ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה [כח, י-יא]. היה לו לומר לחרן. ותו, ויפגע במקום, ורבותינו (ברכות כו ע"ב) פירשו לשון תפלה, וקשה למה לא התפלל תיכף אחר שאמרה לו רבקה (לעיל כז, מב) הנה עשו אחיך מתנחם וגו':
ואפשר לומר על פי דכתיב באיכה (ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, וכתיב (שם, מג-מד) סכותה באף ותרדפני וגו' סכותה בענן לך מעבור תפלה, כמו כן כאשר וישטם עשו את יעקב על הברכה וגו' (לעיל כז, מא), וידוע (עי' תנחומא וישלח ח) כי שר של עשו הוא שטן כו', אז היה מעורר אף וחימה מחיצה מבדלת בינו למקום לבלי תת תפלתו לעלות השמימה. וזה שרמז יצחק ואמר (שם, כב) הקול קול יעקב, והידים, ר"ל אם שהקול קול יעקב בעמדו בתפלה, אבל הידים ידי עשו, שהוא פושט יד ומקבלה לבלי יעלה למחוז חפצו השמימה. ולכן לא התפלל. אך כאשר ויצא יעקב וגו' וקבל על עצמו עול גלות, אז וילך חרנה, כלומר שהלך ונסתלק החרון אף ונשבר המחיצה, אז ויפגע במקום, עמד בתפלה:
אבל יעקב לא תלה הדבר בשביל יציאתו, כי אם שהמקום בית המקדש גורם שאין שם שום מסך המבדיל. וזהו שאמר (כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים, בלשון שלילה, כלומר שעל זה המקום אין שום מסך המבדיל, כי אם וזה שער השמים: או יאמר ויצא יעקב מבאר שבע וגו' [כח, י]. כי כתיב לעיל (כז, מג-מה) ועתה בני וגו' וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך עד שוב אף אחיך ממך, והוא כפל לשון. גם אומרה "ממך" שפת יתר. וכבר פירשו הקדמונים דלכאורה מהיכן ידע אם שב אף אחיו, לזה אמרה ממך תדע, על דרך (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ואם אתה לא תשנא אותו, אז סימן כי גם הוא אבדה שנאתו, ע"כ דבריהם: ולי נראה על דרך דכתיב (שם טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. וזהו שאמרה רבקה ועתה בני, אין ועתה אלא תשובה (ב"ר כא, ו), כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה וגו' (קהלת ז, כ), וקום ברח לך, כי גלות מכפר עון (ברכות נו.), וישבת עמו ימים אחדים מועטים. (כי רק) עד אשר תשוב (אתה בתשובה) חמת אחיך, עד שוב אף אחיך, ממך תוכל לדעת, כי אם תשוב בתשובה, אז גם הוא ישלים אתך: וזהו שנאמר ויצא יעקב, שיצא ידי חובתו מבאר שבע, ירמוז לבחינת תשובה עלאה, מדת בינה, כדכתיב (ישעיה ו, י) ו(ב)לבבו יבין ושב, אז וילך חרנה של עשו ונרצה לו:
ויצא יעקב מבאר שבע [כח, י]. במדרש (ב"ר סח, ז) מפרש מבארה של שבועה. ולדרכנו אפשר לרמז על דרך דאיתא במדרש (שם כט, ה) מנין לראשונים בזכות אחרונים, שנאמר (לעיל ו, ח-ט) ונח מצא חן, בזכות אלה תולדות נח. וכמו כן אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב), ואמרו חז"ל (שם סג, ב) יעקב פדה את אברהם. וגם כאן נאמר, כי גלוי וידוע שעיקר יציאתו של יעקב ובואו לחרן היה בשביל רחל שילדה את יוסף, וכדכתיב (להלן ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר [וגו'] שלחני ואלכה וגו', ועיין פירוש רש"י. ולדעתי יש לומר כי עיקר מה שהיה יעקב בחרן ללקט משם ניצוצות הקדושים שנתגלגלו בצאן לבן, אחר כך נתגלגלו בבחינת מדבר, ועליהן נאמר (יחזקאל לד, לא) ואתנה צאני וגו' אדם אתם, והן שבאו מצרימה ויפרו וירבו וגו'. ועליהן נאמר (להלן מא, מט) ויצבר יוסף "בר" כידוע (מגלה עמוקות, אופן נה). ולכן כאשר ילדה רחל את יוסף, כח המאסף ומקבץ נדחים, אמר שלחני: וזהו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, אל תקרי שבע אלא שבע, מכח בארו של יוסף שהוא שביעי לבני הגבירות, כמבואר בזוהר חדש (וישב מט ע"ב) ובספר ישמח משה וישב .ד"ה ויוסיפו), עיין שם. ועל כן מבא"ר שב"ע ראשי תיבות ע'דות ב'יהוסף ש'מו ב'צאתו ע'ל אר'ץ מ'צרים (תהלים פא, ו) (כי העין משמשת לשתי תיבות כנודע): או יאמר על פי המדרש (ב"ר סח, יג), ויצא יעקב וגו' (כח, י), פתר קרייה בגלות, כמה דאת אמר (ירמיה טו, א) שלח מעל פני ויצאו וכו':
הכוונה, שמה שיצא יעקב מארץ ישראל לחוץ לארץ, ירמוז על גלות בניו מארצם לחוץ לארץ. וידוע כי גלות הראשון מארץ ישראל היה ירידתן למצרים, וכבר כתב רש"י פרשת שמות (ג, יח) על הפסוק ושמעו לקולך, כי סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון פקד פקדתי יגאלו, יעקב אמר (להלן נ, כד) ואלקים פקד יפקד, ויוסף אמר (שם, כה) פקד יפקד וגו'. וגמר הגאולה בעת קריעת ים סוף היה על ידי יוסף, כמו שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינס, ואמרו חז"ל (מדרש תהלים קיד, ט) ארונו של יוסף ראה. וזה שנאמר וישבע יוסף את בני ישראל לאמר "פקד יפקד" וגו' והעליתם את עצמותי מזה (אתכם), למען על ידי זה יקרע הים לפניהם:
וזהו שאמרו כאן (ב"ר סח, ז) ויצא יעקב, הרומז לגלות בניו למצרים שהיה תחלה לכל, זה הוא מבאר שבע, מבארו של שבועה של יוסף, שנאמר וישבע יוסף וגו', שבזה היה לבו נכון ובטוח בה' שיגאלם וישיבם למקומם ולארצם:
ויצא יעקב וגו' וילך חרנה [כח, י]. פירש רש"י ללכת לחרן. ויש להבין למה הטיל ה"א בסופה, ולא למ"ד בתחלתה לחרן. ויתבאר על פי פירוש רש"י שיציאת צדיק וגו' פנה זיוה כו'. ואם כן ידיעת ההפכים בשוה, שהמקום שהצדיק שוכן שם, אותו מקום נתעלה למעלה ביתר שאת. והנה כתיב (קהלת ח, טו) ושבחתי אני את השמחה, ואמרו חז"ל (שבת ל ע"ב) זהו שמחה של מצוה, וכתיב (שם ב, ב) ולשמחה מה זה עושה, זו שאינה של מצוה. ופירש התבואת שור (בכור שור, שבת שם), כי השמחה, ה"א בתחלה אות דקדושה משמו יתברך, על כן זהו של מצוה. ולשמחה, למ"ד בתחלה, אות נוקביה דסטרא אחרא, על כן זהו אינו של מצוה:
וזהו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, כלומר אותו מקום הנקרא חרן הלך למעלה, עד שלא נקרא לחרן בלמ"ד, כי אם חרנה בה"א, אות דקדושה, כאמור: ויצא יעקב וגו' [כח, י-יא]. במדרש (ב"ר סח, ב), שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, אל תקרי ההרים אלא ההורים, אליעזר עבד אבי אבא מה כתיב ביה (לעיל כד, י) ויקח וגו' [וכל טוב אדוניו בידו], ואני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכא, א-ב). גם להבין מאמרם (ברכות כו ע"ב) ויפגע במקום, אין פגיעה אלא לשון תפלה. למה נקרא תפלה בשם פגיעה:
ויתבאר בהקדם לפרש המדרש בשלח (ש"ר כא, ג) על הפסוק (שמות יד, טו) מה תצעק אלי וגו', הדא הוא דכתיב (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה, הקב"ה יודע מה בלבו של אדם קודם שמדבר וכו', על כן נאמר מה תצעק אלי וגו'. והקשה היפה תואר (ד"ה לכך כתיב) אם כן כל תפלה למה, עיי"ש. והוא תימה. והנראה בזה על פי דברי הרמב"ם על ענין תפלה, הכי הקב"ה משתנה חלילה מלא רוצה אל רוצה. אבל הענין, כי מקור הטוב רוצה להטיב, אלא שאין האדם ראוי וכדאי בלתי על ידי שמאמין בה' שהוא המציל ומבלעדו אין אלקים, ובזכות אמונה נעשה כלי מוכשר לקבל הטוב מאת השי"ת. אלא דלכאורה אכתי סגי באמונה שבלב, ומה צריך להוציא התפלה בביטוי שפתים. אבל הענין, כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), ויש מיימינים ומשמאילים (תנחומא משפטים טו), והשי"ת רוצה שיהיה בהסכמת כלם, והם אינם יודעים מחשבה שבלב, לכן צוה להתפלל בפה, למען ידעו הכל על ידי תפלה שמבטא בשפתים כח אמונתו, ויסכימו למלא בקשתו. וזהו שנאמר טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים בפיהם, למען "ואני" כלומר אני ובית דיני (במ"ר ג, ד) אשמע. ולזה אמר לו כאן מה תצעק אלי, הלא אני יודע אמונתם, ואי משום מלאכי השרת שאינם יודעים מחשבות אדם, על זה אמר דבר אל בני ישראל ויסעו, ובזה יראו לחוץ כח אמונתם ותוקף חזקם בה', ואין צריך לתפלה, והבן:
וזה ויפגע במקום, היינו במקומו של עולם כדאיתא במדרש (ב"ר סח, ט). ועל זה אמר אין פגיעה בה' כי אם על ידי תפלה, שמזה נודע כי הוא קרוב ונגש אל ה' בהשגתו, כמו שפירש הרמב"ם במורה (ח"א פי"ח) קרוב ה' וגו' (תהלים קמה, יח), ונגש משה [לבדו] אל ה' (שמות כד, ב), היינו בבחינת קרבת מדע ונגישת השגה, עיי"ש. ובזה הדרש והפשוט צדקו יחדו, ויפגע במקום, שקפצה לו הארץ (סנהדרין צה ע"ב), היינו מפני שפגע ונגש בהשגתו למקומו של עולם, אז ממילא הוא למעלה ממקום וזמן, והבן: והנה, הבינה לעתים (דרוש כד) פירש (דברים ז, יז-יח) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, כלומר בלתי אם יהיה ה' עמדי בעזרי, אז לא תירא מהם, מה שאין כן אם תבטח בכח ידך וסבתך, יש לך לירא מהם, ע"כ דבריו. וזהו שאמר יעקב, אליעזר כתיב ביה וכל טוב אדוניו וגו', אני אין בידי כו'. חזר ואמר, כיון שאין בידי, כלומר ואין לי לתלות בטחוני בשום דבר או סבה כי אם בה', שוב לית אנא מוביד סברי מן בריי, ובודאי עזרי מעם ה' וגו': ב) יתבאר המדרש בהקדם לפרש הנאמר (להלן) [לעיל (כד, א-ד)) ואברהם זקן בא בימים וגו' ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו', דיש להבין, האי תואר זקן ביתו למה לי:
והנראה לי בזה בהקדם לפרש מאמר דוד המלך ע"ה תהלים ק"ב (יח-כט), פנה וגו' תכתב זאת לדור אחרון וגו' בהקבץ עמים יחדיו וגו' ענה בדרך כחי וגו' אומר אלי אל תעלני בחצי ימי, עיי"ש. פירוש הפשוט שפירשו המפורשים בהקבץ וגו', קאי אלמעלה לספר בציון וגו', בהקבץ עמים וגו':
ואני אומר שקאי אלמטה כמו שאבאר ואומר, כי דוד צפה ברוח הקודש בדור אחרון הזה אשר יקומו אנשי בליעל לנתק מוסרות התורה שבכתב ושבעל פה, ועל כן צריכים רבנים רועי ישראל מנהיגי הדור הכשרים ללכת אורחא רחיקא לעיר הידועה להקבץ ולהתאסף להפר עצתם ולעמוד על נפשם לעבוד את ה'. וידוע כי בזמן שהאיש הירא את דבר ה' שורר בביתו, עובד את עבודתו בתורתו ותפלתו בכל עת ובכל רגע וכל היום היא שיחתו, על זה נאמר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, כי כל היום כולו שוה לטובה. אבל בזמן הילוכו בדרך, מאין פנות אל המנוחה לתורתו ולעבודתו כי אם זעיר שם זעיר שם חזי לאצטרופי לעבודת ה', על זה נאמר (אבות פ"ב מט"ו) היום קצר, כי כמה רגעים ושעות יבלה בדרך בדברים בעלמא, ומעט ממנו אשר יעלה בידו בתורה ועבודה. אמנם זה בהולך לדבר הרשות ולדברי הבלי עולם הזה, אבל בהולך לדבר מצוה כמו לכת דידן לזכות את הרבים, כל פסיעה וכל תנועה תחשב לנו לצדקה ולעבודה, וכל היום כולו שלו בעבודת ה'. וזהו שאמר דוד תכתב זאת לדור אחרון וגו' כי השקיף וגו' לספר בציון שם ה' וגו', ומה יספרו, על זה אמר שיספרו על העבר והוא מה שהיה בהקבץ עמים יחדיו, היינו שבטי ישראל הנקראים עמים, כדכתיב (דברים לג, ג) אף חובב עמים עיין שם ברש"י, וממלכות מלכי רבנן (ע"פ גיטין סב.) למען לעבוד [את] ה', אז ענה בדרך כחי קצר ימי, כי מעט אשר יעלה בתורה ועבודה, ובהצטרפם לא יהיו כי אם ימים קצרים ומועטים, אז הייתי אומר אלי אל תעלני (מלשון סך הכל עולה כך וכך) בחצי ימי, כלומר שלא תעלני בחשבון חצי ימי, כי אם כולן יהיו שלימים ומלאים ושוים לטובה, כי כל הילוכו בדור דורים שנותיך, כלומר בשביל שיהיו שנותיך העתידין לתת לנו כמו שהיה בדור דורים מאז ומקדם, כי לפנים הארץ וגו', על כן ראוי המה (הכת החדשה הפורצים גדר) יאבדו, ואתה תעמוד, וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו, כלומר כמו שהם מתדמים לעמים בבגדיהם ומלבושיהם להתערב עמהם להחליף דת התורה בדת עמים, כמו כן תחליפם ויחלופו, בני עבדיך ישכונו, היינו עבדיך וזרעם לפניך יכון. והבן עד היכן הדברים מגיעים מה שצפה דוד ברוח הקודש עד אין באר על פני הכתב:
וזהו שנאמר ואברהם זקן, זה שקנה חכמה (קידושין לב ע"ב), בא בימים כלומר בכל הימים, שבכל שעה ורגע עבד בהן עבודתו יתברך, כמו שפירשו הזוהר (חיי קכט.) והשל"ה (פר' חיי, פרק דרך חיים ד"ה ואברהם), וה' ברך את אברהם בכל, כלומר שהיה בעוזרו לעבדו בכל מיני עבודה בכל עת, באכילה ושתיה בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, והיינו דכתיב (לעיל יב, ט) ויסע אברם "הלוך ונסוע" הנגבה, כלומר בחכמה, על דרך (בבא בתרא כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, והבן. ואמנם אליעזר, אם כי היה עובד ה' בכל זמן ובכל עת ובכל שעה, זה כשהיה יושב ועוסק בתורה בביתו של אברהם, שקדושת המקום גרמה לו לבלי לשכוח את ה' כמו רגע, אבל לא היה בבחינה זו לעבוד את ה' גם בלכתו בדרך בכל שעה, על כן היה אברהם ירא אולי ירצה לקצר מהלכו בדרך ויקח אשה ליצחק מבנות הכנעני, ולזה הוצרך להשביעו על זה כי אם אל ארצי וגו' תלך. וזהו שנאמר ויאמר [אברהם] אל עבדו זקן (זה שקנה חכמה) ביתו (כלומר בהיותו בביתו של אברהם, אז הוא) המושל "בכל" אשר לו, לעבדו יתברך בכל מיני עבודה, וכלומר לא כן בעת ילך בדרך, ושמא יקצר מהלכו, לזה אמר ואשביעך וגו' אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו' כי אם אל ארצי וגו' תלך, אם שהדרך רחוק. לזה רמז לו באומרו ואשביעך בה' א'לקי ה'שמים ו'אלקי ה'ארץ, ראשי תיבות אהו"ה, שם המסוגל לשמירה ולקפיצת הדרך, וכמו שנאמר להלן (שם כד, מב) ו'אבוא ה'יום א'ל ה'עין, פירש רש"י מכאן שקפצה לו הארץ. ופירשו המפורשים, מכאן, מראשי תיבות שהוא אהו"ה, שם שבו נברא שמים וארץ (זוהר חדש, בראשית יד.), קפצה לו הארץ. וזהו שנאמר (שם, י) ויקח העבד וגו' וכל "טוב" אדוניו בידו, טו"ב עולה מספר שם אהו"ה, כח המחבר שמים וארץ, הנקרא טוב כידוע: וזהו שאמר יעקב אשא עיני אל ההרים כמשמעו, לדלג על ההרים והגבעות, אשר לא נסע באלה מסעי, וחש שלא יטרידנו הדרך ושלא ילמוד מעשו ולבן להשביתו מתורתו ועבודתו ח"ו. וזהו שאמר המדרש אל תקרי ההרים אלא ההורים, אליעזר כתיב בו וכל "טוב" אדוניו בידו, היינו שם אקו"ק המסוגל לקפיצת הדרך, אבל אני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד, שם אקו"ק גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא (זוהר ח"א רנא. השמטות סי' ב) (כי אקו"ק במילוי כזה אל"ף ה"ה וא"ו ה"ה, בגימטריא צמי"ד, ואותיות אחרונות פהו"ה עם הכולל עולה נז"ם, גם האותיות אחרונות של מילוי באופן זה אל"ף ה"י וא"ו ה"א, גימטריא נז"ם), או מלשון (במדבר יט, טו) צמיד פתיל, דאחיד בשמיא וארעא. חזר ואמר לית אנא מוביד כו', אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכא, א-ב), היינו בכח שם אקו"ק כח המחבר שמים וארץ. על כן כתיב ביה תיכף (כח, יא) ויפגע במקום, שקפצה לו הארץ (סנהדרין צה ע"ב), וכמו שפירש בספר אור הגנוז (ריש הפרשה):
ונראה לי רמז לדבר (כח, י-יא) ח'רנה ו'יפגע ב'מקום ראשי תיבות חו"ב, שם המעלה ניצוצות הקדושים (פרי עץ חיים, שער העמידה פי"ט עמ' רמד), ועם הכולל עולה טו"ב. או על דרך שכתב האר"י ז"ל (לקוטי תורה, תהלים עמ' שמו), כי בי חשק (תהלים צא, יד), "בי" עם ח' של ח'שק, ממנו יוצא שם בי"ט, הובא בעטרת צבי בזוהר ריש פרשת בא (לד ע"ב ד"ה והנה כתב). וכתב רבינו, אפיק ח' ועייל ט', עיין שם טעמו ונימוקו. הכא נמי אפיק ח' ועייל ט', הרי טו"ב, כאמור. וזהו שנאמר (משלי כ"ב (א-ב)) נבחר שם (של אקו"ק) מעושר רב (פירוש של אליעזר), מכסף ומזהב חן טו"ב (ירמוז לשם זה העולה טו"ב), עשיר (זה אליעזר) ורש (זה יעקב) נפגשו, כלומר ממילא נפגשו אל המקום, שקפצה להם הארץ, עושה כלם ה', ובשם קדשו בטחנו אל יעזבנו ואל יטשנו:
ג) ויצא יעקב וגו' [כח, י]. במדרש (ב"ר סח, ב), אשא עיני אל ההרים, למלפניי ולמעבדני, מאין יבא עזרי, אליעזר וכו' מה כתיב ביה (לעיל כד, י) וכל טוב אדוניו בידו, ואני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד. חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכא, א-ח): ונקדים הנאמר להלן (כח, יב-טו) ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וגו' והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו וגו'. נראה לי דמרמז למה שפירשתי הא דכתיב (רות (ב, יב)) ישלם ה' פעלך וגו', על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל במורה סוף חלק ג' פרק נ"א כי השכל הוא הדיבוק בינינו לבין השי"ת, וכשפונה מחשבתו ושכלו של אדם ממנו יתברך לענין זולתו כבר נפסק הדיבוק ואינו עמו יתברך. וצריך האדם להרגיל את עצמו על כל פנים בשעת תורה ותפלה להיות דבוק בו יתברך באמת. אבל שיגיע האדם לענין שיהא מספר עם בני אדם ויתעסק בצורכי גופו, ושכלו כולו יהיה עם השי"ת והוא לפניו תמיד בלבו, זאת היתה מדרגת משה רבינו ע"ה שנאמר בו (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה', ומדרגת האבות, שהם כשהיו מתעסקים בהנהגות בני אדם ומשתדלים במקנה לא היו עושים רק באבריהם, ולבותם ודעותם עם ה' לא יסורו ממנו. עוד ביאר שם כי ההשגחה מהשי"ת הוא כפי השכל הדבוק בו, ומי שלא יסיר שכלו מעם ה' תמיד, ההשגחה בו תמיד. והאיש אשר תפנה מחשבתו בקצת עתים מהשי"ת, אז תסור ממנו ההשגחה. ובזה סר הספק מפני מה צדיק ורע לו לפעמים, כי בעת השכחה אז מצאהו הרע ההוא, כי ההשגחה סבת הדביקות בו יתברך. ומי שתמיד עמו יתברך ולפניו, מושגח תמיד לטובה, עיין שם באורך. וזהו שנאמר ישלם ה' פעלך לעולם הבא, ותהי משכורתך שלימה בעולם הזה, מעם ה' אלקי ישראל, פירוש ממה שאתה תמיד עם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות כו', כי תחיה מושגח מאתו תמיד לטובה:
והנה, אבינו יעקב כשהוצרך לצאת לחוץ לארץ אל לבן ליקח נשים ולהרבות לו מקנה, הראה לו השי"ת במראה ההוא של הסולם שאפילו בעסקו במילי דעלמא יהיה דבוק בו יתברך בשכלו עמו תמיד, ואז יהיה מושגח מאתו יתברך תמיד ויהיה שמור וניצול מכל רע. מה שאין כן בעת סר השכל מאתו יתברך, אז תוסר ההשגחה ויפול תחת מקרים ח"ו. וזהו שנאמר והנה סלם וגו', זה אדם שגופו בארץ וראשו ומחשבתו בשמים, והנה מלאכי אלקים, היינו צדיקים, (לפעמים) עולים (ולפעמים) ויורדים בו. והנה ה' נצב עליו ויאמר (אליו) וגו' והנה אנכי עמך, כלומר אם אנכי אהיה עמך תמיד ולא תסיר שכלך מאתי, אז ושמרתיך בכל אשר תלך וגו', למען ידע כי בענין זה תולה העליה והירידה, כי בסור השכל מאתו אז יורד תחת מקרים ח"ו, ומזה יבין לבל יסור מאתו יתברך, כי אם לפניו יעמוד תמיד אתו עמו כביכול, וכדכתיב (תהלים טז, ח) שויתי ה' וגו', אפילו בעת עסקו עם בני אדם. וזהו שאמר הכתוב (שם לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו' (לעולם הבא, היינו) לחוסים בך (אפילו בשעה שעומדים) נגד בני אדם, עם כל זה הם דבוקים וחוסים בך:
וזהו שאמר המדרש שאמר יעקב אשא עיני, פירוש מה שעד עתה אשא עיני (אל ה' תמיד, זה אינו שלי, כי אם) אל ההרים, היינו האבות, למלפניי ומעבדניי, שלמד מהם תורה ומעשים טובים ולא היה מוטרד בעולם הזה כלל, ולמדתי מהם להיות דבוק בו יתברך, וממילא הייתי תמיד מושגה מאתו יתברך. אבל בצאתי לחוץ לארץ לבית לבן מאין יבא עזרי, כי היה ירא פן חלילה לפעמים יסור שכלו מאתו יתברך ואז יפול תחת מקרים חלילה. חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, כי עזרי הוא מעם ה', מכח מה שאהיה תמיד עם ה' עושה שמים וארץ, עושה דייקא תמיד, על דרך (תפלת שחרית) המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, על כן הגם כי אין בידי כל מאומה לא נזם כו', עם כל זה לא יעזבני השי"ת, ובידו לגדל ולחזק לכל, הנה לא ינום וגו' שומר ישראל. על כן נאמר לו ה' ישמרך מכל רע, מעשו ולבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, כי הדבוק בה' אין מיתתו על ידי מלאך המות כי אם על ידי נשיקה, כמו שכתוב בתורה (במדבר לג, לח) על פי ה', וכמבואר שם ברמב"ם (מורה נבוכים). על כן ה' ישמר צאתך, ויצא יעקב. ובואך, ויבא יעקב שלם (להלן לג, יח.), והבן: ד) עוד יתבאר המדרש הנ"ל. גם מה דאיתא עוד שם (ב"ר סח, ט) ויפגע במקום (כח, יא), מפני מה מכנין שמו של הקב"ה מקום, שהוא מקומו של עולם. וביאור הדברים בספרי חכמי האמת, כי קודם בריאת עולם היה הוא יתברך לבדו, ולא היה מקום פנוי, וכביכול צמצם את עצמו יתברך באמצעיתו ונשאר מקום פנוי לעמידת העולם, ולכן יכונה יתברך מקום, כמבואר בנזר הקודש שם (סח, י). אבל אכתי יש להבין מה ענין שם זה לכאן לכנותו מקום:
והנראה לי בזה על פי אומרם ז"ל (ראש השנה יז ע"ב) על הפסוק (מיכה ז, יח) נושא עון וגו' לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים, ועיין פירוש על זה בספר אור המאיר בהפטרת וירא (ד"ה או) בשם המגיד. ולי נראה על דרך זה, דמי שחטא ורוצה לשוב בתשובה שלימה ולילך בדרך ישר מעתה, הנה בהעלותו על לבבו את כל אשר עשה מקדם במחשבה ודיבור ומעשה אז הוא נבזה בעיניו ונמאס, ונדמה לו כאלו חטא עוה ופשע ופגם בנפש רוח נשמה עד שח"ו כבר נסתלק מאתו כח הקדושה, כי בחטא קל נסתלק הנשמה, אחר כך חלילה רוח, אחר כך בחינת נפש, ואם כן מהיכן מקום לשוב לשורשו ולחזור להטיב. ולזה צריך להשיב אל לבו שכל בריאת עולם היה אחרי שהקב"ה צמצם את עצמו ונשאר מקום פנוי, ונקרא טהירו ורשימו, כי יציאת צדיק צדיקו של עולם יתברך שמו עושה רשימו, ונשאר רשימו, ובאותו רשימו נרשם בכח ברצונו יתברך מה שיאציל וייצר ויברא ויעשה באותו מקום ואויר הפנוי, ומאותו כח ורשימו הוציא ברצונו יתברך מן הכח אל הפועל כל העולמות. והיינו דכתיב (לעיל א, א) בראשית, וכתבו הקדמונים שהוא אותיות "בשארית", כלומר באותו שארית ברא. כמו כן נתן הוא יתברך בחסדו ובטובו הגדול לאדם, שאפילו אם עשה מה שעשה ונסתלק מאתו קדושת נפש רוח ונשמה ח"ו, עם כל זה נשאר בו רשימו דקדושה, והראיה, שהרי ברצונו לשוב ולהטיב מעתה, אם כן מאותו רשימו דקדושה שנשאר אצלו, הנקרא שירים, יכול לתקן את עצמו ולבנות את עצמו בנין חדש ועולם חדש, וכקטן שנולד ידמה אחר שיוציא את עצמו כשירים, ר"ל בבחינת אותו שארית ושירים דקדושה שממנו נברא העולם, כמו כן הוא משים את עצמו ובורא את עצמו בריה חדשה מאותו שירים דקדושה שנשאר בו בתוך פנימיותו ובאמצעותו בלב, והבן:
וזהו שאמרו (ברכות לד ע"ב) במקום (כלומר באותו בחינה שהקב"ה נקרא מקום, מקומו של עולם) שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כי אצלם לא היה בחינת הסתלקות הקדושה כלל, ואין רבותא, מה שאין כן בעלי תשובה: והנה, יעקב אחר שיצא מאת פני אביו ומאת פני רבו שם ועבר, וידע שעכשיו הוא ברשות עצמו וצריך לתקן את עצמו ולהעמיד י"ב שבטים, פנת יקרת שממנו הושתת העולם, והנה קטן יעקב בעיניו והיה נדמה לו כי אין כל מאומה בידו ממצות ומעשים טובים, ולא נשאר אצלו אלא הרצון ורשימו שהוא רק בכח ולא בפועל, ובמה יזכה את ארחו. ואפשר שזה רומז רש"י (כח, י) יציאת צדיק מהמקום, ר"ל אחר שיצא ממקום אביו ורבו, עושה רושם, כלומר עושה בלבו רק רושם. כי העריך את עצמו למול מעשה אביו ורבו, וראה שהם הוציאו מכח אל הפועל, ואצלו איננו רק בכח הרשום באמצע לבבו ורצונו, והבן:
והנה, העקרים מאמר ג' פרק ב' כתב, דמה שנאמר (לעיל א, כה) כי טוב בבריאת בעלי חיים, ולא בבריאת אדם, כי כולם נבראו בשלימותן שהוא שלימות המציאות, מה שאין כן האדם, שיגיע ממנו טובות אחרים יותר נכבד אחר שיוציא הכוחנית שבו מהכח אל הפועל. ולפי שהמציאות השלימות אשר באדם הוא בכח, כאלו הוא ממוצע בין המציאות וההעדר, קראו הכתוב אין, שנאמר (קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה כלומר אותו המותר אדם על הבהמה הוא אין, בכח, ולא בפועל, עד שיוציאנו אל הפועל, עיי"ש: וזהו שאמר יעקב אשא עיני אל ההורים, בהעריך מעשי למול מעשי אבותי ורבותי, אנכי רואה כי אליעזר עבד אבי אבא וכל "טוב" אדוניו "בידו", כלומר שכבר הוציא שלימותו מכח אל הפועל בכלי המעשה, אבל אני אין "בידי" לא נזם אחד וגו', ר"ל לא שום תכשיט וקישוט הנעשה לבוש ממצות ומעשים טובים, כי אם "מאין", מבחינת "אין" מה שהוא רק בכח יבא עזרי. ולזה אמר, עם כל זה לית אנא מוביד סברי, כי אם עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, שברא שמים וארץ מהרשימו שהיה בכח, ומזה הוציא כביכול אל הפועל, כמו כן הוא יעזור לי להוציא את עצמי ואת כל אשר בי מן הכח אל הפועל. ועל כן בהגיעו לבחינה זו אמר ויפגע במקום, בבחינה שנקרא הקב"ה מקומו של עולם, כאמור למעלה, והבן:
וזהו שנאמר להלן (ל, לו) ויעקב רעה את צאן לבן הנותרות, ופירש רש"י והוא ממדרש (ב"ר עג, ט) אותן הרעועות והחולות שאינן אלא "שירים", אותן מסר לו. רומז גם כן לזה, על פי דאיתא במדרש (שם, ח), כי מעט (להלן ל, ל), נאמר כאן מעט, ונאמר להלן (דברים כו, ה) במתי מעט, מה להלן שבעים נפש, אף כאן שבעים נפש. ולכאורה איך יליף מאדם לבהמה, ומה ענינו. ופירש בנזר הקודש (עג, ו ד"ה מעט) על פי מה שאמרו חכמי אמת כי מה שיעקב היה רועה צאן, הוא כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון (בבא מציעא פד.), ובא לתקן חטאו, ולזה אז נתקנו הניצוצות הקדושים מבחינת דומם וצומח לבחינת חי, והיו בצאנו של לבן. ולפיכך התחכם יעקב בתחבולות שונות בהציגו הצאן אל פני העקוד עקדים נקדים וברדים (ל, לא-י), להמשיך אצלו כח הצאן תחת רשות הקדושה, ומאז עלו אחר כך לבחינת אדם, ועליהם כתיב (יחזקאל לד, לא) (ואתנה) [ואתן] צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ונתגלגל הדבר עד שהיו במצרים, ומשם עלו ונתעלו. והן הן שבעים נפש שירדו למצרים, וכמו שנאמר כאן (ל, ל) ויפרוץ לרוב, כמו כן שם (שמות א, ז) פרו וישרצו וירבו וגו', ע"כ דבריו עיי"ש. וידוע כי האדם חלוש מכל מיני בעלי חיים, וישראל חלושים מכל האומות, וכמו כן בני עליה חלושים בגופם מהמוני עם. והטעם מבואר בזוהר הק' (פינחס רכא ע"ב). ועינינו רואות שכך הוא, שכל מה שיש בו כח הקדושה יותר ויותר, גופו וגשמיותו חלש ביותר (וכעין זה מבואר בספר בעל עקידה בריש שער פ"ד, עיין שם). ולזה, לבן שבעיניו היה בחינת גשמיות עיקר, מסר ליעקב החלושות והחולות והרעועות, וברמאות עשה כך. ואמנם יעקב היה חפץ בזה, כי באותן הרעועות והחלושות היה כח הקדושה עצום ורב. והנה אותן מעט הצאן היו בחינת נותר ושירים מצאן לבן, ובהן היה בכח כל ניצוצות הקדושים, ומאותן השיריים הוליד יעקב יתר הצאן ונתרבה כח הקדושה עד שנתגלגל לבחינת אדם, והם שלומי אמוני בית ישראל. וזהו שנאמר ויעקב רעה את צאן לבן הנותרות, אותן שאינן אלא שירים, דוגמת שירים שממנו הושתת העולם. וזהו שנאמר (להלן לא, י) והנה העתדים העולים על הצאן "עקדים נקדים וברדים", דוגמת תחלת אצילת ובריאת עולם, כמבואר בעץ חיים (שער ו פ"א ולהלן), והבן:
ה) עוד נתכוון כי עיקר כחו של עשו הוא עמל"ק העולה ר"ם, שכן דרכו של הסטרא אחרא לומר אעלה על במתי כו' (ישעיה יד, יד). וכבר אמרו (יבמות קכא.) על כל גל וגל נעניתי לו ראשי, כי העיקר הוא בחינת ענוה, שבזה משפיל כח רוממות של עשו, ששם השר שלו סמא' (תנחומא וישלח ח), העולה קל"א. וזה לעומת זה בקדושה, עולה ענו"ה. ולזה אמר (תהלים קכא, א-ב) אשא עיני אל ההרים, היינו בחינת הרים הגבוהים, רוממותו של עשו, על כן "מאין" יבא עזרי, מבחינת "אין" וענוה, כי אז עזרי מעם ה', שנאמר (ישעיה נז, טו) אשכון ואת דכא ושפל רוח, והבן: ו) עוד ירמוז כי חרנ"ה מבואר בספרים (שער הפסוקים, ר"פ ויצא) ש"חרן" עולה כמנין ג' אלהי"ם. ומנין ג' פעמים אלהי"ם עם אותיותיו עולה רג"ע, כמבואר בכוונת (תהלים ל, ו) רג"ע באפ"ו (תפלת העשיה, ח"א נו ע"ב), ב"א (הוא ג' פעמים) פ"ו. ב'אפו ח'יים ב'רצונו ב'ערב, ראשי תיבות גימטריא י"ד, נגד י"ד אותיות של יהו"ה אלקינ"ו יהו"ה וחילופם, כ"י רג"ע באפ"ו חיי"ם ברצונ"ו, גימטריא שד"י במילואו, עיי"ש. וזה שרומז, להמתיק הג' פעמים אלקים, ו'יפגע ב'מקום ו'ילן, ראשי תיבות עולה י"ד, ועם השי"ן של ש'ם, עולה שד"י. כ'י ב'א ה'שמש ו'יקח מ'אבני ה'מקום, ראשי תיבות עולה ע"ח, ג' הויו"ת, העולים לח"ם, מל"ח, הידועים להמתיק הדינים (שער המצות, פר' עקב עמ' צו). וזהו ויחלם, כי ג' הויו"ת עולה חל"ם, והבן:
והנה, רג"ע ראשי תיבות (במדבר כד, כ) ר'אשית ג'וים ע'מלק. ומזה ירא יעקב מעמלק העולה ר"ם, ב' פעמים ק"כ צרופי אלקים של ימין ושמאל שבקליפה, וכנגדו בקדושה ר"ם ונשא (ישעיה ו, א) כמו שכתוב בלקוטי תורה להאר"י ז"ל פרשת בשלח (עמ' קמא). וזה שרומז לעיל (כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, שאחז כחו ב' פעמים אלהי"ם העולה עק"ב, להמתיקו. והנה המתקת ב' פעמים אלקי"ם הוא מכח י"ג מדות של רחמים, שמקורן מב' מדות הוי"ה בחילוף א"ת ב"ש, מצפ"ץ, עולה כמנין אלהי"ם במילוי יודי"ן. וגם בי"ג מדות יש ב' פעמים אל [מב' אלקי"ם], וב' פעמים י"ה [מב' אלקי"ם], מן המצר וכו' ענני במרחב כו' (תהלים קיח, ה), וב' ממי"ן בפה ושנים, כמבואר בפרי עץ חיים במקום הי"ג מדות (שער הסליחות פ"ז). כי שם בג' ראשונות אין לו כח, שהרי נאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, ונעלם ו' ה' ששם יש לו קצת אחיזה, אבל לא באותיות י"ה המורה על ג' ראשונות: והנה מבואר באדרא (זוהר נשא קכט ע"ב), כתיב (תהלים לג, יח) עין ה' אל יראיו, וכתיב (זכריה ד, י) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. כאן (בעתיקא) [באריך אנפין] עין אחד, עינא דלא נים, עינא פקיחא דאשגחותא תדירא. כאן בזעיר אנפין כתיב "עיני", ימין ושמאל. וביאור הדברים, כי חמשה הויות חסדים וחמש גבורות העולה ב' פעמים עי"ן, וזה "עיני". וזהו שאמר יעקב (תהלים קכא, א-ז) אשא "עיני", היינו חמשה חסדים וחמש גבורות העולה ב' פעמים עי"ן (עץ חיים, שער כה דרוש ב עמ' כ כלל יב), ימין ושמאל, אל ההרים היינו ג' ראשונות, מאין מכח בחינת אין הרומז לג' ראשונות כנודע (תקוני זוהר, תקון ע, קכז.) יבא עזרי. על כן אל יתן למוט רגליך, ר"ל חכמה ובינה, היינו הוי"ה אהי"ה, ע"ב קס"א, העולה רג"ל (שער הכוונות, ענין חנוכה עמ' שכו), והבן. אל ינום שומרך, כי עין אחד הוא עינא דלא נים. ה' צלך, צ"ל גימטריא ק"כ צרופים, ר"ל נמתקו בחסדים על יד ימינך בחינת ימין. ה' ישמרך מכל רע, כי כתיב (שחרית לשבת) וה' ע"ר, כי חמשה הויות חסדים וחמש גבורות הנמתקים עולה עשר הויות עם יו"ד כוללים, מנין ע"ר, על כן הנה לא ינום וגו' ה' ישמרך מכל ר"ע, כי נהפך הוא ה' ע"ר לא ינום: וזה ויחלם וגו', בהקדם דברי הלקוטי תורה פרשת בשלח (עמ' קמא) כי המלכות נקרא אלקים בההי"ן, ועם הכולל גימטריא צו"ר, והמלכות דלה ועניה, ואיך יצא ממנה מים. אבל למעלה ממנה יש צור שהוא ממותק ומתוקן, והיינו זעיר אנפין, הוי"ה בהכאה עולה צו"ר, באופן המבואר שם. וזה (שמות יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור [בחורב] והכית בצור ויצאו ממנו מים. וידוע (שבת לג ע"ב) כי נשים דעתם קלה, כי מלכות נבנית מחמשה גבורות העולה ק"ל (עץ חיים, שער כו פ"ג עמ' נד). וזה שאמר והנה סל"ם (עולה ק"ל, ה' גבורות), מוצב ארצ"ה (מנין אלקים בההי"ן עם הכולל), וראשו מגיע השמימה בחינת שמים זעיר אנפין להמתיקו, והנה מלאכי אלקים דייקא, עולים ויורדים בו, כי כשהמלכות נתעלה, גם הם עולים עמה ונמתקו, או ח"ו כשיורדת הם גם כן יורדים. והנה הוי"ה (בהכאה עולה ארצ"ה, מנין צו"ר) נצב עליו על הסלם, ר"ל להמתיקו, ויאמר אליו אני הוי"ה, היינו שרומז להוי"ה שקודם י"ג תיקוני דיקנא, אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק (ב' פעמים אל וב' פעמים י"ה שבמצר ובמרחב), האר"ץ העולה אלקים בההי"ן עם הכולל, אשר אתה שוכב עליה לך אתננה להמתיקו. על דרך הנאמר למעלה (כז, כח) ויתן לך האלקים, מדת הדין, ואיתא במדרש (ב"ר סו, ג) ויתן לך כבושיהון, כלומר לכבשו תחלה, להמתיק תוקפא דדינא. והיה זרעך "כעפר" הארץ, כעפ"ר גימטריא ש"ע נהורין, וכן עולה ראשי תיבות ו'יצא י'עקב מ'באר ש'בע ו'ילך ח'רנה. ועל כן וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקי"ם (דייקא) עמדי ושמרני וגו' ושבתי "בשלום", אותיות "מלבוש", שע"ח נהורין (עין חיים, שער יג פי"ד עמ' רא), אל בית אבי, והיה הוי"ה לי לאלקים, כלומר כי אלקים במילוי יודי"ן יהיה נמתק בהוי"ה בחילוף א"ת ב"ש מצפ"ץ, והאבן הזאת רומז למלכות (זוהר פינחס רמג ע"ב), אשר שמתי מצב"ה, עם הכולל עולה חק"ל, הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י (פרי עץ חיים, שער השבת ריש פ"ח), יהיה בי"ת אלקים, ר"ל שיתעלה לבחינת ב' הפאות ב' אלקים במלוי יודי"ן העולה מצפ"ץ גימטריא ברחמי"ם (שער הפסוקים, פר' ברכה עמ' רג), אז וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך: ומאת אבא מארי הגאון הצדיק מוה' אלעזר ניסן זלה"ה שמעתי על המדרש הנ"ל (ב"ר סח, ב), אך אבאר בקצת תוספת נופך. והוא, כי ידוע אברהם היה עובד מאהבה, יצחק מיראה, יעקב בבחינת קו אמצעי, מדת אמת, כדכתיב (לעיל כה, כז) ויעקב איש תם יושב אוהלים (זוהר תולדות קמו.). ולזה אומרים (תפלת שמו"ע) אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, להורות שכל אחד ואחד מהם עבד אותו וקבל אלקותו על עצמו בבחינה אחרת, לא ראי זה כראי זה (וכבר שמעתי לפרש בשם צדיק אחד, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תדב"א רבה כה), כלומר, כמו שהם עבדו כל אחד ואחד עבודה מחודשת בבחינה אחרת, כמו כן אזכה לעבוד עבודה מחודשת. וזהו שאמרו (סוכה יא ע"ב) תעשה ולא מן העשוי כבר, ע"כ דבריו): והנה, יעקב היה משוטט בשכלו למצוא עבודה מחודשת, כי אהבה היתה בחינת אברהם, ויראה בחינת יצחק, ובאיזה בחינה יחדש עבודתו, ולזה לקח לעצמו הקו אמצעי, והוא מכונה שמים, כלול מאש ומים כידוע (זוהר פינחס רנז.). וזהו שאמר (תהלים קכא, א-ז) אשא עיני אל ההרים למלפניי ולמעבדניי, ר"ל בחינת אהבה ויראה הלא למדתי מהם, והרי זה מן העשוי כבר, אם כן מאין מאיזה בחינה יבא עזרי. חזר ואמר כו' עזרי מעם ה' עושה שמים בחינת תפארת עבודתו של יעקב, וארץ בחינת מלכות, בחינת דוד, אם כן אקח לעצמי לעבוד בבחינת שמים. וזהו שאמרו ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן, כי ידוע כי בלעם ועמלק הם זה לעומת זה נגד אהבה ויראה דקדושה, והראיה, כמו שיראה ואהבה כשכותבין זה תחת זה נקרא לארכו ולרחבו, כמו כן בלעם ועמלק, כמבואר כל זה בספרים הקדושים, ועמלק שרשו מעשו, ובלעם מלבן. ולכן לאשר יעקב אבינו היה כלול מאהבה ויראה, ולזה ישמרך מכל רע מעשו ומלבן, שהם זה לעומת זה כאמור. וזהו שנאמר בתורה (שמות כג, יז) ש'לש פ'עמים ב'שנה יראה וגו', כי השלש רגלים הם נגד שלשה אבות חסד גבורה תפארת (זוהר שם רנז ע"ב), על כן הראשי תיבות שפ"ב, שבזה מחלישין כח בלעם ועמלק העולים שפ"ב וניצולים מהם, והבן. וזה שאמר ה' ישמר את נפשך ממלאך המות, כי יעקב איש "תם", ולא "מת" (תענית ה ע"ב), כי מדתו בחינת וא"ו קו החיים, והבן, ע"כ דבריו ודפח"ח:
עוד ירמוז המדרש (ב"ר סח, ב) כי מה שיצא יעקב לחוץ לארץ רמז לגלות, כדאיתא במדרש (שם סח, יג) פתר קרייה בגלות כו'. ולזה אמר (תהלים קכא, א) אשא עיני וגו', כדאיתא בתקוני זוהר סוף תיקון שבעין (קכז.) כד אסתכל דוד דאסתלקו לאין בגלותא בתראה, אמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, אי"ן [א'] כתר [י'] חכמה [ן'] בינה כו', עיי"ש:
עוד י"ל המדרש (ב"ר סח, ב), כי התורה בכללה לא תעשה וקום ועשה, סוד (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב. וכבר פירש רבינו הקדוש מה"ר צבי הירש זלה"ה מזידיטשוב, ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג, יט), כלומר שמותר האדם על הבהמה הוא בחינת אין, שהאדם הוא בעל בחירה ובידו לכבוש תאותו שלא לעשות (מה שהתורה אסרתו) אף שהוא מתאוה אליו, מה שאין כן בהמה אי אפשר לה לכבוש תאותה שלא לעשותה, ע"כ דבריו:
וזהו שאמר יעקב, אליעזר כתיב ביה ויקח וגו' וכל "טוב" אדוניו בידו, בחינת עשה טוב בידו. אני אין בידי לא נזם ולא צמיד, כנוים לבחינת עשה טוב, קשוטי מצוה ומעשים טובים, רק מ"אין" יבא עזרי, מבחינת "אין", ממה שאשמור עצמי שלא לעשות דבר האסור. והיה קשה בעיניו הדבר, לאשר הנה הוא הולך לבית לבן מקור הטומאה, שלא ילמוד ממעשיו הרעים, לזה חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, כי הבא לטהר מסייעין לו (שבת קד.), עזרי מ"עם" ה', שהוא יהיה מסייע אותי, כדין מצות פריקה לפרוק עמו (בבא מציעא לב.), ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, ישמרך דייקא (על דרך (עירובין צו.) שנאמר השמר, אינו אלא לא תעשה) שלא לעשות כמעשיהם: או יאמר על פי שהובא בספרים בשם הגאון הק' זלה"ה מבארדיטשוב (קדושת לוי, דרוש לפורים ד"ה ויצא) על מה שנאמר (אסתר ה, ט) ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, איך יתכן שמחה וטוב להמן. אלא שזכה לזה ביום ההוא דייקא, ממה שנהנה מסעודת אסתר שהיתה בקדושה ובטהרה. וזה היה כוונת אסתר שזימנה אותו, כי לולי זה היה כולו רע ולא היה אפשר לה להכניעו מגודל אחיזתו בקליפה, אך אחר שמסעודתה דבקה בו קצת טוב, ונקלש אחיזתו ממקור הקליפה, על כן היה ביכולתה להכניעו ולהשפילו, ע"כ דבריו:
וזהו שאמר יעקב אליעזר כתיב ביה ויקח וגו' וכל "טוב" אדוניו בידו, להשפיע מטובו מעט ללבן, לעקור אותו ממקורו, להוציא בלעו זה רבקה. אבל אני אין בידי לא נזם, אפילו מעט טוב להכניעו. חזר ואמר כו' עזרי מעם ה' שהוא כל יכול, ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, כלומר אף שהם כולו רע, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, שזה סימן לזרעו עד עולם, לשמרם ולהצילם אפילו מכל רע, כן יהי רצון: ויצא יעקב [כח, י]. במדרש (ב"ר סח, א), אז תלך לבטח דרכך וגו', אם תשכב לא תפחד (משלי ג, כג-כד), מעשו ולבן כו'. והנראה לי בהקדים להבין מראות הסולם, והנה סלם מוצב ארצה וגו' (כח, יב), ובמדרש (שם, יב) סלם זה סיני, עיי"ש. ולדרכנו נאמר על פי מה שפירשתי (פר' משפטים ד"ה והן) והם תכו לרגלך וגו' (דברים לג, ג-ד), על פי מה דאיתא בש"ס (שבת פח.) שכפה עליהם הר כגיגית, והקשו בתוספות (ד"ה כפה) הא ברצונם אמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע. ותירצו, מפחד קולות וברקים חזרו בהן ונסוגו אחור. והקשה מוזלה"ה (ישמח משה, פר' יתרו ד"ה עוד יש) למאי עשה ה' ככה להפחידם בקולות וברקים כדי שיחזרו ויצטרך לכפותם, מוטב היה לבלי הפחידם, ויעמידם בקבלתם מרצונם. ותירץ, כי בזה להורות נתן שלא יסבור אדם בשעה שחושק לעבודתו יעבוד אותו ב"ה, ובשעה שנופל ממדרגתו ואין לבו חושק ומתאוה להעבודה לא יעבוד, על כן עשה ה' בכוונה להפחידם למען יחזרו, אחר כך כפה עליהם הר כגיגית, למען דעת כי האדם צריך לכוף כאגמון ראשו לעבוד תמיד את אלקי עולם ב"ה, אפילו בשעה שאין לבו מתאוה וכוסף כראוי צריך להשתדל עד ירחיב וילהיב לבבו, ע"כ דבריו. והנה ידוע כי מתנה אינו אלא אם המקבל רוצה לקבלה, אבל ירושה היא שלו בעל כרחו אפילו בלא דעתו כלל. וזה אומרו והם תכו לרגלך, ופירש רש"י שתכו עצמם לתחת ההר, והכוונה למה שכפה עליהם את ההר, ועל זה מקשה הלא ישא מדברותיך, ר"ל הלא בעצמם קבלו הדברות באמרם נעשה ונשמע, ולמאי איצטרך הכפיה. ואי משום שחזרו, קשה מדוע עשה ה' ככה שיחזרו, כנזכר לעיל. ועל זה השיב תורה צוה לנו משה מורשה, בבחינת ירושה, שאינה תלויה בדעת המקבל, כמו כן על זה האופן נתן לנו התורה, כאמור:
ובזה נבוא לעניננו. כי יעקב היה לו פחד בצאתו מארץ ישראל ומאת פני אביו ויברח שדה ארם, פן יפול ממדרגתו ודרך עבודתו עד שלא יהיה לו ח"ו התשוקה שהיה לו מקדם אל התורה והעבודה. ולזה הראה לו ה' והנה סלם זה סיני מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כאמור (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, והנה מלאכי אלקים הם ישראל (על דרך דאיתא במדרש, ברכו ה' מלאכיו (תהלים קג, כ), אלו צדיקים), עולים תחלה בלהב אש באומרם נעשה ונשמע, אחר כך יורדים בו שחזרו בהן מכח הפחד, והכוונה למען ידעו כי תמיד צריך לעבוד את השי"ת אפילו בשעה שאינו חושק, כמו כן ידע הוא אפילו בברחו והוא נרדף עד שאינו ח"ו במדרגתו, בל ינוח וירף מעבודתו. ולזה הבטיח לו (כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו', עד כי לא אעזבך. ועל זה אמר (כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי, שלא אלמוד ממעשה עשו ולבן:
והנה, כל זמן שאינו בבחינה זו שאפילו בשעה שנופל ממדרגתו יכול להתחזק לעלות למדרגתו, אז עדיין יש לו לפחוד פן יפול ח"ו. אמנם אם הוא בטוח שאפילו בשעה שנופל לא יפחד, כי יתחזק וישען באלקיו לעלות למקומו ומדרגתו, אז ילך לבטח. וזהו שאמר המדרש על זה הפרשה, אז תלך לבטח דרכך, אם תהיה בבחינה זו עד שאפילו אם תשכב לא תפחד, וכאשר היה ביעקב שאפילו בשעה שנפל ממדרגתו, הנקרא בחינת שכיבה, לא פחד מעשו ולבן, אז נקרא הולך לבטח דרכו, ועל זה נאמר ושכבת וערבה שנתך, כי ירידה צורך עליה, שעל ידי זה יעלה עליה יותר ויותר, והבן: או יאמר ויצא יעקב [כח, י]. במדרש (ב"ר סח, א), אז תלך לבטח דרכך וכו' (משלי ג, כג-כד), עיין בנזר הקודש. והנראה לי בזה בהקדם להבין טעם דנקרא באר שבע, כמבואר בזוהר פרשה זו (קמז ע"ב) ובפרשת וירא בנזר הקודש (נד, ה ד"ה ואולם) על הפסוק (לעיל כו, לג) ויקרא אותה שבעה, עיי"ש. ולדרכנו נאמר, כי יש זיי"ן מדות קדושות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וז' הפכיות. ומי שבא לשם ועבר, למדו אותו להיות נכלל בז' מדות הקדושות, ומשם מעין הנובע, על כן נקרא באר שבע. ויעקב אבינו הרגיל עצמו להנצל תחלה מז' הפכיות ולדבק בהקדושות, אחר כך ליקח הז' הפכיות להשתמש בהן לעבודת בוראו, על דרך (תענית כה ע"ב) המעביר על מדותיו, כמבואר בסדורו של שבת (ח"א שורש ו ענף ג עלה ט ואילך), עיי"ש בארוכה. על כן נשתהה שם י"ד שנים (מגילה יז.), והבן. וזהו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, כנזכר לעיל, אחר כך וילך חרנה, כי היה מובטח ששוב לא יחטא, כיון שצד הרע שם לטוב, והמר למתוק, והוא בחינת בינה מדה השמינית, שאין כנגדה בסטרא אחרא, שמינה דינין מתערין, ושם נמתקין בשרשן (ועיין בנזר הקודש פרשת וישלח (עח, יא ד"ה למה) על (להלן לג, ג) וישתחו ארצה שבע פעמים, על שם (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, עיי"ש):
וזהו שאמרו על זה "אז", ר"ל כשבא לבחינה א' דרכיב על זיי"ן, היינו בחינת בינה, או דעת, הכולל כל הזיי"ן, תלך לבטח דרכך לבלי לחוש מחטא, ורגלך ר"ל אפילו בחינת רגלים שהיה בהם קצת תערובות מרע של עשו על שם (לעיל כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, וכמו שכתב מוזלה"ה פרשת תולדות (עה"פ ויתרוצצו, ד"ה עוד נראה) ואני אחריו פרשת וישלח (ד"ה ויאמר) על הפסוק (להלן לג, יד) לרגל המלאכה אשר לפני עיי"ש, גם זה לא תגוף, כיון שכל הכחות שבו נהפכו לטוב, על כן לא תפחד מעשו ולבן שלא יחטיאוך, ושכבת וערבה שנתך, ר"ל שיהיה השינה שלו בחינת מיין נוקבין, הוא זר"ע, בגימטריא ערב"ה, ועיין בכוונות להושענא רבא (ח"ג קיב.):
וזהו שאמרו אח"כ אל יתן למוט רגלך כו' דייקא, היינו כאמור, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ר"ל שכבר יצא מבחינת יעקב, ושמו ישראל, המורה על בחינת ראש ולא על בחינת עקב. ה' צלך על י"ד ימינך, ר"ל על ששהה י"ד שנים בבית שם ועבר, ששם היה כולל שמאלא בימינא והפך רע לטוב, על כן נעשה מבחינת עקב בחינת ראש. על כן ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן שלא יחטיאו אותך, וישמר את נפשך ממלאך המות, כיון שכבר ביער מאצלו בחינת רע ואין בו בחינת זוהמא כלל, ולכן יעקב אבינו לא מת כידוע (תענית ה ע"ב). ה' ישמר צאתך לבית לבן, ובואך לכאן, מעתה ועד עולם. הכל על דרך הנזכר, כיון שכבר הוא כולו טוב ממילא כולו קיים לעולם כידוע:
ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וגו' [כח, יב]. בהקדם לפרש הא דאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (י ע"ב) אמר רבי אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, אמר להן צאו וראו מה פירש אבא (תהלים קיב, ט) פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבי אבא אמר מהכא (ישעיה לג, טז) הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים כו'. דיש להבין השאלה והתשובה, מי לא ידע כי צדקה מצוה גדולה היא. ועיין בבינה לעתים בדרושי צדקה (דרוש סט) מה שכתב בזה, אבל פשוטן של דברים אינם מורים כך:
והנראה לי בזה, כי לכאורה ידמה לעיני בשר כי ענין נתינת צדקה הוא רק טוב לבריות ומשפט ישר לקיים הישוב הארצי, כי לולי זאת יחויב העני לחמוס ולגנוב או לגזול, ואיש את רעהו בלעו ח"ו, ומה יזכה בזה האדם את ארחו להשיג על ידה שום שלימות לנפשו עד שמזה יזכה גם לחיי עולם הבא. וכבר עמד על זה מהר"י אלבו ז"ל בעקרים מאמר ג' פרק כ"ח. והאמת כדבריו, כי ענין הצדקה כשיעשה צדקה ויכוון בה לקיים מצות ה' מצד שהוא יתברך צוה כך למען להשלים מצותיו, מזה יגיע לו תכלית נכבד וחשוב, שזו עבודת השי"ת, וע"י הכוונה הזאת המתחברת למעשה ישיג השלימות הנפש. ובזה פירש והיה מעשה הצדקה שלום, כלומר עשיית הצדקה יגרום שלום בקיבוץ המדינה, אבל כוונת נתינת הצדקה אם היא מצד שכך צוה השי"ת, שזה עבודת הצדקה, יגרום השקט ובטח עד עולם (ישעיה לב, יז), שזה השארות הנפש לעולם הבא, ע"כ דבריו וש"י. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק א' דפאה משנה א' (ד"ה וענין מה) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילת חסדים כו', כי כשיעשה המצוה התלויה בתועלת בני אדם זה לזה כמו צדקה וגמילות חסדים, תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה המצוה שצוה השי"ת, וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג טוב בין בני אדם, ע"כ דבריו. והמקובלים ביארו יותר, כי ע"י מעשה עצמו של נתינת הצדקה עושה יחוד צדיק עם צדק, היא ה"א, ונעשה צדקה (עץ חיים, שער לט דרוש יד עמ' רנט), ומתיחדים על ידו ש"פ צינורות, כמנין שלו"ם עם ד' אותיות, כמנין יש"ע. ומשלים שם הוי"ה על ידי נתינתו, כי פשיטות יד הנותן רומז לוא"ו, ואחר כך אוחז בה' אצבעות רומז לה"א, והפרוטה הוא יו"ד, ונותן ליד המקבל שהיא ה"א אצבעות, רומז לה"א, וזהו שנאמר "והיה" מעשה הצדקה "שלום" (לקוטי תורה, ישעיה עמ' שז), עיין בדבריהם הנאמרים באמת: וזהו ששאלו עד היכן כחה של צדקה, כלומר שנסתפקו אולי אינו גורם אלא ישוב הארצי ושלום בין איש לרעהו, ובדין הוא שיזכה לחיי עולם הזה, וכדכתיב (משלי י, ב) צדקה תציל וכו', אבל מנא לן שיזכה לעולם הבא. ואמר להם צאו וראו מה פירש אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד הרי שכר עולם הבא, קרנו תרום בכבוד הרי שכר עולם הזה. רבי אבא אמר מהכא, הוא מרומים ישכן וגו' הרי שכר עולם הבא, מצדות סלעים משגבו הרי שכר עולם הזה, ומאי טעמא, משום לחמו נתן מימיו "נאמנים", כלומר שעושה יחוד למעלה, לשון (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, ומיחד ב' שמות הוי"ה אדנ"י העולים אמ"ן (זוהר תרומה קעח.), והבן: ובזה נראה לי לפרש הא דאיתא במדרש (עי' רות רבה פתיחתא א) (הובא בפרשת דרכים דרך צדקה (דרוש יח)) שאמר הקב"ה אני גאלם בזכות הצדקה שהיו עושים אלו עם אלו, שאלמלא הצדקה לא נתקיימו שמים וארץ, הוי (ישעיה סג, א) אני (ה)מדבר בצדקה רב להושיע. ויש להבין אומרו אלו עם אלו, שהוא שפת יתר לכאורה: והנראה לי על פי מה דאיתא במדרש פרשת אמור (ויק"ר כו, ח), מי מעמיד עליונים ותחתונים, הצדקה שעושים ביד, שנאמר (תהלים עא, יט) וצדקתך אלקים עד מרום. ופירשו המפורשים, מה שדקדק לומר שעושים "ביד" כוון בזה למה שאמרו המקובלים כי על ידי נתינת הצדקה מיד הנותן ליד המקבל נתייחד שם הוי"ה ב"ה, וכנזכר למעלה. וזהו שאמרו מי מעמיד עליונים ותחתונים, ר"ל שגורם יחוד גם למעלה, הצדקה שעושים ביד דייקא. וזהו שאמרו בגמרא (שבת קד.) ג"ד גמול דלים, ה"ו זה שמו של הקב"ה, ר"ל על ידי זה נשלם שם הוי"ה ב"ה, ע"כ דברי ספר שפת אמת פרשת שופטים (דרוש ק), ע"ש:
ומעין זה שמעתי לפרש ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), פירש רש"י לי לשמי. כלומר, כמו שהנותן מכוון בנתינת הצדקה ליחד שם הוי"ה ב"ה, כמו כן המקבל צריך שיכוון לקבל לשמי דייקא, כי על ידו נשלם ה"א אחרונה. וזה ויקחו לי לשמי, תרומה תרו"ם ה"א, והבן:
וזהו שאמרו ז"ל (ויק"ר לד, ח) יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. כי ידוע מה שכתבו המחקרים, בדבר שיש בו הנאת הגוף לכוון בו בלתי לה' לבדו הוא אחד מעבודות הקשות. ויותר נקל לצום, מלאכול בכוונה רצויה לשם שמים. והנה, הבעל הבית הנותן, הכוונה במצוה שזה עיקר עבודתו הוא בנקל שיתן למען שמו יתברך, אך המקבל שיש לו הנאת הגוף, שיכוון למען שמו יתברך הוא עבודה קשה. וזה יותר ממה שבעל הבית עושה כו' העני עושה, והבינהו: והנה, אם הנותן אינו מכוין בנתינת צדקה רק לתיקון המדיני, וגם המקבל אינו מכוין לשמו יתברך, יש בזה העמדה לתחתונים תיקון המדיני, ולא לעליונים. אבל כשהנותן והמקבל מכוונים לשם שמים, אז מעמדת עליונים ותחתונים. וזהו שאמרו אני גאלם בזכות הצדקה שעושים אלו עם אלו דייקא, ר"ל הנותן והמקבל, כי שניהם כוונתם רצויה לשמי, שאלמלא הצדקה הידועה הנתונה לשם שמים, לא נתקיימו "שמים וארץ" דייקא, כי לא היה קיום רק לתחתונים, אבל הצדקה הנתונה לשם שמים מעמיד עליונים ותחתונים, שעל ידו נתיחד צדיק וצדק עד שנעשה צדקה, ונתיחד הוי"ה ואדנ"י בהכאה יו"ד פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים יו"ד, העולה כמנין שלו"ם עם ד' אותיותיו העולה יש"ע, הוי אני (ה)מדבר בצדקה, ר"ל בשביל שנעשה מצדק צדקה, רב "להושיע", בזה רומז שנעשה השם שלם עם אותיות ו' ה', וגם נתיחד הוי"ה אדנ"י עם האותיות, העולה יש"ע, וזה "להושיע". והבינהו, כי זה מקור הגאולה:
והנה, במדרש פרשת בהר (שם, ב) כשאדם נותן פרוטה לעני משיבת נפשו אליו, אמר הקב"ה אף בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך אני משיבה לך, לפיכך משה מזהיר את ישראל (ויקרא כה, לה) וכי ימוך אחיך כו'. נראה כוונתו לסיפא דקרא, גר ותושב וחי עמך, ר"ל כי הנשמה היא גר בעולם הזה, ותושב למעלה, על ידי צדקה וחי עמך. וידוע (זוהר ויחי רו.) כי יש שלשה חלקי נפש, והם נפש רוח נשמה, והם מכונים מלאכי אלקים, כי הם נשלחים מלמעלה לעולם הזה לתוך הגוף. ובמדרש ריש הפרשה (ב"ר סח, יג), ויצא יעקב (כח, י), פתר קרייה בגלות, כמה דאת אמר (ירמיה י, כ) בני יצאוני כו', עי"ש. ולזה הראה לו באיזה זכות יגאלו, בזכות הצדקה כמבואר במדרש הנ"ל. וזה ויחלם והנה סלם מוצב ארצה, כי הצדקה עושה תיקון ארצי בין איש לרעהו, וראשו מגיע השמימה, שמיחד יחודים בעולמות עליונים, ועל ידי זה והנה מלאכי אלקים, כלומר שלשה חלקי הנפש שהם נפש רוח נשמה, עולים בשעה שהם מצפצפים לצאת, ויורדים בו, כי על ידי זה אני משיבה לך, כאמור במדרש בהר הנ"ל. ועל דרך הרמז, ראשי תיבות של ס'לם מ'וצב א'רצה ו'ראשו מ'גיע ה'שמימה ו'הנה מ'לאכי א'לקים, עולה כמנין צדק"ה, ובזכות זה נגאל במהרה בימינו אמן: עוד נקדים הא דאיתא במדרש בהר (שם, ט) העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד על ימינו, שנאמר (תהלים קט, לא) כי יעמוד לימין אביון, אם נתת לו, דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכר כו'. ופירשו בו על שם האלגזי (שמע יעקב, פר' וירא) מה שהוצרך לומר שעומד על ימינו, דלכאורה היה מקום לומר דאין לצדקה תשלום גמול, על פי מה דאיתא במדרש בהר (שם, ב) כתיב (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל וגו', אמר רבי אלעזר כתיב (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף את המצוה, אמר הקב"ה עלי לשלם שכרו, הדא הוא דכתיב וגמולו ישלם לו. ומפרש הבינה לעתים (דרוש סח) דסלקא דעתך אמינא דהוי כפורע חובו של חבירו שאינו חייב להחזיר לו כלום, משום הכי קאמר דאינו כן, אלא עלי לשלם לו. והטעם כתב האלגזי, משום דקיימא לן (עי' מהרשד"ם אה"ע סי' לו) בפורע חובו של חבירו מדעתו ובפניו חייב, והנותן הוא לפני הקב"ה, כי יעמוד לימין אביון. ועל פי זה מפרש בספר שפת אמת הנ"ל (שם) אני בצדק, כשאני נותן צדקה אז אחזה פניך, על ידי זה אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים יז, טו), ע"כ דבריו:
ועל פי זה יש לפרש מה שאמר אברהם (ל'עיל יח, ג) אדני [וגו'] אל נא תעבור מעל עבדך, ופירש רש"י, אמר להקב"ה המתן לי עד שארוץ ואכניס את האורחים. כי איתא במדרש (במ"ר יד, ב) כל מה שעשה אברהם אבינו, שילם הקב"ה לבניו, עי"ש, ולזה אמר המתן לי, למען יהא הצדקה בפניו כביכול, ובדין יהיה שבניו יטלו שכרו, והבן:
וזהו שאמר הכתוב, למה גדול כחה של צדקה הלא לכאורה הוא כפורע חובו של חבירו, לזה אמר (כח, יג) והנה ה' נצב עליו, ר"ל כי יעמוד לימין אביון, והוי בפניו כביכול, לכך גמולו ישלם לו, והבן:
ג) או יאמר והנה סלם וגו' [כח, יב-טו]. על דרך דאיתא בברכות (נד.) חייב אדם לברך כו' כשם שמברך על הטובה, ומפרש בגמרא (שם ס ע"ב) לקבלינהו בשמחה, דאמר קרא (תהלים נו, יא) בה' (זה מדה טובה) אהלל דבר, באלקים (זה מדת פרעניות) אהלל דבר. והטעם, כי צריך לידע ולהאמין כי ה' ב"ה עומד ומשגיח עליו והכל לטובה מאתו יתברך, כדאיתא התם לעולם יהא רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב הוא. ובזה אל יקוץ בתוכחתו, כי אם יחזיק עצמו בשמחה לעבודת ה' ב"ה תמיד, כמו שפירש האלשיך (דברים יא, כז ד"ה ועל הרביעית) את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, כלומר בין בהיותו מתנהג עמכם בחינת הוי"ה, ובין בבחינת אלקיכם. וזהו שנאמר (תהלים סח, ד) וצדיקים ישמחו (ו)יעלצו לפני אלקים, כלומר מלאים שמחה אפילו בהיות הנהגה בבחינת אלקים:
וזה שהראה ה' ליעקב במראה הסולם, לבל יפול ממדרגתו בהיותו הולך וגולה נע ונד בארץ נכריה, כי אם תמיד יתחזק את לבבו בשמחה. וזהו שנאמר והנה סלם מוצב ארצה וגו', "והנה" בשמחה (כדאיתא בספרי פרשת קרח (פיסקא קיז) כמה דאת אמר (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו), מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, ירצה, שמלאכי אלקים הנם שמחים בין עולים (כלומר מלאים כל טוב), ובין יורדים בו. והטעם, והנה ה' נצב עליו וגו' והנה אנכי עמך והכל בהשגחה מאתו, והבן: וזהו שאמר המדרש, ויצא יעקב, זהו שאמר הכתוב (משלי ג, כג-כד) אז תלך לבטח דרכך וגו' אם תשכב (בגלות הנקרא שכיבה) לא תפחד, כי ושכבת, וישכב במקום ההוא, וערבה שנתך במראה הסולם, לרמז כאמור, והבן:
ד) או יאמר ויחלס והנה סלם וגו' [כח, יב-יג]. כי הוא רומז למה שאמרו במדרש שוחר טוב (סב, ג) בפסוק (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל וגו', הנשמה שבאדם עולה ויורדת והיא מבקשת לצאת, והיאך היא עומדת בגופו של אדם, אלא הקב"ה כבודו מלא עולם, והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה, הובא באלשיך פרשת בחקותי (ויקרא כו, יא) ופרשת פינחס (בפסוק (במדבר כה, יב) הנני נותן לו את בריתי שלום). ושורש דבריו, כי כל דבר משתוקק לשרשו, על כן כשהנשמה עולה במחשבתה מהיכן היא, ויורדת ומסתכלת בחומר העכור, מבקשת לצאת, אלא שרואה את יוצרה שהוא שוכן בתוכנו, חוזרת גם היא להתעכב בתוכנו. וזהו שאמר הכתוב (ויקרא שם) ונתתי משכני בתוככם, על ידי זה ולא תגעל נפשי אתכם, עי"ש:
וזהו שאמר הכתוב והנה סלם מוצב ארצה זה הגוף, וראשו מגיע השמימה זהו הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל, והנה מלאכי אלקים הם שלשה חלקי הנשמה דהיינו נפש רוח ונשמה, עולים, מבקשים לעלות ולצאת, ויורדים בו, שחוזרים לאחוריהם מטעם והנה ה' נצב עליו, כי מלא כל הארץ כבודו כאמור:
וזהו שאמר יעקב (כח, כ-כא) אם יהיה אלקים עמדי וגו' ושבתי בשלום, על פי מה שכתב האלשיך פרשת פינחס (שם) בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום, כי גם אם אלף שנים יחיה האדם אינו חיים של שלום, כי הנשמה מבקשת לצאת, זולת אם יהיה האדם כלי לקבל השראת שכינה יתברך, אז הוכן להיות לו שלום בין הנפש והגוף. וזהו הנני נותן לו את בריתי שלום, עי"ש. וזהו שאמר הכתוב אם יהיה אלקים עמדי וגו', אז ושבתי בשלום, כולנו בחיים של שלום, כי תתאוה הנפש להיות אתו עמו בצוותא חדא:
ה) ירמוז על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר סח, יב) והנה סלם (כח, יב), זה סיני. בהקדם לפרש הא דאיתא (שבת פח.), ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), מלמד שכפה עליהם הר כגיגית. וצריך להבין ענין הכפיה מה הוא. גם ליישב טענת האומות לעתיד, כלום כפית עלינו הר כשם שכפית על ישראל, כדאיתא בעבודה זרה פרק קמא (ב ע"ב), ואם כי איתא בגמרא תירוץ לזה, אבל דברי תורה כפטיש וכו': והנראה, למאי דאיתא במדרש (ש"ר כט, ד) כיון שבאו לסיני ונגלה להם פרחה נשמתן, שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו, אלא שהתורה בקשה עליהם רחמים, מיד חזרה נשמתן, שנאמר (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש. והקשה בספר יד יוסף ((פר' בהר בחקותי) בדרושים לשבועות (דרוש א)) כיון שהיכולת ביד הקב"ה להחזיר נשמות למתים להחיותם, למה לא היה נותן בהם כח שלא יהיה נשמתם פורח מהם, ולמה נפשם יצאה בדברו. ומתרץ שני טעמים על זה. א', למען הראות כי התורה נותנת השארת הנפש, שהרי אחרי שפרחה נשמתם נשארה קיימת וחוזרת לגופן, וזה שנאמר (דברים ה, כא) היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם (וגם) וחי, שהנפש נשאר חי, ויש השארת הנפש (ולדעתי ירמוז להם ענין תחית המתים לעתיד לבא). ב', כי הנה חכמי האומות סוברין כי הנפש הוא ניצוץ משכל הפועל, וחכמי תורתנו סוברין שהוא חלק אלקי ממעל כידוע (עי' רמב"ן לעיל ב, ז). ואם היה שכל הפועל, איך יוכל לראות כבוד ה' ולשמוע בקולו בלי אמצעים, שהשגת שכל הפועל הוא ע"י כמה אמצעים, לכן הודיע השי"ת שהנפש הוא חלק אלקי ממעל מעצמותו יתברך, והמופת על זה, כי בראותם השכינה פרחה נשמתם להדבק עמה, כטבע כל חלק שחושק ומתאוה להדבק בהכל, וכיון שכן יוכל להשיג השגה גדולה בלי אמצעי, עיי"ש: והנה, השבת נפשם היתה על ידי התורה, כדכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש, והוא טל של תחיה לעתיד לבא, כדכתיב (ישעיה כו, יט) טל אורות טלך, ואמרו חז"ל בסוף כתובות (קיא ע"ב) כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו. ועל דרך זה מפרש מוזלה"ה (ישמח משה, סוף הפטרת בשלח) מחיה מתים במאמרו (ברכת מעין שבע), כלומר במאמר התורה, ע"כ דבריו. ומעתה יתכן כי זה היה ענין הכפיה, כי בבואם להר בהגלות נגלות כבוד ה' על ההר לעיני כל ישראל, אז היה משתוקק נפשם לצאת כדרך חלק הרוצה להדבק בהכל, ולזה אמר להם אם מקבלים אתם התורה מוטב, כי יש לכם טל של תחיה המשיב ומחזיר הנפשות אחר יציאתם, ואם לאו שם תהא קבורתכם, כי הנפש יצא בהשתוקקותו לדבק בהכל ואין להם במה להחיותן. ובכן סרה מהר טענת אומות העולם, כי זהו יתכן בישראל שנפשם היא חלק אלקי, אבל באומות העולם נודע (זוהר בראשית מז.) כי נפשם היא משרים החיצונים אשר סביב יתהלכון, ואלו באו להר סיני לא היתה נפשם יצאה כלל, כי זנתה אמם וכו' (הושע ב, ז), ואין להם מזה השתוקקות למקורו יתברך לא מיניה ולא מקצתו, לכן אין שייך בהם ענין הכפיה, והבן: וזהו שאמר הכתוב והנה סלם וגו' זה סיני, והנה מלאכי אלקים הם חלקי הנשמה, עולים כי נפשם יצאה, ויורדים בו כי חזרה להם. ושמא תאמר הלא היה יותר נכון לתת כח בנפשם לבלי לצאת מהם ולמה נפשם יצאה בדברו, על זה אמר שני טעמים, הא', למען הראות כי והנה ה' נצב עליו, שהוא תחת יד הקב"ה לבדו, כי הוא חלקו יתברך, לזה היה משתוקק לצאת, ולא כיתר האומות שהם נשפעים משרי מעלה וקרו ליה אלקא דאלקא (מנחות קי.). ולזה נקראים ישראל עם קרובו (תהלים קמח, יד), שהם קרובים אליו בלי שום אמצעי. וזהו שנאמר נצב עליו, סמוך לו (על דרך (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה), כלומר בלי אמצעי כלל. וזאת שנית, ויאמר וגו' והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, רומז אחר הפרד הנפש מהגוף, שענין מיתה נקרא הליכה, כדכתיב (ירמיה כב, י) בכו בכו להולך, שהולך מעולם לעולם כנודע, והשיבותיך אל האדמה הזאת כו' רומז לתחיית המתים, כלומר שהראה להם הקב"ה ענין תחיית המתים, שישוב הנפש לתוך הגוף כאשר היה במתן תורתנו הקדושה, והבן: ו) או יאמר לרמוז על דרך שכתב בעל הטורים, סול"ם בגימטריא קו"ל, כי קול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו. ולדרכנו יאמר בהקדם דברי מוזלה"ה (ישמח משה, סוף הפטרת בשלח) לפרש ד' אלקים צבאות השיבנו וגו' (תהלים פ, כ), כי כתיב (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, על פי דאיתא במדרש (ויק"ר לא, ט) הובא בחן טוב פרשת בהעלותך (דף ריו סע"ד), כיון שהשמש באה בכל יום להשתחוות להקב"ה, אז חשך אור בעריפיה מפני אורו, עיי"ש, כלומר שנתבטלה במציאות כנר בפני אבוקה, רק השי"ת זורק חצי השפעתו, והיינו דכתיב (חבקוק ג, יא) לאור חציך יהלכו. והנה אוהבי ה', על ידי דבקות הנפלא קרובים להתבטל במציאות, רק השי"ת משפיע להם שפע חיות, וזהו כצאת השמש בגבורתו של הקב"ה. וזהו החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), והבן. וזהו ד' אלקים צבאות, בעל הכחות מכל הצבאות שברא לחדשם בטובו, בעת שנפסק חיותן השיבנו, כלומר ככלות כחנו ונפשנו בדבקות נפלא השיבנו לקדמותנו, האר פניך ונושעה דייקא, ולא שיהיה העדר מכח הארת פנים. וזה (ברכת מעין שבע) מחיה מתים במאמרו, כלומר שהקב"ה מחיה אותן שהם מתים בשעה שעוסקים במאמרו בתורה ותפלה מכח גודל התשוקה עד כלות הנפש, ע"כ דבריו ז"ל ודפח"ח וש"י:
ולדעתי יש לפרש בזה (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו, ושמא תאמר על ידי אהבה והדבקות יבואו לידי ביטול המציאות, לזה אמר אמונים נוצר ה' לבלי יתבטלו במציאות, ולהחיותן כנזכר לעיל. וזהו שאמר הכתוב (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך לדבק בך בדביקות נפלא, אך אחרי כן ונשובה, שלא להתבטל ככלות הנפש, כי אם חדש ימינו כקדם, ונכון:
וזהו שנאמר והנה סולם וגו' רומז על התורה והתפלה, כנזכר לעיל "קול" תורה ו"קול" תפלה, והנה מלאכי אלקים, הצדיקים, עולים משתוקקים לעלות ככלות הנפש ממש, ויורדים בו, כי והנה ד' (המהוה כל הויות) נצב עליו ויאמר וגו' ושמרתיך בכל אשר תלך, אפילו בשמים לרום, כלומר במחשבתך לשוטט בעולם העליון, אחר כך והשיבותיך אל האדמה הזאת להחיותך ולהשיבך לאדמתך, כאמור:
ז) או יאמר ויחלם והנה סלם מוצב ארצה [כח, יב-טז]. בהקדים הא דאיתא במדרש רבה (ב"ר סח, ב), רבי שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכא, א-ב) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו', אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתיב ביה (לעיל כד, י) ויקח העבד וגו', ואני אין בידי לא נזם אחד וכו'. חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, אלא עזרי מעם ה' וגו'. ביאורו על פי מה שפירשתי דאיתא בש"ס ברכות (י ע"ב) כל התולה בזכות אחרים, הקב"ה תולה לו בזכות עצמו. וכל התולה בזכות עצמו, הקב"ה תולה לו בזכות אחרים. ויש להבין, אטו מי לא נמצא מי שאין לו זכות עצמו להפיק שאלתו ועל כן הוא מבקש בזכות אחרים, ובמה יתלה בזכות עצמו. ומבואר אצלינו, כי אם האדם יודע בעצמו האמת שאין לו מהדין בזכות עצמו זהו גופיה זכות עצמו, על דרך שפירש הקדוש מלובלין (דברי אמת, פר' ראה ד"ה לא) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהלים כב, כה). וכשאדם מבין על עצמו שאין מגיע לו, הקב"ה נותן לו משלו, והראיה שאין השי"ת צריך לזכות, כי הלא ברא שמים וארץ בלי שום אתערותא דלתתא כידוע (ועיין פרשת תולדות (ד"ה ולבאר) מבואר באורך):
וזהו שאמר יעקב, אליעזר כתיב ביה ויקח העבד וגו' וכל טוב אדוניו (רומז למעשים טובים של אברהם אבינו) בידו, כי הוא היה דולח ומשקה מתורת רבו לאחרים (יומא כח ע"ב), וכתיב (לעיל ככ, ב) המושל בכל אשר לו, ואיתא במדרש (ב"ר נט, ח) המושל ביצרו. ואני אין בידי שום מצות ומעשים טובים, שהם הנקראים קישוטין לנשמתא וגופא, על כן אשא עיני אל ההרים, הם האבות, לתלות בזכותם. חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, כלומר אחר שאני תולה בזכות אבות, הקב"ה יתלה בזכות עצמי, וזהו "עזרי" מעם ה', כי הלא הוא עושה שמים וארץ בלי שום זכות דלתתא:
וזהו שהראה לו השי"ת בענין הסולם. ונקדים עוד מה דאיתא (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. וידוע פירושו, כי יש אנשים שמחזיקים עצמם לצדיקים, אלו נקראים צדיקים גמורים, ויש אנשים שמוצאים בעצמם תמיד חסרונות, מחמת שבכל זמן מוסיף והולך בתורה ועבודה, על כן מתחרט על העבר, ומדי עלותו יותר ויותר הוא בעיני עצמו נכנע ויורד מטה מטה בשפל המדרגה, וזהו בעל תשובה שמדרגתו גבוה ממי שהוא בעיני עצמו צדיק גמור. וזהו גופיה היה בחינת יעקב, כי כל מה שהיה מוסיף ועולה בעבודה היה שב ומתחרט על העבר, והיה נדמה לו שעד עתה לא עשה כלום, ולזה היה תולה הכל בזכות אבות ולא בזכות עצמו. ולכן הראה לו השי"ת שזה בחינת צדיקים הנקראים בעלי תשובה, וזהו והנה סולם מוצב ארצה הוא עולם הזה, וראשו מגיע השמימה לתקן יחודים ותיקונים בגבהי מרומים כנודע, והנה מלאכי אלקים הם צדיקים משרתי עליון שלוחי דרחמנא, עולים למעלה למעלה, ויורדים בו, כלומר על ידי מה שעולים יום ויום ביתר שאת ויתר עז על ידי התורה והעבודה, על ידי כן הם יורדים בעיני עצמם בהכנעה יתירה כנזכר לעיל, והם עולים וגם יורדים, כי באמת הם עולים, ונחשבים בעיני עצמם יורדים מטה מטה, וזה היה מדרגתו לתלות בזכות אחרים ולא בזכות עצמו. ולזה הקב"ה תלה לו בזכות עצמו, ולכן והנה ד' נצב עליו ויאמר אני [ה'] אלקי אברהם אביך כו', כלומר שיש לך זכות אבות, ואולם והנה אנכי עמך לתלות בזכות עצמך, על דרך שפירש רש"י פרשת וישלח (להלן לב, יג) ואתה אמרת היטב איטיב עמך, היטב בזכות אבותיך, איטיב בזכות עצמך. וזהו עמך דייקא, כי לא אעזבך (כי) [עד אשר] אם עשיתי את אשר דברתי לך בזכותך, כדאיתא במדרש רבה (ב"ר סו, ב), ויתן לך (לעיל כז, כח), בזכותך ובך הדבר תלוי, עיי"ש:
וזהו שאמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה וגו'. כי זהו סימן מובהק, אם נדמה בעיני עצמו כי עדיין לא עשה פה מאומה, אז יוכל להיות שהוא עובד ה', ואולם אם נדמה לו שכבר עשה את שלו, ידוע ידע כי עדיין לא עשה כלום. על דרך שמפרש האלשיך מה שאמר רבי אבהו (ב"ר סב, ב) כל אלין לאבהו, בשביל שאני אמרתי לריק יגעתי (ישעיה מט, ד), וסברתי שלא עשיתי מאומה. ואם בעיני עצמו נחשב לעובד, על זה נאמר (עבודה זרה מה.) כל מקום שאתה מוצא הר גבוה, בידוע שעבדו שם עבודה זרה רח"ל, כמבואר בספר דברי אמת. ובזה פירשתי (פר' בראשית עה"פ קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה הוא בחינת אין, שמי שהוא בחינת אדם, הוא בעיני עצמו בחינת אין, ומאן דאיהו זעיר איהו רב (זוהר חיי קכב ע"ב). וזהו שנאמר אכן יש ה' במקום הזה, זהו ואנכי לא ידעתי כלומר שלא נחשבתי בעיני עצמי לכלום, מחמת שאנכי לא ידעתי, על ידי זה יש ה' במקום הזה. והבן כי קצרתי:
ח) עוד ירמוז ויחלם והנה סלם וגו' [כח, יב-יג]. על פי דברי מוזלה"ה (תפלה למשה לד, ח) בפסוק (תהלים לד, ח-ט) חונה מלאך ה' סביב ליראיו, כי מי שעובד מחמת יראת עונש, הנה יש אמצעית בינו ובין העבודה, זה מושגח על ידי סבה אמצעית, והוא מלאך. אבל טעמו וראו כי טוב ה' בעצמותו, לעבוד אותו בשביל כי כן טוב, שלא על מנת לקבל פרס, אז אשרי הגבר יחסה בו, הובא למעלה פרשת תולדות (דבור ראשון):
ועל דרך זה איתא בספרים, לאהבה את ה' אלקיך [וגו'] ולדבקה בו (דברים ל, כ), כלומר לדבק האהבה בו יתברך. כי אם אוהבין אותו בשביל טובתו שמטיב לאדם, אז אהבה חוזרת וסובב אל האדם עצמו, שמפני שהוא אוהב את עצמו ורוצה בקבלת הטובה מאתו יתברך, לכן עובד אותו. אמנם בעובד שלא על מנת לקבל פרס, האהבה אל ה': וזהו שאמר והנה סלם מוצב ארצה הוא האדם, ובזמן שראשו מגיע השמימה, שכוונתו ומחשבתו לתקן בשמי שמים ולעשות נחת רוח לבורא יתברך, אז והנה מלאכי אלקים הם עולים ויורדים בו, על ידי האדם יש להם לפעמים עליה ולפעמים ירידה ח"ו, כי הלא והנה ה' נצב עליו בסמוך לו, שהוא מושגח מאת השי"ת לבדו בלי שום סבה אמצעית, ואדרבא המלאכים מקבלים השפעתם על ידי הצדיקים, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת כידוע (סנהדרין צג.):
והנה, אמרתי לפרש אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה, ה), ירצה, מי שעובד לצורך עצמו על מנת לקבל פרס, והוא הרומז אנכי, שמכוון צרכי עצמו, על ידי זה יש מלאך הנקרא עומד, בין ה' וביניכם. וזהו שאמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה, שהמקום הזה מושגח מהשי"ת בעצמו, הוא בזמן ואנכי לא ידעתי, שלא ידעתי מצרכי עצמותי המכונה אנכי כאמור, והבינהו:
ט) עוד ירמוז ויחלם והנה סלם וגו' [כח, יב]. ונקדים לפרש הפסוק (תהלים קיט, יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כי ידוע (זוהר בהעלותך קנב.) שיש בתורה בחינת נפשא ונשמתא גופא לבושא, ופשטות התורה הוא בחינת לבוש לגוף ולנשמת התורה, וידוע דעת הרמב"ן (לעיל סוף א, א) כי התורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ודעת השל"ה כי התורה מדברת בעליונים ומרמזת בתחתונים. ומי שזוכה להבין עצמות ונשמת התורה, יוכל להבין מכח הסודות לתרץ מה שקשה בפשטות התורה. וזהו בחינת הבטה, שהיא מלמעלה למטה (ב"ר מד, יב), וזהו שנאמר גל עיני ואביטה מלמעלה למטה נפלאות מתורתך, כאמור:
וזה שהראה לו השי"ת סולם מוצב ארצה הוא התורה המדברת בתחתונים, וראשו מגיע השמימה שיש בה סודות צפונות ונעלמות בגבהי מרומים, והנה מלאכי אלקים הם הצדיקים וכדאיתא במדרש, עולים תחלה להבין הסודות, אח"כ יורדים בו להבין על ידי זה ענין הפשוטי, כאמור. ומה שנראה לו אותו המראה עכשיו, הוא כי מתחלה היה עוסק בפשט התורה, ועתה היה צריך ליקח רחל ולאה, הרומזים לעלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא כנודע, עיין בזוהר הק' (ויצא קנג ע"ב קנד.) ובלקוטי תורה להאר"י ז"ל (פר' ויצא עמ' פט ואילך), אכול דבש דיך (ע"פ משלי כה, טז), ולזה הראה לו כי יש לבוש חיצוני ופנימי, והבן:
וזה שאמר וייקץ יעקב משנתו, ואיתא במדרש (ב"ר סט, ז) ממשנתו. דאחר שבא להשגה יתירה, נדחה מלימוד הראשון כאלו הקיץ משנתו, והבן. וזהו שאמר אכן יש ה' במקום הזה, כי התורה מדברת בתהתונים ומרמזת בעליונים, ואנכי לא ידעתי זה עד עתה. ושוב בא להשגה יתירה, לכן ויאמר וגו' אין זה כי אם בית אלקים, כלומר שנהפך הוא, כי התורה עיקרה מדברת בעליונים, רק שמרמזת בתחתונים, ואיננה כי אם בית אלקים, וזה (כלומר פשוטי התורה, הוא רק) שער השמים, שעל ידי שלומדים עכשיו הפשוטים יוכלו להשיג הסודות, על דרך המבואר בצל"ח ברכות בפתיחה (הקדמה קטנה), עיי"ש. וזהו שאמר יעקב (כח, כא) ושבתי בשלום, על דרך (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום:
או יאמר עולים ויורדים בו [כח, יב]. על פי מה דאיתא בש"ס (שבת כא ע"ב) מחלוקת שמאי והלל, חד אמר פוחת והולך, וחד אמר מוסיף והולך. כי יש צדיקים שהם עיקרם בעולם הזה אך משתוקקים במחשבתם להדבק למעלה, וזהו מוסיף והולך, ויש צדיקים שהם עיקרם ומחשבתם דבוק בעולם העליון, אך לפעמים שצריך לדבר עם אנשים צריך לירד מטה מטה, וזהו פוחת והולך, כן שמעתי לפרש בשם צדיק אחד מצדיקי הדור. וזהו שנאמר והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שהם בחינת פוחת והולך מחמת גודל דביקותם למעלה:
והנה, כתיב (ויקרא כו, ג-ד) אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם, ופירשו בו שזהו הבטחה לצדיקים, אם אמנם הם דביקים בה' ומופשטים מגשמיות עולם הזה, עם כל זה יתן להם השי"ת בחינת גשמיות העולם בעת הצורך. וזהו ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי שבתות כנודע (תענית כג.). ועיין בספר נועם אלימלך (אגרת הקודש). וזהו שאמר לו השי"ת והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ותשוטט מעולם לעולם, כי בחינת השגה נקרא הליכה, כמו שאמרו (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה כדכתיב (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל, עם כל זה אחר כך והשיבותיך אל האדמה הזאת לתת לך בחינת גשמיות בעת הצורך:
י) או יאמר ויחלם והנה סלם וגו' והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו וגו' אכן יש ה' במקום הזה וגו' אין זה כי אם בית אלקים [כח, יב-יז]. להבין ביאור הענין. וגם למה אמר בלשון שלילה אין זה כי אם בית אלקים, דהיה די לומר זה בית אלקים. ונראה לי על פי מה שכתב הזוהר פרשת בשלח דף נ"א ע"ב, ואי תימא הנהו אתוון תליתאי כו', אלא למלכא דאיהו שלים מכולא, אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים, וכד דאין, [דאין] לטב [ו]דאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה כו'. אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא, אף על גב דאנפוי נהירין דינא אתכסיא בגוויה, אמר רבי יהודה מהכא (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, בי אתכליל כלא, הנהו תרי גווני בי אתכללין כו', עיי"ש: וזהו שנאמר והנה מלאכי אלקים עולים, אפילו כשהם עולים ואנפוי דמלכא נהירין להו, עם כל זה ויורדים מפחדו ומהדר גאונו, על דרך (יחזקאל א, יד) החיות רצוא ושוב, מכח יראה. והנה ה' נצב עליו, בחינת קיים ועומד עליו בלי שינוי, וכפירוש המורה חלק א' פרק ט"ו, על דרך אני ה' לא שניתי, ואם כי אנפוי נהירין, עם כל זה דינא אתכסיא בגוויה, ויאמר אני [ה'] אלקי אברהם אביך בחינת חסד (זוהר תולדות קמו.), ואלקי יצחק בחינת גבורה (שם), כי בי אתכליל כלא. אשר על כן ויאמר אכן יש הוי"ה במקום הזה, עם כל זה ויירא, מורא עלה על ראשו, ויאמר מה נורא המקום הזה, (כי) אין זה (מה שאנפוי נהירין) כי אם בית (לבחינת) אלקים, וזה שער השמים בחינת התכללות אש ומים, בחינת קו אמצעי (שם), על כן צריך לירא גם בהיותו מתחזי בבחינת הוי"ה מקור הרחמים, כי תוכו ובגוויה דינא אתכסיא. וזהו שאמר אם יהיה אלקים דייקא עמדי, בעת ושמרני וגו' ונתן לי לחם לאכול וגו', והיה בחינת הוי"ה לי לאלקים, כי אדע כי תוכו דינא אתכסיא, אז והאבן וגו':
וזהו שאמר הכתוב (תהלים טז, ח) שויתי הוי"ה כאלו הוא לנגדי תמיד, כי דינא אתכסיא בגוויה, (ואז) כי מימיני בהיותי מתנהג בבחינת ימין ורחמים (למען) בל אמוט, והבן. וזהו (שם קכח, א-ד) אשרי כל ירא הוי"ה דייקא, בעת יגיע כפיך כי תאכל וגם אשריך וטוב לך, הנה כי כן יבורך ויתהלל גבר בהיותו ירא הוי"ה דייקא, בעת אנפוי נהירין, והבן:
או יאמר והנה סלם מוצב ארצה וגו' והנה מלאכי אלקים וגו' [כח, יב-טו]. והוא על דרך שפירש הבעש"ט ז"ל (הובא בבאר מים חיים, פר' בראשית עה"פ ותפקחנה ד"ה או אפשר) כי הנה אויביך ה' כו' (תהלים צב, י), כי ידוע (תקוני זוהר, תקון נז) דלית אתר פנוי מיניה, ואפילו בתוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוצות הקדושים מאורו יתברך המחיה את כלם, ואין עוד מלבדו כתיב (דברים ד, לה). וזהו סוד (ישעיה מה, ז) יוצר אור ובורא חשך, כדי להטיב לבריותיו, כמשל הזונה הנזכר בזוהר תרומה (קסג.), שהרע יסית לאדם עשות רע, והאדם שאינו שומע לו יקבל שכרו משלם בזה ובבא. וכאשר יביט האדם שכל זה מאת ה' הטמיר והנעלם שם לנסותו להטיב אחריתו, מזה עצמו יבא לאהוב את בוראו למלא רצונו ולבטל כל קליפין הסובבים את כח הקדושה. וזהו שנאמר כי הנה אויביך ה', כלומר שה' בעצמו הוא בתוכם לנסותך להטיב לך, ממילא הנה אויביך הסובבים יאבדו, ע"כ דבריו: וזהו סוד (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, כלומר ידעתי שה' עצמו הוא לנגדי תמיד לנסות אותי, כי (כלומר אם) מימיני (הוא הדרך הטוב) בל אמוט, והבן. וזהו שאמר שלמה בחכמתו (משלי כב, א-ג) נבחר שם מעושר רב וגו' עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' ערום ראה רעה ויסתר כתיב, ונסתר קרי. כלומר, מי שהוא חכם וערום (מלשון (לעיל ג, ז) ערומים הם) מבלי לבוש הקליפה, ועיני שכל לו, רואה שבתוך הרע נסתר בו ה' ב"ה כנאמר למעלה לנסותו אם יעמוד בנסיון. ואם האדם יודע כי מאת ה' היתה זאת לנסותו, יבטח בשם ה' כי יעזרנו וישמרנו ויעמידנו על כנו: והנה, יעקב היה מפחד מעשו ולבן, על כן הראה לו והנה סלם וגו' והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, יש שעולים ויש שיורדים, והנה ה' נצב עליו, כלומר (שידע האדם) שהנה ה' בעצמו נצב עליו לנגדו (והוא מלשון הנאמר בדתן ואבירם (שמות ה, כ) נצבים לקראתם, היינו מתנגד לו לקנטרו ולצערו), ועל דרך (ישעיה ג, יג) נצב לריב ה', וממילא והנה אנכי עמך ושמרתיך. וזהו שנאמר (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה אחלצהו וגו'. ועיין מה שכתבתי בפרשת בלק (ד"ה או יאמר): והיה זרעך כעפר הארץ [כח, יד-טו]. על פי מה שכתב רש"י (כח, יג) קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. וביאורו על דרך שכתב האלשיך (כח, יח) כי היה כאן אבן שתיה, שממנו הושתת העולם (יומא נד ע"ב). ודא ביה כולא ביה, כי סדנא דארעא חד הוא (קידושין כז ע"ב). ועל דרך זה מובן מאמר הלל (סוכה נג.) אם אני כאן הכל כאן, כי בו נכללו כל ישראל. וזהו והיה זרעך כעפר הארץ, והבן: