ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת נשא
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם [ד, כב]. עיין מפורשים שדקדקו מדוע לפעמים (לעיל ג, טו) כתיב לבית אבותם למשפחותם, ולפעמים (שם א, ב-מב) למשפחותם ואחר כך לבית אבותם:
והנראה לי בהקדם המדרש פרשת צו (ויק"ר ח, ג) חביב קרבנם של נשיאים כמו השירה, שנאמר (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, וכאן כתיב (להלן ז, יז) זה קרבן נחשון וכו'. ביאור הדבר, בהקדם לפרש מה שאמרו בשירה (שמות טו, א"ב) "ויאמרו לאמר", שפת יתר. גם אשירה לה', ולא אמרו נשירה לשון רבים. גם זה "אלי" וגו' אלהי "אבי". והוא על פי מה שכתוב בספרים מה שאומרים (תפלת שמו"ע) אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ולמה אין אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב, הוא מטעם שכל אחד קבל על עצמו אלהותו מכח עצמותו ושכלו, ולא מכח מה שקבל מאבותיו. ועל דרך זה אנו אומרים אלהינו מעצמינו, ואחר כך ואלהי אבותינו. וזה שאמרו בהשירה ויאמרו לאמר אשירה דייקא, לשון יחיד, שאמר כל אחד ואחד השירה מעצמו, ומכח מה שראו ישועת ה' כל אחד ואחד לפי בחינתו, ולא בשביל שחבריו אומרים. וזה עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ר"ל שהשירה שלי היא לפי ענין הישועה שהיה לי לבדי, כי ודאי לא ראי זה כראי זה, הן בבחינת היותו בגלות והן בבחינת הגאולה, זה "אלי" (מעצמותי דייקא) ואנוהו, גם אלהי אבי, והוא כמו אלהינו ואלהי אבותינו. וכבר נודע מה שכתב החובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ג) כי עבודה הבא מלב ומכח שכל הצפון בלב הוא הרבה יותר מהנגלה על האברים, מה שאין כן העבודה שהיא אך מפאת הקבלה, הנה הנגלה על האברים הוא יותר מהצפון בלב. ולזה אמרו זה אלי, מכח שכלי, אז ואנוהו, ר"ל על דרך שכתב החרדים (פל"ד) תוך לבבי משכן אבנה. או ביאורו כדדריש אבא שאול (שבת קלג ע"ב וברש"י ד"ה הוי דומה לו) "ואנוהו", "אני והוא", ר"ל כי אז העבודה צפון בלב, שאינו נגלה רק לי ולכבודו יתברך החוקר לב ובוחן כליות, ולא לזולת, כי אפילו המלאכים יש הרבה דעות שסוברים שאינם יודעים מחשבות שבלב. אבל אם אינו משיג מצד השכל, רק מכח קבלה, וזה נקרא אלהי אבי, אז וארוממנהו בהתגלות ורוממות, שאז הנגלה יותר, והבן: והנה, כאן קשה למה אמר על כל נשיא ונשיא בפני עצמו זה קרבן כו'. והתירוץ לזה, להודיע שכל אחד הקריב קרבנו מכח מה שהשיג בשכלו שכך יאתה לתת תודה לו יתברך על שהשכין שכינתו בתוכנו, ולא בשביל שראה מחברו שהקריב עשה גם הוא כמוהו. וזה דברי המדרש, חביב קרבנם של נשיאים כמו השירה, דכתיב זה אלי, ר"ל שהשיג בשכלו, כמו כן כאן זה קרבן, וכדפירשתי, לכך היה חביב להקב"ה, כי היה נדבת הלב ורצונית:
ועל כן באותן שהיה ראשית עבודתן בבחינת עבודה שבלב ומכח השגת שכלם, כתיב למשפחותם, ואחר כך לבית אבותם היינו הקבלה. ובאותן שהיה תהלה העבודה מצד הקבלה כתיב לבית אבותם למשפחותם, כי אחר כך על ידי המעשה נשלם העיון והשיגו גם על ידי שכלם. ועיין בריש ספר העקרים (פתיחה) ובפירושו (ענפים אות א) כי השכל בא מכח המעשים טובים, עי"ש, ולכן אמר כאן גם לבית אבותם, ר"ל הגם שעיקר עבודתן מצד הקבלה, עם כל זה נשא את ראשם, כי אחר כך באו להשגת השכל מעצמותם דייקא למשפחותם, והבן:
ועל דרך רמז ירמוז בהקדם לפרש מאמרם (ביצה ד ע"ב) הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם וכו', על פי אומרם ההולך בדרכי אבות הקב"ה מתקומם עליו בזכות אבות, ויש להבין אם כן למה לו זכות אבות הלא יש לו זכות עצמו. אבל הענין על פי מה שכתבו שיש עבודה הבא מכח השכל, ועבודה הבא אך מפאת הקבלה מאבותינו, וכמו שכתב החובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ג) בארוכה. והנה מבואר בכלי יקר פרשת בהעלותך (להלן י, כט) שענין הליכה נופל על תנועות הרגלים, אם שדעתו עודנו קשורה במקומו הראשון עם כל זה הולך הוא. ועל זה אמרו ההולך בדרכי אבות, ר"ל שעבודתו אינה מכח דעתו ושכלו, והליכתו היא בלא כוונה, אך מכח שכן דרכי אבותיו, ועם כל זה הקב"ה מתקומם עליו בזכות אבות אשר עבודתם היה מכח שכלם והכרתם את תפארת יקר גדולת עבודת המלך מלכי המלכים ב"ה:
ובזה נראה לי לפרש אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג-ד), שהקשו מדוע נרמז שכר עולם הזה ולא שכר עולם הבא. ולמה שכתבתי יתכן על פי דברי חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד, החלק הששי) כי על המעשה מגיע שכר בעולם הזה הנגלה, ועל המחשבה העבודה הצפונה בלב השכר בעולם הבא, עין לא ראתה (ברכות לד ע"ב ע"פ ישעיה סד, ג). וזה אומרו אם בחקותי "תלכו", אפילו רק בבחינת מעשה בלא מחשבה, שלא תשיגו טעמי המצוה ומתיקות התורה, אך עם כל זה ואת מצותי תשמרו וגו' בדרך חק, או על דרך שאמר דוד (ויק"ר לה, א) בכל יום הייתי מחשב כו' ורגלי מוליכות אותי לבית הכנסת, אז ונתתי גשמיכם וגו', כי על המעשה מגיע שכר עולם הזה. ולכן לא אמר שכר הרוחני, כי זה מגיע רק על המחשבה, ופשיטא שאין הקב"ה מקפח שכר, וכאן לא איירי רק ממעשה בלא מחשבה, והשמיענו שאפילו על זה יש שכר, והיינו בעולם הזה. וזהו שאמר המדרש על זה, זהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי וגו' אמר דוד בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני אני הולך ורגלי מוליכות אותי לבית הכנסת כו', היינו בחינת מעשה בלא כוונה ומחשבה, והשמיענו כאן דאפילו בכי האי גוונא יש שכר עולם הזה, והמדרש מפרש הפסוק היטב כדפירשתי:
וזה שאמר הכתוב (דברים ז, יב) והיה "עקב" תשמעון וגו', ר"ל אם תשמעו בבחינת ראש ומחשבה שבמוח, אין צריך לזכות אבות, אבל אם תשמעו רק בבחינת עקב, הרומז לתנועת הרגלים בלא הראש, היינו בלא כוונה אך בחינת ההולך בדרכי אבות (או מחמת שאתם ברא כרעא דאבוה, שעל זה אמר עקב), אז ושמר יי' אלקיך לך את הברית: והיינו הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, בחינת מעשה בלא מחשבה, כי הרי אנו בקיאים בקביעא דירחא ואינם יודעים טעם למה עושים יום טוב שני, זמנין דגזרי מלכא גזרה ואתי לקלקולי, ר"ל אם נלך בדרך אבות אפילו בהליכה בלא כוונה, עם כל זה בזכות זה יהיה בידינו כח לבטל גזרות רעות, כי יהיה אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו:
וזה אמר נשא את ראש בני גרשון, היינו בני הגליות הנגרשין מהסתפח בנחלת ה', כי גם הם לבית אבותם למשפחותם, ר"ל הגם שאינם יודעים שום טעם, עם כל זה הולכים בדרכי אבות ושומרים יום טוב שני, ובזכות זה ראוי להם נשיאת ראש והרמת קרן במהרה:
צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' ויעשו כן בני ישראל וגו' כן עשו בני ישראל [ה, ב-ד]. יש להבין מאי כן עשו, וכאשר דקדק רש"י למעלה פרשת בא (שמות יב, כח), עיין שם:
ונראה לי בהקדם לבאר המסורה, המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שם, מח), ואז ירצו את עונם (ויקרא כו, מא), אז תצליח את דרכך ואז תשכיל (יהושע א, ח). על פי מה שנאמר (דברים ל, יב-יד) לא בשמים הוא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ולכאורה לפי ראות עיני האדם לא כך הוא. אבל הענין מבואר בספרים, כי כתיב (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים "לראות" טוב, שיהיה הטוב נחמד בעיניו, מלשון (כתובות קח ע"ב) רואה אני את דברי אדמון, על זה אמר (שם, טו) תחלה סור מרע, אחר כך ועשה טוב, כי תחלה צריך להסיר זוהמת הרע מקרבו, ואז יטעום טעם מתיקות התורה והמצות כמו שאמר דוד (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו'. ומבשרי אחזה, כמו בחולי הגוף בעוד שהאצטומכא איננו נקי אפילו נותנים לו כל מעדנים לא יטעם בו טעם מתוק, כי אם מר לו מר, כמו כן בחולי הנפש, מתחלה צריך לזכך הלב והאברים מזוהמת החטא, אחר כך יטעם ויראה כי טוב דרך התורה והמצוה, ובכל כחו כסוף יכסוף ויחפוץ ויחשוק בחשק נמרץ לעשותם, ולא ינוח ולא ישקוט עד אם יבצע מעשהו ויפק רצונו וחפצו למלאות רצון קונו וחפץ צורו יתברך שמו. ואז בהיותו בר לבב ונקי כפים, באמת הדבר קרוב מאוד בפיו ובלבבו לעשותו, ומה שנראה רחוק הוא מכח הזוהמא שלא פסק מקרב איש, אבל בהוציא הזוהמא אז נאמר לא בשמים הוא וגו' כי קרוב אליך הדבר וגו':
והראיה על זה שתחלה צריך להיות סור מרע ואחר זה עשה טוב, ממה שמצינו שאמר הקב"ה (שמות יב, כא) משכו וקחו לכם צאן של מצוה, וכמו כן מה שצוה ה' (שם, מח) למול קודם עשות הפסח וכל ערל לא יאכל בו, הוא מהאי טעמא שתחלה צריך לסור ממנו כח הרע לכרות ה"ערלה" שהוא בהיפך אתוון "רע לה"', שכל כח התאוה והזוהמא הוא באותו מקום, והוא כללא דכולא שייפין (זוהר יתרו צב.), ולזה צותה התורה מקודם למול ערלת הבשר, ובהסיר הערלה ובהתיש כח הדם מאותו מקום ממילא נחלש כח התאוה שבאדם ונמול ערלת הלב (שזה טעם מצות מילה על דרך הפשוט, כמבואר בספרים), אחר כך צותה התורה עשות הפסח. וממילא מובן, אם כבר חטא, תחלה צריך לתקן מה שחטא ולרצות את בוראו, אחר כך יעשה הטוב:
וזאת תורת המסורה, המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו לפסח, וכמו כן אם חטא ואז ירצו את עונם, אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. מה שאין כן אם יקדים עשות הטוב בטרם יסור מרע, לא יצליח בדרכיו, כי לא לרצון יהיה. וכאשר שמעתי לפרש (תהלים קכז, ב) שוא לכם משכימי "קום" היינו קום עשה, מאחרי "שבת" הוא הלא תעשה שהוא שב ואל תעשה. כי אם מתחלה יקיים שב ואל תעשה מה שאסרה תורה, אחר כך יקיים קום ויעשה המצוה שבתורה:
וזהו שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע זו עבודה זרה, וכל זב זו גילוי עריות, וכל טמא לנפש זו שפיכות דמים, כדאיתא במדרש רבה (במ"ר ז, י), שהן כללות עבירות החמורות שבתורה, שמהן מסתעפין ענפי יתר העבירות, ולא יטמאו את מחניהם (אבריהם) אשר אני שוכן בתוכם דייקא. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם וגו', אז כאשר דבר ה' אל משה (כל התורה כולה) כן עשו בני ישראל, כי אחר שסרו מהרע היה קרוב אליהם דברי כל התורה בפיהם ולבם לעשותם, וכאמור:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו וגו' [ה, ו-ז]. להבין אומרו מכל חטאת האדם. גם להבין, הלא המצוה להתודות היא מצוה כללית לכל חטאים, ומדוע פרט מצוה זו דוקא בחטא זה:
ועל דרך פשוט יש לומר, כי עיקר ההבדל שבין אדם לבהמה הוא, כי בהמה אין בה דעה והשכלה, והאדם יש בו דעה והשכלה. ובהמה אינה מדברת, והאדם מדבר, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא. נמצא אם כחש בו בחברו ונשבע על שקר הרי נחסר ממנו הדעה והדבור, כי אלו היה בו הדעה והשכלה והאמין בה' לא היה נשבע בשמו יתברך לשקר, וגם פגם בבחינת דבור, הרי נחסר ממנו כל מעלת האדם. וזהו שאמר כי יעשו מכל חטאת (חסרון בחינת) האדם, וגם כי שנה באולתו בין אדם לחברו ובין אדם למקום, וזהו שאמר מכל חטאת האדם בין אדם לחברו, וגם למעול מעל בה', ויכם כל זה והתודו, מהני וידוי. קל וחומר לשאר חטאים דמהני, והבן:
עוד ירמוז באומרו כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' [ה, ו'ז]. מה שאמרתי בעמדי במקהלות בין כסא לעשור לעורר לבב העם להשליך רוע שאור על דרך משל לחולה שכל אבריו כואבים לו מכף רגל ועד ראש, יקראו לרופא, ועם לבבו ישכיל, אם לתת לו תרופה וסמי רפואה לכל אבר ואבר בפרוטרוט כל הסמים לא יספיקו, עמד והקר כזהיכן מקור שורש החולאת הזה בא, אין זה כי אם מחמת שאכל מאכלים רעים ונתקלקל האצטומכא ומזה בא חמימות או קרירות שבקרבו המכאיב כל אבריו, על כן אמר טוב תתי לו להקיא או לשלשל לזכך האצטוכזכא, וממילא רפאות תהיה לעצמותיו. וכמו כן בחולי נפש, מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, מלא חטאים ועונות ופשעים, ולתת רפואות לכל אבר ואבר בפני עצמו הזמן יכלה וכו'. על כן נעמוד על המחקר מהיכן נצמח כללית החולאת, אין זה כי אם מכח שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים בין ער בין ישן, או שמהרהר ביום ובא לידי טומאה בלילה רח"ל ופוגם באות ברית קודש, כללא דכלהו שייפין (זוהר יתרו צב.), ומזה עבירה גוררת עבירה להחטיא גם שאר האברים, כי בנפול היסוד הוא קדושת האבר הזה נופל כל הבנין כנודע, ומי יאמר זכיתי לבי מזה. ואם דוד המלך ע"ה בקש (תהלים כה, ז) חטאות נעורי ופשעי אל תזכור, אנן יתמי דיתמי מה נענה. וכי יקום אל וכי יפקוד ויספור וימנה אשמותינו בזה אשר רבו מלמנות, מה נאמר ומה נדבר להצטדק לפניו, הלא נבוש ונכלם. עתה הגיע העת לחננה ופלגי מים תרדנה עינינו מאין הפוגות בלב נשבר נדכה ונכלם, באמור אליו אנא הלבן כתמי חטאי שושנה, יחביאנו צל ידך תחת כנפי השכינה. אחי ורעי, מי בכם ירא ה' יאזין יקשיב וישמע כי על ידי חטא זה גלינו מארצנו וגלה יקרנו וניטל כבוד מבית חיינו, חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו זה זמן זמנים טובא, עבר זמן כלה קציר ואנחנו לא נושענו (כמבואר בספרים הקדושים): ולדעתי זאת תורת המסורה לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה (שמות יב, מו), כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה (מלכים-א ו, ו), הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). ירמוז להזהיר על חטא זה שלא להוציא לבטלה, וזה לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, ועצם שם העצם ב"ה לא תשברו בו בחטא זה, כי על ידי חטא זה כביכול אין שמו שלם ואין כסאו שלם, הוא בית המקדש כסא לרגליו. וזהו שאמר כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה, ועל ידי זה אראלם צעקו חוצה, והבן:
ויצא לנו מכל זה כי מתחלה צריך לתקן פגם אות ברית קודש, כללא דכולהו שייפין, ואז יקל מעליו חליו ויתרפאו יתר אבריו. וזהו שאמר כי יעשו "מכל" חטאת האדם, פגם אות ברית קודש מה שהוא הכלל של חטאת האדם, למעול מע"ל, ראשי תיבות מ'עשה ע'ין ל'ב, רומז למאמרם (טור או"ח סי' א) ע'ין רואה ל'ב חומד מ'עשה גומר. בה', שפוגם בשמו יתברך שם העצם, נרגן מפריד אלוף ח"ו, ועל ידי זה ואשמה הנפש ההוא, שכל הנפש מלא אשמה. והתודו וגו' והשיב את אשמו בראשו, היינו והשיב את אשמו של אות ברית קודש בתחלתו, וחמישיתו (ה' אברים) יוסף עליו, על פי דכתיב במצות מילה באברהם (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, ואמרו ז"ל (נדרים לב ע"ב) שעל ידי מצוה זו המליכו הקב"ה על חמשה אברים, עיין בגור אריה (בראשית שם). גם יאמר וחמישיתו ירמוז לחמשה מוצאות הפה, שנפגמו, יוסף עליו לתקן, כי ברית המעור וברית הלשון כחדא אזלין, ואחר כך ונתן ארוכה ותעלה לאשר אשם לו באחד מאבריו:
וזאת תורת המסורה חמול לו כל זכר (ואם ח"ו חטא ומשך ערלתו) ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח), והוא וא"ו המחלקת, ופירוש הכתוב, המול לו כל זכר או אז יקרב לעשותו, לתקנו (כטעם (בראשית א, ז) ויעש את הרקיע), ואז ירצו את עונם (ויקרא כו, מא), אז תצליח את דרכך ואז תשכיל (יהושע א, ח), להבין ולהשכיל סודות ורזין דאורייתא, כי השומר ברית זוכה להשכיל ולהשיג סודות התורה, כמו שנאמר (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו "ובריתו" להודיעם (זוהר נח עג. ויחי רלו ע"ב), ואמרו חז"ל (במשנה אבות (פ"ב מ"ח), ע"ש הגירסא) בור סוד שאינו מאבד טפה, ופירשו קדמונינו בור סוד מי שאינו מאבד טפה. יהי ה' אלהינו עמנו, וישוב שבותנו, ומארבע כנפות הארץ יקבץ נדחינו, ויקבץ פזורינו, ויגאלנו גאולת עולם, אמן כן יהי רצון:
איש או אשה כי יעשו וגו' למעול מעל בה'. ופירש התרגום, לשקרא שקר קדם ה'. ואשמה הנפש ההוא והתודו וגו' [ה, ו'ז]. וכמו כן בפרשת ויקרא (ה' כא) כתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו, כפירוש רש"י וגו'. גם לבאר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע וגו' (מיכה ז, יח). גם הא דכתיב (תהלים קל, ג-ה) אם עונות תשמר וגו' כי עמך הסליחה למען תורא, דקשה, אדרבה אם לא הסליחה היה ירא יותר, קויתי ה' קותה נפשי וגו':
כל זה יבואר על פי האמור בלקוטי תורה מהאריז"ל (תהלים עמ' שמט) על הפסוק (שם קכ, ב) הצילה נפשי משפת "שקר", כי אותיותיו במילואם שי'ן קו'ף רי'ש סופי תיבות נפ"ש, הרי שהחוטא נותן נפש שלו בקליפה ח"ו, ואותיות האמצעיות יו"י גימטריא הוי"ה, כי ממשיך לשם על ידי חטאו, כביכול שכינתו יתברך. והנך רואה כי יו"י קודם לנפש, לרמז כי כביכול המלך עצמו מקדים עצמו לילך לשם לשמרו, וזה הצילה "נפשי" משפת "שקר", סופי תיבות של שק"ר, ע"כ דבריו. וביאר הדבר היטב בספר ערבי נחל פרשת שלח (דרוש ב) בארוכה וש"י, ע"ש, והוא נצרך לעניננו. וזהו שנאמר מי אל כמוך נושא עון ועובר (מקדים עצמו) על פשע (מלשון (שמואל-ב יח, כג) ויעבור את הכושי) לילך לשם קודם, לשארית נחלתו, כדי שיהיה שארית לנחלתו. וזהו שנאמר אם עונות תשמר י"ה, שהמלך בעצמו כביכול שומרו במה שהולך לשם תחלה, אם כן אדני מי יעמוד בדין, ואף כי אינו לפי כבודו לילך לשם, אולם הוא מלך שמוחל על כבודו, וזה כי עמך הסליחה, מוחל על כבודך לילך תחלה, למען תורא מלחטוא לפניך. ועם כל זה אם אמנם חטאתי, אף על פי כן קויתי הוי"ה לתקן מה שפגמתי באותיות הוי"ה שבשקר, וגם קותה "נפשי" מה שפגמתי בבחינת "נפש", כי כל החטאים נכללין ב"שקר", כי חותמו של הקב"ה אמת (שבת נה.), והסר ממצותיו בחינת שקר:
וזהו שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' למעול מעל בהוי"ה, ופירש התרגום לשקרא "שקר" קדם הוי"ה. כלומר, כי האותיות ראשונות הם שקר, ואחריהם אותיות יו"י עולה הוי"ה, ואשמה ה"נפש" ההוא, האותיות אחרונות שהם נפש, על כן והתודו וגו' והשיב את אשמו בראשו, בבחינת הוי"ה שבראשו של אדם, על דרך (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו, במאן שהוא בראשו כפירוש הספרים. וחמישיתו, היא נפש שהיא חמישית מחלקי נפש רוח נשמה חיה יחידה, יוסף עליו על עצמו, ונתן, בחינת מסירת נפשו, לאשר אשם לו, על דרך (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא. ועל דרך זה יבואר גם הפסוק הנ"ל בפרשת ויקרא נפש כי תחטא וגו', עד סופו, עיי"ש ותבין. ועיין בספרי ייטב פנים במאמר תוכחת מוסר (לי"ג מדות ויום העשור, אות כח) שהארכתי בזה: וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה [ה, ט]. עיין רש"י. והנראה לי בזה על פי דכתיב בפרשת אמר גבי כהנים (ויקרא כא, ו) קדשים יהיו לאלהיהם וגו' כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים, ופירש הנועם מגדים (פר' אמור עה"פ קדושים יהיו) על פי מאמרם (ראש השנה טז.) אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח ושתי לחם בעצרת כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות כו', אם כן הרי הכהנים המקריבים הם המביאים שפע הפרנסה, וזהו שנאמר כי "את" אשי ה', ר"ל עם אשי ה' הקרבנות, "לחם" אלהיהם (ההשפעה) הם מקריבים, ע"כ דבריו. ואם כן מדידהו קא אכלו, כי הם המשפיעים אלינו, ולכך צריך להקריב לתת להם התרומה, ולא שיצטרכו לחזור אחר הגרנות כאלו מבקשים מתנת חנם. וזהו שנאמר וכל תרומה וגו' אשר "יקריבו" (דייקא) לכהן, והטעם, לו (לכהן) יהיה, כי שלו הוא: והיינו דכתיב (ויקרא כב, ז) ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. והיינו דתנן (ברכות ב.) משעה שהכהנים נכנסין לאכול "בתרומתן", דייקא, כי שלהם הוא, ועיין שם בתוספות יום טוב (פ"א מ"א סד"ה בתרומתן). ובהדרן עלך להש"ס (ייטב פנים, פי פרשות לפרשת זכור אות טז) הארכתי בזה:
ואיש את קדשיו לו יהיו וגו' [ה, י]. יבואר על פי מה שאמרו בחלה (פסחים מו ע"ב) אי בעי מיתשל כדידיה הוא לעבור עליו בבל יראה. ואמנם זהו קודם נתינה לכהן, אבל אחר שכבר נתנה לכהן לא מהני שאלה, כמבואר בגמרא וברא"ש (בפירושו ד"ה בתרומה ביד כהן) בנדרים (נט.). וזהו שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הם נחשבים שלו מטעם אי בעי מיתשל. אך איש אשר יתן לכהן, שכבר נתנו לכהן, אז לו (לכהן) יהיה, ולא של הנותן, דתו לא מהני שאלה, והבן:
או יאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה [ה, י]. בהקדם לפרש מאמרם (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, על פי מה שכתב בתורת חיים עבודה זרה דף ד' (ע"א ד"ה אפילו) אהא דכתיב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, כי הקב"ה חושב כמה היה הנותן מרויח במה שנתן צדקה אלו היה עושה בו משא ומתן, ולכן משלם לו הן ופירותיהן ופירות פירותיהן. וזה ענין זריעה, שמצמיח, ע"כ דבריו. וזהו שאמרו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן, היינו הריוח שהיה מרויח, בעולם הזה. ושכר גוף הקרן שנותן, נשאר לעולם הבא. ואלו הן כיבוד אב ואם וגמילות חסדים, שכל זה צריך לפזר עליהן מעות. ותלמוד תורה כנגד כולם, ר"ל שבשעה שלומד תורה ומבטל מעסקים, הקב"ה חושב אלו לא למד כי אם עשה משא ומתן כמה היה מרויח, ומזה הריוח כמה היה מרויח ועולה, כל זה משלם לו הן ופירותיהן ופירות פירותיהן, כאמור:
ובזה מובן מאמרם (ויק"ר לד, ח) יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית. ביאור הדבר, כי העני המקבל אינו עוסק במשא ומתן ואינו מרויח במעות שמקבל, והקב"ה משלם לנותן את הקרן והריוח שהיה יכול להרויח. ובזה עצמו מובן מה שאמרו (סוכה מט ע"ב) שגמילות חסדים לעשיר גדול מצדקה, כי אם תומך יד עשיר להלותו לעת הצורך הרי העשיר מרויח בו, ומזה הריוח גם כן יעלה ריוח. מה שאין כן עני שאין לו הנאה רק כפי גוף הקרן:
וזהו שנאמר "איש אשר יתן" לכהן, ר"ל כפי ערך הנותן שהיה מרויח בהתבואה, לו יהיה. וזה שפירש רש"י ממון הרבה, כלומר הן ופירותיהן ופירות פירותיהן, ולא לפי ערך הכהן המקבל שאינו עוסק במשא ומתן, והבן:
אם לא שכב וגו' הנקי [ה, יט] הא אם שכב, חנקי (רש"י). נראה לי ביאור הדבר על פי מה שאמרו (עי' רש"י להלן כו, ה) חחנוכי חפלואי, הוא שנאמר (תהלים קכב, ד) שבטי י"ה עדות לישראל, ששם זה מעיד שהם היו גדורים מעריות. ופירשו המפורשים על פי מה שאמרו (סוטה יז.) איש ואשה זכו (פירש רש"י, להיות גדורים מעריות) שכינה ביניהם, היינו היו"ד באיש והה"א באשה (רש"י), לכך שם י"ה משלהם ניתן להעיד עליהם. וידוע כי על ידי חטא ועון נסתם חלון של ה ונעשה ח, וזה שאמר אם לא שכב וגו' הנקי, ואם שכב חנקי. וז"ל הזוהר פינחס דף רנ"א ע"ב, גער חית קנה (תהלים סח, לא), דא חיה דאתאחיד בה עשו [כו'], (שם רנב.) במצרים איהי שלטא ומנה נפקו כמה שלטנין, וכלהו ברזא דחמץ, כיון דתבר לה קודשא בריך הוא חי"ת דהאי חיה דאקרי חמץ, הוה מצה. ופירשו המפורשים, כי י"ה בא"ת ב"ש, מ"ץ, אם כן "חיה" הוא "חמץ":
ואם כן כשהאשה תמעול מעל באישה, בחטאה פוגמת בשם י"ה שבאיש ואשה, ונותנת כח לאותה חיה רעה שהוא חמץ. והיינו דכתיב (ירמיה ג, ג) ומצה אשה זונה היה לך וגו', "מצח" אותיות "חמץ":
איש או אשה כי יפליא וגו' [ו, ב]. במדרש (במ"ר י, א) הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה, טו) שוקיו עמודי שש, שוקיו זה העולם, שנשתוקק הקב"ה לבראתו, כמה דתימא (שם ז, יא) ועלי תשוקתו. ומנין, שכן הוא אומר, שנאמר (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ, ואין ויכלו אלא לשון תאוה, שנאמר (תהלים פד, ג) נכספה וגם כלתה נפשי. עמודי שש, שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים, שנאמר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. והוא משולל הבנה, ובפרט מה שאמר שנשתוקק הקב"ה כו' ומביא ראיה מדכתיב ויכלו לשון תאוה, והלא מזה משמע שהשמים והארץ היו משתוקקים. ונראה לי דכן צ"ל, שנאמר (בראשית ב, א"ב) ויכלו השמים והארץ וגו' ויכל אלקים וגו', ואין ויכלו ויכל אלא לשון תאוה שנאמר נכספה וגם כלתה נפשי וגו', דמקרא ויכל מוכח שהקב"ה נשתוקק למלאכתו:
ועל פי זה יבואר היטב על פי מה שכתב האור החיים פרשת בראשית (ב, א) לפרש מקראי קדש אלו, על פי הידוע כי הקב"ה מקומו של עולם (ב"ר סח. ט), ומלא עולם (ישעיה ו, ג), נמצא שהוא סובב כל עולם באור מקיף, ומלא כל עולם בפנימיותו. ועשה ה' ככה, לאשר כל קיום העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא לצד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב לאורו יתברך, ועל כן ברא ה' את העולם כדורי, והבן. ובזה עמד ונתקיים העולם באמצעות התשוקה אליו ית"ש. וזהו שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, על דרך אומרו כלתה נפשי, ובזה נשלמה ונתקיימה הבריאה. וזה שנאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, על פי שאמרו ז"ל כי היה העולם רופף ובאמצעות שבת נתקיים העולם, וזהו שנאמר (שמות לא, יז) שבת וינפש, נשפע נפש להעולם על ידי שחשק הקב"ה בעולם. וזהו שנאמר ויכל אלקים, שחשק וכסף ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, ובזה נתקיים העולם, ע"כ דבריו, עיי"ש בארוכה: נמצינו למדין כי מתחלה לא נברא העולם רק על ששה ימים, והיינו דכתיב כי ששת ימים (דייקא) עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, נתקיים העולם אחר כך, כמבואר שם (באור החיים שם בראשית ב, ג ד"ה כי בו) ובאלשי"ך (שמות שם). ועל דרך זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' יתרו ד"ה עוד שם במדרש) שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים (זמירות לליל שבת, המתחיל 'מנוחה ושמחה'), לא אמר בששה, כי אם לששה, ר"ל רק לששה ימים נברא, רק שבת הוא המקיימו אחר כך, ע"כ דבריו:
והן דברי המדרש שלפנינו. שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו כו' שנאמר ויכלו השמים והארץ וגו', שהם השתוקקו, ויכל אלקים ביום השביעי, שבאמצעות יום השביעי השתוקק הוא לעולמו ועולמו אליו יתברך. עמודי שש, עמודי העולם שנברא רק לששה ימים דייקא, אך על ידי התשוקה שביום השבת נתקיים העולם, כאמור. וזה פירוש יקר:
ומזה יקח האדם שיש בו דעה והשכל, מוסר לעצמו להשתוקק להתקרב אליו יתברך (כמבואר שם באור החיים (ב, א)ן. וזהו שאמר המדרש אחר כך (במ"ר י, ב) איש כי יפליא כו' הדא הוא דכתיב (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי וכו', וסוף דבריו, לכך כתב בתורה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, שלא יעשו כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו (והתאוו תאוה ותשוקה לאיסור ולסטרא אחרא), אלא יזיר עצמו מן היין, ואז יכסוף ויחשוק להתקרב אליו יתברך ברשפי אש שלהבת יה, והבן: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו' [ו, כג-כד]. יתבאר על פי מה דאיתא במדרש פרשת צו (ויק"ר ז, א) על הפסוק (ויקרא ו, ב) צו את אהרן ואת בניו לאמר כו', בפרשת ויקרא נאמר וערכו בני אהרן (א, ח), וזרקו בני אהרן (שם, יא), אמר משה חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן, ולאהרן אין אתה חולק כבוד בשביל בניו, אמר לו הקב"ה חייך שאני מקרבו בשביל בניו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, שנאמר צו את אהרן ואת בניו. ועל דרך זה פירשתי ויכלכל יוסף וגו' ואת אחיו וגו' לחם לפי הטף (בראשית מז, יב), היינו בזכות ובשביל בניהם הטף, על דרך שאנו מבקשים (סליחות) עשה למען תנוקות של בית רבן:
וזהו שנאמר כאן דבר אל אהרן, כלומר אם שהיה ראוי דבור לשון קשה אל אהרן, עם כל זה ואל בניו לאמר, מכח בניו ניתן לאמר לו אמירה רכה, כדאיתא במדרש הנ"ל. על דרך זה כה תברכו את בני ישראל וגו' יברכך ה', איתא במדרש (במ"ר יא, ה) בבנים, כלומר בזכות הבנים, כלומר אם אפילו ח"ו באיזה זמן הם בעצמם אינם ראוים לברכה, עם כל זה ראוי לברכם בזכות הבנים, ובשבילם וישמרך מן המזיקין (שם), והבן:
או יאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו' אמור להם [ו, כג]. ופירש התרגום כד יימרון להון. גם להבין הטעם בהא דקיימא לן (או"ח סי' קכח ס"ב) כהן שאינו עולה לדוכן עובר בעשה הוא דוקא כשהיה בבית הכנסת כשקורין כהנים, דכתיב אמור להם ומתרגם כד יימרון להון, דאמירה זו וקריאה זו למה: והנראה לי על פי דמבואר בעקרים מאמר ד' פרק י"ט דענין ברכת כהנים וברכת צדיקים היינו שהם יהיו אמצעיים לחול השפע על ידם על המתברכים כפי הכנת כל אחד ואחד, וכמו כן הוא ענין סמיכת יד, עי"ש. וידוע הא דכתיב (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ופירש התרגום בכל אתר די אשרי שכנתי לתמן אשלח ברכתי לך ואברכינך. וידוע מה דכתיב (ישעיה נז, טו) אשכון ואת דכא ושפל רוח, וכתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. אם כן אם יחשוב בעצמו שהוא כלי וצינור להשפיע שפע ברכה על ידו, אין לך גאות יותר מזה ואינו ראוי להשראת שכינה, ושוב אין מקום לברכה לחול. לזאת היה מחכמת התורה שהחזן השליח ציבור יקרא לכהנים לברכם, וכאלו הוא הנבחר מאת כל קהל ישראל להסמיך את הכהנים לברך את ישראל, ולא מידם של כהנים היתה זאת, כי אם מיד הקוראים להם לברכם. וכדמצינו במשה (ברכות לב.) שאמר לו הקב"ה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, היינו בזכות ישראל, כדאיתא במפורשים. וזה הטעם שאינו עובר הכהן כי אם כשיקראו לו כהנים, דאז הוא מוסמך לברך מאת בני ישראל. אבל בלא קריאה, אם עולה מעצמו נראה כאלו סובר בדעתו שהוא ראוי לברך, והוא ענין גאות המסלק השכינה, ואיך יהיה ביכולתו לברך. כן נראה לי הטעם בזה:
וזהו שנאמר "דבר" אל אהרן ואל בניו, ר"ל שמה שהם מברכים, קשה אל אהרן ואל בניו, כי הם בורחים מהכבוד, וכמו שאמרו משה ואהרן (שמות טז, ז) ונחנו מה, וכתיב (להלן טז, יא) ואהרן מה הוא, ואיך ישאו ידיהם לברך את ישראל. עם כל זה לאמר, הוא אמירה רכה הנאות להם, והוא כה תברכו וגו' אמור להם, כתרגומו כד יימרון להון, אם כן כשישראל מבקשים וקוראים כהנים אין מסרבין לגדול (פסחים פו ע"ב), וישראל הם הסומכים אותם לברך, ואין כאן גאות כי אם מדת ענוה, ואז ישרה שכינתו עליהם, דמהאי טעמא אין מסתכלין כשנושאין כפיהם (רש"י חגיגה טז. ד"ה ומברכין את העם). והיינו דכתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, והבן: כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וגו' ואני אברכם [ו, כג-כז]. ויש להבין מה אמור לשון מקור כמו זכור (שמות כ, ח) כפירוש רש"י, דהוה ליה לומר אמרו להם. ועיין תרגום, דמשום הכי מתרגם כד יימרון להון, ועיין ט"ז הלכות נשיאת כפים (או"ח) סימן קכ"ח (סק"ג ד"ה כתב הטור). תו קשה, אמור להם לשון רבים, ואחר כך כתיב יברכך לשון יחיד:
ובגמרא חולין פרק אלו טרפות דף מ"ט (ע"א) ישמעאל כהנא מסייע כהני, דתניא כה תברכו את בני ישראל, רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמם לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם כו' והקב"ה מברך לכהנים. רבי עקיבא אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי הגבורה לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידם. אלא רבי עקיבא ברכה לכהנים מנא ליה, אמר רב נחמן בר יצחק מואברכה מברכיך (בראשית יב, ג). ומה מסייע כהני, דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל. והקשו המפורשים לרבי ישמעאל קשה תרתי, חדא דמנא ליה ברכה לישראל מפי הגבורה, דמה שתירצו התוספות (ד"ה והקדוש) דלרבי ישמעאל לא איצטריך קרא להכי דפשיטא דמסכים כו', הוא תמוה, דודאי צוה לכהנים לברכם כו' ומסכים על ברכתם אבל אכתי ברכה מפי הגבורה עצמו לישראל מנין, וזה טעמו של רבי עקיבא דבעי להכי קרא דואני אברכם, ולרבי ישמעאל קשיא מנא ליה. תו קשיא הא דקאמר ומה מסייע כהני דמוקי לברכת כהנים במקום ברכה דישראל, מה נפקותא בזה אם הברכה כאן או במקום אחר ומקרא אחרינא, ועיין ברש"י (ד"ה ומאי מסייע) ובתוספות (ד"ה מאי):
והנראה לי בכל זה על פי דכתיב לעיל פרשת יתרו (שמות כ, א-ב) וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי יי' אלקיך וגו', דיש להבין אמרו לאמר, דבשלמא במקום שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר ניחא דהיינו לך אמור להם (עי' יומא ד ע"ב), אבל כאן הלא שתים זו שמענו מפי הגבורה עצמו (מכות כד.), מהו לאמר. וגם למה אמר בלשון יחיד אלקיך, הוצאתיך:
ונראה לי לפרש על פי דאיתא במדרש (ש"ר ה, ט), קול ה' בכח (תהלים כט, ד), בכחו של כל אחד ואחד. ביאור הדבר הוא, אם כי הדבור נאמר לכולם בשוה, אכתי פירוש הדבור הוא לפי בחינת כל אחד ואחד, על דרך משל לא יהיה לך אלהים אחרים (עפ"י) [על פני] (שמות כ, ג), פשוטו כמשמעו, ויש בו עוד פירוש אשר בשעה שעומד על פני ועובד לא יהיה לך שום מחשבה זרה או להתפאר בפני בני אדם, וזה בחינת אלהים אחרים ח"ו. והנה הפירוש הפשוט שוה לכל נפש, והפירוש השני הוא לבני עליה, אבל על פשוטי העם אמרו (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כו'. וכמו כן לא תרצח (שם. יג), נאמר בפת"ח ובקמ"ץ (מגן אברהם ר"ס תצד סד"ה ואיתא), ופירשו המפורשים שמרמז למה שאמרו (סוטה כב. עה"פ משלי ז, כו) רבים חללים הפילה, זה שלא הגיע להוראה ומורה, על זה נאמר לא תרצח בפת"ח, שפותח פיו קודם שהגיע לזה ובזה הוא רוצח, ועצומים כל הרוגיה, זה שהגיע להוראה ואינו מורה, ולזה הזהיר לא תרצח בקמ"ץ, שמקמץ פיו. וכמו כן הא דאיתא בזוהר (יתרו צג ע"ב) טעם אהא דפסיק טעמא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, עיין שם, להורות דמותר לגנוב דעת רבו (ארחות צדיקים, סוף שער כד) ומותר לדון דיני נפשות, הרי דלאחד הזהיר לא תגנוב ולאחד התיר לגנוב דעת רבו, וכמו כן ביתר הדברות, עיי"ש (וכמו כן הא דאיתא (סנהדרין עד.) דעל כל עבירות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים יעבור ואל יהרג, דכתיב (ויקרא יח, ה) וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה ע"ב), וחסיד ופרוש מותר לו שיהרג (ש"ך יו"ד סי' קנז סק"ב), ויש להבין וכי מותר לו לעבור אקרא וחי בהם, ותירץ מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ תשא ד"ה וכדי להבין) משום דיש לפרש וחי בהם שכל חיותו יהא תלוי בהם ולא יקבל שום חיות זולת מהתורה. וחסיד ופרוש שהוא בבחינה זו, אצלו פירוש הכתוב כך, לכן מותר לו שיהרג, כי אין לו באמת שום חיות זולת מהתורה, אבל לשאר בני אדם הפירוש כפשוטו, ע"כ דבריו ז"ל). ולדעתי זהו מה שנאמר בפרשת תשא (שמות לב, טו) לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, ר"ל דמשתמע לתרי אפי, כך או כך, לפי ערך כל אחד ואחד, והבן זה:
ולכן זהו שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה, כללות הדברים הנראה שוה לכל היה, לאמר לכל אחד ואחד לפי ערכו אנכי ה' אלקיך, כי נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג), כל חד לפום שיעורא דיליה (זוהר וירא קג ע"ב) מקבל עליו אלקותו יתברך. וזה אשר הוצאתיך דייקא, כי גם היציאה ממצרים, אם כי היה נראה שוה לכל, עם כל זה לפי האמת אינו דומה העבדות והגלות של זה לשל זה, וכמו כן אינו דומה חירות של זה לשל זה, כמו שנאמר (שם ג, ז) ראה ראיתי (כפל) את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו (דייקא לשון יחיד) כי ידעתי את מכאוביו, של כל אחד ואחד בפרטיות, כי לזה הוא עיקר הגלות והשעבוד בבחינת גשמיות של הגוף, ולזה בבחינת רוחניות, והיציאה היתה חירות לכל אחד ואחד לפי בחינתו, וכמו כן יקבל כל אחד ואחד אלקותו ומלכותו לפי ערכו עליו, והבן. ולכך נאמרו כל הדברות בלשון יחיד, לפי בחינת כל אחד ואחד בפני עצמו, וכמו שכתבתי: ואמנם ענין זה לומר דבור אחד שיהיה במשמעו כמה פירושים שונים זה מזה לששים רבוא נפשות לפי בחינת כל אחד ואחד בפני עצמו וכמו שכתבתי, זה אי אפשר בלעדי אלקים לבדו יתברך, הכל יכול וכוללם יחד בכלל ובפרט לכל אחד ואחד לפי ערכו. ולדעתי זה דכתיב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלקים שתים (ר"ל מילתא דמשתמע לתרי אפי שונות זו מזו) זו שמעתי כי (אותו הכח) עוז לאלקים, דייקא. וזה שנאמר (שם פה, ט) אשמעה מה ידבר האל ה' דייקא כי ידבר שלום אל עמו, הם פשוטי העם לפי ערכם, ואל חסידיו לפי ערכם, בדבור אחד נכלל הכל. ועל דרך זה פירש בספר אור המאיר (ריש) פרשת דברים הך קרא, עיין שם, והוא נאות לענין שלפנינו: וזה עצמו היה ענין ברכת כהנים, כי הם נצטוו לברך ברכה כללית המשולשת בתורה לכל ישראל, אבל באמת צריך כל אחד ואחד ברכה פרטית, זה בני וזה חיי וזה מזוני וזה רפואה וזה חירות וכדומה, לא ראי זה כראי זה. וזה אי אפשר לבן אדם לומר ברכה אחת שיהיה סובל ברכת כל אחד ואחד בפרטיות, איש אשר כברכתו דייקא הצריך לו יברך אותו. אבל הענין, כי כבר אמרו (סוטה לח.) כה תברכו בשם המפורש, והיינו במקדש, ולא בגבולין. והטעם לזה איתא במפורשים, כי ההוגה השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.), והטעם, כי שם הוי"ה ב"ה הוא שם המפורש מורה על עצמותו שהוא אחדות הפשוט, וזה אי אפשר לבן אדם להזכירו בבחינת אחדות, כי אות אחת קודם לחברו, בלתי הכהנים הנגשים אל ה' במקדש לא היו הם מזכירין את השם בלתי כי השם יצא מפיהם מפי השכינה המדברת מתוך גרונם. וזה (מוסף ליו"כ) כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול יוצא, מאליו. וזה (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אזכיר דייקא, ולא תזכיר (וכמו שפירש האריז"ל (פרי עץ חיים, שער יום הכיפורים פ"ב עמ' תרג)ן אז אבוא אליך וברכתיך. ואם כן נאמר, כמו שהיה השם המפורש יוצא מפי השכינה המדבר מתוך גרונם, כמו כן כל ברכת כהנים המשולשת בתורה היה יוצא מפי השכינה, ולכך היה סובל ברכה פרטיות לכל אחד ואחד כפי הצריך לו, על דרך (ראש השנה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר, והיינו דכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם, לא אמר אמרו או אמור, כי אם אמור בקמ"ץ], מאליו, מפי השכינה המדבר מתוך גרונם. לכך אם כי אמור להם לכלל, עם כל זה יש בו ברכה פרטית לכל אחד ואחד "יברכך" "וישמרך" דייקא, וכדאיתא במדרש (במ"ר יא, ה) יברכך בבנים, יברכך בממון, לכל אחד ואחד לפי הצריך לו. וראיה על זה אמר ושמו את שמי המיוהד לי על בני ישראל, וזה אי אפשר מפיהם, כי אם מפי השכינה, על כרחך ואני בעצמי אברכם לישראל, וכדעת רבי עקיבא:
ועל פי זה מבואר היטב פלוגתתן של רבי ישמעאל ורבי עקיבא, כי רבי ישמעאל סובר מדכתיב אמור להם שפירושו אמור מאליו מפי השכינה, ממילא נשמע שישראל נתברכו מפי הגבורה, על כן סובר ואני אברכם לכהנים. ורבי עקיבא סובר דאי מאמור להם יש לפרש כפירוש התרגום כד יימרון להון, ואכתי לא נשמע שנתברכו ישראל מפי הגבורה כי אם מפי הכהנים, ולזה אמר ושמו את שמי המיוחד לי על בני ישראל ואני אברכם לישראל, וכדפירשתי, ואתי שפיר:
והשתא אתי שפיר מה דקאמר לרבי ישמעאל דמוקי ברכה לכהנים במקום ברכה דישראל, דלכאורה קשה, דלמאי דפירשתי לדברי שניהם מוכח שנתברכו ישראל מפי הגבורה אם כן ברכה דכהנים לישראל למה לי, ולמה צוה לכהנים לברך את ישראל, יברך הוא בעצמו לישראל מבלעדי פי הכהנים. אבל הענין על פי דכתיב בפרשת דברים (א, יא) שאמר משה יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ופירש רש"י זה משלי וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם, והקשה מוזלה"ה (שם ר"פ דברים ד"ה ונ"ל) אם כן ברכה דידיה למה לי, ותירץ על פי שאמרו (כתובות ה.) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, לזה היה צריך ברכה דידיה עד מקום שידו מגעת והוא אלף פעמים, עיי"ש טעמו באורך, והמותר משל הקב"ה, ע"כ דבריו לעניננו. והשתא ניחא, דמשום הכי צוה ה' לכהנים לברך את ישראל, אם כי היתה השכינה מדברת מתוך גרונם רצה שיצא ברכת ה' מפי הכהנים, כי גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, ואם כן נתברכו ישראל מפי ה' ומפי הצדיקים הם הכהנים. והשתא ניחא, דאי מואברכה מברכיך, לא נשמע כי אם שהכהנים מתברכים מפי ה', אבל מפי צדיקים מנא לן והרי גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, ועל כן כתיב ואני אברכם לכהנים במקום ברכה דישראל, ופירש רש"י דהכי עדיפא שמתברכין עם השאר, כלומר כי ברכת כהנים יברכך היוצא מפי השכינה המדברת מתוך גרונם היה כולל את ישראל ואת הכהנים בדבור אחד, ואם כן בין ישראל ובין כהנים נתברכו מפי הגבורה ומפי הצדיקים הם הכהנים בעצמם. והבן זה, כי הענין נכון:
כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו' [ו, כג]. במדרש (ב"ר מג, ח) מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים, מאברהם, דכתיב (בראשית טו, ה) כה יהיה זרעך. ורבנן אמרו ממתן תורה, דכתיב (שמות יט, ג) כה תאמר וגו'. עוד שם (במ"ר יא, ד) כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים, דכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו וגו'. וכן הוא בגמרא סוטה (לח.), עיי"ש. גם להבין הא דכתיב (שם) ידו, וקרינן ידיו. ודברי האר"י ז"ל (ספר הליקוטים, ר"פ שמיני ד"ה וישא) ידועים, ועוד לאלקי מילין על פי מה שכתב השל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ג"ד אות נז-נח) שיש ארבע בחינות עבודה, וזהו שנאמר (תהלים קטז, טז) (ו)אני, יראה תתאה, עובד את עצמו מיראת העונש. עבדך, יראה עלאה. בן, עובד מאהבה. בן אמתך, יראה הגדולה מאהבה, עיי"ש. והנה הכהנים הוצרכו לברך את ישראל בדחילו ורחימו, וזה ענין נשיאת כפים, שתי ידים רומזים לדחילו ורחימו, ואחר כך באו לבחינת יראה הגדולה מאהבה, עד שמתוך היראה, האהבה מצומצמת בלתי נכרת, כי האהבה מכוסה ביראה. וזה דכתיב ידו, ובאמת הוא ידיו כפי' הקרי, והבן:
ונקדים עוד דברי היערות דבש (ח"ב דרוש א) שמפרש אומרם ז"ל (במ"ר כא, יב) אהא דדוד, זמירות קרית ליה, חייך שאני מכשילך בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו, שנאמר (להלן ז, ט) ולבני קהת לא נתן. כי התורה בחינת בתי גואי, שרפים עומדים, שהיראה גדולה כל כך עד שתכסה השמחה והאהבה, עיי"ש. ועיין בארוכה בספר ישמח משה פרשת וישלח על (בראשית לב, כה) ויותר יעקב לבדו (ד"ה והנ"ל), ופרשת בא (ד"ה החדש) בפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם ביאור המדרש שם (ש"ר טו, לא), ופרשת בשלח (ד"ה ובהקדים) על המדרש (שם כג, ו) על הפסוק (תהלים נט, יז) ואני אשיר עוזך, ופרשת יתרו בפסוק (שמות יט, ד) אתם ראיתם (הדרך הרביעי), עיי"ש היטב:
וזהו שאמר כה תברכו בעמידה, בבחינת בתי גואי, ששם שרפים עומדים מגודל הפחד והאימה. ושמא תאמר מרוב הפחד לא יוכלו להניע בשפתותיהם ולברך (וכעין מה שפירשו וינעו, אם שהניעו בשפתותיהם, עדיין ויעמדו מרחוק (שם כ, טו)), על זה אמר הכתוב אמור להם, בלשון מקור, כלומר שמעצמו יאמר להם הברכה בבחינת שכינה מדברת מתוך גרונם, וכעין מה שכתב האר"י זלה"ה (פרי עץ חיים, שער יום הכיפורים פ"ב עמ' תרג) לפרש בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שם, כא), אזכיר דייקא. וכהא דאומרים (מוסף ליו"כ) שהיה השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול, ר"ל יוצא מאליו, כי אלולי שכינה לא יכלו להזכיר ביחד הארבע אותיות של השם ב"ה המורה על עצמותו, ע"כ דברי האר"י זלה"ה. וזהו שאמר (ו, כז) לראיה על אמור להם, כי ושמו את שמי המפורש על בני ישראל, וזה מהנמנע כי אם על ידי שאני אזכיר, אם כן מוכח ואני דייקא אברכם, והבן:
וזהו שאמר המדרש מהיכן זכו לברכת כהנים, ר"ל להתברך בבחינת עמידה בבחינת בתי גואי, על זה אמר מאברהם, דכתיב ביה הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך, כלומר ככוכבים כדכתיב (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים, ופירש בו מוזלה"ה בפרשת בא (שם) שיהיו עובדים בבחינת בתי גואי בלי תנועה, כי הכוכבים כבדי התנועה, עיי"ש. ורבנן אמרו ממתן תורה דכתיב כה תאמר וגו' אתם ראיתם וגו' ואביא אתכם אלי, לבחינת בתי גואי, כמו שפירש מוזלה"ה במקומו (פר' יתרו שם), עיי"ש:
עוד יתבאר כה תברכו וגו' אמור להם [ו, כג]. כי איתא בזוהר (נשא קמו ע"ב) דהא [הכא] בעי כהנא לצרפא שמא קדישא ולמיחת רחמי, דכלהו כלילן בדבור דכ"ב אתוון כתרי דרחמי כו', י"ג דעתיקא וט' דזעיר אנפין כו'. ותא חזי, דכלהו כ"ב אתוון משה אמרן [בתרי זמני], זמנא קדמאה (שמות לד, ו-ז) אמר י"ג מכילין דעתיקא [כו'], וזמנא תנינא (להלן יד, יח) אמר ט' מכילין דרחמי [דכלילן בזעיר אנפין כו'], וכלהו כליל כהנא, עיי"ש. והנה אמרו חז"ל (ראש השנה יז ע"ב), ויעבר ה' על פניו ויקרא (שמות לד, ו), מלמד שאמר הקב"ה כל זמן שיעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, והוכיחו המפורשים דאין הכוונה על עשיה ממש, כי אם באמירה שיאמרו הי"ג מדות סגי לעורר רחמים, דהא שם אל הוא אחד מי"ג מדות, ומבלעדו אין אל, ולא יתכן עשיה. ובזה פירש המהר"מ שיף (דרוש לפר' ואתחנן, ד"ה או יאמר [הא']) ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר וגו', שיהיה סגי באמירה בעלמא מה שאתה החילות להראות את עבדך את "גדלך", ואיתא בילקוט (ואתחנן רמז תתיד) זה מדת "טובך", ע"ש, וזה י"ג מדות של רחמים, כדכתיב (שם לג, יט) אני אעביר כל טובי על פניך, דאי אפשר לומר שיעשו ממש, דהא מי אל וגו' אשר יעשה כמעשיך (דברים ג, כג-כד), ע"כ דבריו. ובזה פירשו המפורשים "אל" הורית לנו "לומר" (דייקא) שלש עשרה (סליחות), כלומר, על ידי מדת אל, הורית לנו "לומר", שדי באמירה: וזהו שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם, שיהיה די באמירה בעלמא לעורר מכילין דרחמי. ולכן אמו"ר עם הכולל עולה רח"ם. ולראיה שדי באמירה, ראשי תיבות א'מור ל'הם הוא א"ל, שזה אי אפשר כי אם באמירה, והבן. וזהו שנאמר (בראשית מח, כ) "בך" (י"ג תקוני דיקנא וט' דזעיר אנפין עולה ב"ך) יברך ישראל "לאמר", שיהיה די באמירה:
או יאמר כה תברכו וגו' אמור להם יברכך וגו' [ו, כג-כז]. על פי מאמרם (מועד קטן ט.) זיל לגבייהו דלברכוך, אמרו ליה תזרע ולא תחצד, תיעול ולא תיפוק כו'. מה שאמרו לו בלשון זה ולא ברכה מפורשת, מבואר בספרים מפני פחד הקטרוג, לזה העלים הדבר, כי הם אינם יודעים מחשבה שבלב אדם לטובה זולת החוקר לב: ואמנם כאן בשעה שהכהנים נושאים כפיהם, עת רצון, ואין שום פגע רע. ורמז לזה, א'מור ל'הם י'ברכך י'י' ו'ישמרך ראשי תיבות עולה א"ל הוי"ה, אחר כך "יאר" ה' פניו אליך, כדכתיב (תהלים קיח, כז) אל הוי"ה "ויאר" לנו, ופירש האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין אסרו חג דרוש ב עמ' קלב), א"ל עולה במילואו הק"ף, ועם הוי"ה גימטריא יא"ר, לנ"ו גימטריא אלהי"ם, שנמתק בחינת הדין. ולכך ויחנך, ואיתא במדרש (במ"ר יא, ו) כמה דאת אמר (שם סז, ב] אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו, היינו פנים של זעם, כפירוש רש"י להלן. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום בין המדות, דין וחסד, אחת אל אחת משולבות לטובה ולברכה. ושמו את שמי על בני ישראל וגו', כי כתיב (שם סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך, ביאור הדבר על פי מה שכתב האלשי"ך (רוממות אל סז, ב ד"ה או יאמר [הא']) על הפסוק אלהים יחננו ויברכנו, היינו אם אלהים גם כן נמתק ויחננו ויברכנו, אז יאר פניו אתנו סלה, נצחי, כי אין שום פגע רע, עיי"ש. וזהו שנאמר אלהים ברב חסדך (אז) ענני באמת ישעך, קושטא קאי, תשועה אמתית לנצח בל תמוט. ולזה רומז ע'ל ב'ני י'שראל ראשי תיבות ע'נני ב'אמת י'שעך. ואם כן כשאין פחד מקטרוג, לזה אמר כה תברכו וגו' דייקא בזה הלשון של ברכה אמור להם יברכך ה' ברכה מפורשת, ועם כל זה וישמרך מן המזיקים (במ"ר יא, ה), שלא יקטרגו על זה: או יאמר כה תברכו את בני ישראל ו, כג-כו]. (שיהיה) אמור "להם" (ברבים, כי אין נשיאת כפים אלא בצבור) "יברכך" ח' "וישמרך" וגו', בלשון יחיד, על ידי וישם לך שלום. על דרך ויחן שם ישראל (שמות יט, ב), כאיש אחד בלב אחד (מכילתא יתרו, בחודש פ"א), וכדכתיב ביעקב (שם א, ה) שבעים נפש:
או יאמר דכתיב (שמות כג, כה) "ועבדתם" את ה' אלקיכם וברך את "לחמך" וגו', פתח ברבים ומסיים בלשון יחיד, ופירשתי כי אין עבודה אלא תפלה, וידוע כי תפלה צריך שיהיה בצבור, וכן בכל המצות אמרו אינו דומה יחיד העושה מצוה למרובים, ומצוה דרבים עדיפא. וזהו שנאמר ועבדתם, ברבים, אבל שילום השכר לא ישלם כפי מה שרבים ניזונים ומתפרנסים יחד, שאז נר לאחד נר למאה שאינם צריכים כל כך כמו שצריך כל אחד ואחד כשהוא בפני עצמו, וכמבואר בחושן משפט סימן סמ"ך (סמ"ע סקי"ג) וסימן קע"ז סעיף ד' (וסמ"ע סק"ז) שיחיד צריך יותר כשהוא לבדו, וזהו שנאמר וברך את לחמך ואת מימיך דייקא, כלומר שישלם לכל אחד ואחד כפי מה שיחיד צריך. וזהו שנאמר ו, כג-כד) אמור "להם" ברבים יחד "יברכך" וגו', לכל אחד ואחד כפי מה שצריך לבדו, והבן:
או יאמר על פי דכתיב (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון כו', ובש"ס (ברכות ח.) אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין, ובכתבי קדש של מוזלה"ה (תפלה למשה שם) אמר לפרש, כי מלאכי השרת אינם מקלסין רק כשהוא עת רצון, כענין (קינות לת"ב, המתחיל 'על חורבן') מה תקלסון למלך בשעת הזעם, ואין בידם לפעול עת רצון, אבל ישראל בתפלתן ברבים עושים עת רצון. והיינו ואני תפלתי לך ה' עת רצון. והנה הבעש"ט (הובא בתולדות יעקב יוסף, ר"פ שופטים) פירש רצון יראיו יעשה וגו' (תהלים קמה, יט), כי לפעמים האדם מבקש ומתפלל על דבר שהוא לרצון לו, והשי"ת צופה ומביט אחרית הדבר מראשיתו כי ברבות הימים יצמח מזה דבר שהוא לא טוב, עם כל זה רצון יראיו יעשה תיכף, וגם אחר כך בבוא הדבר שהוא לא טוב, גם אז ואת שועתם ישמע ויושיעם להפכו לטוב, ע"כ דבריו ז"ל. והיוצא מזה, דיש כמה תפלות שמתפללים על דברים שהם טובים כעת לפי ראות עיני האדם, והם רעים בעיני הצופה ומביט עד סוף הדבר, ושיענה להקורא כרצונו ושיהיה אחר כך גם כן טוב הוא כמו שני הפכים, ואין לבקש ענין כזה רק בעת רצון, וזהו שאמר הכתוב כי כשאני תפלתי לך ה' בעת רצון, אני אבקש ברב חסדך ענני מיד, ובאמת ישעך שיהא ישועה נצחית על כל דבר, כי ברבים יכולים לפעול שני הפכים:
וזהו שנאמר (שמות כג, כה) ועבדתם את יי' אלקיכם, זו תפלה ברבים, אז וברך את לחמך כו', אחר כך והסירותי מחלה מקרבך, כי רוב חלאים על עסקי רוב אכילה ושתיה, וזה שאמר, הגם וברך את לחמך, אף על פי כן והסירותי מחלה מקרבך, והבינהו. וזהו שנאמר אמור "להם" ברבים יברכך ה' תיכף, ואחר כך וישמרך לעתיד: יאר ה' פניו אליך ויחנך [ו,כה]. איתא במדרש (במ"ר יא, ו) יאר עיניך במאור התורה, ויחנך, יחנה אצלך. יבואר על פי מה שכתב בנועם מגדים (ר"פ אמור ד"ה וזהו נמי) לפרש חרב אל הבדים היינו שעוסקים בד בבד (ברכות סג ע"ב) בלא זווגא דשכינתא, לכן ונואלו (ירמיה נ, לו), שמתטפשין (ברכות שם). אבל בזווגא דשכינתא מתחכמים, על דרך וה' עמו (שמואל-א יח, יד) שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג ע"ב), כמו שפירש מוזלה"ה (ישמח משה, ר"פ משפטים סד"ה עוד במדרש) על פי החן טוב (ריש) פרשת משפטים. וזהו שאמר יאר "עיניך" במאור התורה, אפילו כשאתה לומד לבדך, ושמא תאמר הלא מתטפשין, לכן אמר ויחנך, יחנה אצלך, וכיון שהשכינה שורה עמך תכוון אל האמת:
עוד איתא במדרש ויחנך [ו, כה], יחון אותך וישמע לקול תפלתך, כדכתיב (ישעיה ל, יט) יחנך לקול זעקך [במ"ר יא, ו]. ביאורו על פי דברי הר"מ אלשיך ז"ל (שושנת העמקים ב, יד) הראיני את מראיך המיוחד לך צלם אלהים שבך, אז השמיעני את קולך (שיר השירים שם), עיין שם. ר"ל, כיון שיש לנו צלם אלהים ויש לנו פני אבינו שבשמים כביכול, אז קולנו ערב עליו, כמו (תענית יט.) בן המתחטא לפני אביו כו', כי כל בן יש לו דמות אביו:
וזהו יאר ה' פניו אליך אז ויחנך, יחנך לקול זעקך. והגם שאין מגיע לך הארת פנים בדין, לזה אמר ישא ה' פניו אליך, לשון (ברא,כית מג, לד) וישא משאת כו', שיתן לך במתנה, פניו, צלם אלהים, ובזה וישם לך שלום, על דרך שכתוב (דברים ב, כה) ורגזו וחלו מפניך, ממש, מדיוקנך. ושמו את שמי כו', על דרך (שם כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו':
או יאמר ויחנך [ו, כה'כו]. שתהיה חוננים זה את זה, כדאיתא במדרש (במ"ר יא, ו), על כן ישא ה' פניו אליך. הגם שמלאכי השרת שאלו (ברכות כ ע"ב) למה אתה נושא פנים לישראל, כאן לא ישאלו, כיון שתהיו חוננים זה את זה, והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז) שלא יקטרגו העניים, לזה מדה כנגד מדה וישם לך שלום, שלא יהיה מי שיקטרג עליך, אם כן ישא לך פנים לכנוס לפנים מהשורה, והבן: או יאמר על ידי שתהיו חוננים זה את זה ישם לך שלום, רמז לביאת משיח הנקרא שלום (דרך ארץ זוטא, פרק השלום), והבן, כי גדולה צדקה שמקרבת הגאולה (בבא בתרא י.):
אמור להם [ו, כג]. ירמוז על פי הזוהר (נשא קמז.) כי אמו"ר עם הכולל גימטריא רמ"ח, ועל פי האלשי"ך (ר"פ פינחס ד"ה או יאמר) על הפסוק (במדבר כה, ז) ויקח רמ"ח בידו. וזו אמו"ר (רמ"ח אבריהם יהיה) להם, מסור בידם, כי צדיקים לבם ברשותם (ב"ר לד, י), ואם לבך לי אנת כולא דילי (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה): או יאמר על פי שאמרו (עירובין נד.) מי שמשים עצמו כמדבר, שפירש בספר אהבת שלום (פר' חקת ד"ה וממדבר) שר"ל כמדבר שמקיים בעצמו דבורו. וחכם, מה הוא אומר (הגדה של פסח). ובזה פירשתי אתה העדותה בנו (ר"ל, מה שבנו, זה) לאמר (שמות יט, כג) לזולת. וזהו (תהלים קיט, לח) הקם לעבדך אמרתך וגו'. וזהו (ו, כג) אמור, ר"ל אמירת דברי תורה היוצא מפיהם, יהיה להם לעצמם, להתקיים בלבבם: או יאמר על פי מה שפירשו, ברוך שאמר (דייקא) והיה העולם (תפלת שחרית), בבחינת אמירה המורה על רחמים, ולא בבחינת שעלה במחשבה לברוא במדת הדין (ב"ר יב, טו). ובזה פירשתי (פר' וירא ד"ה וידוע) בעקידה (בראשית כב, ב) והעלהו וגו' אשר אומר אליך, שעל ידי העקידה שיעקד מדת הדין, ימתק לרחמים בבחינת אמירה רכה. וזהו כה תברכו, כפירוש הזוהר (נשא קמו.) תבסמו האי כה בחינת דינא דמלכותא, על ידי כהנים אנשי חסד, עיי"ש. וזהו אמור להם, בחינת אמירה רכה היינו רחמים. וזהו שאמר המדרש (ב"ר מג, ח) מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים מאברהם, כפי מאמרנו בעקידה, עיי"ש:
או יאמר על פי המדרש דברים (ד"ר א, יא) מפני מה לא גילה הקב"ה לאברהם שיתן לבניו המן, כי צדיקים אומרים מעט כו'. ואמרתי פירושו במקום אחר (תמצאנו בפרשת בהעלותך (ד"ה ונראה)), כי שמא יגרום החטא, והידיעה אינה מזדקק להבחירה, לכך אין אומרים הרבה רק מעט, כי חבה יתירה נודעת שמגלין לו תחלה שיעשו לו טובה, וכמו שהארכתי שם:
וזהו אמור להם יברכך ה', שיהיה נאמר להם יברכך ה' שידעו מזה תחלה ויתקיים, ולא יגרום החטא לבטלו, כי וישמרך מן המזיקים (במ"ר יא, ה). ואחר כך ושמו את שמי, המורה על בלי תכלית, על בני ישראל, ואני אברכם עוד יותר ויותר, כי אומרים מעט ועושים הרבה, והבן:
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן [ז, א]. כך פתח רבי תנחומא מי עלה שמים זה הקב"ה, שנאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה. וירד זה הקב"ה, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו זה הקב"ה, שנאמר (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. מי צרר מים בשמלה זה הקב"ה, שנאמר (שם כו, ח) צרר מים בעביו. מי הקים כל אפסי ארץ זה הקב"ה, שהוא מחיה מתים, שנאמר (ישעיה כו, יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון, ונאמר (שמואל"א ב, ו) ה' ממית ומחיה. מה שמו, ה', שנאמר (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי. ומה שם בנו (משלי ל, ד), ישראל, שנאמר (שמות ד, כב) בני בכרי ישראל (תנחומא נשא כד). וצריך ביאור מה ענינו להכא. ואולם ברבה (במ"ר יב, יא) מסיים, דבר אחר מי עלה שמים זה משה, שנאמר (שמות יט, ג) ומשה עלה וגו'. מי הקים וגו' זה משה, שנאמר להקים את המשכן, עיי"ש:
ואפשר לפרש התנחומא כפי גירסא שלפנינו, שנתכוון לדברי הזוהר יתרו דף ע"ט א', מי עלה שמים דא הוא משה כו', מי אסף רוח דא הוא אהרן כו'. הוא תני האי, והוא אמר מי עלה שמים דא קודשא בריך הוא כו'. תו אמר מי עלה שמים (כו') [וגו'] אלין אינון ארבע קטירי עלמא, אש רוח מים עפר וכו', שפיר קאמר [והכי הוא] וכלא חד מלה, וכלהו [מלי] אתקיימו בקודשא בריך הוא כו'. סיפא דקרא ומה שם בנו, בני בכורי ישראל כו', עד אחזיאו ליה בחלמא חכמה ותפארת במקדשו, אזיל לגביה דרבי שמעון אמר ליה הכי חזינא בחלמא, זימנא אחרא חזינא ספרא דאגדתא כתיב ביה חכמה לעילא, תפארת לתתא, במקדשו לגבייהו, אמר ליה רבי שמעון כלא אחזיאו לך, חכמה שמו, תפארת בנו. ובזוהר ויקהל דף קצ"ז ב', מי עלה שמים דא קודשא בריך הוא, "מי" הא אוקימנא, והכא איהו רזא דרתיכא עלאה ארבע סטרין דעלמא דאינון יסודי קדמאי דכולא, וכלהו תליין בההוא [אתר עלאה] דאקרי מי כו', הדא הוא דכתיב (שמות לה, א) ויקהל משה דא רזא דשמים, את כל עדת בני ישראל אינון תריסר משריין עלאין קדישין, עיין שם ובמקדש מלך (יתרו עט.). ובין תבין את אשר לפניך, ויהיו דברי התנחומא והזוהר לאחדים בידך:
אבל עוד לנו דברים בגו על פי מה דאיתא בזוהר במדבר (קיז.) רבי אבא פתח (בראשית א, כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים [כו'], כיון דאמר בצלמו, מאי בצלם אלקים [ברא אותו], אלא ודאי תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא, חד לדכר וחד לנוקבא, ובגין כך דו פרצופין הוו, [וסיפא דקרא אוכח] דכתיב (שם) זכר ונקבה ברא אותם, וכליל הוה מכל סטרוי. ואף על גב דנוקבא אחידת בסטרוי, [הא] היא נמי כלילא מתרין סטרין למהוי שלים בכולא (ופירש המקדש מלך, שאדם מבחינת מ"ה, וכלול עמו ב"ן דמ"ה. וחוה ב"ן, וכלול עמה מ"ה דב"ן. והרמ"ז כתב שם, "דו" במילואו דל"ת וי"ו עולה פרצו"ף, גימטריא תנ"ו, מנין ה' פעמים הוי"ה ה' פעמים אדנ"י עם הכולל, ה' חסדים ה' גבורות, ע"כ דבריו), כיון דסרח אתמעטו פרצופין כו', ולא אשתלים עד דאתא אברהם ואחיד בימינא, אתא יצחק ואחיד בשמאלא, כיון דאתא יעקב אתקיים עלמא [כו'], ועם כל דא לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני ואתקם משכנא, כדין אתקיימו עלמין ואתבסמו עלאין ותתאין, עכ"ל:
וזהו שנאמר כאן ויהי ביום כלות משה, ואמרו ז"ל (במ"ר יב, ח) כלת כתיב. ובספר תורה כתיב בוא"ו, וכתב האור החיים שזה על דרך (ירמיה לא, כא) נקבה תסובב גבר, והוא"ו הוא החתן, נעלם תוך כלת, עיי"ש. הרי יחוד דכר ונוקבא, על כן "כלות" בוא"ו עולה תנ"ו, ה' פעמים הוי"ה וה' פעמים אדנ"י עם הכולל, ד"ו, פרצו"ף, והבן:
ועל זה אמר רבי תנחומא, מי עלה שמים, כולל אש ומים, חסד וגבורה, שם "שמים" זה הקב"ה שנאמר עלה אלקים נוקבא בתרועה, הוי"ה בקול שופר, יחוד דכר ונוקבא, שזה סוד שאמרו חז"ל (ויק"ר כט, ג) כשישראל תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים:
וירד זה הקב"ה שנאמר וירד ה' על הר סיני, ושם (שמות כ, א) נאמר וידבר אלקים, הרי דכר ונוקבא (והיינו דכתיב במתן תורה (שם יט, טז) ויהי ביום השלישי, ואיתא בזוהר (יתרו פא.) ביום השלישי ודאי דא רחמי, מנלן דכתיב (שמואל-ב כב, י) ויט "שמים" וירד, ובהאי אתגלי קודשא בריך הוא לישראל, אקדים להו רחמי, ולבתר יהב להו אורייתא מסטרא דגבורה, והיינו דכתיב ביה (שמות שם) וקול שופר, עיי"ש בזוהר):
מי אסף רוח בחפניו זה הקב"ה שנאמר אשר בידו 'נפש' כל חי, דא נוקבא, 'ורוח' דא דכר:
מי צרר מים בשמלה זה הקב"ה שנאמר צרר מים בעביו, יש לרמז בזה. דברי הזוהר בשלח דף נ"א ב' בענין שם ע"ב השלשה ישר הפוך ישר, וז"ל, ואי תימא הני אתוון תליתאי מאי טעמא לאו אינון כתיבין מנהון באורח מישר כסדרן ומנהון למפרע כו', אלא למלכא דאיהו שלים מכולא, אנפוי נהירין כשמשא תדיר, וכד דאין, [דאין] לטב [ו]דאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה [כו'], דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא [כו']. אמר רבי יהודה מהא דכתיב (מלאכי ג, ו) אני הוי"ה לא שניתי, לא פליגנא לאתר אחרא, בי אתכליל כולא, הני תרי גווני בי אתכלילו. כלומר, כי במדת תפארת, חסד וגבורה כלול, ויליף ליה מדכתיב אני הוי"ה, תפארת ומלכות, אני הוא מלכות, הוי"ה תפארת, לא שניתי, עיין שם בעטרת צבי (ריש נב.). וכננס על גבי ענק אני אומר רמז נאה לזה, כי מים כינוי לחסד (זוהר תרומה קעה ע"ב), כי ט' יודי"ן שבד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולה מי"ם כנודע (פרי עין חיים, שער השבת פכ"א עמ' תמ), והוא ראשי תיבות מ'לך י'מלך מ'לך, גימטריא פ"ר דיני מנצפ"ך, והמתקתן על ידי שלשה הויות שלפניהם, העולים מזל"א כנודע (שער חפסוקים, משלי עמ' רסו). הרי באותיות מים המורה על חסד, בהן מעוטף בראשי תיבות פ"ר, שהוא דין, וכמו בשם ע"ב תליתאי ישר הפוך ישר. וזהו שאמר מי צרר מי"ם, ראשי תיבות מ'לך י'מלך מ'לך, בשמלה, באותיות מים, זה הקב"ה, בחינת תפארת כלול חסד וגבורה דכר ונוקבא, שנאמר צרר "מים בעביו" דייקא, בשם ע"ב, להורות כי בההוא נהירו דאנפין דינא יתיב באתכסיא. והבן, כי הוא ענין נכון:
מי הקים כל אפסי ארץ זה הקב"ה שנאמר ה' ממית באילנא דמותא, ומחיה באילנא דחיי, הרי התכללות דכר ונוקבא:
ואיתא ביבמות דף ס"ג (ע"א) מי שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם [וגו'] ויקרא את שמם אדם. וסוד הדבר, כי אד"ם עולה מ"ה (הוי"ה במילוי אלפי"ן), הרי הוי"ה פשוט כ"ו דכר, והמילוי י"ט עולה חו"ה, הרי אד"ם, כלול דכר ונוקבא. ובלא אשה, שהיא המילוי, אינו אדם. וכיון דעיקר היחוד דכר ונוקבא נשלם כד אתקם משכנא ועלמין אתבסמו אז נקרא אד"ם, הוי"ה במילואו העולה מ"ה, וזהו שאמר המדרש מ"ה שמו הוי"ה שנאמר "אני הוי"ה" כלול דכר ונוקבא הוא שמי. ומה שם בנו, ישראל, כלול דכר ונוקבא, שנאמר "בני" (ב"ן נוקבא) בכרי ישראל, דכר. כי תדע, על ידי משה בחינת דעת בסוד (בראשית ד, א) וידע אדם את חוה וגו'. ועל כן אמרו חז"ל (יבמות סא.) אתם קרוים אדם, שהוא כלול דכר ונוקבא, וכדאיתא בזוהר אמור דף ק"ד (ע"א) כל הנקרא בשמי (ישעיה מג, ז) דא אדם, דקודשא בריך הוא קרי ליה בשמיה, שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, עיי"ש:
והן דברי המדרש בסופו, דבר אחר מי עלה שמים זה משה, שנאמר ומשה עלה אל האלקים. וירד זה משה, שנאמר (שמות יט, יד) וירד משה מן ההר אל העם. ירצה, לאשר משה בחינת דעת, קו האמצעי, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, בחינת אמת המקשר ראש תוך סוף, על כן היה בכחו לקשר את ישראל שהתיצבו בתחתית ההר, אל הראשון שאין ראשית לראשיתו, בסוד (דברים לב, ט) "יעקב" חבל נחלתו. על כן כתיב (שמות יט, ב) ו"יחן" שם ישראל וגו', ראשי תיבות י'עקב ח'בל נ'חלתו. מי אסף רוח בחפניו זה משה, בחינת רוח, דכתיב (שם ט, ח) מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה "השמימה", כצ"ל, כמבואר ברש"י ומפורשים במקומו במשלי. מי צרר מים בשמלה זה משה, שנאמר (שם טו, ח) נצבו כמו נד נוזלים, בסוד הדעת, שנאמר (משלי ג, כ) בדעתו תהומות נבקעו, כי היה כלול חסד וגבורה, חסד לישראל לנגבא מיא ודין למצרים לאתבא מיא לאתריה (זוהר בשלח מח.). על כן בוקע ים לפני משה (תפלת ערבית) דייקא. מי הקים כל אפסי (ששה קצוות דזעיר) ארץ, מלכות, זה משה שהקים אהל מועד שהעולם הוקם עמו, להקים המשכן לא כתיב אלא להקים את המשכן, משכן אחר הקים עמו שנקרא אהל כשם שהמשכן נקרא אהל, שנאמר (ישעיה מ, כב) וימתחם כאהל לשבת, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם, לכך נאמר ל'הקים א'ת ה'משכן, שהוא ראשי תיבות אה"ל, כי נתבסס על ידי משה קו האמצעי מדת תפארת כלול ששה קצוות, ששה פעמים ששה עולה אה"ל. "את" המשכן, רומז לבחינת מלכות, כדאיתא בזוהר (תרומה קלה ע"ב) על ברכו את ה' המבורך, עיי"ש יחוד דכר ונוקבא. והיינו וימתחם כאהל לשבת, בסוד (ישעיה מה, יח) "לשבת" יצרה, והבן:
ויהי ביום כלות משה וגו' [ז, א]. במדרש (במ"ר יב, א) הדא הוא דכתיב (תהלים פה, ט) אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום וגו'. ולהלן איתא במדרש (יב, ה) מלך בשר ודם כשנכנס למדינה ומקלסין אותו ומכבדין אותו הוא עושה צרכיהן, אבל הקב"ה אינו כן, אלא עד שלא עשו ישראל את המשכן נתן להם את הברכה, שנאמר יברכך ה' וישמרך, ואחר כך ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. וצריך ביאור: ונראה לי לפרש, ובזה נבין הכתוב (ו, כג) כה תברכו וגו' אמור להם, וכבר כתבנו בזה, ועתה נאמר על פי מה שפירשנו (פר' יתרו ד"ה ונראה) הא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, דאינו לאמר לזולת, דהא כולנו שתים מפי הגבורה שמענו (מכות כד.), אלא דבא לרמז למה שאמרו (אבות פ"ו מ"א) הלומד תורה לשמה היינו על מנת לקיים זוכה לדברים הרבה, אפילו אותן מצות התלוים בארץ ובבנין בית המקדש ואותן שלא באו לידי אדם, על ידי לימוד לשמה יחשב לו כאלו קיימם במעשה, דמחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ולא מחשבה רעה, זולת בעבודה זרה דכתיב (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם (קידושין מ.). וכתב המהרש"א (הובא בנועם מגדים, פר' פינחס ד"ח לאלה) הטעם, דישראל המאמין בה' מוקמינן ליה אחזקת כשרות ואמרינן אלו היה באה לידו היה עשאה, מלבד במחשבת עבודה זרה אז יוצא מכלל ישראל, עיי"ש. ונראה לי דזהו שאמרו (מכות שם) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) [ו]צדיק באמונתו יחיה, כלומר באמונתו לבד יחיה את עצמו, כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שהן נגד תעשה והלא תעשה (זוהר וישלח קע ע"ב), כי ברצון הלב יחשב לו למעשה. וזהו שאומרים (תפלת ערבית) אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת, אם כי בזמן הגלות חסרנו כמה מהם, על זה אומרים על כן יי' אלקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך ונשמח בדברי תלמוד תורתך וגו' בפה, כי הם חיינו וגו' ובהם נהגה בלב:
וזהו שנאמר (שמות כ, א-ג) וידבר אלקים את כל הדברים האלה, כל התורה כולה הנכללת בעשרת הדברות, לאמר, כלומר שמה שאי אפשר במעשה, די באמירה בפה ובחפץ הלב, כמו (בראשית יז, יז) ויאמר בלבו (וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת בראשית (א, ג) שמלת אמירה הוא על חפץ ורצון הלב). והיינו באם תאמין ותדע כי אנכי יי' אלקי"ך וגו', אז המחשבה כמעשה לענין שאר מצות:
והנה, שורש מצוה הראשונה פירשו המפורשים לידע ולהאמין אנכי יהו' המהוה כל הויות וכל העולם כולו, אלקי"ך דייקא, מיחד אלקותו עליך ומשגיח בך בפרוטרוט ואין אתה תחת השרים והמזלות, אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', בזה הראתי לדעת כי הגבהתיך למעלה מהנהגה של הטבע והמזל כידוע, ויעל כן לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', כי אותם חלק לכל העמים, ואתכם לקח ה' וגו' (דברים ד, יט-כ): ובמדרש (ב"ר מג, ח) מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים (יברכך ה' וגו', למעלה ממזל וטבע) מאברהם, שנאמר (בראשית טו, ה) (הבט נא השמימה, ואמר לו צא מאיצטגנינות שלך (שבת קנו.), ושם נאמר לו) כה יהיה זרעך, כלומר למעלה ממזל. וחכמים אומרים ממתן תורה, שנאמר (שמות יט, ג-ד) כה תאמר לבית יעקב וגו', אתם ראיתם וגו' ואשא אתכם על כנפי נשרים (למעלה ממזל) ואביא אתכם אלי דייקא, ונאמר כאן כה תברכו:
ונמצינו למדין כי הנאמר כאן כה תברכו ירמוז ל"כה" הנאמר באברהם, לומר שהם למעלה ממזל, וזה עצמו מצות אנכי יי' אלקיך וגו', לידע ולהאמין שאנחנו תחת ממשלתו יתברך ולא תחת המזל, כאמור. וזהו שנאמר "כה" תברכו את בני ישראל, היינו שיקיימו מצוה ראשונה להאמין אנכי ה' אלקיך וגו', ועל דרך רמז הוא בתורה מצות כ"ה (עיין בספר מצות השם), אז "אמור" להם, כלומר באמירה בעלמא יהיה להם כל רמ"ז מצות עשה מנין אמו"ר, ועם מצות אנכי הוא רמ"ח, כי באמונתו יחיה, כמו שנתבאר לעיל. והראיה לזה, כי כמה מצות היו חסרים להם קודם הקמת המשכן, שהוא עבודת הקרבנות וכדומה, ועם כל זה ניתן להם ברכת כהנים קודם הקמתו. וזהו שאמרו במדרש, בשר ודם משמקלסין אותו ומשמכבדין אותו במעשה ובפה הוא עושה צרכיהן ולא קודם, כי אינו יודע מחשבותיהם, אבל הקב"ה עד שלא עשו את המשכן נתן להם את הברכה, מכח שקבלו עליהם לקיים מצות התלויות במקדש. וזהו שנאמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר "שלום", שהוא גמר הברכה, וכתיב בתריה (תהלים פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו, כלומר קודם קרוב ליראיו ישעו, היינו ברכת כהנים, אחר כך לשכון כבוד בארצנו, זה המשכן:
גם ירמוז, כי שורש ברכת כהנים הוא שיהיה שלום בין המדות, והיינו דקרינן (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, ידו כתיב, לאכללא שמאלא בימינא. וזה לשון הרמב"ן יברכך הוי"ה וישמרך, כטעם זכור ושמור וכו'. ישא הוי"ה פניו אליך וישם לך שלום, הכל בביתך, כך אמרו בספרי (נשא מב) זה שלום מלכות בית דוד. ושמו את "שמי" הגדול על בני ישראל ו"אני" אברכם, כי אני המדבר הנני שלום, עכ"ל. נמצא "שמי" הוי"ה, ו"אני" אדנ"י, אברכם. והיינו שלו"ם, שעם האותיות עולה ש"פ, מנין שילוב הוי"ה אדנ"י, א' פעמים יו"ד, ד' פעמים ה', נו"ן פעמים וא"ו, יו"ד פעמים ה'. וזהו שנאמר כי ידבר "שלום" אל עמו וגו' אך "קרוב" ליראיו "ישעו", יש"ע עולה שלום עם ד' אותיותיו, כי נתקרב שתי שמות האמורים העולים יש"ע, קודם לשכון כבוד בארצנו:
עוד יש לדרוש סמוכין לברכת כהנים, על דרך דאיתא במדרש (במ"ר יב, ח) על הפסוק ויהי ביום כלות משה, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ג, יא) צאינה וראינה בנות ציון, מדבר בעת ששרתה השכינה במקדש. צאינה וראינה, כמה דכתיב (ויקרא ט, כד) וירא כל העם וירונו וגו'. בנות ציון, מצוינים לו במילה, שאלמלא שהיו מהולים לא היו יכולים להביט בשכינה, אלא נופלים היו כו'. במלך שלמה, במלך שהוא חפץ בשלמים, כמה דתימא (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים. ויש להבין איך מרומז באלה מקראי קדש ענין מצות מילה:
והנראה לי, דיש להבין מה שנאמר אמור בקמ"ץ, לא אמר בסג"ל, ועיין רש"י. גם אמרו ושמו את שמי, מה זה לשון שימה, ויזכירו שמי היה ראוי לומר. והנראה לי על פי מה שאמרו חז"ל (שבת קל.) על הפסוק שאמר דוד (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך, היינו שש ושמח על המילה, (רש"י תהלים שם) שמתחלה נתנה במאמר ולא בדבור, שנאמר (בראשית יז, ט) ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור, ויש להבין מה החשיבות שנתנה באמירה ולא בדבור, הלא כן מצינו גם בפרשת אזהרת טומאת כהנים (ויקרא כא, א) שנתנה באמירה ולא בדבור. והנראה לי על דרך דכתיב בעקידה (בראשית כב, א"ב) והאלקים נסה את אברהם, ובזוהר (וירא קיט ע"ב) הקשה, את יצחק מיבעיא ליה, הא בר תלתין ושבע שנין הוי [כו'], אלא את אברהם ודאי, דבעי לאתכללא בדינא, דהא אברהם לא הוי ביה דינא כלל מקדמת דנא (שהיה מדת חסד) והשתא אתכליל מיא באשא כו', עיי"ש. וזה שאמר ויאמר אליו אברהם, הזכיר שמו שמורה על מהותו חסד ורחמים, שכן אברהם בגימטריא רח"ם, ויאמר הנני במדתי, ויאמר קח נא את בנך וגו' והעלהו וגו' אשר אומר אליך, כלומר שלא יהיה נחשב בעיניך דבור שהוא לשון קשה, כי אם אמירה רכה. וכמו כן נאמר לענין מצות מילה, בתחלה שצוה ה' לאברהם למול את עצמו בהיותו בן תשעים שנים ולהמול את זרעו, שזה דבר קשה שלא לחוס על עצמו ועל זרעו וכתיב (תהלים קג, יג) כרחם אב על בנים, וקל וחומר אברהם אבינו מקור החסד והרחמים, עם כל זה היה נחשב זה המצוה לו לאמירה רכה ולא דבור, וזהו שנאמר (בראשית יז, ט-י) "ויאמר" אלקים אל אברהם ואתה, כלומר אם שאתה רחום וחנון, עם כל זה את בריתי תשמור וגו' המול לכם וגו'. וזה שאמר שש אנכי על אמרתך דייקא וגו'. והיינו דכתיב (דברים לג, ח-ט) תמיך ואוריך לאיש חסידך דרגא דחסד וגו', ועם כל זה ואת בניו לא ידע כי שמרו "אמרתך" הניתן באמירה, ובריתך ינצורו:
וזהו שנאמר דבר אל אהרן וגו' כה תברכו את בני ישראל (בזכות) "אמור" להם, בשביל מצות מילה שנתנה באמירה להם, וחזי לאצטרופי י' של י'ברכך אל "להם", הרי אותיות "מילה". ועוד רמז ת'ברכו א'ת ב'ני, ראשי תיבות א'ת ב'ריתי ת'שמור, ועל זה אמר יברכך וגו' יאר ה' פניו אליך וגו' בהיותך עומד, לא נופל, ושמו את שמי המיוחד, הוא שם הוי"ה ב"ה, שימה ממש על בני ישראל, על ידי המילה שנתגלה יו"ד של העטרה ונשלם שם הוי"ה ב"ה, כמבואר בספרים הקדושים. או הכוונה ושמו את "שמי" על דרך שכתוב בתקוני זוהר (תקון כב, סו.) מי ששומר אות ברית קודש שורה בו הוי"ה מלגו, שד"י מלבר. הוי"ה שד"י עולה ש"ם (שער הכוונות, ענין כוונת קריאת שמע דרוש ה עמ' קלז):
ועל זה אמר ביום כלות מ'שה ל'הקים וגו', ראשי תיבות מ"ל, להורות שבזכות מילה הקים את המשכן לשכון בתוכנו. ועל זה אמר המדרש דהיינו לענין ראות פני השכינה, דכתיב צאינה "וראינה" בנות ציון, המצוינים לו במילה:
ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם [ז, ב]. על פי מה שפירשתי (ייטב פנים, זמן מתן תורתנו אות מג) אומרם (חולין פט.) שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם, על פי מה שכתב מהרש"א (חדושי אגדות שבת נג ע"ב) במאמר חז"ל (שם) באחד שלא היה לו לשכור מינקת ונעשה לו נס אמרו כמה גדול אדם זה, ואית דאמרי כמה גרוע אדם זה, עי"ש במהרש"א שאחר שנעשה לו נס כמה גרוע, כי אם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (שם לב.), עי"ש. וזהו שאמרו כשאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם, שאתם חוששין שעל ידי זה מנכין לכם מזכיותיכם, על דרך (בראשית לב, יא) קטנתי מכל החסדים, עיין שם ברש"י ורמב"ן. עוד פירשתי (עי' ייטב פנים, שפת הים אות יא) על פי מאמר חז"ל (עי' ברכות י ע"ב) כל התולה בזכות אבות הקב"ה תולה לו בזכות עצמו כו', וזהו שאמרו שאפילו בשעה שאני נותן "לכם" (דייקא) גדולה, כלומר בזכות עצמיכם, אתם ממעטים עצמיכם לתלות בזכות אבותיכם:
וזהו שנאמר ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם, כלומר שתולין נשיאותם בזכות אבותם (על דרך שאמר הכתוב (לעיל א, ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, כמו שכתבתי שם (פר' במדבר ד"ה וזהו)), הגם כי הם (בעצמם) נשיאי המטות, אפילו הכי תולין בזכות אבות, על כן הם (בעצמותם) העומדים על הפקודים, עמידה לשון תפלה (ברכות ו ע"ב), כלומר שמתפללין על כל הפקודים שפוקד המלך מלכי המלכים ב"ה, והוא תולה להם בזכותם. ועיין מה שכתבתי בפרשת תולדות בפסוק (כה, כא ד"ה ולבאר) ויעתר לו ה':