה לי על פי המבואר בפרק קמא דפסחים (ב.) דאור אקרי יממא ואקרי אורתא, וזהו שנאמר יהי אור, היינו השתתפות חסד וגבורה. וזהו שכתוב בתקוני זוהר (תקון לו) יהי אור, דא אור לארבעה עשר. ולפי מה שכתבתי יובן, היינו כמו ששם אור כולל יממא ואורתא, ומהאי טעמא כתב הר"ן (פסחים א. בדפי הרי"ף ד"ה גמ') שזמן בדיקת חמץ סמוך לכניסת לילה בעוד שיש בו אור היום, הובא במגן אברהם סימן תל"א (סק"א), כמו כן אור דכתיב כאן פירושו חסד וגבורה: והנה מבואר כי יסוד האמונה להאמין כי הוי"ה הוא האלקי"ם, ולא כמו שפרעה היה סובר שפועל רע אינו פועל טוב. וזה שאנו אומרים יוצר אור ובורא חשך (תפלת שחרית), גולל אור מפני חשך (תפלת ערבית), להוציא מלב המינים, כמבואר בפרק קמא דברכות דף י"א (ע"ב) ובתלמידי רבינו יונה (שם ה ע"ב כדפי הרי"ף ד"ה גמ') ובבית יוסף אורח חיים (ריש) סימן נ"ט, עיין שם. והן דברי הזוהר, אנכי ה' אלקיך, חסד וגבורה, וכמו כן יהי אור דא מהמנותא (פירוש, זה עיקר אמונה, להאמין) דקודשא בריך הוא אור אקרי, היינו כולל חסד וגבורה, ימינא ושמאלא, אור וחשך:

והנה מה שברא העולם בהשתתפות חסד וגבורה היה בזכות יעקב הכולל חסד וגבורה, כמבואר בזוהר פרשת לך דף פ"ו ע"ב על הפסוק (ישעיה מה, יט) דובר צדק מגיד מישרים, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, לא הוי קאים והוי מתמוטט כו', אמר ליה קודשא בריך הוא אנא זמין למיקם בך צדיק דאיהו אברהם כו', שנאמר (בראשית ב, ד) "בהבראם", [אל תקרי בהבראם אלא] "באברהם" (והיינו דובר צדק). אתיב ליה עלמא כו', עד אתיב ליה קודשא בריך הוא זמין למיפק מיניה יעקב, מיד אתקיים עלמא בגיניה, הדא הוא דכתיב מגיד מישרים, עכ"ד. וזהו שאמר המדרש "אורי" בים, כולל יממא לישראל ואורתא לפרעה וחילו, ולכן בקרוב עלי וגו' המה כשלו ונפלו. וכן "אורי" בראש השנה, שאנו אומרים (מוסף לר"ה) ותוציא כ"אור" משפטנו, שעל ידי תקיעת שופר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים (ויק"ר כט, ג), מדתו של יעקב, אור לישראל וחשך לאומות העולם. וזהו שאמר הכתוב (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה ה' "באור פניך" יהלכון, בבחינת אור, דמשתמע לתרי אפי, חסד וגבורה. וכן פנים כולל חסד וגבורה, בסוד (במדבר ו, כה-כו) יאר ה' פניו אליך היינו של רצון, ישא ה' פניו, פירש המדרש (במ"ר יא, ז) יסלק כעסו. ע"כ דברי שם (אלא שכאן הרחבתי הדברים ביתר ביאור):

וזהו שאמר הכתוב וישלח יעקב מלאכים לפניו, היינו לעצמותו, הכולל חסד וגבורה. או לפניו ירצה לבחינת פניו, כולל פנים של רצון ושל זעם. על זה אמר המדרש הדא הוא דכתיב שלח אורך ואמתך וגו', מדתו של יעקב הנקרא אור ואמת, המה ינחוני, ויליף ליה בגזירה שוה מלשון שלח. וכן יש לפרש כהא דאיתא בגמרא פרק קמא דבבא קמא (ב ע"ב), ושלח (שמות כב, ד) זה רגל, דכתיב (ישעיה לב, כ) משלחי רגל השור והחמור. כמו כן כאן דכתיב וישלח, ילפינן נמי מגזירה שוה מהא דמשלחי רגל השור והחמור, היינו ששלח לומר לו שהכל כפוף תחתיו, שהוא הכולל ימין ושמאל, ובכחו להשפיע טוב להמטיבים לו ולהרע להמריעים לו. וזה ששלח לו ויהי לי שור וחמור, הן המזיקין לי, הם כפופים תחת ידי, "ואשלחה" להגיד לאדוני הכל תחילה למצוא חן וגו', כלומר שלא תעשה עמי רעה ואצטרך להעניש, כי אם למצוא חן: וזהו שנאמר להלן (לב, יא-יב) כי במקלי עברתי את הירדן, מזה נראה כי ועתה הייתי לשני מחנות, ופירש הזוהר (וישלח קסו.) חד הוי, דכתיב (לעיל לב, ג) מחנה אלקי"ם "זה", [לשני מחנות], דהוי שלים מכל סטרין, מתרין חולקין חוור וסומק, והיינו כדברינו, ועל כן הצילני נא מיד אחי וגו'. וזה שאמרו דורשי רשומות (בעל הטורים) ה'צילני נ'א מ'יד ראשי תיבות המ"ן, שהתפלל אז שישלטו היהודים המה בשונאיהם בימי המן, בבחינת אור, חסד לישראל ודין להמן וכת דיליה, והיינו דכתיב שם (אסתר ח, טז) ליהודים היתה "אורה":

עוד ירמוז וישלח יעקב וגו' [לב, ד-ו]. כי כתיב למעלה (ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר וגו' שלחני וגו', נראה לי פירושו על פי המדרש (ב"ר פד, ה), וישב יעקב (להלן לז, א), כיון שראה יעקב את עשו ואלופיו, נתיירא, אמר לו הקב"ה גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ושורפים אותם, שנאמר (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה. ונראה לי לבאר דברי חכמים, כי ידוע יעקב מספרו שבע הויו"ת (שער הפסוקים, פר' לך עמ' לא), יוסף מספרו ששה הויו"ת (שם עמ' ל). ובהתאחד שניהם עולים י"ג מדות רחמים, שהם י"ג הויו"ת, גימטריא אח"ד, והנה שניהן נכללין זה בזה וזה בזה, אז יעקב עולה אח"ד ויוסף עולה אח"ד (וזה דומה למה שכתב בעטרת צבי פרשת לך בזוהר דף צ"ו (ע"א, ד"ה והנה בפ') בדרוש מילה, בענין "כה", שהם ה' פעמים ה' בשורשם, ה' חסדים או ה' גבורות, וכל אחד כלול מה', הרי כ"ה, אך כאשר מזדווגים חסד וגבורה ונכללין זה בזה וזה בזה נעשה בכל אחד נו"ן. דוגמא לזה בזוהר תרומה קמ"ו ע"ב, כד האי רוחא כליל באחרא, ואחרא כליל בהאי, אתעבידו תרין רוחין כחדא. וכד אתפשטא, אתעבדין מאינון ד' רוחין [כו'], עיי"ש ותבין). וזהו שאמרו גץ "אחד" יוצא משלך וגץ "אחד" משל בנך כו', ומזה "אחד" ומזה "אחד", ובהתאסף שניהם עולים מספר הוי"ה (ואפשר זה שרמזו בסליחות ערב יום הכיפורים (המתחיל 'ירצה צום עמך') אני בוטח באומרים ה' אחד, ומושכים כלם יחד מזה "אחד" ומזה "אחד". היינו מיעקב ומיוסף, ובהתאחד יחד עולה הוי"ה שהוא אחד), ובכח גץ אחד של יעקב וגץ אחד של יוסף הוא שורפם, כדכתיב והיה בית יעקב "אש" ובית יוסף "להבה", א'ש ל'הבה ראשי תיבות א"ל, ראשית הי"ג מדות, כולל חסד וגבורה, כדאיתא בזוהר צו דף ל"א (ע"א) בסוד חסד אל (תהלים נב, ג), ואל זועם (שם ז, יב), נזעם לא כתיב אלא זועם, בכל יומא דדינא אשתכח, דחי לון לבר וקיימא הוא ומבסס עלמא, עכ"ל. וזהו סוד (מגילה יח.) הקב"ה קרא ליעקב אל, כולל חסד וגבורה, ראשית י"ג מדות, חסד לישראל ודין לצריו. וזה שנאמר גם ביוסף (להלן מט, כה) מ"אל" אביך ויעזרך, עזר מצריך:

וזהו שאמר הכתוב (שם, א) ויקרא יעקב אל בניו, איתא במדרש (ב"ר צח, ב) יעקב קרא ל"אל" להיות עם בניו. היינו שביקש ששם "אל", ראשית הי"ג מדות, שכולן בתר רישא גרירו, להיות עם בניו, כי יעקב עם י"ב שבטים עולה י"ג, סוד אח"ד, כמבואר בשל"ה (פר' ויצא, פרק תורה אור אות ג ד"ה ומה). וזהו שנאמר כאשר ילדה רחל את יוסף, אז יעקב יוסף עולים י"ג הויו"ת מספר של"ח, על כן "שלחני" וגו'. וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים, היינו התעוררות הי"ג מדות של רחמים העולים של"ח, כמבואר בספר זרע קודש (סד"ה וישלח [הג'], ל ע"ב), ושמא תאמר הלא יעקב מספרו רק שבע הויות, על זה אמר ויהי לי שור זה יוסף (ב"ר עה, יב), ובהתאחד יעקב עם יוסף הרי י"ג הויו"ת מספר של"ח:

ועל פי הדברים האלו נבא לבאר המדרש להלן (שם עז, א) על הפסוק (לב, כה) ויותר יעקב לבדו, אין כאל, ומי כאל, ישורון הנאים והמשובחין שבהם (דברים לג, כו). [אתה מוצא] כל מה שהקב"ה עתיד לעשות, הקדים ועשה על ידי צדיקים כו', עיי"ש. ולכאורה המדרש אומר היפך מהפסוק במה שהוסיף ומי כאל. אבל הפירוש הפשוט, שכל מה שהצדיקים עושים הוא על ידי התעוררות י"ג מדות הרחמים, שראשיתן "אל", המשותף בשם "ישראל", והיינו על דרך שפירש רש"י ואתחנן (דברים ג, כג), אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם. היינו מפני שיודעים שאין להם משלהם כלום לבקש עבורו, כי מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג), וכתיב (דברי הימים"א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. והיינו דכתיב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון וגו', אמר הקב"ה מי שאין לו, משלי אני נותן לו, ופירשו המפורשים, מי שהוא בחינת אין לו, שהוא נחשב אין ואפס, אז משלי, מתקופת שלי אני נותן לו, וחונן ומרחם עליו בי"ג מדות רחמים לקרוא אותו בשם ראשיתן שהוא "אל", לשון תקיף ויכול. ומפני זה צדיק מושל (שמואל"ב כג, ג), הוא גוזר והקב"ה מקיים (זוהר שמות טו.). וזהו שנאמר "אין", מי שהוא בחינת אין, הוא כ"אל", תקיף ומושל. וזהו שאמר המדרש ומי כ"אל" ישורון, היינו מי שאינו מבקש מהדין, כי אם מצד יושר שהוא לפנים משורת הדין, כמה דאת אמר (דברים ו, יח) ועשית הישר וגו', ואמרו חז"ל זו לפנים משורת הדין. וזהו שאמר המדרש הנאים והמשובחים שבהם, היינו מי שאינו נאה ולא משובח מפי עצמו הוא הנאה והמשובח, על דרך (משלי כז, ב) יהללך זר, כלומר יהללך זר באם לא פיך יהללך, והבן (שוב מצאתי מעין פירוש זה בספר עבודת ישראל (ריש הפרשה) ביתר עוז, ונהניתי שכוונתי למקצת דבריו):

עוד שם (ב"ר עז, א), אין כאל, ומי כאל, ישורון (דברים לג, כו), ישראל סבא. מה הקב"ה כתיב ביה (ישעיה ב, יז) ונשגב ה' לבדו, אף יעקב (להלן לב, כה) ויותר יעקב לבדו. והוא צריך ביאור:

והנראה לי בהקדם להבין לשון חכמים (מועד קטן טז ע"ב) על הפסוק (שמואל'ב כג, ג) מושל באדם צדיק מושל וגו', אמר הקב"ה אני מושל באדם, ומי מושל בי, צדיק, שאני גוזר והוא מבטל. הנה לא אמרו מושל עלי, כי כתיב לך ה' הממשלה, אלא הכוונה שהוא מושל בי, כלומר בעזרתי, למלא משאלותיו, כי תושיע לו ימינו: אבל נראה לי עוד דברים בגו שיש כוונה עמוקה באמרם מושל "בי", והוא כי אמרו חז"ל (ראש השנה יז ע"ב) על הפסוק (שמות לד, ו) ויעבר ה' על פניו ויקרא וגו', מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור, ואמר בזמן שיעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם. ואיפלגו בזה קדמאי, יש אומרים שהכוונה יעשו ממש כמדותיו יתברך שמו, כדכתיב (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' (רמב"ם דעות פ"א ה"ו). ויש אומרים "יעשו" היינו יקראו ויאמרו בפיהם הי"ג מדות, ואני מוחל. והנה בעל הפלא"ה (פנים יפות, פר' תשא ד"ה שם בר"ה) הוכיח דדי באמירה, דאי אפשר לומר יעשו ממש, דהרי מדה הראשונה הוא אל, וזה אי אפשר לעשותו, כי לא איש אל (במדבר כג, יט), אלא על כרחך די באמירה. ובזה פירש מאמרינו (בסליחות) "אל" הורית לנו לומר שלש עשרה, כלומר מן מדת "אל" יצאה הוראה לומר י"ג מדות, ובזה לבד הקב"ה מוחל. ובספר בני יששכר בחדש אלול מאמר ב' (אות ד) פירש בזה כוונת רש"י מה שכתב בפרשה זו על הפסוק (לג, כ) ויקרא לו אל אלקי ישראל, שקרא שם המזבח על שם הנס כו', ורבותינו (מגילה יח.) דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש וכו', ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי, [ע"כ]. דמה בעי בזה. אלא הכוונה דלפי המדרש שהקב"ה קרא ליעקב אל, אם כן נוכל לפרש יעשו עשיה ממש, כיון שיש מציאות שיוכל האדם להקרא אל. ולזה כתב רש"י פשוטו של מקרא לא כך הוא, ואם כן חזרה הוכחה למקומה דדי באמירה בעלמא, ע"כ דבריו. והוא דבר חכמה וש"י: ואני אומר כל דברי חכמים קיימין. דודאי הדרש אמת שהקב"ה קרא ליעקב אל, והיינו לפי שיעקב עשה האפשרי לאדם לעשות, והלך בדרכיו מה הוא רחום כו', ככל י"ב מדות הרחמים, זולת שזה אין ביד אדם לעשות את עצמו אל, לכן הקב"ה משלו נתן לו וקרא אותו אל, ראשית של הי"ג מדות, למען יהא שלם בכולן. ואפשר שלזה רומז הכתוב (שם, יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם, יב"א בגימטריא י"ג, שלם בכל הי"ג מדות, עיר שכ"ם, ראשי תיבות ש'ם כ'בוד מ'לכותו (משנת חסידים, מס' מוצאי שבת פ"א מ"ט), הוא שם אל שנתן לו ה', כמו שנאמר ויקרא לו אל. ונמצא אין זה ביד אדם לעשות עצמו אל, אלא מתת אלקים הוא לקרוא בשמו, על דרך שאמרו (בבא בתרא עה ע"ב) עתידין צדיקים לקרוא בשמו של הקב"ה כו'. אבל שהאדם יעשה את עצמו אל או יקרא את עצמו שם זה, הוא דבר שאין בידו, ועל כרחך הכוונה של יעשו יאמרו, ובאמירה די. וזה וזה אמת:

ופירות הנושרין מדברינו, שאם האדם הולך בדרכיו בי"ב מדות שבידו לעשות, אז הקב"ה נותן לו מתנת חנם ויקרא לו אל, שפירושו תקיף ומושל, הוא גוזר והקב"ה מקיים (זוהר שמות טו.). וזהו שאמרו חכמים ומי מושל בי צדיק, "בי" היינו בכח י"ב מדות של רחמים שהאדם עושה לילך בדרכו יתברך, על ידי זה נעשה מושל: נמצא יעקב זכה להקרא "אל" מה שלא זכה לזה שום אדם מבלעדו, והוא מפני שהלך בעקבותיו ובדרכיו יתברך מה שבחק אנושי לעשותו. וזהו שאמר המדרש ומי כ"אל", כלומר להקרא בשמו אל, ישורון, מי שעושה הישר לפנים משורת הדין חונן ומרחם כו', והיינו ישראל סבא, לכן נקרא ישראל, שבו אותיות "ישר אל", לומר שמשום שהלך בדרך הישר, על ידי זה זכה לקרוא אל, להורות כי הוא שר ומושל ותקיף. וזהו שאמר המדרש מה הקב"ה כתיב ביה (ישעיה ב, יז-יח) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והאלילים כליל יחלוף, ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי הוא אל מלך יחיד בעולם, אף יעקב ויותר יעקב לבדו לקרא בשמו אל, שר ומושל יחיד בעולם, והטעם, כי כתיב (להלן לב, כד) ויעבר את אשר לו, היינו בני ביתו והאנשים שהלכו עמו והבהמה, ופירש רש"י עשה עצמו כגשר כו', וזה מורה על גודל מדת טובו ורחמנותו, כהא דכתיב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו, והלך בדרכו יתברך, ומזה זכה לבחינה זו לקרוא א"ל. ועל זה אמר ויאבק איש עמו, כי לא ידע מדרגתו, וירא כי לא יכול לו כו' שהוא תקיף, אז ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישרא"ל, הנה שיתף בשמו שם "אל", כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ורש"י נלחץ להוסיף תיבת להם, עיין מזרחי. ולדרכנו אין צריך להוסיף, והכי פירושו, כי שרית וגו' להיות שר ומושל, שעל זה מורה שם "אל", כי ותוכל, על ידי שאתה עושה מה שתוכל, היינו לילך בעקבותיו ודרכיו יתברך, על ידי זה זכית למה שאין ביכולתך, היינו להיות שר ומושל להקרא "אל", וזה עצמו הנרמז בשם "ישראל", "ישר אל", וכאמור. ואחר זה ויקרא לו אל אלקי ישראל:

ובזה יתורץ קושית זקיני המהרש"א (חדושי אגדות ברכות יג. ד"ה עובר) מפני מה אמרו (שם) באברהם הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, וביעקב מצינו שהתורה עצמה קראה אותו שתי שמות, יעקב ישראל. ולפי מה שכתבתי ניחא, דזה ששמו יעקב אני אומר מלבד הנאמר בתורה (לעיל כה, כו) על שם ידו אוחזת בעקב וגו', עוד דברים בגו מפני שהלך בעקבותיו ומדותיו ודרכיו של הקב"ה, ומפני זה זכה לקרוא ישראל, כלומר "ישר אל", ומזה נעשה שר ומושל וכמו שנתבאר, ולכן נקרא בשניהם, להורות מפני שהלך בעקבותיו יתברך בדרך ישר שעל זה מורה שם יעקב, לכן נקרא ישראל, וכאמור. והדברים נחמדים ומתוקים בעזה"י:

ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו' [לב, ה]. בהקדם לפרש ויפגעו בו מלאכי אלקים וגו' (לעיל לב, ב-ד). והוא על פי מה דמצינו (שבת יב ע"ב) אל יתפלל אדם בלשון ארמית, ובשבת פרק קמא (שם) פריך מהא דאמר (רבי אלעזר) רחמנא יפקדך לשלום [וזימנין אמר רחמנא ידכרינך לשלם], ומשני שאני חולה דשכינה עמו. ופירש רש"י ואין צריך למלאכי השרת, עיי"ש. מכלל דאינש אחרינא צריך שמלאכי השרת יכניסו תפלתו, וכמו שאומרים בסליחות מכניסי רחמים הכניסו רחמינו וכו'. ואמנם לעתיד לבא מצינו (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידים צדיקים שיהיה מחיצתם לפנים ממלאכי השרת, כדכתיב (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ואיתא במדרש (ב"ר) פרשה ע"ד (סי' יז) כי כמה מלאכים באו ליעקב לשמרו. ומי גדול, השומר או הנשמר כו' (שם עח, ב), עיי"ש, הרי שהוא היה גדול ממלאכי השרת, ופשיטא שהוא לא היה צריך בתפלתו לעזר מלאכי השרת, ואדרבא הם נשפעים על ידו, כמו שפירשו המפרשים שעל זה רמז מראה הסולם וגו' והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים (לעיל כח, יב), יש להם עליה או ח"ו ירידה על ידו, ועל דרך שפירש הבינה לעתים (דרוש ל) שזה טענו המלאכים במתן תורה (שבת פח ע"ב) מה לילוד אשה בינינו, ר"ל שהוא יהיה אמצעי בינינו להיות נשפעים על ידו. ובאמת נשמות ישראל נאצלו ממקום גבוה יותר ממלאכי השרת, כמו שכתב בשערי (ה)קדושה לר' חיים וויטאל ז"ל (ח"ג שער ב). ואם כן באיש כזה נהפך השיטה, שמלאכי השרת מבקשים אותו להכניס תפלתם ושירות ותשבחות שלהם לאבינו שבשמים, והוא האמצעי בינם לבין קונם. וזהו שנאמר ויפגעו בו, ר"ל פגיעה לשון תפלה, כמו (לעיל כח, יא ע"פ ברכות כו ע"ב) ויפגע במקום, ועיין בזוהר סוף מצורע (נה ע"ב) וברעיא מהימנא פרשת פינחס דף רכ"ה (ע"ב) פירוש ויפגעו מלשון תפלה ופיוס, כלומר שהם התפללו בו, ר"ל על ידו, שהוא המכניס תפלתם לפני קונם, כי הוא היה גדול מהם:

והנה, אומרים בשבת קודש (ליל שבת, המתחיל 'רבון כל העולמים') וברוכים הם מלאכיך הקדושים שעושים רצונך, ושמעתי פירושו, דוקא אלו שהם עושים רצונך, היינו מלמדי זכות ומליצי יושר על ישראל, שזה רצונו של מקום. והנה מבואר בזוהר וברעיא מהימנא הנ"ל שפגעו בו שני מיני מלאכים, ר"ל מלאכי רחמים ומלאכי דין, וכן כתב בנזר הקודש סוף ויצא (עד, טו), עיי"ש. וידוע כי ראיה ביאורו מה שהוטב בעיני אדם נקרא ראיה, כמו (כתובות קח ע"ב) רואה אני את דברי אדמון, וכמו (שבת פ:

ועוד) נראין דברי פלוני. ועיין ברמב"ן פרשת בראשית (א, ד) על הפסוק וירא אלקים, שכתב וקיומם נקרא ראיה, כענין וראיתי אני דקהלת (ב, יג), והענין הוא להורות כי עמידתם הוא בחפצו, ואם [החפץ] יתפרד רגע מהן יהיו לאין, עכ"ל שם. וזהו שנאמר פה ויאמר יעקב כאשר ראם, כלומר כאשר הוטבו בעיניו היינו מלאכי רחמים, קרא להם מחנה אלקים זה, כי הם עושים רצונו של מקום (וגם בראותו פעל כי גם מלאכי דין נעשו רחמים, וכפירוש הזוהר (מצורע שם) אומרו מחנה אלקים (היינו בחינת דין), זה (שנכלל בבחינת זה, בחינת דכר, מדת הרחמים, עיי"ש)). ולזה ויקרא שם המקום ההוא מחנים, שתי מחנות, מלאכי רחמים שהם עושי רצונו יתברך, ומלאכי דין, והבן:

והנה, הנזר הקודש פרשה ע"ח (אות א ד"ה והתם) הביא מדרש (ילקוט וישלח רמז קלב עה"פ להלן לב, כה-כו) ויאבק איש עמו זה מיכאל, וירא כי לא יכול לו. אמר לו, מה אני שאני מהשרים הראשונים כך עשית לי, ואתה מתירא מעשו. ועיין ביאורו בנזר הקודש שם. והוא נאות לעניננו. וזהו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו, ר"ל אותן שנאמרו למעלה ויפגעו בו, היינו שהם התפללו למעלה להשם על ידו, ויצו אותם לאמר כה תאמרון, ר"ל שהם יספרו כה לעשו שיעקב הוא האמצעי בינם ובין קונם, וגדול מהם, אם כן אם מהם הוא גדול, ממנו לא כל שכן, והבן:

עם לבן גרתי וגו' ויהי לי שור וחמור [לב, ה-ו]. יבואר על פי מה דאיתא בקדושין סוף פרק קמא (מ.), מה דכתיב (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכי יש צדיק שאינו טוב, אלא צדיק טוב זה שטוב לשמים וטוב לבריות, אז פרי מעלליו יאכל בעולם הזה, עיין שם ברש"י (ד"ה רבי אידי) ובפרק קמא דפאה בפירוש המשניות להרמב"ם (מ"א ד"ה וענין מה), עיי"ש:

והנה, עשו שנא את יעקב כי סבר שיעקב רימה אותו בהברכות שלא כדת, כמו שאמר (לעיל כז, לו) ויעקבני זה פעמים כו'. אבל האמת כי יעקב איש תם (שם כה, כז), ושלו נטל, כי יצחק רצה לברך את מי שהוא צדיק, וזה יעקב, רק עשו היה הרמאי לרמות את אביו, כי ציד בפיו (שם, כח וברש"י). וזהו שאמר לו יעקב, לא מיבעיא בעוד היותי בבית אבי לא הלכתי ברמאות, אלא אף גם בהיותי עם לבן הארמי לא למדתי ממעשיו להיות רמאי חלילה, והמופת לזה, כי ויהי לי שור וחמור כו', הרי שאוכל פרי מעללי בעולם הזה, מזה מופת חותך שאני טוב לבריות, והבן: ולכן כאשר ויאבק איש עמו, וירא כי לא יכול לו (להלן לב, כה-כו), אז הבין כי אמת ליעקב ובדין נטל את הברכות, לזה אמר ליה (שס, כט) לא יעקב יאמר עוד שמך לשון עקבה ורמיה, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים היינו טוב לשמים, ועם אנשים היינו טוב לבריות, על כן ותוכל, והבן:

עם לבן גרתי וגו' ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך [לב, ה-ו]. המקרא הזה אומר דרשוני, הכי ימצא חן בעיניו על ידי שגר עם לבן ויהי לו שור וחמור, ורש"י נלחץ בזה. וגם להבין פירוש רש"י גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב, דבר אחר ותרי"ג מצות שמרתי:

והנראה לי בזה על פי מה שכתב האלשיך (פר' בהר כה, לח) על המשנה (אבות פ"ד מ"ט) כל המקיים את התורה מעוני שהוא נסיון קטן, סופו לקיימה מעושר שהוא נסיון גדול מנסיון עוני. ובזה פירשתי במקום אחר (ייטב פנים, שיר חדש אות יג), דבר נא וגו' (שמות יא, ב), בבקשה מכם שאלו ממצרים כו' (ברכות ט.). וזהו שאמר ותרי"ג מצות שמרתי, הגם ויהי לי שור וחמור, והבן:

ובזה נבין גם פירוש הראשון והיו לאחדים. כי הכת החדשה אומרים כי בפרוק מעליהם עול המצות ויעשו כמעשה האומות ויהיו שרים וחורים וסגנים, אז יחשבו בעיני האומות. אבל שקר בימינם ונהפוך הוא, כי אז יתקנאו בהם אומות העולם, ובפיהם שוא ידברו שרצונם בזה, אבל האמת כי אם ישמרו ישראל חוקי התורה ולא ירצו להיות שרים וסגנים כי אם יכנעו תחתיהם אז ימצאו חן בעיניהם. וזהו שאמר עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב, כי אם כמו גר, ותרי"ג מצות שמרתי, אף על פי שאני עשיר איני מתקנא בזולתי להיות שר ומושל כמוך, ואשלחה להגיד לאדוני כדברים אלו שאיני שר כי אם שומר מצות התורה, למען למצוא חן בעיניך, כאמור: ויחץ את העם אשר אתו [לב, ח]. יש לרמז על פי מה שאמרו חז"ל (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול כו', לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. ופירשו המפרשים, כי מצות מחצית השקל בא להורות שידמה כל אחד בנפשו כאלו הוא מחצה, ואיננו אדם שלם בלתי אם יתחבר יחד עם חבירים כל ישראל, למען יהיו כלם אגודה אחת, ואז אין כל אומה יכולה לשלוט בהן. וזהו שאמר המן (אסתר ג, ח) עם אחד מפוזר ומפורד כו', ואסתר אמרה (שם ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, כלומר לכנסם באגודה אחת. וזה שנאמר (במדבר י, ט) וכי תבואו (ל)מלחמה בארצכם על הצר וגו' והרעותם בחצוצרות, תתחברו בחצי צורות, שידמה לכל אחד שאינו אלא חצי צורה, ע"כ דברי המפורשים:

וזהו שנאמר ויחץ את העם, שהורה להם להיות כל אחד חצי, אשר אתו הם אדם שלם. וזהו שנאמר (לב, יב) ה'צילני נ'א מ'יד, ראשי תיבות המ"ן (בעל הטורים), שזה עמד להם בימי המן גם כן, והבן:

ויאמר יעקב וגו' האומר אלי שוב לארצך וגו' ואיטיבה עמך [לב, י-יב]. יש לדקדק דהוה ליה למימר ואיטיבה לך, ולמה אמר עמך, הן אמת כי השי"ת אמר לו (לעיל לא, ג) ואהיה עמך, וגם זה עצמו טעמא בעי. ב', רש"י פירש בשתי הבטחות אני בא לפניך, והנה נזכרו שתיהן בפסוק, אבל למה לא הזכיר בפירוש רק הבטחה שניה ולא ראשונה. ועל דרך הפשוט יש לתרץ כי אמר קטנתי וגו', פירש רש"י נתמעטו זכיותי, והרמב"ן (לב, יא) תמה כי מעת שהבטיחו בבית לבן (לעיל לא, ג) שוב אל ארץ וגו', מאז לא הטיב לו עד שיתמעטו זכיותיו מכח זה, עיי"ש. ולכן יש לומר שמפני זה לא הזכיר רק הבטחה שניה, וזה עצמו מאמר יעקב, אם כי שתי פעמים הבטחתני, אני מזכיר רק הבטחה שניה, כי מן הראשונה אני חש כי נתמעטו זכיותי מאז, ועל כן אני מבקש רק בכח הבטחה שניה שמאז לא נתמעטו, והבן זה, ופירוש רש"י נכון ומתוקן. ג', אומרו כי ירא אנכי אותו, הוה ליה למימר ממנו. ד', פן יבוא והכני, והכה אם על בנים היה לו לומר, מה זה והכני:

ונראה לי על פי המדרש (ב"ר עה, יא), וישלח יעקב מלאכים (לב, ד), למה שלח לו שלוחים, אלא כך אמר יעקב אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, ועיין בנזר הקודש. ביאור הדברים, כי יעקב בטח בה' ולא פחד מעשו, רק עיקר הפחד היה על דרך שאמר המדרש ויצר לו (שם, ח), שמא יהרוג הוא את אחרים, היינו הניצוצות הקדושים שבו, ועל דרך שפירש רבינו הקדוש מה"ר צבי הירש זלה"ה מזידיטשוב (עטרת צבי, וישלח קסח ע"ב) אם יבוא עשו אל המחנה האחת, והכהו (שם, ט), לעשו, ולא ישאר ממנו שריד. ולזה שלח לו שלוחים לדבר אליו דברי שלום ולבקש אהבתו להשלים אתו, למען יהיה הנשאר בו הניצוצות הקדושים לפליטה, עיי"ש באורך:

ולזה הזכיר עיקר רק הבטחה שניה ה' האומר אלי ואיטיבה עמך, ר"ל איטיב לזולתך עמך ולא יענש שום אדם בסבתי, ולכן אני מבקש הצילני נא וגו' כי ירא אנכי אותו, ר"ל עיקר יראתי שלא להרוג אותו, כי פן יבוא והכני, ואז אם (אמנו שבשמים) על בנים היא תנקום ממנו לבל ישאר ממנו שריד ופליט, ואתה אמרת היטב איטיב עמך דייקא, על דרך שאמרו (תוספות ברכות מג. ד"ה הואיל) טוב לדידיה ומטיב לאחרינא, כמו כן כאן שאמרת היטב היינו לדידך, איטיב לזולתך עמך, ושמתי את זרעך כחול הים שהוא חוק וגבול לבל יעבור הים וישטוף העולם, כמו כן יהיו זרעך חוק וגבול לעצור רעה מהארץ, על כן אני מבקש הצילני נא וגו', באופן שישלים עמי וישארו הניצוצות הקדושים שבו לפליטה, והבן:

וזהו שנאמר להלן (לב, כט) כי אם ישראל כי "שרית" עם אלקים ועם אנשים, ר"ל שאתה טוב לשמים ולבריות, כי הרי ותוכל, עיני רואות שאם אתה רוצה תוכל לנצח בכח, אלא שלא רצית רק לקרוא לשלום להיטיב לזולתך, על כן יהיה שמך ישראל, על דרך שנאמר להלן (שם לג, כ) ויקרא לו אל, פירש רש"י הקב"ה קרא ליעקב אל. כי שם אל הוא משותף (זוהר צו לא.), פעם אל זועם (תהלים ז, יב) ותקיף ובעל כח, ופעם חסד אל (שם נב, ג), ויעקב מבחינת תקיף וזועם נעשה בחינת חסד אל, והבן: קטנתי מכל החסדים וגו' [לב, יא-יב]. במדרש (ב"ר עו, ה) איני כדאי, ורבי לוי אמר כדאי אני. להבין כל זה נקדים לפרש מה שאמר דוד (שמואל-ב ז, יח-יט) מי אנכי וגו' ומי ביתי וגו', על פי מה שכתב הרמב"ם באבות (פ"ג מי"ד) חביבין ישראל, ושם, חביב אדם כו' חיבה יתירה נודעת לו, עיין שם, שמלבד העשיה נוסף חיבה על ידי שמודיע לו ש(י)עשה לו טובה (ועיין בינה לעתים על הפסוק (שמואל"א כד, יח) ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה, עת לדרוש דרוש ל"ב, עיין שם). וזהו שאמר דוד מי אנכי וגו' כי הבאתני עד הלום, ותקטן עוד זאת ר"ל העשיה בעיניך, כי ותדבר [גם] אל בית עבדך למרחוק מקודם לכן שהודעת הטובות שתעשה לי. וזה חיבה יתירה, ומהיכן נלמד שזה חיבה יתירה, על זה אמר וזאת תורת האדם, ר"ל שזה נמצינו למדין מענין האדם, על דרך שאמרו חביב אדם וגו' חיבה יתירה נודעת לו, כפירוש הרמב"ם הנ"ל, והבן:

ובאופן אחר יש לפרש על פי המדרש ריש פרשת דברים (ד"ר א, יא) על הפסוק (דברים א, י) ה' אלקיכם הרבה אתכם, אמר רבי אילעאי אמר רבי יוסי בן זמרה כו', עד כך הוא דרכן של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, עיין שם ובמתנות כהונה. נמצינו למידין כשהקב"ה אומר ומבטיח לעשות טובה, בודאי בשעת העשיה יעשה יותר, כדרכן של צדיקים. אם כי לכאורה יש להבין, בשלמא צדיקים אומרים מעט הגם שאחר כך עושים יותר, כי יראים לומר הרבה, כי פן לא יוכלו ח"ו להפיק זממם, על דרך (סנהדרין כו ע"ב) מחשבה מועלת בדברי תורה וכל שכן דיבור. אבל גבי הקב"ה לא שייך זה, כי מי יאמר לו מה תעשה. אך הואיל וצדיקים נוהגים כן, גם הוא עושה כדרכן, על דרך ה' צלך (תהלים קכא, ה), (ובמקום אחר (ייטב פנים, זכור לטוב אות כח) תירצתי באופן אחר, ויבואר אי"ה פרשת בהעלותך (ד"ה אבל)). וזהו שאמר דוד מי אנכי וגו' ותקטן עוד זאת בעיניך, ר"ל שבודאי תעשה לי יותר, כי הלא ותדבר [גם] אל בית עבדך למרחוק מקודם, עיין שם במפורשים, והרי צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ושמא תאמר אצל הקב"ה לא שייך זה, על זה אמר וזאת שגם הקב"ה אומר מעט ועושה הרבה, תורת האדם, כביכול למד זה מאדם, על דרך שפירש בנועם אלימלך וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג), ר"ל שהם לומדים אותו יתברך איך להתנהג, על דרך (זוהר שמות טו.) צדיק גוזר והקב"ה מקיים:

ולפי זה שני הפירושים האלו יתפרש פה. כי יעקב מרוב ענותנותו לא ערבה לבו לבקש בזכות עצמו, רק תלה הכל בזכות אבותיו, וזהו שאמר אלקי אבי אברהם וגו' ה' האומר אלי שוב וגו' ואיטיבה עמך, שודאי זכותם גרמה להיות חיבה יתירה נודעת לי מאתו יתעלה שיטיב עמי, כי אנכי בזכות עצמי קטנתי מכל החסדים וגו' אשר עשית וגו', ר"ל שאנכי איני כדאי אפילו על העשיה עצמו מבלעדי האמירה תחלה, כל שכן על האמירה עם העשיה, אלא על כרחך הכל בזכות אבות, על כן גם עתה הצילני נא וגו'. ולפי אופן השני יתפרש על דרך זה, אלקי אבי אברהם וגו' ה' האומר אלי, ר"ל שאפילו על האמירה שאמר מעט, זכות אבותי היא שעמדה לי, כי איני כדאי לזה בעצמי, כל שכן קטנתי שאיני כדאי מכל החסדים אשר עשית, ר"ל שעשית הרבה, ועל כרחך הכל בזכות אבות, על כן הצילני נא וגו':

וידוע מאמרם ז"ל (ברכות י ע"ב) כל התולה בזכות עצמו, הקב"ה תולה לו בזכות אחרים [וכל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו]. וביארתי (פר' תולדות ד"ה ולבאר) כי זהו גופיה זכות עצמו מה שהוא שפל בעיניו ותולה רק בזכות אבותיו. ובזה פירשתי (פר' ויצא ד"ה וזהו שאמר) אשא עיני אל ההרים וגו' אז עזרי דייקא מעם ה' (תהלים קכא א-ב), כמבואר בפרשת תולדות (שם) בפסוק (לעיל כה, כא) ויעתר לו ה', עיי"ש. וזהו שאמר, אם כן שאני תולה בזכות אבותי, אם כן שוב כדאי אני בזכות זה של עצמי, כי גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה (סוטה ה ע"ב), וכדמצינו ברבי עקיבא שאמר (תהלים קג, יד) זכור כי עפר אנחנו, מיד נענה. וזהו שאמר אלקי אבי אברהם וגו', הרי שתולה אני בזכות אבותי, והנך רואה כי קטנתי שאני קטן בעיני מכל החסדים ומכל האמת וגו' לא נתגדלתי בעיני, הרי אני בשפלותי עומד, אם כן בשביל זה כדאי אני, על כן הצילני נא. אם כן שני הפירושים של המדרש צדקו יחדיו, ובקנה אחד עולים, אלו ואלו דברי אלקים חיים, והבן: ב) עוד יש לפרש על פי מה שכתב הבינה לעתים עת לדרוש דרוש ל"ב על המדרש (שהש"ר ג, כא) מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג, יא), משל למלך שהיה לו בת, והיה מחבבה ביותר עד שקראה בתי [ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי] כו'. והוא מהפלגת אהבתו, כי אם אמנם מהראוי שהאב לא יפרסם בגלוי לבנו או בתו תכלית אהבתו, עם כל זה לא עצר כח להצפין אהבה זו עד שבפה מלא קרא אותה בתי בלשון חיבה, לא בשמה העצמי. ואל תחשוב שגילוי אהבה זו גרם לבת שתזוח דעתה עליה, כי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כו', עיי"ש. וזהו שאמר ה' האומר אלי וגו', הרי הראני הפלגת אהבתו אלי, ועם כל זה לא זחה דעתי כי אם קטנתי וגו', על כן הצילני נא:

ג) או יאמר על דרך זה על פי אומרם הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, עיין פרק קמא דשבת (י ע"ב) ופרק ב' דביצה (טז.) בפירוש רש"י, ותכלית הידיעה למען דעת איך להשיב לו גמול. וזהו שאמר אלקי אבי וגו' ה' האומר אלי וגו', למען דעת להשיב על כל תגמולוהו (לא בשביל שצריך לזה ח"ו, אלא זה עצמו תכלית טובתנו, כידוע), אולם אנכי קטנתי מכל החסדים וגו' אשר עשית, כי אין ביכולתי וכחי להשיב לו על כל הטוב אשר גמלני, על דרך (תפלת נשמת) אלו פינו מלא שירה וגו' אין אנו מספיקים, על כן אני מבקש רק בזכות אבותי הצילני נא, כמו שאמר תחילה אלקי אבי וגו':

ד) עוד יתכוון כי יש לדקדק על אומרו (לב, י) ה' האומר אלי שוב לארצך וגו' ואיטיבה עמך, כפי הנראה זה הבטחה שהבטיח לו בבית לבן, עיין רש"י, ולא מצינו לשון זה, כי אם (לעיל לא, ג) ואהיה עמך. ולפי מה שכתבתי (אות ג) יש לומר דהכי פירושו, שאתה אמרת לי שוב לארצך וגו', ר"ל נקט ראשית הדיבור כמבואר שם שאמר לו [שוב אל ארץ וגו'] ואהיה עמך, על זה אמר יעקב ואיטיבה עמך, ר"ל ומה שאיטיב לך בעבודתי אותך על דרך (זוהר ויקרא ז ע"ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, זה הוא גם כן עמך, על דרך (סוכה נב ע"ב) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, וכן כתיב (דברי הימים - א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ואין בידי להשיב לך על כל תגמולך, ועל זה אמר קטנתי, כאמור, והבן:

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו וגו' [לב, יד]. יש להבין מה היתה כוונתו בזה, הכי לא ידע שיש לו לעשו הרבה מזה, ומה זה חשיבות בעיניו. ולהלן (לג, ט) נאמר ויאמר עשו יש לי רב אחי "יהי לך" אשר לך, וזה שפת יתר, ורש"י עמד בזה, ותירץ כאן הודה לו [על הברכות], עיי"ש. תו יש להבין תשובתו של יעקב (שם, י) ולקחת מנחתי "מידי". גם אומרו (שם, יא) קח נא את ברכתי, דהיה לו לומר מנחתי. גם אשר "הבאת" לך, למה לי. כי חנני אלקים וכי יש לי כל, יש להבין, שעשו אמר רב, ויעקב כל, על פי פשוטן של דברים. גם יש להבין למה שלח לו המנחה על ידי שלוחים דוקא:

והנראה לי בזה על פי מה שכתבתי למעלה בפרשת תולדות (ד"ה ועיין) כי יצחק אמר ליעקב (לעיל כז, כח) ויתן לך, ולעשו לא אמר ויתן לך, רק (שם, לט-מ) משמני הארץ יהיה מושבך [וגו'] ועל חרבך תחיה. ופירשתי כי לא היה אפשר לומר לעשו ויתן לך, כי מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח ע"ב), רק שנתן לו על מנת שאין לרבו רשות בו, ועשו איננו זוכה בו כלל רק מה שיתן לתוך פיו, דהיינו מה שצריך לחיותו, וזהו שאמר תחיה, עיי"ש באורך. וחש יעקב שעיקר כעסו של עשו על דבר מה שיש לו אינו שלו, כי אם של יעקב, ואם יתן לו בעצמו אינו מועיל כי אי אפשר לזכות בו, כי ידו כיד רבו. ולזה התחכם יעקב לעשות כדת של תורה לשלוח המנחה על ידי שלוחים, וזוכה לו על ידי אחרים על מנת שלא יהא בו רשות כלל, דמהני כמו במתנה דאחרים, כמבואר בריטב"א פרק קמא דקדושין (כג ע"ב ד"ה מיהו), עיי"ש. וזהו שנאמר ויהי לי [וגו'] צאן וגו' ואשלחה מהם להגיד שהם לאדוני ושלו הם: וזהו שנאמר ויקח מן הבא "בידו" ברשותו דייקא מנחה לעשו אחיו, ר"ל להוציאו מרשותו לשלוח על ידי אחרים למען יזכו לעשו, ובכן יהיה המנחה ההוא שלו ממש, הם ופירותיהם ופירי פירותיהם. וזהו דבר חשוב, כי עד עתה מה שיש לו אינו שלו כי אם של יעקב, והמנחה הזאת ההולכת, הם והנולדים יהיו שלו ממש. ואמנם עשו אמר יש לי רב אחי, מה איכפת לי במה שאתה אומר שהוא שלך, וזהו שאמר יהי לך לדעתך ובעיניך אשר מה שיש לי הוא לך, כלומר שלך. ואמנם תתן אמת ליעקב אמר לו ולקחת מנחתי מידי מרשותי דייקא, ועל כן קח נא את ברכתי אשר "הבאת" על ידי אחרים לך, שיהיו שלך דייקא, כי חנני אלקים וכי יש לי כל, ר"ל אפילו מה שבידך כולו שלי, כי מה שקנה עבד קנה רבו, ולזה המנחה ההובאת שהוא שלך כי הוצאתיה מרשותי על ידי אחרים צריך להיות חשוב בעיניך, כי עיקר כעסך על דבר הברכה שברכני אבי ויתן "לך", ולא אמר כך בברכתך כי מה שקנה עבד כו', ואם כן זה המנחה שהוא שלך, קח נא ברכתי דייקא שהוא שלך:

ויאבק איש עמו וגו' ויגע בכף ירכו. איתא במדרש (זוהר חדש ס"פ נח) אלו יוצאי ירכו. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל [לב, כה-כט]. יבואר בהקדם לפרש (יהושע א' (ז-ח)) רק חזק ואמץ וגו' לא ימוש וגו', עד ואז תשכיל. כי איתא בש"ס (ברכות לה ע"ב) [לא ימוש ספר התורה הזה מפיך] והגית בו יומם ולילה, יכול דברים כמשמען, תלמוד לומר (דברים יא, יד) ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דקדק לומר הנהג בהן וכו', על פי מה שכתוב באורח חיים סימן רל"א שכל מה שעושה לא יכוון להנאתו, אלא לעבודת הבורא ב"ה, ואפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה והליכה וישיבה וקימה ושיחה, כלם יהיו לעבודתו יתברך, והוא שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים. כי בכל דבר יש מצוה תלויה בו, באכילה ושתיה להשמר מאכילת איסור, ובשיחה מדברים בטלים ובאונאת דברים, ובמשא ומתן מגזל וגניבה ורבית ואונאה, וכן בכל דבר ימצא בו מצוה ואזהרה. וכשמחשב לקיים באותו מעשה שעוסק מה שצוה הבורא ב"ה, הרי אז גופיה מחשבתו דבוקה בה' ובתורתו יתברך שמו, ועובד אותו תמיד. והוא מה שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, משלי שם) שאם תדעהו בכל דרכיך, אז יהיו דרכיך כלם מיושרים לעבודתו יתברך שמו, כי כל צרכי עולם הזה כלם הן עבודה כשעוסק בהן על פי התורה, והבן. וזהו שאמרו הנהג בהן, היינו על פי דיני התורה מנהג דרך ארץ, ובזה תקיים והגית בו יומם ולילה, כי מצינו הגיון בלב, כדכתיב (תהלים יט, טו) והגיון לבי. וזהו שאמרו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו, יכול דברים כמשמען, להגות בפה כדכתיב (שם לז, ל) פי [צדיק] יהגה, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן דייקא בדיני תורה מנהג דרך ארץ, ואז תקיים והגית בו בלב יומם ולילה:

תוכן העניינים

ייטב לב בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה