ייטב לב בראשית· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת ויגש
מה כתיב למעלה ואתם עלו לשלום אל אביכם, ואחר כך ויגש אליו יהודה וגו' [מד, יז-יח]:
ונראה לי לדרוש סמוכין. כי איתא בתנחומא (ויגש ד) בשעה שהיו יהודא ויוסף מתוכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת בואו ונרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה. וכן להלן (שם, ו) על הפסוק (מו, כח) ואת יהודא שלח לפניו אל יוסף, זהו שאמר הכתוב (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל. מיכאל מן המים, גבריאל מן האש, והן עומדים לפני השכינה ואין מזיקין זה את זה, הוי עושה שלום במרומיו. וכן יהודה ויוסף, זה אריה וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה, ועכשיו משלחו אצלו, הוי עושה שלום במרומיו: ביאור הדבר, על פי הידוע (זוהר בראשית כו ע"ב) כי מיכאל מצד הימין מדת חסד, וגבריאל מצד שמאל גבורה. וכן יהודה נמשל (להלן מט, ט) לאריה, שמימין (יחזקאל א, י), בחינת חסד, וכן כתיב על מלכות בית דוד (זוהר שמיני מ ע"ב) ויכון בחסד כסאו. ויוסף נמשל (דברים לג, יז) לשור, שמשמאל (יחזקאל שם). ועיין בנזר הקודש (ב"ר צג, ב). ואמנם בשרשן הם כלולים זה עם זה, מכח המשכת אור עליון, אשר נעלה משני הפכים, על כן נתכללו שניהם. על דרך משל שני שרים המנגדים זה לזה שבאים לפני המלך, מתבטלים ממציאותן ויתחברו לדיעה אחת ממש, ועיין בסידור הגאון מה"ר זלמן ז"ל בשער הלולב (רסא ע"ב). וזהו שאמרו המשל זה מיכאל שמימין, ופחד זה גבריאל שמשמאל, והם עומדים לפני השכינה דייקא, לכך אין מזיקים זה את זה. והיינו עושה שלום במרומיו:
עוד דברים בגו, על פי מה שכתב הרמב"ן (בראשית א, א) כי בתחלה ברא הבורא ב"ה חומר היולי הכולל הכל. ומבואר בעץ חיים שער אבי"ע (שער מב פ"א עמ' רצח) שהכוונה לנאצל הראשון הוא בחינת כתר, שבו נכללו הארבע יסודות אש רוח מים עפר, והן ד' אותיות הוי"ה, עיין שם. ועל ידי המשכת אור זה למטה לעולם, המלאכים המנגדים זה לזה הם מתבטלים, וזה עושה שלום במרומיו. וכן מצינו בשלשה אבות, אברהם אחוז בחסד, ויצחק בפחד, ויעקב איש תם יושב אהלים כולל חסד וגבורה, כי מדתו קו האמצעי (זוהר תולדות קמו.) עולה עד למעלה למעלה כידוע. וכן יוסף מדתו יסוד, כנודע מספרים הקדושים (שם פינחס רלו.). וזהו שאמר הכתוב (דברים שם) בכור שורו, שמדתו וא"ו, עולה עד ב'ינה ר'אשית כ'תר ראשי תיבות בכ"ר למפרע. ואמנם השבטים נחלקו במדתן, יהודה נמשל לאריה, יוסף לשור, דן נחש (להלן מט, יז), נפתלי אילה שלוחה (שם, כא), יששכר חמר (שם, יד), כדאיתא במדרש שמות (ש"ר א, טז) על הפסוק (שמות א, יט) כי חיות הנה, ובכל זאת נתכללו זה עם זה ועלו לבחינת התכללות של יעקב. ובזה פירש בסידור מה"ר זלמן ז"ל שם בשער הלולב (רסב.) מה שאמרו השבטים ליעקב (פסחים נו.) כשם שאין בלבך אלא אחד, בחינת אחדות פשוט מאור שלמעלה המאיר בבחינת תפארת, שלימו דאבהן חסד וגבורה, כך אין בלבנו אלא אחד, התכללות זה עם זה, וכגוונא דאינון מתיחדין לעילא אוף הכי מתיחדין לתתא (זוהר תרומה קלה.), ע"כ דבריו:
והנה, כאשר אמר יוסף האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, הרגיש בזה כי יעמדו השבטים לנגדו ויתנגחו עמו, לזה אמר ברמז ואתם עלו "לשלום" אל אביכם, ר"ל עלו ותתכללו בבחינת "שלום", התכללות חסד וגבורה, אל אביכם. אז ויגש אליו יהודה, הגשה למלחמה למטה, ולפיוס לפי שורש שלמעלה. וזהו שאמר הזוהר (ויגש רו.) ויגש אליו, תקרובתא דעלמא בעלמא, לאתקרבא כחדא דא בדא. וזהו שאמר המדרש אמרו מלאכי השרת בואו ונרד למטה דייקא, שור ואריה מתנגחין, כלומר הלא למעלה הם אגודים יחד כאחד:
וזהו שאמר המדרש (ב"ר צג, ב), אחד באחד יגשו (איוב מא, ח) זה יהודה ויוסף. שבשרשם הם אחד באחד. וזהו שאמר יוסף (להלן מה, ז) וישלחני וגו' לשום לכם שארית בארץ, "שארית" למפרע אותיות "ראשית", והכוונה לשום לכם "ראשית", מקור האחדות, גם בארץ. וזהו שאמר יוסף (שם, יא) וכלכלתי אתך שם, לשון התכללות, והבן. וזהו שנאמר להלן ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה, כפירוש הזוהר תקרובתא חדא לאתקרבא כחדא, ר"ל שיגישו זה עם זה, ועל זה אמר ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, ר"ל שעלה לבחינת ישראל אביו, התקרבות והתכללות חסד וגבורה זה עם זה:
וזה דאיתא במדרש ויחי (ב"ר צח, ב), ויקרא יעקב אל בניו (שם מט, א), יעקב קרא לאל להיות עם בניו. ר"ל, כי הקב"ה קרא ליעקב אל (מגילה יח.), סוד התכללות חסד וגבורה (זוהר צו לא.), כדכתיב (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום, וכתיב (שם ז, יב) אל זועם, וזה מדתו של יעקב. וקרא יעקב לאל, התכללות, להיות עם בניו, שיתכללו זה עם זה, כאמור:
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני [מד, יח]. תרגומו בבעו, לשון בקשה. ונראה לי לפרש בדרך אחר כפשוטו על פי מה שכתב בספר צמח [ה' לצבי] בפרשת תולדות (ד"ה והיה) על הפסוק (לעיל כז, מ) והיה כאשר תריד כו', על דרך (שמות לד, כד) ולא יחמוד איש את ארצך וגו', על דרך שכתב הראב"ע (שם כ, יד) על לא תחמוד, איך יחול צווי במה שהאדם מוטבע בו, אך הענין כמו בת מלכים שהולכת בשוק וכל השרים הולכים לראות יפיה, ואיש כפרי הולך לפי דרכו ואינו חושש לראותה כלל ואינו חומדה כלל מפני שיודע בעצמו שאינה בת מינו. ועל דרך זה בא הצווי לא תחמוד, שיהא בעיניך מה שיש לחברך דבר זר. וזה לא יחמוד כו', [והטעם], בעלותך לראות, שאין אתה בן מינם. וזה והיה כאשר תריד ותצטער על הברכות, אז תדע שעברו ישראל על התורה, שאם לא כן לא היה לך חמדה ולא היית מצטער למה שאין בסוג ומין שלך, אז ופרקת עולו, עיי"ש. ועל פי זה שמעתי לפרש (שמות טו, א), אז ישיר, פירש רש"י עלה בלבו שישיר, אם כן על כרחך הם באותו סוג וראוי לכך, לכך ויאמרו לאמר והבן, ע"כ דבריו:
וזה שאמר יהודה ותנצל נפשו איך יש לי פתחון פה לדבר לפני מלך, על כן פיו פתח בחכמה ויגש אליו ויאמר בי אדוני, כלומר בי בקרבי ממש ידבר נא עבדך דבר וגו', ר"ל בקרבי לבי חמדה כי ידבר נא עבדך באזני אדוני, אם כן על כרחך אני באותו סוג, ומזה בטח לבי כי אל יחר אפך בעבדך אם שאני יודע כי כמוך כפרעה חשוב בעיני כמלך, והיינו מפני שבאמת גם הוא היה בן מינו מלך כמוהו, זה משיח בן יוסף וזה בן דוד:
וזהו שדרשו המדרש (ב"ר צג, ב) והזוהר כאן (רו.) הפסוק (תהלים מח, ה-ו) כי הנה המלכים נועדו וגו'. ולדרכנו נאמר, כי הנה המלכים זה יוסף ויהודה נועדו, מחמת שבאמת היו שניהם מלכים על כן עברו יחדיו לדבר זה עם זה באחוה וריעות כמו איש אל רעהו. אבל המה (השבטים) שלא ידעו שיהודה מלך וזה מלך, ראו כן תמהו מה זה ועל מה זה עברו יחדיו, הלא אינם בסוג אחד. אבל באמת היו בסוג אחד, כי שניהם היו מלכים אחים ורעים:
עוד יתבאר ויאמר בי אדוני וגו' [מד, יח]. בי כמשמעו. כי הנה עינינו הרואות כאשר שני בני גדולים או שני מלכים מריבים זה עם זה, אי אפשר לתוך השלום ביניהם כל עוד שכל אחד ואחד יאמר בלבו אני אמלוך ואשתרר על זולתי, בלתי אם כל אחד ואחד מבטל את עצמו ומקבל על עצמו את רעהו לאדון ומלך. על זה נאמר (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, כלומר כמו שלב זה בטל בפני חבירו, כמו כן מעורר לב חבירו להבטל בפניו, ואז יאהבו זה את זה ויתאחדו. וזה ענין הנאמר (שמואל א' כ' (לח-מא)) בדוד ויהונתן, ויקרא יהונתן וגו' ודוד קם וגו' ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים, וישתחוה לא נאמר אלא וישתחו, משמע זה אל זה, על כן וישקו [איש] את רעהו ויבכו וגו', ולא היה אפשר להם להפרד זה מזה עד דוד הגדיל, כלומר עד דוד הגדיל את עצמו על יהונתן, שהוא עתיד להיות מלך ומה לו עם יהונתן, וממילא כמו כן היה מעורר גדלות בלב יהונתן שהוא בן מלך ומה לו עם דוד שעדיין אינו מלך ולא בן מלך, ואז נפרדו איש מעל רעהו: וזה היה הענין ביהודה ויוסף. ששניהם היו מלכים, זה במצרים וזה בארץ ישראל, כאשר יהיה לעתיד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. וכל זמן שכל אחד היה בלבו גדול מחבירו לא היה אפשר שיגשו זה אל זה להתאחד, כי אם בלתי אחר שכל אחד ואחד ביטל את עצמו בלבו וקבל את חבירו לאדון, אז נגשו זה אל זה כאיש אחד בלב אחד. וזהו שנאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, כלומר אם שאני נוהג נשיאות ברמה, אבל בי בקרב לבי אתה אדוני, על כן ידבר נא וגו'. ובזה היה מעורר לב יוסף שיאמר כמו כן שיהודה הוא אדונו, שהוא מלכות בית דוד, ובזה נעשה שלום ואחדות ביניהם. וזה שרמז ו'יגש א'ליו י'הודה ראשי תיבות אי"ו, א'ליו י'הודה ו'יאמר ראשי תיבות אי"ו. להורות שנתבטל זה בפני זה עד שראוי לשאול איו יהודה, איו יוסף, כי לא נמצאו בבחינת מלוכה והתנשאות זה מול זה:
וזהו שאמר המדרש (ב"ר צג, א) ויגש אליו, זהו שאמר הכתוב (משלי ו, א-ג) בני אם ערבת לרעך וגו' לך התרפס, הדבק בעפר רגליו, ורהב רעיך, תגדילו עליך וקבל מלכותו ואדנותו. וזה כדברי. וזה שאמר המדרש, כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. כלומר בתחלה כאשר בבחינת מלכים נועדו, אז זה נתמלא עברה, וכמו כן זה. עד אחר שביטלו את עצמם בלבם, אז נעשה שלום ביניהם, המה (השבטים) ראו כפי הנראה מבחוץ בבחינת מלכים, כן תמהו (תהלים מח, ה-ו) על אשר נגשו זה אל זה, שנאמר (לעיל מג, לג) ויתמהו האנשים וגו': או יאמר בי אדוני [מד, יח]. כי נשאלתי על מה שאמר יהודה להלן (מד, ל-לד) ועתה כבואי אל עבדך אבי וגו' והיה כראותו כי אין הנער ומת וגו', הלא אמרו חכמים (ב"ר מב, ג) כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה, וכאן שמחה מה זו עושה ולמה נאמר והיה. והוא דבר שראוי לעמוד עליו. והשבתי כי הנה אהא שאמר כראותו כי אין הנער ומת, פירש רש"י, אביו מצרתו. ולכאורה טעמו שלא פירש ומת הנער, כי באמת עודנו חי. ואי משום הא יש לומר על דרך דאיתא בנדרים (סד ע"ב) אהא דכתיב (שמות ד, יט) כי מתו כל האנשים וגו', שירדו מנכסיהם. וכן הוא בזוהר שמות (יט ע"ב) מאן דנפל מדרגיה קרי ביה וימת. וכמו כן יאמר כאן על בנימין, שהיה שקט ושאנן אצל אביו, וירד ממדרגתו להיות במשמר ומאסר, קרי ביה ומת. אבל אכתי קשיא למה לי מה שכפל כי אין הנער וגם ומת, בחדא סגי. ועוד קשה, איך חשד יהודה את אביו להצטער כל כך בזה, הלא מסתמא יאמר נא ישראל כל מה דעביד רחמנא לטב עביד: ולכן הנראה לומר שזה על דרך שאמרו (ב"ר לח, יד) כל מקום שנאמר אין לה, הוי לה. ותהי שרי עקרה אין לה ולד (לעיל יא, ל), והוי לה. ציון [היא] דורש אין לה (ירמיה ל, יז), והוי לה. וכמו כן דרשו (כתובות מו ע"ב) אין כסף (שמות כא, יא) לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר. וטעם הדבר מבואר בערוך (ערך אן [הא']), כי תיבת אין משמעותו לאו והן, ובלשון מקרא פירושו לאו, ובגמרא פירושו הן. ובעקרים (מאמר ג ספ"ב) מפרש, כי דבר שהוא בכח ולא בפועל אלא שהוא מוכן לצאת מכח אל פועל הגילוי, נקרא אין. וזהו שנאמר (קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה אין, עיי"ש. וזהו שנאמר ועתה כבואי אל עבדך וגו', אם אמנם ידעתי את צדקתו של אבא שהוא יקבל הדבר בשמחה, שיאמר כי אין הנער לפי השעה ונפל מדרגו, אבל מוכן להיות, וזה והיה לשון שמחה, שיקבל בשמחה כראותו כי אין הנער ומת, שהוא בבחינת אין, משמעותו לאו והן, דבר שבכח ולא בפועל, ועם כל זה והורידו עבדיך וגו' ביגון שאולה, כלומר כפי ראות עיני בשר, כי עבדך ערב וגו', פן אראה ברע אשר ימצא את אבי, ברע דייקא, שמבחוץ, ולא בטוב שבלבו, כי אני אינני במדרגה זו לקבל בשמחה ברע אשר ימצא את אבי על ידי. ובזה גילה דעתו לבלי לפגוע בכבוד אביו לחשוד אותו כפי הנראה מדבריו לפירוש רש"י, כי אם תלה הדבר בשביל צער של עצמו ושבקרבו:
וזהו שנאמר בריש הפרשה ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר, כלומר בשביל עצמי אשר בקרב לבי אני מדבר, להורות שלא בשביל אשר בו בלב אביו ידבר, והבן: ועל דרך רמז מוסר יאמר בי אדוני ידבר ונוי [מד, יח]. כי אמרו חז"ל קשה מריבה בתוך ביתו של אדם וכו'. הוא המריבה שבתוך לבו של אדם מכח יצר טוב ויצר הרע, ומכח גוף ונפש המתנגדים זה לזה, כמבואר אצלינו (רב טוב) ריש פרשת במדבר (ד"ה שאו), עיי"ש באורך. וברצות ה' דרכי איש, גם אויביו זה היצר הרע (ב"ר נד, א) ישלים אתו (משלי טז, ז), כדמצינו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) גבי אברהם שהפכו לטוב, שנאמר (נחמיה ט, ח) "לבבו" נאמן לפניך. וכאשר פיו ולבו שלם בעבודתו ותפלתו בלי שום מנגד, על זה נאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד, ולעולם לא ימוט ולא יפול. וזה שביקש דוד (תהלים פו, יא-יב) יחד "לבבי" וגו' אודך אדנ"י אלקי בכל "לבבי" (אז) ואכבדה שמך לעולם. וזה שהבטיח לנו דבר ה' (בהפטרה (יחזקאל לז, כו)) וכרתי להם ברית "שלום" (מהמריבה שבאדם) ברית עולם וגו', והרביתי אותם, כי עבודה שבלב הולך וגדול ומתרבה בכל יום, כמבואר בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ג), ונתתי את מקדשי בתוכם (בתוך לבם) לעולם: והנה, מה שאנחנו נקראים יהודים שורשו על שם הודאה, שאנחנו מודים ומשבחים אליו יתברך, כדכתיב (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומקור הדבר מהא דכתיב (לעיל כט, לה) ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה, ולכן על שם הודאה אנחנו נקראים יהודים. ושורש הודאה הוא ציור המצטייר בלב אדם אדנותו וגדולתו יתעלה, ופה ולשון אינו אלא קולמוס הלב, כידוע מדברי המורה נבוכים (ח"ב פ"ה). וזהו שנאמר ויגש אליו (יתברך) יהודה (איש היהודי), ויאמר בי (בלבי) אדוני, שאני מקבל בלבי אדנותך ועול מלכותך, על כן ידבר נא וגו': ובעמדי בקהל רב צדק לבשר בין כסא לעשור עניתי ואמרתי לפרש הך קרא על דרך המוסר, בהקדם לפרש הא דכתיב (תהלים לב, א) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ובגמרא (יומא פו ע"ב) רמי, הא כתיב (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצלח, ומשני כאן בחטא מפורסם כו':
ולדרכנו נאמר לתרץ זה ולפרש מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ד-ט) הרב כבסני וגו' כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד וגו', עד הן אמת חפצתי בטוחות וגו', שהוא כולו מקשה. מה זה שדקדק ואמר אני אדע, אני למה לי, מי לא סגי כי פשעי אדע. וגם אומרו לך לבדך חטאתי, וכי סלקא דעתך לזולתו הלילה, ולמי יחטא אם לא לה'. וגם אומרו והרע בעיניך עשיתי, בעיניך למה לי. וביותר קשה מה שאמר למען תצדק בדברך, עיין רש"י. הן בעוון חוללתי וכו', והא בא להתודות על מה שחטא, ואיך מתרץ עצמו להקטין החטא, והא כתיב (ירמיה ב, לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי:
אבל כל זה יבואר בהקדם הא דכתיב בפרשת תשא (שמות לב, ט-יא) ויאמר ה' וגו' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו' ויחל משה וגו' למה ה' יחרה אפך בעמך, איתא במדרש (ש"ר מז, ט) שאמר לא להם צוית אלא לי, שהרי אמרת (שמות כ, ב) אנכי ה' אלקיך. והוא תמוה, הא אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכל ישראל יצאו ממצרים, אם כן הם בכלל הצווי. אבל זה לא קשיא, לפי מה שכתב היפה תואר (שם מג, ו) דעיקר החרון אף היה מפני שחטאו על מה ששמעו מפי הגבורה, וזהו שאמר המדרש (שם מג, ה) שביטלו את הדיבור, על זה שפיר השיב משה לא להם צוית אלא לי, אין הכוונה שהם לא נצטוו כלל, חלילה להעלות זאת על הדעת, דודאי נצטוו ישראל שהרי נאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא הכוונה "אלא לי" לומר להם, ואם כן הם לא שמעו מפי הגבורה. אבל עם כל זה אי קשיא הא קשיא, הא האמת הוא שתים מפי הגבורה שמענו (תנחומא וילך ב), ומקרא מפורש (שם לב, ח) סרו מהר מן הדרך אשר צויתים, כלומר אני בעצמי צויתים, וכן הוא שם במדרש (מב, ח) לא היה להם לחטוא אלא בשלי, כלומר במה שנצטוו מאתי. והיינו דכתיב בפרשת עקב (דברים ט, טז) וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם וגו' הנוגע לכבודו יתברך, סרתם מהר מן הדרך אשר צוה ה' אתכם דייקא, ולא לי לאמר לכם. ושמעתי לפרש כי הקב"ה בעצמו ובכבודו כרחם אב וכו' כן רחם וניחם על עמו ישראל, וזהו שאמר לו ועתה הניחה לי, כי מצדי לא יבצר לסלוח להם, אבל מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), ומה אעשה כי ויחר אפי, הוא המלאך המשחית הנקרא אף מקטרג בהם ואכלם. על זה אמר משה, נגד המלאך הנקרא אף יש תירוץ לא להם צוית אלא לי לומר להם, ולא חטאו במה ששמעו מפי הגבורה, ואין האשמה גדולה, ואם לפניך גלוי כי להם צוית גם כן, לפני המלאך מי גלוי, הלא באומרך אנכי יי' אלקיך לשון יחיד יכול להתפרש לי צוית להגיד זה להם, ע"כ. וזה דבר נכון ומקובל:
ויוצא לנו מזה כי מה דכתיב הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, היינו בעמדו במחשבתו בינו לבין קונו צריך להודות ולהתודות בקרב לבבו כזאת וכזאת עשיתי חטאתי ופשעתי, וה' היודע מחשבות והוא מלך רחום וחנון, סולח ומוחל. אך להסיר תלונות המקטריגים והמסטינים לצאת זכאי בהשפטו על פי שורת הדין, על זה יכול לתרץ ותנצל נפשו באיזה טענה ומענה לומר שאין החטא גדול כל כך, להקל מעליו עונותיו. וזה צריך ענין חכמה, אשר בינו לבין קונו ישא ויגדל חטאו, על דרך שאמר משה (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו', ונגד המקטריגים יכסה פשעיו באיזה תירוץ ותחבולה להקטין חטאו, כמו שאמר משה לא להם צוית כו'. וזהו שנאמר לדוד משכיל שזה ענין מושכל, אשרי נשוי פשע שנושא ומגדיל הפשע (היינו בינו לבין קונו במחשבתו, וגם) כסוי חטאה בפני המקטריגים. אבל מי שהוא רק מכסה פשעיו ורוצה להצדיק נפשו לומר לא חטאתי אפילו בינו לבין קונו, זה לא יצליח. וסרה קושית הגמרא:
וזהו שאמר דוד בעמדו לפני המלך מלכי המלכים הרב כבסני מעוני וגו', כי פשעי אני הגורם להם, לאפוקי ממה שאמר אחר כך הן בעוון חוללתי וגו', זה אדע, וחטאתי נגדי (דייקא) תמיד, לך לבדך (אני מודה כי) חטאתי, והרע בעיניך (דייקא) עשיתי. (אך) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך נגד המסטינים לבל יקטרגוני, על זה יש לי מענה כי הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ולא מידי יצאה המכשלה, כי על ידי כן הייתי עלול לחטא. אבל הן אמת חפצת(י) בטוחות ובסתום חכמה תודיעני לדעת האמת שאני לבד הגורם במה שחטאתי, ואינני אומר בטוחות ובקרב לבבי לא חטאתי, על כן אני מבקש תחטאני באזוב ואטהר כו'. וזהו שאמרה תורה (במדבר ה, ז) והתודו את חטאתם "אשר עשו", דשפת יתר אומרו אשר עשו, אלא בא לומר שלא יתלו חטאתם בשום ענין זולתם, שלא יאמרו מעשה אביהם ואמם גרמו לזה, כי אם יאמרו אשר עשו הם בעצמם. והיינו והשיב את אשמו בראשו דייקא, בראשו של עצמו:
ועל דרך זה אמר הכתוב ויגש אליו (יתברך) יהודה היינו איש יהודי, ויאמר בי אדוני היינו בי בעצמי העון והאשמה, ואשר ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני למען תנצל נפשי באיזה מענה הוא רק למען ואל יחר אפך, מלאך הנקרא אף, בעבדך, כי כמוך כפרעה, מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות נח.), שהמלך בעצמו עושה לפנים משורת הדין, רק נגד השופטים צריך התנצלות ומענה, והבן: או יאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו' [מד, יח]. ובמדרש (ב"ר צג, ו) הגשה לתפלה, כדכתיב (מלכים"א יח, לו) ויגש אליהו הנביא וגו'. והוא על דרך שאמרו (ברכות כו ע"ב) אין פגיעה אלא תפלה, וכתבנו (בפרשת ויצא (ד"ה ויתבאר)) לפרש על פי שחקר הרמב"ם על ענין תפלה, הכי האל יתברך משתנה מלא רוצה אל רוצה. אבל הענין, שמקור הטוב דרכו להיטיב למי שהוא כלי מוכן לקבל, אלא שאין האדם מוכן לזה בלתי אם יתפלל, שבזה מראה כח אמונתו באלקי עולם אשר בלעדו אין לנו מלך פודה ומציל ומושיע. וכי תאמר אכתי מה צריך להוציא תפלתו בפה, הלא ה' יודע מחשבות אדם שבתוך לבו. התירוץ לזה, כמו במלכותא דארעא יש מיימינים ומשמאילים, כמו כן במלכותא דרקיע כביכול עומדים עליו מימינו ומשמאלו (עי' תנחומא שמות יח), ומלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), ולכן צריך האדם לבטא בשפתים, למען ידעו מכח זה את אשר עם לבבו כי הוא שלם עם ה' ואמונתו. וזהו סוד פגיעה והגשה על ענין תפלה, שמזה נראה בעליל שהוא פוגע ונגש אליו יתברך בהשגתו אותו לפי ערכו, וכמו שפירש הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א פי"ח) קרוב ונגש, בבחינת מדע והשגה, עיי"ש:
וזהו שנאמר כאן ויגש אליו (יתברך) יהודה איש יהודי בבחינת נגישת מדע, ויאמר (בלבו) בי אדוני, בי ממש בקרבי אדוני היודע מצפוני לבי טרם אקרא ואדבר, ואף על פי כן ידבר נא עבדך דבר (בפה וקול, וכדאיתא בזוהר באדרא נשא דף קל"ג (ע"א) דיבור בעי לארמא קלא) באזני אדוני, הם מלאכים הממונים לשמוע תפלה, ואל יחר אפך בעבדך ולמה לי זה הלא אתה יודע מחשבותי טרם אדבר, לזה אמר הטעם כי כמוך כפרעה, מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא (ברכות נח.), ולכן צריך דיבור פה, כאמור: ויגש אליו יהודה [מד, יח]. במדרש (ב"ר צג, ג) כתיב (משלי כה, יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, מה אופן זה מראה פנים לכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף. נראה לי כי המדרש מפרש הפסוק על דרך שפירש בספר נועם אלימלך פרשת וישלח (ד"ה או יאמר וישלח [הא']) לפרש כה תאמרון וגו' (לעיל לב, ה), כי דרך הצדיק להלביש התפלה בדיבורים פשוטים למען לא יבינו המסטינים לעכב ולקטרג על התפלה, וזה כה תאמרון לאדוני ר"ל אדוני האדונים, וגם לעשו, שהמחשבה יהיה לאדוני האדונים, והדברים פשוטים לעשו, עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה פרשת תולדות (ד"ה וזהו) שזה שאמרו (ברכות ו ע"ב) כל הקובע מקום לתפלתו היינו שקובע בדיבוריו מקום להלביש בו תפלתו, אלקי אברהם בעזרו, עיי"ש:
וזה היה ענין יהודה. שכפי הנראה היה נגש אל יוסף לדבר אתו, אבל בקרב לבבו שם פניו ולבו אל ה' לבקש מאתו. וזהו שנאמר ויגש אליו יהודה היינו אל יוסף, וגם אליו פירושו אל ה' יתברך, ויאמר בי אדוני, היינו בי ממש בקרב לבי, אדוני ירמוז על אדון הכל, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני הוא אדון הכל. ומה שאני מסתיר דיבורי התפלה, הוא מטעם ואל יחר אפך המקטרג הנקרא אף בעבדך, כי כמוך כפרעה, מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות נח.), שהמלך רב חסד מטה כלפי חסד, אך המסטינים העומדים בחוץ הנם מעכבים ומקטרגים, לכן צריך להסתיר מהם התפלה, כאמור. וזהו שאמר המדרש שהיו דבריו של יהודה נראין לכל צד, כלומר שהיה נראה כאלו מדבר עם יוסף, ובאמת בלבבו היה מדבר דבריו אל השי"ת, ואליו נשא עיניו, והבן:
ועל דרך רמז יתבאר על פי מה שכתבו ז"ל (פסחים נ.) על הפסוק (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו [שמו] אחד הוא, אלא נכתב אני בהוי"ה ונקרא אני באדנ"י, ולעתיד לבא שם יקרא ככתיבתו. ועל פי זה פירשו המפורשים שזה שאמר הכתוב (ירמיה לא, יט) כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד (היינו בלבי), רחם ארחמנו "נאם" ה', שיהיה ה' בבחינת דיבור. ועל פי זה מפרשים שזה אמר משה (דברים ג, כג) ואתחנן אל הוי"ה בעת ההוא "לאמר", את הוי"ה, והבן. ועל פי זה פירשתי (ישעיה מ, א-ב) נחמו נחמו וגו' דברו על לב ירושלים, פירושו דברו בפה מה שהוא עתה על לב ירושלים, היינו שם הוי"ה ב"ה, שמחשב בלב ואינו מוציאו בפה:
וזהו שנאמר כאן ויגש אליו יהודה נגש אל השי"ת, ויאמר בי אדוני, כלומר השם הוי"ה ב"ה שהוא עתה בי במחשבתי ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני בפה ממש, ועם כל זה אל יחר אפך וגו', כי כמוך היינו שם הוי"ה הנסתר, יהא כפרעה, היינו שם אדנ"י הנגלה, שניהם יכונו יחדיו על שפתי:
ויש להעמיק יותר על פי מה שפירש האר"י ז"ל (לקוטי תורה, זכריה) על הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי הוא"ו יתעלה בבחינת יו"ד, וזה יהיה (דייקא) ה' אחד וכו'. והיינו כי יתאחד הוי"ה עם ד' אותיות אדנ"י, ואז יהיה דייקא. וידוע כי יהודה מדת מלכות (זוהר ויחי רלז.), בחינת אדנ"י (שם ויקרא יא.). וזה נרמז בשמו יהודה, היינו הוי"ה עם ד' רומז לאדנ"י, וכשיתאחדו אז יהיה ה' אחד כו'. וזהו שנאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, היינו כששם הוי"ה יתאחד בי, היינו בד' הרומז לאותיות אדנ"י, ואז יהיה כו', אז ידבר נא עבדך דבר בפה, כי כמוך היינו הנסתר, יהא כפרעה היינו זה זכרי (פסחים שם ע"פ שמות ג, טו) הנגלה, כאמור:
ועל פי זה הבנתי מה ששמעתי על שם מחותני הצדיק מחו' אשר זצלה"ה מראפשיטץ כי ויג"ש אלי"ו ראשי תיבות (תהלים לד, ד) ג'דלו ל'ה' א'תי ו'נרוממה ש'מו י'חדיו, ומזה הפסוק יוצא הצירוף של חודש טבת, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל (משנת חסידים, מסכת טבת ושבט פ"א מ"א). ועל פי האמור הנה נכון הדבר שזה מרמז ויגש אליו וגו', שאמר יהודה גדלו להוי"ה אתי דייקא, עם ד' שבי, היינו ד' אותיות אדנ"י, אז יהיה דייקא השם אחד כו', ונרוממה (בפה) שמו יחדיו שני השמות הוי"ה אדנ"י יחדיו, היינו כי יהיה ה' אחד ושמו אחד כאמור, ובשם יהודה שניהן מרומזין יחד, כאמור, והבן:
ויגש אליו יהודה [מד, יח]. במדרש תנחומא (ויגש ג) יוסף שור, שנאמר (דברים לג, יז) בכור שורו הדר לו, ויהודה אריה, שנאמר (להלן מט, ט) גור אריה יהודה. מי עמד כנגד השור, האריה, שנאמר ויגש אליו יהודה. וכי האי גוונא להלן (שם ו) על הפסוק (שם מו, כח) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, זהו שאמר הכתוב (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו וגו', המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל, מיכאל מן המים וגבריאל מן האש ואין מזיקין זה את זה, הוי עושה שלום במרומיו. וכן יהודה ויוסף, זה אריה וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה, ועכשיו הוא משלחו אצלו: נראה לי על פי המבואר בזוהר ויחי רל"ז א' בשם יהודה, יה"ו דא רשימא דשמא עלאה, ובמה אשתלים, בד', והיינו ה"א בתראה דשמא קדישא, [שמא קדישא] שלים באתווי וקשר דאחיד לון (היינו קשר של תפילין, עיין מקדש מלך ועטרת צבי (סוף דבור ראשון)). הרי בשם יהודה התכללות הוי"ה אדנ"י, חסד וגבורה, וכדאיתא בזוהר להלן רמ"ג א' יהודה איהו מלכא דאתא מסטר גבורה, ואתכליל בימינא בגופא ובירכא כו'. וכן הוא בזוהר וארא דף כ"ז (ע"א) יהודה מסטרא דשמאלא ואתדבק בימינא, עיי"ש באורך. ועל כן שמו ארי"ה, מספר גבור"ה, והוא במרכבה מימין, מדת חסד, בסוד (תקוני זוהר, תקון י, כה ע"ב) ויעב"ר (שמות לד, ו), ע"ב רי"ו (עיין עטרת צבי בזוהר (ויחי) רל"ז ע"ב ד"ה למטרף טרפא). והוא אתא השתא לאתחברא ביסוד יוסף. וכל חיבור בסוד רזא דדעת. ונראה לי שלכן ו'יגש א'ליו י'הודה ראשי תיבות עולה טו"ב, שם של דעת (פרי עץ חיים, שער הפורים פ"ו עמ' תעד), התכללות חסד וגבורה, ראשי תיבות א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ (זוהר ח"א רנא. השמטות סי' ב), שיתוף דין ורחמים. גם ראשי תיבות א'ברהם י'צחק ו'יעקב, ויאמר בי אדנ"י, מלכות (זוהר ויקרא יא.), הרי ארבעה רגלי המרכבה. עוד נתכוון ויאמר בי אדונ"י, היינו שורשו הוי"ה, ובו שם אדנ"י התכללות, להמתיק תוקפו של שור, סטרא דשמאלא, זה יוסף (שם יד.), ועל כן ואל יחר אפך וגו'. ועל כן אמר יוסף שמני "אלקים" כו' (להלן מה, ט), כי למחיה שלחני "אלקים" (שם, ה) דייקא, והיו צריכים להמתיק תוקפו של אלקים:
והנה, מבואר בספרים הקדושים (שער הכוונות, דרוש הפסח דרוש ב עמ' קנא) כי המתקת אלקים בשורשו באותיות שלפניו. והנה לפני א' מה אתה סופר (ספר יצירה פ"א מ"ז), ואותיות הקודמין הם כדט"ל, עולה הוי"ח [של] ס"ג, מינה דינין מתערין, ושם נמתקין. עוד יש דרך המתקתו באותיות הקודמין עם הא', אכדט"מ, מ"ם פתוחה שלפני סתומה, עולה ע"ד, בסוד (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי "עד", עיין בזוהר ריש פרשת וארא (כב.). וזהו שנאמר ואת יהודה שלח לפניו א'ל י'וסף, ל'הורות ל'פניו ג'שנה, ראשי תיבות עולה ס"ג, ועם א"י של ראשי תיבות א'ל י'וסף, עולה ע"ד, שמות האמורים להמתיק שם אלקי"ם, שהיה יוסף מרכבה אליו. והיינו דכתיב (להלן מו, כט) ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו, יחוד הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י, דינא דמלכותא דינא (זוהר משפטים קיח.). וזהו שאמרו המשל מיכאל מימין, ופחד גבריאל משמאל. וכן יהודה ויוסף, אריה מימין ושור משמאל, ועכשיו משלחו אצלו, הוי ע'ושה ש'לום ב'מרומיו, בסוד שב"ע, אלקים במילוי יודי"ן העולה שי"ן (שם מצפ"ץ מספרו ברחמי"ם), ושם ע"ב, הרי שב"ע (עיין כוונת מוסף לראש השנה איזו לשבע (ח"ג עה.)), והוא מנין ע"ב עם נקודותיו בסג"ל עולה שב"ע (פרי עץ חיים, שער חג הסוכות פ"א עמ' תרטז), ראשי תיבות ע'ושה ש'לום ב'מרומיו. בינה זאת:
ויש להוסיף תבלין עם מה שכתוב בספר דן ידין (מאמר ב אות ב) כי הוי"ה רחמים, ואדנ"י דין, ואם מתייחדים בשילוב יאהדונה"י, הוי"ה למעלה ואדנ"י מכוסה, אז העולם מתנהג ברחמים. ואם מתייחדים בשילוב אידהנוי"ה, אדנ"י למעלה והוי"ה מכוסה, אז מתנהג בדין, עיי"ש. וזהו סוד שם יהודה, בו הוי"ה מגולה, והדל"ת הרומז לאדנ"י מכוסה, עיין זוהר (ויחי) דף רל"ז (ע"א) ומקדש מלך. וזה שאמר בזוהר יהודה מלכא מסטרא דגבורה ואתכליל בימינא כו'. וזהו שנאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, בי שם אדנ"י מכוסה, על כן ואל יחר אפך, כי רחמים גובר: וזהו סוד ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה, תקרובתא, כפירוש הזוהר (שם ריא.), שיהיה יהודה בחינת אריה מימין, לפני יוסף וקודם לבחינת שור דאיהו משמאלא, להתקשר ביסוד יוסף העולה עד הדעת (שם משפטים קי.), לקשר כל השלשה קשרים, הוי"ה אהי"ה חכמה ובינה, הוי"ה אלקים, הוי"ה אדנ"י, בבחינת הוי"ה קודם ולמעלה, שיהיה רחמים גובר. וזהו סוד המדרש תנחומא (ויגש ו) על הפסוק ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף וגו', ילמדנו כו' אין מברכין על ה"נר" (ירמוז לג' יחודים הנ"ל) עד שיאותו לאורו, בחינת רחמים הנקרא אור. וזהו סוד שם יהודה, אריה, א"ר י"ה, חכמה ובינה, מספרו גבור"ה, רמז להתכללות, והבן: ויגש אליו יהודה וגו' ידבר נא עבדך דבר ונוי [מד, יח]. לכאורה היה די באומרו ידבר נא עבדך באזני אדוני, דבר למה לי. גם אומרו כי כמוך כפרעה, עיין רש"י, והוה ליה למימר כי אתה כפרעה, ומה זה אומרו כמוך. ובמדרש (ב"ר צג, ה עה"פ עמוס ט, יג), ונגש חורש זה יהודה, בקוצר זה יוסף, שנאמר (לעיל לז, ז) והנה אנחנו מאלמים, ודורך ענבים זה יהודה, במשך הזרע זה יוסף, והטיפו ההרים עסיס אלו השבטים, עיי"ש. והוא צריך ביאור:
והנראה לי בזה בהקדם להבין מה דכתיב להלן (מו, ג-ד) ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה וגו', נראה בעליל שיעקב היה ירא מגלות מצרים, שלא יתערבו זרעו בגוים שטופי זימה ערות הארץ וילמדו ממעשיהם חלילה, לזה אמר לו השי"ת כי יהיה עמו שם וישמור אותו ואת זרעו לבל יתאחזו החיצונים בהם חלילה. וידוע (שער הכוונות, ענין יוה"כ דרוש ה עמ' רצג) כי שמירה מאחיזת החיצונים הוא משלשה מילואי אהי"ה, קס"א קנ"א קמ"ג העולה תנ"ה, כמנין חות"ם עם הכולל, כי במידי דצייר וחתום לית להו רשות (חולין קה ע"ב). וזהו שנאמר ו'יאמר א'נכי ה'אל א'לקי א'ביך א'ל ת'ירא מ'רדה הראשי תיבות עולה תנ"ה, חות"ם עם הכולל, וזה הוא שמירה כי לגוי גדול, היינו ישראל הנקראים גוי גדול כדכתיב (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול, אשימך שם בהיותך שם, וכמאמר המגיד (הגדה של פסח) ויהי שם לגוי גדול (שם כו, ה) מלמד שהיו בני ישראל מצוינים שם. ונראה לי שזה שאמר השי"ת ליעקב בפרשת ויצא (לעיל לא, ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ר"ל שם אהיה עמך לשמירה:
והנה, מבואר בלקוטי תורה להאר"י ז"ל פרשת וישב (עמ' קד) ופרשת ויחי (עמ' קטו), כי יוסף יסוד דכורא המחבר עם יסוד המלכות, ואז מתחברין בו כל המוחין שהם ד' הויו"ת העולים רל"ב, מלובשים בתוך נצח הוד יסוד דאימא, ג' שמות אהי"ה בג' מילואים העולים תנ"ה, סך תרפ"ז, כמנין פור"ת עם הכולל. וזהו שנאמר (להלן מט, כב) בן פור"ת עלי עי"ן, כלומר העי"ן אותיות של השמות העולים פור"ת עם הכולל. ואולי לכן שלח יוסף אל אביו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו (מגילה טז ע"ב), רמז לו להעי"ן אותיות של השמות הללו העולים יי"ן. והוא בא מהתחברות הוי"ה אהי"ה עם המילואים, על ידי הדעת, שהוא בחינת יסוד העליון כנודע (לקוטי תורה, פר' ויצא עמ' צג), וזה יין ישן ש"דעת זקנים" נוחה הימנו, והבן: ונראה לי שלכן היה במכוון הנפש הבאה לבית יעקב שבעים (להלן מו, כז), להורות שהעי"ן אותיות של השמות הגינו על עי"ן נפש של יעקב, וממילא כיון שהשרשים נשמרו בכח השמות הנ"ל, וכדאיתא בזוהר (שמות ד ע"ב) ואלה שמות וגו' הבאים מצרימה (שמות א, א), שמות הקדש ממש, עיי"ש, ממילא נשמרו גם הענפים יוצאי ירך של העי"ן נפש הללו, וזה היה הכל בכחו של יוסף, כאמור. וזהו שנאמר אל תירא מרדה מצרימה וגו' כי ויוסף ישית ידו על "עיניך", כלומר על עי"ן נפש הבא מצרימה, כי יוסף יגן עליהם בידו, בכח עי"ן אותיות של השמות הנ"ל (ואחד מהשומעים דברי אמר עוד רמז, כי י"ד במילואו יו"ד דל"ת עולה תנ"ד, כמנין חות"ם, וזה ישית "ידו" חות"ם י"ד, על "עיניך", העי"ן נפש). והיינו דכתיב למעלה פרשת וישב (לז, יז) שמעתי אומרים נלכה דתינה וילך יוסף וגו' וימצאם בדתן, לא דבר ריק הוא מה שמצאם במקום ששמו דתן, אלא להורות כי הקדים הקב"ה הרפואה למכה, ורגלי חסידיו זה יוסף ישמר (שמואל'א ב, ט), כדאיתא בזוהר וישב, ולכן היה שם המקום ההוא דת"ן, מנין חות"ם, למען יהיה חתום בחותם של השמות הנ"ל לבל ישלטו בו הן הנחשים ועקרבים שבבור, והן בהיותו נמכר לעבד. וזהו שנאמר נלכה דתינה, עולה "דתן" בצירוף "יה", על דרך (תהלים קכב, ד) שבטי י"ה עדות לישראל, הרומז לחכמה ובינה, הוי"ה אהי"ה, כי בכח זה נשמר כאמור, כי חכמה ובינה כחדא שריין (שם האזינו רצ ע"ב):
והנה, קיימא לן (שו"ע יו"ד סי' קיח ס"א) יין ובשר שהופקד ביד גוי צריך שני חותמות, חותם בתוך חותם. ואם כן כיון שיוסף נמכר לעבד למצרים, וכמו כן ישראל, היו צריכים שני חותמות לשמירה. והנה כמו כן למעלה יש חותם בתוך חותם, חותם א' הנעשה בנעילה ביום כיפור על ידי שלשה אהי"ה במילואים כנזכר לעיל, וחותם ב' הנעשה מהארת חותם הראשון, דהיינו מהמילואים של אהי"ה בלא הפשוטים, והוא נעשה בהושענא רבא. והנה מספר חותם הג' מילואים הנ"ל לבדם עולה שצ"ב, ועם ג' כוללים עולה שצ"ה, והוא סוד משנ"ה תורה שקורין בהושענא רבא, כמבואר בדברי האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין סוכות ריש דרוש ו):
ולפי זה נאמר שהיה ליוסף וכמו כן לישראל שני חותמות הללו. והיינו דכתיב ביוסף (לעיל מא, מג) וירכב אותו במרכבת ה"משנה" אשר לו, כלומר ליוסף, והוא חותם הב' האמור העולה משנ"ה. והיינו דכתיב ביוסף (שם לט, ב-ג) ויהי ה' את יוסף וגו' וכל אשר הוא עשה ה' מצליח, לרמז אותיות שניות של עש'ה יה'ו' מצ'ליח הנם שה"צ, שהם גימטריא משנ"ה, החותם השני. ובא הרמז באותיות השניות, כי הן מספר המילואים לבד מאותיות ראשונות של אהי"ה (וכיוצא בזה תמצא בשל"ה (פר' וישב, פרק תורה אור אות יא), מרמז ויש"ב (לעיל לז, א) על צרותיו של יעקב, באותיות שניות של יו'סף די'נה עש'ו לב'ן, עיין שם). נמצא היו ליוסף שני חותמות האמורים. והיינו דכתב בזוהר (וישב קפט.) על הפסוק ויהי ה' את יוסף [וגו'] וירא אדוניו כי ה' אתו, ולא יעזוב את חסידיו (חסדו) [חסידו] כתיב, לעולם נשמרו (תהלים לז, כח). לרמז כי השמירה יוצא מהפסוקים הללו, כאמור. ובאותן חותמות היה הגנה ושמירה לכל בני ישראל בהיותם במצרים עד עת בוא מועד הגאולה: ועל פי הדברים האלו נבוא לבאר המדרש שהתחלתי. כי מבואר במדרשים (ב"ר צג, ב) ובשל"ה (שם אות ז ואות ט) אשר מחלוקת יהודה והשבטים עם יוסף היתה על דבר המלוכה, כי חשדוהו כחולק חלילה על מלכות בית דוד. אבל האמת כי שניהם צדקו יחדיו, כי משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד, ומאת ה' היה להמליך את יוסף במצרים להיותו מרכבה לשכינה בחינת מלכות, למען יהיה לישראל קיום ועמידה בהיותם שם, ויוסף הצדיק בחינת יסוד, צינור המשפיע המלוכה לבית דוד. ובעת שמכרוהו ליוסף והתחיל להתנוצץ ענין מלכות בית יוסף, אז היה מעשה יהודה ותמר שממנו יצא חוטר מלכות בית דוד, וכדאיתא במדרש (שם פה, א) על הפסוק (לעיל לח, א) ויהי בעת ההוא וגו', והקב"ה עסיק ובורא אורו של משיח. אבל החילוק, כי המלוכה של יהודה היתה בהעלם דבר באתכסיא עד עת הגיע זמן מלכות בית דוד, אבל המלוכה של יוסף נצמח ונתגלה תיכף במצרים והוא יצא ראשונה למלוך. וזהו שאמר המדרש ונגש חורש זה יהודה, כמו החורש שכוונתו לזרוע זרע להוציא אל הפועל, כמו כן נדמה אז יהודה לחורש ענין מלכות בית דוד. בקוצר זה יוסף, כבר יצא מלכותו אל הפועל, כמו הקוצר:
ואמנם עוד דברים בגו מה שקרא ליוסף קוצר. כי החותם הראשון של אהי"ה במילואים ניתן ליעקב, שאמר לו הקב"ה שוב אל ארץ אבותיך [ולמולדתך] ואהיה עמך, להגן עליו בחותם של אהי"ה האמורים. והחותם הב', המילואים של שמות אהי"ה העולים משנ"ה עם ג' כוללים, ניתן ליוסף, כאמור וירכב אותו במרכבת ה"משנה" אשר לו, ליוסף עצמו. ועם כולל א' הכולל ג' מילואי שמות, עולה שצ"ו, מנין קוצ"ר הנכתב מלא בוא"ו. ושמא תאמר הלא צריך שני חותמות, לזה אמר (המדרש) שנאמר והנה אנחנו מאלמים וגו', ר"ל להא דכתיב שם והנה קמה אלומתי וגם נ'צבה ו'הנה ת'סבינה וגו', ראשי תיבות עולה תנ"ו, מנין חותם הראשון עם הכולל, הרי לך שני חותמות ביוסף. ואם תדקדק היטב במקרא קודש והנה אנחנו מאלמים וגו', תמצא בראשי תיבות הג' שמות שהם קס"א קנ"א קמ"ג, והבן:
וזהו שנאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, בי יש בחינת מלכות, שם אדנ"י, ידבר נא עבדך דב"ר, ראשי תיבות (תהלים כג, ה) ד'שנת ב'שמן ר'אשי (רומז למלך שנמשח בשמן (עי' הוריות יא ע"ב)), באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך כי (גם אני מלך) כמוך, (ואפילו) כפרעה. והן דברי המדרש ונגש חורש זה יהודה, מלך באתכסיא, בקוצר זה יוסף, כאמור:
ואמר עוד ודורך ענבים זה יהודה, במשך הזרע זה יוסף. ביאור הדברים, כי כתיב ביהודה (להלן מט, ח-יב) ידך בעורף אויביך וגו' כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה וגו', ויבואר על פי מה שכתב הלקוטי תורה פרשת תולדות (עמ' פד) סוד ענבי"ם, גימטריא ב' פעמים אלהי"ם, והם ב' עינים כוחות הדין, נצח הוד של "בינה" הנקרא (זוהר ויחי רכז ע"ב) אלקים חיים, לרמז אל ב' בחינות אלקים היוצאים משם, והם נעשים מוחין בזעיר אנפין, ונמשכו אל העינים של זעיר אנפין, עיי"ש. והנה בשם יהודה יש שם הוי"ה וד', והוא רומז לד' אותיות של אדנ"י, בהתחבר יחד הוי"ה אדנ"י, כאשר יהיה לעתיד ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), כי מלכות נקרא (זוהר משפטים צה.) עלמתא שפירתא דלית לה עיינין, רק עין אחת, בחינת ק"ל גימטריא עי"ן, חמשה גבורות (כמבואר בדרושי הצלם (עץ חיים, שער כה דרוש ב עמ' כ כלל יב) כי בדעת זעיר אנפין יש ב' פעמים עי"ן, חסד וגבורה, מנין ס"ר לראות (שמות ג, ד), אך בדעת נוקבא יש ק"ל גבורות לבד. ועיי"ש בהגה). ובהתחבר עם תפארת, חמשה חסדים העולים עי"ן, יש לה ב' עינים, כלולים מחסד וגבורה. וזהו שנאמר יהודה אתה וגו' ידך בעורף אויביך וגו' כבס ביין, רומז לדין (זוהר ויחי רלח.), לבושו, בחינת אדנ"י, דינא דמלכותא (שם משפטים קיח.), ובדם ענבי"ם סותה בחינת ב' אלקים. חכלילי עיני"ם מיין בחינת גבורה, ולבן שנים מחלב בחינת חסד (שם ויקרא ד.), והבן. ובזה תבין דברי הזוהר פרשת ויחי (רמ.) על הפסוק הזה, וסוף דבריו מלכא משיחא יחזי חידי לישראל, וכוליה דינא לעמין עכו"ם, עיין שם:
והיינו דכתיב בדוד (שמואל"א טז, יב) והוא אדמוני, רומז לבחינת אודם, בחינת דין, עם יפה עיני"ם, כי לעתיד יהיה ה' אחד, שמן ו"ה יהיה י"ה, מנין יהי"ה (לקוטי תורה, זכריה), ו"יהיה" עם אדנ"י עולה יפ"ה, וזה "יפה" עינים: וזהו שכתב רש"י ריש פרשת ויחי (להלן מז, כח) שפרשה זו סתומה שמשמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל, כי בזמן הגלות עת הגבורות הוא סתימת עיינין, כאמור בזוהר (תקוני זוהר, תקון כא, נ.) על הפסוק (לעיל כז, א) ותכהין עיניו מראות, ועל זה אנו מבקשים (שחרית לשני וחמישי) פקח עיניך וראה. ולעתיד כתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין, שיתחברו עי"ן חסדים בעי"ן גבורות וימתקו, אז (יראה) [יראו], כאשר היה על ידי עקידה דכתיב (לעיל כב, ח) אלקים יראה על ידי לעולה בני, עיין שם בדברי האר"י ז"ל (לקוטי תורה, פר' וירא עמ' עב) באורך: והנה, התמזגות והמתקת ה"ענבים" העולה ב' אלהי"ם, ימין ושמאל ב' עינים, הוא על ידי ב' שמות הוי"ה, ב' פעמים יב"ק העולה דר"ך, כאמור בדברי רבינו האר"י ז"ל (סידור, סדר יחודים מר"ח אלול, ח"ג מה ע"ב) על הפסוק (ישעיה מג, טז) הנותן בים דר"ך. וזה שנאמר בתמר (לעיל לח, יד) ותשב בפתח עינים (לפתח העינים) אשר על דר"ך תמנתה, בחינת ימין החסדים, כי מזה נצמח אורו של משיח שאז יהיה עין בעין יראו, כאמור:
וזהו שאמר המדרש ו"דרך" עולה ב' פעמים הוי"ה אלהי"ם, ענבי"ם כחות הדין, זה יהודה שנאמר (זכריה ט, יג) כי דרכתי לי יהודה "קשת", שיש בו ג' גוונין, ירוק חוור סומק, בחינת התמזגות חסד גבורה תפארת (זוהר וירא צח ע"ב). והנה עתה נקרא יוסף קוצר, רומז שמידו שמירה של חותם ב' העולה משנ"ה עם הכולל, כמנין קוצ"ר, ולעתיד יהיה יהודה דר"ך ענבי"ם, עולה שצ"ו, כי הוא יהיה הקוצר ו"משנה" למלך. וזהו שאמר הכתוב (בזכריה ט' (י-יג)) והכרתי רכב מאפרים וגו' הבא מזרע יוסף, רומז למה שנאמר ביוסף וירכב אותו במרכבת המשנה, כי אם מגיד "משנה" החותם העולה משנ"ה אשיב לך ליהודה, כי דרכתי לי יהודה קשת, ג' גוונין, ויהיה יהודה דר"ך ענבי"ם, מנין קוצ"ר, מנין משנ"ה עם הכולל, כאמור: במשך הזרע זה יוסף, כי מבואר במדרש פרשת אמור (ויק"ר ל, י) ענין הארבעה מינים שבלולב, פרי עץ הדר זה אברהם, כפות תמרים זה יצחק, ענף עץ עבות זה יעקב, ערבי נחל זה יוסף. שהערבה גדלה על הנחל, והנהר בחינת יוסף (זוהר מקץ קצג ע"ב), ו"ערבה" גימטריא זר"ע, עיין בכוונות הושענא רבא (ח"ג קיב.) בענין חביטת חמשה בדי ערב"ה גימטריא זר"ע, עיין שם. וזה סוד שאמר (להלן מז, כג) ה"א לכם זרע. ואז יטיפו ההרים עסיס, כי מבואר בדרוש רבינו יוסף מערבי (פרי עץ חיים, שער הלולב פ"ג עמ' תרלד) כי ערב"ה הוא ע"ב ה"ר, החסדים של ע"ב ממתיקים לגבורות שהם ה"ר, רבוע אלקים העולה רי"ש עם ה"א אותיות, סך הכל ה"ר. וזה הכל בכחו של יוסף. והטיפו ההרים עסיס אלו השבטים, י"ב גבולי אלכסון שיש בהם בחינות ימין ושמאל כנודע (עץ חיים, שער ה פ"ז), כי ימתקו הגבורות העולה הר בע"ב של חסד. והבן הרמוזות, כי הוא פלא בעזה"י:
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וגו' [מה, א]. עיין רש"י ורמב"ן. גם להבין מה שכפל שם "איש" פעמים. והנראה לי בזה, על פי מה דכתיב לעיל פרשת וישב (לז, טו-יח) וימצאהו איש וגו' ויאמר האיש נסעו מזה, פירש רש"י מן האחוה, כי שמעתי אומרים נלכה דתינה, פירש רש"י לבקש לך נכלי דתות שימיתוך, ולפי פשוטו שם מקום הוא. ופירש הרמב"ן (לז, יז) שהאיש גבריאל אמר לו מלתא דמשתמע לתרי אפי, ויוסף לא הבין הנסתר בו, רק הנגלה בו כפשוטו. וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן, כלומר שמצאם כאשר אמר לו שמבקשין עליו נכלי דתות, והיינו דכתיב ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו וגו':
והנה, על גוף המעשה שעשו ליוסף בבואו לגבולם אין זה חידוש, לאשר היו שונאים אותו בשביל שהביא דבתם רעה אל אביהם, והרי כתיב (שמואל א' כ"ד (יס)) וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה וגו'. אבל העיקר מה שהרע ליוסף הוא מה שמקודם בואו הלכו לבקש לו נכלי דתות, כאשר העיד האיש שזממו כליותם ומחשבותם זמן זמנים טובא להמיתו, ובעת שם אל לבו ענין זה לא היה יכול לסובלו למחול להם. וזהו שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק (לסבול) לכל הנצבים עליו, קאי על אחיו שהיו נצבים לריב עליו בענין הקיום וההתמדה כמה ימים (כמו שפירש המורה (ח"א) פרק ט"ו שורש נצב). ועת רצה להתפייס עמהם ביקש לבל יזכר ובל יפקד זה מאומה בלבו, על כן ויקרא (אל השמים מעל) הוציאו כל איש מעלי, הכוונה להוציא מלבו כל מה שאמר לו האיש הידוע. עוד נתכוון, כי היה מסופק אם היה איש או מלאך, על כן אמר כל איש, כלומר יהיה מי שיהיה, איש או מלאך. ועל זה אמר שנעשה קריאתו ובקשתו ולא עמד "איש" אתו בלבבו בהתודע יוסף אל אחיו, כי היה לבבו שלם ונאמן עמהם:
ועל דרך רמז יאמר ולא יכול יוסף וגו' [מה, א-ב]. על פי מה שכתב בספר נועם מגדים פרשת האזינו (ד"ה עוד) לפרש עין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג), כי צריך האדם להסתיר מעשיו מבני אדם, כדכתיב (מיכה ו, ח) והצנע לכת וגו', אפילו במה שדרכו לעשות בפרהסיא צריך שיעשנה בצנעה אם אפשר (סוכה מט ע"ב), למען יהיה כוונתו זכה וצלולה בלתי לה' לבדו, לא להתפאר בפני בני אדם. ואמנם צדיק הדור לפעמים צריך שיעבוד עבודתו בעמדו בתפלה ובתורת ה' להורות לעם ה' דרכי ה' ולבשר צדק בקהל רב, אזי ידאג איך ינצל ממחשבות זרות ופניות בלתי רצויות, והבא לטהר מסייעין לו (שבת קד.), הגם שהוא ברבים ידמה לו כאלו אין רואהו זולתי ה'. וזהו שנאמר עין לא ראתה אלקים זולתך, כלומר שיהיה נדמה לצדיק כאלו אין רואהו זולת ה', יעשה למחכה לו. וזהו שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו, כאלו ישב בדד אפילו בהיותו בתוך רבים, על כן ואין עמו אל נכר, היינו פניות שלא לשמה, ע"כ דבריו ביתר ביאור:
וזהו שנאמר ולא יכול יוסף (הצדיק המשפיע שפע חכמה) להתאפק (אם שרצה להתאפק מלהתפלל ולומר תורה ברבים), לכל הנצבים עליו, היינו מכח הנצבים עליו לשאוב ממעיני חכמתו ומבקשים לשמוע קול תפלתו. ויקרא כלומר ויתפלל הוציאו כל איש מעלי, שיוציאו כל איש מלבו, שידמה לו שאין רואה. והושיע לו ה' שבא למדרגה זו ולא עמד איש אתו (בקרב לבו) בהתודע יוסף אל אחיו בדברים שבלבו ונכנסים ללב, וכמו שפירשו המוציא מחבירו ומעורר לבבו, עליו הראיה (בבא קמא מו.), והבן. והמופת לזה, שהרי ויתן את קולו בבכי (אל ה'), וישמעו מצרים וישמע בית פרעה, שנכנס בלבם, כל שכן בלב הישראלי, ומזה עליו הראיה שהיה לבו נכון, והבן: ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. (יש לדקדק דלכאורה אמרו מעלי, ואמרו אתו, שפת יתר). ויאמר וגו' אני יוסף וגו' ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו [מה, א-ד]. (ממנו הוה ליה לומר): נראה לי לפרש, כי הנה כתיב למעלה (לז, ג) וישראל אהב את יוסף כי בן זקנים הוא לו, שהיה זיו איקונין דומה לו (ב"ר פד, ח). ופירש השל"ה (פר' וישב, פרק תורה אור אות ב) כי שופריה דיעקב מעין שופרא דאדם קדמאה (בבא מציעא פד.) קודם החטא, כתנות "אור" בא' (זוהר בראשית לו ע"ב), וכן ניתן אותו אור ליוסף. וזהו שאמרו "זיו" איקונין דומה לו. וזהו שנאמר ועשה לו כתונת פסים, היינו כתנות "אור" באל"ף. ולפי זה איך לא הכירוהו על ידי זיו אור פניו, הלא מצינו גבי משה דכתיב (שמות לד, כט) כי קרן אור פניו, ומבואר בזוהר בראשית (לא ע"ב) שזה מבחינת כתנות אור בא', וכתיב ביה (שם, ל) וייראו מגשת אליו, אם כן כמו כן היה להם להשבטים לירא ולפחד לגשת אל יוסף מחמת קירון אור פניו ועל ידי זה עצמו היה להם להכירו, ואיך היה מה דכתיב (לעיל מב, ז) ויתנכר אליהם: אבל הענין, כי גם במלאכים מצינו כשבאים לעולם הזה מתלבשים בדמות איש גשמי, כדכתיב באברהם (שם יח, ב) והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וביעקב (שם לב, כה) ויאבק איש עמו, וכן ביהושע (יהושע ה, יג), ולא ניכר שום זיו ואור שעל פניהם. ולדעתי זה ענין שנאמר במשה (שמות לד, לג) ויתן על פניו מסוה, היינו לבוש של איש גשמי. וכמו כן עשה יוסף, שפשט אור פניו ונתן על פניו מסוה פני איש גשמי לבל יכירוהו:
ואמנם עתה כשרצה שיכירוהו, הסיר מעליו הלבוש של איש גשמי, וקרן אור פניו. והנה זה האור הוא מכח הנשמה שהוא חיותו של אדם, כדכתיב (לעיל ב, יט) נפש חיה הוא שמו, כידוע מפי ספרים. וזהו שנאמר ויקרא הוציאו כל איש "מעלי" כמשמעו, ושם רמז להוציא כל בחינת אישיית מעל עצמו, ולא עמד "איש אתו" דייקא, שלא עמד ענין איש גשמי עמו, כלומר עם עצמותו, בהתודע יוסף אל אחיו. ויאמר וגו' אני יוסף, זכר שמו שורש נשמתו, אז הפשיט גשמיותו מעליו וקרן אור פניו, ועל כן ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו "מפניו", מפניו ממש, מהדר זיו אורו. אחר זה ויאמר יוסף וגו' גשו נא אלי ויגשו, ופירש רש"י הראה להם שהוא מהול, נמצא הראה להם שיכירוהו בין מצד הנשמה ובין מצד הגוף שהוא מהול, וזהו שנאמר ויאמר אני יוסף (מצד הנשמה), אחיכם (מצד הגוף), אשר מכרתם אותי מצרימה, בכל זה לא שניתי וטעמי לא פג. וזהו שנאמר להלן (מה, יג) והגדתם לאבי את כל "כבודי" במצרים, אור נשמתי הנקרא כבוד (כדכתיב עורה כבודי (תהלים נז, ט), למען יזמרך כבוד (שם ל, יג)), ואת כל אשר ראיתם מצד הגוף, היינו שהוא מהול, ונכון: ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו [מח, ד]. יש לרמז על פי המבואר בספרים הק' על פי מה שפירש רש"י (להלן מו, כט) שיוסף נפל על צואר יעקב ויבך, אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף, ואמרו ז"ל (מדרש אגדה שם) שהיה קורא את שמע. וידוע כי אחר קריאת שמע תפלה, ובודאי היה יעקב תיכף מתפלל וסמך גאולה לתפלה, ואחר כך הוא ענין נפילת אפים שמוסר עצמו למיתה. וזהו שנאמר (מו, ל) ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם, הוא ענין נפילת אפים, כי איתא בשלחן ערוך (או"ח סי' קלא ס"ב בהגה) שאין ליפול על פניו רק במקום שיש ספר תורה, ויוסף הוא בחינת ספר תורה (זוהר משפטים קטז.), וזהו שאמר אמותה הפעם דייקא אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, בחינת יסוד צדיק הנקרא חי (שם עקב רעג ע"ב), ע"כ (דבריו) [דבריהם] ז"ל: וידוע שענין נפילת אפים הוא להעלות הניצוצות הקדושים מעמקי הסטרא אחרא (שער הכוונות, ענין נפילת אפים דרוש ב עמ' שד), חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו). ולזה צריך מסירת נפש. וזה היה ענין ירידה למצרים, להעלות משם הניצוצות הקדושים שהיו שם (שער הכוונות, ענין הפסח דרוש א עמ' קלז-קלח). וזה היה על ידי יוסף, כדכתיב (לעיל מא, מט) ויצבור יוסף "בר", היינו ר"ב ניצוצות הקדושים, ומשה העלה אותן כדכתיב (שמות יב, לח) וגם ערב "רב" עלה אתם (מגלה עמוקות, אופן נח). וזהו שאמר גשו נ"א, ראשי תיבות נ'פילת א'פים, אלי דייקא, בחינת ספר תורה, למען להעלות הניצוצות הקדושים. והיינו ענין ירידתן למצרים, שזה ענין נפילת אפים, והיינו ויגשו, והבן:
עוד ירמוז למה שאמרו חז"ל (ברכות ד ע"ב) מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי, מפני שיש בה מפלת שונאי ישראל, שנאמר (עמוס ה, ב) נפלה כו'. אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, שנאמר (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים. ושמעתי בשם הרב הצדיק הק' ממעזבוז זצוק"ל שזה שאמרו חז"ל (תענית כו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר ב"אב", ר"ל כחמשה עשר באל"ף בי"ת, והוא אות סמ"ך שהוא אות ט"ו באל"ף בי"ת, שהיא סמיכה לנופלים. ואמרתי (פר' שמות ד"ה והנה) הטעם למה אות זה הוא הסומך (מלבד הפשוט ששמו מורה על זה, הוא על פי) המבואר במדרש שמות (ש"ר א, ה) שכל השבטים שמם מרמז על הגאולה שהיה ממצרים, ויוסף מרומז על גאולה העתידה, שיהיה על ידי מדת יסוד צדיק, כדכתיב (רות ג, יג) אם יגאלך "טוב", רומז ליסוד הנקרא טוב (זוהר בהר קי ע"ב), וזה בחינת יוסף מדת יסוד. וידוע כי הוא עולה ששה הויו"ת (עץ חיים, שער לג פ"ה), וכל הוי"ה כלול מעשר ספירות (תקוני זוהר, תקון מב, פב.). וכל זה נרמז יוס"ף בראשי תיבות ו'א"ו פ'עמים י'ו"ד (עולה) ס'מ"ך, והוא הסומך לאות נו"ן מנפילתה. וזהו שאמר גשו נ"א, ראשי תיבות א'ות נ'ו"ן, אלי בחינת סמ"ך, כנרמז בשמו יוסף, ויגשו:
וזהו שנאמר (לעיל מד, יח) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר "נא", כי עד עתה בזמן הגלות נחסר אות נ' מאשרי מפני שיש בה מפלת כו', ויוסף הוא הסומך לאות נו"ן, וזה ויגש אליו דייקא, ויאמר ידבר נ"א, ראשי תיבות א'ות נ'ו"ן, על ידי סומך ה' לכל הנופלים, על ידי בחינת יוסף, כאמור. וזהו שאמר משה (דברים ג, כה) אעברה נ"א, ראשי תיבות א'ות נ'ו"ן, ואז ואראה את הארץ על ידי אות סמ"ך הסומך, והבן. וזהו שאמר דוד (תהלים קיח, כה) אנא ה' הושיעה נ"א, א'ות נ'ו"ן: ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם וגו' כי למחיה וגו' וישלחני וגו' לשום לכם שארית בארץ [מה, ה-ז]. והוא לכאורה כפל הענין במלות שונות. והנראה לי, כי יש להבין מפני מה תחלה לעבד נמכר יוסף בטרם נעשה מלך ומושל. אבל הענין על פי דכתיב (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה, ופירשו בו, כמו גרעין תבואה לא נצמח בלתי אחר שנעשה כלה ואבד בקרקע, ופושט צורה ולובש צורה, כי צריך העדר קודם להויה, כמו כן היו ישראל במצרים בכור הברזל בקרב גוי כאלו ח"ו כלה ואבד, אחר כך לבשו צורה ונעשו לגוי קדוש לקבל התורה. כמו כן היה זה הענין בעצמו ביוסף, טרם צמח גדולתו ומלכותו לעבד נמכר, אחר כך נעשה מלך:
וכבר כתב הרמב"ן פרשת לך (לעיל יב, ו) כי צריך פועל דמיוני על ענין העתיד לבא. ולקיחת שרה לפרעה (שם, טו), וכמו כן ואברם כבד מאד במקנה בכסף וכו' (שם יג, ב) בצאתו ממצרים, היה פועל דמיוני על העתיד שעתידין ישראל להיות עבדים לפרעה ולצאת משם בכסף וזהב. כמו כן היה ענין יוסף פועל דמיוני על העתיד, שכן עתידין ישראל לעבוד ולהמכר במצרים ולהיות לגוי גדול ולצאת משם. וזהו שאמר יוסף ועתה אל תעצבו על של עתה כי מכרתם אותי הנה. ואל יחר בעיניכם, על ראות עיניכם העתיד, היינו הגלות. ועל של עתה אמר להם כי למחיה שלחני וגו', ועל העתיד אמר וישלחני אלקים לפניכם קודם לכם, להיות פועל דמיוני לשום לכם שארית בארץ, כגרעין הנשאר בארץ שעל ידי זה יתגדל ולובש צורה להיות לכם לפליטה גדולה:
ואולם עוד חש שמא יתעצבו אולי נתקלקל שם ונתערב ולמד ממעשיהם ח"ו, ערות הארץ שטופי זמה, ופגם ח"ו באות ברית קודש, ולזה אמר להם גשו נא אלי, שהראה להם שהוא מהול, כפירוש רש"י, והכוונה בזה ששמר אות ברית קודש, כמו שפירשו המפורשים (זוהר לך צג ע"ב). והראיה לזה, והנה עיניכם רואות וגו' כי פי המדבר אליכם, יובן על פי מה שפירש הק' מה"ר צבי הירש זצוק"ל מזידיטשוב חכם אינו מדבר, פירוש שאינו בגדר מדבר כלל, רק בגדר חי, בפני מי שגדול ממנו (אבות פ"ה מ"ז). וזהו שאמר כי עיניכם רואות וגו' כי פי המדבר, פירוש של גדר מדבר, אליכם אם שאתם גדולים קדושים וטהורים, ואם ח"ו פגמתי באות ברית קודש לא היה פי בגדר מדבר נגד הגדולים ממני, והבן:
וזהו שנאמר (מה, ג) ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. הדקדוקים רבו. ויתבאר על פי מה שכתבתי לעיל שבא להורות להם שעודנו בצדקו, אם שהיה במצרים ערות הארץ עם כל זה שמר אות ברית קודש. והמופת לזה, ממה שעוד צלם אלקים עליו, וזיו איקונין שלו דומה ליעקב (ב"ר פד, ח), וכבר אמרו (סנהדרין לח ע"ב) אין חיה רעה (הידוע) שולטת באדם (בלילה) אלא אם כן נדמה לה כבהמה, ולא בצלם אלקים. וזהו שנאמר ולא יכלו אחיו לענות "אותו", אודות אות ברית קודש שלו, כי נבהלו מפניו דייקא, מפני צלם אלקים שבפניו, ומזה ידעו כי עודנו בצדקתו:
אחר כך רצה להודיעם הטעם שלמחיה שלחני אלקים והוא המכלכל ומשביר לכל, על פי מה שכתב הנועם מגדים, וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח, כז), כי אמרו (כתובות מז ע"ב), שארה (שמות כא, י) אלו מזונות, כי המזונות לפי ערך ענוה שבו שנעשה כעפר לכל, ע"כ דבריו. ומזה נראה לי שלכך אמרו שארה אלו מזונות, על דרך לשארית נחלתו (מיכה ז, יח), למי שמשים עצמו כשירים (ראש השנה יז ע"ב). וזהו שאמרו שארה, מי שהוא בחינת שאר שירים, מזה נשפע לו מזונות. והיינו דכתיב (שמות טז, טו) ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, הכנת מזון (רש"י שם), כי לא ידעו מה הוא, שכולם לא ידעו איש את עצמו מה הוא. על כן יוסף שהיה קוטנן של שבטים ועניו, זכה לכלכל כל בית אביו ואחיו. ומהאי טעמא גופיה היה המן בזכות משה (תענית ט.), שהיה ענו מאד וגו' (במדבר יב, ג), ומשה ויוסף כחדא אזלין (זוהר בראשית כא ע"ב):
והנה, דרך העני מתייחס שהוא קרובו של עשיר, כדאיתא במדרש (ד"ר ב, טו) על הפסוק (דברים ד, ז) אשר לו אלקים קרובים אליו. ולכך אמר יוסף אני יוסף אחיכם דייקא, שאני מתייחס במח שאני אחיכם וקרוביכם, אשר מכרתם אותי הנה, כלומר שאני בשפלותי וקטנותי, כמאז בעת מכרתם אותי הנה כמו כן עתה, ולא גבה לבי כלל במה שרוח המושל עלה עלי, על כן ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה וגו' לשום (אותי) לכם שארית בארץ, כדבר הנשאר בחינת שירים, על ידי זה להחיות לכם וגו', והבן: עוד ירמוז לשוס לכם שארית וגו' [מה, ז]. על פי דכתיב (לעיל א, א) בראשית וגו', ואיתא בספר נחל קדומים (פר' בראשית אות ד) בשם הקדמונים, "בראשית" אותיות "בשארית". וצריך ביאור. ונראה לי על פי מה שכתבו חכמי האמת כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, כביכול צמצם את עצמו ונשאר מקום פנוי באמצע, ואותו מקום נקרא טהירו עילאה, ושם נשאר רשימו דקדושה, כי יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, ומאותו רשימו דקדושה הנשאר שם, זה היה עיקר ושורש לבריאת העולמות, עיין בעץ חיים (שער א ענף ב עמ' כז) ובשערי גן עדן (אורח צדיקים פתח ג). וזהו בשארית, היינו בבחינת שארית ושירים דקדושה הוא הטהירו, שם ברא וגו': וזהו שאמרו ז"ל (ראש השנה יז ע"ב), ועובר על פשע לשארית נחלתו (מיכה ז, יח), למי שמשים עצמו כשירים. הכוונה בזה, לדעת לבל יתייאש האדם לומר הלא הרביתי לפשוע, כזאת וכזאת עשיתי והקדושה נסתלק ממני ואיך אוכל לשוב ולעלות, אך יאמר כי עם כל זה נשאר אצלי רשימו דקדושה, הוא קול דודי הדופק בעמקי לבבי לשוב, ומזה הרשימו יכול לחדש את עצמו ועולמו. כי האדם עולם קטן (תנחומא פקודי ג), לשוב לתקן עצמו לעלות למקורו מקור הקדושה אשר משם נחצב. וזה למי שמשים עצמו כשירים, היינו כשירים הנשאר בו, כמו שמשירים נברא כל העולם, והבן. וזה ירמוז (מלכים - ב ד, ז) ואת ובניך תחיי בנותר, היינו בנותר בך מהקדושה: וכן היה ענין יוסף, שבא למצרים להשרות שם בחינת קדושה, ואם כי וימת יוסף וכל אחיו, עם כל זה ובני ישראל פרו וגו' וירבו וגו' (שמות א, ו-ז), ונשאר שם רשימו דקדושה להחיות שם נפשות ישראל בהיותם במצרים להיות גדורים מעריות, לבל ישתקעו ח"ו שם ויוכלו לעלות. וזהו וישלחני וגו' לשום (אותי) לכם "שארית" בארץ רשימו דקדושה להחיות לכם וגו', וכמו בשארית הנ"ל נברא העולם, והבן. וזהו שאמר הכתוב (לעיל ז, כג) וישאר אך נח ואשר אתו, והבן:
ומזה נראה לי שזה שכותבין בתנאים המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית כו'. כי התנאים הם רשימו להנשואין של אחר כך, וראשית הנשואין והרשימו נקרא שארית, על שם הרשימו וטהירו שהוא שארית קדושת אין סוף ב"ה וראשית בריאת עולם. וזה המגיד מ"ראשית" אחרית יתן שם טוב ו"שארית" לאלה דברי התנאים. וזהו (דברים כח, יא) והותירך ה' לטובה בפרי בטנך, הכוונה, שאתה תהא נותר ושארית רשימו לפרי בטנך, ור"ל שזה יהא ניכר על ידי פרי בטנך, והבן. או יאמר, שאתה תהא בחינת נותר ושירים הטפל נגד פרי בטנך, והם יהיו העיקר, וגדולים ממך, והבן: או יאמר ואל יחר בעיניכם וגו' לשוס לכם שארית בארץ [מה, ד-ז]. על פי דאיתא באדרא (זוהר) נשא דף קכ"ט (ע"ב) עינא דרישא לית כסותא על עינא וכו', כל שכן עתיקא דעתיקי דאיהו משגח לכולא, הדא הוא דכתיב (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום וגו'. כתיב (שם לג, יח) עין ה' אל יראיו, וכתיב (זכריה ד, י) עיני ה'. לא קשיא, הא בזעיר אנפין הא באריך אנפין [כו']. (שם קל.) על האי כתיב (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, לכלא. ותאנא לית (נהורא) [נהירו] לעינא תתאה לאסתחאה מאדמימותא בר כד אתחזי מהאי נהורא חוורא דעינא עלאה דאקרי טוב עין כו'. מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא, משום דזכה לאשתגחא בעינא טבא עלאה, דכתיב (להלן מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי "עין", וכתיב טוב עין הוא יבורך, מאי טעמא כי נתן מלחמו לדל, ע"כ לשונו לעניננו:
ובזה נפתח לבנו להבין ענין שבא יוסף למצרים קודם כל בית אביו ואחיו, כי הקדים הקב"ה הרפואה להמתיק תוקפא דדינא קשיא, על ידי יוסף המושגח מעינא חדא דכלא ימינא בחינת עתיק. וזה שאמר למעלה (לז, ג) וישראל אהב את יוסף כי בן "זקנים" הוא לו, זקן מלא רחמים:
וזהו שנאמר (שם, ד) וישנאו אותו, ואיתא במדרש (ב"ר פד, ח) למה, כדי שיקרע את הים לפניהם. ור"ל, כדאיתא בזוהר בשלח (נב ע"ב) בעתיקא תליא, וכדכתיב (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום "ההוא". ופירש רבינו הקדוש בעטרת צבי (שם ד"ה אמנם האיר) דהיינו עתיקא, כדאיתא בזוהר שלח (קעא.) ההו"א (זכריה יד, ח), "ה' הוא", סופא דכל דרגין דאיהו שירותא וכלא חד. והיינו מלכות דאדם קדמאה, עתיק דאצילות, עיי"ש. ובחינה זו נתגלה בזכות יוסף, טוב עין. והיינו שאמר יהודא ליוסף (לעיל מד, כא) ותאמר אל עבדיך וגו' ואשימה עיני עליו, לא אמר עיני כי אם עיני לשון יחיד, לרמז על עינא חדא דיליה:
וזהו שנאמר כאן אני יוסף וגו' ועתה אל תעצבו כי מכחי וזכותי, ואל יחר "בעיניכם" בבחינת זעיר שבו ב' עינים ימין ושמאל שאתם מושגחים משם, כי עינא דלתתא יתחזר לחוורא וימינא מבחינת טוב "עין", ומאי טעמא, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם, ועל דרך כי מלחמו נתן לדל. והענין, כמו שאמרו (רש"י לעיל יח, טז) שגדול כח מתנת עניים שמהפך מדת הדין לרחמים, וזהו שאמר וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם "שארית" בארץ, היינו עתיק, שהוא שארית וסוף ממה שלמעלה, וראשית למה שלמטה, על כן "שארית" אותיות "ראשית". וזהו שנאמר (לעיל א, א) בראשית, "בראשית" אותיותיו "בשארית" (נחל קדומים, פר' בראשית אות ד), היינו בבחינת עתיק, שהוא נקרא היולי, שהוא שארית וראשית, ברא וגו'. ועיין בעץ חיים שער אבי"ע (שער מב) פרק א' (עמ' רצח), ובמה שכתבתי בזה סוף פרשת ברכה (ד"ה וידוע) אות ט"ו:
והקול נשמע בית פרעה וגו' [מה, טז]. במדרש (ב"ר צד, א), אחת היא יונתי [תמתי] זה אברהם, שנאמר (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם. אחת היא לאמה זה יצחק, שהיה יחיד לאמו. ברה היא ליולדתה זה יעקב, שהיה ברור ליולדתו שהוא צדיק. ראוה בנות ויאשרוה אלו השבטים, והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף. מלכות ופילגשים ויהללוה (שיר השירים ו, ט) זה יוסף, שנאמר (לעיל מא, לח) ויאמר פרעה [וגו'] הנמצא כזה כו'. וצריך ביאור:
והנראה לי בהקדם לפרש גם הא דאיתא במדרש לעיל (ב"ר צג, ב), ויגש אליו יהודה, (כי) אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף, ורוח לא יבא ביניהם (איוב מא, ח) אלו השבטים. והוא משולל הבנה:
אבל נראה לי ביאור הדברים, דיש להבין מה דכתיב אחד היה אברהם. והענין, כי צריך האדם לדעת כי כל מה שברא הבורא ב"ה לא ברא אלא לכבודו (אבות פ"ו מי"א). וזה י'סוד ה'כל ו'שורש ה'עבודה שלא ידרוש האדם שום דבר לכבוד עצמו, ולא ירצה בשום דבר בזה או בזה לצורך עצמו, כי אם למען על ידי זה יתגדל כבודו יתברך שמו לעד. וזהו שאמר דוד בלשון קצר (תהלים כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' וגו' שבתי בבית ה', כלומר כל שאלתי ובקשתי לא היה תכליתו כי אם בקשה אחת והוא למען שבתי בבית ה' וגו', על דרך שאמר החכם הצילני מפיזור נפש, שלא ארצה בזה ובזה. כי הרבה רצונות לאדם אם רוצה לצורך עצמו, ממון וכבוד ובנים והשקט ומנוחה ושלוה ולבושי יקר, וכדומה כהנה וכהנה. אבל בכל אלו לא ירצה כי אם רצון אחד, והוא לעבוד על ידי זה הבורא יתברך שמו ויתגדל כבודו בעולם, ואם כך הוא, חזרו כולן לרצון אחד ומבוקש אחד. וזה על דרך מה שכתב הרמב"ם במורה בסוף חלק ג' (פנ"א בהערה) וז"ל בקצרה, כי אלו הארבעה, ר"ל האבות ומשה רבינו ע"ה, התבאר בהם מן ההתאחדות בשם. שהיו מתעסקין בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד, וכשהיו עושים המעשה ההם לא היו עושים אלא באבריהם לבד, ודעותם ולבותם לא יסירו מלפני השם. ומפני זה היתה השגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם במרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, מפני שתכלית כוונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל השי"ת (קרבת) [קרבה] גדול[ה], ולהמציא אומה שתדע השם ותעבדהו, ע"כ דבריו לעניננו:
וזהו שנאמר אחד היה אברהם, שלא היה לבו חלוק בפיזור נפש ורצונות הרבה, כי אם כולו שב לרצון אחד, והוא להתקרב אליו יתברך שמו ולהודיע טבעו בעולם, למען יתגדל כבודו יתברך כאמור, על כן היה השגחתו יתברך עליו עד שבא ויירש את הארץ: ובהיות האדם במדרגה זו, אז סרה מאתו שום תלונה ושום קנאה, על דרך משל כי אם ירצה אדם בכבוד לצורך עצמו וכמו כן חברו ירצה בכבוד לצורך עצמו, אז מתקנאים ומתקוטטים זה עם זה לאמר לי יאתה המלוכה, אבל אם כל אחד ואחד אינו רוצה בכבוד לצורך עצמו רק למען למלא רצונו יתברך שמו בזה שעל ידי זה יתגדל כבוד שמים בעולם, אם כן כיון שתכלית כוונתו של כל אחד ואחד רק להפק רצונו וכבודו יתברך שמו, אם כן אם רואה כי מאת ה' היה הדבר הזה לחלוק כבוד לחברו שיתגדל על ידי חברו כבוד שמים בעולם, לא איכפת ליה כלל, כיון שביטל כל הרצונות שבו ואין בו רק רצון אחד והוא למלא רצונו יתברך שמו, אם כן הוא רוצה במה שרוצה השי"ת, ומה לו אם נתגדל כבוד השם על ידו או על ידי חברו. והנה בתחלה היו השבטים שונאים את יוסף בשביל החלום, שאמרו לו (לעיל לז, ח) המלך תמלך, מפני שנדמה להם שרוצה המלוכה לכבוד עצמו, וחולק על מלכות בית דוד הבא מיהודה. ואחר כך נתודע כי מאת ה' היה הדבר הזה, כי שניהם מלכים, ובתחלה צריך שיהא המלוכה ליוסף משיח בן יוסף ואחר כך ליהודה משיח בן דוד, וכל אחד ואחד אינו רוצה בכבוד עצמו כי אם למלא רצונו לכבודו יתברך שמו, כי כל אחד ואחד בטל רצונו לרצון אחד עד שנקרא אחד כמו שנאמר באברהם אחד היה אברהם. וזהו שאמר המדרש כי אחד באחד זה יהודה ויוסף, שכל אחד נקרא אחד לפי שאין בו רק רצון אחד, לכך יגשו, כי יהודה לא יקנא את יוסף ויוסף את יהודה, כי כל אחד לא למענו כי אם למען כבוד השם, ועל כן רוח הפיזור לא יבא ביניהם אלו השבטים, כי כולן חנו בלב אחד אליו יתברך שמו, וסרה קנאתם ושנאתם מלבותם:
וזהו שאמרו "אחת" היא יונתי זה אברהם, שנקרא אחד מטעם ששב לייחד לבבו ורצונו לרצון אחד, אליו יתברך שמו. אחת היא לאמה זה יצחק, נקרא גם כן אחת, מטעם הנ"ל. ברה היא זה יעקב, שהיה גם כן נקרא אחד ברצון אחד ליולדתה, כלומר אם כי לעין הראות רצה בברכה שביקש אביו לברך את עשו, ויש לחוש שמא היה כוונתו לצורך עצמו, אבל ברור ליולדתו שהיה צדיק ולא חפץ בברכה כלל, כי אם למען למלא רצונה שאמרה לו (שם כז, יג) אך שמע בקולי וגו'. וכבר כתיב (שם לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לו (ב"ר פד, ח), ממילא גם יוסף היה בבחינה זו ולא חפץ למלוך כי אם למלא רצונו יתברך שמו להחיות עם רב. וכמו כן גם השבטים היו בבחינה זו, ומפני זה, אם שעתה נודע להם שיוסף מלך, סרה קנאתם ולא היה בלבם עליו כלום, וכדאיתא במדרש (שם צג, ט) ראיה לזה ממה שאמר (מה, א) הוציאו כל איש [מעלי] ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, וזה מפני שידע שלבם שלם עמו ולא חש שמא יבעטו בו, עיי"ש. וזהו שאמרו ראוה בנות ויאשרוה אלו השבטים שנאמר והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף, כלומר אחיו ורעיו ואוהביו. מלכות ופילגשים ויהללוה זה יוסף, כלומר אלו היו אנשים המוני עם מהללים אותו אין זה דבר חידוש, כי כלום אינו מתקנא אלא חכם בחכם מלך במלך (עבודה זרה נה.) ולא איש המוני, אבל ממה שאתה רואה כי מלכות ופילגשים ויהללוה זה יוסף שנאמר ויאמר פרעה הנמצא כזה, (מזה מוכח שהיה) איש אשר רוח אלקים בו, שהיה רק רצון אחד, רצון אלקים בו (כי רוח לשון רצון, כמו (משלי א, כג) אביעה לכם רוחי), וגם הוא אחד היה, כדכתיב אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף, כנזכר לעיל: עוד יתכן כי יתכוון המדרש (ב"ר צד, א), אחת היא יונתי (שיר השירים ו, ט) זה אברהם, שהיה עובד מאהבה, כיונה שמשעה שמכרת את בת זוגה אינה מנחת אותה (שהש"ר א, סד). וזה מרוב אהבה. אחת היא לאמה זה יצחק, שעבד מיראה, מסטרא דגבורה, בחינת אימא עלאה. ברה היא ליולדתה זה יעקב, ברה כחמה (שיר השירים ו, י), שהיה יעקב עובד בבחינת קו אמצעי שנקרא (זוהר משפטים קטו ע"ב) שמש, כדכתיב (לעיל לז, ט) והנה השמש והירח כו'. שהיה ברור לאמו שהוא צדיק, כדכתיב (שם כה, כח) ויאהב יצחק את עשו כי מסטריה היה, ורבקה בחינת חסד (כמו שכתבתי בפרשת חיי (ד"ה והיה):
אוהבת את יעקב. ראוה בנות ויאשרוה אלו השבטים, שבהן נתחלק בחינת יעקב לענפים. מלכות ופילגשים ויהללוה זה יוסף שנאמר הנמצא כ"זה", על שם שהיה יוסף כלל כל השבטים, כח המאחד ומחבר העולים אתו, י"ב מנין ז"ה:
ויסע ישראל וגו' ויאמר יעקב וגו' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם וגו' [מו, א-ד]. הדקדוקים רבו. התחיל ויסע ישראל, אחר כך קראו יעקב. וגם מה זה שאמר כי לגוי גדול כו', וכי מפני זה לא יירא אם יהיה כולם בצער וגלות ח"ו, עיין באלשיך הרבה דקדוקים:
והנראה לי בזה, כי איתא בש"ס (ברכות יג.) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, מה שאין כן ביעקב דאהדריה קרא. והקשה זקיני מהרש"א (חדושי אגדות שם ד"ה עובר) קרא גופיה טעמא בעי, מדוע נתבטל שם אברם לגמרי מה שאין כן ביעקב קראו קרא גופיה נמי יעקב. ונראה לי על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת תולדות (ד"ה עוד נראה) לפרש למה זה אנכי (לעיל כה, כב), כי למה שאמרו ז"ל (ב"ר סג, ו), ויתרוצצו כו' (שם), שהיה יעקב מפרכס לצאת על בתי כנסיות כו' ועשו על בתי עבודה זרה, אם כן הרי הם משוללי בחירה, ומה צדקתו של יעקב. אך התירוץ, להיותם שניהם בבטן אמם, וידו של יעקב אוחזת בעקב עשו, לכך היה להם תערובות זה בזה, ומזה נצמח סימן טהרה של עשו בכף רגל, ועם כל זה היה יעקב מתגבר והולך לצדקו ועשו לרשעו, ולכך זה צדיק וזה רשע. וזהו שאמר הכתוב (שם, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, ומשם היה לו תערובות עם עשו, ועם כל זה היה צדיק, על כן ויקרא שמו יעקב, כי זה עיקר החשיבות של יעקב, דלולי זה היה מוכרח, ולכך נקרא על שם העקב, דמכח זה נובע שהיה בעל בחירה ובבחירתו נעשה צדיק, ע"כ דבריו. ובזה סרה קושית מהרש"א, דלכך לא נתבטל שם יעקב, דכל עיקר מה שנקרא ישראל כי שרית וגו' (שם לב, כט) הוא מכח שהיתה ידו אוחזת בעקב עשו והיה בו תערובות, ולבעבור זה נקרא יעקב, ולזכר זה אכתי יקרא בשם יעקב גם כן, להורות שעל ידי מה שהיה תחלה נקרא יעקב להיותו בעל בחירה, נקרא עתה ישראל, והבן. ועיין מה שכתבתי בפרשת וישלח (ד"ה והיוצא) בפסוק (שם לג, יב) נסעה ונלכה, על מה שאמר (שם, יד) לרגל המלאכה אשר לפני, פירוש לרגל מכח התערובות שהיה לי מהרגל, המלאכה אשר לפני להתגבר על זה, ואיך אוכל להתחבר עמך עוד, ולבעבור זה לא רצה לילך עמו, עיי"ש: ועל פי זה אני מבין מה דאיתא בזוהר (עי' וישלח קעד.), בארץ ישראל נקראים בשם ישראל, ובהיותינו בגלות בחוץ לארץ נקראים יעקב. והא טעמא בעי, ועיין מה שכתב הרמב"ן (מו, ב) בזה. ולפי מה שכתבתי הדבר נכון, כי בארץ ישראל אנחנו עם בפני עצמנו, ואין לנו עסק באומות ולא שום תערובות, נקראים ישראל. אבל בהיותינו בגלות בחוץ לארץ, ויתערבו בגוים כו' (תהלים קו, לה) ח"ו, נקראים יעקב על שם וידו אוחזת בעקב עשו, וזה נכון:
וזהו שאמר לו בעת ירידתו למצרים יעקב יעקב, קראו כאן יעקב על שם ירידתו למצרים. ומפני זה היה יעקב ירא שלא יתערבו בגוים ולא יטמעו בין המצרים שטופי זימה, על כן אמר לו אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, כלומר כי שם גופיה יהיו מובדלים ויקראו גוי גדול, עם קדוש בפני עצמם, וכדדריש בעל הגדה ויהי שם לגוי גדול (דברים כו, ה), שהיו ישראל מצוינים שם. והטעם שהיו מצוינים הוא מחמת שהשכינה היתה עמהם וחופפת עליהם לשומרם ולהצילם, וזהו שאמר לו אנכי ארד עמך [מצרימה] ואנכי אעלך כו' להיות עמהם להצילם שלא יטמעו בין המצרים ח"ו, וכאשר באמת העיד עליהם הכתוב (במדבר כו, ה) החנוכי הפלואי, כי יו"ד ה"א עדות לישראל (תהלים קכב, ד). ויוסף ישית ידו להתיש כח זוהמת מצרים במה שצוה למולם (כפירוש רש"י על הפסוק (לעיל מא, נה) לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו), על עיניך, שזה עיניך תראינה, שזה היה יסוד מעמד ומצב של ישראל לבלי להשתקע ח"ו בטומאת מצרים, וכמו שכתבו המפורשים על הפסוק (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל, ואיתא בזוהר (שמות ד.) בני ישראל עאלו בני ישראל נפקו, על ידי ויוסף היה במצרים (שם, ה), והבן:
ב) עוד יתבארו הכתובים האלו, בתתי עוד טעם למה בחוץ לארץ נקראים יעקב. והוא על פי מה שכתב בספר ערבי נחל (פרשת בראשית (עה"פ ומעץ הדעת)) כי מתחלה צריך להרגיל את עצמו ביראת עונש, ואחר כך לבחינת יראת רוממותו יתברך, וכן צריך בכל יום ויום. והטעם בזה, כי כתיב (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו, כי בכל סטרא אחרא מוכרח להיות שם ניצוץ הקדוש מבחינת מלכות שהוא בחינת רגלי הקדושה וסופה, וכל ניצוץ המחיה לסטרא אחרא צריך שיהיה ביניהם קצת דמיון ויחוס מה, ולכן רגלים דקדושה שיורדות למות להחיותו יש לה יחוס בצד מה כקוף בפני אדם, שרגל הקדושה היינו יראת ה' טהורה מתפשטת עד למטה, ושם הוא יראת עונש, יראה פחותה רצועה לאלקאה (תקוני זוהר, תקון לג). וממילא כשהתחיל לעבוד מיראת עונש, ואחר כך עולה למעלה ליראת ה' טהורה מרוממותו, ממילא הוציא רגלי הקדושה מהסטרא אחרא והוציא ניצוץ הקדוש מתוך הקליפה. ואמנם כשהיו ישראל שרוין על אדמתם לא היו צריכים להוריד למדרגה קטנה בחינת יראת עונש, כי היה כבוד ה' חופף עליהם, ולא נצרכו אז להעלות ניצוצות הקדושים מהסטרא אחרא בבחינה זו. אך בצאתם למלחמה הוצרכו לבחינת יראת עונש למען הוציא הניצוצות הקדושים אשר בשביה בסטרא אחרא, ובזה מפרש פסוק (דברים כא, י) כי תצא למלחמה, עיי"ש: ועל פי זה אני אומר, דמי שיש לו יראת רוממות נקרא ישראל, מדרגה עליונה, אבל מי שאין לו רק יראת עונש, כי רגליה יורדות כו' נקרא יעקב, על שם העקב היורד לסטרא אחרא שמזה נובע יראת עונש. וכיון שבכל יום צריך שיהיה לו שתי בחינות יראה עלאה ויראת עונש למען הוציא משם הניצוצות הקדושים, כי בכל יום יש בירורין חדשים וכמו שכתב שם בספר הנ"ל, על כן נקרא שניהם, יעקב ישראל. ובזה מתורץ קושית מהרש"א הנ"ל, כי צריך שיהיה לו שתי בחינות יראה, כאמור. אמנם בארץ ישראל לא היו צריכים רק ליראת רוממות, נקראים ישראל. אבל בחוץ לארץ, כפי מה שאמרו חז"ל (פסחים פז ע"ב) לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, היינו להעלות הניצוצות הקדושים הנדחים, כמבואר בספרים (שער הפסוקים, ר"פ שמות), על כן צריך להרגיל את עצמו גם ביראת עונש למען לעלות מזה ליראה עלאה, שבזה מעלה רגלי הקדושה וניצוצות הקדושים מהסטרא אחרא כאמור. לכך נקרא שם יעקב על שם העקב היורד לסטרא אחרא, והיינו יראת עונש: