אור ברסלב
ייטב לב במדבר על פרשת שלח

ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת שלח

על פרשת בהעלותך

שלח לך אנשים. פירש רש"י לדעתך. ויתרו את ארץ כנען [יג, ב]. יש להבין, כי להלן פרשת דברים (א, כב) נאמר שאמרו ישראל נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו, והקב"ה אמר ויתרו:

ונראה לי על פי שפירש הזוהר (שלח קנח ע"ב) היש בה עץ אם אין (להלן יג. כ), רמז להם על מה דשאילו בקדמיתא (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, אמר לון אי תחמון דאיבא דארעא כשאר ארעי דעלמא יש בה "עץ" [אילנא דחיי], ולא מאתר עלאה יתיר, ואי תחמון דאיבא דארעא "יתיר" ומשנייא מכל אתר [דעלמא] תנדעון דהא מעתיקא קדישא קא נגיד ואתמשך, והיינו אם אין כו', עיי"ש:

וזהו שאמר שלח לך, לדעתך, לא כמו שאמרו ויחפרו, כי אם "ויתרו" את ארץ כנען, פירוש שיבינו שהארץ ההוא "יתיר" משאר ארעי דעלמא. אשר אני נותן וגו', "אני" הוא "אין" למפרע, סוד (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון כידוע (עץ חיים, שער מב פ"א סוף עמ' רצט). וזהו שנאמר וישלח אתם משה "לתור" את ארץ כנען (יג, יז), ויעלו "ויתרו" (יג, כא) דייקא. אבל אחר זה (יג, כה) וישובו "מתור" הארץ, כי אם כמו שאמרו ויחפרו, והבן. וסעד לדברי ממדרש קהלת (קה"ר א, לב) שפירש לתור ר"ל להותיר, על הפסוק (קהלת א, יג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, לתור ולהותיר:

שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל [יג, ב]. האי אשר אני נותן, לכאורה שפת יתר. ובמדרש (במ"ר טז, ג) רבי אחא הגדול פתח (ישעיה מ, ח) יבש חציר וגו' ודבר אלקינו יקום לעולם, משל למלך שהיה לו אוהב, ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה, והלך עמו ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו אף על פי שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו, בא וטול אותה. כך המלך זה הקב"ה, אוהב זה אברהם אוהבו, אמר לו הקב"ה (בראשית יב, א) לך לך מארצך וגו', והתנה עמו שיתן לו מתנה, שנאמר (שם יג, יז) קום התהלך בארץ, וכן הוא אומר (שם, טו) כי את כל הארץ וגו' לך אתננה, אמר הקב"ה למשה אף על פי שהתנתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי, אלא ודבר אלקינו יקום לעולם. ויש להבין מה זה רבותא שלא חזר בו, כיון שזכה בו האוהב ממילא ירשו בניו אחריו. וגם בהדיא כתיב בפרשת לך (שם יב, ז) "לזרעך" אתן וגו', וכתיב (שם יג, יד-טו) שא נא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ וגו' לך אתננה "ולזרעך" עד עולם, ואם כן תיכף ניתן הארץ לו ולזרעו, והכי קיימא לן (בבא בתרא קיט.) דארץ ישראל מוחזקת לנו בידינו מאבותינו. ועיין פרשת דרכים דרך הקודש דרוש טי"ת מבואר דתיכף זכה בו אברהם לזרעו, הגם שאמר לו (שם טו, טז) ודור רביעי ישובו הנה, היינו טעמא דהוה ליה כאומר משוך וקני מעכשיו ולאחר שלשים יום, עיי"ש באורך. עוד יש לדקדק מה שאמר המדרש והתנה עמו, וכפל ואמר אף על פי שהתנתי עם האבות ליתן להם את הארץ, איך מצינו בו תנאי:

והנראה לי בזה על פי דכתיב שם להלן (יז ז-ח) והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך וגו' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ודרשינן ביבמות דף מ"ב (ע"א ורש"י ד"ה ולזרעך) ודף ס"ד (ע"א) זרעך אחריך המיוחס אחריך, עיי"ש. ולדרכנו נאמר, ההולכים אחריך בדרכיך, כמו שאמרו מי שהולך בדרכי אבות אני מתקומם עליו בזכות אבות. ואם כן זה שאמר ה' לאברהם לך אתננה ולזרעך היינו על תנאי אם יתיחסו אחריך ללכת בדרכיך, כמו שפירש להלן ונתתי לך ולזרעך אחריך דייקא, מה שאין כן אם לא ילכו בדרכיך. והטעם, כי עיקר המתנה ניתנה לאבינו אברהם, אך אם הולכים בדרכיו הרי הוא כאלו הוא עצמו עודנו חי, כמאמרם כל המניח בן ממלא מקומו כאלו לא מת, וגם מתקומם על זרעו בזכותו הטוב. מה שאין כן אם אין הבן הולך אחריו בדרכיו, הרי הוא כאלו האב מת, ומי שאינו הולך בדרכי האבות אינו מתקומם עליו בזכות אבות: והנה, ה' אמר לאברהם אבינו לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך וגו', ולא גילה לו מיד איזהו, ולא ראה מעולם לדעת טבעה הטובה היא וגו', ועם כל זה כתיב (בראשית יב, ד) וילך אברם כאשר דבר אליו ה', והיה להם לישראל ללכת בדרכו ולילך לארץ ההיא לבלי לשלוח מרגלים לחפור את הארץ הטובה הוא וגו' השמנה הוא וגו'. ולא כן עשו, אם כן הרי הוא כאלו אברהם מת, ומהראוי לבלי להתקומם עליהם בזכותו. ועם כל זה לא חזר בו ה'. וזהו שאמר, למלך שהיה לו אוהב וכו' ומת, ר"ל מחמת שלא הלכו בדרכיו. וזה שאמר התנה עמו, היינו מה שפירש ואמר ולזרעך אחריך זה תנאי בדבר אם יתיחסו אחריך בדרכיך. אמר הקב"ה אף שהתנתי עם האבות ליתן "להם" דייקא את הארץ, הכוונה באם שילכו בניו אחריו בדרכיו דאז הוה ליה כעודנו חי ונותן להם הארץ, ועתה אינם הולכים בדרכיו, אף על פי כן איני חוזר בי וכו': ובמדרש ריש פרשת תולדות (ב"ר סג, ג) כל האבות נקראים ישראל, יעקב שנאמר (שם לב, כט) לא יעקב יאמר וגו' כי אם ישראל, יצחק שנאמר (שם מו, ה) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (כך גרס נזר הקודש (סג, ג ד"ה יצחק)), אברהם נקרא ישראל, שנאמר (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו וגו' שלשים שנה וארבע מאות שנה, עיין שם בנזר הקודש (ד"ה מילתא). והנה השם צפה העתיד להיות על ידי שליחות מרגלים שעל ידי זה לא יזכו בארץ ישראל מכח עצמותן כי אם מכח שלא ירצה לחזור בו, וזהו שאמר שלה לך אנשים ויתרו את ארץ כנען (שמזה יצמח) אשר אני נותן "לבני ישראל" דייקא, ר"ל לא בזכות עצמם, כי אם בשביל שהם בני האבות הנקראים ישראל:

והיינו דאיתא במדרש פרשה זו, והלא של שבעה עממין הוא, ולמה קורא אותו ארץ כנען, אלא לפי ש"כנען" גימטריא ק"ץ, וראה הקב"ה שאין זכות לישראל ליתן להם הארץ אלא מכח שיצחק נולד ק' לאברהם צ' לשרה, לכך רצה ליתנו להם גם בלי זכות. ועיין פירושו בספר ישמח משה למוזלה"ח בפרשת העקידה (פר' וירא ד"ה ולך לך): שלח לך אנשים [יג, ב]. במדרש (במ"ר טז, ג) זהו שאמר הכתוב (ישעיה מ, ח) (כל בשר) [יבש] חציר וגו' ודבר אלהינו יקום לעולם. בהקדם מקראי קודש (יג, כז-לא) ויאמרו באנו וגו' אפס כי עז העם וגו' ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה והאנשים וגו' אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. הדקדוקים רבו, א', מדכתיב ויהס כלב וגו', מכלל ששמע ממה שאמרו אפס כי עז העם איזה דבה, ולכאורה מה חטאו ומה פשעו בזה, הלא הוצרכו להשיב לשואלם דבר וכך היה האמת כי עז העם אבל יכול להיות בדרך נס, והכי הם לא ידעו מה שאמר כלב הלא קרע לנו את הים כו' (סוטה לה.), וכפירוש רש"י. וכבר עמך על זה הרמב"ן ז"ל (יג, כז). ב', אומרו אל משה, שפת יתר. ג', כפל עלה נעלה. ד', מה שאמר וירשנו, ולא ולקחנו אותה. ה', כי חזק הוא ממנו, פירש רש"י (והוא מאמר הז"ל בסוטה ל"ה) כביכול ממנו כלפי מעלה, ויש להבין מהיכן מוכח שכך היתה כוונתם: ולתרץ כל זה נאמר בהקדם לפרש הא דכתיב להלן (יד, יד) שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם. ובמסורה, עין בעין (דברים יט, כא), עין תחת עין (שמות כא, כד), כי עין בעין יראו (ישעיה נב, ח), על פי מה שהורה לנו המורה סוף חלק ג' פרק נ"א כי ההשגחה מהשי"ת סבת הדבקות בה', ומי שדבוק בו יתברך תמיד מושגח מאתו תמיד, והאיש אשר לבבו פונה לפעמים מאת ה' ושכוח לבו, אז תסור ממנו ההשגחה בפרטית, כי אם בכללות, עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת ויצא (דבור ראשון) שאמר יעקב (תהלים קכא, א) אשא עיני וגו' מאין יבא עזרי, כי אין בידי כלום, חזר ואמר עזרי מעם ה' (ב"ר סח, ב). ר"ל ממה שאני עם ה' ואתו דבוק בו יתברך, עיי"ש באורך. וזהו שאמר הכתוב (תהלים לא. כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת (בעולם הזה) לחוסים בך (אפילו כשעומדים) נגד בני אדם, והבן זה. וזהו שאמרה הגר (בראשית טז, יג) ותקרא שם ה' וגו' אתה אל ראי, כפירוש רש"י ותרגום את הוא אלהא חזי כולא, ר"ל שאני מושגח כפי השגחה כללית, כי אמרה בלשון תימה הגם הלום ראיתי (השגחתו) אחרי רואי אליו יתברך, הלא אינני רואה אליו יתברך לפי ערך מה שהוא רואה אותי:

ומזה נצמח מוסר השכל הנאמר במורה (שם פנ"ב) והעתיקו הרמ"א ז"ל (או"ח סי' א ס"א) לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (שם טז, ח) כי אינו דומה כו' כל שכן כשישים אל לבו שהמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו כו'. ואם ישים זה לנגד עיניו תמיד, אזי יהיה כביכול עין ה' אליו להשגיח עליו בעינא פקיחא להצילו מכל. וזהו שאמר שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה דייקא, והטעם, אשר עין (ה' והשגחתו תולה) בעין נראה אתה ה' (בעיניהם) ועננך עומד עליהם, ורואה במעשיהם. ולאשר עיני ישראל אליך, הם מושגחים ממך יותר מכל האומות. וזה יסוד מצוה ראשונה (שמות כ, ב) אנכי ה' אלקיך דייקא, משגיח בך ביותר, כי הלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כפירוש המפורשים. וזהו שאמר כי עין (ה') בעין יראו אותו. וזה עין (דלעילא) תחת עין דלתתא, והבן. ועיין מזה לעיל סוף פרשת לך במקומו (ד"ה או יאמר):

עוד ביאור על זה, כי יש השגחה בדרך נס נגלה כימי עת צאתנו מארץ מצרים ומתן תורה וכבוש ארץ ישראל, ויש השגחה טבעית כאשר בעינינו ראינו בימי מרדכי ואסתר שאם שנראה טבעית אבל יש בו השגחה מוסתרת מאתו יתברך להצילנו מכף כל אויבינו, ועל זה נאמר (דברים לא, יח) הסתר אסתיר פני. ועל דרך שפירש היערות דבש (ח"א דרוש ח) מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים (יומא כט.), כי אין צריך לנסים, כי כבר האיר ה' עינינו לדעת פעלו וישועתו בקרב הארץ שגם בהיות העולם מתנהג על פי הטבע עם כל זאת ה' אתנו, ועל דרך שפירשו מושל בגבורתו עולם (כי) עיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירימו למו סלה (תהלים סו, ז), כי אם לשעה קלה, התעיף עיניך בו ואיננו. ואם כפי ראות העין לא נראה רק דרכי הטבע, אבל מי שמביט בעין יפה היטב למרחוק מראש ועד סוף הדבר, יראה השגחתו יתברך בכל עת ובכל שעה ובכל רגע אל יעזבנו ואל יטשנו נצח, וכמבואר בסידור מהר"י מעמד"ן (עמודי שמים, סולם בית אל, סולם גדול חווק ב, עמ' יב) שכתב חי נפשי מי שיודע עמידתנו דלים ורקים בין האומות ושנאתם אותנו ובכל עת קמים עלינו לכלותנו, אזי יראה בעיניו נסים נפלאים יותר מנסי מצרים, אך בבחינת הסתרה, עי"ש. וכבר פירשתי, ערב (בזמן הגלות, אז) וידעתם (רק בבחינת ידיעה) כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים (כי שמענו ספרו לנו אבותינו. אבל) ובוקר (בזמן הגאולה, אז) "וראיתם" את כבוד ה' (שמות טז, ו-ז), נסים נגלים, כדכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:

ואקדים אשר שמעתי מפי קדשו של הגאון מהר"ם א"ש זלה"ה אבד"ק אונגוואהר לפרש ונאום הגבר שתום העין (להלן כד, טו-יז), כי מי שרואה בשתי עיניו אינו רואה רק מקרוב ולא מרחוק, אבל מי שרוצה לראות למרחוק אז צריך לסתום עין אחת ולהביט באחת מעיניו, ואז הראיה מצומצמת ביותר באותו העין, על כן רואה גם למרחוק. וזה שאמר ונאום הגבר שתום העין וגו', כי אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ע"כ דבריו ודפח"ח:

וזה שאמר שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה, אבל לא ראו, כי אותותיו לא ראינו, אבל אשר עין בעין, כלומר מי שמביט היטב שמשים ראיה של עין הב' בעין אחת, והוא על דרך משל שמצמצם הראיה, אז גם היום נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם. וזאת תורת המסורה, כי עין תחת עין הב', לזה רואה למרחוק אפילו מה שבהסתר, וזהו שנאמר כי עין בעין יראו וגו', והבן:

ויוצא לנו מזה כי יש הנהגה נסית והנהגה טבעית. וההבדל ביניהם, כי הנס לא יתמיד, אבל הנעשה על פי הטבע הוא קיום מתמיד, כמבואר בתנא דבי אליהו (רבה ב), עי"ש. וזהו שאמרו באנו אל הארץ וגו' אפס כי עז העם וגו', ואי אפשר אם לא על ידי נס, ולא יהיה קיום מתמיד, כאשר באמת גלינו מארצנו ונתרחקנו מחמת שהיה על ידי נס, ולזה רצו שיהיה הכבוש רק על פי הטבע, ואז יהיה קיום עדי עד: אולם טעו ושגו בזה, כי גם בענין הנהגה נסית יש חילוק והבדל, אם נעשה הנס על ידי שליח ומלאך וצדיק אז איננו מתמיד, אבל מה שנעשה על ידי השי"ת בכבודו ובעצמו כביכול מקרא מלא הוא (קהלת ג, יד) אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, ונאמר (ישעיה מה, יז) ישראל נושע בה' (דייקא) תשועת עולמים, וכדאיתא במדרש (תנחומא אחרי יב). והנה ידוע כי משה אמר (שמות לג, טו) אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ונתרצה לו השי"ת ואמר (שם, יד) פני ילכו וגו'. אבל ביהושע אמר לו שר צבא (יהושע ה, יד) עתה באתי, ואמרו חז"ל (שם משפטים יח) משה רבך לא רצה במלאך, אך עתה באתי. לכן כיון שהיה הנס שנעשה בימי יהושע רק על ידי מלאך ושליח, לא היה קיום מתמיד, אבל אם היה משה נכנס לארץ לא גלינו מארצנו ולא חרבה עירנו, כדאיתא במדרש (הובא בפרשת דרכים דרוש ח). והטעם בזה, כי אם משה היה נכנס לארץ והוא היה המוציא והמביא את ישראל לארץ, אז היה נתקיים פני ילכו, ואם היה הכיבוש על ידי השי"ת עצמו אז היה בודאי קיום מתמיד. וידוע מה שאמרו חז"ל (ד"ר ב, ט) כי בשביל חטא מרגלים לא נכנס משה לארץ כדי שיבאו אתו דור המדבר לעולם הבא, כדכתיב (דברים ג, כו) ויתעבר ה' בי "למענכם" דייקא, אבל אלולי חטא זה היה משה נכנס לארץ והיה אתו ה' יתברך בעצמו, והיה קיום מתמיד לעולם (ואם כי נאמר לו (שמות ו, א) עתה תראה, ולא העשוי בכיבוש ל"א מלכים (ש"ר ה, כג), כבר כתב הגור אריה פרשת בהעלותך (לעיל י' כט) ופרשת חקת (להלן כ, יב) דגזרה עבידי דבטלה, עיין שם. ובפרט למה שכתבתי ריש פרשת וארא (ד"ה ומעתה) כי משם נטל הדין שימות במדבר לטובת ישראל להביאם לעולם הבא, עי"ש ותבין):

וידוע מה שאמרו (בבא בתרא קכט ע"ב) ירושה אין לה הפסק, מתנה יש לה הפסק. ולכן השי"ת הצופה ומביט וראה מה שיצמח על ידי שליחות מרגלים, אמר למשה שלח לך אנשים, ופירש רש"י אני איני מצוה לך, והטעם, כי אז ויתורו את ארץ כנען אשר אני "נותן" דייקא, בחינת מתנה שיש לה הפסק, כאשר היה באמת שעל ידי זה משה מת ויהושע מכניס ונעשה הדבר על ידי שליח ומלאך ולכן לא היה לו קיום, רק בחינת מתנה. אמנם אם לא הוציאו המרגלים דבה יתירה שאמר אחר זה, היה משה נכנס וה' אתו, ואז היה בבחינת ירושה שאין לה הפסק. וזה שאמר ויהס כלב את העם אל "משה" (דייקא) ויאמר עלה, ר"ל אם משה אתנו והוא עלה, אז נעלה "וירשנו" אותה, בבחינת ירושה שאין לה הפסק, והטעם, כי אז ה' יהיה אתו, ואשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם. וכששמעו אמרו לא נוכל לעלות וגו' כי חזק הוא ממנו כביכול, ובזה יצאו מרעה אל רעה ויוציאו דבת הארץ וגו':

והן דברי המדרש, אשר אני נותן, דייקא בחינת מתנה שיש לה הפסק, זהו שאמר הכתוב (כל הבשר) [יבש] חציר וגו', והנעשה על ידי צדיק ושליח יש לה הפסק. אבל ודבר אלהינו (דייקא) יקום לעולם, ואם היה משה נכנס היה ה' אתו והיה המעשה קיום עולם בחינת ירושה, ולכן איני מצוה לך, והבן זה:

שלח לך [יג, ב]. פירש רש"י, לדעתך. יש לפרש על פי הזוהר (שלח קנח.) דמה שהוציאו דבה על הארץ, כי אמרו אי יעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין כו' (ועיין מקדש מלך מפני מה סברו כך). אבל אדוננו משה לא חפץ בנשיאות, כמו שאמר להלן פרשת קרח (טז, כח) בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי, פירוש שלא לבי חפץ בזה כלל, וכמו שפירשו האלשיך והאור החיים (שם טז, כח), עי"ש. והראיה, כי משה ידע מכבר שנגזר עליו הגזרה שלא יהיה המוציא והמביא את ישראל, ממה שאמר לו ה' (שמות ו, א) עתה תראה וגו' (ש"ר ה, כג), אלא שסבור היה שיכנס לארץ כפירוש רש"י בהעלותך על הפסוק (לעיל י, כט) נוסעים אנחנו אל המקום, עיין שם במזרחי שכתב כן להדיא (ואל יקשה בעיניך ממה שכתבתי למעלה כי אלולי חטא מרגלים היה משה נכנס לארץ והיה המוציא והמביא, כי דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, למעלה כתבתי לשיטת הגור אריה, וכאן לשיטת המזרחי, והבן), ועם כל זה הרבה להתפלל ולהתחנן מלפניו יתברך (דברים ג, כה) אעברה נא ואראה את הארץ, לא אמר ואכניסם לארץ, רק אעברה נא בתוך שאר העוברים שמה. ואלו כמו כן היו דעתן של התרים את הארץ לבלי לחפוץ בנשיאות, כי אם לכנוס בתוך הנכנסים שמה לארץ, לא היו מוציאים דבה. וזה שאמר לו ה' שלח לך אנשים, כלומר אותן אנשים שהם לדעתך, כלומר שהם בדעה אחת כמוך לבלי לחפוץ בנשיאות דוקא. לכך אני איני מצוה לך (כי אני חוקר לב, אבל הידיעה אינה מזדקק לבחירה), אם תרצה שלח:

וזה שאמר התרגום יונתן (יג, טז) וכדי חמא משה ענותנותיה (דיהושע, שאינו חפץ בנשיאות כי הוא עניו, וזה מורה על מדת החכמה, כמבואר ברמב"ם הלכות דעות (פ"א ה"ה), עיי"ש) קרא משה להושע בר נון יהושע. הוסיף לו יו"ד, הרומזת לחכמה (זוהר בראשית לא. ועוד). וזהו שנאמר (דברים לד, ט) ויהושע בן נון מלא "רוח חכמה" כי סמך משה את "ידיו" עליו, היינו היו"ד שהוסיף לו, ובזה ניצל מעצת מרגלים, והבן:

שלח לך [יג, ב]. פירש רש"י, לדעתך וכו'. ונראה לי על פי פירוש רש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, והם ראו ולא לקחו מוסר. ושמעתי ממוזלה"ה פירושו, דלכאורה מה ענין זה לזה, שמרים דברה על מובחר היצורים איש חי נעלב ומתבייש, והם דברו על ארץ שהוא דומם ואין כאן נעלב. ואי משום שהענין נוגע נגד כבודו יתברך שהבטיח להם לתת ארץ טובה, ואיתא בזוהר (שלח קסא.) דאפיקו שום ביש על ארעא ועל קודשא בריך הוא, אכתי הלא מצינו (תנחומא תולדות יב) שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, שהרי ירבעם עומד ומקטיר לעבודה זרה ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק מיד יבשה ידו (מלכים'א יג, ד). ותירץ, דאיתא בילקוט (בהעלותך סוף רמז תשלה) מנין שאף משה שמע, שנאמר (לעיל יב, ב-ג) וישמע ה' והאיש משה. והכוונה, דקשיא ליה מה ענין והאיש משה עניו לכאן, אלא שלא תקשה מפני מה שם מיד יבשה ידו וכאן היו שהיות הרבה טרם שנענשו, אבל הענין מה שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, שהמעליב להמקום ב"ה אינו מקבל עלבון ובושה, מה שאין כן צדיק הוא נעלב ומתבייש. וכל זה בשאר צדיקים, אבל משה שהיה עניו מאוד וכאפס ואין הוא לא היה נעלב. וזהו שנאמר והאיש משה עניו וגו', להודיעך טעם שלא נענשו מיד, וממילא מוכח שמשה שמע, דאי לא שמע בלאו הכי אין כאן נעלב (ודבר זה נדפס בספר ישמח משה (פר' בהעלותך ד"ה וישמע)). ובזה דברי רש"י מבוארים, כיון שמשה רבינו לא היה נעלב ועם כל זה לקתה מרים, ממילא ראוי ליקח מוסר לבלי להוציא דבה על הארץ, ע"כ דבריו (וגם זה נכתב בספר הנ"ל, אלא שהשמיטו הדפוס): וזהו שאמר שלח לך לדעתך, שאתה בעיניך כלא נחשב, ואינך נעלב, אם כן לדעתך אין לחוש על הוצאת דבה על הארץ, כי בודאי יקחו להם מוסר ממרים שלקתה עליך אף שאינך נעלב, על כן אם תרצה שלח. אבל אני איני מצוה לך, כי באמת אין כאן ראיה ממרים להיודע גדולתו וצדקתו של משה ואינו יודע בחינת ענותנותו וסובר שהוא נעלב (וכדמצינו בזוהר בלק דף ר"ה (ע"ב) ד"ה פתח ההוא ינוקא, דבנות צלפחד חשיבו דמשה אנטיר דבבו ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאין [כו'], ואינון לא ידעו דהא משה עניו מאוד מכל האדם כו'), וממילא החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, אם כן יש לחוש שמא לא יקחו מוסר, והבן: שלח לך [יג, ב]. פירש רש"י, לדעתך. יתבאר כי בפרשת דברים (א, כב-כג) נאמר ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וגו' וייטב בעיני הדבר, והקשה רש"י אם כן למה הוכיחן בזה. אבל הענין, כי אמר וייטב בעיני גוף הדבר לשלוח, אבל לא לחפור, כי אם לדעתו. ואפשר היה הכוונה, כי אם אמנם ארץ ישראל גבוה ומקודשת מכל הארצות (כלים פ"א מ"ו), עם כל זה בהיות הכנעני אז בארץ ועשו את כל התועבות נטמא הארץ, וכל מילי דקדושה צריך הכנה והזמנה תחלה וראש לגרש כח הטומאה ולהשכין כח הקדושה, ועל כן היה צריך לשלוח לשם אנשים צדיקים להעביר רוח הטומאה של הכנענים מן הארץ, לעשות תחלה וראשית השראת שכינה העתיד לבא אל הארץ ההיא בבא ישראל לשם, כמו שכתב האלשי"ך בפרשת בהר על הפסוק (ויקרא כה, ב) כי תבאו וגו', כי ישראל קדושים מקנים קדושה להארץ, עיי"ש. וכמו שיש בין שני דברים רחוקים זה מזה כח אמצעי, כמו כן היה ענין שליחותן אם היה הולכים לתומם ולא הוציאו דבה:

וזה שלח לך לדעתך, על כן אנשים (צדיקים) ויתורו את ארץ כנען (הארור) אשר אני נותן לבני ישראל (זרע ברך ה'), ולכן צריך כח אמצעי, ראשית גלוי העתיד לבא בפועל. ואפשר מטעם זה קרא משה להושע יהושע (יג, טז), כי היו"ד ראשית הגלוי, וכולם "בחכמה" אתברירו (עי' זוהר ויקרא י:

עץ חיים שער יט פ"ט עמ' רפ), והבן זה:

שלח לך אנשים וגו' [יג, ב]. פירש רש"י, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים כו'. לך, לדעתך כו', לפי שאמרו ישראל (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו וגו', אמר הקב"ה אני אמרתי להם שהיא טובה כו'. והקשה הרמב"ן ז"ל, אם כן משה בעצמו למה הוטב בעיניו, דכתיב להלן (שם, כג) וייטב בעיני הדבר: והנראה לי בזה כי לא מחשבותיו מחשבותם, שהוא נתכוון לשמים, והוא על פי דבסנהדרין פרק נגמר הדין דף מ"ז ע"ב פליגו אביי ורבא, אביי סובר הזמנה מילתא היא, ויליף מעגלה ערופה, דירידתה לנחל איתן אוסרתה (רש"י ד"ה עגלה ערופה), ורבא סובר לאו מילתא היא, דלא גמרינן משמשין מעגלה ערופה דהיא גופה קדושה. וקיימא לן כרבא (שם מח ע"ב). וכתב הנמוקי יוסף (שם טו. בדפי הרי"ף ד"ה איתמר) הביאו זקיני הרמ"א באורח חיים סימן מ"ב (ס"ג), קלף (או הקציצה) המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה מילתא, עיי"ש במגן אברהם (סק"ו) ובמחצית השקל (שם) דמקור דין זה נובע מהא דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל (סנהדרין שם) דבעי עיבוד לשמה, וכפירוש רש"י (ד"ה אע"ג), עי"ש:

ובזה נראה לי להבין הא דכתיב (בראשית מה, כז) וירא את העגלות, ואיתא במדרש (ב"ר צד, ג) וברש"י, סימן מסר להם יוסף, כשפירש ממנו עסק בפרשת עגלה ערופה. הכוונה בזה, דמהתם ילפינן דהזמנה לגוף הדבר מילתא, ובזה הודיע תכלית ירידתו של יוסף למצרים להזמין להקדושה, היינו שיקנה המקום ההוא בחינת קדושה למען יוכלו יעקב ובניו להיות שמה ולא יאכלו לחם טמא בגוים, כי על כן צוה ה' את הברכה בשבע שני השבע כידוע (אלשיך בראשית מא, לג), ויוכלו ישראל להתקיים עד זמן הגאולה. ובשגם שהיו שם נפשות ונצוצות הקדושים, והיה צריך יוסף לעוררן ממקור הטומאה ולהזמין לקדושה, כדכתיב (שם מא, מט) ויצבר יוסף ב"ר (היינו ר"ב נצוצות הקדושים, שהעלה משה כידוע (מגלה עמוקות אופן נח)), למען יעלו אל הקדושה, כדכתיב (שמות יב, לח) וגם ערב ר"ב עלה אתם, והזמנה לגוף הקדושה מילתא. וכי תימא ארץ מצרים לאו דידיה הוה ואין אדם מזמין דבר שאינו שלו, כמו שכתב מגן אברהם שם ס"ק ד', יש לומר על פי מה שכתב האר"י ז"ל לפרש כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו, יג), היינו שאינה של יושביה, כי אם של אמנו שרה, כי מאז נלקחה לפרעה נתן לה ארץ מצרים, ע"כ דבריו, ושלנו היא בירושה. ותו, דיוסף היה המושל בכל ארץ מצרים, ומצרים היו לו עבדים, ומה שקנה עבד קנה רבו, ולכן מהני הזמנתו. ועיין בזוהר וישב קפ"ד (ע"א) אשכחנא בספרי קדמאי כו'. וזה עצמו שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ליושביה, כי אם של שרה או של יוסף, ומהני הזמנתו לקדושה, על כן ואחרי כן יצאו, והבן:

וזה היה כוונת משה שהוטב בעיניו לשלוח מרגלים, למען בלכתם שם יזמינו הארץ ההיא לקדושה טרם בא ישראל, כי ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות (כלים פ"א מ"ו). וזהו שנאמר שלח לך אנשים, לדעתך, להזמנה לקדושה, ויתורו את ארץ כנען, כלומר אם היותו נקרא על שם כנען היושב אז בארץ, לא תסבור שאינו מועיל הזמנה דלאו דידן הוא, על זה אמר אשר אני נותן לבני ישראל, שהיא מוחזקת בידינו מאבותינו, ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ, ח) כדאיתא במדרש במקומו (במ"ר טז, ג). אלא דאכתי צריך להזמינו, והזמנה מועלת, כדבעינן עיבוד לשמה:

ולדעתי ענין טבילת כלים הנקחים מעובדי כוכבים דהוא מדאורייתא לכמה פוסקים כדי שיצאו מטומאת העובדי כוכבים לקדושת ישראל, הוא מהאי טעמא להזמינם לקדושה על ידי טהרתן. ואם כך בכלים, כל שכן באדם שצריך שיטהר ויקדש עצמו בטבילה מטומאתו להזמין עצמו לקדושתו יתברך. וראיה לזה ממה שנאמר למעלה (יב, ד) ויאמר ה' פתאום, פירש רש"י נגלה עליהם פתאום כו' והיו צועקים מים מים כו', לא כן משה שהזמין עצמו לקדושה בכל עת:

וזה היה דעתו לשלוח מרגלים, להזמינו לקדושה. וזה שפירש רש"י שלח לך לדעתך, לשם הזמנה. ואמנם הם באו אליו ואמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, לא כפי דעתו של משה, על זה אמר ה' אני אמרתי שהיא טובה כו'. ולכן נסמכה שליחות מרגלים לפרשה שלמעלה, שמשם נלמד דבעי הזמנה לקדושה, ולכן הוטב בעיני משה לשלוח מרגלים, והבן:

שלח לך אנשים ויתורו וגו' [יג, ב]. ואמרו חז"ל (סוטה לד ע"ב) לך, לדעתך, והובא ברש"י, ופירש אני איני מצוה כו'. וזקני מהרש"א בחדושי אגדות בסוטה דף ל"ד (שם ד"ה כתיב) כתב לפרש בענין אחר, ובדרכו אלך, והוא דבפרשת דברים (א, כב) נאמר ותאמרו נשלחה וגו' ויחפרו, וכאן כתיב ויתורו. ונראה לי דבמדרש קהלת (קה"ר א, לב) איתא בפסוק (קהלת א, יג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, לעשות תייר לחכמה, כמה דאת אמר שלח לך אנשים ויתורו וגו', דבר אחר לתור, להותיר, שלמה כד הוה עביד כו' הוה מותיר ה' אתוואן, הדא הוא דכתיב (מלכים-א ה, יב) ויהי שירו חמשה ואלף. נראה דדא ודא אחת היא, על ידי שהוא מתייר ומטייל בחכמה לדרוש ולחקור בה היטב מוצאיה ומבואיה, על ידי זה מחדש בה ומותיר בתוספת מרובה. וזהו שאמר הזוהר (ויקרא ד ע"ב), וקול התור (שיר השירים ב, יב), דא תורה שבעל פה הנקרא תור:

ועל דרך זה נאמר גם כאן, לפי מה שאמרו בגמרא (נדרים פא.), על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא), דבר זה נשאל לחכמים וכו' עד שבא הקב"ה ופירשו שנאמר (שם, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'. כי כבר אמרו (גיטין נז.) ארץ ישראל פשטה לה וגמדא לה, ופירשו המפורשים, כי על ידי חידושי תורה מכח י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ועל ידי שמדמין מילתא למילתא, וכן על ידי מה שהוסיפו חכמים התקנות והסייגים מדברי סופרים, יתרחב התורה, כי כל דברי חכמים בכלל התורה, דכתיב (דברים יז, יא) לא תסור וגו'. וכמו כן בזכות זה גם ארץ ישראל מתרחב והולך ופשטה לה. אבל על ידי שעזבו תורה שבעל פה, על ידי זה גמדא לה. וזהו שאמרו על מה אבדה הארץ דייקא, כי אנחנו מפני חטאינו גלינו מארצנו, אבל למה אבדה הארץ וגמדא לה, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגו' להוסיף עליה לפי חכמתם בדבר הלמד מענינו ולחדש בה חידושי דינים, ולא הלכו בה בדרך הילוך ופלפול, כמו שכתב הט"ז (או"ח) סימן מ"ז (סק"א), על ידי זה אבדה הארץ וגמדא לה, ע"כ דבריהם:

ובזה נבין ההבדל, שישראל אמרו ויחפרו כמשמעו, אבל השי"ת אמר שלח לך אנשים ויתורו וגו', כלומר בהיותם הולכים בה לדעת מוצאיה ומבואיה כמשמעו שיעסקו בתורה, ואוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב) ויחדשו חידושי תורה והלכות, ועל ידי זה יותירו וירחיבו גבולי ארץ ישראל. וכן היתה דעתו של משה, וזהו שאמר שלח לך לדעתך, ולא לדעתם. ועיין מה שכתבתי בפרשת מסעי (ד"ה ומבואר, ואילך) על הפסוק (להלן לד, ב) אשר תפול לכם בנחלה וגו':

אמנם מה שפירש רש"י אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, נראה לי לפרש על דרך רמז, כי בשבת קודש אומרים (ברכת המזון) רצה והחליצנו וכו' שלא תהא צרה וכו' ביום מנוחתנו, הענין, כי אלהים במילוי ההי"ן עולה צר"ה, ובשבת קודש כל דינין מתעברין ונמתקין, ונעשה מ"צרה" "רצה". והיינו "רצה" שלא תהא "צרה" ביום מנוחתנו. וכמו כן אלהים במילוי אלפי"ן עולה אצ"ר, לשון צמצום, ובשבת קודש נהפך לאותיות "ארץ", שהוא לשון רצון, כדאיתא במדרש (ב"ר ה, ח) למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. וזה שאמר הכתוב (ויקרא כו, לד) אז "תרצה הארץ" את שבתותיה, כלומר על ידי שבתותיה יהיה נעשה צירוף "רצה" וצירוף "ארץ". או בהמתיק הדין בשורשו בהעלותו לאלוף העולם, נעשה "צרה" עם א', אותיות "הארץ", מספר שם הוי"ה בהכאה העולה צו"ר של רחמים כנודע (שער הפסוקים, פר' בשלח עמ' קמד-קמה):

וזהו שאמר הכתוב (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו, ואיתא בזוהר מקץ דף קצ"ד (ע"ב) לא אמר ביראיו, אלא את יראיו, כמה אתרעי קודשא בריך הוא בצדיקייא כו' באינון דדחלין ליה. המיחלים לחסדו, אינון דמשתדלין באורייתא בלילה וחוט של חסד משוך עליהם ביום. וכי האי גוונא כתיב בזוהר בשלח דף ס"ב ע"ב שעל ידי יראיו המיחלים לחסדו וממתיקין הדין לחסד, נעשה צירוף רוצה: והנה, הקב"ה היה צופה ומביט שהמרגלים יגבירו כח הדין, שם אלהים ועתי צרה, וצריך לזווג המדות על ידי בחינת דעת המכריע להפוך לבחינת "ארץ" ו"רצה". וזהו שנאמר שלח לך אנשים ויתורו את "ארץ" וגו', שהוא לשון רצון. וזהו שאמרו חז"ל לדעתך, ופירש רש"י אני איני מצוה לך אם ת"רצה" שלח, פירוש אם תוכל על ידי "דעתך" להפוך מבחינת "צרה" ל"רצה", אז שלח. והיינו דאיתא במדרש להלן (במ"ר יז, ב עה"פ קהלת ט, ז) לך אכל בשמחה לחמך זו חלה, ושתה בלב טוב יינך אלו נסכים, כי כבר "רצה" האלהים את מעשיך (שעשה מאלהים בחינת "רצה") זו הכנסת ישראל לארץ, שנאמר (להלן טו, ב) כי תבאו אל "ארץ". לשון רצון, והבן: שלח לך אנשים וגו' [יג, ב]. במדרש (תנחומא שלח ד) זהו שאמר הכתוב (משלי י, כו) כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, גבורים היו המרגלים שהיו מוציאים לשון הרע על הארץ, משל למה הדבר דומה כו'. עוד שם (שם ה) שלח לך אנשים וגו', מה כתיב למעלה (יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה, ואחר כך שלח לך וגו', כדי שידעו עונשו של לשון הרע, ואף על פי כן לא רצו ללמוד, הוי (ישעיה מד, יח) לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם: ונראה לי, לאשר המרגלים דברו סרה על ארץ ישראל, ששם שורה השכינה הנקרא ארץ ישראל (זוהר בראשית לג ע"ב), מלכות פה (הקדמת תקוני זוהר, יז.), ה"א תתאה (זוהר צו כט.), והיא חיה קדושה שעליה אמרו (פרקי היכלות פל"א אות ד) חיה אחת יש ברקיע כו', רזא דמצה (תקוני זוהר, תקון ה). וכאשר פגמו במדה זו בפיהם ולשונם, נעשה מה"א חי"ת, רזא דחמץ. ועיין (ברעי' מהימנא) [בזוהר] פינחס דף רנ"א (ע"ב) רנ"ב (ע"א), גער חית קנה (תהלים סח, לא), דא חיה דאתאהיד בה עשו כו', רזא דחמץ, כד תבר קודשא בריך הוא חי"ת דהאי חיה, הא מצה. ופירשו המפורשים, כי י"ה בא"ת ב"ש, מ"ץ, הרי "חיה" הוא "חמץ", עיי"ש. עוד פגמו בבחינת עינים, במה שדברו לשון הרע על ארץ ישראל דכתיב (דברים יא. יב) ארץ אשר וגו' עיני ה' אלהיך בה, שהיא מושגחת בעינא פקיחא דלעילא למעלה מהטבע והמזל, והם כחשו בזה ואמרו אפס כי עז העם וגו' (יג, כח), כי חזק הוא ממנו (יג, לא), לומר שהוא מהנמנע לכובשו, עיין רמב"ן (יג, כז). וזהו שאמר המדרש זהו שאמר הכתוב כ"חמץ" לשנים וכעשן ל"עינים" כן העצל לשולחיו:

ובזה מובן מה שאמר שלח "לך" אנשים, על פי מה שכתוב בתקוני הזוהר תקון שבעין (קיט ע"ב קכ.) תלת אתוון אתכלילו ביעקב (פירוש, באברהם ה', ביצחק יו"ד, ביעקב וא"ו), כד אתא משה אשתלים ביה ה"א בתראה ואשתלים ביה הוי"ה, ובגין דא באבות כתיב (שמות ו, ג) ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, אבל במשה נאמר (שם ג, יג) ואמרו ל'י מ'ה שמ'ו מ'ה אומר וגו', דבתר דאשתלים במשה שריא עליה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואתקרי מ"ה, עכ"ל. והיינו שלח "לך", דמינך אשתלים ה"א תתאה, אנשים צדיקים, לבל ידברו סרה ולא יפגמו בה"א. והיינו דכתיב (יג, ג) וישלח אותם וגו' על פי הוי"ה כולם אנשים (באותו שעה כשרים היו) ראשי בני ישראל ה'מה, כי אז עדיין אשתלים ח' ואתקרי מ"ה. וזה שסיים המדרש משל כו' כשראה את המרגלים שעתידין לחטוא ולהוציא לשון הרע על "הארץ", כלומר על ה"א המכונה "ארץ", קרא אותם לשמו של משה שנאמר שלח לך אנשים. כלומר צדיקים, למען לא יפגמו בה"א דעל ידו אשתלים:

וזהו שאמר זהו שאמר הכתוב לא ידעו ולא "יבינו" כי טח מראות "עיניהם מהשכיל" לבותם, לומר שפגמו בבחינת עינים במה שדברו לשון הרע על הארץ אשר עיני ה' אלהי"ך בה, ידוע עינ"י עולה חכמ"ה בינ"ה, סוד שם י"ה (זוהר בראשית טז ע"ב), והיינו ה' אלהי"ך, אבא ואמא (שם כו.). והם לא "הבינו", כי טח מראות "עיניהם" מהשכיל לבותם, ממעשה דמרים. הרי פגמו בבינה והשכל, כי לא שמו אל לבם להבין ולהשכיל בעיני השכל הם חכמה ובינה:

ובזה תשכיל ותבין הא דכתיב (יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, פירש רש"י י"ה יושיעך. למען יהיו "עיניו" פקוחות לראות בטוב הארץ אשר "עיני" ה' אלהי"ך, חכמה ובינה, שם י"ה, בה:

ובזה תשכיל ותבין הא דכתיב (יג, כב) ויבא עד חברון, פירש רש"י כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהיה בעצתם, גם מה דכתיב להלן (יד, כד) ועבדי כלב "עקב" היתה רוח אחרת עמו, ולא אמר אשר היה כו'. בהקדם לבאר הא דכתיב (יג, כ) והימים ימי בכורי ענבים, ויובן כל זה על פי מה שכתב הלקוטי תורה פרשת תולדות (עמ' פד) על הפסוק (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, דע כי עק"ב בגימטריא ענבי"ם, סוד ב' עיני"ם, שמהם ב' דמעות, שהם היין, והם כחות הדין. ב' פעמים אלהי"ם גימטריא ענבי"ם וגימטריא עק"ב. והנה חסד דאברהם הוא ממתיקן, וזה עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', עיי"ש סוד נורא. וזהו שנאמר והימים ימי בכורי ענבים, שבימים ההם התחילו הענבים לבכר, הם ב' עיני"ם, ב' פעמים אלהי"ם, ב' דמעות. וידוע כי ב' פעמים דמע"ה עם כולליהם עולה ב' פעמים ק"כ צירופי אלהים, מנין ר"מ, ולכן אמרו עמלק (עולה ר"ם) יושב בארץ "הנגב", שכחו וגבורתו מב' אלהים ימין ושמאל עם צרופיהן. ולאשר פגמו בבחינת "עינים", כתיב (יד, א) ויבכו העם בלילה ההוא, ואמרו חז"ל (במ"ר טז, כ) אמר הקב"ה אתם בכיתם חנס אני "אקבע" לכם לילה זו בכיה לדורות (כלומר, אעשה "קבע", מכח ב' פעמים אלהי"ם העולה קב"ע, לדורות), באותו שעה נגזרה על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שיגלו כו'. והיינו בחדשי תמוז אב המכונים "עינים", כדכתיב (איכה א, טז) "עיני עיני" ירדה מים, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש א עמ' ריב). ואמנם כלב רצה להמתיק אותן עינים ב' פעמים אלהי"ם, לכן נשתטח על קברי אבות, לעורר זכות אברהם דכתיב ביה "עקב" אשר שמע אברהם בקולי, שהמתיק ב' פעמים אלהי"ם העולה עק"ב. והיינו דכתיב אותו לשון עצמו בכלב, "עקב" היתה רוח אחרת עמו. בינה זאת:

ועל פי האמור יובן הא דכתיב להלן (יד, יד) שאמר משה שמעו כי אתה הוי"ה בקרב העם הזה אשר "עין בעין" נראה אתה הוי"ה ועננך עומד עליהם. הנה הזכיר בפסוק זה בתחלה ובסוף ב' פעמים הוי"ה, ובתוכם ב' פעמים עי"ן, להמתיק ב' עינים כחות הדין בב' פעמים הוי"ה. וזה סוד "עין בעין", לאכללא שמאלא בימינא (מנין יו"ד הויות, ה' חסדים וה' גבורות, עולה ב' פעמים עי"ן כידוע (עץ חיים, שער כה דרוש ב עמ' כ כלל יב)ן. וזהו שאמר (יד, יז-יח) ועתה יגדל נא כח אדנ"י כאשר דברת לאמר הוי"ה וגו', להמתיק מדת הדין שם אדנ"י דינא דמלכותא, במדת גדולה ורחמים, יחוד הוי"ה אדנ"י:

ועל פי זה יתבאר הילקוט (שלח רמז תשמד ד"ה מבלתי) ועתה יגדל נא וגו', זהו שאמר הכתוב (איוב יז, ט) ויאחז צדיק דרכו זה הקב"ה, שנאמר (תהלים יא, ז) [כי] צדיק ה'. וטהר ידים זה הקב"ה, שנאמר (חבקוק א, יג) טהור עינים מראות רע. יוסיף אמץ זה הקב"ה, שמעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו. ביאור הדברים, כי משה המתיק ב' פעמים אלהי"ם בב' פעמים הוי"ה, ועשה ב' פעמים יחוד הוי"ה אלהי"ם, מנין יב"ק ב' פעמים, העולה דר"ך (שער הפסוקים, פר' לך עמ' לה). וזהו שאמר המדרש ויאחז צדיק "דרכו" זה הקב"ה (עולה יב"ק). וטהר ידים, ב' ידים, ימין ושמאל, זה הקב"ה (עולה יב"ק, הרי ב' פעמים יב"ק, גימטריא דר"ך), שנאמר טהור עינים, ימין ושמאל. יוסיף "אמץ" שמעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו. פירוש, להמתיק תוקפא דדינא, ביחוד הוי"ה אדנ"י העולה צ"א, ובאמצען המ"ם, סימנא דמלאך המות, הרי אמ"ץ, להיות כבוש תחת יד השמות העולים צ"א. כענין שכתב בזוהר פינחס דף רל"ז (ע"א) על הפסוק (להלן כה, ז) ויקח רמח בידו, עיי"ש. ולכך אמ"ץ עולה קל"א, להחליש כח קל"א, מנין שם הסטרא אחרא סמא"ל, ובהוסיף אמ"ץ כח הקדושה ממילא כשזה קם זה נופל:

דבר אחר ויאחז צדיק דרכו זה משה, שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה. וטהר ידים זה משה, שאמר (להלן טז, סז) לא חמור אחד מהם נשאתי. יוסיף אמץ זה משה, שמעצים כח וגבורה של מעלה, שאמר ועתה יגדל נא כח אדנ"י (ילקוט שם). על פי פשוט, כי איתא בזוהר בלק קפ"ה ע"ב, אם עונות תשמר יה אדנ"י מי יעמד (תהלים קל, ג), אם חובין סגיאו עד דסלקין לעילא לגבי אבא ואמא, הא אדנ"י דאיהו רחמי כו'. והוא צריך ביאור, עיין במקדש מלך שעמד על זה. ועיין מה שכתב רבינו בעטרת צבי (ד"ה הא אדנ"י) על פי מה שכתוב בלקוטי תורה (פר' תולדות עמ' פג) כי י"ב אתוון דאדנ"י מזל ונקה כו'. אמנם בדרך היותר פשוט הוא מפרש (ד"ה אמנם) על פי הידוע (עץ חיים, שער יג פי"א עמ' קצה) סוד המתקת דינים בשורשם, כי שורש הדין מלכות, דינ"א דמלכותא, ואמנם סבת רצון הקדום (בלי אתערותא דלתתא) לבריאת העולם היה בשביל להקרא מלך רחום, כי אין מלך בלא עם, ואם ח"ו בא [הדבר אשר] הכלה הכלולה מהכל לעשות כלה כמדתה בשורשה, אז בה נמתקין, כי אין מלך בלא עם, בסוד (ברייתא דרבי ישמעאל, ריש תורת כהנים) כלל צריך לפרט, בסוד (בראשית מד, יח) בי אדוני, בי אתה מלך, עכ"ל וש"י. ובזה יובן הא דאיתא בנדרים פרק ג' דף כ"ד (ע"א) דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. מכלל דמלכא דרכו דמהנה להעם ולא קא מהנין ליה, מטעם דאין מלך בלא עם:

ובזה תשכיל ותבין מה שאמר משה יגדל נא כח אדנ"י דייקא, כי אין מלך בלא עם, ומכח זה אתה צריך לרחם אף על גב שחטאו ולא קא מהנין לך. וזהו שאמר המדרש ויאחז צדיק דרכו זה משה וכו'. וטהר ידים זה משה שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, הרי שלא נהנה מהם, ועם כל זה היה מלך על ישראל, שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך זה משה, שכן דרכו של מלך. ואם כך מדתו של מלך בשר ודם, יתר מרעהו צדיק, צדיקו של עולם הבורא יתברך לרחם עלי עמו אף על גב דלא מהנין ליה. ובזה יוסיף אמץ זה משה שמעצים כח וגבורה דייקא שנאמר יגדל נא כח אדנ"י, בחינת מלך, כאמור. והבן, כי הוא ענין נחמד ונעים:

שלח לך אנשים ויתורו וגו' [יג, ב]. במדרש (במ"ר טז, ג) יבש חציר וגו', משל למלך שהיה לו אוהב כו', כך המלך זה הקב"ה, והאוהב זה אברהם, אמר לו הקב"ה לך עמי שנאמר (בראשית יב, א) לך לך וגו' אל הארץ וגו', ואני נותן לך במתנה, שנאמר (שם יג, יז) קום התהלך בארץ וגו' כי לך אתננה. אמר לו הקב"ה למשה, אף על פי שמת אוהבי איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ, ז-ח). ויש להבין מה בעי בזה. ותו, למה שבק קרא הנאמר ברישא (בראשית יב, ז). וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ וגו', ונקט קרא דכתיב בתריה. גם לפרש הנאמר להלן (יד, כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו', ובזוהר (שלח קנה ע"ב) ארח אחרא נטל ומטי על קברי אבהן ואתא לצלאה לאשתזבא מעיטא דא, עכ"ל: להבין זה נראה לי, דכתיב בפרשת תולדות (בראשית כו, א-ה) וילך יצחק וגו' וירא אליו ה' ויאמר וגו' כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וגו' עקב אשר שמע אברהם בקולי, וכתב הלקוטי תורה (פר' תולדות עמ' פד) וז"ל, דע, סוד עק"ב גימטריא ענבי"ם, סוד ב' עינים נצח והוד של הבינה כו', עד שמהן ב' דמעות שהם היין, והם כחות הדין כו', ב' פעמים אלהי"ם גימטריא ענבי"ם או עק"ב. ואברהם תיקן עקב הזה והמתיקן, וזהו שנאמר "עקב" אשר שמע אברהם. וזהו סוד (הושע ט, י) "כענבים במדבר" מצאתי ישראל וגו' ראיתי אבותיכם, כי במדב"ר גימטריא רמ"ח, מספר אברה"ם, שהוא תיקן הענבים האלו, ועל ידו זכו ישראל לכל הטובות, עכ"ל לעניננו. וכאן כתיב (יג, כ) והימים ימי בכורי "ענבים", והוצרכו להמתיקן, לזה הלך כלב ונשתטח על קברי אבות, לעורר זכות אברהם שהמתיק ענבים האלו וסוד עקב. וזהו שנאמר ועבדי כלב "עקב" היתה רוח אחרת עמו (שנמתק על ידו בחינת עקב), וימלא אחרי, נשלם עמדי לטוב ולרחמים, על כן והביאותיו. וכל זה בזכות אברהם, שהוא המתיק מדת הדין לרחמים, כאמור. וכבר כתבתי מזה:

ונקדים דברי האלשי"ך (רוממות אל תהלים סז, ב ד"ה או יאמר [הא']) על הפסוק (שם) אלהים יחננו ויברכנו וגו', כי בזמן שהברכה רק מכח מדת רחמנות וחסד, יכול להיות דבר הנפסק בהתעורר קטרוג של מדת הדין חלילה. אבל אם גם מדת הדין מסכים, אז הוא דבר המתקיים לעד. וזהו שנאמר אלהים (אם מדת הדין) יחננו ויברכנו, (אז) יאר פניו אתנו "סלה":

ובזה נבין דברי המדרש שלא הביא רישא דקרא וירא ה' וגו' ויאמר לזרעך אתן, כי זה נאמר במדת הוי"ה רחמים, ויכול להיות נפסק על ידי קטרוג של מדת הדין, כדמצינו (ברכות ד.) ביעקב שנתיירא שלא יגרום החטא. ולכן הביא מקרא של אחריו, ששם (בראשית יג, יד-יז) נאמר וה' (שפירושו הוא ובית דינו (ב"ר נא, ב)ן אמר אל אברם וגו' קום התהלך בארץ וגו' כי לך אתננה וגו', וזה דבר המתקיים. וזהו שאמר, אף על פי שמת איני חוזר בי שנאמר ודבר "אלהינו" (דייקא, דבר של מדת הדין לטוב) יקום לעולם. ולכך נאמר ליצחק כי לך ולזרעך אתן וגו' "עקב" אשר שמע אברהם בקולי, בשביל שהמתיק ב' פעמים אלהי"ם העולה עק"ב, לרחמים, והבן: עוד יתבאר המדרש הנ"ל בהקדם הא דאיתא במדרש פרשת בא (ש"ר טו, א), ענה דודי וגו' עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו (שיר השירים ב, י-יב), ששמע הקב"ה קולן של ישראל שאמרו שירה, בזכות אברהם שהקריב תור. וצריך ביאור. והנראה לי בזה, כי נודע בעת קריעת ים סוף כתיב (שמות יד, כט) והמים להם חמה, ואמרו חז"ל (מכילתא בשלח פ"ו) אל תקרי חומה אלא חמה כו', שהיה אז קטרוג מתגבורת הדינים. ושורש הדינים ה' פעמים די"ן עולה ש"ך, ונמתקין בה' אלפי"ן של אדנ"י עולה שכ"ה, וה' גבורות מנצפ"ך עולה פ"ר. וזה סוד שאומרים בראש השנה (תפלת מוסף) היום "הרת" עולם, כי שכ"ה ופ"ר עולה הר"ת, כידוע מדברי האר"י ז"ל שם (שער הכוונות, ענין ראש השנה סוף דרוש ו). ואברהם המתיק הדינים והעלן לשורשן לאלופו של עולם, נמצא הר"ת עם א' הכולל עולה תו"ר, וזה סוד זכות אברהם שהקריב "תור", ונמתקו הדינים לרחמים על ישראל. ואותו חמה החזיר על המצרים (ילקוט בשלח סוף רמז רלד), לפי שמדת הדין אינו חוזר ברקניא כידוע (זוהר וישלח קעד ע"ב). וזהו שנאמר עת הזמיר הגיע, היינו עת זמיר עריצים והחוחים והקוצים הסובבים, הם המצרים, שרי מעלה ומטה (וגם עת הזמיר של השירה הגיע), וקול "התור" נשמע, בזכות אברהם שהקריב "תור":

וזהו שנאמר שלח לך אנשים "ויתרו" דייקא, שימתיקו הר"ת דינים אל הא' הכולל, סוד תור. וזהו שנאמר וישלח אותם משה "לתור", על זה אמר המדרש (שה"ש זוטא ו, ט) אם יאמרו אליכם על מה באתם, אמרו להם על חמשה רמונים ועל חמשה תאנים ועל אשכול של ענבים. הכוונה, כי שלשה מינים ענבים רמונים תאנים הם תלוים באילנא אחרא בנוקבא, כמבואר בזוהר (שלח קנז.) ומקדש מלך (שם), עיי"ש. עוד נראה לי על דרך שכתב האר"י (לקוטי תורה, ריש יחזקאל) במה שאמרו (חגיגה טו ע"ב) רבי מאיר רמון מצא, כי שר העולם הוכפל בו אות ט' לטובה, סוד ח"י, ונשארו אתוון "רמון", ורבי מאיר זרק קליפתו, ותוכו אכל ו"חי" לעולם. ומבואר בספר ברית כהונת עולם (מאמר אילו של יצחק פ"א) שזה סוד שאומרים בראש השנה (תפלת 'ונתנה תוקף') וכל באי עולם יעברון לפניך כבני "מרון", אותיות "רמון", עד שעל ידי השופר ישוב מדרכו ו"חי", ע"כ דבריו. וזה סוד שאמר (להלן יג, כג) ומן הרמונים, כי פרח מהן בשר ח"י. וזה סוד שאמר (שם יד, לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה "חיו" מן האנשים ההם, והבן זה. ואיך שיהיה, נמצינו למדין כי רמונים ירמוז על דינים. וכמו כן תאנים, והוא מלשון (שופטים יד, ד) תאנה הוא מבקש, ועיין בזוהר (בראשית כח ע"ב) על הפסוק (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה, עיי"ש. וענבים הוא סוד עינים, כמו שנתבאר לעיל. והנה משה שלחם לדעתו לבשם ולהמתיק ה' פעמים אדנ"י וה' גבורות מנצפ"ך, וזהו שאמר על ה' רמונים ועל ה' תאנים ועל אשכול של ענבים, ר"ל להמתיקן, והבן:

וזה סוד (שם כה, כא) ויעתר יצחק לה' וגו' ויעתר לו ה', עת"ר ראשי תיבות ע'נבים ת'אנים ר'מונים, שנמתקו לבחינת הוי"ה רחמים, ו"תהר" וגו', תה"ר גימטריא ש"ך פ"ר וה"א אלפי"ן שנמתקו בהם, והבן. וזה סוד (עץ חיים, שער לד פ"ב עמ' קנג) אדנ"י במלואו שעולה תרע"א, א' ממתיק תע"ר, ראשי תיבות ת'אנים ע'נבים ר'מונים:

וזה (יג, יז-יח) ויאמר אליהם עלו זה בנגב, להעלות הדינים לשורשן בבחינת ימין חסד, ועליתם את ההר, אחוריים דאלהים עם ה' אותיותיו מספר ה"ר. גם ירמוז א"ת ה"ר מספר תו"ר, כאמור. גם שכ"ה ופ"ר כשנמתק בה' שבשם העולה פר"ה עם הכולל, מספרו א"ת הה"ר. וראיתם את הארץ (מדת מלכות) "מה" הוא דייקא, שהוא בבחינת מה, דבוקה עמו, כמבואר בזוהר תרומה קכ"ז (ע"א) על הפסוק (תהלים לא, כ) מה רב טובך וגו', רזא דעלמא עלאה אקרי "מי", עלמא תתאה אקרי "מה" כו', תו אמאי אקרי "מה", אלא אף על גב דמשיכו עלאה אתמשך, לא אתגליא עד דאשתלים הכא, [דאיהו אתר] סופא דכל דרגין, ואף על גב דאתגליא קיימא לשאלא "מה", [מה] חמית מה ידעית, ובגין כך "מה" רב טובך, דא איהו יסודא דעלמא דאקרי רב טוב, כמה דאת אמר (ישעיה סג, ז) ורב טוב "לבית" ישראל, והכא כלילן דכר ונוקבא כחדא, עכ"ל לעניננו. והיינו שאמר ואת העם וגו' החזק הוא "הרפה", אם נמתקו פ"ר דינים בסוד ה' ונעשה צירוף "רפה", המעט הוא אם "רב", דבוק לזעיר דאיהו "רב" (זוהר היי קכב ע"ב), סוד מה "רב" טובך, והבן:

ועל זה אמר (יג, כה-לב) וישובו מ"תור" הארץ [וגו'], ששבו לדרך אחר, לבלי לעשות המתקה של "תור" הנאמר למעלה, ויאמרו וגו', עמלק העולה ר"ם, מספר ב' פעמים ק"כ צרופי אלהים, יושב בארץ הנגב, זה לעומת זה, לבלי להמתיק הדינים לחסד. והחתי וגו' יושב ב"הר", לבלי להמתיקו. ויוציאו דבת הארץ וגו' הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה הוא וכל העם וגו', פירש רש"י בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כו'. ולדרכנו נאמר לאשר על ידי יהושע וכלב נמתקו הדינים בזכות אברהם כאמור, ומדת הדין אינו חוזר ברקניא, לכן אותו חמה והדין נשפך על הכנענים עד שנעשו פגרים מתים, וממילא על ידי זה נתעורר רחמים על ישראל. ולכן ראשי תיבות י'ושביה ה'וא ו'כל ה'עם שם הוי"ה כסדרו, המורה רחמים על ישראל, כידוע (שער הפסוקים, פר' וארא עמ' קלז). וזהו שנאמר להלן (יד, ז-ט) ויאמרו וגו' ואתם אל תיראו וגו' כי לחמנו הם, כפירוש רש"י, סר "צלם" מעליהם, פירש הזוהר הק' (שלח קס ע"ב) תוקפא דדינא, ק"כ צרופי אלהים, והוי"ה אתנו, ירמוז להוי"ה כסדרו הרמוז בראשי תיבות יושביה הוא וכל העם, הוא אתנו, והבן:

שלח לך [יג, ב]. פירש רש"י, לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לכאורה האי אם תרצה שלח הוא שפת יתר. ובמדרש (במ"ר טז, ז) אף על פי שאמר הקב"ה שלח לך, לא היה מן הקב"ה שילכו, ומהו שלח לך, אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו, שנאמר (דברים א, כב) ותקרבון וגו' ותאמרו נשלחה וגו':

ונראה לי ביאור הדבר על דרך שפירש בספר צמח [ה' לצבי (פר' תולדות ד"ה והיה)] והיה כאשר תריד ופרקת וגו' (בראשית כז, מ), על דרך הפסוק (שמות לד, כד) ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך וגו', ענינו על פי מה שכתב הראב"ע על הפסוק (שמות כ, יד) לא תחמוד, איך יצוה על מה שהאדם מוטבע בו כו', ופירש הדבר כמו בת מלך ההולכת בשוק וכל השרים מתאוים לראותה, ובן כפרי אינו חושש להסתכל בה מפני שאינה בת מינו כלל לכן אין בלבו שום חמדה עליה, כמו כן יחשוב האדם שמה שיש לזולתו הוא דבר זר ורחוק מאתו. וזהו שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות, כי אין אתה בן מינו כלל, לכן לא יהיה שום חמדה לארצך. אבל כשישראל עוברים על התורה יש להם חמדה על מה שיש לישראל, וזהו שנאמר והיה כאשר תריד, כשתצטער על הברכות, זה סימן שעברו על התורה ואתה בן מינם, ומזה תדע ופרקת עולו וגו', ע"כ דבריו הנחמדים:

וכמו כן נאמר שלפי הנהגה של הקב"ה את ישראל במדבר בדרך נס חוץ לטבע, כדכתיב להלן (יד, יד) אשר עין בעין נראה וגו', לא היה להם לישראל להעלות על לב לשלוח מרגלים, שזהו נצרך להנהגה טבעית, ולא כשישראל עושים רצונו ומתנהגים למעלה מהטבע בדרך נס. אבל כיון שאמרו נשלחה אנשים, ועלה בלבם לרצון להם לשלוח להתנהג בדרך טבעי, מכלל שצריכים לזה ובגדר מין הטבעי הם, לכן אמר הקב"ה אם תרצה שלח, כלומר אם עולה זה ברצונך אז סימן שאתה נופל תחת הנהגה טבעית בענין זה, על כן שלח, והבן:

איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם וישלח אותם משה וגו' ראשי בני ישראל המה [יג, ב-ג]. למטה אבותיו צריך ביאור, דהיה די לומר איש אחד לשבט. וגם תיבת המה, אך למותר לכאורה. גם להבין התרגום יונתן (יג, טז) וכדי חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע:

והנראה לי על פי שפירשתי (פר' נשא ד"ה ויקריבו) ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות וגו' (לעיל ז, ב), כי אמרו ז"ל (חולין פט.) חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם, כי כתיב (תהלים קכא, א"ב) אשא עיני אל ההרים (ואמרו ז"ל (ב"ר סח, ב) אל תקרי ההרים אלא ההורים) מאין יבא עזרי, עזרי מעם ה' וגו', ופירשתי על פי מאמרם ז"ל בפרק קמא דברכות (ברכות י ע"ב) כל התולה בזכות עצמו הקב"ה תולה לו בזכות אבות, וכל התולה בזכות אבות הקב"ה תולה לו בזכות עצמו. וזהו שנאמר אשא עיני אל ההורים, האבות, כי מאין יבא עזרי, ר"ל שאהיה נושע בזכות עצמי, ואז הקב"ה תולה בזכות עצמי, וממילא "עזרי" (דייקא) מעם ה' וגו'. וזהו אפילו בשעה שאני משפיע "לכם" (דייקא בזכותכם) גדולה, אתם ממעטים עצמיכם דייקא, לתלות רק בזכות אבותיכם. וזהו ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם דייקא, שהיו תולים שהם ראשים בזכות אבותם, אם כי באמת "הם" נשיאי המטות הם בזכות עצמם, לכך "הם" (בזכות עצמם) העומדים על הפקודים, בעת כי יפקוד המלך מלכו של עולם פקודים, הם העומדים להתפלל ולבטלם, כי צדיק מושל וגו' (שמואל-ב כג, ג), צדיק גוזר והקב"ה מקיים כו' (זוהר שמות טו.):

והנה, הקב"ה המגיד מראשית אחרית הוא צפה מה שעתיד להיות, לכך צוה לשלוח ראשים שיתלו בזכות אבותם, ואז יהיה מקום לתלות בזכות עצמם. אבל אותם ראשים שיתלו בזכות עצמם אז הקב"ה תולה בזכות אבותם, וזה לא לעזר ולא להועיל כאן לבטל בחירה של אנושי להרע או להיטיב, כמבואר בזוהר (וישב קפה ע"ב) ובאלשי"ך על הפסוק (בראשית לז, כב) למען הציל אותו "מידם" דייקא שהם בעלי בחירה, להשיבו אל אביו, כי בזכות אביו יושע מבור נחשים ועקרבים. אבל להציל מיד בעל בחירה, לזה לא מועיל זכות אבות, כי אם זכות עצמו יכול להועיל לבל ישלוט בו יצר הרע. וזהו שנאמר איש אחד למטה אבותיו (דייקא) תשלחו וגו', שיהיו תולין בזכות אבותיו. אבל וישלח אותם משה וגו' כולם אנשים ראשי בני ישראל "המה" דייקא בעיניהם, בזכות עצמם, לכך היה מה שהיה, כי אז אין זכות אבות היה מועיל לבטל בחירתם שבחרו לרגל ולהלשין על הארץ. אמנם כד חמא משה ענותנותיה דהושע, שהיה תולה בזכות אבותיו, אז קרא לו יהושע, לאמר י"ה יושיעך וכו' דייקא בזכות עצמך, מעצת מרגלים, והבן:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע [יג, טז]. אמרו חז"ל (סוטה לד ע"ב) י"ה יושיעך וכו'. יש לפרש בלשון נבואה, או בלשון תפלה שכך יהיה שהשם יושיעך. אמנם אם בלשון תפלה, קשה למה לא התפלל על כולם, אלא ודאי שהוא בלשון נבואה. אלא דאם כן נמי קשה דלמה יושיע ה' לו לבדו ולא לבלעדו לשאר הנשלחים, היד ה' תקצר: אבל יתבאר על פי מאמרם ז"ל (סוכה נב ע"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, היינו דכתיב (תהלים לז, לב-לג) צופה כו' ה' לא יעזבנו בידו. והקשה מו"ז סבא קדישא זלה"ה (ישמח משה, ס"פ חיי), ממה נפשך, אם מבלעדי עזר ה' לא היה יכול אם כן למה ה' עוזר לו דוקא ולא לרשע, ואם היה ה' רוצה להציל הרשע גם כן היה יכול, כי היד ה' תקצר. וגם אם כן צדיק מה פעל, ומה בין עובד ה' לאשר לא עבדו. וביאר הדבר, כי ה' חוקר לב ורואה שהצדיק עושה מה שביכלתו האנושי, ואם בכל זה לא יאבה יצרו ללכת מאתו ומתגבר עליו, אז עוזרו, כי כך שורת הדין הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד.), וכדכתיב (שמות כג, ה) עזוב תעזוב עמו דייקא. אבל הרשע שאינו מתחיל ואינו בא לטהר כלל, כי אם בא לטמא, פותחין לו. וזהו שאמרו בכל יום יצרו מתגבר, ואם הוא עושה כפי יכלתו עד שבא לבחינת אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, אז היינו דכתיב ה' לא יעזבנו בידו, ע"כ דבריו ודפח"ח. וזה היה נמי כאן, כי הם לא בקשו לטהר כלל, ולמה היה לו להקב"ה להצילם ולעזרם. אמנם משה ראה בנבואה כי יהושע רוצה לטהר, ועושה מה שביכלתו להנצל מעצת מרגלים, ולזה היה בטוח כי ה' יושיעו, ואמר י"ה יושיעך וגו':

ואמנם לכאורה קשה אם כן יפה היתה שתיקתו מדבורו, כי אולי בשמוע יהושע יסמוך על זה ולא יעשה מה שביכלתו, באמור בלבו כל מה שיצא מפי נביא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר. אבל התירוץ לזה, כי יהושע היה עניו, והיה סבור שמשה אמר כן בדרך תפלה י"ח יושיעך, ומה שלא התפלל על יתר השלוחים היינו מפני שראה ברוח הקודש שהם עדיפים וטובים ממנו ואין צריך להתפלל עליהם כלל, אבל הוא צריך לתפלה. וזהו שכתב התרגום יונתן וכדי חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע, השם יושיעך, והבן:

וישלח אותם משה וגו' ויאמר אלהם "עלו" זה בנגב "ועליתם" וגו' [יג, יז-כ]. ולא אמר לכו. אם כי ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, עם כל זה עוד דברים בגו. ויהס כלב את העם אל משה ויאמר "עלה נעלה" וגו', כפל:

ויבואר על פי מה שפירשתי להלן פרשת עקב (ד"ה ולפעמים. ואילך) הכתוב (דבריס ט, א) אתה עובר היום וגו' לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך וגו', כי כל אדם צריך להעלות נצוצות הקדושים הנלוים לשורש נשמתו, ולבעבור זה צריך לפעמים להיות כאן וכאן, להעלות נצוצות הקדושים אשר באותו מקום השייכים לו. וזה ענין ברכת המכין מצעדי גבר. וזהו שנאמר אתה (דייקא) עובר וגו', ולא אני, הטעם, לרשת גוים גדולים ועצומים (באחיזתם בנצוצות הקדושים, שהם) ממך, והארכתי שם בזה. וזה היה ענין שאמרו חז"ל (סוטה לה.) כל מקום שהלכו מצאו הכנענים היו קוברים מתיהם, לדעתי הטעם על דרך שאמרו חז"ל (ברכות נח.) יהיב ביה עינא ונעשה גל של עצמות, ופירשו המפורשים (עי' אור החיים הק' שמות יא, ה) כי בכח הראות משכו ממנו הנצוצות הקדושים שבו, וממילא נעשה גל כו', וזהו שאמרו (מועד קטן יז ע"ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה כו', ולכך כל מקום שהלכו יהושע וכלב משכו הנצוצות הקדושים, ונשארו פגרים מתים. וזהו שאמר משה עלו וגו' ועליתם, להעלות הנצוצות הקדושים משם, וראיתם את הארץ וגו' ואת העם וגו', להעלות בראיה הנצוצות הקדושים דשם:

והנה, מוזלה"ה (תפלה למשה עב, ז אות ב) פירש, כי פדה ה' את יעקב (אולם הזמן, כי) וגאלו (צריך שיגאלנו) מיד חזק "ממנו" (תפלת ערבית), מאתנו, ממה שבעוה"ר אנחנו בעצמינו נותנים לו נצוצות הקדושים בפגם ברית קודש, הוא עמלק אשר קרך בדרך (דברים כה, יח), כפירוש רש"י שם, ועל כן מלחמה לה' בעמלק מדר דר (שמות יז, טז), ע"כ דבריו:

ובזה נבא אל הביאור, כי משה אמר להם וראיתם את הארץ וגו' בראיה בעלמא החזק הוא הרפה כו', היינו אם יש להם שורש חזק בהקדושה או לא. וזה עצמו שאמר המעט הוא אם רב וכן השמנה הוא אם רזה, כל זה נאמר על ענין נצוצות הקדושים שיש בהם, שזה כח חזקן ותקפן. וצוה לראותם, למען על ידי זה יעשו הכנה לכבוש הדרך לפני ישראל להעלותם לשורשן, וממילא יפלו פגריהם. וזהו שאמר, על ידי כח הראות והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, היינו הנצוצות הקדושים שבהם, והימים ימי בכורי ענבים, כמו שבהענבים כשנגמר בישולן סוחטין היין המשומר בענבים ומשליכים הקליפה, כן הכא נמי כשנתמלא סאתם של הכנענים ראוי להוציא שמנן ובלען הנצוצות הקדושים מפיהם, ולהשליך קליפתן לחוץ:

והנה, בבואם שמה, הנה יהושע וכלב מלאו אחרי ה' והם עשו שלהם כפי כחם, ובכל מקום מדרך כף רגלם כל מקום ששמו עיניהם משכו הנצוצות הקדושים משם, ועל ידי זה נעשו גל של עצמות. ולזה היו מקברים מתיהם, כי בהלקח מהם החיות שלהם ממילא מתו. והנה כאשר באו המרגלים השיבו אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד, ר"ל כח הנצוצות הקדושים שבהם, עד שקשה להוציא מהם. ולזה הזכירו את עמלק, כפירוש רש"י לפי שנכוו בו כבר ומלחמה לה' בעמלק מדר דר. ויהס כלב וגו' ויאמר עלה, כבר בהיותינו שם, על ידינו, שמכח זה היו קוברים מתיהם, על כן נעלה גם מעתה הנצוצות הקדושים וירשנו אותה וגו'. והאנשים וגו' אמרו לא נוכל לעלות אל העם הנצוצות הקדושים שבהם, כי חזק הוא "ממנו", ממה שאנחנו נותנים לו, שמפני זה אמרו עמלק יושב וגו' שהוא המחטיא ומכשיל אותנו בחטא הנ"ל. ויוציאו דבת הארץ וגו', לאמר מה שהיו קוברים מתיהם לא מפני נצוצות הקדושים שעלו על ידם, כי אם ארץ אוכלת יושביה הוא. ויהושע בן נון וכלב וגו' ויאמרו וגו' טובה הארץ וגו', ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, כמו ששורש האכילה של לחם להעלות נצוצות הקדושים שבו, כמו כן הם לחמנו להעלות מהם נצוצות הקדושים, וכבר סר צלם (המגין, הם הנצוצות הקדושים שבהם) מעליהם, (כי) וה' אתנו המושך נצוצות הקדושים אליו, כי כל חלק משתוקק אל שרשו לשוב אליו, על כן אל תיראום. (שוב ראיתי באור החיים (יד, ט) שפירש כן כי לחמנו הם, תהלה לאל שכוונתי לדעתו):

עוד יתבאר ויאמר אליהם עלו זה בנגב וגו' [יג, יז-לג]. יש להבין מה שאמר עלו, ולא אמר לכו. ב', וראיתם את הארץ מה "הוא", קרינן ביו"ד וכתיב בוא"ו. ג', והתחזקתם ולקחתם, מה זה צריך היזוק. ד', וילכו ויבאו וגו' וישיבו אותם דבר, אותם למה לי. וגם כל הפסוק וישיבו, לכאורה שפת יתר, כי היה די וילכו ויבאו ויראום וגו' ויספרו וגו'. ה', ויהס כלב וגו' ויאמר עלה נעלה, כפל. וא"ו, ויוציאו דבת הארץ וגו' לאמר וגו' ארץ אוכלת יושביה היא, מה ראו לומר ככה, ועיין רש"י וראב"ע. זיי"ן, להבין אומרם ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. חי"ת, על הכל קשיא טובא, הלא היו כולם אנשים צדיקים ראשי בני ישראל, ואיך נהפכו מהקצה אל הקצה להוציא דבה. גם על כל העדה יקשה, הלא עיניהם רואות את מעשה ה', ומדוע נזורו אחור מכח דבתם:

והנראה לי בזה על פי הכלל המקובל בידינו מאת באי הארץ, כי בראשית בואם האדם נופל ויורד ממדרגתו, וברבות הימים ישוב למקומו ויעלה למעלה ביתר שאת. ויש על זה שני טעמים לענ"ד, א', על דרך שאמרו (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, כמו כן לפי ערך קדושת ארץ ישראל זה לעומת זה עשה אלקים, ובעודה תהת ידי זרים הסטרא אחרא מתגבר על האדם בתחלה, עד שהאדם צריך התחזקות והתאמצות לעמוד נגדו. ב', על דרך סמי רפואות ומי מרחצאות, תחלה יוציאו החולאת והזוהמא שבפנים לחוץ, ובמשך הזמן יתרפא לגמרי, ואם בתוך הזמן יעמוד ולא יגמור הענין, ישאר קרח מכאן ומכאן. וכמו כן בענין חולי הנפש, בבא אל ארץ ישראל דכתיב (ישעיה לג, כד) העם היושב בה נשא עון, על כן תחלה תוציא זוהמת האדם הפנימי לחוץ, על ידי זה נופל ממדרגתו והוא שפל ונבזה בעיניו, עד אשר יאריך ימים שם למצוא תרופה. ואם בזמן קצר יצוא יצא, ישאר קרח מכאן ומכאן. ובעיניך תראה העתק מכתב מאיש צדיק תמים מארץ ישראל (פרי הארץ, מכתב לו) אשר היה בדורות הקודמים, וז"ל, מודעה רבא לאורייתא להודיע את הארץ מה הוא, הנה כמה הפוכים וגלגולים ומאורעות עדן ועדנין יחלופו על כל אחד ואחד מבאי הארץ עד כי מתדר ליה בה, ולא לקלים המרוץ, כי אם ברבות השנים עד יעברו ימי קליטה, כמו שנאמר (תהלים פז, ה) איש ואיש יולד בה, כל הבא אל ארץ הקדושה צריך מחדש עיבור ויניקה וקטנות כו'. הנה כי כן מאן דאתי מתחלה ממש דעתו מטורפת עליו ואומר הי תורה והי מצוה, מה דהוי לא הוי, עד אשר הארץ מראה לו פנים אז ישקוט וינוח לו, ע"כ דבריו. והוא בדוק ומנוסה. והיינו דכתיב (בראשית יב, ט-י) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה ויהי רעב בארץ "וירד" אברם מצרימה, כלומר שירד ממדרגתו עד שנסע מצרימה, וכתב הרמב"ן (שם, י) יציאתו מן הארץ מפני הרעב, עון אשר חטא, ע"ש. אחר כך (שם יג, א-ג) ויעל אברם ממצרים וגו' הנגבה וגו' וילך למסעיו וגו' עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה. וזאת תורת המסורה, ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, הלוך וחסור (שם ח, ה), הלוך ושוב (שם, ג), והבן:

וזה היה ענין המרגלים, אם שהיו צדיקים, בבואם שם ירדו ממעלתם, ודעתן היתה מטורפת עליהם עד אשר אמרו מה שאמרו. מלבד יהושע וכלב, אשר בלא איחור, מיד עלו ונתעלו למעלה. ומשה רבינו ראה וידע את כל זה, ולזה הזהיר אותם ויאמר אליהם "עלו" וגו' "ועליתם", באופן שלא ירדו ממדרגתם כי אם יעלו. וזה שרמז רש"י שכן דרך התגרים מראים את הפסולת תחלה, היינו שמוציא הזוהמא לחוץ, אחר כך מראים את השבח, והבן:

וזהו שאמר, כי וראיתם את הארץ מה היא, ביו"ד, כמשמעו. ונכתב הוא, בוא"ו, ירמוז שיראו את (עם) הארץ מה הוא האיש הבא לשם, כדרך סמים המוציא את החולאת, וניכר ביותר. ועל כן והתחזקתם (צריך חיזוק) ולקחתם מפרי (קדושת) הארץ: והנה, המרגלים הבינו בעצמם ממה שעלה בלבם להוציא דבה, מזה שפטו בעצמם כי אינם במעמדם ומצבם הראשון. וזה עצמו הודיעו לישראל כי הבא לשם נופל ממדרגתו, והם לא ידעו כי זו צורך עליה ברבות הימים. וזהו שנאמר וילכו ויבאו וגו' וישיבו אותם (את עצמם) דבר וגו' (כפירוש רש"י על (לעיל ו, יג) יביא אותו), ויראום (קאי על אותם) את פרי הארץ, לומר שמה שהם אינם במעמדם, זה פרי הארץ, ששם ירדו ונפלו. ויספרו לו ויאמרו וגו' וזה פריה, היינו מה שאנו אומרים אפס כי עז העם וגו', כי זה לעומת זה עשה אלקים, וגודל התגברות הסטרא אחרא שם, והנה עיניכם רואות גודל הנפילה במקום ההוא מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ומי זה אשר יערב לבו לבא לשם, וזה היה דבתם. ויהס כלב וגו' ויאמר עלה נעלה, עלה לשעבר, נעלה לעתיד, ולא נפול ממעמדנו וירשנו וגו'. והאנשים וגו' אמרו לא נוכל לעלות אל העם, לעלות דייקא, כי אם לירד, כי חזק הוא ממנו (כי סברו ירידה זו היתה מכח חזקת טומאת היושבים). ויוציאו דבת הארץ וגו' לאמר וגו', ארץ אוכלת (מקלקלת) יושביה הוא להורידם ממדרגתם. וראיה, ונהי בעינינו כחגבים. ושמא תאמר אדרבה כי זה מכח מדת ענוה היינו נבזים בעינינו ומכובדים בעיני זולתנו, על זה אמר לא כן, כי אם וכן היינו בעיניהם, כי באמת ירדנו ממדרגתנו להיות נחשב כחגבים. וכשמוע כל העדה זאת, אז ותשא כל העדה וגו', כי רצו לעלות לארץ ישראל על מנת שתהא עליה, ולא שתהא ירידה ח"ו:

והיינו דכתיב וידבר משה וגו' וישכימו בבוקר "ויעלו" וגו' לאמר הננו "ועלינו" (דייקא) אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, במה שחשבנו אותו לירידה. ואז אמר משה אל "תעלו", כעת אין זה עליה, כי וגו', עד אשר יערה עלינו רוח ממרום ויזכנו לעלות ולראות כו' במהרה אמן כן יהי רצון:

למקום ההוא קרא נחל אשכול וגו' [יג, כד]. במדרש (במ"ר טז, טז) זהו שאמר הכתוב (ישעיה מו, י) מגיד מראשית אחרית, שהכל צפוי היה לפני הקב"ה כו', ונקרא אשכול על אודות האשכול שעתידין ישראל לכרות ממקומו, עכ"ל הצריך לעניננו. מבואר שנקרא אשכול על שם העתיד, ויש להבין הכוונה בזה. גם להבין מה שנאמר להלן (יג, לג) כי חזק הוא ממנו, ואמרו ז"ל (סוטה לה.) כביכול כלפי מעלה אמרו, מנא להו הא, דלמא כמשמעו:

ונראה לי על פי מה שפירשתי הא דכתיב באברהם (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם "בכל", וביצחק (שם כז, לג) "מכל", וביעקב (שם לג, יא) יש לי "כל", הענין על פי מה שפירש מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת שמות (ריש הפרשה, ד"ה עוד) אני ה' לא שניתי וגו' (מלאכי ג, ו), כי אמרו חז"ל (פרקי דר"א לט) כי הקב"ה השלים מנין של שבעים נפש הבאים את יעקב מצרימה, ושל ששים רבוא בצאתם ממצרים, כמו שנאמר (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, הכוונה בזה, להורות כי מאהבתו אותנו הכל כביכול כחלק והחלק כהכל, והיינו דכתיב (תהלים קיט, נז) חלקי ה' אמרתי וגו', ובזה נתן לכלל ישראל הנצחיית כמו שהוא נצחי, כי מה שיש בחלק יש בהכל. וזהו שנאמר אני ה' לא שניתי, ובזה מובן ואתם בני "יעקב" (דייקא) לא כליתם. וזהו שנאמר (איכה ג, יח-כד) ואמר אבד נצחי וגו' זאת אשיב אל לבי וגו' חלקי ה' אמרה נפשי (ואני הכל) על כן אוחיל לו, ע"כ דבריו וש"י. וזהו שנאמר וה' ברך את אברהם בכל, בבחינת כל. ויצחק אמר מכל, מבחינת כל. ויעקב אמר יש לי (בחינת) כל, והוא יתברך כחלק:

וזהו שנאמר (שמות יח, א) וישמע יתרו וגו' את "כל" אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, שנתן להם בחינת כל, כי הוציא ה' "את" ישראל ממצרים, כלומר כי הוציא ה' שהיה עם ישראל, ממצרים, ונחשב לאחד מהם, כענין שנאמר (שמואל'ב ז, כג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו, והבן. וזהו שנאמר למעלה פרשת צו (ויקרא ח, כז) ויתן את "הכל" על "כפי" אהרן וגו'. וזהו שאמרו בגמרא סוף סוטה (מז ע"ב) משמת כו' בטלה האשכלות, מאי אשכלות איש שה"כל" בו. וזהו שנאמר (לעיל יג, ב) "כל" נשיא בהם, שהנשיא בהם הוא בחינת "כל":

ובהיות כן אי אפשר לשום אומה להיות חזק יותר מישראל בלתי אם ח"ו צורם מכרם וה' הסגירם, כמו שנאמר בפרשת האזינו (דברים לב, ל), אבל מבלעדי זה אי אפשר, שהרי כמו שהחשיב הוא אותנו לבחינת "כל" ונתן לנו מנצחיותו, כמו כן נתן לנו מכחו וגבורתו, והן אל ישגיב אותנו. וזהו שנאמר בפרשת דברים (ב, לד-לו) ונלכד את כל עריו וגו' לא היתה קריה אשר שגבה ממנו (הטעם) את "הכל" נתן ה' אלקינו לפנינו, והוא חלקנו, ומה שיש בחלק יש בהכל. ובזה מובן, כיון שאמרו המרגלים לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, כמשמעו מאתנו ישראל, ממילא כלפי מעלה אמרו:

והנה, השי"ת שהכל צופה, ומביט מראשית אחרית שעתידין ישראל לכרות משם אשכול, על כן הקדים רפואה וקרא למקום ההוא "נחל אשכול", להורות נתן על מה שנאמר (זכריה ב, טז) "ונחל" ה' את יהודה חלקו, כלומר שיהיה ה' הנזכר חלקו, והמה הכל, על אדמת הקודש, ומפני זה שם ראשי ישראל יכונה אשכלות (בגמרא הנ"ל), ומכח שם המקום ההוא אולי בבואם שמה ישימו אל לבם כי נקראו ישראל אשכלות איש שהכל בו, וזה נחל אשכול, נחל ה' לישראל שם אשכול, ובזה יהיה לבם נכון ובטוח בה' כי ילכדו את ערי הכנעני, כי את "הכל" נתן ה' לפנינו:

וזהו שאמר הזוהר (שלח קס ע"ב) כרתו להאי אשכול, אתו לסלקא ליה לא יכילו, אתו יהושע וכלב נטלו ליה ואזדקף על ידייהו, הדא הוא דכתיב (יג, כג) וישאוהו במוט בשנים, באינון שנים יחידין [כו'], מכאן ידעו יהושע וכלב דאינון אתחזיין למיעל לארעא כו', ע"כ דבריו. ר"ל, מכח שנטלו אותו אשכול, לפי שגם הם נקראים אשכול, שהכל בהן, ולכן הם דייקא נטלו אותו, ועל כן אמרו כי יכול נוכל לה. ועל דרך רמז, כ"י ראשי תיבות י'הושע כ'לב, שהם נטלו האשכול, זה האות יכול נוכל לה, והבן:

עוד אפשר לומר טעם על זה על פי מה שכתב האר"י ז"ל בכוונת שופר (ח"ג סט.) כי שופר במילואו כזה, שי"ן וא"ו פ"א רי"ש, הראשי תיבות עולים ג' אלקים, היינו ש' גימטריא אלהי"ם במילואו, ו"פ אלהי"ם פשוט, ר' אלהי"ם ברבוע. והמתקתן על ידי סופי תיבות של שופר, שהם נוא"ש (ונראה לי דהיינו דאיתא בגמרא נושא עון (שמות לד, ז), נושא בוא"ו, סופי תיבות הנ"ל), העולים ג' אהי"ה, פשוט ובמלוי יודי"ן ובמלוי ההי"ן, עם כ"ד אותיותיהן, עולה שנ"ז. הגם שיש עוד אהי"ה במלוי אל"ף, מרומז כאן רק במלוי יודי"ן וההי"ן, כי שם יו"ד ה"א בשלש ראשונות. וזה סוד (תהלים קיח, ה) מן המצר קראתי י"ה, ע"כ דבריו:

ולאשר צפה ה' העתיד להתעורר שם קטרוג ודין, כי מרג"ל עולה ג' אלהי"ם עם ט"ו אותיותיהן, בסוד (שם ל, ו) רג"ע באפו, על כן הקדים הרפואה וקרא למקום ההוא נח"ל, ראשי תיבות נ'וצר ח'סד ל'אלפים, אשכול בוא"ו עולה שנ"ז, סופי תיבות של שופר, להיות נושא עון, ולהמתיק תוקפא דדינא בשלש ראשונות שהן יו"ד (ה"ה) [ה"א]. וזהו שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע, י"ה יושיעך וכו': וזה סוד (מוסף לר"ח) "ראשי" חדשים לעמך נתת, כי ראש הוא ג' אלקים, כמבואר בסידור (ח"ב צג ע"ב), ונמתקין בשמות הנ"ל העולים נוש"א. וזהו שאומרים (שם) ותשועת נפשם מיד "שונא". וזה סוד (ויקרא טז, כב) "ונשא" השעיר עליו וגו', והבן:

עלה נעל'ה וירשנ'ו אות'ה כ'י [יג, ל]. סופי תיבות הוי"ה למפרע, המורה דין, כי אז צפו וראו שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות לחוץ לארץ, והתחלתו בחדש תמוז שצירופו הוי"ה למפרע היוצא מסופי תיבות של (אסתר ה, יג) ז'ה איננ'ו שו'ה ל'י, כנודע (משנת חסידים, מס' תמוז ואב פ"א מ"א). וסופו של דבר כי ישובו אל ארצם ויבנה המקדש, וזהו שאמר בכפילא עלה נעלה, עלה (עתה) נעלה (לעתיד) וירשנו אותה (כי אז יהיה ירושה ונחלה לנצח) כי יכול נוכל לה, לעתיד:

ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם [יד, ט]. במסורה, לחמנו נאכל (ישעיה ד, א), בנפשנו נביא לחמנו (איכה ה, ט), זה לחמנו חם (יהושע ט, יב). נראה לי, אל תיראו את עם הארץ (המוני עם המחזיקים ידי תלמידי חכמים לומר) כי לחמנו הם, שאנחנו אוכלים משלהם, כי באמת לחמינו (של עצמינו) נאכל, בנפשנו נביא לחמינו, ואדרבה זה לחמנו חם, כלומר זה שהם אוכלים, לחמנו הוא, בבחינת לחם הפנים שהיה חם ביום הלקחו (שמואל-א כא, ז ע"פ יומא כא.) שממנו יצא המזון לכל העולם (זוהר תרומה קנה.), כי כל ברכאן דלעילא ודלתתא ביומא שביעאה תליין (שם יתרו פח.), כמו כן הם ניזונים בשבילנו בזכותנו, כמו שאמרו (ברכות יז ע"ב) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, כי התלמיד חכם נקרא שבת, והמוני עם צריכים לכבדו כמכבד שבת, כמבואר בזוהר ברעיא מהימנא פרשת צו (כט.):

ועבדי כלב וגו' וימלא אחרי [יד, כד-כה]. בהקדם הא דכתיב (לעיל יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, פירש רש"י י"ה יושיעך מעצת מרגלים, ויש להבין למה שם י"ה דוקא. גם להבין ויוציאו דבת הארץ וגו' לאמר הארץ וגו' (יג, לב), הא אינו לאמר לזולת. ומה הוסיפו עתה על מאמרם (יג, כח) אפס כי עז העם, לומר שהוא מהנמנע לכובשם, כמו שכתב הרמב"ן (יג, כז), מלבד הפשוט שאמרו אוכלת יושביה עוד דברים בגו על פי מה שכתב בלקוטי תורה (פר' שלח עמ' ריד) עיקרן של דברים, אלא שאני מוסיף מעט מאשר חנני ה', והוא, ששם מבואר שהמרגלים אמרו תחלה (יג, כט) והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן, ראשי תיבות הוי"ה, כי בזה ה"א תתאה על הוא"ו, כי דינין מתגברין, לכן הכנעני היושב בארץ יתגבר על ישראל שהם מסוד וא"ו. אך כלב אמר (יג, ל) נעלה וירשנו אותה כי, סופי תיבות הוה"י, כי כל השם כולו דין גמור על הכנעני, ובזה יתגברו ישראל עליהם. והם השיבו כי לגבי הכנעני הוא השם יותר כסדר, ואמרו יושביה הוא וכל העם, ראשי תיבות השם כסדר, המורה רחמים על הכנעני. ואחר כך אמר ה' אדרבה כי הוא כדברי כלב, לכן יירש כלב את הארץ, וזהו שמה וזרעו יורישנה והעמלקי, סופי תיבות הוה"י, עכ"ל: ויש להבין איך שפטו תחלה ממה שאמרו שה"א על וא"ו מורה דין שהם יתגברו על ישראל, הלא הסוף הוא שם י"ה מורה על רחמים. ונראה לי דהיינו טעמא, שהם אמרו דמה שסופו רחמים היינו לכנענים, וממילא סופו מוכיח על תהלתו ה' על וא"ו שהוא דין על ישראל, כי יש להם כח שיתוף חסד וגבורה, והחסד להם והדין לישראל, כך אמרו המרגלים. ולכן אמר כלב שאינו כדבריהם, כי אם נעלה וירשנו אותה כי, סופי תיבות כולו דין לכנענים, וידינו על העליונה להתגבר עליהם. וכאשר שמעו דבריו ויוציאו דבת הארץ כו' לאמר וגו', פירוש שכך ראוי לאמר, ארץ אוכלת יושביה הוא וכל העם, היינו שכולו רחמים לכנענים. ובזה עצמו הוסיפו יותר ממה שאמרו תחלה ה' על וא"ו, כי אם כולו ביושר, המורה על רחמים על הכנענים. לכן השיב כלב (יד, ט) ויהו' (ביושר) אתנו (דייקא, על כן) אל תיראום:

וזה שהתפלל משה י"ה יושיעך כו', לומר, לא מיבעיא שלא יאמר כעצת מרגלים שהוי"ה כולו ביושר לכנענים, אלא אפילו ינצל מעצתם בשם י"ה, שלא יאמר כדבריהם שאמרו תחלה ששם י"ה לבד ביושר על הכנענים, כי אם כולו הפוך לאחור המורה דין על הכנענים, וכדברי כלב. וזהו שנאמר ועבדי כלב וגו' וימלא "אחרי" דייקא, במה שאמר שהשם הוי"ה בחינת אחוריים לכנענים המורה דין עליהם, ולזה שלם לו כמדתו ואמר שמה וזרעו יורשנה והעמלקי, שכדבריו כך הוא, דין על הכנענים ורחמים עליו ועל זרעו, והבן:

או יאמר וימלא אחרי [יד, כד]. על פי מה שפירש הבעש"ט ימלא ה' כל משאלותיך (תהלים כ, ו), כלומר כל משאלותיך יהיו שימלא ה', היינו שימלאו כל הויות במילואם בהגיון בדרך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כי כשהויות מלאים כל העולמות מלאים כל טוב וברכה. והובא דבריו אלו בעטרת צבי פרשת שמות (ריש ט.). והנה המילואים הם אחרי האותיות של עצם השם, היינו אחרי י' הוא ו"ד, וכן בשאר האותיות של השם, וזהו וימלא אחרי, והבן:

ועל דרך זה יש לפרש מאמרנו בזמירות (לשבת, המתחיל 'ברוך ה' יום יום') אלה וכאלה יוסף עמנו להגדיל (כלומר במילואם) שמו הגדול ע"ב, בחינת גדולה, "הגבור" ס"ג, גבורה, "והנורא" מ"ה, תפארת, שנקרא עלינו ב"ן, הוא שם אדנ"י הנקרא (מה שאין כן הוי"ה שאינו נקרא). והכונה הוא שיגדילו כל השמות הללו במלואן: אמור אליהם חי אני נאום ה' וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה וגו' במדבר הזה יתמו ושם ימותו [יד, כח-לה]. לכאורה כל המקרא הזה הוא שפת יתר. ותו, מה שאמר אני הוי"ה דכרתי, הלא הוי"ה מקור הרחמים. ובגמרא סנהדרין פרק חלק (קי ע"ב) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו, יתמו בעולם הזה, ושם ימותו בעולם הבא, ואומר (תהלים צה, יא) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר באין הן לעולם הבא, שנאמר (שם נ, ה) אספו לי חסידי וגו', אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחוזרני בי. ולא פריך מקרא דושם ימותו רבי אליעזר מה עביד ביה, דהא קאמר אשר נשבעתי באפי וחוזרני בי, ולא קשה מידי. אלא דאכתי קצת קשה אמאי לא מפרש בהדיא אלא מה אני מקיים ושם ימותו ולתרץ כמו שכתבתי:

תוכן העניינים

ייטב לב במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה