ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת ויחי
ויחי [מז, כח]. פירש רש"י למה פרשה זו סתומה וכו', יתבאר להלן בפסוק (מט, כב) בן פורת יוסף. ועיין מה שכתבתי בסמיכות הפרשיות לעיל בפרשת ויגש (ד"ה וזה, ואילך) על הפסוק (לעיל מו, ג) ויאמר וגו' אל תירא מרדה וגו': שים נא ידך תחת ירכי [מז, כט]. פירש רש"י והשבע. והקשה המזרחי והגור אריה למה לא בנקיטת חפץ אחר, שהרי באברהם פירש רש"י (לעיל כד, ב) מפני שהיה חביבה עליו שבאה לו על ידי צער, וזה לא יתכן ביעקב. עוד קשיא לי, דהתם באברהם ניחא לפרש כן, שנאמר (שם, ב-ג) שים נא ידך [וגו'] ואשביעך, אבל כאן אי כפירוש רש"י מה ענינו לכאן, שעדיין לא נזכר שבועה, ולהלן (מז, לא) הוה ליה למימר שים נא ידך תחת ירכי והשבעה לי. ועשית עמדי חסד ואמת. פירש רש"י הסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. וקשה, שגם בכי האי גוונא יש תשלום גמול, שאם הוא ישמע לקול אביו וישאנו ממצרים, כמו כן אחיו ישמעו בקולו לפקוד לבניהם להעלות עצמותיו ממצרים:
אבל הנראה לי בזה, כי הנה מצוה ראשונה שבתורה הוא פרו ורבו ומלאו את הארץ (שם א, כח), ופירש הבינה לעתים (סוף דרוש כח) הכוונה על דרך המבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן רל"א בענין שאמרו חכמים (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיה לשם שמים כו', וכן בעונה האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו ולהנאתו, ואפילו אם נתכוון שיהא לו בנים שישמשו אותו, אינו משובח, אלא יכוון שיהיו לו בנים לעבודת בוראו כו'. והוא שאמר ומלאו את הארץ, שתהא הכוונה למלא את הארץ, לא כמו שנאמר בהיותינו במצרים (שמות א, ז) ובני ישראל פרו וישרצו כמו שרצים המכוונים לתאותם, ותמלא הארץ אותם, שהארץ נתמלא מהם ממילא. כי אם שתהא הכוונה למען למלא את הארץ כמצות ה' לצורך קיום העולם, ע"כ דבריו. וזה בחינת חסד של אמת, על דרך שנאמר (תהלים פט, ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, שר"ל שהקב"ה ברא עולמו בבחינת חסד להיטיב לברואיו, לא לשם תשלום גמול חלילה, כדכתיב (איוב לה, ז) אם צדקת מה תתן לו, כמו כן יכוון האדם רק להעמיד תולדות עבדים למקום ב"ה, לא שהוא יקבל תשלום גמול הנאה מהם:
וזהו שאמר יעקב (לעיל כט, כא) ואבואה אליה, פירש רש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להעמיד תולדות אמר כך. אלא דייקא, שלא נתכוון להנאתו, כי אז היה בוש ונכלם לומר כך, אלא רק להעמיד תולדות:
וזהו שאמר יעקב ליוסף שים נא ידך תחת ירכי, כלומר שים ידך כלי המעשה במקום ירכי, הוא אות ברית קודש שלא נתכוונתי רק לגמול חסד של אמת, כמו כן ועשית עמדי חסד ואמת, ופירש רש"י חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול: וזהו שנאמר אחר זה וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, עיין פירוש רש"י שעתיד ירבעם לצאת מאפרים ויהוא ממנשה, וסבור היה שמא בשביל שהיה לו ליוסף באותו שעה כוונות מתחלפות שונות, לתאותו ולהנאתו לשמשו וכדומה, וזה מכונה בשם אלה, כמו שנאמר (שמות לב, ד) אלה אלהיך, ופירשו (עבודה זרה נג ע"ב) שאיוו לאלקות הרבה. והיינו אומרו מי אלה דייקא, המרומז על כוונות רבות לעצמו. ויאמר יוסף [וגו'] בני הם אשר נתן לי אלקים בזה דייקא, הכוונה מיוחדת לשמו יתברך המכונה זה, כדאיתא במדרש שמיני (תורת כהנים ר"פ שמיני ה"ו) על הפסוק (ויקרא ט, ו) זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אותו יצר הרע תעבירו מלבכם ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, ועיין שם באור החיים ותבין. וזהו שאמר (מח, יא) ראה פניך וגו' והנה הראה אותי, לא אמר לי, כי אם אותי, כלומר עצמותי ובחינתי שכוונתי רק לשמו יתברך, גם את זרעך, כלומר גם לך בהוליד את זרעך, כאמור: ויאמר אנכי אעשה כדברך [מז, ל]. אנבי, שפת יתר. ונראה לי, כי יעקב אמר (מז, כט) ועשית עמדי חסד ואמת, פירש רש"י חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. ואמנם אמת הדבר שאינו מצפה לתשלום גמול ממנו, אבל עם כל זה יכול לצפות לתשלום גמול מזולתו, על דרך שאמרו (מועד קטן כח ע"ב) דקבר יקבר[ו]נו דידול ידלנו, ובפרט יוסף שידע בנפשו שהוא יצוה כן לבני ישראל (להלן נ, כה) והעליתם את עצמותי, אם כן זה גמולו, כי במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ע"ב). ויעקב אמר חסד ואמת, שלא יצפה לשום גמול כי אם עשות רצונו כמצוה עליו, לכן הקדים יוסף ואמר אנכי, כלומר אם שאנכי צריך לאותו דבר לצוות כן אחרי, עם כל זה חלילה לי לעשות מכח תשלום גמול, כי אם אעשה כדברך לעשות חסד של אמת, בלתי לה' לבדו:
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך [מח, יא]. יש לדקדק דהיה ראוי לומר הראה לי, מה זה דקאמר אותי. גם אומרו "את", שפת יתר. ונראה לי על פי מה שכתב רש"י על הפסוק (לעיל לז, ג) כי בן זקנים הוא לו, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, דבר אחר שהיה זיו איקונין דומה לו. ועיין בספר ישמח משה (פר' וישב ד"ה כי בן) ששני הפירושים עולים בקנה אחד, מחמת שהיה לו זיו איקונין שלו ואת השרטוטין שהיה ליעקב הראוי למסור לזה רזי תורה, לכך מה שלמד מסר לו. נמצא שהיה ליוסף קלסתר פניו ותוארו של יעקב. וזהו שאמר (שם מו, ל) אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך המיוחד לך, כי עודך חי, בחינת צדיק הנקרא חי (זוהר מקץ קצג ע"ב), כי חש פן מחמת זוהמת מצרים בהשתקעו שם אולי נשתנה תואר פניו וצלם אלקים שהיה עליו דמות דיוקנו של יעקב. ועיין מה שכתבתי לעיל פרשת וישב לפרש אומרם ז"ל (סוטה לו ע"ב) שנראית לו דמות דיוקנו של אביו בחלון, עיין שם כי הוא נחוץ לכאן:
וזהו שאמר לו ראה פניך לא פללתי, כי חששתי אולי נשתנה מכח איזה חטא חלילה, והנה הראה "אותי" אלקים, היינו את עצמי דמותי וצלמי, לא מבעיא עליך אלא גם את זרעך, עם זרעך, שגם הם יש להם דמות דיוקנו של יוסף הדומה ליעקב, והבן זה (ובילדותי אמרתי פירוש זה לפני מוזלה"ה וקלסו):
ויקח יוסף וגו' את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וגו' שכל את ידיו כי מנשה הבכור [מח, יג-כ]. ופירש רש"י, אף על פי שמנשה הבכור. אולם התרגום מפרש אחכמינון לידוהי ארי מנשה בוכרא. ולדידיה קשה מאי בנותן טעם הוא זה, אדרבה כיון שמנשה הבכור ראוי לו הברכה מימין. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי וגו' וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וגו'. יש לדקדק על כפל לשונו ידעתי בני ידעתי. וגם על אשר קראו בני, ומה היה חסר אם היה אומר ידעתי ידעתי. ובמדרש רבה (ב"ר צז, ד), ידעתי מעשה ראובן ובלהה ומעשה יהודה ותמר, ומה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי כו'. והוא משולל הבנה מאי שייכות למעשה יהודה ותמר לכאן. ועוד, מה זה דקאמר דברים שלא נתגלו לך, כי הלא ראובן הודה אחר שאמר יהודה (לעיל לח, כו) צדקה ממני, ועיין רש"י פרשת ברכה על הפסוק (דברים לג, ז) וזאת ליהודה, ובמסכת מכות י"א (ע"ב ותוד"ה מי [הא']), ושני דברים האלו נתפרסם לעין כל, ואם יוסף לא היה יודע אין זה חידוש כיון שלא היה שם אז בעת הודאתם כי כבר נמכר יוסף. ועוד, לפי המבואר במדרש (שם צב, ט) בויכוח יוסף עם יהודה, נראה שהיה יודע ממעשה תמר, עיי"ש:
ונקדים מאמר יעקב אבינו ע"ה (להלן מט, ג-ד) ראובן בכרי אתה וגו' אז חללת יצועי עלה, ועיין באור החיים דקדק על אומרו אז חללת, משמע דשני ענינים הם, ועוד יתר דקדוקים באורך. ועיין שם שהקשה עוד, דכאן משמע משום שחילל יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, ובזוהר הק' (וישלח קעו ע"ב) מבואר משום שהיה במחשבתו של יעקב תחלה על רחל, כי היה סובר על לאה שהיא רחל, והיה יוסף בכור למחשבה, לכן נתנה הבכורה ליוסף. על כן כתב הוא ז"ל דשניהם עולים בקנה אחד, דהתולדה נמשך אחר הכוונה הרצויה בשעת הזריעה והזיווג, לכן מה שהיה ליעקב מחשבה על רחל, הגם כי אין זה בגדר בני תמורה ח"ו, עיין מגן אברהם סימן ר"מ (סק"ט), עם כל זה לא היה אותו מעשה בשלימות הראוי וכוונה הרצויה, לכן זה גרם לראובן הנולד מזה לבלבל יצועי אביו. וזהו שאמר הכתוב כי עלית משכבי אביך, ב' משכבות, לאה ורחל, על כן גרם אז חללת יצועי עלה במעשה בלהה, ע"כ דבריו ודפח"ח. וגם אנכי לאורו אסע ואלך, אך קצת בדרך אחר:
והנה, לי יש לדקדק עוד במה שאמר כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, ומשמעותיה כדמפרש התרגום לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין, והיה מהראוי שיכתוב הפסוק לך היה ראוי יתר שאת, ומאמר התרגום לך הוה חזי, אין לזה זכר במקרא כלל. על כן לבי אומר לי לפרש באופן אחר:
ונקדים מה דכתיב בפרשת תצא (דברים כא, טו-יז) כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' כי הוא ראשית וגו', ויש לדקדק מפני מה לא נזכר דין בכור נוטל פי שנים רק בכאן בבן שנואה ובן אהובה, ואם נאמר שזה סברא פשוטה שבכור נוטל פי שנים, צריך להבין מהיכן היה הדבר פשוט לולי כי הוא אחת ממצות השי"ת. ועוד צריך להבין, אם היה נכתב בסתם כי הבכור נוטל פי שנים ולא יוכל לבכר הצעיר על הבכור כי אם את הבכור יכיר, ממילא הוי ידעינן כי בכל מקום כן הוא, כי מהיכן היה מקום לטעות שלא יהא בן השנואה הבכור נוטל פי שנים. ואם נאמר מחמת שבן האהובה חביב לו יותר, אם כן נכתוב קרא כי יהיה לאיש שני בנים אחד אהוב ואחד שנוא, כי גם מאשה אחת יקרה כן לפני איש, אלא ודאי מיירי כאן ששני הבנים אהובים וחביבים עליו כרחם אב על בנים, אם כן וכי בשביל שאמו של הבכור היתה שנואה לא ינתן להבן הבכור הנולד ממנה בכורתו, מהיכן היה לנו מקום לומר כן עד שהוצרכה התורה לומר לא יוכל לבכר את בן האהובה. גם סיומא דהאי קרא בטעמא דמילתא כי הוא ראשית אונו כו', אטו אנן לא ידעינן כי הבכור ראשית אונו ולכן נוטל פי שנים, ולכאורה הוא שפת יתר:
וכדי לבאר מקראי קודש אלו ולהבין על נכון דברי תורת אלקינו יתעלה, והכל במדה ובמשקל, ולא דבר ריק הוא חלילה, נאמר, כי הנה נודע כי מצות התורה ודתיהן יש בהן מצות אשר המעשה יותר תכבד על האדם מהמחשבה, כמו ציצית ותפילין, מזוזה, סוכה, לולב, שופר, צום, צדקה, כי בעשות אחת מהנה יקל על האדם לחשוב שעושה כן לעשות נחת רוח להבורא ב"ה. ואמנם יש מצות הערבים לגוף, כמו עונג שבתות וימים טובים, ומצוה הראשונה פרו ורבו, המעשה יקל על האדם כי המה ערבים לגוף ומתאוה להן, ואמנם אחת מעבודות הקשות ליראי ה' ולחושבי שמו, אשר מדי עסקן בהן יכוון בעשותו אותן למען לקיים מצותיו יתעלה שיהא נחת רוח לפניו דוקא, ולא יהא מעשהו כבהמה למלאות תאותו. ועיין באורח חיים סימן רל"א אשר על זה נצטוינו (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיה לשם שמים, גם בעסקו בדברים הגופנים לא יכוון למענו, כי אם למען השי"ת, לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה:
והנה, האדם, פרא אדם יולד (איוב יא, יב), ובימי נעוריו תאותו גברה עליו ועל שכלו מאד מאד. לא כן אחר אשר יגדל ויט שכמו לסבול עול מצותיו יתברך ויגבור שכלו, יחלש כח התאוה, אשר על זה אמרו חז"ל (קינים פ"ג מ"ו) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים, דעתן הוא כח שכלם מתישבת עליהן, והטעם, כי התאוה נחלשת ונמאסת בעיניו לאט לאט, והשכל הישר גובר עליו, כדאיתא בספרי יראים: ומזה יש לנו טעם הגון על אשר בכור זכר נוטל פי שנים, ולא נקבה בכורה. כי הלא אמרו חז"ל (שבועות יח ע"ב) המקדש את עצמו בשעת תשמיש, הוין ליה בנים זכרים. והגאון מהר"מ א"ש בספרו כתנות אור (ר"פ נח ד"ה עוד נ"ל) פירש בזה ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ובנות יולדו להם, כי הלא השחיתו את דרכם ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (לעיל ו, א-ב), ולא קדשו את עצמם בשעת אותה מעשה, לכן לא היה להם בנים כי אם בנות. לזה אמר אחר כך (שם, ט-י) אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה וגו', ששמר הברית דרגא דצדיק (זוהר נח נט ע"ב), וקידש את עצמו בשעת תשמיש, על כן ויולד נח שלשה בנים, ע"כ דבריו, והם קלורין לעינים. ועתה נחזי אנן כי בדין הוא שיטול הבכור פי שנים, כי כשנולד לאדם בכור זכר, הרי מחשבתו הטובה ניכרת מתוך מעשה הלידה שקידש את עצמו בשעת תשמיש, על כן היה לו בן זכר. הגם בראשיתו בעודו בתקפו וגבורתו וחמימות יצר הרע גברה כמשוש חתן על כלה, עם כל זה חגר כלי מלחמתו ונאזר בגבורה להיות גבור הכובש את יצרו לכוון בשעת אותה מעשה לקיים מצותיו יתעלה ולהתעטף בעיטופא דמלכא קדישא, על כן היה לו בן זכר. ואם כן הטבע מחייב להיות אותו הבן אהוב וחביב ונחמד בעיני אביו מכל בניו, כיון שבאותו בן הראשון היה לו יגיעה רבה וטרחא יתירתא להתגבר על תאותו ולקדש את עצמו כראוי. לא כן ביתר הבנים, אשר מדי יום יום נחלש כח יצר הרע, כי כן הוא בכל חמודי ותענוגי עולם הזה, לא יערבו לאדם כי אם בראשיתן אבל אחר כך יופג עריבתן ונעימתן לאט לאט, ויקל על האדם להתקדש את עצמו בשעת אותה מעשה יותר מבראשונה. והדבר הבא ביגיעה לאדם, חביב עליו מאוד אחר המצאו, ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה מכ"ג), על כן זהו דבר שהשכל מחייב שיטול הבן הבכור פי שנים יתר מכל בנים. ובכן דעת לנבון נקל להבין אשר נקבה בכורה אינה נוטלת פי שנים, כי כשנולדה לו נקבה בראשונה אינו סימן על שקידש את עצמו בשעת אותה מעשה, וכפי הנראה לא גבר על יצרו להתקדש את עצמו ולא טרח ולא יגע, על כן אין לה דין בכור. ובזה מובן לנו הטעם על אשר בת במקום בן איננה יורשת כלל, כי בכל בנים זכרים היה לו יגיעה יתירה, ובדין הוא שיטלו שכרם לירש את אביהם, לא כן בבנות, והבן:
ומעתה כיון שהשכל גוזר שיטול בכור זכר פי שנים מטעם האמור, לא הוצרכה התורה להזהיר על זה כלל, כי אם כי תהיין לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וילדה לו האהובה והשנואה, דלפי טעם האמור היה לנו לומר דבזה אין הבן השנואה הבכור נוטל פי שנים, אם כי הוא נולד בראשונה, עם כל זה יוכל להיות כי ידע אינש בנפשיה כי היה לו יגיעה רבה וטרחא יתירתא להתקדש בשעת תשמיש בבן האהובה להתגבר על יצרו לבלי לכוון להנאתו, לא כן בראשונה בבן השנואה אשר משנאתו אותה נחלש כח התאוה ולא הוצרך לחגור מתניו נגד יצר הרע, אם כן הוי אמינא כי בזה יוכל לבכר את בן האהובה, כי הלא זה יותר נחמד בעיניו מטעם הנ"ל. ולזה הוצרכה התורה להזהיר לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' כי אם את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים. וגמר אומר בטעמא דמילתא, כי הוא ראשית אונו על כן לו משפט הבכורה, ולא מטעם הנ"ל לבד, כי אם מחמת שהבכור ראשית אונו על כן נוטל פי שנים, אם כן אין לחלק, ולא נתנה התורה דברים לשיעורין, על כן גם הבכור בן השנואה נוטל פי שנים נגד בן האהובה. ונכון:
ואחר הצעה זו נבוא לבאר מקראי קודש אלה האמורים למעלה. כי הנה הא לא קשיא איך נטל יעקב הבכורה מראובן ונתנה ליוסף הא כתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה כו', כי אז היה קודם מתן תורה ולא נצטוה על זה כלל, והרי נשא שתי אחיות שאסרה לנו התורה אחרי כן, ועיין בתשובת הריב"ש סימן שכ"ח לענין מה שקנה הבכורה מעשו הגם דהוא דבר שלא בא לעולם, משום שהיה קודם מתן תורה, ע"ש. ואי משום שקיימו כל התורה עד שלא נתנה, כבר תירץ הרמב"ן (לעיל כו, ה) ובאור החיים פרשה זו (מט, ג), עיין שם מה שכתבו בזה. ואולם הדבר הקשה, לפי מה שכתבתי שהשכל מחייב שיהא הבכור נוטל פי שנים, ואיך נתן יעקב הבכורה ליוסף. ולזה צריכים אנו לומר כתירוץ המבואר בקרא פחז כמים אל תותר, וכמבואר בדברי הימים (א ה, א) בחללו יצועי אביו נתנה הבכורה ליוסף. אמנם אכתי צריך להבין מפני מה דוקא ליוסף ולא ליתר בניו, וצריך לומר כתירוץ הזוהר הק' משום שהיתה מחשבתו בביאה ראשונה על רחל. ולזה קשה קושית אור החיים אם כן למה לי טעם הראשון המבואר בקרא, הרי בלאו הכי ראויה הבכורה ליוסף משום שהוא בכור למחשבה שסבר על לאה שהיא רחל, כטעם הזוהר:
ולתרץ זה נאמר כי תרווייהו מצריך צריכי וכחדא אזלין, בהקדים מה שנאמר (להלן מט, ו) בסודם אל תבא נפשי, ואיתא במדרש (ב"ר צט, ז) זה מעשה זמרי, וצריך לדעת איך יהיה מעשה זמרי נרמז במאמר בסודם. גם מה שנאמר וברצונם עקרו שור משולל הבנה, הכי יעשה אדם דבר מבלעדי רצונו. ובמדרש (שם צח, ה) לעשות רצון יצרם, עקרו שורן של גרים. ובגמרא (סנהדרין פב ע"ב), זמרי בן סלוא (במדבר כה, יד), שהסליא עון משפחתו, ופירש רש"י לשון הכרעה. וכל זה צריך ביאור. ובספר אהל יעקב (פר' ויחי ד"ה בסודם) כתב בזה דבר נחמד, והוא למה שהקדמנו שבדברים הנוגעים לתאות והנאת הגוף יקשה על האדם להתגבר על יצרו שלא לעשות הדבר למענו למלאות רצונו ותאותו, כי אם לעשות רצון קונו יתברך, וזה שמצינו בדברי רז"ל (הוריות יב.) כשנמשח אהרן אמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, כלומר דאג פן התערב זר בשמחתו להתהדר ולהתפאר במשיחתו. וכמו כן היה ענין מעשה שמעון ולוי עם שכם שהרגו עם רב כאיש אחד, כי הוא דבר העומד בין שתי בחינות אלו, אם לקנא קנאת ה' צבאות כי נבלה עשה בישראל וגו', או להשביע אפם לעשות בהם כרצונם האנושי להתנקם בהפוגמים בכבודם. וההכרעה לזה שהיה כוונתם אך למלאות רצונם הוא על פי מה שאמרו חז"ל שבת ק"ל (ע"א) כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מוחזקת בידם, ומעשה אבות סימן לבנים, ואלו היה מעשיהם לקנא לשמו יתברך (היה) ממש כמעשה פינחס, היה מהראוי כי זכותם יגן על בניהם אחריהם לדורותם שלא יקרה כדבר הזה במשפחתם. אם כן היה מעשה זמרי לאות ולמופת להכריע אותם לחוב שלא היה לבבם שלם עמהם לעשות הדבר לשם ה', כי אם למלאות רצונם לנקום נקם. וזהו שרמזו ז"ל שהסליא עון משפחתו, כלומר הכריע משפחתו לחוב. וזהו שאמר יעקב, בסודם הצפון בלבם אל תבוא נפשי, כי לא כוונו לשם ה' כי אם באפם הרגו איש, וברצונם כלומר ברצון יצרם עקרו שורן של גרים, כי מתוך מעשה זמרי הנולד מהם ניכרת מחשבתם, ע"כ דבריו וש"י. ועיין בפרשת וישלח (ד"ה ואני) על הפסוק (לד, ז) ויחר להם מאוד וכו', כי ערבה חין מליצתי בעדם:
ובכן גם אנו נאמר, כי בודאי יעקב אבינו כשנשא את לאה התעצם בקדושה יתירה כראוי לו לבלי יחשוב בתענוגי עולם הזה, אולם עם כל זה עבר עליו מחשבה שאינה טובה ורוח אחרת היתה אתו לחשוב מחשבות על רחל, אולם הלא נודע ומבואר בספרים הק' כי לפעמים האדם איננו מבין בעצמו על איזה מחשבה שבלבו, ומילתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתיה (בבא בתרא לט.), ובודאי היה רוצה יעקב להסיר המחשבות בלתי נכונות מלבו, לכן לא היה יודע בעצמו אם היה במחשבתו על רחל, או אם מחשבתו היתה זכה והיה מגיע הבכורה לראובן, והיה יעקב כמסתפק בדבר עד שראה מעשה ראובן ובלהה, ואלו היתה מחשבתו זכה בלי ערבוביא לא היה בא ראובן לידי כך, מזה היה דן ושפט בעצמו כי עברה עליו איזה מחשבה על רחל, וזה גרם לראובן לבלבל יצועי אביו כמו שכתב האור החיים, אם כן בדין מגיע הבכורה ליוסף. אם כן שני הטעמים עולים בקנה אחד יחד:
וזהו שאמר יעקב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, כלומר מחמת שאתה ראשית אוני, על כרחך יתר שאת ויתר עז היה לי, וכבשתי את יצרי להתעטף בעיטופא דקדושה, ודבר הבא ביגיעה חביב. עם כל זה פחז כמים אל תותר ליטול יתר משאר בנים כי עלית משכבי אביך, כלומר מה שעלית על משכבי אביך במעשה בלהה אז חללת (על דרך (ויקרא כא, ט) ובת [איש] כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת) יצועי עלה, שמזה נגלה שעלה על יצועי בראשית הנישואין איזה מחשבה על רחל, לכן אל תטול חלק בכורה. וזהו שאמר אז חללת, כלומר קאי על ראשית אוני המוזכר למעלה, שמן המעשה הלז עם בלהה נגלה ראשית המחשבה, כאמור. ואין להקשות מיהודה שעשה מעשה תמר ועם כל זה זכה למלכות, כי היה אנוס בדבר על פי הדיבור על ידי המלאך הממונה על התאוה, כמבואר בספרים הק' (ב"ר פה, ח) ובאור החיים (להלן מט, ט), עיי"ש:
ובכן נחזור לעניננו הראשון. כי יוסף היה סובר כי מנשה היה יותר חשוב, כי היה לו בו יגיעה יתירה בראשיתו, והיה סובר כי דעתו היתה צלולה מכל ערבוביא. אמנם יעקב הוכיח לעצמו כי יותר התקדש בקדושה יתירה אצל אפרים הצעיר ממנו, והראיה, כי הוא יגדל ממנשה, שעתיד יהושע לצאת ממנו (ב"ר צז, ד), מכלל שבראשיתו לא היתה מחשבתו צלולה כל כך. ואין זה מהתימה, כי גם אצל יעקב אבינו היה כך, ולבעבור זה ניטל הבכורה מראובן כנזכר לעיל:
והנה, ידוע כי משכן יצר טוב בחלל ימיני, ויצר הרע בשמאלי, ובזה פירשו (במ"ר כב, ט) הא דכתיב (קהלת י, ב) לב חכם לימינו מקום יצר טוב, ולב כסיל הוא הרשע לשמאלו, מקום יצר הרע. וזהו שאמר הכתוב ויקח יוסף וגו' את אפרים בימינו, כלומר שהיה רק מצד יצר טוב, כי כבר נחלש כח יצר הרע יום יום ואם כן לא היה לו בו יגיעה יתירה, על כן העמיד אותו משמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו כי אז היה כח יצר הרע והתאוה חזק מאד והוא בצדקתו התגבר עליו, על כן היה חביב בעיניו יותר, על כן העמידו מימין ישראל, כי היה סובר שבדין מגיע לו הבכורה והברכה מצד ימין החשוב יותר. וישלח ישראל וגו' שכל את ידיו, כתרגומו ארי מנשה בוכרא, כלומר ולבעבור זה לא היה המחשבה צלולה כל כך כמו אחר כך אצל אפרים. אמנם יוסף שפט בדעתו כי יעקב אינו יודע שמנשה הבכור, ולזה אמר לו לא כן אבי כי זה הבכור, אז אמר לו יעקב ידעתי בני ידעתי, כלומר מה שידעתי בעצמי בבני, ידעתי גם עתה, כי הלא גם אצל בני יוסף היה כך שהיתה המחשבה אחר כך צלולה יותר מבראשונה ולזה ניתנה לך הבכורה, כמו כן אצל מנשה ואפרים כן היה, והראיה, כי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, ומזה מוכח כי אצל אפרים נתחזקת והיית לאיש חיל בקדושה יתירתא יותר מאשר מקדם אצל מנשה, על כן וישם את אפרים לפני מנשה:
והן דברי המדרש. כי אצל ראובן גופיה מהיכן ידע, כי הלא על ענין מחשבה אין האדם מבין על עצמו, וראיה מיוסף גופיה שהיה סובר שבמנשה היתה מחשבתו צלולה ולא כמו שסובר יעקב. ולזה אמר המדרש ידעתי מעשה ראובן ובלהה שעשה הדבר מרצונו, ומעשה יהודה ותמר שהיה מוכרח, ומזה שפט שאצל ראובן לא היתה מחשבתו צלולה. כמו כן ממה שאחיו הקטן יגדל שיהא יהושע נולד ממנו, מוכח כי אז היתה לו מחשבה זכה וצלולה יותר, ולכן מגיע לו הברכה מימין ישראל. והבינהו, כי נכון בעזה"י:
וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו' ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור [מח, יד]. פירש רש"י כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה כו'. נראה לי לפרש על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת וישלח (ד"ה ויענו) על הפסוק (לעיל לד, יג) ויענו בני יעקב וגו' במרמה, ותרגומו בחכמה, ובפרשת נצבים בהפטרה על הפסוק (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי, לפרש המדרש חכם אתה ואתה מבקש ליכנס לארץ, על פי מאמר רז"ל (בבא בתרא יב.) חכם עדיף מנביא, כי נביא הוא מגזרת (שם נז, יט) ניב שפתים, ואינו משיג רק מה שהוא בבחינת דיבור, אבל חכם משיג מחשבתו של יוצר בראשית, כדאיתא בזוהר (עי' תקוני זוהר, תקון כא, נ ע"ב) אית צדיקים דבלבא תליין, והיינו הדבוק בחכמה עליונה. וידוע מה שאמרו רז"ל (נדה טז ע"ב) ואלו צדיק ורשע לא קאמר, ופירש האלשיך (מראות הצובאות ישעיה נה, יא), לא קאמר דייקא בבחינת אמירה ודיבור, כי הדיבור מכריח, אבל יודע, כי הידיעה אינו מכריח, כנודע. נמצא נביא אינו יכול לידע מי שעתיד להיות צדיק או רשע, כיון שזה אינו בא לבחינת דיבור כי אז היה מוכרח, אבל חכם עדיף שמשיג מה שהוא אצלו יתברך בבחינת ידיעה מי שעתיד להיות צדיק או להיפך. והיינו דאיתא במדרש רבה פרשת נח (ב"ר לז, ז) נביא גדול היה עבר שקרא שם בנו פלג על שם העתיד, כי בימיו נפלגה הארץ (לעיל י, כה). דקדק לומר נביא "גדול", היינו בחינת חכם עדיף מנביא, היודע עתידות התולה בבחירה שאינו בא לבחינת דיבור. כל זה שמעתי מפי קדשו של מוזלה"ה:
וזהו שתרגם כאן אחכמינון לידוהי, בבחינת חכמה ושכל לדעת עתידות שיהושע עתיד לצאת מאפרים, התלויה בבחירה, שאינו מושג רק למי שהוא חכם הדבוק בבחינת חכמה, והבן. כך נראה לי לפרש לפי פירוש רש"י, שפירש כי מנשה הבכור לשון אף על פי שמנשה הבכור, עי"ש:
אבל אין לשון התרגום מורה כן, שפירש ארי מנשה בוכרא, משמע דהוא נתינת טעם דמפני כך שכל את ידיו, וזה משולל הבנה. לכך נראה לי לפרש על פי דכתיב בפרשת עקידה (שם כב, י-יב) וישלח אברהם את ידו ויקח וגו' ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, שהוא כפל ענין במלות שונות. ושמעתי פירוש נכון על שם הרב הצדיק הקדוש מהו' מנחם מענדל זצ"ל מרימנאב כי מצינו שהיה אברהם אבינו מקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה (קידושין פב.), ומהיכן ידע והשיג מצותיה של תורה, הענין הוא, כי רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם (זוהר וישלח קע ע"ב). וכל כך היה אברהם אבינו מקדש ומטהר ומזכך את עצמו מכל סיג ופגם עד שכל אבר היה משיג בעצמו המצוה השייך לאותו אבר, ומשתוקק ונכסף לקיימו בפועל, וכמו כן כל גיד השייך לו, על דרך דכתיב (תהלים לה, י) כל עצמותי וגו'. ולפי זה תקשה מה דקאמר וישלח אברהם את ידו, משמע שהיה שולח ומכריח את ידו ליקח את המאכלת, והלא כיון שאמר לו השם יתברך (לעיל כב, ב) קח נא את בנך כו', היה לה להיד להשתוקק ולכסוף לילך מעצמה למצות המקום ליקח את המאכלת לשחוט כו'. אבל התירוץ לזה כי באמת כתיב (ירמיה יט, ה) ולא עלתה על לבי, ודרשו חז"ל (תענית ד.) זה עקידת יצחק, ולא היה רק נסיון, ולא אמר לו השי"ת רק העלהו, ולא היה הרצון לשחטו ח"ו, וכדאיתא במדרש (ב"ר נו, ח) שאמר לו עליתו אחתיניה. רק שנעלם הדבר מאברהם והיה סבור שהרצון לשחטו, למען יעמוד בנסיון, ולזה הוצרך לשלוח את ידו ולהכריחה. וזה שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, כלומר אל תכריח את ידך ליקח המאכלת לשחוט, כי מה שאינה נכספה מעצמה הוא כי באמת ואל תעש לו מאומה כי עליתו אחתיניה, ע"כ דבריו הקדושים: והנה, כאן כתיב ג"כ וישלח ישראל את ימינו (כו') וישת על ראש אפרים וגו' ואת שמאלו על ראש מנשה, משמע שהוא שלח והכריח את יד ימינו וישת אותה על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, ומדוע לא הלכו הידים בעצמם הימין על ראש אפרים והשמאל על ראש מנשה, כי יעקב בחיר שבאבות בודאי ג"כ היה מזכך ומטהר אבריו להשתוקק לעשות כל דבר כראוי וכנכון. אבל התירוץ כי באמת מנשה הבכור, והיה מהראוי לתת יד ימין על מנשה ושמאל על אפרים, אך יעקב השכיל ברוח הקודש כי אחיו הקטן יגדל ממנו לעתיד, אבל הידים לא השיגו מה שעתיד להיות דבר התלוי בבחירה, ולזה הוצרך יעקב להשכיל את ידיו ולהכריחם על זה. וזהו שנאמר שכל את ידיו שהוצרך להשכיל את ידיו כמו שאמר וישלח את ימינו כו', כי מנשה הבכור, ארי מנשה בוכרא, והיה היד ימין רוצה לילך לראש מנשה, ולזה הוצרך להשכילם ולהכריחם כפי מה שראה ברוח הקודש כי אחיו הקטן יגדל ממנו, והבן:
עוד יתבאר שכל את ידיו כי מנשה הבכור [מח, יד]. עיין רש"י ותרגום אחכמינון לידוהי ארי מנשה בוכרא. כי ידוע דעיקר עבודה בלב, ורחמנא לבא בעי (זוהר תצא רפא ע"ב). אך יש בזה ב' בחינות. א', כי הלב נתעורר ע"י כלי המבטא והמעשה, כהא שאמרו (של"ה, מס' סוכה פרק נר מצוה אות ו,) הקול מעורר הכוונה, וכהא דכתיב (תהלים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ בזריזות וחשקות, והכוונה בזה למען כי תרחיב לבי, וכמו שפירש הלוצאטי ז"ל (מסילת ישרים פ"ז). וזהו שאמר הכתוב (שם צ, יז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו שזה ברשותנו, ומעשה ידינו כוננהו לנועם ה' עלינו, שנבין ונדע טעמו ונועמו ומתיקתו בלבבינו, שעל ידי המעשה יתפעל הלב, והבן. בחינה ב', כי הלב מעורר המעשה, וזה עיקר העבודה רצוניות, ולא הכרחיות על ידי כלי המעשה, כי אם על דרך שנאמר ביעקב (לעיל כט, א) וישא יעקב (את) רגליו, שפירושו שנשא לבו את רגליו (ב"ר ע, ח), ולא רגליו את לבו. ועל דרך זה פירש מוזלה"ה אז ישיר משה, שעלה בלבו שישיר (רש"י), אחר כך ויאמרו לאמר (שמות טו, א), שהלב היה מעורר כלי המבטא והאמירה לאמר:
וזהו שנאמר כאן שכל את ידיו, אחכמינון לידוהי, שהוא השכיל לכלי המעשה, כי הרי מנשה הבכור, והיה ראוי להיות ימינו על ראש מנשה. אלא שזה דרכו של יעקב שהלב נוהג כלי המעשה וידיו, כאמור:
וזה שאומרים בכל יום בבקר בקומו ממטתו ברכת על נטילת ידים, על פי דכתיב (תהלים קלד, א-ג) הנה ברכו את ה' וגו'. ענינו, כי בקומו תיכף צריך לקבל עליו עול התורה והמצות ולהודות לו על חסדיו שהחזיר לו נשמתו רוחו ונפשו כידוע, אבל עיקר הוא בלב, זהו שנאמר הנה ברכו וגו' שאו ידיכם קודש, שהלב ישא את הידים, ובזה הבחינה וברכו את ה' (כענין שנאמר (איכה ג, מא) נשא לבבנו אל כפים, שהלב ישא את הכפים אל אל בשמים החוקר לב), אז יברכך ה' מציון שתהא אתה עושה שמים בבחינת מחשבה ולב, וארץ על ידי המעשה, כידוע שבמחשבה עושה יחוד ותיקון בשמים ממעל, ועל ידי המעשה בארץ מתחת. וזהו שאומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, מלשון (ישעיה סג, ט) וינטלם וינשאם, שר"ל שצונו לנטל ולנשא את הידים על ידי הלב, כענין שכל את ידיו:
וזהו שנאמר להלן (מט, כב-כד) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כפירוש רש"י שהיה בן חן, וחנו נטוי עלי עין הרואה. כי מי שהוא בעל חן בידוע שהוא ירא שמים (סוכה מט ע"ב), והרמז לזה, עי"ן ראשי תיבות ע'ל נ'טילת י'דים, לומר שיוסף היה עיקר עבודתו בלב, לנשא את הידים כלי המעשה, ועל ידי זה היה בן חן, כי היה עבודתו עבודת אמת שיש עליו חן, כנודע בחוש. על כן אמר וימררוהו וגו', כי כבר כתבתי למעלה פרשת וישב (ד"ח והנה) שזה שקוראן יוסף לאחיו עבדים, כי הם היו עיקר עבודתם במעשה שזה דרכו של עבד, אבל יוסף עיקר עבודתו בלב כמו בן, ולכך כתיב עליו (לעיל לז, ג) בן זקנים, עי"ש בארוכה. ולכך אמר "בן" פורת יוסף, "בן" דייקא, וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים במעשה, עם כל זה ותשב באיתן קשתו כי ויפוזו זרועי ידיו, כלי המעשה, מידי אביר יעקב, ר"ל מבחינת ידי יעקב שעליו נאמר שכל את ידיו אחכמינון לידוהי, שהלב נוהג כלי המעשה, לכך משם רועה אבן ישראל, שהיה יוסף מכלכלן, כי הלב מחיה האברים, כמו כן היה יוסף בחינת לב נגד אחיו, והם אברים, והוא המחיה אותן, כענין שאמר (שם מה, ה) כי למחיה שלחני אלקים לפניכם, והבן:
עוד יתבאר שכל את ידיו [מה, יד]. על פי המבואר בעשרה מאמרות על הפסוק (שמואל'א טז, ז) כי האדם יראה לעינים וגו', כי תפוח עקבו של אדם היה מכהה גלגל חמה (ויק"ר כ, ב), כלומר שהיה אדם הראשון כולו שכלי מכף ראשו ועד רגלו, והיה תפוח עקבו משיג יותר מגלגל חמה. ואחר החטא נעשה כתנות "עור" (לעיל ג, כא), בעי"ן (זוהר בראשית לו ע"ב), ואין בו השגה רק בלב ומוה בלבד. וזהו שנאמר, כי האדם הראשון יראה מה שתאוה לעינים, על כן (אלקים) [ה'] יראה רק ללבב. ועל פי זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' עקב עה"פ ועתה ישראל, אופן הרביעי) הא דכתיב (ישעיה יא, ט) כי מלאה הארץ (הוא הגוף, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צא ע"ב) על (תהלים נ, ד) ואל הארץ לדין עמו) דעה את ה', ע"כ דבריו: והנה, שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם קדמאה (בבא מציעא פד.), וזה שנאמר שכל את ידיו, ותרגומו אחכמינון לידוהי, אפילו הידים הוא מילא השגת השכל והחכמה, הגם כי מנשה הבכור, ר"ל הגם כי יצר הרע דאיהו מנשי לבני נשא מפולחנא דמאריהון (כמבואר ברעיא מהימנא וישלח (קע ע"ב) בענין גיד הנשה, הוא) הבכור, מלך זקן (קה"ר ד, ט ע"פ קהלת ד, יג), עם כל זה גבר עליו ושכל את ידיו, כאמור: ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' [מח, טו-טז]. במדרש (ב"ר צז, ב), רבי יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא שמהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכים לכבודו, ועל דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו:
יבואר על פי מה שפירשתי (ייטב פנים, הוד והדר אות נא) הא דכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו, והקשו בגמרא (סוטה יד.) וכי אפשר להלוך אחרי שכינה. ונראה לי על פי המדרש (ויק"ר כז, ב), מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג), מי עשה מזוזה וציצית עד שלא נתתי לו בית וטלית כו', ופירש הסדורו של שבת חלק ב' דרוש ד' (פ"א מאמר א) על פי שאמרו (ברכות לה ע"ב) דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ענינו על דרך שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, שבכל מה שאדם עושה שבונה בית או קונה טלית וכדומה לא יהיה תחלת כוונתו לצורך עצמו ואחר כך יקיים מצות מזוזה וציצית, כי אם בטרם עשותן יקדים תוכן כוונתו ותכלית המעשה לקיים מצות מזוזה וציצית, וכשאוכל ושותה יקדים במחשבתו למען ילך בכח האכילה ההוא לעבודת הבורא ב"ה. וזהו שנאמר מי הקדימני ואשלם, כלומר אמת שבסוף הבנין אתה עושה מזוזה, ובבגד ציצית וכדומה, אבל נראה איזה הקדמת במחשבה תחלה, אם עשית המעשה בתחלה בשביל לקיים אחר כך מצות הבורא ב"ה אז ואשלם, עיי"ש באורך. וזהו שנאמר אחרי ה' אלקיכם תלכו, לכת דידך אחרי שתקדים במחשבתך את ה' יתברך שמו לקיים מצותיו. וזהו שנאמר (דברים ט, ג) וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך (כמו (פסחים ז ע"ב) עובר לעשייתן, לישנא דאקדומי), תדע להקדים אותו יתברך שמו לפני כל מעשיך. שיהיה סוף המעשה, קיום מצותיו במעשה ההוא, במחשבה תחלה:
והנה, איתא במדרש (ב"ר ל, ח) חד אמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, וחד אמר בן ארבעים ושמונה שנים הכיר וכו'. וכתב בנזר הקודש פרשה ס"א (אות א ד"ה שתי) פשר הדבר, דבתחלה התחיל לחקור ולהכיר משכלו, ואחר כך בהיותו מ"ח שנה הכיר הכרה גמורה בעזר אלקים עליו, כדאיתא בפרקי רבי אליעזר (פכ"ד) בהיותו בן מ"ח שנה בדור הפלגה אז בחר הקב"ה באברהם לחלקו, ואז אמר אברהם (תהלים טז, ו-ז) חבלים נפלו לי בנעימים וגו' אברך את ה' אשר יעצני וגו': ואני אומר, בתחלה לא היה בבחינה זו לעשות תורתו קבע להיות זה עיקר, כי אם הקדים עשות הגשמיות ואחר כך היה מקיים מצות ה', ובהיותו בן מ"ח הכיר הכרה גמורה לקיים (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והקדים בכל עשיותיו תכלית כוונתו לקיים מצות בוראו ולהתקרב אליו. והיינו דכתיב (שיר השירים ו, ט) אחת היא יונתי, ואיתא במדרש (ב"ר צ, א) זה אברהם. כלומר, כמו יונה שמשעה שמכרת את בת זוגה אינה מנחת אותה (שהש"ר א, סד), כמו כן אברהם מעת היותו בן מ"ח שנה והכיר הכרה גמורה לא הניח אותו כביכול ולא הפריד מחשבתו ממנו אפילו רגע אחת, כי אם בכל עת ובכל רגע היה דבוק בה'. ומצאתי און לי, שכך כתיב (תהלים טז, ז-ח) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות (זמן שינה) יסרוני כליותי שויתי ה' לנגדי תמיד, שכל זה נדרש על אברהם, שאז בא לבחינה שויתי ה' לנגדי תמיד, כאמור:
ואפשר דמפני זה כתיב אחר העקידה (לעיל כב, כ) ויהי אחרי הדברים האלה וגו' הנה ילדה מלכה וגו', עיין שם מה שפירש רש"י, ולדרכנו יתכן כי כתיב (שם א, כח) פרו ורבו ומלאו את הארץ, היינו להקדים תכלית הכוונה בראשית המעשה למלא את הארץ, לא כמו דכתיב (שמות א, ז) ובני ישראל פרו וישרצו, אחר כך ותמלא הארץ אותם מבלעדי כוונתם לזה, כמו שפירש הבינה לעתים (סוף דרוש כח). ולכן אחר העקידה שמסר יצחק נפשו, כמבואר בזוהר (וירא קיט ע"ב), והאלהים נסה את אברהם (לעיל כב, א), לרבות יצחק, מאז נתקדש בקדושה יתירה לזכך רעיוניו לבלי עשות שום מעשה להנאת עצמו כי אם למען יקיים מצות בוראו, ואז נאמר הנה ילדה מלכה, כי אז צריך לישא אשה לקיים מצות ה', והבן:
וזהו שאמר המדרש, רבי יוחנן אמר שמה שאמר יעקב האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו קאי על תחלת שנותיהן, שאז משל לרועה שמביט בצאנו. הכוונה, שהצאן הולכים לדרכם ולהנאתם ואחר כך הרועה שומרם, כמו כן עשו המעשים הגשמיים תחלה להנאתם, אחר כך קיימו מצות ה' מזוזה וציצית להגן עליהם ולשומרם, כמו שאמרו (סוטה כא.) מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלת. ריש לקיש אמר שקאי על אחר שהכירו הכרה גמורה, דהיינו אברהם בהיותו בן מ"ח שנה ויצחק אחר העקידה, מאותו זמן והלאה אמר אשר התהלכו אבותי לפניו, לנשיא שמהלך והזקנים לפניו. ותכלית כוונת הזקנים לפניו לחלק כבוד להנשיא, כמו כן הקדימו אברהם להשי"ת למעשיו הגשמיים, ותכלית מחשבות כוונתו למען כבודו יתברך שמו לקיים על ידי זה בסוף המעשה רצון הבורא ב"ה, לגדלו ולרוממו להודיע שמו בעולם שיהיה קונה "שמים וארץ" (על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכים לכבודו, להגן עלינו ולשמור אותנו על ידי מצותיו. ועל דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו, כי אין תכלית כוונתנו למעננו, כי אם לגדל כבודו, והבן). ואמנם יעקב, אם אמנם האמת שבודאי היתה תכלית כוונתו בכל מעשיו רק לשם ה' בבחינת אחרי ה' אלקיכם תלכו, אבל לא החזיק טיבותא לנפשיה, ועל דרך בחינת ענוה אמר האלהים הרועה אותי, שאני רק משול לרועה שמביט בצאנו, שהצאן הולכים לפניו להנאתם ואחר כך הרועה שומרם, בבחינה זו אני מעודי עד היום הזה, ולא הגעתי לבחינת אבותי שמשעה שהכירו הכרה גמורה נמשלו לנשיא שזקנים לפניו, שתכלית כוונתם לכבודו, המלאך הגואל אותי וגו' יברך את הנערים דייקא, גם בימי הנעורים, ויקרא בהם שמי וגו' וידגו לרוב בקרב הארץ, להקדים סוף המעשה, קיום המין, במחשבה תחלה. והבן, כי נכון:
ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה ויאמר ישראל וגו' והיה אלהים עמכם והשיב אתכם וגו' ואני נתתי לך שכם אחד וגו' [מח, כ-כב]. צריך להבין ענין הברכה לאמור ישימך אלהים וגו', למה דוקא כאפרים ומנשה, ולא כיוסף עצמו או כיתר שבטי ישורון כולם קדושים. וגם הסמיכות, מה ענין לכאן והשיב אתכם וגו', וגם ואני נתתי לך וגו': והנראה לי בזה על פי מה דאיתא במדרש שמות (ש"ר ב, א), יודיע דרכיו למשה כו' ארך אפים, שהאריך אף עמהם, ורב חסד (תהלים קג, ז-ח) שהוא מטה כלפי חסד, נסתכל בטוב ולא ברע שעתידין לעשות. ופירש הפרשת דרכים (דרוש ד), כי איתא במדרש (שם ג, ד) שאמר משה (שמות ג, יא) מי אנכי וגו' וכי אוציא, באיזה זכות אוציאם, אמר לו הקב"ה (שם, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו', הוי יודע שבשביל שעתידים לקבל התורה הם נגאלים. הרי מפורש שהקב"ה דן על שם העתיד. וקשה ממה דאיתא שם במדרש (אות ב), ראה ראיתי וגו' (שמות ג, ז), הדא הוא דכתיב (איוב יא, יא) וירא און ולא יתבונן, כיצד, בשעה שיצאתה הגר וכו', אמר הקב"ה איני דן את האדם אלא בשעתו. וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות, דכתיב ראה ראיתי, אמר הקב"ה איני דנם לפי המעשים שעתידים לעשות, דכתיב (שמעתי) [ו]את צעקתם [שמעתי] אף על פי שידעתי את מכאוביו שעתידין להכאיבני במדבר, אף על פי כן איני נמנע מלגאלם. הרי שאין דן את האדם אלא לפי שעתו. אבל התירוץ לזה הוא מבואר שזה מחסדיו יתברך, שאם עתיד אדם להיטיב מעשיו ולהיות צדיק, הוא מסתכל בזה ומטיב עמו על שם העתיד, אך אם עתיד לחטוא, אינו מסתכל בזה ואינו דן אותו אלא לפי שעתו. והיינו דכתיב וירא און דייקא ולא יתבונן, אבל מה שעתידים להיטיב מתבונן, ומשום הכי נסתכל במה שעתידין להטיב. והיינו דאיתא במדרש רבי שמעון בר יוחאי (זוהר חיי קכא ע"ב) ראה כיצד מתנהג הקב"ה עם בריותיו, בשעה שצופה שעתידין לעשות רצונו הוא מיטיב עמהם, ובשעה שצופה שעתידין לחטוא אינו מעניש אותם, דכתיב וירא און ולא יתבונן. ועל פי זה מפרש המדרש (במ"ר כ, כ), לא הביט און ביעקב, שאינו מסתכל בעבירות שבהן אלא במצות, שנאמר ה' אלהיו עמו. וראיה לזה אמר אל מוציאם ממצרים (במדבר כג, כא-כב), משם מתברר שמסתכל בטוב העתיד ולא ברע העתיד, ע"כ דברי הפרשת דרכים: ולא מבעיא כי הקב"ה מצרף מה שעתיד אדם בעצמו להיטיב, אלא אפילו זכות דורותיו, כדמצינו במדרש סוף בראשית (ב"ר כט, ה) מנין [שהקב"ה עושה] לראשונים בזכות אחרונים שנאמר (לעיל ו, ח-ט) ונח מצא חן בזכות אלה תולדות נח. עוד מצינו במדרש (שם סג, ב), כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב), יעקב פדה את אברהם. שאברהם ניצול בזכות העתיד להולד יעקב ממנו. ויש להבין מנא ליה דזכות יעקב הוא שעמדה לאברהם, דילמא זכות יצחק או זכות כל הצדיקים העתידים לצאת מזרע אברהם. הן אמת שעל דרך הפשוט יש לומר דלמה לא ניצול אברהם בזכות עצמו, על כרחך משום שעתיד ישמעאל לצאת ממנו, ומהאי טעמא לא עמד לו זכות יצחק שעתיד עשו לצאת ממנו, רק זכות יעקב שהיה מטתו שלימה (ויק"ר לו, ה) הוא שעמדה לו. והיינו דכתיב "בית" יעקב, ר"ל ביתו וזרעו הצדיקים היוצאים ממנו, והבן. כך יש לומר על דרך הפשוט, וכן מצאתי בנזר הקודש פרשת תולדות (סג, ב): אבל לדעתי יש כוונה עמוקה בזה במה שאמרו ז"ל יעקב פדה את אברהם. והוא, דבאמת יש לומר דזכות יצחק וזכות כל הצדיקים העתידים לצאת מאברהם הן המה היה לו זכות להנצל, אלא דאם מסתכל השי"ת בעתיד לצרף עתה, כמו כן רשעים עתידין לצאת ממנו. אלא על כרחך צריך לומר דכך מדתו של הקב"ה, מסתכל בטוב העתיד ומצרפו ולא ברע, כמו שכתבתי לעיל. ודבר זה אנו מוצאין אותו ביעקב אבינו, בשעה שבקש לברך אפרים ומנשה כתיב (מח, ח) וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, פירש רש"י שאינם ראוים לברכה לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ממנשה, ועיין שם בשפתי חכמים (אות ט) דהיינו דכתיב וירא ישראל, שראה ברוח הקודש, עיי"ש, ואף על פי כן אחר כך ברך אותם, וישת יד ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה (מח, יד), ואמר (מח, יט-כ) ידעתי בני ידעתי וגו' וגם הוא יגדל, ופירש רש"י לפי שעתיד גדעון לצאת ממנו, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו וגו' לפי שעתיד יהושע לצאת ממנו, על כן וישם את אפרים לפני מנשה להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים, עיין שם ברש"י. הרי שהיה מסתכל בטוב העתיד, ולא ברע העתיד לצאת מהם, ומהאי טעמא הקדים את אפרים מפני שעתיד יהושע לצאת ממנו, הגדול יותר מגדעון. ואם זה באדם, יתר מרעהו צדיק (משלי יב, כו), כל שכן הבורא יתברך מתנהג במדה שצדיק מתנהג לצרף טוב העתיד ולא רע העתיד:
ונמצא, מה שהקב"ה מתנהג במדה זו מקורו נובע מכח יעקב, שצפה הקב"ה שיתנהג במדה זו להסתכל בטוב ולא ברע, וכתיב ה' צלך (תהלים קכא, ה), במדה שאדם מודד כו' (מגילה יב ע"ב), כמו כן במדה זו עצמו הקב"ה מתנהג עם בריותיו. והיינו דקאמר יעקב דוקא פדה את אברהם, שכמו שהוא היה מתנהג עם אפרים ומנשה לדון אותם על שם העתיד לטוב ולא לרע, כמו כן היה הקב"ה נוהג עם אברהם לדונו על שם צדיקים העתידים לצאת ממנו ולא היה מסתכל ברע העתיד. והיינו דכתיב "בית" יעקב אשר פדה, לרמז על אפרים ומנשה, שהם נקראים בית יעקב כדכתיב (מח, ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, והבן:
ומעתה אומר אני כי יעקב אבינו עשה זה בכוונה מכוונת, וישם את אפרים לפני מנשה על שם העתיד לטוב, למען יהיה זה פועל דמיוני שבכח זה עתידים ישראל לצאת ממצרים במה שידונו על שם העתיד לטוב שעתידין לקבל התורה, וכמו שכתב הרמב"ן פרשת לך (לעיל יב, ו) וז"ל, שזה שאמרו ז"ל (תנחומא לך ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים וכו', וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לזרעו. ודע כי כל גזירות עירין, כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים, [ע"כ]. והביא ראיות לזה, ע"ש דבריו:
והיינו דכתיב (תהלים עז, טז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. והפסוק צריך ביאור, למה נקט יוסף, הלא הוא ובניו בכלל בני יעקב. וגם מה זה דקאמר סלה. ולפי מה שכתבתי הנה הוא מבואר באר היטב, כי אלו היו ישראל באותו שעה זכאים ומלאים מצות לא היה הקב"ה צריך לכח גדול וזרוע נטויה להוציאם, אך מפני שהיו ערום ועריה (יחזקאל טז, ז), בלא מצות ומעשים טובים (ש"ר א, לה), כי אם זכות העתיד שיקבלו התורה, לכך היה בכח ובזרוע נטויה לצרף הטוב העתיד ולא הרע. וכמו שפירש הבינה לעתים (סוף דרוש כג) והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה, לעתיד, תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' (שמות יג, ט), כי אז לא היה בידך זכות, כי אם העתיד, ולכן היה ביד חזקה, ע"כ דבריו. וכבר כתבנו שדבר זה לדון על שם העתיד לטוב ולא לרע נובע ממה שיעקב דן את אפרים ומנשה על שם העתיד, ומפני זה שם את אפרים לפני מנשה על שם העתיד. והנה אפרים ומנשה הנם בני יוסף גם בני יעקב, כדכתיב שאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וזהו שאמר הכתוב גאלת "בזרוע" (דייקא) עמך, והיינו רק על שם העתיד, מכח בני יעקב ויוסף, הם אפרים ומנשה שדן אותם יעקב על שם העתיד, סלה, שמדה זו נוהג סלה, והבן: והיינו דכתיב (ישעיה כט, כב-כג) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, וכמו שפירשו חז"ל יעקב פדה את אברהם, מטעם שפירשתי שהוא דן על שם העתיד לטוב ולא לרע, על כן לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כלומר אפילו בזמן הגלות שאינם במדרגה עליונה ומכונים רק בשם יעקב, כי בראותו ילדיו [וגו'] בקרבו, בעוד שהם בקרבו דייקא, עוד לא יצאו מכח אל הפועל, יקדישו שמי לעתיד, ואת אלקי ישראל יעריצו לעתיד, אם כן הרי הם נידונים על שם סופם לעתיד לטוב, וכאלו הם עתה במדרגה שעתידים לבוא אליו להטיב מעשיהם, והבן. והיינו דכתיב להלן (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, כי הנה כתיב (ישעיה כז, ו) הבאים ישרש יעקב, כלומר, כשבאו ראוים לכנותם בשם יעקב מדרגה פחותה, אבל יציץ ופרח ישראל אז מכונים בשם ישראל שהוא מדרגה עליונה, כידוע. אבל באמת לפי המבואר שהקב"ה דן אותם על שם העתיד, נקראים אפילו בגלות בחינת ישראל על שם העתיד, והיינו דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, אפילו בבואם למצרים נקראים בני ישראל, והטעם את יעקב שהוא דן על שם העתיד, על כן איש וביתו (העתידים לקבל התורה) באו, ולכך נידונו על שם סופן לקרוא בשם בני ישראל, וכאמור. והיינו דאיתא בזוהר (שמות ד.) בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו: ובזה נבוא לביאור הכתובים שלפנינו שאמר וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', ואמר ידעתי בני ידעתי וגו' וגם הוא יגדל אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, על שם שיהושע עתיד לצאת ממנו, הרי שדן אותם על שם העתיד לטוב ולא לרע וכאשר ביארנו, ועל כן אמר ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, פירוש, לדונן על שם העתיד לטוב, כמו שהוא עשה וישם את אפרים לפני מנשה על שם העתיד. וכבר כתבתי שענין זה היה פועל דמיוני שבכח זה עתידין ישראל לצאת ממצרים על שם שיהיו נדונין על שם העתיד לטוב שיקבלו התורה, וזה שגמר ואמר ויאמר ישראל וגו' הנה אנכי וגו' והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, כי ידון אתכם על שם העתיד לטוב, כאשר דן אנכי על שם העתיד לטוב. והיינו דכתיב בתריה (מט, א) ויקרא יעקב וגו' האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, היינו שיקרה אתכם על ידי אחרית הימים שעתידין להטיב, וכאמור:
ואמר עוד טעם לחזק לבבם כי ידעו ויאמינו במה שאמר להם והיה אלקים עמכם והשיב אתכם וגו', והוא, דכבר כתבתי קושית הפרשת דרכים דרמי אהדדי המדרשים, דאיתא במדרש (ש"ר ג, ב עה"פ שמות ג, ז) ואת צעקתם שמעתי, אף על פי שיודע אני את מכאוביו שעתידין להכאיבני במדבר, ואף על פי כן וארד להצילו כי איני דן אלא לשעתו, והרי מצינו שאמר לו הקב"ה (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', הרי בשביל שעתידין לקבל התורה הם נגאלים. ואני אומר דמעיקרא אין כאן קושיא וסתירה כלל, כי הכוונה במה שאמר לו הקב"ה בהוציאך את העם תעבדון, היתה שמשה יאמר ויודיע לישראל שאחר שיוציאם ממצרים יתן להם הקב"ה את תורתו והם יעבדוהו, למען ישמעו ישראל שהקב"ה עתיד ליתן להם התורה, ומיד יקבלו עליהם לקבל התורה לשמור ולעשות כו'. וכן היה שישראל קבלו עליהם שכאשר יצאו ממצרים יעבדו אותו יתברך ויקבלו תורתו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה כנודע (קידושין מ.), נמצא הרי הוא כאלו כבר קבלו התורה בפועל ממש, כי כן במחשבתם לקבל התורה, לכן ענין זה חזי לאצטרופי כאלו כבר קבלוה ובזכות זה נגאלו. מה שאין כן מה שהיו עתידין לחטוא במדבר ולהכאיבו יתברך, אז בהיותם במצרים לא עלה על לבם שום מחשבה על זה חלילה, לכן שפיר עביד קודשא בריך הוא לצרף זכות קבלת התורה שכן קבלו על עצמם במצרים לקבל התורה, ולא היה מסתכל ברע העתיד, וכדאמרן (והארכתי בזה בדרוש לפרשת עקב (ד"ה ובזה)):
ומצאתי לזה סעד וסמך במדרש רבה פרשת אחרי (ויק"ר כג, ב) על הפסוק (ויקרא יח, ג) כמעשה ארץ מצרים, כתיב (שיר השירים ב, ב) כשושנה בין החוחים, רבי אליעזר פתר קריא בגאולת מצרים, מה שושנה זו בין החוחים קשה על בעליה ללקטה, כך כשהיו ישראל במצרים היה קשה לפני הקב"ה לגאול אותם, דכתיב (דברים ד, לד) לקחת לו גוי מקרב גוי, אלו ואלו ערלים וגו'. עוד שם (סי' ה) פתר קריא במלכיות, מה שושנה זו בין החוחים, רוח צפונית מנשבת בה ומכה אותה כלפי דרום כו', אף על פי כן לבה מכוון כלפי שמים, עיי"ש. ונראה דכוונת שני פירושים אלו במדרש חדא הם, דמפני זה עצמו נגאלו ישראל ממצרים, בשביל שהיה לבם מכוון כלפי שמים, פירוש, שגמרו בלבן לקבל התורה לעתיד:
ונמצא לפי זה מתבאר שיצאו ישראל ממצרים כי נדונו על שם המחשבה שהיתה להם לקבל התורה. וזה תולה אי אזלינן בתר מעשה או בתר מחשבה (עיין פרק קמא דכתובות דף חי"ת (ע"א)). ויש להביא ראיה דאזלינן בתר מחשבה ממה שניטלה בכורה מראובן וניתנה ליוסף, והטעם מבואר בזוהר פרשה זו (רכב ע"ב) בפסוק (מז, כט) ויקרא לבנו ליוסף כו' וז"ל, אפילו ההוא דחשיב בר נש ואסתלק ברעותיה, כלא אשתכח קמי קודשא בריך הוא ולא אתאביד מיניה. תא חזי, בההוא ליליא דעאלת לאה לגביה דיעקב, ויהבית ליה סימנין דיהיב יעקב לרחל, סליק ברעותיה דאיהו רחל ושמש שמושיה בה וכו', קודשא בריך הוא דאיהו גלי עמיקתא ומסתרתא, סליק ההוא רעותא לאתריה ובכירותא דראובן אסתלק ליוסף, עכ"ל. הרי דאזלינן בתר מחשבה. ומהאי טעמא לקח יעקב הבכורה מעשו, וכמו שפירש רש"י על הפסוק (לעיל כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, בדין היה אוחז בו לעכבו, כי יעקב נוצר מטפה ראשונה ועשו מהשניה, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, עיי"ש. ולכך לקח ממנו הבכורה, כי שלו הוא, שהיה ראשון ליצירה, היינו בהסתר, וגם עיקר ראשית מחשבתו של יצחק היתה על יעקב, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, וכיון דאזלינן בתר מחשבה, הבכורה הוא של יעקב, וכדין עשה מה שלקח הבכורה מעשו שהיה ראשון ללידה: וזהו שאמר ישראל לחזק לבבם על מה שאמר להם והיה אלקים עמכם והשיב אתכם, אם שצפה ברוח הקודש שיהיו אז ערום ועריה בלא מצות ומעשים טובים, עם כל זה יצאו בזכות שיקבלו במחשבתם לקבל התורה אחר שיצאו ממצרים, ומחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה, דאזיל בתר מחשבה, וראיה לזה אמר ליוסף ואני נתתי לך דייקא שכם אחד הוא הבכורה על אחיך, דאזלינן בתר מחשבה שהיתה על רחל כמו שנתבאר לעיל, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו מפני שאני הייתי ראשון ליצירה ובכור למחשבה, הנך רואה כי המחשבה עיקר, כמו כן עתידין להגאל על שם מחשבה טובה, וכאמור: עוד יש לפרש בך יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וגו' [מח, כ-כב]. בהקדם הא דאיתא במדרש תנחומא פרשת נשא (סי' כט) על הפסוק (במדבר ז, נד) ביום השמיני נשיא לבני מנשה, ילמדנו רבינו כו', עד הנותר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו. אל יאמר אדם איני מקיים מצות הזקנים הואיל ואינו מן התורה, אמר הקב"ה כל מה שגוזרים עליכם תקיימו, שעל דבריהם אני מסכים, תדע לך, יעקב שברך אפרים ומנשה וישם את אפרים לפני מנשה, וקיים הקב"ה גזירתו בקרבנות הנשיאים, דכתיב (שם, מח) ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ביום השמיני נשיא לבני מנשה, ע"כ. ואני אמרתי, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, שזה מפורש בכתוב (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, פירוש החכמים, כמו שאמרו ז"ל (שבת כג.) היכן צונו, מ'לא תסור, וראיה לזה ימין ושמאל, כלומר של יעקב, דכתיב (מח, יד) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו' ואת שמאלו על ראש מנשה וגו', וישם את אפרים לפני מנשה, והקב"ה קיים גזירתו והסכים על ידו, מזה תראה שכל מה שגוזרים חכמים אני מסכים עמהם והוא בכלל מצותי, שעל כן מברכין וצונו, עיין לעיל סוף פרשת מקץ (ד"ה ועל פי). וידוע שכל מה שתקנו חכמים גזירות וסייגים ותקנות נקראים אמירה, שאמרו חז"ל (גיטין ס ע"ב) כי דברים שבעל פה אי אתה רשאין לאמרם בכתב אלא בפה:
עוד נקדים (המבואר אצלינו בפרשת בא (ד"ה ובזה) בדרוש על הפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם), שמצינו (ש"ר ג, ד) שאמר השי"ת למשה בזכות שעתידין לקבל התורה הם נגאלים. ואני אמרתי (שם) על פי זה שמה שיצאו קודם זמנן, כי כתיב (לעיל טו, יג) ועבדום וגו' ארבע מאות שנה, ולא היו במצרים רק רד"ו, הוא בזכות שעתידין ישראל לקיים גזירות וסייגי חכמים לעשות משמרת להתורה. כדמצינו לענין נדה שאמרו חז"ל (שבועות יח ע"ב) חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, הרי אסרו קודם זמן איסור תורה. וכמו כן לענין תוספת שבת ויום טוב, שצריך להוסיף מחול על הקודש קודם זמן (שו"ע או"ח סי' רסא ס"ב), ואינו אלא דרבנן לרוב הפוסקים. וכן לענין איסור חמץ, דמן התורה אינו אסור ביום ארבעה עשר כי אם משש ולמעלה, וחז"ל (פסחים יא ע"ב) אסרו בהנאה שעה קודם, ובאכילה משעה רביעית ואילך. וכתיב ה' צלך (תהלים קכא, ה), במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ע"ב), כמו כן הקב"ה מודד להם במדתם העתיד להוציאם לחירות קודם שנשלם זמן השעבוד. והיינו דכתיב (תהלים קה, מג-מה) ויוציא עמו בששון וגו' בעבור ישמרו חקיו שיעשו משמרת לחקיו, ותורותיו שבכתב ושבעל פה ינצורו, והבן. וזהו שאמר הכתוב (שמות יג, ח-ט) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, פירוש בעת צאתי ממצרים קודם הזמן, והיה [לך] לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך, פירוש על ידי זה שאתה גוזר ואומר סייג וגדרים בפיך, ונקרא תורת ה' כי הקב"ה צוה לקיים גזירת חכמים, בזכות זה עשה לי לגאלני קודם זמן, וכאמור. וזה שרימז בעל הגדה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה (דאורייתא) ומרור (מדרבנן) מונחין לפניך, והבן (ועיין מה שכתבתי בפרשת מסעי (ד"ה ובזה אני)): ועל פי זה יתבאר הא דבדברות ראשונות נאמר (שם כ, ח) זכור את יום השבת וגו', דקאי על גוף יום השבת מבלעדי תוספת, על כן כתיב הטעם כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי, כפירוש רש"י על הפסוק (לעיל ב, ב) ויכל אלקים ביום השביעי, עיי"ש ותבין. אבל בדברות אחרונות נאמר (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו, הכוונה לעשות משמרת ליום השבת להוסיף מחול על הקודש לפני זמנו (וכל שכן ביציאתו דאיקבע שבת), על כן אמר הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך יי' אלקיך משם ביד חזקה וגו', מפני שהיה קודם זמן לכך הוצרך ליד חזקה וזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך "לעשות" את יום השבת, שאתה תעשה את השבת בהוסיפך מחול על הקודש, שבזכות זה שאתה מוסיף לפני זמנו הוציאך ה' לפני זמנו, וכאמור: נמצינו למידין מזה, שנגאלו ממצרים בשביל שעתידין לקיים גזירות וסייגים שיעשו חז"ל משמרת לתורה, שהקב"ה מסכים עמהם כמו שהסכים עם יעקב במה ששם את אפרים לפני מנשה, כי כך היה בקרבנות הנשיאים שהקריב אפרים תחלה:
והן הן הדברים הנאמרים בכתובים אלו. ויברכם וגו' בך יברך ישראל לאמור אמירה בפה, ירמוז על גזירות וסייגים ותקנות חז"ל, כי ישימך אלקים להסכים על גזירתך כאפרים ומנשה שהסכים על מה שעשה וישם את אפרים לפני מנשה, וכן היה בקרבנות הנשיאים. ויאמר ישראל וגו', תדע לך כמה גדול גזירת חכמים, הנך תראה והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, אם שצפה ברוח הקודש שיהיה יציאתם לפני זמנו ולא יכלו להתמהמה, אלא על כרחך בזכות שעתידין לקיים תורה שבעל פה היינו התקנות וסייגים שהוסיפו חז"ל, כאמור. עוד ראיה לזה שהקב"ה מסכים על גזירת חכמים, כי ואני נתתי לך שכם אחד וגו', הוא הבכורה, שיטלו בניך שני חלקים, הרי אם שראובן היה הבכור, נטל יעקב הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, והקב"ה הסכים על ידו שנטלו בניו של יוסף שני חלקים על פי הגורל ואורים ותומים, הרי שהקב"ה מקיים גזירתן של חכמים. ומזה תדע כמה לשמור גזירות חכמים, שבשביל זה נגאלו אבותינו ממצרים. ובזכות זה עתידין להגאל, כמו שאמר יעקב להלן האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, רומז לחלוקת הארץ שנטלו בניו של יוסף שני חלקים. הקבצו ושמעו בני יעקב, שמעו לדברי חכמים וגזירותיהם, וכדאיתא בזוהר על הפסוק (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, היינו נעשה דברי תורה שבכתב, ונשמע דברי סופרים, ושמעו אל ישראל אביכם מה שאומר להלן ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר, כי אם בחללו יצועי אביו ניתנה הבכורה מיעקב ליוסף, והקב"ה יסכים על זה כאשר תראו בחלוקת הארץ, ומזה ראיה לשמוע לדברי חכמים, ובזכות זה תגאלו, במהרה בימינו אמן:
ויקרא יעקב אל בניו וגו' [מט, א]. בתנחומא (ויחי ז), ילמדנו רבינו העובר לפני התיבה מהו שיענה אחר הכהנים אמן כו'. להבין מה ענין שאלה זו לכאן, נראה לי על פי דאיתא במדרש שם להלן (סי' ח) ויקרא יעקב וגו', זהו שאמר הכתוב (תהלים נז, ג) אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, מדבר ביעקב, שכל ברכה שברך יעקב את השבטים כך ברכן משה, והסכים הקב"ה עמו כו'. ומזה מוכח שהקב"ה מסכים עם אותן המברכים את ישראל. וכבר כתב הרמב"ן פרשת לך (לעיל יב, ו) כי כל גזירות עירין, כאשר תצא אל פועל דמיון תהיה מתקיימת, וכן כתב בפרשה זו על הפסוק (מח, כב) לקחתי מיד האמורי, עיי"ש. ולפי זה היה אפשר לומר שמה שמשה ברך את כל שבט באותן הברכות והסכימה דעתו לברכתו של יעקב, היה פועל דמיוני שכן יסכימו למעלה, ומפני זה הסכים הקב"ה עמו:
ולפי זה יש מקום לומר שהעובר לפני התיבה, שהוא כלל הציבור, יענה אמן אחר ברכת הכהנים, שיהיה זה פועל דמיוני כשם שמסכימים על ברכת כהנים למטה שכן יקום כמו כן יסכימו למעלה, ועל כן מזה מצא מקום להסתפק מהו שיענה השליח ציבור אמן אחר הכהנים. והשיב, כך שנו רבותינו לא יענה כו', ועל זה אמר ראה כמה חביב לפני הקב"ה העובר לפני התיבה (כלומר, שאם אמנם היה ראוי שיענה אמן מטעם האמור, עם כל זה אינו עונה מחשש טירוף), וטעמא מאי לא יעשה פועל דמיוני, על זה אמר, אמר הקב"ה לשעבר הייתי צריך לברך בריותי שנאמר (לעיל ט, א) ויברך אלקים וגו', מכאן ואילך יהיו הכהנים והצדיקים מברכין אתכם, כלומר ואין צריך פועל דמיוני, שכבר הסכימו למעלה על ברכת הצדיקים וכהנים שלמטה, והבן:
ב) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים [מט, א]. על פי מה שפירשתי (ייטב פנים, שוב אשיב אות ל ד"ה ויש) אין בן דוד בא עד שיתיאשו עצמם מהגאולה (סנהדרין צז.), הכוונה על פי מה ששמעתי ממוזלה"ה ששמע ממורו הרה"ק מלובלין שאמר צדיק אחד מפי אליהו ז"ל לפרש אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס (שם), היינו שלא יתפלל כלל כל אחד ואחד על הפרט מה שצריך לו לבדו, כי אם על הכלל כולו יצא לבקש רחמים, היינו עבור גלות השכינה כביכול, והיינו שתכלה פרוטה הפרטיות מכיס הלב, ע"כ דבריו. וזהו שאמרו עד שיתיאשו עצמם, היינו מעסקיהם הפרטיות, מכח הגאולה, ר"ל שלא יבקשו צרכי עצמם, כי אם להגאל לבל יהיה גלות השכינה, כאמור (והגדתי פירוש זה לפני מוזלה"ה והוטב בעיניו):
ועל דרך זה שמעתי לפרש (עה"פ תהלים קמז, ב) בונה ירושלים ה', אמרו ז"ל (ברכות מט.) אימתי, בזמן שנדחי ישראל יכנס. הכוונה, כי אם כל אחד ואחד מבקש על עצמו ועל ביתו, הנה הנם מפוזרים במחשבותם, זה מבקש פרנסה וזה רפואה וזה בנים וכדומה, והנם נדחים ורחוקים זה מזה במחשבותיהם. ואימתי יבנה ירושלים, בזמן שנדחי ישראל יכנס, שיהיו כלם שוין לטובה להתפלל רק על הכלל ישראל שיגאלו ועל גלות השכינה להקימה מעפרה במהרה, אז הם מכונסים במחשבתם לתכלית אחד למען יתגדל ויתקדש שמו יתברך, אז יבנה ירושלים במהרה:
וידוע מה שפירש הזוהר (פרשת תשא דף קפ"ט ע"ב) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים (דברים ד, ל), כלומר אפילו רק צר לך הרי הוא כאלו מצאוך כל הדברים האלה, מכח אחרית הימים, הוא השכינה הקדושה אשר אתך סובלת סבלך, ע"כ דברי הזוהר. וזהו שאמר יעקב האספו, ר"ל מחשבותיכם לתכלית אחד וכוונה אחת, ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, פירוש עם אחרית הימים, היא השכינה הקדושה, על כן תהיו נאספים לכוונה אחת להתפלל רק על גלות השכינה להקימה מעפרה ולגאלנו מהרה:
ג) עוד יתבאר ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים [מט, א]. על פי מה דכתיב בפרשת תבוא בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' (דברים כח, סז), ופחדת יומם ולילה וגו', (שם סו), ואיתא בתיקונים ובזוהר חדש (תבוא צח.) דדא רזא דפורקנא. ופירש היערות דבש (ח"ב דרוש יא) והביאו מוזלה"ה (ישמח משה, ריש פרשת נצבים), כי בהיות האדם חושב באמת שאין לו חיות רק אותו יום, מי פתי יסור הנה שלא לשימו רק בעבודת ה', ואם הוא על בחינה זו כל ימיו, כמו שאמרו רז"ל (שבת קנג.) ישוב היום שמא כו', בודאי הוא צדיק גמור. והנה הפסוק מעיד על ישראל שיהיו במדרגה זו, ואז בודאי יהיו נגאלים, ע"כ דבריו, עי"ש באורך: וזהו שנאמר ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם ענין הגאולה, באחרית הימים, ע"י שיחשוב כל אדם בכל יום אולי הגיע אחרית ימיו, וישוב היום שמא כו', על דרך שפירש האלשיך (מראות הצובאות מלכים - א ב, א) ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וגו' (שם, א-ב), אז בודאי יהיו נגאלים במהרה בימינו אמן: ד) עוד יתבאר האספו וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב [מט, א-ב]. על פי דאיתא במדרש פרשת עקב (ד"ר ג, י), שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן (דברים ט, א), מה ראה לומר כאן שמע ישראל (פירוש, שהרי לא אמר להם דבר לשמוע רק ענין העברת הירדן). ומתרץ משל למה הדבר דומה כו', כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע (שמות כד, ז), אבדו נעשה שעשו את העגל, אמר משה אבדתם נעשה, שמרו נשמע. ויש להבין אכתי מה ענין זה למה שאמר להם אתה עובר היום את הירדן, וטפי היה ראוי לפרש כן לעיל פרשת ואתחנן (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו וגו':
והנראה לי בזה, דידוע (זוהר וישלח קע ע"ב) דיש רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כמנין אברים וגידים של אדם, ובכל עשה מתקן אבר אחד, ובכל מצוה לא תעשה שמקיים מתקן גיד אחד, והיינו דכתיב (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה (בשלימותה) משיבת נפש. והקשו איך אפשר לכל אדם לקיים כל התרי"ג מצות, הא יש כמה מצות שאינם באים לידי אדם לעולם, כמו מצות יבום וחליצה וגרושין, ויש מצות שהן על הכהנים לבד ועל לוים לבד, ואיך אפשר לכל אדם מישראל לקיים כולן. והתירוץ לזה, על ידי שהם בגדר האחדות, ובכל מצוה אומרים בשם כל ישראל, והוי מה שעושה זה כאלו חברו עושה, כי כולם מתאחדין יחד, וכמו שפירש בספר ערבי נחל (פר' שופטים דרוש ד) הולך בדרך תמים הוא ישרתני (תהלים קא, ו), והבן. ואמנם אכתי קשה, תינח כשישראל שרוין על אדמתם, אבל בעוה"ר אחר שגלינו מארצנו הרי נחסר מכל ישראל אותן מצות התלוים בארץ וקרבנות. ותירצו, דבזה שרוצה וגומר במחשבתו לקיים מצות אלו התלוים בארץ, ומצות קרבנות, על דרך (שבת יב ע"ב) כשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וכאלו כבר קיים כל אחד ואחד כל התרי"ג מצות. ומקור הדבר ממה שאמרו (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, כך כתבו המפורשים:
וידוע (שבת קמו.) כי בשעת מתן תורה פסקה זוהמתן. על כן כתיב (שמות לב, טז) מכתב אלקים [הוא] חרות על הלוחות, אמרו חז"ל (ש"ר לב, א) אל תקרי חרות אלא חירות, ממלאך המות ומשעבוד מלכיות. אמנם אחר מעשה העגל חזרה זוהמתן (זוהר בראשית נב ע"ב), על כן כתיב (תהלים פב, ז) אכן כאדם וגו', ומשם נצמח ענין הגלות ושעבוד מלכיות כנודע (זוהר בשלח מה ע"ב):
נמצינו למידין, כשישראל שרוין על אדמתם הן יכולים לקיים כל התרי"ג מצות בכלל כולן במעשה ממש, אבל אחר שגלינו מארצנו אי אפשר לנו לקיים מצות התלוים בארץ במעשה, רק במה שמקבלים עלינו לקיים כשנזכה להגאל במהרה בימינו. וזה נקרא שמיעה, לשון קבלה, כמו שמע ישראל ה' אלהינו שפירושו לשון קבלה, כמו שאמרו ז"ל (ברכות יג.) ויקבל עליו עול מלכות שמים. וידוע מה דאיתא במדרש הובא בפרשת דרכים (דרוש ח), אלמלא היה משה נכנס לארץ לא היה חרב בית המקדש ולא גלו ישראל מארצם. אבל מכח שלא נכנס משה לארץ, חרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ושוב אי אפשר לנו לקיים תרי"ג מצות בפועל ובמעשה, כי אם בשמיעה וקבלה. וזהו שאמר משה לישראל שמע ישראל, פירוש קבל עליך לקיים כל התרי"ג מצות, אתה עובר היום את הירדן, אתה דייקא עובר, אבל אני איני עובר, כדאיתא שם במדרש הנ"ל (ד"ר ג, יא), נמצא עתיד הבית להיות נחרב, וישראל יגלו מארצם ולא תוכל לקיים במעשה רק בשמיעה. והתחלת הגלות ושעבוד מלכיות נובע ממעשה העגל, וכמו שכתבתי לעיל. והן דברי המדרש, מה ראה לומר כאן שמע ישראל כו', אמר משה אבדתם נעשה שעשו העגל, שמזה נצמח הגלות ואי אפשר לקיים במעשה, שמרו נשמע, לקיים בשמיעה הוא הקבלה, שזה היה כוונת ישראל באמרם נעשה מה שיבא לידינו, ונשמע נקבל לקיים גם מה שלא יבא לידינו, והבן. ועיין מה שכתבתי שם (פר' עקב ד"ה ועתה) בזה: והן דברי הכתובים שלפנינו. כי למעלה (מח, כא) אמר יעקב והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, ועל זה אמר האספו שתהיו באגודה אחת למען יתקיים בכלל כולן כל התורה, אך זה בהיותכם בארץ אבותיכם, אבל ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים היינו בזמן הגלות, ואז הקבצו באגודה אחת, וגם ושמעו בני יעקב וגו' לקבל עליכם התרי"ג מצות, כי אז נאבד נעשה, שמרו נשמע. והבן כי נכון הוא: ה) עוד יתבאר ואגידה לכם וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם [מט, א-ב]. על פי מה שפירשתי בפרשת לך (ד"ה יתברך) המדרש (ב"ר לט, א), שמעי בת וראי (תהלים מה, יא), עי"ש. ושורש הדבר, כי אבותינו השיגו גדולת הבורא ב"ה על ידי ראותם נסים נגלים ונפלאות עד אין חקר, כדכתיב (דברים ד, לה) אתה "הראית" לדעת כי ה' הוא האלקים וגו', וכתיב (שמות כ, יט) אתם "ראיתם" כי מן השמים דברתי עמכם. אבל עתה בזמן הגלות אותותינו לא ראינו, רק באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם, וכענין שפירשתי (שמות טז, ו-ז) ערב (בזמן הגלות), וידעתם בחינת ידיעה, כי ה' הוציא אתכם וגו', ובקר (בזמן הגאולה, אז) "וראיתם" את כבוד ה', בראיה ממש. על כן עתה משיגים אנו גדולת הבורא ב"ה בבחינת שמיעה וקבלה דור אחר דור, מענין יציאת מצרים ומתן תורה בהגלות מלכנו ב"ה ללמד לעמו תורה ומצות:
וזהו שאמר יעקב, אם כי הם האבות השיגו גדולתו יתברך מכח בחינת ראיה שראו אותותיו ומופתיו, אבל ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים היינו בגלות, אז הקבצו "ושמעו" בני יעקב, בבחינת שמיעה וקבלה מאבות, והיינו ושמעו אל ישראל אביכם, ואיתא במדרש (ב"ר צח, ג) ושמעו [ל]אל ישראל אביכם, להשיג גדולתו יתברך שהוא אל ישראל אביכם, והבן:
ו) או יאמר ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים [מט, א]. דהנה בזוהר (ויחי רלד.) אהאי קרא, פתח (תהלים קב, יח) פנה אל תפלת הערער, הקשיב מבעיא ליה. אלא צלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא כו', בגין כך פנה אל תפלת הערער, מהפך ואסתכי בה במה רעותא אתעביד, ומאן ההוא בר נש [דצלי צלותא דא], בגין כך בעי לבר נש דלצלי צלותא בצבורא, בגין דלא בזה את תפלתם של רבים, אף על גב דלאו כלהו בכוונה וברעותא דלבא. דבר אחר פנה אל תפלת הערער, דא יחידאה דאתכליל בסגיאין, דא יעקב דאיהו כליל בתרין סטרין, וקרא לבנוי וצלי צלותיה עלייהו, ע"כ דבריו. ובמדרש אמור (ויק"ר ל, ג) רבי יצחק פתר קרייא פנה אל תפלת הערער, בדורות הללו שאין לנו לא מלך לא נביא לא כהן ולא אורים ותומים, אלא תפלה לבד, אמר דוד רבונו של עולם אל תבזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון. וצריך להבין, בשלמא לפירוש המדרש ניחא הא דתכתב זאת וגו', אבל לפירוש הזוהר מה זה דקאמר תכתב זאת לדור אחרון, הכי בדורות ראשונים לא היה חילוק בין תפלת יחיד לתפלת צבור: ונראה לי על פי מה שפירשתי (פר' וירא ד"ה ויבואר, ואילך) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' (לעיל יח, יז-יט), והוא על דרך שפירש הפרשת דרכים (סוף דרוש יג) המדרש אתה החילות וגו' את גדלך (דברים ג, כד) זה המן, דאיתא בגמרא ראש השנה (יז ע"ב יח.) חילוק בין יחיד לצבור, דביחיד לא מהני תפלה רק קודם גזר דין, מה שאין כן בצבור אפילו לאחר גזר דין. וזה שהיה משה תמה מפני מה לא נתקבלה תפלתו, ואף על גב דהוא לאחר גזר דין, הלא הראית את עבדך את גדלך זה המן, הרי דדין רבים יש לו, כדאיתא במסכת תענית (ט.) פרנסה בשביל רבים, ופריך מדתניא דהמן בזכות משה, ומשני שאני משה דכיון דנפיש זכותיה, או דרבים צריכים לו, כרבים דמי, וברבים מהני אפילו לאחר גזר דין, ע"כ דבריו. והנה באברהם נמי כתיב (לעיל יב, ב) ואעשך לגוי גדול, ודרשו (פסחים קיז ע"ב) זה שאומרים אלהי אברהם. ופירש המזרחי שאין כבודו לייחד שמו יתברך על היחיד, אלא על אומה שלימה, אלא שאברהם חשוב כאומה וכרבים. וזהו שנאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה, ולא אמר אעשה, כי אם עשה, היינו לרמז שכבר הוא לאחר גזר דין, שהרי נשלח אחד משלשה מלאכים להפכו, ושלא תאמר הלא לאחר גזר דין אינו מועיל תפלה, על זה אמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול שדין רבים יש לו, למען אשר יצוה את בניו וגו' הרי רבים צריכים לו, ואם כן מועיל אפילו אחר גזר דין. וכן מצינו (בבא בתרא קכא ע"ב) (עירא היאירי) [יאיר בן מנשה] היה שקול כשלשים וששה איש, וכהנה וכהנה:
ואם כן, בדורות הראשונים דיחיד היה שקול ככמה וכמה איש וכרבים דמי, לא היה צריך להיות פונה ומסתכל בתפלתו. רק בדורות אחרונים היחיד אינו רק יחיד ממש, משום הכי פנה אל תפלת הערער וגו' תכתב זאת לדור אחרון, ופירוש הזוהר והמדרש עולים כאחד. וזהו שאמר הזוהר דבר אחר פנה אל תפלת הערער דא יחידאה דאתכליל בסגיאין, היינו יחיד שיש לו דין רבים, דא יעקב כו'. ואפשר זהו שאמר הכתוב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי, זו תפלה, מאני קרבא (עי' תקוני זוהר, תקון כא, סא ע"ב), כי "ברבים" היה עמדי, והבן:
והנה, השבטים בשביל עצמם לא היו צריכים להתאסף להתפלל בצבור, כי בודאי היה לכל אחד ואחד דין רבים, ומה שאמר יעקב אל בניו האספו היינו למען ישמעו וילמדו את בניהם אחריהם, וכמו כן דור אחר דור יקבלו מאבותיהם להתפלל בצבור, כי ראה יעקב שבדורות הללו אין לנו אלא תפלה ודין יחיד, על כן נחוץ להתאסף ולהתפלל בצבור. וזהו שנאמר ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו, לא למענכם כי אם ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שאז צריך תפלה בצבור. ורמז לזה, אשר יקרא אתכ"ם, ראשי תיבות א'ורים ת'ומים כ'הן מ'לך, שנחסר, וממילא לא נשאר אלא תפלה: עוד יתכן בדברי הזוהר על פי מה שכתב הזוהר להלן (ויחי רלד ע"ב) אספו מבעיא ליה, אלא האספו בקשרא שלים ביחודא חד (אפשר לרמוז לאסוף ה"א לקשרה עם דודה). ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, זו השכינה, כמבואר בזוהר (שם). והכוונה, להתפלל רק בשביל גלות השכינה. וזהו שאמר הזוהר בפירוש הא' פנה אל תפלת הערער, מי שהוא יחיד בלא זווגא דשכינתא, ולא בזה "את תפלתם", היינו התפלה שהוא בשביל "את", זו השכינה, כמה דאת אמר (ישעיה ו, א) ואראה "את" ה' (זוהר בראשית נח.). וזה נקרא תפלת רבים, שמתפלל בשביל הכלל כולו, והבן. ולפירוש הב' תפלת הערער היינו התפלה שמתפלל בשביל "ה"א ערער", לייחדה עם דודה, וזה תפלת יחידאה דאתכליל בסגיאין, והבן, ועיין מה שכתבתי לעיל. ואם כן לשני פירושים של הזוהר על זה אמר תכתב זאת לדור אחרון, בזמן גלות השכינה, כי יבא מועד להגאל במהרה בימינו אמן:
ז) או יאמר ויקרא יעקב אל בניו וגו' [מט, א]. במדרש (ב"ר צח, א), אקרא לאלקים עליון זה אבינו יעקב, לאל גומר עלי (תהלים נז, ג) שהסכים הקב"ה [עמו] ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא כו'. עוד (צח, ב) ויקרא יעקב אל בניו וגו', קרא לאל להיות עם בניו [כו']. ויאמר האספו, צוה אותן על המחלוקת, אמר להון תהיו כלכם באסיפה אחת. גם להבין פירוש רש"י בסוף הסדר (נ, כא) שאמר יוסף לאחיו אל תיראו, עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו'. מפני מה מכונה יוסף בשם נר, והשבטים בשם נרות:
והנראה לי בזה בסיעתא דשמיא, דכתיב (להלן מט, כה) מאל אביך ויעזרך, ואיתא במדרש (ב"ר צח, כ), מידי אביר יעקב (מט, כד), רבי הונא בשם רבי מתנה איקונין של אביו ראה ונצטנן דמו, רבי מנחמא בשם רבי אמי איקונין של אמו ראה כו', מי עשה כן, מאל אביך. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים. וביאור הענין, כי כתיב (לעיל לג, כ) ויקרא לו אל אלקי ישראל, ואמרו ז"ל (מגילה יח.) הקב"ה קרא ליעקב אל. ועל דרך הפשוט, כי יש חסד אל (תהלים נב, ג), ויש אל זועם (שם ז, יב), ומדתו של יעקב כולל שתיהן כידוע (זוהר תולדות קמו.), לכן נקרא אל, שם משותף לחסד וגבורה (זוהר צו לא.):
אבל עוד דברים בגו, כי יעקב בחינת זעיר, בחינת מ"ה, גימטריא אד"ם, ואור פנימי שלו וחיותו מ"דם" עליון, היינו שם אהי"ה בריבוע העולה ד"ם (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קמ), ושם אהי"ה עולה כ"א, עם יו"ד אותיותיו בריבוע עולה א"ל, כמבואר בענין העומר (שם, דרוש יא עמ' קפג), ושם א"ל עולה במילואו הק"ף (שם, ענין סוכות דרוש ח עמ' שכא). והוא אור המקיף ל"אדם" ומגין עליו לבל ישלטו בו חיצונים, וזה השם הוא שעמד ליוסף להנצל ולהשמר מאותו חיה רעה, אשת פוטיפרע. וזה איקונין של אביו ראה, והיינו שם א"ל של אביו ראה, ונצטנן "דמו", והבן, כאמור מ"אל" אביך וגו'. וחד אמר איקונין של אמו ראה, כי גם היא נקראת א"ל, כמבואר בזוהר (במדבר קיט ע"ב) על הפסוק (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ולזה היא נקראת אל שד"י (זוהר שם), א"ל של שם שי"ן דל"ת יו"ד, כמבואר היטב בספר רבינו הקדוש מה"ר צבי הירש ז"ל (עטרת צבי) פרשה זו על הזוהר (רמז. ד"ה תו), כי היא כלה הכלולה מהכל, והבן. ולכן מ'אל א'ביך ו'יעזרך ראשי תיבות אמ"ו. ושניהן אמת, כי משניהן זכה יוסף להנצל בשם זה. ובפרט כי כבר כתב האר"י ז"ל (שער הפסוקים, פר' וישב עמ' פח) אהא דכתיב (לעיל מז, יד) וילקט יוסף את כל "הכסף", "ה"א כסף", חמשה פעמים א"ל עם הכולל עולה יוס"ף. וכיון שזכה יוסף לשם א"ל העולה הק"ף במילואו, והיה מרכבה למדת מלכות שם אדנ"י, כדכתיב (שם מב, ל) דבר האיש "אדוני" הארץ אתנו, ו"אל" במילואו עם אדנ"י עולה נ"ר, ולזה נקרא יוסף נר. והיינו דכתיב (שם לז, ב) והוא נע"ר, ואיתא בשם האר"י ז"ל (עץ חיים, שער כג פ"ה) שהוא ראשי תיבות (איוב כט, ג) נ'רו ע'לי ר'אשי: והנה, כיון שקרא יעקב לאל להיות עם בניו, ואמר להם האספו להיות באגודה אחת כלולים זה מזה, וכדכתיב (להלן מט, כח) ויברך אותם, ופירש רש"י שכללן כולן בכל הברכות, עיין שם, אם כן היה גם להשבטים כח שם א"ל העולה הק"ף. ושכינה עמהם, שם אדנ"י, כדכתיב (לעיל מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה, וכדכתיב (להלן מט, לג) ויכל יעקב לצוות את בניו, דפקד להון לגבי שכינתא לאתקשרא בהדי שכינתא (זוהר ויחי רמח ע"ב), ומסתמא היה כל זה בכחם מימי קדם אלא שיעקב הוציא הדבר עכשיו מכח אל הפועל, ולכן נקראו כלם בשם "נרות", כי היו כולן בחינת א"ל העולה הק"ף, וקשורים בשכינתא שם אדנ"י, העולה נ"ר. והיינו דכתיב גם בישראל (הושע יא, א) כי נע"ר ישראל, ראשי תיבות נ'רו ע'לי ר'אשי. וזהו שאמר עשרה "נרות" לא יכלו לכבות "נר" אחד: