אור ברסלב
ייטב לב במדבר על פרשת בהעלותך

ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת בהעלותך

על פרשת נשא

דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות כו' [ח, ב-ד]. הדקדוקים רבו, עיין באלשי"ך. א', למה נאמר לשון עליה, עיין רש"י. ב', אמרו אל מול פני המנורה, לרש"י שהוא נר האמצעי, מה זה דקאמר יאירו שבעת הנרות. ג', אמרו ויעש כן אהרן כו' כאשר צוה ה' את משה, לכאורה שפת יתר, כיון דכתיב ויעש כן ממילא ידעינן שעשה כאשר צוה ה'. ורש"י פירש להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, וגם זה צריך הבנה, דאטו סלקא דעתא ח"ו דאהרן שינה. ד', אומרו וזה מעשה המנורה, מה שייך לכאן, מקומו לעיל בפרשת המשכן ובמדרש רבה בהעלותך (במ"ר טו, ד), אתה מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה כו', וזה מעשה המנורה מקשה זהב, כלומר מה קשה היא לעשות, כיון שנתקשה אמר ליה הקב"ה טול ככר זהב והשליכו לאור והיא נעשית מאליה, לכך כתיב (שמות כה, לא) מקשה תיעשה, מלא יו"ד. נטל משה את הככר והשליכו לאור, אמר לפניו רבונו של עולם הרי הככר בתוך האש וכשם שאתה רוצה כן תעשה, מיד יצאה המנורה עשויה כתקונה, לפיכך כתיב כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה, מי עשה, הקב"ה כו'. וצריך להבין למאי אסמכיה זה לפרשת בהעלותך:

וליישב כל זה נאמר, כי הנה רש"י ז"ל פירש בהעלותך שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ולפרש זה נראה על פי מה דאיתא (פס"ר כ, ג) אמרו על מלאך סנדלפון שעומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו מתפלתן של ישראל, עיין חגיגה י"ג (ע"ב) ובתוספות שם (ד"ה וקושר), ומשביע את הכתר להיות עולה ויושב כו'. והקשה מוזלה"ה ממה נפשך, אם יש לו כח לאותו כתר הנעשה מתפלת ישראל לעלות, מסתמא רוצה לעלות, ולמה לי השבועה, ובאם לאו מה מועיל השבועה. ותירץ שיש לו כח לעלות אלא שמרוב פחד נרתע לאחוריו, והשבועה מכריחו לעלות. ובזה הוא מפרש ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה (ויקרא ה, א), כמבואר במקומו בספר ישמח משה (פר' ויקרא ד"ה ונפש). והנה בהדלקת הנרות הוצרך להדליק במקדש שלמטה, ולהעלותן להאיר בהן שבעת הנרות העליונות כנודע, וכל זה היה צריך להיות על ידי הכהן לבדו ולא על ידי זולתו, כי מצוה זו לכהנים לבדם, אם כן היה צריך אהרן לבדו לתת כח להנרות שהדליק ולהכריחן לעלות לשורשן מול פני המנורה העליונה מבלעדי שבועת סנדלפון. וזהו שנאמר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה (העליונה) וגו', וזהו שכתב רש"י שצריך להדליק עד שתהא השלהבת, היינו בחינה הרוחנית שבהן הנקרא שלהבת י"ה, עולה מאליה, כלומר מבלעדי הכרח ושבועת סנדלפון, כי צריך להיות ע"י הכהן לבדו כנזכר לעיל:

עוד יש לומר ובזה יבואר הכל לנכון, כי הנה נודע שצריך לכוון בכל מצוה הכוונות הראויות לתת לה בכללותיה ופרטותיה, לתקן שורשה במקום עליון, פרי למטה ושורש למעלה. ומי שאינו יודע, צריך לכוון לעשות נחת רוח להבורא ב"ה בדרך כלל, ולכלול את עצמו עם אינון דמכוונין למארייהו כדקא יאות, כי בע'ובדא ומ'לולא ור'עותא תליא מילתא (ראשי תיבות עמ"ר). אמנם גם מי שיודע לכוון, אם הוא סובר שזה לבד מה שיודע היתה כוונת השי"ת הוא אדם תועה מדרך השכל, אלא צריך להאמין באמת ובלב שלם כי כל מה שיודע וכל מה שמבואר בספרים הק' הכל כטפה מן הים נגד הטעמים ורמזי מצוות הכמוסים במחשבתו של יוצר בראשית ב"ה. ולזה, אם אמנם גדול כה היודע טעמי ורמזי מצוות לכוון לנכון, עם כל זה אחרי ככלות כל העולה על רוחו ומחשבתו כפי השגתו, צריך לכוון שבמצוה זו תעשה כל היחודים וזווגים ותקונים באורות עליונים כפי רצון השי"ת וכוונתו שצוה לעשות מצוה זו, וכמו שכתב בספר ישמח משה פרשת ויצא (ד"ה וידר) על הפסוק (בראשית כח, כ) וידר יעקב, ובהג"ה:

והנה, מה שהאדם מכוון כפי השגתו זהו נעשה למעלה על ידי מעשיו ויעל ידי מחשבתו וכוונתו, והמותר שהוא למעלה מהשגתו, נעשה למעלה מאליו ברצון השי"ת אחר עשיית האדם את שלו. וזהו ממש דוגמת מעשה המנורה, שאחר כל המעשים ויגיעות וטרחות שהיה למשה במעשה המנורה, ובודאי היה מכוון אז בכוונות ויהודים וצירופים, עם כל זה אמר רבונו של עולם הרי הככר בתוך האש וכשם שאתה רוצה כן תעשה, מיד יצאה המנורה עשויה מאליה, וכמו כן הוא ממש בכל מצוה, כאמור:

וזה שצוה ה' לאהרן, הגם שהיה יודע כל הסודות של הדלקת הנרות, עם כל זה יכוון להעלותם למעלה מהשגתו שיאירו למעלה כרצון השי"ת מאליהן יותר ויותר מכפי כוונתו, כי עמוק עמוק מי ימצאנו. וזהו שאמר הכתוב בהעלותך את הנרות, ופירש רש"י שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כלומר יותר ממה שמחשבתו מכוון כנזכר לעיל, אל מול פני המנורה, שאז הן דוגמת המנורה שהיתה נעשית מאליה כנזכר לעיל, אז יאירו (למעלה) שבעת הנרות בשורשן בשלימותן. ולמען הבין מאמרו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה שכוונתו למה שאמרנו, לזה כתב וזה מעשה המנורה, כי כן עשה ה' את המנורה, שהיתה נעשית מאליה, כדברי המדרש, כמו כן צריך להעלות הנרות עד שיאירו מאליהן כפי רצון השי"ת. והן דברי המדרש הנ"ל לפרש כדברינו ממש. וזהו שנאמר ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כלומר להאיר למעלה מאליהן, כי אחר כל הכוונות היתה כוונתו כאשר צוה ה' את משה, כלומר אחר כוונת המצוה ב"ה. וזה שכתב רש"י להגיד שבחו של אהרן, שהיה יודע הסודות והרמזים, ועם כל זה לא שינה מלכוון גם כפשוטו אחר כוונת המצוה ב"ה, והבינהו:

או יאמר בהעלותך כו'. על דרך שאמרו ז"ל (ראש השנה יז ע"ב) מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר כל זמן שיעשו בני לפני כסדר הזה כו', ויש שפירשו בו כי לא סגי באמירה לבד, כי אם יעשו דייקא לקיים הי"ג מדות של רחמים, אז אני מוחל להם. וכמו כן גם אנו נאמר, כי נודע שבהדלקת הנרות האיר שבעת הנרות העליונות, הן חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. ואמנם הכהן היה צריך להיות מעביר על מדותיו לקיים בעצמו אותן השבע מדות קדושות, להתחסד עם קונהו ולהתגבר על יצרו ולפאר ליוצרו ולנצח שונאו הפנימי ולהודות להקב"ה ולהתקשר בו במדת יסוד ולהמליכו במדת מלכות, ולהשמר משבע מדות הפכיות, כדאיתא בספרים, אז היה יכול להדליק הנרות העליונות המדות הקדושות. וזהו שכתב רש"י מעלה היתה לפני המנורה (מדרגה) שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות, כלומר מתחלה היה צריך לעלות למדרגה זו לתקן לעצמו שבע מדות קדושות, ועליה עומד ומטיב כנזכר לעיל, כי זולת זה קצרה ידו מהגיע אל הנרות העליונות:

וזהו שנאמר "בהעלותך", כלומר בהעלות אותך את הנרות, כלומר שתעלה אותך בשוה אל הנרות הרומזים לשבע מדות, אז מול פני המנורה (זו) יאירו שבעת הנרות העליונות. וזהו שנאמר ויעש כן אהרן, שעשה כן ממש בעצמו להתקשט בקשוטין דמלכא בשבע מדות הנ"ל, אחר כך אל מול פני המנורה העלה נרותיה כנזכר לעיל. וזהו שכתב רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, כלומר שלא שינה מעשיו מכפי הנרמז בהנרות, אלא קיים בעצמו להדליק בתוכו השבע מדות קדושות כנזכר לעיל:

בהעלותך את הנרות וגו' [ח, ב]. במדרש (במ"ר טו, ו) זהו שאמר הכתוב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. עוד במדרש הובא בספר עוללות אפרים (מאמר תלד) בענין מילה (עה"פ קהלת יא, ב) תן חלק לשבעה אלו שבעה קני מנורה, וגם לשמונה אלו שמנה ימי מילה. והוא פלאי. ומלבד זה קשה הלשון שמנה ימי מילה, הא כתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול, ואטו כל השמנה הם ימי מילה: ולהבין זה נקדים דרש"י פירש בהעלותך, על שם שהלהב עולה כו' שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ועוד דרשו רבותינו (ספרי בהעלותך נט"ס) מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות. והקשה המזרחי דלפי זה היה ראוי לכתוב בעלותך, ומה זה דקאמר בהעלותך. גם השפתי חכמים (אות ג) הקשה דלמה לי אותו המעלה, בלאו הכי היה יכול להדליק לפי קומת איש, עי"ש. גם להבין שפת יתר עומד ומטיב, דסגי באמרו שעליה הכהן מטיב:

ונראה לי, כי איתא בזוהר (בלק קפו ע"ב) כל מילי דקדושה צריך הכנה והזמנה, וכן הוא בגמרא ביצה (ב ע"ב) דאמר רבה מה דכתיב (שמות טז, ה) והכינו וגו', חול מכין לשבת כו', ופירש רש"י (ד"ה ואין יום טוב) דסעודת שבת חשובה ובעי הכנה, מה שאין כן סעודת חול, עי"ש. ומהאי טעמא העור לכתיבת ספר תורה תפילין ומזוזות בעי עיבוד לשמן (רמב"ם תפילין פ"א הי"א), כי העיבוד הוא הכנה והזמנה לגוף המצוה. ומהאי טעמא הוא ענין קידוש הקולמוס קודם כתיבת השם (שם הט"ז) כנודע. ומזה הטעם אנו אומרים קודם כל מצוה הריני מוכן ומזומן לקיים מצוה פלונית, או הריני מזמן את פי להודות ולהלל כו', כדי להכין ולהזמין את עצמו או פיו למילי דקדושה. אולם לפי ערך המצוה הוא ההכנה, כי בסתם מצוה סגי בהזמנה בפה, ובכתיבת ספר תורה בעי הכנה במעשה הוא העיבוד, ובכתיבת השם קידוש הקולמוס במעשה לטבול הקולמוס בדיו באיזה אות קודם השם:

ומזה אומר אני דמהאי טעמא היתה מעלה לפני המנורה, כי גודל קדושת מצוה זו של הדלקת הנרות בעי הזמנה והכנה במעשה. ועל כן אם אמנם היה יכול להדליק בעמדו למטה בקרקע, עם כל זה היתה אותה המעלה לעלות מקודם על אותה המעלה ולעמוד ולהתבונן שם בכוונת קדושת מצות הדלקה, שזה הכנה לגוף הדלקה. וזהו שכתב רש"י ומדייק שעליה הכהן עומד, דייקא לשון עמידה ועכבה טרם יתחיל להדליק, ואחר כך מטיב. ומזה נודע גודל מעלת הנרות שצריך הכנה במעשה, לכך כתיב בהעלותך, שזה עליה להנרות:

וכבר נודע מה שכתבו המפורשים ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב) היינו על גוף המצוה, אבל על מה שהכין את עצמו להמצוה שכרו בעולם הזה. ועל פי זה מפרש בספר אוהל יעקב פרשת וירא (עה"פ ביום השלישי הפסוק בהושע ו. ב) יחיינו מיומים בעולם הזה משני ימים שהכין את עצמו אברהם להעקידה, ביום השלישי זה יום שלישי של אברהם אבינו (ב"ר נו, א), שעשה גוף המצוה, מזה יקימנו ונחיה לפניו לעתיד לבא. ובזה מתורץ היטב מה שאנו מזכירין (תפלת שחרית) זכות העקידה שעקד אברהם דייקא, כי יצחק לא ידע באותן השני ימים כלום, עד יום השלישי שהיה נעקד, וזה שמור לעולם הבא, עי"ש דבריו באורך אמרי נועם. ובזה יובן המדרש, כי ממה שנאמר בהעלותך, כפירוש רש"י מעלה היתה כו', מוכח שצריך הכנה להמצוה, על זה אמר זהו שאמר הכתוב (תהלים לד, י-יא) יראו את ה' קדושיו, פירוש מזומניו, היינו שמזמינים את עצמם קודם המצוה (כי קדושה פירושה הזמנה, כמו (להלן יא, יח) התקדשו למחר, כפירוש רש"י שם) כי אין מחסור ליראיו כו' ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, והלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, על כרחך אין זה רק מכח הכנה של המצוה, כאמור:

ונקדים עוד הא דאיתא בקידושין פרק קמא דף כ"ט (ע"א) דאשה לא מיחייבה למימהל לבנה, מדכתיב (בראשית כא, ד) אותו, ולא אותה, והקשו תוספות (ד"ה אותו) הא בלאו הכי פטור[ה] דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמן דכתיב וביום השמיני ימול. ותו, דאינו אלא ביום ולא בלילה. ותירץ בתוספות רי"ד (שם ד"ה איהי) וז"ל, נהי דהזמן קבוע לבן הנימול, אבל האב שצוהו הבורא להתעסק במילת בנו, העסק ההוא אין לו זמן, שבין ביום ובין בלילה יטריח ויכין צרכי מילת בנו. והלכך אי לאו אותו, הוי מחייבינן גם כן לאשה, דאין זמן קבוע, ע"כ דבריו. ומזה יצא לנו דכל השמנה ימים הנה הנם כדי להכין לגוף המצוה ביום ובלילה, ובזה מדויק מה דכתיב באברהם (בראשית שם) וימל וגו' בן שמנת ימים. וכי האי גוונא פירש בספר סדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"ב מאמר ה), והבן. ולכן כולם נקראים שמנה ימי מילה, כי למצות מילה שקבלוה בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה (שבת קל.) והיא שקולה ככל המצות (נדרים לב.), צריך הכנה רבה כל שמונת ימים. והן דברי המדרש, תן חלק לשבעה אלו שבעה קני המנורה, שצריך להכין עצמו מקודם כאמור, וגם לשמונה אלו שמנה ימי מילה, לומר שאותן השמנה ימים הם הכנה והזמנה לגוף המצוה, ולכך כולם נקראים שמנה ימי מילה, כי ההכנה, לגוף המצוה יחשב, כאמור:

ועל דרך הרמז יש לומר בהקדם להבין הא דפירש רש"י (ח, ב) שתהא השלהבת עולה מאליה, ועוד דרשו רבותינו (ספרי בהעלותך נט-ס) שמעלה היה כו' שעליה הכהן עומד כו'. כי כתיב (שיר השירים ח, ו) רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, ואיתא בזוהר (תקוני זוהר, תקון כב, סח.) ההוא שלהובותא היורד מאיש ואשה סוד י"ה. ופירש האר"י ז"ל כי אותו שלהבת יוצא מהמילואים של שם י"ה, שיש לו ג' מילואים, גימטריא שלהב"ת, וכמבואר בכוונת רחיצה בערב שבת (שער הכוונות, ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו עמ' כט). וידוע כי אבא ואמא זווגייהו תדיר ולא פסיק (עי' זוהר אחרי סא ע"ב עץ חיים שער יב פ"ב עמ' קסט), וצריך להדליק ולהעלות הנרות להאיר אותו שלהבת משם י"ה דזווגייהו תדיר בלי מעשה תחתונים. וזהו שכתב רש"י שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה דייקא, בלי אתערותא דלתתא. ועוד רמז באמרו שלהבת עולה "מאליה", אותיות "מלא יה", כלומר שלהב"ת עולה (פירוש בגימטריא) מלא י"ה, היינו המילואים משם י"ה, הם אבא ואמא. וידוע מה שכתוב בזוהר (תרומה קכח ע"ב) ובכוונת האר"י (שער הכוונות, ענין כונת ק"ש דרוש ח עמ' קפ-קפא) מה שצריך לעמוד באמרו (תפלת שחרית) תהלות לאל עליון, שהוא אבא ואמא, ולזה פירש רש"י שדרשו רבותינו שמעלה היה כו' שעליה הכהן עומד דייקא, לכבוד בחינת אבא ואמא: והן דברי המדרש תן חלק לשבעה אלו שבעה קני המנורה, וגם לשמונה אלו שמנה ימי "מילה". בסוד (שער המצות, פר' לך עמ' יח) "מל יה" ו"פריעה" "פרע יה". ועיין בזוהר ויקהל דף ר"ג (ע"ב) כדין אקרי "חשמל", "חש" ואתגלי "מל". ועוד שם, תא חזי ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב כו' כדין חד שלהובא נפיק כו', הוא סוד שלהבת היוצא משם י"ה, כפירוש האר"י ז"ל. ועיין בלקוטי תורה (טעמי המצות) פרשת לך (עמ' נב) בכוונת מילה, שפירש דברי הזוהר ואתגלי מל, כי "מילה" הוא אותיות "מל יה", עי"ש. ואם כן שני הפירושים של רש"י ודברי המדרש הנ"ל עולים יפה (עיין בספר עטרת צבי על הזוהר פרשת לך בביאור רחב על מאמר אשירה נא לידידי, דף צ"ו (ע"א ד"ה ולזה תבין), עיין שם בענין מילה הנאות לעניננו): עוד יתבאר בהעלותך את הנרות וגו' [ח, ב-ד]. פירש רש"י על שם שהלהב עולה כו', שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ויעש כן אהרן, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. והוא פלאי מה רבותא הוא זה. וזה מעשה המנורה, מה ענינו לכאן למצות הדלקתן. ובמדרש רבה בהעלותך (במ"ר טו, ה), זה שאמר הכתוב (תהלים יח, כט) כי אתה תאיר נרי, אמרו ישראל לפני הקב"ה לנו אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא אורו של עולם דכתיב (דניאל ב, כב) ונהורא עמיה שרא, ואתה אומר אל מול פני המנורה וגו', הוי כי אתה תאיר נרי. אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לכם, אלא לעלות אתכם וכו', עי"ש:

והנראה לי בזה על פי דאיתא למעלה במדרש (שם, ב) אמר הקב"ה לא בשביל שאני צריך לנרות, אלא לזכותם, שהרי נאמר ונהורא עמיה שרא, וכתיב (תהלים קלט. יב) גם חשך לא יחשיך ממך וגו'. תדע, שהרי שלמה עשה בבית המקדש חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לחוץ, להודיע שכולו אור ואין צריך לאורם. ופירש החן טוב (פר' בהעלותך, דף ריז.) על פי דאיתא במדרש להלן (שם, ט), בהעלותך, אמרו ישראל (תהלים מג, ג) שלח אורך ואמתך וגו', גדול אורו של הקב"ה, החמה והלבנה מאירים לעולם מזיקוקי אור שלמעלה, שנאמר (חבקוק ג, יא) לאור חציך יהלכו וכו'. והענין, כי בבא השמש להשתחוות לפניו חשך אור בעדה, פירוש כי בטלה מאליה נגד אורו כנר בפני אבוקה, אלא שהקב"ה זורק בה חצי אורו להאיר לה (ויק"ר לא, ט). וזהו שאומרים (תפלת שחרית) המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואמרו חז"ל (תנחומא ישן תשא טו), והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד (שמות לג, ז), אפילו חמה ולבנה באים לבית המקדש ששם שכינתו יתברך להשתחוות לפניו קודם צאתם. ואז נחשך אורם נגד אורו יתברך, אלא ששולח להם חצי אור מאור שכינתו יתברך להאיר. הרי שמבית המקדש יוצא אור לעולם, והיינו דכתיב (יחזקאל מג, ב) והאריץ האירה מכבודו דייקא, ומזה נגלה בעליל שאינו צריך אלא לזכותם, ע"כ דבריו, עי"ש שהאריך:

ומעתה אני דן קל וחומר לנרות שמדליקן בשר ודם בבית המקדש שהם בטלים במציאות נגד אורו יתברך, והם חשכין עד שהוא מאירן מחצי אורו יתברך, כמו לשמש. וזהו שנאמר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה הידוע, היא השכינה (הקדמת תקוני זוהר, יג ע"ב) (אז הן בטלין במציאות ונעשין חשך, אלא שחוזר ומאיר להן מאור השכינה), על כן "יאירו" (דייקא) שבעת הנרות, לשון אור, שמשמעו חשך וגם אור, כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ג.) דכולי עלמא אור אורתא, מר קרי ליה נגהי ומר קרי ליה לילה, ובקרא (בראשית א, ה) כתיב ויקרא אלהים לאור יום, הרי אור משמע תרתי. וזה שפירש רש"י בהעלותך על שם שהלהב עולה כו' מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה, יתפרש כמשמעו, שעולה למעלה להתבטל כנר בפני אבוקה. או שהלהב עולה ומסתלק ממנו, על דרך (שמות מ, לו) ובהעלות הענן שתרגומו ובאסתלקות עננא, כמו כן הכא נמי מסתלק האור ובטל, עד שחוזר ומאירו:

וזה פירוש הכתוב שהביא המדרש, גם חשך, כלומר גם אחר שנעשה חשך לא יחשיך ממך, ממה שנעשה חשך ממך מאורך, כי אם ולילה, אחר שנעשה לילה, כיום יאיר כחשיכה כאורה, שנעשה חשך ואור, כאמור:

וזהו שנאמר ויעש כן אהרן, שמרוב אהבתו ודבקותו בה' בא לבחינת ביטול המציאות כנר בפני אבוקה, עד שהאיר לו ה' להחיותו, וכמו שפירש מוזלה"ה (ישמח משה) בהפטרת בשלח (בסופו עה"פ שופטים ה, לא) ואוהביו (הנם קרובים להתבטל במציאות, רק השי"ת משפיע להם חיות, והיינו) כצאת השמש בגבורתו של הקב"ה, וזהו שנאמר (יחזקאל א, יד) והחיות (של אדם) רצוא ושוב, עי"ש. וזה להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, מעשה עצמו מענין הנרות:

נמצא הדלקת הנרות היה התחלתן על ידי הכהן, ושוב נתבטלו וחשכו עד שהאיר אותן הקב"ה מאורו יתברך, הרי שאינו צריך להם, רק לזכותן, שיהיה אנו מתחילין להאיר והוא יגמור בעדנו (על דרך האש של המזבח, אף על גב שאש ירדה מן השמים מצוה להביא מן הדיוט (עירובין סג.)). וזה (עצמו) מעשה המנורה וגו' כן עשה (ה' דייקא) את המנורה, כמבואר שם במדרש (במ"ר טו, ד) שהיה משה מתקשה עד שאמר לו השי"ת השלך ככר זהב לתוך האש כו' והיא נעשית מאת ה', כמו כן היה בנרות, סופן מעשה ידי יוצר ב"ה. והן דברי המדרש, בהעלותך את הנרות על שם שהלהב עולה ומסתלק למעלה, זהו שאמר הכתוב כי אתה תאיר נרי אמרו ישראל אתה אורו של עולם שנאמר ונהורא עמיה שרא, אם כן כל אור בטל במציאות, ואתה אומר אל מול פני המנורה יאירו דייקא, בחינת אור שמשמעו חשך ואור, הוי כי אתה תאיר נרי, של המנורה, אחרי שהחשיך אתה מאירו, והבן:

עוד יתבארו מקראי קדש אלו (ח, ב-ד) גם המדרשים הנ"ל. כי רש"י פירש אל מול פני המנורה, אל מול נר האמצעי וכו', יש להבין הטעם. גם אומרו יאירו שבעת הנרות, משולל הבנה, כי ששת הנרות הם הפונים אל נר האמצעי:

ונראה לי שזה רומז למה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"א ה"א), דעות הרבה יש לכל אחד ואחד כו', שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינה דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן יחזיר עצמו למוטב אל הדרך הישרה, והיא המדה הבינונית ואמצעית שבכל דעה ודעה, לפיכך צוו החכמים שיהא אדם שם דעותיו ומשער אותם בדרך האמצעית, ע"כ דבריו ז"ל, עי"ש. וידוע (שער המצות, ר"פ בהעלותך) כי שבעה נרות רומזין לשבע מדות, שיש בהן חסד וגבורה, וקו האמצעי הוא בחינת יעקב יושב אהלים מדת תפארת. ולכן צוה ה' שיהיו ששת הנרות הימינים והשמאלים פונים אל מול נר האמצעי, להורות שיטה האדם מדותיו לקו האמצעי, והוא מדת אמת. וידוע כי בי"ג מדות הרחמים המדה השביעית הוא ואמת, שהוא מחבר ששה שלפניו, ועמו הם שבעה, וששה שלאחריו ועמו הם שבעה. ומדה זו ואמת רמז לתרין תפוחין קדישין, שהם נקראים (זוהר נשא קלג ע"ב) אור פני מלך, שמשם הש"ע נהורין, כמבואר בעץ חיים היכל הכתרים (שער יג) סוף פרק י"ג ופרק י"ד. וזה שאמר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה (הוא נר האמצעי מדת ואמת) "יאירו" שבעת הנרות, של הי"ג מדות שעמו, הם שבע שלפניו ושלאחריו, כאמור, ולכך מדה זו נקראת (הקדמת תקוני זוהר, יג.) הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה: ועל זה אמר ויעש כן אהרן, להשוות הימינים והשמאלים אל נר האמצעי מדת תפארת, להגיד שבחו שלא שינה, אם שהיתה מדתו הוד, עם כל זה היה פונה הנרות אל מול נר האמצעי. גם יאמר ויעש כן אהרן, במעשה עצמו להטות מדותיו אל קו האמצעי, ולא שינה ממעשה הנרות שהיו פונים אל נר האמצעי, וזה על דרך שפירשתי לעיל. ועל זה אמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה וגו', פירש רש"י חותך לפשט אבריה מגופה של מנורה ולא נעשית אברים אברים על ידי חיבור. להורות נתן בזה שצריך שיהיו הענפים הימינים והשמאלים מחוברים כולם בחיבור עצום עם גופה של מנורה, שהוא האמצעי, וכמו שהיה במעשה המנורה, כמו כן בהדלקתן של הנרות צריך שיפנו אל האמצעי להתחבר עמו חיבור עצום, והבן:

וזהו שאמר המדרש (במ"ר טו, ט) בהעלותך וגו', אמרו ישראל (תהלים מג, ג) שלח אורך ו"אמתך", דייקא מדת ואמת שהיא אורך, המה ינחוני. וזהו שאמרו בהעלותך, זהו שאמר הכתוב (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. וזה כוונת הזוהר (בהעלותך קמח ע"ב) גם כן, בהעלותך את הנרות, אלין בוצינין עלאין דכלהו נהירין כחדא מן שמשא (הוא מדתו של יעקב), רבי אבא פתח (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. אור פניך דייקא, מדת ואמת. והיינו דמסיים ואמר (קמט.) ואנן מפיקין בההוא קלא דשופר רחמי ודינא כחדא (ששופר שורשו לאפקא כללות אשא ומיא ורוחא כידוע (זוהר וירא קיד.)), וכד רחמי מתערין, כלהו בוצינין עלאין נהרין מהאי גיסא ומהאי גיסא, כדין באור פני מלך חיים, ע"כ דבריו. הרי זה כדברינו:

וזהו שאמר המדרש (שם, ה) בהעלותך וגו', זהו שאמר הכתוב (שם יח, כט) כי אתה תאיר נרי, אמרו ישראל להקב"ה לנו אתה אומר שנאיר ל"פניך", דייקא לפנים שלך כביכול, אתה הוא אורו ש'ל ע'ולם, ראשי תיבות ש"ע, שנאמר (דניאל ב, כב) ונהורא ע'מיה ש'רא, ראשי תיבות ש"ע, לרמז על ש"ע נהורין של הפנים, ואתה אומר אל מול "פני" המנורה לכוון לפנות לנר האמצעי מדת ואמת, ש"ע נהורין דתרין תפוחין, הוי כי אתה תאיר נרי (ועוד ירמוז כי אתה תאיר נרי, כי מדה זו ואמת מחבר ראש תוך סוף, השלשה יחודים הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהי"ם, הוי"ה אדנ"י, העולים נ"ר (שער הכוונות, ענין חנוכה עמ' שכז). וזה שאמר למעלה בפרשת תצוה (שמות כז, כ) להעלות "נר", וזה כי אתה תאיר "נרי"). אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לכם אלא לעלות אתכם בפני האומות, לומר היאך ישראל מאירין למי שמאיר לכל העולם. היינו שכך רצונו יתברך שיאיר על ידי אתערותא דלתתא של ישראל, והבן: דבר אל אהרן וגו' [ח, ב-ג]. הדקדוקים רבו. א', כפל לשון דבר ואמרת, ובספרי (בהעלותך נט) לפי שכל הפרשה נאמרה לאהרן לפיכך הוצרך הדבור אליו, וצריך ביאור. ב', בהעלותך, ולא נאמר בהדלקתך, ופירש רש"י מעלה היתה לפני המנורה כו'. ובספרי (שם) עשה לה מעלות. וכן להלן (שם ס), העלה נרותיה, כמה דתימא אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומטיב הנרות, וכל זה צריך טעם וביאור הדברים על מה רומזים. ג', לפרש מה שפירש רש"י מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ד', אל מול פני המנורה, בספרי (שם נט) עשה לה מול ופנים, וכן הוא הגירסא בילקוט (בהעלותך רמז תשיט ד"ה דבר), עיי"ש, והזרע אברהם (על הספרי שם נט) פירש שיהיו פונים למול האמצעי, וזה לפי גירסתו מול פנים בלא וא"ו, אבל לגירסת הילקוט לא יתכן פירוש זה, דמאי ופנים בוא"ו. ועוד, אפילו לפי גירסתו כבר אמר למעלה (ספרי שם) שיהיו מקבילים כלפי האמצעי, ולמה אמר עוד עשה לה וגו'. ה', ויעש כן אהרן, בספרי (שם ס) ובפירוש רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, הוא תמוה, וכי סלקא דעתא ששינה:

והנראה לי בכל זה בהקדם מה שנראה לי לתרץ קושית התוספות (ד"ה שמתוך [הא']) אהא דאיתא בנזיר כ"ג (ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, מהא דאמרו בברכות פרק היה קורא (יז.) העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, עיין שם. והוא על פי מה שכתב הערבי נחל פרשת בראשית בפסוק (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת וגו', כי בעבודת ה' צריך שילך ממדרגה למדרגה, תחלה להרגיל את עצמו ביראת העונש, אחר כך לבחינת כבוד אל, ולעכב במדרגה זו וגם ביראת העונש, רק לא כבתחלה שירא מעונש בעבור עצמו, אך שיהיה ירא מעונש מחמת שהוא נגד כבוד אל, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו, כ) עם ה' אלה ומארצו יצאו וגו', הרי העלה יראת העונש אל מדרגה שלמעלה ממנה, ובזה מוציא נצוצות הקדושות מתוך הקליפות, כמו שמבואר שם, עיי"ש. אחר כך יגיע לבחינת בושת, אחר כך לבחינת יראה עלאה, הוא יראת הרוממות הנקרא (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה, שירא מרוממותו יתעלה. וכל זה נמשך לאדם מבחינת מלכות הנקראת (משלי לא, ל) אשה יראת ה', וזה השער לה' צדיקים יבאו בו (ועל מדה זו נאמר (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן וגו' כידוע (זוהר אחרי נו ע"ב)). וכל זה צריך האדם לעשות בכל יום, תחלה יראת העונש, אחר כך כבוד אל ובושה ויראת הרוממות. וזהו שאמרו (רש"י דברים כו, טז) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כי בכל יום נעשה כבריה חדשה, וצריך להתחיל העבודה מחדש מתחלת המדרגות. והטעם בכל זה, כי בזה שמעלה יראת העונש למדרגה שלמעלה ממנה, מוציא הנצוצות הקדושים מן הקליפה, כי רגליה יורדות מות (משלי ה, ה), וצריך להעלותן, ובכל יום צריך לעשות בירורים מחדש, עיי"ש בארוכה אמרי נועם הראוים אליו:

וזהו שאמרו ז"ל, שלא תאמר מי שכבר עוסק בתורה לשמה שוב אינו צריך לעסוק שלא לשמה ואסור לו, על זה אמר שאינו כן, אלא לעולם יעסוק אפילו שלא לשמה, כלומר לא שיעסוק לשמה לבד, אלא בכל יום צריך לעסוק אפילו שלא לשמה. ועל זה מפרש, בתנאי באם הוא בבחינה זו שמתוך שעסק אתמול שלא לשמה בא לבחינת לשמה, לזה הותר וצריך לעסוק גם היום שלא לשמה, מטעם האמור. אבל הלומד שלא לשמה ואינו בא לשמה, ודאי נוח לו שלא נברא, והבן. והוא תירוץ נחמד ונעים בעזה"י: ובזה נראה לי לפרש המדרש (ויק"ר לה, א), אם בחקתי תלכו (ויקרא כו, ג), זהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי וגו', אמר דוד חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. והוא, דקשה ליה אמאי כתיב בתורה שכר ועונש, וכי הותר לעשות על מנת לקבל פרס. אבל התירוץ, כי בתחלה צריך להיות שלא לשמה אך משום שכר ועונש, שבזה מעלה בחינת רגליה יורדות מות להשיבן למעלה אל הקדושה, וזהו שאמרו חשבתי דרכי דייקא מתן שכרן וכו', כי על ידי זה ואשיבה רגלי דייקא אל עדותיך:

ובזה נראה לי לפרש הסמיכות, בסוף ואתחנן (דברים ז, יא) נאמר ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם וגו', וסמוך ליה (שם, יב) והיה עקב תשמעון. כי רש"י פירש היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ופירש השפתי חכמים (אות נ) דתיבת היום קאי אלמטה, ולא על מצוך, עיי"ש. ולכאורה קשה, אימא דקאי אלמעלה וביאורו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, וכמו שדרשו (ספרי ואתחנן לג) על (שם ו, ו) אשר אנכי מצוך היום על לבבך. והנראה לי דבאמת קאי אלמעלה ולמטה ושניהן צדקו יחדיו, דאי קאי אלמטה לחוד קשה והלא אמרו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, ולמאי הודיענו שכרן. אבל הענין, מפני שצריך שבכל יום יהיו כחדשים, וכפירוש הערבי נחל שצריך להתחיל בכל יום מחדש בבחינת יראת עונש ואהבת שכר, ואם כן הכי קאמר, מצוך היום שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים להתחיל מחדש מטעם היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. וזה בתחלת כניסתך לעבודה בכל יום, אבל והיה עקב (סוף העבודה) תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם "אותם" דייקא, מכח עצמותם, ולא מכח שכר ועונש:

או יתבאר על דרך זה, שאמר טעם על מה שצריך להתחיל מכח שכר ועונש, כי צריך להעלות הנצוצות הקדושים ובחינת רגליה היורדות מות להשיבן ולקבצן אל הקדושה (וידוע כי שמיעה לשון אסיפה, כמו (שמואל'א טו, ד) וישמע שאול את העם), וזהו שאמר טעם היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן, דלמה לו לעשות על מנת לקבל פרס, כי על ידי זה והיה עקב, ר"ל בחינת עקב ורגלים תשמעון, פירוש תאספון, את, פירושו עם המשפטים האלה, ועל ידי זה ושמרתם ועשיתם, כי ידוע עשיה לשון תיקון, כמו (בראשית א, ז) ויעש אלקים את הרקיע, "אתם" הוא ראש תוך סוף של הכ"ב אותיות. והסטרא אחרא יונק מרגל התי"ו שנתעקם בסוף, וכדכתיב (בראשית ל, ל) ויברך ה' אותך לרגלי, שפירש מוזלה"ה במקומו (ישמח משה, ס"פ ויצא ד"ה ואני) דכתיב (מיכה ז, כ) תתן "אמת" ליעקב, שהוא כולל כל הכ"ב אותיות, והנה יעקב ראש לקדושה, ולבן ראש לטומאה, ויניקתו וברכתו רק מרגל התי"ו שנתעקם, וזה ויברך ה' אותך לרגלי, ע"כ דבריו. ועל ידי זה שתלכו ממדרגת שלא לשמה למדרגת לשמה, תתקנו "אתם", כלומר מתי"ו עד א', לקשר הכל באלופו של עולם ב"ה, ואז רגלי עמדה במישור (תהלים כו, יב), והבן:

והנה, כבר כתבתי בשם הערבי נחל כי צריך לעשות כן מדי יום ביומו לילך מבחינת שלא לשמה לבחינת לשמה, והיינו מיראת עונש לבחינת כבוד אל, שעושה מיראת עונש עבור עצמו יראת עונש שלא יהיה נגד כבוד ה', אחר כך לבושה וליראת הרוממות. ונראה לי שזה שרמזו חז"ל בבבא בתרא דף ע"ד ע"א שאמר ליה ההוא טייעא לרבה בר בר חנה תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי כו'. והנראה לי על פי דאיתא בפסחים (נ ע"ב), בעושים לשמה נאמר (תהלים קח, ה) מעל שמים חסדך, ובעושים שלא לשמה (שם נז, יא) עד שמים חסדך. ביאור הדברים, כי אם עושה לשמה היינו למלאות רצון ה' ולתקן שרשו במקום העליון או שיתן שכר שיהיה כבוד ה' נגלה בעולם, הרי כונתו לשם ה', שהוא מעל שמים, לזה שכרו מעל שמים. אבל שלא לשמה כוונתו לצורך עצמו, שהוא בעולם הזה, שכרו עד שמים חסדך. וזה שרצה חטייעא להראות לו סדר העבודה, על כן אמר ליה "תא", ר"ל לתקן מתי"ו עד א' כמו שנתבאר, לזה אחוי לך היכא דנשקי ארעא היינו בחינת שלא לשמה, ורקיעא בחינת לשמה, אהדדי, ר"ל שמתחברין שעושים מבחינת שלא לשמה בחינת כבוד אל בחינת לשמה, והנה הנם נצמדים ומקושרים יחד. והיינו שקליתא לסלתאי, פירש רש"י סל לחם, ר"ל שכר עבודה, ואנחתא בכוותא דרקיעא, ר"ל שעושה למען שעל ידי זה יתגדל כבוד ה' בעולם, וכלומר שאין כוונתו בשכר לעצמו אלא לכבוד אל. אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחתיה, כי יצא ממדרגת אלו לבחינת יראת רוממותו יתעלה, אמינא ליה איכא גנבי הכא, זהו על דרך מליצה שנגנב ממנו בחינה ראשונה, אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר, שמדי יום ויום הגלגל חוזר, נטר עד למחר הכא ומשכחת לה, ר"ל שצריך ביום מחר להתחיל גם כן מבחינת שלא לשמה לבא לבחינת לשמה, וכמו שכתבתי למעלה. והבן, כי הוא פירוש נפלא בעזה"י:

עתה נחזור לעניננו, ונקדים דברי המדרש פרשת תצוה (תנחומא ז) להאיר לכם לעולם הבא, וביאר האלשי"ך שם (ר"פ תצוה) כי על ידי הדלקת הנרות האיר נשמת ישראל הקרוים נר אלהים, עיין שם באורך ובכתבי קודש של מוזלה"ה שם (ישמח משה, פר' תצוה ד"ה עוד פי'). וביאור הדברים על דרך אומרם (בבא בתרא כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום, ובזה השפיע בחינת חכמה לישראל להאיר עיני שכלם במאור התורה. וידוע כי כתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', וכתיב (איוב כח, כח) הן יראת אדנ"י היא חכמה, הרי הדבר ברור כי בענין ההדלקה השפיע שפע היראה לישראל, ודייקא יראת הרוממות, כדכתיב יראת אדנ"י דייקא היא חכמה, כדאיתא בספרים ובשערי אורה שער ט' (צו ע"ב) והספירה הזאת נקראת יראה, עי"ש. וכפי זה היה צריך להדליק בחינת יראה להשפיע זה לישראל, וגם כי היה צריך לתקן השבע מדות ובחינת אשה יראת ה' היא היושבת ראשונה, בחינת מלכות כידוע (הקדמת תקוני זוהר, ו.), שזה השער לה' וכו'. ואמנם לא תימא כי לא היה צריך רק ליראת רוממות, כי אם דע שהיה צריך להתחיל מבחינת יראת העונש, לילך ממדרגה למדרגה עד בחינת יראת ה', מטעם הנזכר בספר ערבי נחל הנ"ל. ועוד נראה לי כי היה צריך לקשר עצמו עם כל ישראל להעלותן, ויש פחותי ערך שאין עובדין רק מכח שכר ועונש, על כן היה צריך להיות מקושר עמהם בבחינת יראה זו להעלותם למדרגה שלמעלה ממנה, והבן:

וזהו שנאמר בהעלותך וגו', ופירש רש"י מעלה היתה וכו', ובספרי עשה לה מעלות, כלומר מדרגות, אל מול פני המנורה עשה לה מול ופנים. כי יראת העונש מכונה בשם מול, ויראת הרוממות בשם פנים. ויובן על פי מה שכתבו המפורשים, לאהבה את ה' אלהיך וגו' ולדבקה בו (דברים ל, כ), ר"ל האהבה בעצמותו יתברך, אבל אהבה מכח שכר אתה מדבק האהבה אליך כידוע. וכמו כן העובד מכח שכר ויראת עונש הנה הוא עושה מצוה, וכוונתו לצורך עצמו, הרי העבודה חוזרת אל עצמו, וזה היפך בחינת עבודה האמתית על דרך שכתב הרמב"ם (עי' הל' תשובה פ"י ה"ב) אהוב האמת באשר הוא אמת, וזה נקרא בחינת פנים, לשון עצמות הדבר (כמו שפירשו ופני היינו עצמותי לא יראו (שמות לג, כג)ן. והנה יראת הרוממות היה נקל לאהרן, אבל יראת העונש היה הדבר קשה לאהרן, על דרך שכתב החובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו) טרדני יראת הבורא מיראת זולתו, עיי"ש, כמו כן הדבקים בה' באמת יראים מאימתו ופחדו והדר גאון עוזו, יטרדו מכל בחינת יראה תתאה. והיינו דכתיב "דבר" (לשון קשה) אל אהרן "ואמרת", בחינת אמירה רכה, דבור על בחינת מול, ואמרת על בחינת פנים. ואלו היה כהן אחר לא היה יראת העונש דבר קשה בעיניו, אך אצל אהרן היה הדבר קשה בעיניו לירד מבחינתו לבחינת יראה תתאה אפילו על רגע אחד, וזהו שאמרו בספרי לפי שהפרשה נאמרה לאהרן לפיכך הוצרך "הדבור" אליו, והבן. וזהו שכתב רש"י מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ר"ל כי בתחלה מכח יראת העונש הרי אין העבודה מעצמותה, רק מכח הכרח מיראת העונש, אבל אחר כך מדליק עד שתהא השלהבת רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה עולה מאליה בלעדי שום מכריח, רק מכח אהבתו ויראתו האמתית, והבן:

וזהו שנאמר ויעש כן אהרן אל "מול פני" המנורה, שעשה לה מול ופנים, היינו בחינת יראת העונש ובחינת יראה עלאה כאמור, העלה נרותיה, כמה דתימא אבן אחת ובה שלש מעלות, (א) היא בחינת יראת העונש, (ב) היא בחינת כבוד אל, (ג) הבושה, אחר כך עליה מטיב את הנרות, ר"ל שבא לבחינת יראת ה' ראשית השבע נרות שהם זעיר ונוקביה, להטיבן ולתקנן. וזה להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, אם שלפי בחינתו היה קשה עליו לאחוז בבחינת יראת העונש, עם כל זה אחז בה ולא שינה, והבן: ואפשר לי לומר שעל זה מרמז המדרש (במ"ר טו, ו) בהעלותך את הנרות וגו', זהו שאמר הכתוב (תהלים לד, י-יא) יראו את ה' קדושיו. הכוונה, לפרש אל מול פני המנורה כדפירשנו, והיינו דכתיב יראו את ה' קדושיו, ר"ל אפילו קדושיו יראו "את" ה', את דייקא, היינו יראת העונש, כי הירא בבחינת יראת הרוממות נקרא ירא ה', אבל ירא את ה' היינו מעונשו, וכמו שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, פר' וירא ד"ה ויאמר אל תשלח) לפרש עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב, יב), עיי"ש. וגמר אומר כי אין מחסור ליראיו, ר"ל שלא יחסר להם שום בחינת יראה אפילו יראת עונש, והטעם, שבזה מעלה נצוצות הקדושים מן הקליפות, וזהו שאמר שעל ידי זה כפירים רשו ורעבו היינו הסטרא אחרא, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, שמעלה כל טוב אל הקדושה כאמור, והבן:

ובזה יש לפרש הפסוקים (תהלים קיב, א-ג) אשרי איש ירא "את" ה', היינו יראת העונש ואהבת השכר, אחר כך במצותיו (דייקא) חפץ מאוד, ולא בשכר מצותיו (עבודה זרה יט.). וכבר הקדמנו הגמרא הנ"ל בעושים שלא לשמה עד שמים חסדך ובעושים לשמה מעל שמים חסדך לעולם הבא, והנה מכח יראת עונש ואהבת שכר יהיה לו שכר עולם הזה, ואחר כך יבא ליראת רוממותו יתברך ועל ידי זה יהיה לו שכר עולם הבא, וזהו שאמר גבור בארץ יהיה זרעו היינו שכר עולם הזה, דור ישרים יבורך זה שכר עולם הבא, והבן. הון ועושר בביתו זה שכר עולם הזה, וצדקתו עומדת לעד היינו עולם הבא, עולם שכולו ארוך ונצחי:

ובזה יש לפרש עוד המדרש זהו שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו, היינו יראת עונש גם כן כנזכר לעיל, כי אין מחסור ליראיו, שום יראה, גם יראה תתאה יש להם, על כן כפירים רשו בעולם הזה, ורעבו בעולם הבא, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, והבן:

ואולי לכל דברינו אלה רמז שלמה (קהלת זיי"ן (טז-יח)) ואל תתחכם יותר, היינו רק בחינת יראת הרוממות, למה תשומם, ר"ל כי אז יהיו הנצוצות הקדושים בבחינת (איכה א, יג) נתנני שוממה ח"ו. ואל תהי סכל לאחוז רק בבחינת יראת העונש, עיין בספר בית שמואל אחרון פרשת שמיני (ד"ה וזה פירוש לעולם) כי הירא מרוממותו יתברך נקרא חכם, ומיראת העונש נקרא כסיל, עיי"ש, והיינו למה תמות בלא עתך, ר"ל להיות ירא ומפחד מיראת מות בלא עתו וזמנו. אך טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, כי שניהם כאחד טובים, כמו שביארנו. וזהו שאמר כי ירא אלהים יצא את כולם, תחלה יראת העונש ואחר כך יראת רוממותו, וכה יעשה דבר יום ביומו, ואז טוב לו. והשי"ת יטע בלבבנו אהבתו ויראתו, ויקרבנו לעבודתו, וישיב את שבותנו לעינינו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון:

או יאמר בהעלותך וגו' אל מול פני המנורה [ח, ב-ג]. על דרך שפירש האזולאי בספר פני דוד (בהעלותך אות א) מול פני המנורה היינו נוכח השלחן, עיי"ש. ולדרכו נאמר כי נודע (שער המצות, ר"פ בהעלותך) שבהדלקת הנרות מתקן השבע מדות, לזה אמר לא די לתקנן כשעוסק בהדלקתן, אלא לתקנן בשעה שיושב על שלחנו ועוסק בגשמיות, כי שעת אכילה שעת מלחמה (זוהר עקב רעב.), ואז יעלה במחשבתו להעלות הנצוצות הקדושים שבהמאכל ולתקן מדותיו להאיר השבע מדות עליונות: וזהו שנאמר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, היינו בשעה שיושב על שלחנו שהוא נגד המנורה, כי מנורה בדרום ושלחן בצפון כנודע (בבא בתרא כה ע"ב), אז יאירו שבעת הנרות העליונות. וזהו שאמר ויעש כן אהרן וגו', שפירש רש"י להגיד שלא שינה, ר"ל כמו שהאיר הנרות העליונות בשעה שהדליק המנורה, כמו כן האיר אותן בשלחנו, ועל דרך ששמעתי בשם דודי הגאון הקדוש מהו' אריה ליב זצ"ל מווישנצא לפרש (דברים כה, יד-טו) לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה וגו', ר"ל פעם כך ופעם כך, אלא איפה שלמה וצדק יהיה לך, תמיד בשוה, ר"ל שיהיה אכילתכם כעבודתכם ותורתכם, וכמו שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, משלי) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג, ו), והבן:

בהעלותך את הנרות וגו' [ח, ב-ג]. יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. א', בהעלותך פירש רש"י מעלה היתה לפני המנורה וכו', יש להבין מה טיבה, ובפרט לפי מה דאיתא בש"ס מנחות כ"ט (ע"א) אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות כו', למאי מבעיא, הכי לא היתה המנורה יכולה להיות נמוכה כדי שיוכל להדליק מבלעדי מעלות כי אם ממקומו מלמטה. ב', שחזר ושנה ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה וגו', ופירש רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, פשיטא. ג', בעל הטורים כתב דכאן כתיב בהעלותך את הנרות, ולעיל פרשת תצוה (שמות כז, כ) כתיב להעלות נר תמיד, לבית הלל (שבת כא ע"ב) תחלה נר ואחר כך נרות, דמוסיף והולך, וזהו להעלות נר, דמעלין בקדש כו'. ולבית שמאי תחלה נרות ואחר כך נר, דפוחת והולך, וזהו להעלו'ת נ'ר תמי'ד סופי תיבות תר"ד. ויש להבין איך רמזה התורה כתרווייהו, אי כמר לא כמר, ועל כרחך תרווייהו אמת, כדקיימא לן (עירובין יג ע"ב) אלו ואלו דברי אלקים חיים, וצריך להבין איך יתקיימו שניהם המכחישים זה את זה לכאורה. ד', אל מול פני המנורה, דרש בספרי (בהעלותך נט) עשה לה מול ופנים, וכן (שם ס) אל מול פני המנורה העלה נרותיה להגיד שלא שינה ועשה לה מול ופנים, צריך להבין מהו מול ופנים, ומה שבחו במה שלא שינה מזה. ה', אמרו סמוך לזה (ח, ו) קח את הלוים, מה ענין סמיכות ענין הלוים למעשה העלאת נרות של המנורה. וא"ו, להבין אמרו (ח, ז) וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת וגו', ופירש רש"י זה אפר פרה, והעבירו תער וגו' פירש רש"י לפי שנתנו כפרה על בכורי ישראל שעבדו עבודה זרה וכו'. והענין יפליא, אם בכורים חטאו, לוים מה חטאו ומה פשעו עד שהוצרכו להביא כפרה, וגם הלא הישראל בעצמם כבר הביאו כפרה כדכתיב בפרשת שמיני (ויקרא ט, ג) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו'. זיי"ן, בפרשת שמיני מבואר דאהרן הוצרך לכפרה על חטא הידוע, כדכתיב (שם, ב) קח לך עגל בן בקר, עיין שם פירוש רש"י, ובמקום אחר איתא במדרש (ויק"ר י, ג) אמר אהרן מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם אמר לו הקב"ה אהרן כך עשית חייך לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם שנאמר (שם כא, יב) ומן המקדש לא יצא, משמע דבשביל שהיתה כוונתו לשם שמים נבחר לכהן לה':

והנראה לי בכל זה על פי מה שכתב החן טוב (פר' תצוה ד"ה או יאמר) על המדרש (ש"ר לז, ד) כשאמר לו הקב"ה למשה (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, הרע למשה, ואמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך. כלומר, שהיה חפץ משה לכהן לה' ולא זולתו, בשביל שאהרן עשה אותו מעשה. ועוד, כי משה היה בבחינת מלאך כדכתיב (להלן כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (ויק"ר א, א), ופרוש מן האשה (שבת פז.), לא כן אהרן. על זה אמר לו הקב"ה למשה, מאיזה טעם נתתי התורה לך ליתנה לתחתונים ולא לעליונים, בשביל שאין בהם יצר הרע (שם פט.), וזה כבוד שמים להתפאר בפי קרוצי חומר וגלומי גוש, מאותו טעם גופיה נבחר אהרן לכהן לה', ע"כ דבריו בשינוי לשון. ולהבין זה היטב, כי לכאורה אין הדמיון עולה יפה, כי לענין מתן תורה העליונים לאו בעלי בחירה הם, ומה מקום לתת להם התורה, אבל משה רבינו שגם הוא ילוד אשה, ובשביל שזיכך את גופו כל כך עד שנעשה בבחינת מלאך למה יגרע, ולפום ריהטא יותר היה טוב שהוא יכפר על בני ישראל מכל חטאתם: אבל הענין יובן על פי המבואר בספר נועם אלימלך פרשת ויחי (ד"ה או יאמר [הה']) על מה דכתיב (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא, ואמרו חז"ל (עי' הוריות י ע"ב) אשרי הדור שהנשיא חוטא, שאם הוא משולל מחטא אינו יכול להעלות הדור אתו עמו, רק אם לפעמים יחטא ועושה תשובה, בזה יכול לקשר הדור אתו. וכן כתב בספר הנ"ל בפרשת נשא (סוף הפרשה) בפסוק (לעיל ז, ט) ולבני קהת לא נתן וגו', על מה שאמרו חז"ל (יומא כב ע"ב) מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא נמצא בו שמץ דופי, על פי מה שאמרו (נזיר כג ע"ב) גדולה עבירה לשמה כו', והכוונה, שעל ידי זה יוכל לקשר עצמו עם ההמון להעלותם לשורשם, ושאול שלא היה יכול לעשות עבירה לשמה כו', על כן משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל'א ט, ב), על כן לא נמשכה מלכותו, עיי"ש באורך אמרי נועם. ולכך משה רבינו שהיה זך ונקי מכל חטא, היה גבוה מכל העם ולא היה יכול להתקשר עמהם לכפר עליהם, אבל אהרן על ידי שעשה אותו מעשה שהוא עבירה לשמה, היה לו קצת התקשרות עם העולם, לכן נבחר לכהן. ולכך היה משה שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרוניתא (זוהר ויקרא כ.] לטהר כנסת ישראל לבעלה כביכול, והבן. ולכך על המעשה הוצרך להביא עגל לכפר, וגם משום זה עצמו נבחר משום שכוונתו היתה לשמה ועשה עבירה לשמה כנזכר לעיל: וזה שמצינו בילקוט (תשא רמז שצא) שהיה אהרן יודע מה שעשה קשר שלשלת של ברזל בצוארו (כלומר שלא יפול ממדרגתו), והלך ולמד למי שלא היה יודע קריאת שמע או תפלה וכו'. היינו שהיה יכול לירד ממדרגתו העליונה לכל הברואים. וזה שאמרו עליו (אבות פ"א מי"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, היינו שקירב הרחוקים לתורה, והבן. ולכן היה צריך לירד ממדרגתו לקשר את עצמו עם פחותי הערך, אחר כך לעלות את פני ה' אלהיו ולהעלותן אתו, וזה מלאכה גדולה וחכמה יתירה להיות פוחת והולך ממדרגתו למען יהיה אחר כך מוסיף והולך, כי ירידה זו צורך עליה כנודע, על דרך שכתב בספר נועם אלימלך שם בפרשת ויחי אהא דרבי עקיבא כשהיה מתפלל בצבור היה מקצר ועולה (ברכות לא.), כלומר שהיה מקטין את עצמו ועולה ומגביה את העולם עמו, עיי"ש. וזה לדעתי ענין מסירת נפש בשעת נפילת אפים, ללקט הנצוצות הקדושים שבבריאה יצירה עשיה, המבואר בכתבי האר"י זצוק"ל (שער הכוונות, ענין נפילת אפים דרוש ב עמ' שג), כי לזה צריך מסירת נפש לירד ממדרגתו לבל יפול ברשת זו טמנו לו ח"ו. והבן, כי הוא דבר עמוק:

והנה, כבר כתבו הספרים הק' על פי הילקוט (זכריה רמז תקע) על הפסוק (זכריה ד, ב) והנה מנורת זהב כלה אלו ישראל כו', כי בשעת הדלקת הנרות הדליק והעלה נשמות ישראל לשורשן, כי נ"ר הוא נ'פש ר'וח כנודע (תקוני זוהר, תקון כא, מט ע"ב). ועיין בספר חן טוב פרשה זו (ד"ה או יאמר) באורך שלכך היתה המנורה מקשה זהב, לרמז על אחדות ישראל מגדלם ועד קטנם, וזהו (ה, ד) עד ירכה עד פרחה, עי"ש. ומעתה נאמר כי לכך כתיב בהעלותך לומר שמעלה היתה לפני המנורה, כי מתחלה היה צריך לירד ממדרגתו לקשר עצמו עם כללות ישראל ופרטותיהן, ואחר כך לעלות ולהעלותן. ולזה היה צריך שלש מעלות, נגד כהן לוי ישראל, כי היה צריך לילך עד בחינת כהן, והבן. ולכך דברי הבית שמאי ובית הלל אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי המהדרין מן המהדרין נפשות ישראל לשורשן צריך שיהיו פוחת והולך ממדרגתו, ומוסיף והולך להעלותן לשורשן, וזה שרמזה התורה תרווייהו, תר"ד וגם להעלות, והבן:

וזהו שנאמר (תהלים לד, א-ד) לדוד בשנותו את טעמו (לטובה) לפני אבימלך (זה הקב"ה, על ידי זה) ויגרשהו לסטרא אחרא וילך, וכמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל (שחרית לשבת, ח"ב סח.). והכוונה בזה, כי לפעמים הוצרך לשנות את טעמו לירד ממדרגתו לקשר את עצמו עם פחותי ערך, וגם זה היה לפני הקב"ה, לשם שמים. ועל זה אמר אברכה את ה' בכל עת וגו', אפילו בשעת ירידה, והכוונה הוא למען גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו, והבן:

אולם לזה צריך שמירה יתירה שלא יפול, כמו העולה בסולם שבשעה שהולך עומד על רגל אחת, ולכן צריך להתחזקות ולסייעתא דשמיא שלא יפול, וכמו שכתב המגיד הקדוש בספר עבודת ישראל (פר' בהעלותך ד"ה ויהי) שזה התפלל משה בנסוע הארון, זה הצדיק, ממדרגה למדרגה, ויאמר משה קומה ה' וגו' (להלן י, לה), עי"ש בדבריו דפח"ח. ואני הוספתי נופך כי ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (שם, לו), שעל ידי זה ישובו אלפי נפשות ישראל לשורשן:

ואפשר לי לומר שזה היה מראות הסולם ליעקב בלכתו לחרן, כי היה מפחד ודואג שלא יפול ממדרגתו ח"ו בבית לבן, ועל זה הראה לו השי"ת (בראשית כח, יב-טו) סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים, הם הצדיקים הנקראים מלאכים, כמבואר בויקרא רבה בפרשה א' (אות א), עולים ויורדים בו, כאמור למעלה, פוחת והולך להיות מוסיף והולך ללקט ניצוצות, ועולים תחלה לקשר עצמם בשורשן לבל יפלו ח"ו, ואחר כך יורדים לקשר עצמן עם אנשי מקומן להעלות הנצוצות הקדושים שיש שם, והנה ה' נצב עליו על הסולם להחזיק ביד כל אחד ואחד שלא יפול ח"ו. וכבר כתבתי שלזה צריך מסירת נפש, ועל כן ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך שמסר עצמו לכבשן האש, ואלקי יצחק שמסר עצמו לטבח, וכמבואר זה בכתבי קדש של מוזלה"ה במקומו (ישמח משה, פר' ויצא סד"ה ויחלום) על פי דברי אהבת דודים (שיר השירים ז, א פירוש הנגלה ד"ה והנה) הנאות גם לעניננו, עי"ש. והנה אנכי עמך, כי גם אתה הולך בדרכיהם במסירת נפש, כי כבר אמרו ההולך בדרכי אבות הקב"ה מתקומם עליו בזכות אבות, ולכך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבותיך וגו' (למקומך), כי לא אעזבך וגו', והבן:

ואפשר שזה שאמר אותו גר להלל (שבת לא.) למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד. היינו אפילו בשעת עליה ממדרגה למדרגה, שלא יפול, כמו שכתב המגיד. והשיב לו הלל מה דעלך סני וכו', פירש רש"י רעך זה הקב"ה, אל תעזוב, דבר אחר, חברו כמשמעו. ר"ל להתקשר עצמו היטב בהשי"ת ועם צדיקי הדור וכללות ישראל שהם איש אחד, ואז בל ימוט לעולם:

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, א-י) ה' חקרתני ותדע וגו' בנתה לרעי מרחוק, כלומר אפילו כשאני עומד ח"ו למרחוק כפי הנראה, דהיינו בין פחותי ערך, ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה שכוונתי בכל זה לשם שמים, כי אין מלה וגו'. אחור וקדם צרתני (עיין בספר באר מים חיים מה שפירש בזה בפרשה זו (ריש הפרשה ד"ה או ירמוז)), ולדרכנו נאמר שזה שאמר דוד, שבראתני להיות בבחינת אחור היינו בחינת ירידה, וקדם, בחינת עליה, על דרך שאמר (ברכות ד.) ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא, ופירש באור המאיר (ר"פ וישלח) דהיינו שירד לבחינת מקומות נמוכים כדי לטהר אשה זו כנסת ישראל לבעלה, כנודע, והבן. ועל זה אמר ותשת עלי כפכה להחזיק בי שלא אפול ח"ו, כי לולי עזרתך לי פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה לירד ולעלות ולראות פני האדון ה' צבאות, כי זה חכמה יתירה. וזהו אם אסק שמים שם אתה במחשבתי, ואציעה שאול הנך וגו' אתי עמי במחיצתי, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך וגו', וזה נכון בסיעתא דשמיא:

ועל פי זה יובן מה שאמר הכתוב אל מול פני המנורה, ואיתא בילקוט (בהעלותך רמז תשיט ד"ה דבר) עשה לה מול ופנים. הכוונה לירד ממדרגתו לבחינת אחור שהוא נקרא מול, ואחר זה פנים, היינו להעלותן. וזהו שאמר ויעש כן אהרן אל "מול פני" המנורה, שעשה לה מול ופנים, ובזה אחר כך העלה נרותיה. וזה להגיד שבחו שלא שינה, שאפילו בשעת ירידתו לא שינה, וריחו לא נמר וטעמו לא פג. והבינהו, כי הענין עמוק:

והיינו שסמך לזה קח את הלוים, כי הם נבחרו לעמוד בדוכנם בשירם ובזמרם לעורר לבבות בני ישראל לתשובה וחרטה על ידי התעוררות כנודע, והיו צריכים להתקשר עם הבאים להקריב קרבנות, והנה הם לא חטאו כלל באותו מעשה והיו משוללים מכל סוג ענין חטא, ואיך היה מקום להם להתקשר עם החוטאים ומביאים קרבן. אולם לזה מצא השי"ת עילה להזות עליהם חטא, לומר שגם הם היה להם למחות ולמנוע, ואם כי לא היו שומעים להם, לפניהם מי גלוי, ועל זה הוצרכו לכפרה, וממילא יש להם קצת שייכות והתקשרות עם כלל ישראל למען יוכלו לכפר עליהם להעיר לבבם לתשובה, וזהו על דרך שכתבנו בענין המנורה. ולזה אמר (ח, ו-ט) קח את הלוים וגו' וכה תעשה להם לטהרם, היינו שהוצרכו לטהרה, הגם שבאמת לא חטאו, על זה אמר הזה עליהם, זרוק עליהם מי חטאת, רומז לחטא העגל, לומר שגם הם חטאו קצת במה שלא מנעו, והעבירו תער וגו', וכבסו בגדיהם, רמז לתשובה וחרטה כידוע (עי' אלשיך ויקרא יד, ח), והטהרו, ולכן ולקחו פר בן בקר וגו' לכפרה. וזהו שכתב רש"י מי חטאת היינו אפר פרה. כי זהו בחינת אפר פרה, שבתחלה היה מטמא טהורים ואחר כך מטהר טמאים, והוא ממש כדבר האמור, ובאמת היו לוקחים אפר פרה להזות עליהם, והוא לרמז על מה שכתבנו, והבן. וזהו שאמר והקרבת את הלוים וגו' (על דרך שפירש בזוהר הק' (בשלח מז.) ופרעה הקריב (שמות יד, י) את לבן של ישראל לאביהן שבשמים) ובזה והקהלת את כל עדת בני ישראל, שעל ידי שיש להם שייכות עמהם יוכלו להקהל אותן להעלותן לשורשן:

בהעלותך וגו' [ח, ב-ג]. פירש רש"י, מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה, יש להבין הרמז בזה. גם אמרו ויעש כן אהרן, פירש רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, מאי קא משמע לן:

ונראה לי על פי דיש מחלוקת בין הקדמונים, דיש אומרים דמי שיש לו נטיה לרע וכובש את יצרו, גדול ממי שנולד במזג טוב עד שכמעט אין לו נטיה לרע. ויש אומרים דאותו שיש לו נטיה לרע, הגם שכובש יצרו על כל פנים יש לו תכונה רעה בנפשו, על כן אותו שנולד במזג טוב עדיף מיניה, עיין שמונה פרקים להרמב"ם (פ"ו). ומוזלה"ה (ישמח משה, ריש הפטרת ראה) הכריע דאותו שנולד בנטיה לרע וכבש את יצרו עד שבא לבחינת כולו טוב ושוב אין לו שום נטיה לרע, על דרך שמצינו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) גבי דוד (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצר הרע, ואברהם אבינו הפכו לטוב שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, איש כזה עדיף ומשובח, וזה המובחר, ועל זה נאמר (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם, והבן, ע"כ דבריו. וכמו כן אמרו חז"ל פרק קמא דברכות (ח.) גדול הנהנה מיגיע כפו, ופירש הצל"ח (ד"ה שם גדול) היינו העובד מאהבה ונהנה מעבודתו, זה גדול מירא שמים. והיינו מי שלבו משתוקק ומתלהב לעבודתו יתברך בלי שום עצלות ורפיון, עד שאיננו צריך להתגברות והתאמצות כלל בבואו לעבוד עבודת ה', כי לבו שלם את ה', ומאליו משתוקק עד כלות הנפש לעבוד עבודה תמה ברורה ונקיה:

וזהו שכתב רש"י מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה, לרמז בזה להנשמה הנקרא (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, שצריך האדם להדליק עד שתהא השלהבת היינו רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, עולה מאליה, בלי שום צורך להתאמצות והתגברות. ועל זה אמר ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, דהיינו כמו שהיה מדליק המנורה עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו כן עשה אהרן בבחינת נר עצמותו, היינו נשמתו, להדליקה עד שהשלהבת עלתה מאליה, וכדפירשתי. וזה שבחו, שלא שינה את עצמו ממה שעשה במנורה, והבן:

וזהו שנאמר להלן (ח, ו-ז) קח את הלוים וגו' "וכה" תעשה להם לטהרם, ירצה באמרו וכה, כדבר הנאמר למעלה מדליק עד שתהא עולה מאליה בלי נטיה לרע, ואדרבה יהפכו לטוב, על דרך שנאמר (להלן לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, ופירשו הספרים היינו ליקח החמימות לעבודתו יתברך, וכמו כן עם כל התאוות והשתוקקות צריך להשתמש לעבודת השי"ת, וזהו (תנחומא בשלח כד) צדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים. וזה אמרו הזה עליהם מי חטאת, שבחינת מי חטאת היינו התאוה המכונה מים, יזה עליהם לטהרם. וזה וכבסו "בגדיהם", מה שהיה בחינת בגידה, והטהרו, והבן. וזה בחינת תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות (יומא פו ע"ב): ועל תשובה כזה שתי המדות מסכימים, אפילו מדת הדין, וזהו שנאמר להלן (י, ט) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, הוא שטן הוא יצר הרע, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני "יהו' אלקיכם", מדת הרחמים ומדת הדין, ונושעתם מאויביכם, שיבא לכם תשועה מבחינת אויביכם, כי יעשו זכיות, וקטיגור יתהפך לסניגור ומליץ יושר, והבן:

ואתנה את הלוים וגו' לעבוד וגו' ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש [ח, יט]. פירש רש"י, שלא יצטרכו לגשת אל הקודש וכו'. וקשה תרתי, חדא, דאם כן שלא יגשו בני ישראל אם כן כפרה למה. ותו, דהוה ליה למימר לא יגשו, ומה זה דקאמר בגשת בני ישראל וגו' משמע בעת גשתם אל הקודש, והרי לא יגשו:

לכן נראה לי הכוונה בזה על פי דאיתא בפרק ה' דאבות (פ"ה מ"ה) עשרה נסים כו' ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, וכתב התוספות יום טוב (ד"ה ולא אירע) יש מי שהקשה ולמה יארע לו, אחר שהיו מזרזין אותו והוא בטהרה כל היום ההוא. והתשובה, כי היצר טוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה. ולזה היה קרוב מאוד שיצר הרע יחטיא את הכהן, ע"כ דבריו. ולדעתי זה שאנו מבקשים ביהי רצון אחר תהלים, ומעוברות של עמך בית ישראל תצילם וגו', מלבד הפשוט עוד דברים בגו על פי מה שכתב רש"י ריש פרשת נח (בראשית ו, ט) תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, ואם כן כשאדם משים אל לבו ומקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ומעשים טובים, הרי הוא אז בבחינת עיבור, וכשמוציא מחשבתו הטובה מכח אל פועל המעשה נקרא לידה. וכשרואה יצר הרע שהאדם מתעבר ורוצה ללכת בדרך הישר, מתגבר עליו להחטיאו ולמונעו מלהביא מחשבתו למעשה, והרי זה כמפיל נפלים, וזה שמבקשין ומעוברות של עמך בית ישראל תצילם שלא תפלנה ולדותיהן, כי אם יולידו מחשבתם אל פועל המעשה:

וזה שכתוב בענין הלוים לעבוד את עבודת בני ישראל וגו', "את" לשון עם, כלומר לעבוד עם עבודת בני ישראל לעזרם ולתומכם ולסעדם ולכפר על בני ישראל, כפרה לשון קינוח והסרה כנודע (רש"י שם לב, כא), ר"ל לקנח מהם כל טומאה וחלודה, ולא יהיה בבני ישראל נגף, נגיפה של חטא, בגשת בני ישראל אל הקודש, בעת אשר יגשו בני ישראל אל דרך הקודש, שאז יצר הרע מתגבר לנגוף להכשילם בחטא ח"ו, על כן עבודת הלוים להצילם מזה לבל יהיה בבני ישראל נגף בגשתם אל הקודש, כאמור: ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש [ח, יט]. יתבאר על פי מה שאמרו במדרש (ויק"ר כד, ח) בכל יום מכתירין להקב"ה בשלש קדושות, נתן שתים בראש בניו ואחת בראש עצמו. ופירש הנזר הקודש (ג, ד ד"ה מלמד) על פי מה שכתב התורת חיים (חולין צא ע"ב ד"ה ותמימי) כי השלש קדושות נגד כתר חכמה בינה, וישראל נאצלו מחכמה, דכתיב (משלי ג, יט) בחכמה יסד ארץ, וכתיב (מלאכי ג, יב) אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. ועל כן ישראל מזכירים שמו אחר שתי תיבות. ומלאכי השרת רק אחר שלש תיבות (חולין שם), שהם נאצלו מבינה, דכתיב (משלי שם) כונן שמים בתבונה. וידוע (שבת פח.) בשעה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) נעשה ונשמע זכו לשני כתרים, הם חכמה ובינה, ולכך נקראו (דברים ד, ו) בתואר חכמים ונבונים. והיינו נתן שתים, חכמה ובינה, בראש בניו, ואחת, היא קדושת כתר, בראש עצמו. ולעתיד יזכו גם לקדושת כתר, וזהו שאמרו (בבא בתרא עה ע"ב) עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ע"כ דבריו:

ובזה יש לפרש מאמרם (שהש"ר ח, ד) הובא בילקוט ראובני (פר' משפטים) בשעה שאמרו נעשה ונשמע (כלומר שאז הגיעו לבחינת חכמה) אמר הקב"ה למלאך המות אין לך רשות ליגע בהן לפי שהם בני, כלומר שהם נאצלים מחכמה הנקרא אבא, ועתה זכו לקרוא בשם חכמים ונבונים, וכתיב (משלי יג, יד) תורת "חכם" מקור חיים. וכן חכ"ם מספרו חיי"ם, והיינו דכתיב (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה. וזהו שנאמר כאן ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת, כלומר בשביל גשת בני ישראל אל הקודש, בחינת חכמה הנקרא קודש (זוהר האזינו רצז.), המחיה את בעליה, כאמור. וזהו שאמרו חז"ל (בבא בתרא קטז.) מי שיש לו חולה כו' ילך אצל "חכם" שבדור כו', חכם דייקא, והבן: ומן האמור הנה מקום אתי לפרש המדרש בא (ש"ר יט, ז) בפסוק (שמות יג, ב) קדש לי כל בכור, אמר הקב"ה כשם שעשיתי יעקב בכור שנאמר (שם ד, כב) בני בכורי "ישראל" ("לי ראש", ראשית חכמה) (פירש היפה תואר (שם יט, ח) כדלעיל פרשה ה' (אות ז) שזה על יעקב אמר שקנה הבכורה. כלומר, דכתיב (בראשית כז, לה) בא אחיך במרמה, פירש התרגום בחוכמא, ויקח ברכתך. והיינו דכתיב (שם, לו) ויעקבני זה פעמים את "בכורתי" לקח והנה עתה לקח ברכתי), כך אני עושה לבן דוד בכור, שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, לזכות למדת חכמה הנקרא בכור:

והיינו דכתיב (ישעיה יא, א"ב) ויצא חוטר מגזע "ישי", בחינת י"ש ש"י, חכמה י"ש (זוהר פינחס רלט.), בינה ש"י, דתחות כת"ר, תר"כ אורות, כמו שכתב רבינו בעטרת צבי בזוהר בראשית דף כ"ו ע"ב (ד"ה תעלומות) בסוד (חגיגה יד ע"ב) אבני "שיש". וגמר אומר ונחה עליו רוח ה' (כת"ר) רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת ויראת ה', כל המוחין הנרמזים בתיבת בכו"ר, כמבואר בעטרת צבי סוף פרשת בא (מג ע"ב ד"ה ובזה תבין), עיי"ש ותבין. וכן הוא בתקוני זוהר תיקון ס"ח דף ק"ז (ע"א) ונחה עליו רוח ה' דא אויר קדמאה, רוח חכמה ובינה תרין ספירין אבתריה כו', עיי"ש: ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש [ח, יט]. בהקדם לפרש מדרש תמוה פרשת תצוה (ש"ר לח, ב) על הפסוק (שמות כט, א) וזה הדבר, הדא חוא דכתיב (חבקוק א, יב) הלוא אתה מקדם ה' אלקי קדושי לא נמות כו', אתה גוזר ואומר (ויקרא יט, ב) קדשים תהיו, הסר ממנו המות. אמר להם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, שנאמר ה' למשפט שמתו וכו'. על פי שדרשתי סמוכין, דכתיב סוף אחרי (ויקרא יט, ב) ושמרתם את משמרתי, ואמרו חז"ל (יבמות כא.) עשו משמרת למשמרתי, מכאן רמז לשניות לעריות, וזה אזהרה לחכמים, ועל זה אמר סמוך ליה דבר אל בני ישראל וגו' קדשים תהיו, כלומר שתקיימו דברי חכמים וגזירותם, דכל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש כדאיתא בפרק ב' דיבמות (כ.), ועיין שם במקומו (ר"פ קדושים) הארכתי. ובזה יש לפרש בפרשת יתרו (שמות יט, י) אומרו יתברך אל משה לך אל העם "וקדשתם" היום ומחר, שפירש רש"י לשון הזמנה, ואני אומר שהוא לשון קדושה ממש, כי חז"ל אמרו (שבת פז.) יום אחד הוסיף משה מדעתו, שדרש היום ומחר היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום כו', וכתבו תוספות (ד"ה היום) אין זו דרשא גמורה, אלא משמע דהיום ממש, דאי לאו הכי אין זה מדעתו. ולפי האמור יש לומר דודאי הקב"ה נתכוון היום ממש, אלא שהוא ידע שעתיד משה להוסיף יום אחד מדעתו לפרש על דרך אסמכתא מה מחר כו', וזה שרמז ה' ואמר למשה "וקדשתם", לשון קדושה ממש, היום ומחר, שתוסיף לומר היום כמחר, והם יקיימו ויהיו נקראים קדושים, כדת המקיים דברי חכמים:

והנה, קיימא לן (ברכות ד ע"ב) העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, והוא חמור יותר מדברי תורה. והטעם מבואר בספרים, כי החכמים הם גודרי גדר ושומרי פתח התורה לבל יבא ליגע בגוף ענין של תורה, ומי שפורץ גדר לכנוס יותר ממה שמזהירו שומר הפתח והגבול, ביד השומר להמיתו תיכף כנודע. ומזה יש לנו לדון בקל וחומר, אם העובר על דברי חכמים חייב מיתה, הלא מדה טובה מרובה כו' (סוטה יא.), ואם כן מהראוי כי המקיים דברי חכמים ינצל ממיתה:

וזה עצמו שאמרו ישראל, אתה אומר קדשים תהיו, שתקיימו דברי חכמים, ואם כן כיון שאנו מקיימים ונקראים קדושים, הסר ממנו המות מכח קל וחומר, והיינו דכתיב אלקי קדושי לא נמות. אמר להם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה שנאמר ה' למשפט שמתו, מכח חטא אדם הראשון שאכל מהאילן, ואם כן בזה שמקיים דברי חכמים אינו כדאי לפטרו ממה שחייב מכבר. ומכל שכן למה שכתוב בספרים הק' שזה הוא בדרך טבעי, שעל ידי שאכל נתגשם ונעשה עור (זוהר בראשית לו ע"ב), אם כן המיתה טבעית כנודע: אמנם זה מענין מיתה הטבעי וחיובי הבא מכח אדם הראשון אחר שאכל מהאילן, אבל יש עוד ענין מיתה שאינה מכח ענין זה, אלא שהוא בא מכח מערכת השמים וכוכביהם המורה על דבר ומגפה לעתות בצרה רח"ל, על זה ודאי קם דינא דקל וחומר הנזכר שאם מקיים דברי חכמים מהראוי שבזכות זה ינצל ממיתה כזו. ויש לי רמז על זה בתורה, שאמר (ויקרא יח, ה) ושמרתם את חקתי וגו' אשר יעשה אותם האדם, ר"ל שיעשה משמרת וסייג לחקותי ומשפטי שיקיים אותם האדם, על ידי זה וחי בהם, יחיה ולא ימות, והיינו מיתה הבא מדבר ומגפה, אני ה' המושל בכל, והבן:

וזהו שנאמר כאן ולא יהיה בבני ישראל נגף, (ואמר הטעם) בגשת בני ישראל אל הקודש, כלומר בשביל שנגשים בני ישראל לקדש עצמם במותר להם ומקיימים דברי חכמים, על כן ראוי כי באברתו יסך להם, ישמרם ויצילם מנגף, ויהיה חיים ושלום בחילם, כן יהי רצון:

מסורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד [ח, כה], ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא, יב). ושרת את אחיו [ח, כו], ושרת בשם ה' (דברים יח, ז). יתבאר על פי הידוע (רמב"ס תשובה פ"י ה"ה) כי כל העוסק בתורה ובמצות ה' כדי לקבל שכר או להנצל מפרעניות הרי זה שלא לשמה, וכל העוסק לא בשביל שכר ולא בשביל עונש, אלא עושה מאהבה לעשות נחת רוח ליוצרו, הרי זה לשמה. והנה בתחלת ימי נעורים מסתמא עוסק בתורה ומצות מכח שכר ועונש, ואחר זה כשיתגדל ותתרבה דעתו עוסק לשמה, וכמו שאמרו חכמים (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם כו' אפילו שלא לשמה שמתוך כו' בא לשמה. ועיין מה שפירש האלשיך בפרשת ראה (דברים יא, כז ד"ה או יאמר), את הברכה אשר תשמעו (דברים שם), ר"ל לא כמו מדת מלך בשר ודם שעצם השמיעה למצותיו אינו ברכה, רק השכר המגיע ממנו, מדת הקב"ה שעצם הברכה הוא אשר תשמע:

וזהו שאמרה תורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד "עוד", כלומר שלא יעבוד בשביל "עוד" הנוסף בשביל העבודה, הוא תשלום השכר, כי אם לאהוב האמת באשר הוא אמת. ועל זה אמרה המסורה שכמו כן לא יעבוד בשביל יראת עונש, וזהו שנאמר (ישעיה נא, יב-יג) "מי" את, מ"י עולה חמשים, ר"ל הרי אתה בן חמשים ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, ר"ל כמו שפירשו המפורשים במקומו שתירא מכח שאנוש ימות ומכח שבן אדם חציר ינתן, היינו רק יראת העונש, ותשכח ה' עשך וגו', היינו שתשכח לירא מרוממותו. כלומר לא יאתה אליך כדבר הזה, כי אם לעבדו מרוממותו יתעלה. וזהו שנאמר ושרת את אחיו (כפירוש רש"י לנעילת השערים ולשיר), ושרת בשם ה', ר"ל לא בלבד כשיעבוד עבודתו בהצנע, אלא אפילו בשעה שיעמוד ושרת את אחיו ברבים בכל זאת ושרת בשם ה', בשביל שמו יתברך, בלי שום מחשבה זרה כי אם בעבור שמו יתברך. וזהו שאמרו חכמים במשנתנו (אבות פ"ה מכ"א) בן חמשים לעצה, ופירש הר"ב שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב וגו' ושרת את אחיו, ומה הוא השירות, הוא שיתן להם עצה, ע"כ דבריו. ר"ל, שיתן להם עצה טובה לעבוד את השי"ת במחשבה זכה ורצויה לו לבדו יתברך, והבן זה:

ובזה הדרך יתבאר המדרש (במ"ר טו, יג), עשה לך שתי חצוצרות כסף (להלן י' ב), כשתכניס את ישראל יהיו תוקעין בהן והן מתכנסין, שנאמר (שם, ג) ותקעו בהן ונועדו אליך. ויש להבין מה חידש המדרש בזה. עוד שם (טו, יד-טו) דבר אחר עשה לך וגו', זהו שאמר הכתוב (משלי כד, כא) ירא את ה' בני ומלך, כל מי שירא את ה' סופו ליעשות מלך וגו', אפילו משה שנתירא מהקב"ה נעשה מלך. עשה לך וגו', שיהיו תוקעין לפניך כמלך וכו'. ביאור הדבר על פי מאמרם בילקוט שמעוני פרשת שמיני (רמז תקכא ד"ה ויאמר משה), ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (ויקרא ט, ו), אמר להם משה אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, שתהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. ופירשו המפורשים, כי כבר אמרו אינו דומה יחיד עושה מצוה למרובים, כי לפי מרבית אסיפתם תרבה גדולת חשיבתם לפני המקום. אמנם זו אם כולן לטובה בזכות הלב בלתי לשמו יתעלה, והנפשות משולבות אחד אל אחד כאיש אחד בלב אחד. לא כן אם כל אחד פונה לעצמו כל אחד כפי ענינו, זה בשביל שכר וזה מיראת עונש וזה בשביל להתגדל ולהתפאר, וכהנה מחשבות זרות משונות זו מזו, על כיוצא באלו נאמר (איוב טו, לד) עדת חנף גלמוד. כלומר, אפילו יהיו עדה גדולה ואסיפה רבה, נחשבים רק כיחידים ואנשים פרטיים. ועל כן צוה אדוננו משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, כלומר ליחד לבבכם לעשות זה הדבר בשביל אשר צוה ה', לא לזולת בשביל קבלת פרס ועונש, וזהו שאמר אותו יצר הרע המכניס בלב מחשבות זרות בעבור עצמו, תעבירו מלבבכם שתהיו כלכם ביראה ובעצה אחת דייקא רק לשרת לפני המקום ב"ה, כאמור, ע"כ דבריהם:

והנה, משה היה ירא את ה' דייקא, יראת רוממותו יתעלה, יראה עלאה, על כן נעשה מלך, מפני שהמליך את הקב"ה על עצמו לכן המליכו ה'. ולכן אמר לו ה' עשה לך (דייקא) שתי חצוצרות כסף וגו' ותקעו בהן ונועדו "אליך" דייקא, היינו שיתועדו ויתיחדו כולן בלב אחד וביראה אחת מרוממותו יתעלה לשרת לפניו יתברך, ובזה הן מתכנסין אליך לבחינתך יחד כאחד. כי אם מחשבתם מתחלפות לא ראי זה כראי זה, אזי אף אם נקהלו היהודים הרי עומדים מפוזרים זה מזה במחשבות הלב. אבל אם כולן כוונתם בלתי לה' לבדו, אז הם מתכנסים. וזה כוונת המדרש, והבן: עשה לך שתי חצוצרות כסף [י, ב]. במדרש (במ"ר טו, יד-טו) זהו שאמר הכתוב (משלי כד, כא) ירא את ה' בני ומלך, המליכהו עליך. דבר אחר [ומלך], המלך יצר טוב על יצר הרע שנקרא מלך, שנאמר (קהלת ט, יד) ובא אליה מלך גדול וגו'. וכל מי שהוא ירא מהקב"ה סופו לעשות מלך, ממי אתה למד, מאברהם, על ידי שנתיירא מהקב"ה שנאמר (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, נעשה מלך, שנאמר (שם יד, יז) אל עמק שוה הוא עמק המלך. וכן משה שנתירא מהקב"ה נעשה מלך, לכך כתיב ירא את ה' בני ומלך. עשה לך שתי חצוצרות כסף, שיהיו תוקעין לפניך כמלך: אם אמנם המדרש מבואר מאליו, עם כל זה הלא גלוי וידוע כי דברי חכמים מים עמוקים, תוכו רצוף תפוחי זהב במשכיות כסף חשוקים, על כן הנה שפתי לא אכלא, ואען ואומר את אשר עם לבבי, אשיחה לבאר דבריהם הנחמדים מדבש מתוקים. והוא בהקדם לפרש דברי זקני הרמ"א ז"ל בהג"ה באורח חיים סימן א' (ס"א) שהעתיק דברי המורה (ח"ג פנ"ב) שויתי הוי"ה לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים כו', כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול כו' עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה והפחד כו'. ויש להבין, הלא נודע בשערים כי מכח שם הוי"ה הרומז לחסד יגיע אהבה, ומכח שם אלקים או אדנ"י דינא דמלכותא (זוהר משפטים קיח.) יגיע יראה, ואיך כתב שויתי הוי"ה לנגדי מיד יגיע אליו היראה. ותו, דפתח שויתי הוי"ה, וכתב הוא כלל גדול במעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקי"ם. ותו, כי תואר אבינו ירמוז להוי"ה אב הרחמים, ותואר מלכנו לשם אלקים או אדנ"י, והוא פתח שויתי הוי"ה וסיים שהמלך הגדול עומד עליו כו':

אבל עמוד והתבונן כי מאוד עמקו מחשבות קדמונינו ודבר גדול דברו בזה, הטה אזנך ושמע. ידוע דברי השל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ג-ד אות נז-נח) שמפרש אני עבדך בן אמתך (תהלים קטז, טז), כי יש ארבע מדרגות, א', יראת העונש ואהבת השכר, והרי זה עובד לצורך עצמו. ב', יראת רוממותו יתעלה, וכדכתיב (איוב לא, כג) כי פחד אלי איד אל (יראת העונש) ומשאתו (מיראת רוממותו) לא אוכל. ג', אהבה כבן לאב. ד', יראה הגדולה מאהבה, כלומר שבאה מכח אהבה שמתיירא ומפחד לבל ינתק מוסרות האהבה, ואותה יראה מכסה האהבה, והרי זה כבן הגדל בפלטרין של מלך, שעם האהבה יאחזמו רעד ופחד ומורא עד אין ערך. וזהו שאמר אני, היינו יראת העונש לצורך עצמי. ב', אחר כך עבדך, בחינת עבד, עובד מיראת אדונו. ג', בן, עובד מאהבה. ד', בן אמתך, בן הגדל בפלטרין של מלך, שהיראה גדולה מאהבה, ע"כ דבריו. וזה בחינת התכללות אהבה ויראה, תרין רעין דלא מתפרשין, יחוד הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י, בחינת אבינו מלכנו:

והן דברי זקני הרמ"א ז"ל, שויתי הוי"ה לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקי"ם, היינו היראה מרוממותו יתעלה מכח הוי"ה המהוה כל הויות, וגם יראה הגדולה הבא מכח אהבה, יחוד הוי"ה אלקים. וזה שסיים כל שכן כשישים האדם אל לבו ש"המלך הגדול" דייקא, יחוד הוי"ה אדנ"י, עומד עליו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה והפחד ובושתו ממנו תמיד. ביאור דבריו על דרך שפירש אבא מארי זלה"ה ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ, יז), כלומר, כי מכח יראת העונש אינו ירא, אלא אם רוצה לחטוא אז הוא פורש את עצמו מכח יראה מעונש, אבל בשעה שאינו חוטא איננו ירא ולא נפחד. אבל הירא מרוממותו ומכח אהבתו, ירא תמיד אפילו בשעה שאינו חוטא כלל, כי כל עצמותיו יתרעשו בפחד, וחיל ורעדה יאחזמו מהדר גאונו יתעלה. וזה ובעבור תהיה יראתו (דייקא) על פניכם (אפילו) לבלתי תחטאו, ע"כ דבריו וש"י:

ועל פי האמור תבין דברי האר"י (פרי עץ חיים, שער הנהגת הלימוד עמ' שנג) הביאו הבאר היטב (או"ח שם סק"ג) לצייר שם הוי"ה בנקוד יראה, שזה תועלת ליראה. היינו יראה הבא מכח אהבת חסד, וכאמור. וזהו שאומרים לשם יחוד קודשא בריך הוא בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, והבן. וזהו שנאמר ירא "את" רמז לבחינת דינא דמלכותא, מלשון (ישעיה ב, ד) חרבותם לאתים, היינו יראת עונש, הוי"ה, יראת רוממותו יתעלה, "בני" ירמוז לבחינת אהבה כבן לאב, "ומלך" היינו בחינת יראה הגדולה מאהבה, כבן הגדל בפלטרין של מלך. וזהו שאמר המדרש, אחר בחינת אהבה כבן לאב, המליכהו עליך בבחינת מלך, שתהא אימתו ויראתו עליך:

ואפשר זהו שאמר המדרש דבר אחר המלך יצר טוב על יצר הרע שנקרא מלך כו', הכוונה על פי מה שכתוב בזוהר וארא דף כ"ו (ע"ב), וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי"ה הוא האלקים (דברים ד, לט), האי קרא הכי מבעיא ליה, וידעת היום כי ה' הוא האלקים והשבות אל לבבך. ותו, אל לבך מבעיא ליה. אלא אמר משה, אי אנת בעי למיקם על דא ולמנדע כי הוי"ה הוא האלקים, והשבות אל לבבך, יצר טוב ויצר הרע דאתכליל דא בדא, כדין תשכח כי ה' הוא האלקים כו'. עוד שם בדף כ"ז (ע"א), בכל לבבך (דברים ו, ה), דא ימינא ושמאלא דאקרי יצר טוב ויצר הרע, עיי"ש. וביאר דבריו האריז"ל בעץ חיים שער קיצור אבי"ע (שער נ) פרק ג' (עמ' שצז) כי יצר טוב שורשו מחסד דקדושה, ויצר הרע שורשו מגבורה דקדושה, ויכול להחזירו למלאך טוב וקדוש, עיי"ש. וממילא אחר שמחזירו לטוב, הנה זה בא אהבה מכח יצר טוב ימינא, ויראה מכח יצר הרע שמאלא גבורה דקדושה. ומהאי טעמא נקרא יצר הרע מלך, שאחר שהפכו לטוב, ממנו יראה הבאה מבחינת מלך, וצריך לאכללא דא בדא אהבה ויראה, וכדין תשכח ותדע כי הוי"ה הוא האלקים, התכללות חסד וגבורה: וזהו שאמר הכתוב עשה לך שתי חצוצרות "כסף", וכתב הזוהר (בהעלותך קנה.) וז"ל, שתי חצוצרות, בגין דאינון מסטרי תרי דקאמרן ממזרח ומדרום אינהו זמינין לתברא דינין ולאכפייא לון, ועל דא אינון מכסף, ובגין כך וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות (י, י), עכ"ל. וזהו שנאמר (י, ט) וכי תבאו מלחמה וגו' והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני "הוי"ה אלקיכם". וזה ענין הסמיכות ירא את ה' בני ומלך לכאן, והבן:

עוד יש לפרש המדרש ירא את ה' בני ומלך (משלי כד, כא), המליכהו עליך. דבר אחר, המלך יצר טוב כו' [במ"ר טו, יד]. על פי מה שכתוב בספרים הקדושים כי האדם צריך לחדש בטובו בכל יום תמיד מעשיו מראשית עד אחרית, היינו תחלה להכניס בלבו יראת העונש ואהבת השכר, ואחר כך יראת רוממותו יתעלה, ואחר כך אהבה. ואם שכבר זכה אתמול ביראת רוממותו ואהבתו יתעלה, עם כל זה ביום מחר יתחיל מחדש בבחינת יראת העונש מדינא דמלכותא. והטעם בזה, כי האדם נברא לקשר עמו נשמות ישראל ולהעלותן אתו אל עיקרא ושרשא דכל עלמין, ואיך אפשר לו להתקשר עם אנשים פחותים הלא הוא משכמו ומעלה גבוה מהם ורחוקים זה מזה, בלתי אם ירד ממעלתו ומדרגתו ליכנס ליראה תתאה מעונש, שבזה יתערב דעתו עם פחותי ערך שאין להם השגה לעבוד רק מיראת עונש ואהבת שכר, ועל ידי יראה תתאה יהיה לו עמהם השתוות להעלותן אתו ממדרגה למדרגה עד יגיעו ויעלו מעלה מעלה, והארכתי בזה למעלה: ועם זה יש לפרש בפרשת ואתחנן, שלכך הקדים (דברים ו, ה) מצות ואהבת את ה' אלקיך, ואחר כך (ו, יג) את ה' אלקיך תירא, כלומר אפילו אחר שזכינו ואהבת את הוי"ה, אחר זה את יי' אלקיך תירא מבחינת אלקים, יראת העונש. והענין, כי אמרו חכמים (ספרי ואתחנן לב), ואהבת את ה', אהבהו על הבריות. וזה אי אפשר בלתי אם יבא עמהם אל עמק השוה הוא עמק יראת המלך מכח דינא דמלכותא, והיינו אלקיך דייקא. וזהו שאמרו (ברכות נד.) בכל לבבך ביצר טוב וביצר הרע, שכן דרכו של יצר הרע, בראותו כי האדם לא ישמע אליו לעבור על מצות ה', אזי דרכו להכניס בלבו נכלים וערמומיות לעבוד לצורך עצמו מכח יראת עונש ואהבת שכר. ועל כן טוב מאוד (בראשית א, לא) זה יצר הרע (קה"ר ג, טז), שעל ידי שמכניס בלבו בראשית העבודה יראה תתאה ואהבת שכר, יעלו אתו עם רב פחותי ערך, ומכח זה יאהבהו על הבריות: וזהו שאמר הכתוב ירא "את" יראת עונש כאמור למעלה, הוי"ה יראת רוממות, בני אהבה, אחר כך ומלך, כלומר למחר יחדש מעשיו לירא מכח דינא דמלכותא. והיינו המליכהו עליך, והיינו המלך יצר טוב על יצר הרע, שנקרא מלך על שם שמכניס בלב מחשבות אדם לירא מדינא דמלכותא, על כן המלך יצר טוב על ידי זה להעלות אתך נשמות ישראל להחזירם למוטב. ועל זה גמר אומר עם שונים, שאין להם יראה תתאה, אז אל תתערב עם הבריות להעלותן, והבן:

תוכן העניינים

ייטב לב במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה