ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת במדבר
וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות וגו' ]א, א'ב]. ובמדרש (תנחומא במדבר ז) במדבר סיני, ששה שמות נקראו לו, הר אלהים (תהלים סח, טז), הר בשן (שם), הר גבנונים (שם), הר חמד (שם, יז), הר חורב (שמות לג, ו), הר סיני (שם יט, יא), עיי"ש לשונו. והוא תמוה מה ענין זה לכאן, על מקום שנאמר הר סיני מיבעיא ליה למימר, ומה לו שייכות לכאן. עוד שם במדרש (במ"ר א, ט) שאו את ראש, אמר הקב"ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש:
ולבאר כל זה נראה לי בהקדם לבאר הא דאיתא במדרש פרשת נשא (שם יג, ג) גאות אדם תשפילנו זה תבור וכרמל כו', ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט, כג) זה סיני כו'. והכי איתא במגילה פרק ד' (כט.) למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח, יז), כולכם בעלי מומין אתם, אמר רב אשי שמע מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא. והקשה הפרשת דרכים (דרוש יד) מהא דאיתא בבראשית רבה פרשת ויחי (צט, א) שאמר הקב"ה כולכם בעלי מומין שנעשה עבודה זרה על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשה עבודה זרה על ראשו ההר חמד אלהים לשבתו, אף על פי כן אף ה' ישכון לנצח (תהלים שם) בבית העולמים, מוכח מהכא שנפסלו משום לתא דעבודה זרה. ותירץ דדא ודא אחת הוא, על פי מאמר רבי עקיבא (עבודה זרה מה.) כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו' בידוע שעבדו שם עבודה, עיי"ש הדברים באריכות. ולי קשיא, נהי דהמדרשים מתורצים, אכתי מה יענה ביום שידובר בהא דאיתא בש"ס (סוטה ה.) הובא שם (בפרשת דרכים) לעולם ילמוד אדם מדעת קונו (ופירש רש"י, לאהוב הנמיכות) שהרי הניח הקב"ה הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ואיך נלמוד מזה לאהוב הנמיכות, נימא דשאני הכא דמחמת גבהות נעבד עליהם עבודה זרה ושוב מתסרי לגבוה והיה מוכרח להניחן משום לתא דעבודה זרה. ב', יש לדקדק סתירה בקרא גופיה, דמעיקרא אמר הרים גבנונים דמשמע שנפסלו מצד שהם בעלי מומין, אם כן ממילא לא נשאר לתת תורה רק על הר סיני, ואחר כך אמר ההר חמד אלהים לשבתו משמע שהיה יכול לתת תורה על הרים אחרים רק שחמד אותו ההר דוקא. ג', מה דדייק ואמר ה' ישכון לנצח, וביארו המדרש רבה בבית העולמים:
והנראה לי בזה על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) בפרשת וירא (ד"ה והעלהו) בפסוק (בראשית כב, ב) על אחד ההרים, לפרש הירושלמי (עבודה פ"ג סוף ה"ה) שהביאו התוספות (עבודה זרה מה. ד"ה כל) על פי הדבור שאני, דקשה, דלשנות מצוה לעולם אין לשמוע לנביא (רמב"ם יסודי התורה פ"ט ה"ג). אבל הענין, דהשי"ת גילה לנביא דשם לא נעבד עבודה זרה, כי הוא יתברך כל יכול, ובידו הכל, ושמר אותו הר הנבחר. ועל פי זה מפרש שזה שאמר יעקב (בראשית כח, יז) אין זה כי אם בית אלהים, ר"ל שלא היה מעולם רק בית אלהים, עיי"ש ודו"ק:
ולפי זה יתבאר הכל. דודאי נפסלו ההרים תבור וכרמל משום שנעבד עליהם עבודה זרה, וממילא נבחר הר סיני, דמפני שהוא נמוך לא נעבד עליו, אלא דעם כל זה מוכח דהקב"ה שונא גאות, דאי בוחר בגאות כדעת האומות העולם דמפני זה הם עובדים על הר גבוה, וכמו שכתב מוזלה"ה שם, אם כן היה לו להשי"ת לשמור הר תבור או הר כרמל לבלי לעבוד עליו עבודה זרה למען יהיה מוכן לתת עליו התורה, כי היד ה' תקצר. אלא ודאי ששונא גאות ואוהב הנמיכות, לכך בחר בהר סיני מפני הנמיכות, ולא רצה לתת התורה כלל על ההרים הגבוהים אף אם לא נעבד עליהם עבודה זרה, וממילא כיון שלא שמר אותן, נעבדו. ומעתה נפסלו משני הטעמים, שהם עולים יחד כאמור, וכמו שכתב הפרשת דרכים דמפני גבהותן נעבד עליהם עבודה זרה. וזהו שאמר הכתוב למה תרצדון הרים גבנונים (בעלי מומין) מחמת גבהותן ועבודה זרה שנעבד עליהן, ועם כל זה לא תימא שמכח אין ברירה והכרח נתן התורה על הר סיני, אלא ההר חמד אלהים לשבתו ומתחלה בחר בו, דאי היה רוצה באחד מהרים הגבוהים היה שומרן לבלי לעבוד עליהן עבודה זרה, והראיה, אף ה' ישכון לנצח דייקא, היינו בבית עולמים, וליכא למימר על פי הדבור כפשוטו, שהרי על נצחי אין לשמוע לנביא היפך הנאמר בתורה, אלא על כרחך משום ששמר אותו השי"ת שלא יהיה נעבד, אם כן מוכח ככל האמור:
והיוצא מזה, כי ממה שנתן ה' התורה על הר סיני מוכח שאוהב הנמיכות. וזה עצמו הטעם שבחר בנו מכל העמים, כדכתיב (דברים ז, ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט, ואמרו חז"ל (חולין פט.) אתם ממעטים עצמיכם כו'. וזה עצמו הטעם שנתן המשפטים על הר סיני, כפירוש רש"י (שמות כא, א) על ואלה המשפטים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, כי כתיב לפניהם, ודרשו חז"ל (גיטין פח ע"ב) ולא לפני עכו"ם ואפילו אם דנים כדיני ישראל, וצריך להבין טעמא מאי, ובספר חן טוב (ר"פ משפטים) נתן טוב טעם ודעת, כי אי אפשר לכוון עומק הדין לאמיתו מבלעדי השראת שכינה, כדכתיב (תהלים פב, א) אלהים נצב [וגו'], וכבר נודע (ברכות ז.) כי בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם כמבואר בפרשת תשא (שמות לג, טז), ולכן אינם יכולין לכוון הדין לאמתו. וידוע כי אשכון את דכא (סוטה ה. ע"פ ישעיה נז, טו), ותועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה), ולזה צריכים הדיינים והשופטים להיות מעוטרים במדת הענוה, ומהאי טעמא נסמכה פרשת משפטים לפרשת מזבח דכתיב ביה (שמות כ, כג) ולא תעלה במעלות וגו', וכמו שהאריך הכלי יקר (ר"פ משפטים), עיי"ש. ולהורות זה ניתנו המשפטים על הר סיני הנמוך, דמפני הנמיכות שרתה עליו השכינה וכמו שנתבאר:
וזה שכתב המדרש שנקרא הר אלהים מפני שישב עליו בדין שנאמר ואלה המשפטים. והטעם, מפני שנקרא הר "בשן" ש"בא שם" אלהים. והטעם מפני נמיכותו, ומהאי טעמא נקרא הר גבנונים, שעשה כל ההרים בעלי מומין. והוא נקרא הר חמד וכמו שביארנו. ולכך נקרא הר סיני שמפני כן ירדה שנאה לאומות העולם, שהם גאים, ומהאי טעמא נקרא הר חורב, שהרי כתיב (ישעיה ס, יב) והגוים חרב יחרבו, והבן. והכל עולה כאחד יחד:
וזהו שאמר הכתוב וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', שנקרא המדבר על שם סיני מפני שעליו ניתן התורה, והטעם, מפני שהוא נמוך, מזה הטעם עצמו ראוי לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לתת לישראל נשיאת ראש יתר מכל האומות, כי אתם ממעטים עצמיכם, וכל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו (עירובין יג ע"ב). למשפחותם לבית אבותם, כלומר שירשו מדה זו מאבותם, דכתיב באברהם (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, ויעקב אמר (שם לב, יא) קטנתי וגו':
ונקדים עוד מה דידוע דיעקב אבינו נקרא יעקב וישראל, והקשה המהרש"א (חדושי אגדות ברכות יג. ד"ה עובר) מאי שנא מהא דאמרו (שם) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, ובגמרא משני שאני יעקב דהדר אהדריה קרא דכתיב (בראשית מו, ב) יעקב יעקב, ואכתי קרא גופיה טעמא בעי. והנראה לי לתת טעם נכון, ובזה נבין הטעם שניתן לאברהם אות ה"א ודייקא בין הרי"ש והמ"ם, וענינו, כי אברם מורה על גאות, "אב רם", וכמו שכתב הכלי יקר על הפסוק (שם יח, א) וירא "אליו" (דייקא) ה', לבחינת עצמותו שהיה עפר ואפר, ולא בעבור כבוד שמו אברם המורה על גאות, עיי"ש. ועל כן, להורות שה' בחר בו מכח עצמותו שהיה עניו ושפל בעיניו, ולא בעבור שמו, ניתן אות ה"א שהיא הקטן במספר במילואה מכל הכ"ב אותיות, והיא אתא קלילא כו' (פיוט אקדמות), בין אותיות ר"ם, לומר שבתוכיותו הוא בבחינת ה"א, ולא מפני רוממותו בחר בו ה' אלא מפני ענותנותו, ולזה נתרחקו אותיות ר"ם וניתן ה"א ביניהם, להורות כי ה' שונא מי שהוא רם, ואוהב הנמוך. ועל כן הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, כי הקב"ה שונא ה"רם". אבל יעקב וישראל הוא להיפך, כי יעקב מורה על שפלות, לשון עקב, וישראל על שררות וממשלה כדכתיב (שם לב, כט) כי שרית וגו', וכל השררות והממשלה שהיה ליעקב היה מפני שהיה בבחינת יעקב המורה על שפלות, כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכדכתיב (ישעיה כז, ו) הבאים ישרש יעקב, שנשרשים בשם יעקב המורה על שפלות, אז דייקא יציץ ופרח ישראל. ולזה שני שמות אלו קיימין, כי לולי שם יעקב לא יקרא ישראל, רק מחמת בחינת יעקב נקרא ישראל כי שרית וגו'. וזהו שנאמר פה שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' לבית אבותם (מפני שהן) במספר שמות, ר"ל יעקב וישראל, ולכן ראוי לתת להם נשיאת ראש להרים קרן ישראל הגבה למעלה לשם ולתהלה:
ועל פי זה יתבאר מדרש בא (ש"ר יט, ז) על הפסוק (שמות יג, א) קדש לי כל בכור, אמר הקב"ה כשם שעשיתי יעקב בכור שנאמר (שם ד, כב) בכורי ישראל, כך אני עושה לבן דוד בכור, שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו. דקשה, פתח יעקב וסיים ישראל, אלא היינו טעמא, מפני שהיה שמו יעקב על שם שהיה שפל בעיניו בחינת עקב, לכך נקרא בכורי ישראל לשון גדולה וחשיבות ושררות. כך אני עושה לבן דוד בכור שנאמר אף אני, שלא יחשוב את עצמו לומר ראו כי אני אני הוא, כי אם יאמר על עצמו "אף" אני, נטפל לזולתי, לכך בכור אתנהו. כך קדש לי (לשמי) כל בכור, כל גדולה וחשיבות, להחזיר הכבוד לבעליו הוא מלך הכבוד ית"ש, ולזכר זה צוה כפשוטו לקדש לו יתברך בכור פטר רחם הגדול מאחיו:
ועל פי זה יש לתת טעם על שהוסיף להשבטים ה"א יו"ד, כדכתיב (להלן כו, ה) "החנוכי", על פי מה שכתב הכלי יקר פרשת מקץ (בראשית מא, א) לפרש סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו (תהלים סח, ה), שאם שהוא רוכב בערבות, עם כל זח שמו י"ה, אותיות המורים על מספר מועט במילואם מכל הא"ב, ובמקום גדולתו שם ענותנותו (מגילה לא.). ולזה ניתנו אותיות י"ה לישראל עדות, שהם בבחינת ענוה ומספר מועט בעיניהם, והיינו דכתיב (שם קכב, ד) שבטי י"ה עדות לישראל, וסמיך ליה (שם, ה) כי שמה ישבו כסאות למשפט, כי משזכו למדת ענוה ישבו כסאות למשפט, וכמו שנתבאר לעיל:
ועם זה יתבאר אומרו להלן (ב, ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, ר"ל שיש להם אותן האותות ומדות טובות שהיה לאבותם, והמובחר שבכולן היינו מדת ענוה כידוע (שערי קדושה ח"ב שער ד), או יתכוון באומרו "באותות" היינו האותיות י"ה, על דרך שפירשו האר"י ז"ל (לקוטי תורה) והאלשי"ך (ריש) פרשת בא, למען שתי אותותי (שמות י, א) לשון אותיותי, עיי"ש, ולכן זכו מנגד סביב לאהל מועד יחנו, ר"ל שזכו להשראת שכינה ביניהם, כי אשכון את דכא. והיינו דדייק ואמר מנגד, על פי מה דאיתא במדרש (במ"ר ב, ד) כמחולת המחנים (שיר השירים ז, א), שחטאתי לו והוא מוחל לי, ולכאורה מפיק ליה ממשמעותיה, אבל באמת דא ודא אחת הוא, דמכח הדגלים מוכח שנמחל להם, וכדאיתא במדרש רבה פרשת פקודי (ש"ר נא, ד) משכן העדות (שמות לח, כא), עדות היא שיש סליחה לישראל, ולכאורה קודם שהיה להם המשכן על ידי מה נמחל להם כיון שלא היה להם קרבנות, אבל כבר אמרו ז"ל (עי' סוטה ה ע"ב) גדולים נמוכי רוח יותר מכל הקרבנות כו' כדכתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה. וזהו שאמר הכתוב, מחמת שיש להם אותיות המורה על שפלותן, מפני זה "מנגד", מגודל התרחקות שנתרחקו בחטא המדבר, זכו סביב לאהל מועד יחנו, ועל כן הכל נמחל להם, וכל זה על ידי מדת ענוה ונמיכות רוח שהיה להם, כאמור:
והיינו דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, ר"ל להם ראוי לאמר לישראל איש על דגלו באותות כדפירשנו, כי הן הם למדו והורו לישראל להתחזק במדת ענוה, והם היו ראשונים בזה, כדכתיב (שמות טז, ז) ונחנו מה, ועל דרך שפירשתי (פר' חקת ד"ה והנה) מאמרם על אהרן (אבות פ"א מי"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כי מכח ענותנותו היה כל אחד ואחד נחשב אצלו מאוד ולכן היה אוהב את כל הבריות, וממנו למדו להיות ענוים ושפלים, ובזה קירב אותם לתורה על דרך שאמרו (תענית ז.) למה נמשלה תורה למים מה מים מניחים הגבוה ויורדים לנמוך כו', וכל המתגאה תלמודו משתכח ממנו כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (סו ע"ב). והיינו דכתיב בתריה (ג, א) ואלה תולדות אהרן ומשה, ר"ל שזה שזכו ישראל לדגלים שזה היה על ידי מדת ענוה כי אתם המעט, זה היה תולדות אהרן ומשה, שהם הולידו והצמיחו מדה זו בישראל. ומהיכן למדו משה ואהרן עצמם מדה זו, על זה אמר ביום דבר ה' את משה בהר סיני דייקא, שמזה למדו מדת ענוה ונמיכות רוח כמאמרם ז"ל, ועל דרך שפירשו משה קבל תורה מסיני (אבות פ"א מ"א), מחמת שלמד מדת ענוה מסיני, והבן: שאו את ראש [א, ב]. במדרש (ילקוט במדבר רמז תרפד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אומות העולם, אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, מיד סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, שנאמר (א, יח) ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. להבין אומרו כשם שמביאין בני, נראה לי על פי מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה) סוף פרשת ויחי על מאמרם ז"ל (תדב"א רבה כה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב כו', על פי האור החיים פרשת קרח (להלן טז, א) על המדרש (סנהדרין קט ע"ב) קרח, שעשה עצמו קרחה כו', ומבואר משם דכל זמן שהפגם אינו מגיע עד שרשו בהאבות אינו נכרת לנצח, מה שאין כן אם ח"ו מגיע עד שם, וזהו שנאמר (תהלים מט, כ) תבוא עד דור אבותיו שהם אברהם יצחק ויעקב, אם רעתם ח"ו מגיע עד האבות אז עד נצח לא יראו אור. וידיעת ההפכים בשוה, כל שכן דמדה טובה מרובה, אם כן אם המעשים טובים של בנים מגיעים עד שורשם בהאבות אז מתעורר קדושה משורש קדושת האבות באור ישר ואור חוזר. והיינו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, שיאירו עד שם בשורש האבות, ע"כ דבריו ז"ל:
וזהו שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל (ר"ל, לישא את ראשם) למשפחותם לבית אבותם, להגיע המעשים טובים עד שורש האבות. והיינו דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. וזהו ענין התיחסות אחר האבות, ללכת בדרכיהן ולהגיע למעשיהן, להאיר בשורשן של האבות. וזהו שאמר הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, ר"ל כמו שמביאין בני להאיר בשורש קדושת האבות. לא כן אומות העולם, תבא כל רעתם עד שורשן, והבן זה:
ב) יתבאר שאו את ראש. במדרש (ילקוט במדבר רמז תרפד) הביאו לי ספר יוחסין שלכם כו'. על פי בקשתנו (יה"ר אחר תהלים) ומעוברות של עמך בית ישראל תצילם שלא תפלנה ולדותיהן, כי ענין העיבור הוא בכח, והלידה הוא היציאה מכח אל הפועל, כמו כן כל אדם מישראל רוצה לעבוד את בוראו יתברך אבל הוא רק בבחינת עיבור, אבל העיקר להוציא מחשבתו הטובה מכח אל הפועל, עת יגיע מעשה לידו לבל יעצרנו הגשם והשלג ולא שום מניעה ועכבה, וזה הוא בחינת לידה. וזהו שנאמר (בראשית ו, ט) אלה תולדות נח נח, שהוליד את עצמו, וכמו שפירש שם הנועם מגדים (ר"פ נה), עי"ש (ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה בסוף פרשת בשלח (ד"ה או יאמר, ואילך) על הפסוק (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו, עי"ש). וזה שאומרים ומעוברות של עמך בית ישראל תצילם שלא תפלנה ולדותיהן, חם פרי מחשבותיהם הטוב, כי אם יולידו ויצמיחו ויעשו פרי תנובה. וזהו שנאמר (שמות כג, כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וגו', כי אם להוליד מעשים טובים, שזה תולדותיהן של צדיקים כפירוש רש"י בפרשת נח (בראשית שם), עי"ש. וזהו שנאמר (שמות יט, ב) ויסעו "מרפידים" וגו', ממה "שרפו ידיהם" הן כלי המעשה, כמאמר חז"ל (סנהדרין קו.) על (שם יז, א) ויחנו ברפידים, ויחנו במדבר, בחינת הפקר, להפקיר את עצמו לעבוד עבודתו יתברך בדבור ומעשה בלי שום מניעה, כי ויחן שם ישראל נגד ההר, ומזה באו לבחינה זו שמכח קדושת ההר פסקה זוהמתן כנודע (שבת קמו.):
והנה, עיקר יחוס האבות הוא על דרך המבואר בפרשת חקת במדרש (במ"ר יט, א), מי יתן טהור מטמא (איוב יד. ד), זה אברהם שיצא מתרח ועשה מטמא טהור. כמו כן צריך האדם אשר פרא אדם יולד, לעשות עצמו טהור מטמא, אשר הן בעון נתחולל כו', ועל כן אין עיקר היחוס של האבות כי אם יחוס עצמו מה שנעשה טהור מטומאת עצמו, כמו האבות. וזהו שאמר הביאו לי ספר יוחסין שלכם דייקא, ר"ל היחוס של עצמיכם, כשם שמביאין בני שנאמר (א, יח) ויתילדו, בחינת לידה שהוציאו עצמם מכח אל הפועל, על משפחותם לבית אבותם, כמו האבות, והבן:
ג) יתבאר בהקדם הא דכתיב (ויקרא כא, א) אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, ובמדרש (ויק"ר כו, ד) מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה זכה וניתנה לו פרשה זו שאינה זזה מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות, עי"ש. ביאור הדברים, דקשיא ליה אמר ואמרת למה, ועל כן מפרש דיש מי שזוכה למדרגה גדולה מכח עצמו, כמו אברהם שיצא מתרח, ויש מי שזוכה לאיזה מדרגה מכח קדושת אבותיו החופפת עליו, כמו כן זכו בני אהרן למצוה זו לבלי לטמא למת, מכח קדושת אהרן וזכותו. וזהו שאמר, לבל יתגאו לחשוב כי הוא זה מבחינת עצמם, על כן אמר אמר אל הכהנים תחלה בני אהרן, ר"ל שהם בני אהרן, אחר כך ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. והן דברי המדרש מיראה שנתירא אהרן זכה כו', ועיין שם בספר נועם מגדים (ר"פ אמור). והנה כבר פירשתי (עי' ייטב פנים, שפת הים אות יא) מאמרם ז"ל (חולין פט.) על (דברים ז, ז) כי אתם המעט כו', אפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם, הכוונה בזה, שאפילו בשעה שאני נותן גדולה "לכם" לעצמיכם היינו מכח קדושת עצמיכם ומעשיכם, אתם ממעטים עצמיכם לתלות רק בכח זכות וקדושת אבותיכם החופפת עליכם, לומר כי לא מידכם רק מאבותיכם:
והנה, ישראל היו אז בשנה השנית במדרגה גדולה, וכמו כן אפילו קודם מתן תורה, שהרי אמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע וקדמו פומייהו לאודנייהו. ולבל יתגאו במדרגתם וקדושתם, לזה אמר השי"ת שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, כלומר לתלות מדרגתם וקדושתם וצדקתם מכח בית אבותם, אשר מידם וצדקתם היתה זאת להם כי הם שורש קדושתם, נמצא הביאו ספר יוחסין שלהם להביאם לבחינת ענוה לומר שאין קדושתם וצדקתם מעצמם כי אם מאבותיהם. לא כן אומות העולם, שהם מביאים ספר יוחסין להתנאה ולהתגאה בזה שהם גם כן מזרע אברהם יצחק ויעקב (כי הם אינם מאמינים ביצחק ולא כל יצחק (נדרים לא.)) ועל זה אמר להם (ילקוט במדבר רמז תרפד) הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, ר"ל בבחינה זו שמביאים בני שעל ידי ספר יוחסין נתקטן מעלתם בעיניהם, והבן:
ד) או יאמר הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם וכו' (ילקוט במדבר רמז תרפד). כי איתא במדרש (במ"ר א, ז) וידבר ה' אל משה במדבר סיני, בשלשה דברים ניתנה תורה, באש ובמים ובמדבר, עי"ש. הכוונה בזה, כי כתיב לעיל פרשת יתרו (שמות יט, יא-יג) והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני וגו' השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וגו' במשוך היובל המה יעלו בהר, ופירשתי שם במקומו, כי זה שנתגלה הקב"ה לעיני כל העם היה מכח ענותנותו יתברך, ומהאי טעמא אמרו (נדרים לח.) אין השכינה שורה אלא על מי שהוא עניו, כי מה שהקב"ה משרה שכינתו ומנבא בני אדם הוא מכח ענוה, כי במקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.), לזה צריך האדם גם כן להתנהג בבחינה זו למען יהיה מוכן לשכון כבודו אצלו, מדה כמדתו. וגם אמרו ז"ל (סוטה ה.) שילמוד אדם בחינת ענוה מקונו יתברך, שהרי הניח הרים הגבוהים והשכין שכינתו על הר סיני הנמוך מכל ההרים. וזהו שנאמר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי "ירד" ה', שזה בחינת ירידה ממעלתו ומדרגתו יתברך להתגלות לעיני "כל" העם, וגם על הר סיני דייקא, הנמוך מכל ההרים, על כן היו נכונים לבחינה זו, הוא בחינת ענוה, על כן והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר, היינו בחינת גאות, ונגוע בקצהו אפילו שמינית שבשמינית:
ואמנם כבר כתבו המפורשים על הפסוק (ישעיה יב, ה) זמרו ה' כי גאות עשה, כי לפעמים מגודל הבושה והכנעה בהזכר האדם שפל ערכו לא יוכל לפתוח פיו לספר שבחו ותהלתו יתברך, וירא לגשת אל הקודש, על דרך (תפלה קודם התפלה לר"ש ן' גבירול) מי אנכי שאזכה להתפלל כו'. או מגודל ההכנעה יפתנו יצרו הרע למלא תאותו, על דרך שאמר הצדיק הקדוש ר' זושא זלה"ה, כי הלל רשע (שנעשה בחינת עניו כהלל (עי' שבת ל ע"ב)ן על תאות נפשו (תהלים י, ג). אז צריך להתלבש בלבוש גאות, לומר כי הלא אני חוטר מגזע קודש זרע אברהם יצחק ויעקב, ולא יאתה אלי לעשות כזאת ענין מגושם ומזוהם. ואם כי שחורה אני במעשי, נאוה אני במעשי אבותי (שהש"ר א, לד) אברהם יצחק ויעקב, ולי נאה לשבח ולהודות לשמו יתברך ולעמוד ולהתפלל לפניו וכיוצא בזה במועצות ודעת, ועל זה נאמר זמרו ה' כי גאות עשה. וזהו שנאמר במשוך היובל, הפחד והרעדה מעבודתו יתברך, אז המה יעלו בהר בבחינת גאות, וכמבואר שם במקומו:
וכבר אמרו (תענית ז.) למה נמשלו דברי תורה למים, מה מים מניחים הגבוה ויורדים לנמוך כו'. וזהו שאמר המדרש כי התורה ניתנה במים, היינו בחינת ענוה שיורדים לנמוך. ובמדבר, היינו בחינת ענוה, שמשים עצמו כמדבר הפקר לכל, כמו כן נפשו כעפר לכל תהיה. ובאש, היינו לפעמים צריך להעלות את עצמו בבחינת גאות, וכמו שפירש הזוהר (נח סט:
עה"פ תהלים פט, י) בשוא גליו שמנשאין עצמם, לומר אנן בעינן למהוי קדם מלכא, אתה תשבחם ותהללם, והיינו בחינת אש המנשא עצמו למעלה מטבעו כנודע: וזהו שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', שמזה למדו בחינת ענוה כמבואר במדרש הנ"ל להיות בעיניהם שפל וכמדבר הפקר לכל, לצאתם מארץ מצרים, שהיו בבחינת קטנות כנודע (ויק"ר כג, ב) גוי מקרב גוי (דברים ד, לד), ולבל יאמרו מה אנחנו לגשת אל הקודש ובשם אלקינו נדגול וסביב לאהל מועד יחנו לשכון שכינתו בתוכנו, לזה אמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, לומר כי נאים הם במעשה אבותיהם אברהם יצחק ויעקב. וזה שהוצרכו להביא ספר יוחסין, לבל ימשכם הבושה מגודל הכנעה ושפלותם מעבודתו יתברך ומהתקרב אליו, על כן הוצרכו להביא ספר היוחסין, כי לולי זה הם המעט מכל העם, שהם ממעטים את עצמם כמאמר חז"ל (חולין פט.). לא כן אומות העולם, שגם מבלעדי יחוס הם גאים ומתנשאים לומר (ישעיה יד, יד) אעלה על במתי עב וגו', ועל דבר שמתייחסין הם מתגאים יותר ויותר, ותועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה). וזהו שאמר הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, דייקא, שהוא מכח שפלותם ודלותם בעיני עצמם לזה מביאים ספר יוחסין לקרב אליו יתברך על ידי זה, כאמור. והבן:
ה) יתבאר אומרם מה ראו אלו להתקרב, דהוה ליה למימר מפני מה נתקרבו. והנראה לי כי יתכן על פי דאיתא בתקוני זוהר (ריש תקון מ) בראשית, תמן ראי, תמן שמעי, תמן בת. וגם אמרו חז"ל (מכילתא יתרו, בחודש פ"ט) וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, טו), שהיו רואין את הנשמע, ועיין ביאור הדברים בספר אור המאיר (ריש) פרשת תבוא כי יש חוש המשותף, ושם הכל אחד, כי לכולם מקום מוצא במדות עליונות, וכל חוש נמשך ממדה ידוע, וחוש המשותף ממדה יותר עליונה אשר אין שם פירוד והתחלקות כלל (פרדס רמונים. שער כג פכ"א. ועי' עץ חיים, שער ד פ"א) כי אם התקרבות החושים יחד כאחד ממש. וזהו שאמר בראשית, ותרגומו בירושלמי בחוכמא, כלומר בחכמה שהוא למעלה מעולם הנפרדים, תמן ראי תמן שמעי, כלומר שם מעורבים החושים יחד כאחד, ובבחינה זו ראו את הנשמע, ע"כ דבריו. וזהו שאמר הכתוב (משלי כ, יב) אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, פירוש יחד כאחד, שיהיה עין רואה מה שאזן שומעת. וזהו שאמר הכתוב (צפניה ג, כ) בשובי את שבותיכם (אז) לעיניכם (תראו בעיניכם) אמר ה'. ובזה פירשתי (פר' לך ד"ה נחזור) ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א), קאי על ויאמר, והכוונה כי שם אראך לעיניך את אשר אומר אליך, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב) בבחינת לראות את הנשמע. וזהו שאמרו במדרש שם (ב"ר לט, א) זהו שאמר הכתוב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי, ר"ל הנשמע, והבן:
וזהו שאמר מה ראו אלו, ראו דייקא את הנשמע, להתקרב החושים יחד כאחד יותר מכל האומות, שזה מהנמנע אצלם. ועל זה אמר הביאו ספר יוחסין כו', ר"ל שהם בני אברהם יצחק ויעקב, שהם זכו לבחינה זו כמו שאמר לו השי"ת אשר אראך כדפרישית, ומעשה אבות ירשו בנים אחריהם לבחינה זו, והבן:
ו) יתבאר על דרך הפשוט, כי כתיב (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, ואמרו חז"ל (מכילתא יתרו, בחודש פ"א) שחנו כולם כאיש אחד בלב אחד, לומר לך שבשביל האחדות והשלום שהיה ביניהם זכו לקבל התורה הנקראת שלום, כדכתיב (משלי ג, יז) וכל נתיבותיה שלום. והיינו דכתיב (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן (בשביל) ה' יברך את עמו בשלום. ועל כן אמר (שמות כ, ב) אנכי ה' אלקיך בלשון יחיד כידוע (זוהר קדושים פד ע"ב):
וזהו שאמר מה ראו אלו להתקרב, ר"ל זה את זה כאיש אחד בלב אחד, יותר מכל האומות, שעליהם נאמר (תהלים צב, י) יתפרדו כל פועלי און. ועל זה אמר הביאו ספר יוחסין, ר"ל שזכו לבחינת שלום ואחדות מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, כמו שנאמר (ישעיה נא, ב) אברהם אביכם וגו' אחד קראתיו ואברכהו וארבהו, כלומר שקראתיו אחד הגם שאברכהו וארבהו אף על פי כן היה כאיש אחד באחדות ושלום. וכן נאמר ביעקב (בראשית מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, וקורא אותן נפש, בחינת אחדות, לא כן בעשו שהיה רק שש נפשות והכתוב (שם לו, ו) קורא אותם נפשות ביתו (ויק"ר ד, ו), כי הם מעלמא דפרודא, אבל ישראל גוי אחד, לכך זכו לקבל התורה, וכאמור:
ז) יתבאר על פי מאמרם בשבת פרק רבי עקיבא (פח ע"ב), כי נגידים אדבר (משלי ח, ו), מה נגיד יש בו להמית ולהחיות, אף כל דבור היה בו להמית ולהחיות. ביאור הדבר, כי כתיב (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות, ואמרו ז"ל (מכילתא יתרו, בחודש פ"ט) רואים את הנשמע, הענין, כי מצד השמיעה לא היה באפשרי להחיות, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים וגו' ויחי (דברים ה, כב), כי אם מכח שראו ניתן בהם חיות על ידי הראיה, כי זהו מצות ראיה ברגלים לקבל חיות על ידי הראיה, כי יש עוף ששמו ראה שמזריע על ידי הראיה כנודע. וזהו שנאמר בפרשת ואתחנן (שם ה, כ-כב) ותאמרו הן הראנו וגו' ואת קולו שמענו וגו' (ראיה ושמיעה) היום הזה ראינו (דייקא) כי ידבר (ר"ל, מה שידבר) אלקים את האדם, שהיו רואים את הנשמע, לכך וחי, אבל אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' (בלא ראיה) עוד ומתנו, כי מי כל בשר אשר שמע קול כו' ויחי, מבלעדי ראיה, וזה נכון. ושוב מצאתי מעין זה בשם הגאון מה"ר זלמן מרגליות זלה"ה (הקדמה לספר אורח לחיים [זלאטשוב] ד"ה ובזה יתבאר). וזהו שאמרו, כי הדבור היה בו כח להמית מצד השמיעה, ולהחיות מצד הראיה:
והנה, עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שזכו לשמוע דברי אלקים חיים, כדכתיב (שם, כג) "קרב" אתה ושמע, ומה שעצרו כח לבלי למות היינו על ידי שהיו רואים הנשמע, כאמור. וזהו שאמרו (ילקוט במדבר רמז תרפד) מה "ראו" דייקא אלו להתקרב, ר"ל מה שהיו רואים הנשמע, ועל זה השיב הביאו לי ספר יוחסין כו', שנאמר (שיר השירים ד, יב) גן נעול כו', וכל זה על ידי מה שהיו שומרים חוש הראיה לבל יהיה עין רואה והלב חומד, ועל ידי זה היו גדורים מעריות. וכן מצינו (בבא בתרא טז.) באברהם שאמר (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, דאפילו בדידיה לא אסתכל, ומעשה אבות ירשו בנים. וזהו שנאמר (שמות יט, טו) אל תגשו אל אשה, היינו אפילו על ידי ראיה בעלמא (וכדאשכחן (ברכות כו.) בצואה מלפניו כמלא עיניו), דהוה ליה כאלו הוא במקומו. וזהו שנאמר (שם, יא) כי ביום השלישי ירד ה' "לעיני" כל העם, על כן צריך לשמור עיניו:
ח) עוד ביאור על המדרש הביאו לי ספר יוחסין כשם שמביאין בני וכו'. על פי מה שכתב הנועם מגדים (ר"פ נח) לפרש אלה תולדות נח נח (בראשית ו, ט), על פי מה שאמרו (סנהדרין יט ע"ב) כל המלמד בן חברו תורה כאלו ילדו, וכמו כן המלמד את עצמו מוליד את עצמו, וזה אלה תולדות נח נח, שהוליד את עצמו, כי איש צדיק תמים היה. וזהו שנאמר (שם י, כא) ולשם שהיה צדיק ילד גם הוא, ע"כ דבריו. ובזה פירשתי (פר' עקב ד"ה לא) לא יהיה בך (בעצמך) עקר (דברים ז, יד), כלומר כי אם שתוליד את עצמך. ומפי דודי הגאון הק' מה"ר אריה לייבוש זצלה"ה מווישניצא שמעתי שפירש ולשם ילד וגו', כי כתיב (בראשית ב, יט) נפש היה הוא שמו, ובגמרא פרק קמא דברכות (ז ע"ב) אמרו דשמא גרים, למה נקרא שמה רות על שם שיצא ממנה דוד שרוה להקב"ה בשירות ותשבחות, נמצא שם האיש מורה על מהותו ואיכותו בבחינה רוחניות, ולזה צריך להוציא עצמו מכח אל פועל הגילוי לפי מה ששמו מורה, וזה ולשם ילד גם הוא, ע"כ:
וזהו שנאמר כאן ויתילדו (לשון התפעל ולידה ממש) על משפחותם וגו' במספר שמות, כלומר שהולידו את עצמם במספר שמותם. וזהו שאמר הביאו לי ספר יוחסין "כשם", כשם ממש, כלומר כפי ערך שם של כל אחד ואחד, שמביאין בני וכו': עוד פירוש על זה תמצא בספרי ייטב פנים במאמר זמן מתן תורה (אות לא, לד: מג):
שאו את ראש וגו' [א, א-ב]. ירמוז למה שכתב בלקוטי תורה פרשת וישב (עמ' קד) וז"ל, ונבאר החלומות של פרעה ושר המשקים והאופה, וכבר ידעת מה שאמרו חז"ל (זוהר וישב קצב.) מה ששמח יוסף בחלומות אלו לפי שהם מורים עליו, וכל ענינם אינם אלא ביאור גלות יוסף וגאולת מצרים. כי סוד החלומות הוא ג' מוחין דגדלות, ג' הויות גימטריא חל"ם, והם ברדתם תוך ג' אלקים שבגרון. וכל שינה הוא בקטנות, ואז החלום מבחינת גדלות שנשאר תוך קטנות הוא סתום, ואין מתפרש אלא על ידי פותר, הוא יוסף, יסוד זעיר אנפין, ומתקבצים שם כל האורות העליונים. וכבר ביארנו שהמוחין הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, מלובשים תוך נצח הוד יסוד דאמא, ג' אהי"ה, קס"א קנ"א קמ"ג, גימטריא תנ"ה, ועם הד' הויות במילואים הנ"ל יעלה הכל תרפ"ז, והם סוד פות"ר (עם הכולל). וזה סוד (בראשית מט, כב) בן "פורת" יוסף, עיי"ש. ובפרשת ויחי (עמ' קטו) בן פורת יוסף, פור"ת עם הכולל גימטריא תרפ"ז, והוא כי יוסף יסוד דכורא המתחבר עם יסוד מלכות, ואז מתחברין ד' הויות וג' אהי"ה (במילואם) עולה תרפ"ז, וזה שהיה יוסף "פותר" החלומות. וז"ל בפרשת מקץ (עמ' קי), קחו מזמר"ת הארץ (בראשית מג, יא), גימטריא תרפ"ז [כו'], סוד (ויקרא יב, ב) אשה כי תזרי"ע, עכ"ל:
נמצא מכל זה מבואר כי סוד גאולתן של ישראל ממצרים היה על ידי בן "פורת". וזהו שאמר הכתוב (ישעיה ח, י) עוצו עצה "ותפר", עם הכולל מנין שמות הנ"ל, תרפ"ז. וזהו שנאמר לצאתם מארץ מצרים וגו' (גאולתן בכח שמות האמורים) שאו א'ת ר'אש כ'ל ע'דת ב'ני י'שראל ל'משפחותם ל'בית א'בותם ב'מספר ש'מות כ'ל, ראשי תבות אלו עולה תרפ"ו, והיינו במספר שמות, סמוך למספר שמות העולים תרפ"ז (על דרך (מכות כב.) במספר ארבעים, סמוך המשלים למנין ארבעים). או יאמר במספר שמות "כל", ר"ל שעם הכולל הוא במספר שמות, בסוד אשה כי "תזריע" וילדה זכר, והיינו זכר לגלגלותם:
ואפשר שזה רמז במדרש (תנחומא במדבר ה) שאו את ראש (פירש המפרש (עץ יוסף) לשון נשיאות וגדלות), לקיים מה שנאמר (תהלים קמז, כ) לא עשה "כן" לכל גוי. ר"ל, כ"ן עולה שבעים, רומז לשבעים אותיות שיש בארבעה הויות ושלש אהי"ה הנ"ל במילואיהן, שעל ידם הרים ראשן, שנאמר (שם קמח, יד) וירם קרן לעמו וגו': וזאת תורת המסורה, "ושא" עיניך וגו' וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה (דברים ג, כז), מאז נצמח ענין הגלות, כי אם היה משה נכנס לארץ לא חרבה עירנו וארצנו ולא גלינו (פרשת דרכים דרוש ח בשם המדרש), על כן אנו מבקשים ראה עניי ועמלי "ושא" לכל חטאותי (תהלים כה, יח), "ושא" את מספר "שמותם" (להלן ג, מ), שמות האמורים למעלה העולים תרפ"ז, גאולתן של ישראל, והבן:
שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' במספר שמות [א, א"ב]. במדרש (במ"ר א, ה) לקיים מה שנאמר (תהלים קמז, כ) לא עשה כן לכל גוי, ומה עשה, וירם קרן לעמו (שם קמח, יד). והוא צריך ביאור. ונראה לי על פי דאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פל"ט) אהא דכתיב (בראשית מו, כז) כל הנפש לבית יעקב וגו' שבעים, ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס"ט, אלא כביכול הקב"ה השלים עמהן המנין. וכן בצאתם כתיב (שמות יב, לז) "כשש" מאות אלף רגלי, ולא אמר שש, אלא כביכול הוא השלים שש, וזה "כשש", לקיים מה שנאמר (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. ובזה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' בלק ד"ה כי מראש) הן עם לבדד ישכון (כי) ובגוים לא יתחשב (להלן כג, ט) הוא כביכול ביניהם להיות נמנה לאחד מהם, כאשר עשה לישראל. וזה ענין נשיאת ראש לישראל, מה שלא זכו ולא יזכו לזה שום אומה ולשון להיות כביכול נמנה ביניהם:
וזה אומרו יתברך לצאתם מארץ מצרים (ר"ל, שמכח ענין יציאת מצרים ראוי) לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, כי הלא הבט וראה כמה ספון וחשוב כל אחד ואחד, שהיה כביכול נמנה לאחד מהם. וזה שאמר במספר שמות יובן על פי מה שכתב הזוהר הק' (שמות ד.), ואלה שמות בני ישראל (שמות א, א), ישראל סבא, כל אינין חילין ומשריין דהוו נחתן לגלותא בהדי יעקב, כדכתיב (שם) את יעקב. וזה במספר (שלהם היה) שמות, כלומר אינון חילין ומשריין. וזה עצמו הרמת קרן ונשיאת ראש לישראל. וזהו שאמר לקיים מה שנאמר לא עשה כ"ן, גימטריא שבעים, לכל גוי, ר"ל שלא השלים מנין שבעים לשום גוי ולשון. וזה וירם קרן לעמו, שזה הרמת קרן לישראל: איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו [ב, ב]. נראה לי, דהנה פירש רש"י, באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים כו'. היינו, ששם את אפרים לפני מנשה, אם כי מנשה הבכור, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מח, יט-כ). מזה נראה בעליל כי יעקב דן על שם העתיד להיות כאלו כבר היה. ויתר מרעהו צדיק של עולם הקב"ה הצופה ומביט עד סוף כו', שדן על העתיד כאלו כבר היה. ובזה אני מבין הא דכתיב (תהלים קכב, א-ג) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך וגו', ופירש זקיני מהרש"א (חדושי אגדות) במגילה דף כ"ט (ע"א ד"ה עתידים) על פי דאיתא התם עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל כו', ואיתא במדרש (עי' פס"ר א, ג) לעתיד יהיה בית המקדש גדול כירושלים בעולם הזה, והטעם, מפני שיחובר למקדש בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבחוץ לארץ. וזהו שאמר על זמן הגלות שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, היינו בית הכנסת ובית המדרש, כאלו עומדות היו רגלינו בשעריך (בבית המקדש) ירושלים. ומפרש הטעם למה שמח בהליכתו לבית הכנסת כאלו בא למקדש, על זה אמר הלא הבית המקדש יהיה גדול כירושלים, והטעם, לפי שירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה (למקדש) יחדיו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ, נמצא שהבית הכנסת שבחוץ לארץ הוא מקום המקדש שלעתיד, ע"כ דבריו. וכלומר, אם שעודן הבית הכנסת והבית המדרש בחוץ לארץ, נידונים כאלו כבר הם בארץ ישראל, על שם העתיד להיות, וכאלו כבר היו סביב למקדש:
וזה שאמר הכתוב כאן איש על דגלו באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב לתת אפרים לפני מנשה על שם העתיד, יחנו בני ישראל, (על כן) מנגד, פירש רש"י מרחוק, היינו אפילו בהיותם מרחוק מארצם, עם כל זה סביב לאהל מועד (היינו בית המקדש) יחנו, כי בית הכנסת ובית המדרש נידונים כאלו כבר הם סביב לאהל מועד. וזה פירוש מתוק:
איש על דגלו באותות לבית אבותם וגו' [ב. ב]. במדרש (במ"ר ב, ג) הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ו) נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול כו', בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר (שם סח, יח) רכב אלקים רבותים, והיו עשוין "דגלים", שנאמר (שיר השירים ה, י) דגול מרבבה, מיד נתאוו ישראל לעשות דגלים כמותן, אמר להם הקב"ה חייכם שאני עושה אתכם דגלים, דכתיב ימלא ה' כל משאלותיך כו':
נראה לי לבאר הענין בהקדם להבין הפסוק (זכריה ב, יד) רני ושמחי וגו' כי הנני בא ושכנתי בתוכך, גם הפסוק (שם, ט) ואני אהיה לה וגו' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, דיש להבין מה זה הבטחה שישכון בינינו, הלא גם עתה שכינתו בינינו, וכמו שאמרו (מגילה כט.) כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, וגם במצרים כתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וגו'. אבל ביאור הדבר על פי מה שכתב האריז"ל בעץ חיים דרוש שילוח הקן (שער טו פ"ג עמ' רכח) על הפסוק (דברים כב, ו) בכל עץ או על הארץ, דיש בחינת אור פנימי ובחינת אור מקיף, עיי"ש ותבין. ואם כן בזמן הגלות באברתו יסך עלינו בבחינת אור מקיף להצילנו, ולא בבחינת אור פנימי, כי אויר ארץ העמים טמא ולא יוכל לקבל בחינת אור פנימי (ועיין בספר חסד לאברהם עין הארץ (מעין ג) נהר טי"ת, ותחלה לאל קיימתיו מסבראי), אבל לעתיד בארץ ישראל ישכון בתוכנו ממש בבחינת אור פנימי, כדכתיב (שם כג, טו) מתהלך בקרב מחנך. וזה שהבטיח לנו ושכנתי בתוכך דייקא, וזהו שאמר אהיה לה וגו' חומת אש סביב, בחינת מקיף, ולכבוד אהיה בתוכה דייקא, בחינת אור פנימי:
ובזה י"ל אהא דמקשו בש"ס ברכות פרק קמא (ו.) וכיון דאפילו תלתא, עשרה מיבעיא. ולמה שכתבתי יתורץ, דבתלתא שכינה בבחינת מקיף, והראיה, דגבי אחד שיושב ועוסק בתורה אמרו שכינה כנגדו, נגדו דייקא, ואית גירסא באבות (פ"ג מ"ו) שנאמר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, ופירש הברטנורא לשון סכך, והיינו בחינת מקיף. אבל בעשרה השכינה ביניהם ממש, בחינת אור פנימי. ואפשר זה עצמו תירוץ הגמרא עשרה קדמה שכינה ואתיא, היינו שאחר כך כשבאים עשרה הם מקיפים כביכול את השכינה והיא בתוכם בחינת אור פנימי, אבל תלתא עד דיתבי, אחר כך השכינה עליהם בחינת מקיף:
והנה, בשעת מתן תורה ראו ישראל המלאכים ושכינתו יתברך בתוכם בחינת אור פנימי, כדכתיב רכב אלקים רבותים וגו' אדנ"י "בם", בם דייקא, כלומר בתוכם בחינת אור פנימי, ולזה נתאוו שיזכו גם הם לבחינה זו, כי במצרים היתה שכינתו רק עליהם בחינת מקיף. ואמר להם השי"ת לעשות דגלים סביב לאהל מועד יחנו, והנה הם מקיפים המשכן והארון ושם שכינתו יתעלה בתוכם, והיינו בחינת אור פנימי. וזהו שנאמר (תהלים כ, ה) יתן לך כלבבך, כלומר כמו שהלב פנימי ואמצעי לאברים, כמו כן יהיה הוא כביכול בחינת אור פנימי בתוכנו ממש, וכדכתיב (שם עג, כו) צור לבבי וחלקי אלקים וגו'. ועל זה אמר ובשם אלקינו נדגול, בחינת דגול מרבבה, והוא יתברך בתוכם. ועל זה אמר ימלא ה' כל משאלותיך, כמו שחשקו מילא משאלותם. כן ישכון שכינתו בתוכנו במהרה בימינו אמן:
ועיין מה שכתב העקידה (שער עב) על המדרש הנ"ל על פי מה שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, וכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, ואמרו ז"ל (ברכות סג.) אפילו לדבר עבירה, וזהו שנאמר והוא יישר אורחותיך, ר"ל שישים העקוב למישור, כי גדולה עבירה לשמה (נזיר כג ע"ב). וזה ענין דגלים, שכל פינות שיהיו פונים יהיה למרכז האמצעי ששם הארון והלוחות, ויקבעו בנפשותם שזה תכלית כל המעשים, עיי"ש בארוכה. ואולי לזה ירמוז אומרו מנגד, ר"ל אפילו מה שהוא נגדו יתברך, כענין דבר עבירה, על כל פנים התכלית יהיה לשם שמים, וזה סביב לאהל מועד יחנו, וכאלו חונים סביב לאוהל מועד ששם מוראו עליהם, שזה כוונת מעשה המשכן כדכתב בספר החינוך פרשת תרומה (מצוה צה), עיי"ש:
ובזה נראה לי לפרש ההפטורה (הושע ב, א-ב) והיה מספר בני ישראל וגו'. כי אמרו ז"ל (יומא כב ע"ב) כאן בעושים רצונו של מקום אין מספר, ובאין עושים רצונו יש מספר. וביארו המפורשים, כי בעושים רצונו, אם שבגשמיותן יש מספר אבל בבחינת רוחניותן אין מספר, כי יכול להיות שאיש אחד שקול כהרבה, על דרך שאמרו (מכילתא בשלח, השירה פ"א) משה שקול כנגד כל הדור, וכן מצינו בשמואל ב' ב' (ל) תשעה עשר איש ועשהאל, פירש רש"י שהיה עשהאל שקול כנגד כולם. והנה אם לפעמים יטו ח"ו מדרך הישר, אם הכוונה לשם שמים הוי בכלל עושים רצונו ושוב אין להם מספר. וזהו שנאמר והיה מספר בני ישראל, ר"ל שלכאורה יראה שיש להם מספר כי נטו מדרך הישר, עם כל זה לפי האמת הם כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. (והטעם, כי) והיה במקום אשר יאמר להם (לכאורה) לא עמי אתם (כי נראה שנטו מדרך הישר, גם אז עצמו) יאמר להם בני אל חי. (והטעם, כי) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד, ר"ל שישימו כל כוונתם לתכלית אחת לשמו יתברך, אם כן גם אז הם בכלל עושים רצונו יתברך, כי הכל הולך אחר הכוונח התכליתית: ובזה יומתק אומרו ונקבצו, על פי מה שכתב החסיד בחובת הלבבות (הקדמה לשער הבטחון) שאמר החכם הצילני מפיזור נפש, ופירש בספר אור המאיר (פר' פקודי עה"פ ויעשו) ר"ל מפיזור רצון, שלא ירצה רק רצון אחד התכלית לקרב אליו יתברך, ובכל מעשיו יהיה מטרת לבו לזה, על דרך (תפלת שחרית) ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. ובזה פירשתי בונה ירושלים ה' (בזמן אשר) נדחי ישראל יכנס (תהלים קמז, ב' ע"פ ברכות מט ע"ב), ר"ל שכולם לא יהיה להם רק לב אחד ורצון אחד למלא רצונו יתברך, על דרך דכתיב (שם כז, ד) אחת שאלתי וגו', ופירשו בו, אם ששאלתי הרבה, הכוונה היא שאלה אחת, והוא שבתי בבית ה' וגו', כי כל מה שבקשתי הוא למען על ידי זה אוכל לבא לתכלית לשבת בבית ה' ולבקר בהיכלו. ואם כן הוי כאלו כולם הם יחד כאיש אחד, וכדכתיב במתן תורה (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו (מכילתא יתרו, בחודש פ"א) כאיש אחד בלב אחד. מה שאין כן כשכל אהד רוצה מה שרוצה לעצמו, הם מפוזרים זה מזה, ולא ראי זה כראי זה, וכאלו הם נדחים זה מזה, אבל כשיש לכולן רצון אחד לעבדו בלב שלם הם מכונסים. וזה על ידי עזר אלקי הרופא לשבורי לב, שלא יהיה הלב נשבר לשברים הרבה לפיזור רצונות, כי אם לרצון אחד. וזהו שאמר כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו, ונקבצו ממש כאיש אחד בלב אחד, כי ושמו להם ראש אחד, והוא הכוונה התכליתית לעשות רצון אביהם שבשמים בכל מעשיהם (ועיין מה שכתב בעקידה במקום אחר (שער מד) וז"ל, היותו יתעלה התכלית הראשי אשר אליו יפנו כל ראשי התכליות כולן, עי"ש. הרי מכונה התכלית בשם הראשית). וכן רא"ש ראשי תיבות ר'צון א'ביהם ש'בשמים, על דרך ששמעתי בשם כזחותני הצדיק ז"ל מדזיקאב שזה שאומרים בראש השנה נהיה לרא"ש (או"ח סי' תקפג ס"ב), ראשי תיבות ל'עשות ר'צון א'בינו ש'בשמים. כן יהי רצון:
איש על דגלו [ב, ב]. במדרש (במ"ר ב, ב) הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ו) נרננה בישועתך וגו', אמרו ישראל הרי אנו מרננים בישועתך שעשית לנו בשמך נרננה בישועתך, ויושע ה' (שמות יד, ל), וישע כתיב, כשישראל נגאלים כאלו הוא נגאל. ובשם אלקינו נדגול, שקבע שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים:
נראה לי על פי מה שכתוב בזוהר שמות דף ט' (ע"א), ה' אלקינו (ישעיה כו, יג), דא הוא שירותא דרזין עלאין, אתר דמתמן נפקין כל נהירו כו'. ופירש רבינו הקדוש בעטרת צבי (ריש ט.) על פי דברי האר"י (שער הכוונות, ענין ויהי נועם עמ' יח) בכוונת ה' אלקינו (תהלים צ, יז), ר"ל הוי"ה שהוא אלקינו, מלא ברכה בג' מלואים ע"ב ס"ג מ"ה שעולים אלהינ"ו, וכן מילוי שם ב"ן עולה הוי"ה, ונכלל בכאן מילואי כל הד' שמות הנ"ל. וזהו שאמר דא הוא שירותא דרזין עלאין. והביא שם דברי הבעש"ט שפירש ימלא הוי"ה (שימלא כל הויות במילואם, זה יהיה) כל משאלותיך (תהלים כ, ו), כי כשהם מלאים, ממילא כל העולמות מלאים כל טוב וברכה. וזהו שאמר דא הוא שירותא דרזין עלאין אתר דמתמן נפקין כל נהירו כו', ע"כ דבריו של רבינו ז"ל. ובזה פירשתי (פר' שלח ד"ה ועל דרך) בקשתנו בזמירות (לשבת, המתחיל 'ברוך ה' יום יום') ברוך הוא אלקינו וגו' אלה וכאלה יוסף עמנו להגדיל שמו, כלומר במילואיו, שהם הגדול (ע"ב) הגבור (ס"ג) והנורא (מ"ה) שנקרא עלינו (שם ב"ן) מלכות שם אדנ"י, על דרך (פסחים נ.) נכתב אני ביו"ד ה"י כו' ונקרא באל"ף דל"ת:
וזהו שאמר הכתוב (תהלים כ, ה-ח) יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא (כלומר, את שמו ב"ה במילואיו), נרננה בישועתך שעשית לנו "בשמך" דייקא למלא אותו, "ובשם", ירמוז לב"ן, המכונה שם (כמבואר בזוהר סוף אמור (קז.) ובפרשת קרח (קעו ע"ב) אנשי שם (להלן טז, ב) מלכות, עיי"ש במקדש מלך), אלקינו עולה ג' מילואים ע"ב ס"ג מ"ה, נדגול הארבע דגלים, כי השמות הנ"ל הן הארבע קצוות, ע"ב דרום, ס"ג צפון, מ"ה מזרח, ב"ן מערב. וזהו שאמר ימלא הוי"ה כל משאלותיך, כפירוש הבעש"ט הנ"ל, עתה ידעתי כי הושיע הוי"ה משיחו, כלומר הושיע שמו ומשיחו, וזה שכתוב ואנחנו בשם הוי"ה אלקינו (כולל ארבעה מילואים) נזכיר:
והן דברי המדרש, איש על דגלו "באותות" רומז לאותיות הוי"ה שהם שורש ארבעה שמות הנ"ל, הדא הוא דכתיב נרננה בישועתך שעשית לנו בשמך, כלומר למלא אותו, "ובשם אלקינו" שהם ארבעה המילואים הנ"ל נדגול הדגלים. וזהו שאמר עוד נרננה בישועתך כו' שאתה, כלומר שמך, נושע עמנו. ובשם אלקינו, שקבע בשמנו, הוא שם אל שבשם ישראל, נדגול. כי בשם אל בו רמז לארבעה מילואים הנ"ל, כי שם אל כולל חסד גבורה תפארת מלכות, "חסד" אל (תהלים נב, ג), אל "זועם" (שם ז, יב), ובהתכללם יחד בחינת "תפארת" נקרא אל בסוד (מגילה יח.) הקב"ה קרא ליעקב אל, גם "מלכות" נקרא אל (כמבואר בזוהר קרח דף קע"ז (ע"א) על הפסוק (איוב לד, י) חלילה לאל מרשע כו', ושם במקדש מלך). ולכן ל'בית א'בותם בראשי תיבות נרמז שם א"ל, והבן: באותות לבית אבותם וגו' סביב לאהל מועד יחנו [ב, ב]. כי שבת ותפילין וברית קודש נקראים אות כידוע. והענין, כי האמצעי הוא המובחר שבהכל, כדאיתא בגמרא מגילה כ"א (ע"ב), ובספרי (בהעלותך נט) כתוב בהעלותך אל מול פני המנורה (להלן ח, ב) מכאן [היה] רבי נתן אומר האמצעי משובח. ולזה צריך לשמור שבת שהוא האמצעי והנפש של ימות החול, כי ד' ה' ו' קודם שבתא וא' ב' ג' בתר שבתא (פסחים קו.), מקבלים הארה מהשבת שביניהם, והוא המרכז האמצעי, כמבואר בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פ"ב אות כה-כו), עיי"ש, וצריך להיות כולו לה'. וכמו כן המוח והלב, שעליהן ניתנו התפילין, הן הם אמצעות האברים הפנימיים, וצריך לשעבדן עם הנשמה והחושים לה' לעבודתו ית"ש. וכמו כן ברית קודש באמצע בין יו"ד אצבעות הידים ויו"ד אצבעות הרגלים, כדאיתא בספר יצירה (פ"ו מט"ו), צריך לשעבדו לה', וזה עיקר העבודה כנודע:
וזהו שנאמר איש על דגלו באותות וגו', ר"ל בשביל ששמרו אלו הנקראים אותות וקדשו אמצעיתן, על כן זכו מנגד סביב לאהל מועד יחנו, שיהיה שכינת עוזו המרכז האמצעי והם סביב יחנו, והבן:
עוד ירמוז באותות לבית אבותם וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל (ביצה ד ע"ב) הזהרו במנהג אבותיכם בידכם וכו', וכמו כן התקין רבי יוחנן בן זכאי (ראש השנה ל.) שיהא יום הנף כולו אסור, מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד כו'. וכל זה להשריש בלבבנו אמונת ביאת המשיח, ולא להתייאש מן הגאולה ח"ו, וכמו שכתב היערות דבש (ח"ב דרוש ו) לפרש קראתי למאהבי המה רמוני (איכה א, יט), בתרומות ומעשרות (איכ"ר א, נד):
וזהו שאמר הכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, שאוחזין מעשה אבותיהן ואותותיהן, הגם שהם מנגד מרחוק מקום מקדשנו, על ידי זה יזכו סביב לאהל מועד יחנו בשוב את שבותנו במהרה בימינו אמן:
וימת נדב ואביהוא וגו' ובנים לא היו להם [ג, ד]. יתבאר על פי מה דאיתא בבבא קמא (לח.) רבי שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אזל עולא לנחמו, אמר לו ויאמר ה' וגו' אל תצר את מואב וגו' (דברים ב, ט), שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על אומות גדולות, בתו של רבי אם כשרה היתה וראויה לצאת ממנה דבר טוב (פירש רש"י אם ראויה לזרע כשר) על אחת כמה וכמה דהוי חיה. וזהו שאמר כאן וימת כו', ולא ניצולו בשביל זרע הראוי לצאת מהם, כי ובנים לא היו להם, כלומר אף אם היו חיים וקיימים לא היו ראוים להוליד בנים, לכן היה מה שהיה:
פקוד את בני לוי [ג, טו]. במדרש (תנחומא במדבר טו) ובילקוט (במדבר רמז תרצ), צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג), מה תמר צלו למרחוק כו', דבר אחר מדבר בשבט לוי, שתולים בבית ה' (שם, יד) שהיו עומדים בבית המקדש כו': נראה לי לבאר על פי מה שדקדק הבינה לעתים (דרוש לט) אמאי כתיב יפריחו, פועל יוצא, ולא אמר יפרחו, עיין שם מה שתירץ. ובדרכו אפרש על פי מה שפירש הבינה לעתים (דרוש סד) מאמרם (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, והפסוק (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע כו', ועל דרך זה פירש דודי הגאון הק' זצוק"ל אב"ד דק"ק ווישניצא (להלן יח, כג) ועבד הלוי הוא את עבודת וגו', ועל ידי זה והם ישאו עונם, כי במה שהוא יעבוד את ה' יתברך בינו לבין קונו, יעורר לבב העם לתשובה. וכמו כן ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו', ועם כל זה ושרת את אחיו וגו', הגם כי ועבודה לא יעבוד (שם ח, כה-כו), ע"כ דבריו (הובא בארוכה בפרשת מטות (ד"ה ויותר)ן. ובזה פירשתי (ייטב פנים, זמן מתן תורתנו אות נג) בפרשת תשא (שמות לג, ח) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם וגו', כמו שמבואר במקומו, עי"ש. ועל דרך זה פירש מוזלה"ה (תפלה למשה קיא, א אות ג) אודה ה' בכל לבב (תהלים קיא, א), שבעת שהודה דוד את ה', הגביה כל לבבות ישראל להודות לשם ה'. ועל דרך זה פירשתי בפייט של מוסף דשמיני עצרת צועה ומרחיץ כפיו בקדוש מים (על ידי זה) קורא ומזה טהרת מים, ר"ל שמעורר הלבבות של ישראל בתשובה, על דרך (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים, הגם כי רוחק מעם פחז כמים ולא דבר עמהם דברי תוכחה כלל, עם כל זה מעצמם הם נתעוררים על ידי שהוא שב בינו לבין קונו יתברך:
וזהו שאמרו צדיק כתמר יפרח מה תמר צלו למרחוק, ומה שהתמר עושה, כן צלו בדומה לו אפילו למרחוק, כמו כן מה שהצדיק עושה, מעורר כמו כן לבבות ישראל לעשות כמוהו, אפילו העומדים מרחוק ואין רואים ושומעים אותו. וזה היה ענין שבט לוי, שבזה שהיו הם עומדין בבית המקדש לעבוד עבודתם, הלהיבו והעירו לבבות ישראל לתשובה ולתורה ועבודה, אפילו העומדים במקומם ובביתם חוץ לעזרה ובית המקדש. וזהו שאמרו שמדבר בשבט לוי, שעליהם נאמר שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו, על ידי זה יפריחו לאחרים במעשים טובים, שהאחרים מתעוררים מאליהן לעשות כמעשיהן הטובים, והבן כי נכון:
פקוד כל בכר זכר לבני ישראל [ג, מ]. מדרש (במ"ר ד, א) הדא הוא דכתיב (ישעיה מג, ד) מאשר יקרת בעיני נכבדת כו', אמר הקב"ה יקר את בעיני, שלכל אומות העולם לא נתתי מנין אלא לך, משל למלך כו':
נראה לי לפרש על פי הזוהר סוף פרשת בא דף מ"ג (ע"א-ב), קדש לי כל בכור (שמות יג, ב), דא איהו רזא עלאה דכליל כל ד' בתים, "קדש" דא קדושה עלאה [רזא דחכמתא עלאה], "לי" [דא בינה רזא ד]עלמא עלאה, "כל" חסד, "בכור" דא בן בכור, דכתיב (שם ד, כב) בני בכורי ישראל, והאי בן בכור כליל כל סטרין וכל גוונין. ופירש רבינו בעטרת צבי (מג:
ד"ה אמנם) כי השני תיבות כל בכור סמוכין (במקיף) [במקף], להורות לבחינת דעת בפנימיותו הנקרא בן בכור, אמנם בצאת לחוץ בסוד התפילין הוא נחלק לשנים, חסד וגבורה. והוסיף מדיליה (שם ד"ה ובזה תבין) שבתיבת "בכור" מרומז כל הארבע מוחין, ב' ב'ינה, כ' כ'תר, ו' דעת, ר' ר'אשית חכמה. ולי נראה דגם בכ"ר בלא ו' ירמוז כל הארבע מוחין, ב' ב'ינה, כ' כ'תר, ר' ר'אשית חכמה ר'אשית דעת ששניהן נקראים ראשית. והיינו דכתיב לעיל (ג, יג) הקדשתי "לי כל בכור": ובגמרא (מגילה טז ע"ב), ויקר (אסתר ח, טז) אלו תפילין שבראש, שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. היינו הארבע מוחין, שהם ארבע אותיות הוי"ה ב"ה, עיין שם ובזוהר נשא באדרא רבה דף ק"מ (ע"א): וזהו שנאמר כאן פקוד כל בכר, הרומז לארבע מוחין. וזה שסיים ואמר ושא את מספר "שמתם", והבן. ולכן אמר המדרש הדא הוא דכתיב מאשר "יקרת", מלובש בתפילין הנקרא "יקר", בעיני ירמוז לארבע מוחין, כי עינ"י בגימטריא "חכמה בינה" (כמבואר בכוונת קידוש (סדור קול יעקב, קלו.)ן. גם "עיני" ירמוז לחמשה הויות חסדים גימטריא עי"ן, וחמשה הויות גבורות גימטריא עי"ן, והיינו "בעיני", ב'עיני, חכמה ובינה, חסד וגבורה, נכבדת, נקרא עליך שם הוי"ה, עולה כב"ד, בסוד איהו כבוד, עיין בזוהר ויחי דף רל"ז (ע"א) על הפסוק (תהלים מה, יד) כל כבודה וגו' ובעטרת צבי שם (ד"ה כל), ותבין. לא נתתי מנין אלא לך משל למלך כו', זה הקב"ה, והגורן אלו ישראל, שנאמר (ירמיה ב, ג) "קדש" ישראל להוי"ה "ראשית" תבואתה, והיינו כדפרישית. והבן:
במסורה ושא את מספר שמותם [ג, מ], ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי (תהלים כה, יח), ושא עיניך ימה וגו' (דברים ג, כז). כי כתיב למעלה (א, ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' במספר שמות, יש לרמוז במה שאמרו במדרש רבה (א, ה) ובתנחומא (סי' ג) ריש שמות, כי השבטים נקראים על שם גאולתן של ישראל, ראובן על שם ראה ראיתי (שמות ג, ז), שמעון וישמע אלקים (שם ב, כד), לוי ונלוו גוים רבים (זכריה ב, טו), יששכר על שם יש שכר לפעולתך (ירמיה לא, טז), יוסף על שם יוסיף ה' שנית ידו (ישעיה יא, יא), עיין שם וביפה תואר ששמות שמרמזין על הגאולה העתידה נכתבו שם (שמות א, ב-ה) בבואם למצרים, כי גאולת מצרים פתח תקוה על גאולה העתידה, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר וידבר ה' וגו' לצאתם מארץ מצרים שהוא פועל דמיוני על העתיד, שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו', לתת להם הרמת קרן, כדאיתא במדרש (במ"ר א, ה) לקיים מה שנאמר (תהלים קמח, יד) וירם קרן לעמו, במספר שמות, המורה על גאולה העתידה:
וידוע (פרשת דרכים דרוש ח בשם המדרש) כי אלמלא היה משה נכנס לארץ לא חרבה עירנו ולא גלינו מארצנו, ומאז אמר ה' למשה ושא עיניך ימה וצפונה וגו' כי לא תעבור נצמח הגלות, ולכן עתה אנו מבקשים להקב"ה ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי, ושא את מספר שמותם המורה על הגאולה:
או ירמוז למעשה של הגאון ר' יצחק חיות ז"ל שראה למעלה שאמרו לאיש אחד אחר פטירתו שישא עיניו ויראה כמה מלאכים מלובשים שחורים רח"ל, ואמרו לו שהם מכח השמות הקדושים שהוציאם לבטלה, או שלא כוון בהם את הצריך לכוון כמבואר בשלחן ערוך (או"ח) סימן ה'. על כן בעודנו חי ישים האדם אל לבו פן יאמרו לו ושא עיניך ימה וצפונה וגו, ושא את מספר שמותם, לזה מבקש ראה עניי ועמלי (עמל אדם לפיהו) ושא לכל חטאותי:
עוד פירוש על המסורה תמצא בספרי ייטב פנים במאמר זמן מתן תורה (אות יב) על הפסוק (שמות יט, יא) והיו נכונים וגו':
מדרש על הפסוק [ג, ו] הקרב את מטה לוי, חדא הוא דסתיב (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח, מה תמר צלו רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם עד לעולם הבא כו'. מה תמר יש לה תאוה כך צדיקים יש להם תאוה להקב"ה, שנאמר (ישעיה כו, ט) נפשי אויתך בלילה וגו' כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל כו'. דבר אחר צדיק כתמר וגו' מדבר בשבטו של לוי, שתולים בבית ה' בבית המקדש, בחצרות אלקינו יפריחו אלו השירות [במ"ר ג, א], ע"כ דבריו. ויש להבין, דלפירוש הראשון לא פירש כלל הך דשתולים בבית ה' וגו'. גם יש לדקדק, דיליף דצדיקים תאותם להקב"ה מהא דנפשי אויתך וגו', ולמה מביא סיפא דקרא כי כאשר משפטיך לארץ וגו', שזה לכאורה ללא צורך:
והנה, ידוע פירוש הבינה לעתים (דרוש לט) שצדיקים שתולים בבית ה' בעולם העליון, ומה שבאים לעולם הזה שזה נקרא בחצרות אלקינו, שער לכנוס לטרקלין, הוא למען יפריהו לזולתם. וזה שלא אמר יפרחו, כי אם יפריחו, ע"כ דבריו. ולדרכנו נאמר, כי ידוע דברי הזוהר (לך פ ע"ב), וירדוף עד דן (בראשית יד, יד), האי זכאה בעי למרדף בתר חייביא ולהודע להון דינא דהאי עלמא ודעלמא דאתי. וכן מצינו באברהם, שנאמר (שם יח, יט) למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם וגו'. ולכאורה זה הוי על מנת לקבל פרס. אבל יובן על פי האמור ברמב"ם סוף הלכות תשובה (פ"י ה"ד-ה) וגדולי חכמים הזהירו (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא מפני שראוי לשמשו, כלומר לעבדו מאהבה, וכל העוסק בתורה ומצות בשביל שכר או מיראת עונש הרי זה שלא לשמה, ואמרו חכמים (פסחים נ ע"ב) יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך כך בא לשמה, לפיכך כשמלמדין הקטנים ונשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה מכח שכר ועונש, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה, ע"כ דבריו. ולכן הרוצה להוכיח לרבים עמי הארץ להרגילם לעבודה, צריך להוכיחם בשבט מוסר מכח שכר ועונש, שזה השער להכניסם לדרך עבודה, עד שתרבה דעתן לעבוד מאהבה:
וזהו שאמרו צדיק כתמר יפרח מה תמר צלו רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק "מהן" עד לעולם הבא, כלומר שמתן שכרן רחוק מדעתן עד לעולם הבא, והכוונה, שאינם משימין אל לבן כלל בעולם הזה ממתן שכרן, ואינם עובדים בעבורו כלל כי אם מאהבה. וזהו שנאמר שתולים בבית ה', היינו הפנימי, העבודה מאהבה. ועל זה אמר בחצרות אלהינו, מה שלפעמים עומדים בחצרות אלהים, היינו להוכיח במוסר מכח יראת שכר ועונש שזה שער לטרקלין, הוא למען יפריחו לזולתם להרגילם לעבודה, כאמור. ועל זה אמר מה תמר יש לו תאוה כך צדיקים תאותם להקב"ה שנאמר נפשי אויתך בלילה וגו', שעובד מאהבה, כי כאשר משפטיך לארץ, ר"ל מה שאני מודיע משפטיך שכר ועונש לעמי הארץ, הוא כי על ידי זה צדק למדו יושבי תבל. אבל הם בעצמם עובדים מאהבה, כאמור: