אור ברסלב
ייטב לב במדבר על פרשת קרח

ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת קרח

על פרשת שלח

ויקח קרח. במדרש (במ"ר יח, ג) אין ויקח אלא לשון פליגא, שלבו לקחו, כמה דאת אמר (איוב טו, יב) מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך. ועיין רמב"ן. ויקומו לפני משה וגו' קראי מועד אנשי שם. ובזהר (קרח קעו ע"ב) קראי כתיב, חסר יו"ד. אנשי שם, ולא אנשי הוי"ה. ועיין במקדש מלך, ויש להבין על דרך פשוט. ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וגו' וידבר אל קרח וגו' בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו [טז, א-ה]. והוא כפל לשון, ועיין פירוש רש"י. גם להבין פירוש רש"י (טז, ז) קרח שפקח היה כו', אלא עינו הטעתו כו': והנראה לי בזה בהקדם להבין הנאמר בפרשת בראשית (ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, מה ענינו של עץ הדעת. ולהלן (ג, ו) נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, ללב היה לו לומר, כמה דאת אמר (קה"ר א, לו) הלב חומד:

ומה שנראה לי הוא, כי נודע שעיקר בריאת האדם היה למען יכירו וידעו גדולתו יתעלה, וידיעה זו היא או על דרך החקירה המבואר בחובת הלבבות (שער היחוד פ"ג) ומורה (ח"ג) ושאר ספרי המחקר, או בדרך האמונה והתורה המקובל בידינו מאבותינו דור אחר דור. והנה, האחרונים העלו כי דרך המחקר הוא מסוכן, כי ילאה שכל אדם מלהשיג הטמיר ונעלם מעין כל רעיון, ובדבר אשר תקצר שכלו מהשיגו יעמוד נבוך ופוסח על שתי סעיפים ויפן כה וכה. אבל דרך האמונה יבחר, כי הוא המעמיד את האדם על קו האמת אשר אין דרך לנטות ממנו. ומה שנאמר (דברי הימים'א כח, ט) דע את אלקי אביך וגו', אין הכוונה ידיעה בדרך חקירה והשכלה, כי אם בדרך אמונה, כמו שכתב רבינו (הרמב"ם) ריש הלכות יסודי התורה מצות עשה לידע ולהאמין כו'. וראיה ברורה מדכתיב (תהלים צא, יד-טו) כי ידע שמי, היינו המיוחד, יקראני וגו', ומצד החקירה אי אפשר להשיג מצד פעולותיו כי אם שם אדנ"י או שם אלקים המורה שהוא אדון הכל ותקיף ובעל יכולת (שו"ע או"ח סי' ה), אולם שם הוי"ה המורה על עשר ספירות הקדושות כידוע (תקוני זוהר, תקון יח, לז.), אי אפשר להשיג אלא מכח האמונה, ועל כרחך ידע היינו בדרך אמונה, וכמו כן "דע" בדרך אמונה, ע"כ דבריהם:

והנה, כשנברא אדם הראשון היה מאמין בלי שום חקירה, ולזה אמר לו ה' ומעץ הדעת טוב ורע, הוא המורה דעה ושכל להאדם לעמוד על המחקר בין טוב לרע יבקר, על כן לא תאכל ממנו. וכן מבואר בספר מעין גנים (פ"א אות ב עה"פ בראשית ג, ו-ז). ותרא האשה כי טוב העין למאכל וכי תאוה הוא "לעינים" דייקא, כי המשיג דבר בשכלו כאלו עינו רואה אותו, מה שאין כן על ידי האמונה שלמעלה מהשכל, וזהו שנאמר ונחמד העץ "להשכיל" דייקא. ותקח מפריו ותאכל וגו', ותפקחנה עיני שניהם להשכיל כפי יכולתם, אבל נלאה שכלם מהשיג את כל כאשר ידעו מכח האמונה, על זה אמר וידעו כי עירומים הם, כי נתערטלו מהאמונה להאמין מה שאין שכל אדם משיגו, על כן ויעש ה' אלהים וגו' כתנות עור (שם, כא) בעי"ן, כלומר בשביל שנפלו ממדרגת האמונה כי אם השיגו בעין, אבל מתחלה היה אור באל"ף (זוהר בראשית לו ע"ב), כלומר שאלופו של עולם האיר בלבם ממדרגת האמונה, ולפי שאכל מעץ הדעת טוב ורע נהפך "רע" לאותיות "ער" בעי"ן, והבן:

ובכן נבא אל הביאור. כי קרח ועדתו אכלו מעץ הדעת טוב ורע והלכו בדרך השכל והחקירה, ורמז לדבר, "קרח" למפרע "חקר" (וזהו שאמר המדרש (ילקוט קרח רמז תשנ) לקח מקח "רע", ולמפרע "ער" בעי"ן). ולכן אמרו (במ"ר יח, ג) הלבישן תכלת ואמר אם חוט אחד של תכלת פוטרה כו', כי מה ששכלו לא השיג לא האמין. וזה שאמר המדרש ויקח קרח לשון פליגא כמה דאת אמר מה יקחך לבך ומה ירזמון "עיניך", היינו עיני השכל והחקירה, שמזה בא לידי פלוגתא בלבו לחקור כה או כה, ולא היה לבו שלם. וזהו שכתב רש"י "עינו" הטעתו, עינו דייקא, והבן:

וזהו שנאמר ויקומו "לפני" משה, לפני דייקא, כי קרן אור פניו (שמות לד כט) בבחינת אור באל"ף, כמבואר בילקוט חדש בראשית (עי' ילקוט ראובני פ' בראשית ד"ה אור פניו), עי"ש. והטעם, מפני שהיה נשמת משה אחוז בקנה ולא נהנה מעץ הדעת, ולכך האמין בדרך אמונה, ולכן מדד לו ה' כמדתו וכתב עליו בתורתו (לעיל יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא. ולכן כתיב קראי מועד הסר יו"ד, כי היו"ד מורה על חכמה עלאה, שלמעלה מהשכל, והם הלכו בבחינת חכמה תתאה, השגה מצד פעולותיו. וזהו שנאמר אנשי "שם" דייקא, היינו בחינת מלכות (זוהר תצא רעה ע"ב), שם אדנ"י (שם עקב רעב ע"ב) אלהים (שם נה סה ע"ב) הנגלה מצד פעולותיו, ולא אנשי הוי"ה שאינו מושג אלא מצד האמונה. ואמנם קרח היה אומר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם (בתוך לבם) ה' (על ידי חקירה) ומדוע תתנשאו. על כן וידבר אל קרח וגו' בקר וידע יהו"ה את אשר לו, לו דייקא להוי"ה, היינו מי שמשיג מצד האמונה המיוחס להשגת הוי"ה. ואת הקדוש, שמשיג מחכמה עלאה שלמעלה מהשכל, כידוע מרבינו האריז"ל, והקריב אליו:

או יאמר על פי שפירשתי ועל נסותם וגו' היש ה' בקרבנו וגו' ויבא עמלק וגו' (שמות יז, ז"ח), הענין, כי המצות תלוים בלב ודבור ומעשה, וכמו שדבור ומעשה בלא מחשבה לא סגי, כמו כן מחשבה בלא מעשה, על דרך משל מצות תפילין שיש בהן יחודו ואחדותו ית"ש ושנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו כו', אם כה יזכור במחשבתו ולא ילבש תפילין הוי קרקפתא דלא מנח תפילין כו'. וזהו שנאמר ועל נסותם וגו' היש, אם זה נקרא יש, מה שה' בקרבנו בלבנו לבד, אם אין, בלא מעשה האמור בתורה, ויבא עמלק וילחם וגו' ברפידים ואמרו חז"ל (תנחומא בשלח כה) בשביל שרפו "ידיהם" (כנוי למעשה) מן התורה. וזהו שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו, כלומר המעשה, וגבר ישראל. וכאשר יניח ידו המעשה וגבר עמלק. וזהו שאמרו חכמים (ראש השנה כט.) בזמן שישראל מסתכלין כו' ומשעבדין דייקא את לבם, בבחינת עבד שמשתעבד לרבו במעשה, כמו כן משעבדין לבם לאביהם שבשמים בבחינת בן מאהבה, אז הם מתגברין, כמו שהארכתי בזה בפרשת בשלח (ד"ה וזהו [הב']): ובזה נבא אל הביאור. כי קרח סבר כי די בלב בלבד, וזהו שאמר המדרש (במ"ר יח, ג) ויקח קרח (טז, א) שלבו לקחו, כמה דאת אמר (איוב טו, יב) מה יקחך לבך דייקא. ולכן אמר (טז, ג-ה) כי כל העדה כולם קדושים "ובתוכם" (דייקא) ה', בתוך לבם בלא מעשה, ומדוע תתנשאו וגו' (וכן פירש בספר ישועות יעקב סוף הלכות ציצית (או"ח סי' כד סק"ב)ן. על כן וידבר אל קרח וגו' בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר "בו", כלומר או אשר יבחר במה שבו בלבו, יקריב אליו. ולכן נאמר להלן (יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו לומר שדי בלב בלבד, כאשר דבר ה' ביד משה לו, שרש"י נלחץ בזה, ולדרכנו הכי פירושו, כאשר דבר ה' ביד משה כלומר על ידי שירים משה ידו, כלומר המעשה, לו לה', כי אז משעבדין לבם בבחינת שעבוד במעשה לאביהם שבשמים, הרי שהמעשה עיקר שעל ידו נתעורר הלב כידוע (החינוך מצוה טז), ומזה יבין כי לא סגי בעבודה שבלב בלבד, כי אם בלב ובמעשה, והבן:

ויקח קרח [טז, א]. פירש רש"י, לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה. ויש לדקדק, מן העדה היה לו לומר, ומה זה שאמר מתוך. ואפשר להבין על פי מה שכתב הרמב"ם הלכות דעות (פ"א ה"א) יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר [כו']. הדרך הישרה הוא מדה בינונית שבכל דעה, לפיכך אמרו חכמים שיהא אדם שם דעותיו ומכוון אותם בדרך האמצעית כו'. מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעי כנגד שתי הקצוות, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, עכ"ל לעניננו:

וזהו שכתב לקח את עצמו לצד אחד, הוא הגאוה וגבה לב, להיות נחלק מ"תוך" העדה, הוא הדרך האמצעי שכל העדה הולכים בו הנקרא תוך העדה (ורמז לדבר, "העדה" אותיות "הדעה"), לעורר על הכהונה. וזה שכתב רש"י להלן (טז, ז) קרח שפקח היה, כלומר והיה לו ללכת בדרך האמצעי בחינת עניו הנקרא חכם, מה ראה כו': ויקח קרח [טז, א]. זהו שאמר הכתוב (משלי יח, יט) אח נפשע זה קרח, מקרית עוז, שפשע בתורה, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן וגו'. ומדינים כבריח ארמון, עשה דינים עם משה והעלה הארץ בריחים בעדו, עכ"ל הילקוט (רמז תשנ ר"פ קרח):

ונראה לי, דהא איתא במדרש (במ"ר יח, ו) כל העדה כולם קדושים, כולם שמעו בסיני (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, אלמלא אתם שמעתם לבדכם הייתם אומרים, עכשיו שכולם שמעו, ומדוע תתנשאו (טז, ג), וכן הוא בפירוש רש"י בקצרה. ולכאורה מלתא דפשיטא הוא שכולם שמעו. אבל הכוונה בזה על פי מה דאיתא במדרש תשא (ש"ר מז, ט) על הפסוק (שמות לב, יא) למה ה' יחרה אפך, אמר משה לא להם צוית אלא לי, שהרי אמרת אנכי ה' אלהיך, ופירש היפה תואר (שם מג, ו) שאין הכוונה שלא נצטוו כלל, שהרי אמר אשר הוצאתיך וגו', וכולם בכלל, אלא הכוונה דעיקר החרון אף היה מפני שחטאו נגד מה ששמעו בעצמם מפי הגבורה, על זה אמר משה לא להם עצמם צוית אלא לי, כלומר שאמרת לי לומר להם, אם כן הם לא שמעו כלל מפי הגבורה רק מפי. אבל אין זה אלא דרך מליצה ותירוץ נגד המסטינים ומקטריגים להשתיקם מזעפם, אבל באמת כולנו נצטוונו מפי השי"ת ושמענו הדברות מפיו יתברך שנאמרו אלינו (והארכתי בזה ריש פרשת ויגש (ד"ה אבל), עי"ש). וזהו שאמר, אלמלא אתם שמעתם לבדכם לומר להם, הייתם אומרים שמגיע לכם התנשאות יותר מהם, אבל כולם שמעו מפי הגבורה, אם כן מדוע תתנשאו:

ולפי זה, שהאמת שאמר השי"ת לכל ישראל אנכי ה' אלהיך, אם כן יקשה מדוע אמר בלשון יחיד אלהיך ולא אמר אלהיכם. אבל התירוץ, שבא להורות שיסוד התורה הוא השלום והאחדות, וכדכתיב (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, ואמרו חז"ל (מכילתא יתרו, בחודש פ"א) שחנו כולם כאיש אחד בלב אחד, וכדכתיב (משלי ג, יז) דרכיה כו' וכל נתיבותיה שלום. ובזה פירשו הקדמונים ה' עוז לעמו יתן, כלומר שהוא בעצמו נתן שתי הדברות לעמו, ומה שאמר בלשון יחיד אלהיך הוא למען ה' יברך את עמו בשלום, ע"כ דבריהם. ואם כן, לפי מה שאמר קרח שכולם שמעו מפי הגבורה, כפי האמת, על כרחך מוכח כי הקב"ה חפץ בשלום, ומדוע עשה מחלוקת ומרד במשה ובתורה, וזהו שאמר אח נפשע זה קרח מקרית עוז של הקב"ה שנאמר ה' עוז לעמו יתן, שנתן בעצמו שתי הדברות לעמו, ואמר אלהיך כי ה' יברך את עמו בשלום, אם כן שלא כדת עשה מחלוקת. וזה דרך דרוש:

אבל הפירוש הפשוט הוא לפי מה שכתוב בזוהר (קרח קעו.) וז"ל, באורייתא אשתכח [אורייתא איהי] חילא דימינא, כמה דאת אמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, ושמאלא אתכליל בימינא כו'. אהרן ימינא, ליואי שמאלא, קרח בעי למעבד חלופא כו'. רבי יהודה אמר שמאלא אתכליל תדיר בימינא, קרח בעי לאחלפא תקונא דלעילא ותתא, בגין כך אתאביד מעילא ותתא כו'. קרח אזיל במחלוקת כו', פלוגתא דשלום, ע"כ דבריו, עיין שם ובמקדש מלך. וזהו שתרגם התרגום (טז, א) ואתפליג קרח. וזה שפירש רש"י לקח את עצמו לצד אחד (היינו השמאלי) להיות נחלק כו' לעורר על הכהונה, בחינת ימינא:

וזהו שאמר אח נפשע מקרית עוז, שרצה להגביר מדת הדין הנקרא עוז, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, שנתן בידם מדת עוז וגבורה להמתיקו, ה' יברך את עמו בשלום ושיתף המדות, כפירוש רש"י ריש פרשת בראשית (א, א) ראה כו' עמד ושיתף מדת הרחמים כו' שנאמר (שם ב, ד) ביום עשות הוי"ה אלקים. וזה דכתיב (איוב כה, ב) עושה שלום במרומיו:

ובזה נבין נמי סיפא דהאי קרא על פי מה דתנן (ראש השנה טז.) בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ופירש בספר ברית כהונת עולם (מאמר אילו של יצחק) על פי דברי האר"י (לקוטי תורה, ריש יחזקאל) במה שאמרו (חגיגה טו ע"ב) רבי מאיר רמון מצא כו', בהיות שר העולם מט"ט הוכפל בו אות ט' לטובה, שני פעמים ט' הוא ח"י, והן הנה חיות קדושתו מצדיק ח"י עולמים, וישארו אתוון "רמון", ומשם זרק רבי מאיר קליפתו, ותוכו אכל וחי לעולם. ובעת הדין כמעט פרחה מחית בשר ח"י אשר יכונה אל הטית"ן שבשמו של השר הנ"ל, ונשאר אותיות "מרון", על כן כולם עוברים כבני "מרון" דייקא. וזהו שאמרו כל באי עולם, כי עולם במילואו עי"ן ו"ו למ"ד מ"ם עולה מרו"ן. וזהו שנאמר (תהלים צו, יג) לשפוט האר"ץ, עולה מרו"ן. אמנם אם עולם במילואו וטובו בהשלמת הו"ו שבו בא', כזה וא"ו, הנה הוא החיות "רצוא" ושוב (יחזקאל א, יד), כי הא' הוא מחיה את כולם מאלופו של עולם, ונעשה מזה "ונאמר" שאנו אומרים בראש השנה (תפלת מוסף), ע"ב דבריו, עיין שם פרק א' ופרק ל"ד:

נמצינו למדין כי רמון מורה על הדין, והא' ממתיקו, בסוד (רש"י בראשית א, א) הקדים מדת הרחמים למדת הדין, ונעשה "ארמון". ונמצא הא' היא הבריח הסוגר לרמון, ובלא הא' הבריח, נפתח פה הרמון לבלוע חלילה. וזהו שנאמר (להלן טז, לב) ותפתח האר"ץ (מספר רמו"ן) את פיה. וזהו שאמרו (שם, לד) פן תבלענו "הארץ", היינו בהסר הא' הבריח הסוגר, אז החיות "רצו" דייקא. וזהו שנאמר בסיפא דקרא הנזכר ומדינים כבריח ארמון, שעשה דינים עם משה, שהוא המשיך הא' אל רמון והיה בריח "ארמון", וקרח ועדתו שכתוב עליהם (טז, יא) הנועדים על ה', שהוא אלופו של עולם, הסירו הא', וכאשר סר האל"ף נשאר רמו"ן מספר האר"ץ, ועל כן העלה "הארץ" בריחים בעדו, והבן:

והיינו דאיתא במדרש להלן (במ"ר יח, ד) ותפתח הארץ את פיה, כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ולמעלה, ובית דין שלמטה מבן י"ג, ובמחלוקתו של קרח כתיב (טז, כז) ונשיהם ובניהם וטפם וגו', לכך כתיב ויקח קרח. דהאי לכך כתיב לכאורה אין לו פירוש. ולמה שכתבתי ניחא, שבזה רמז הטעם שנאבדו אפילו הטף, והענין, שמה שחס הבית דין שלמעלה לבלי להעניש פחות מבן עשרים ובית דין שלמטה פחות מבן י"ג, הוא בשביל שיושבין בית דין של שלשה, שיש בחינת ימין ושמאל ומכריע לכף זכות לחוס על מי שאינו בדעה שלימה. ולא מיבעיא בפחות מי"ג, אלא אפילו כשהוא יותר מי"ג ופחות מבן עשרים עוד לא מחשבים ליה לבן דעת גמור, שהרי קיימא לן בחושן משפט סימן רל"ה סעיף ט' לענין מכר קרקע שירש מאבותיו אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שלמות ויביא שתי שערות, מפני שדעתו נוטה אחר מעות ועוד לא נתישבה דעתו בדרכי עולם, ומפני זה קיל להתפתות מיצר הרע לחטוא, ולכן חס רחמנא עליו. וכל זה בהיות העולם מתנהג בשיתוף רחמים קו המכריע, אבל כאן שקרח אתפליג ולקח עצמו לצד השמאלי לעורר דינים, על כן נאבדו הם וכל אשר להם אפילו בניהם וטפם. ולהורות הטעם שנאבדו אפילו הטף, על כן כתיב ויקח קרח, כתרגומו ואתפליג, וכפירוש רש"י הנ"ל. ומזה נשמע כמה קשה מחלוקת וגדול השלום:

ויקח קרח. פירש רש"י, לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה כו', וצריך ביאור. ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וגו' [טז, א-יא]. ב', יש להבין למה אמר תואר קדושים דוקא, ולא אמר צדיקים או חכמים וכדומה, מכלל דזאת השאלה דמדוע תתנשאו תלוי דוקא בזה. ג', יש להבין מאמר משה בכפל לשון בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו. ומה שפירש רש"י את אשר לו ללוים, כבר עמדו המפורשים על זה דהא לא מצינו דנחלק קרח רק על הכהונה, ולא על הלוים. ותירוצם על זה דחוק. ד', אומרו המעט מכם, תיבת מכם למה לי, היה די באמרו המעט כי הבדיל וגו'. ה', ואהרן מה הוא, איתא במדרש (במ"ר יח, ט) שאמר אהרן אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, יצא בת קול (תהלים קלג, ג) כטל חרמון כו', מה ענין זה לכאן:

והנראה לי בזה על פי מה דאיתא בש"ס נדרים פרק הנודר מן הירק (נה.) מאי דכתיב (להלן כא, יח-יט) וממדבר מתנה וגו', כיון שמשים עצמו כמדבר הפקר לכל (פירש רש"י ללמוד תורה [בחנם] לכל, לכן) התורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, נחליאל, נחלו אל (פירש רש"י, התורה נעשית לו כנחלה. ביאור דבריו, כי ירושה עדיף ממתנה, דמתנה יש לה הפסק ונחלה אין לה הפסק). ומנחליאל במות, עולה לגדולה כו', עיי"ש. ולולי דברי רש"י נראה לי ענין שמשים עצמו כמדבר על דרך דכתיב (ויקרא יט, ב) קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, ביאור הדברים, כי צריך האדם שידע שיש בתוכו נשמה קדושה חלק אלקי ממעל, וכמאמרם (ת'ענית סוף יא.) לעולם ימוד אדם את עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, ואם כן אם משתמש בה לצורך עבודת השי"ת אינו נהנה מן ההקדש, אבל אם משתמש בנשמתו לצורך גופו באופן שאין בו כוונה לשם שמים אז ח"ו הוי מועל בהקדש, שמוציא כחותיו לחולין שלא לצורך גבוה. וזה מוסר השכל שצריך האדם לפלס מעגלותיו בכל עת ובכל רגע לבלי לעשות קטנה או גדולה בלתי לה' לבדו, ולדעת כי הוא וכל אשר לו איננו שלו כי אם של השי"ת (על דרך שפירשתי המדרש (ב"ר פז, ז) גבי יוסף ביקש עצמו ולא מצא, כמו שיבואר במקום אחר ברצות ה' (פר' וישב)), והוא כולו קודש לה'. וזהו שמשים את עצמו כמדבר, שאין לו שום בעלים רק הבורא ב"ה, כמו כן צריך האדם להפקיר את עצמו באופן שיהיה כולו קודש לאלקים, ואז יכול להתעצם עם התורה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד (עי' זוהר אחרי עג.), על כן התורה ניתנה לו במתנה, והבן:

ואמר וממתנה נחליאל, פירוש רש"י דחוק, דהא קאמר נחלו אל, משמע דהוא ענין חדש ולא קאי על התורה. ובמהרש"א בחדושי אגדות (שם) פירש שהוא נחלת ה' כדכתיב (דברים לב, ט) יעקב חבל נחלתו. וגם זה לא נהיר כל כך, דיעקב הוא מדרגה פחותה ועם כל זה נקרא חבל נחלתו, וכאן קודם שמגיע לבחינת נחליאל צריך שיהיה כמדבר והתורה ניתנה לו במתנה, מכלל דנחליאל הוא מדרגה גבוהה. והנראה לי על פי מה שאמרו במדרש פרשת תרומה (תנחומא ג) אמר הקב"ה לקחתם את תורתי קחו אותי עמה, הדא הוא דכתיב (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה, ועיין בספר יד יוסף שם (דרוש א) ביאר הדברים האלו, כי התורה הוא האמצעי המחבר את ישראל לאביהן שבשמים. ועל פי זה פירש שם (תהלים קלב, יג-יד) כי בהר ה' בציון וכו', והטעם, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה, כי לפרוש ממנה אינו יכול. וזהו שאמר הכתוב (שם, ח) קומה ה' למנוחתיך, היינו למקום התורה, וזהו אתה וארון עוזך, עיי"ש בארוכה. וזהו שאמרו כיון שניתנה לו התורה במתנה אז נחלו אל, ר"ל שהשי"ת הוא נחלתו, שמשרה שכינתו עליו על דרך (ירמיה ז, ד) היכל ה' המה, מחמת שהתורה אצלו לפרוש ממנו אינו יכול, על כן גם השי"ת שם משכנו אצלו. ועל כן ומנחליאל במות, שעולה לגדולה, מחמת שהמלך שורה אצלו ממילא נתרומם למעלה לשם ולתהלה לכבוד המלך ב"ה השוכן בתוכו, כך נראה לענ"ד ביאור הגמרא בסיעתא דשמיא:

וזה היה בחינת משה ואהרן, שאמרו (שמות טז, ז) נחנו מה, שהבינו האמת שאין בתוכם רק רצון ה' המקיים אותם, וקדשו כל תנועותם בלתי לה' לבדו. וידוע (ב"ר א, טו) דמשה ואהרן שקולים, כדכתיב להדיא הכא ואהרן מה הוא, ולכך עלו לגדולה ונתנשאו על כולם, כי הם היו כל אחד כולו קודש לה' בחינת מדבר הפקר רק לה' לבדו, גוף ונפש רוח ונשמה כו', והתורה ניתנת להם במתנה, על כן במות, עלו לגדולה:

והנה, קרח היה סובר כי כל העדה דור המדבר דור דעה היו בבחינה זו, כולם קדושים, היינו שקדשו את עצמם וכל מעשיהם לשמו יתברך, וזה שאמר כולם קדושים, תואר זה דייקא, ולכך ובתוכם ה', כפירוש התרגום וביניהון שריא שכינתא דה', היינו בתוכם ממש, וזה בחינת נחליאל כדפירשתי, ואם כן ומדוע תתנשאו, הלא ראוי להיות הגדולה לכולם, כי מנחליאל במות וראוי לחזור חלילה מזה לזה, כמו שכתב בספר פני דוד מהחיד"א זלה"ה (פר' קרח אות ב):

ואמנם טעה קרח בדמיונו, וזהו שאמר לו משה בוקר וידע ה' את אשר לו, ר"ל מי זה האיש אשר הוא עצמו לו, היינו לצורך עצמות גופו (על דרך שדרשו (סוכה מ.) לכם, לכל צרכיכם), ואינו קדוש כולו לאלקיו. ואת הקדוש, ר"ל מי היפך זה היינו בחינת קדוש, והקריב (אותו ה') אליו. ועל ידי מה יודע זה, על זה אמר ואת אשר יבחר (ה') בו יקריב (למחר) אליו, וכאומרו אשר יבחר ה' הוא הקדוש ולא כולם בחינת קדושים, כי הוא מדרגה גבוה. והוסיף ראיה על זה ואמר שמעו נא בני לוי המעט "מכם", ר"ל וכי מעט אתם עושים בשביל עצמיכם, הלא כי הבדיל וגו' ובקשתם גם כהונה, אם כן זהו עצמו מופת כי כוונתכם לצורך עצמיכם, כי אם היתה כוונתכם לשם שמים היה לכם להיות שמח בחלקכם, מה לכם אם אחר זולתיכם יש לו התנשאות, והלא עיניכם רואות ואהרן מה הוא וגו', ר"ל כדברי המדרש שאהרן היה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה כי חש שמא היה לו הנאת עצמו מגדולתו והוי מועל בהקדש, ויצא בת קול (תהלים קלג, ב"ג) כשמן הטוב וגו' כטל חרמון שאין בו מעילה כו', היינו מפני שבאמת לא היתה כוונתו כלל לעצמו, רק לשם ה' לבדו. והיינו "מה" הוא, שהיה בחינת מה, ביטול המציאות לנגד רצון ה' ב"ה, אם כן ראו ההבדל שבינו לביניכם: אבל קרח טעה בזה, שהיה סובר שכוונתו לשם שמים, אבל כוונתו היתה לצורך עצמו. וזה ויקח קרח, היינו את עצמו, ופירש רש"י לקח את עצמו דייקא לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, ר"ל לפי מה שכתב הזוהר הק' ריש פרשת בא (לג ע"ב) דלא אצטריך ליה לבר נש לאתפרשא מכללא דסגיאין, בגין דלא יתרשים איהו בלחודוי, כדכתיב (מלכים-ב ד, יג) בתוך עמי אנכי יושבת וגו', עיי"ש, והוא היה נחלק מתוך העדה ובקש להיות נשיא. והיינו שפירש רש"י להלן (טז, ז) עינו הטעתו, שלא ראה שכוונתו לצורך עצמו, והבן:

ועם דברינו אלו בביאור הגמרא וממתנה נחליאל מחמת שהתורה אצלו נחלו אל כי לפרוש ממנו אינו יכול, כפירוש היד יוסף, נבא לבאר הפטרה דיומא של שבת ראש חודש (ישעיה סו, א"ב) כה אמר ה' השמים כסאי וגו', בהקדם לפרש מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמז, יב-טו) שבחי ירושלים וגו' הללי אלקיך (דייקא, שמכנה אלקותו עליך) ציון. והטעם אמר כי חזק בריחי שעריך, היינו שערים המצוינים בהלכה (ע"פ ברכות ח.), וכדכתיב (ישעיה ב, ג) כי מציון תצא תורה, על כן ברך בניך בקרבך, על דרך (דברי הימים-א יג, יד) ויברך ה' את בית עובד אדום, על דבר שהיה שם הארון. השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך, כי למיימינים בה אורך ימים, כל שכן עושר וכבוד כידוע (שבת סג. ע"פ משלי ג, טז). והטעם לכל זה אמר, כי השולח אמרתו ארץ, פירוש מחמת ששלח התורה לארץ (ולא כדעת מלאכי השרת שאמרו (שבת פח ע"ב ע"פ תהלים ח, ב) תנה הודך על השמים), שוב עד מהרה ירוין (אחר) דברו, על דרך לקחתם את תורתי קחו אותי עמה כי לפרוש ממנו איני יכול, ואם כן בתתי שכינתי בתוככם ממילא יש ברכה וכל טוב, וכדכתיב (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי (פירש התרגום בכל אתר די אשרי שכינתי לתמן) אבוא אליך וברכתיך, והבן:

וזה שכתוב כה אמר ה' (הגם כי) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, (עם כל זה) אי זה בית (עבורי, כפירוש רש"י, שאצמצם שכינתי בו, היינו רק) אשר תבנו לי. והטעם למה דוקא זה, על זה אמר כי הלא ואי זה מקום מנוחתי, שאין לו מנוחה במקום אחר, רק במקום שהתורה הוא שם, וכפירוש היד יוסף על הפסוק זאת מנוחתי וגו' כי אויתיה דייקא, עיי"ש. ועל זה אמר, שמא תשאל ותאמר הלא ואת כל אלה ידי עשתה (אם כן) ויהיו כל אלה (בחינת בית) נאום ה', ר"ל יאמר ה' שיהיו כל אלה בחינת בית לי, ולמה דוקא אשר תבנו לי. על זה אמר לתרץ זה, כי ואל זה אביט אל עני (היינו שמשים עצמו כמדבר, כפירוש רש"י), ונכה רוח ששבר כל רצונו לשמי, כפירוש הזוהר (ויקהל קצח.) שברו על ה' אלקיו (תהלים קמו, ה), אל תקרי שברו אלא שברו בשי"ן ימנית, והיינו בחינת קדוש לאלקיו, וחרד על דברי, שם הוא התורה, כי ממדבר מתנה. על דרך זה בחינת ביתי, כי זהו מנוחתי, וכאמור. והבינהו: ועל פי זה יש לפרש בזמירות של (ליל) שבת (המתחיל 'כל מקדש') אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל, היינו מפני שאז יחזיר שכינתו בתוכה ובתוכנו. ועל זה אמר ביום השבת קודש שישו ושמחו, כי הוא ממש כמקבלי (התורה בחינת) מתן (היינו שיתננה לו במתנה, אחר כך) נחליאל, שנחלו אל כפירושי הנ"ל, כמו כן בכל שבת לכל ישראל, על דרך דאיתא במדרש (זוהר קרח קעט ע"ב) מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים כו'. ולכך גם שאו ידיכם קודש ואמרו וגו' אשר נתן מנוחה (היינו השכינה) לעמו ישראל, וכפירוש חז"ל (מכילתא ר"פ בא) על ברוך בן נריה שאמר (ירמיה מה, ג) ומנוחה לא מצאתי, אין מנוחה אלא רוח הקודש, והכא גם כן יתפרש כך, והבן. השי"ת יחזיר שכינתו בתוכנו במהרה בימינו אמן:

ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדשים וגו' וישמע משה וגו' וידבר וגו' בקר וידע ה' וגו' ואת הקדוש וגו']טז, ג-ה]. יתבאר על פי מה שכתוב ברעיא מהימנא פרשת אמר דף צ"ג (ע"א), ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב), לקדשא ליה בכל יומא כו'. ונקדשתי בתוך בני ישראל, עילא ותתא [כו'], קדוש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין כו', מתמן אתפשט כו', כדין אתרשים חד וא"ו דנהיר גו האי קדש [ואקרי קדוש], מההוא נהירו אתפשט כו' ואקרי קדושה. ומה דאקרי (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש, דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא כו', אלא כיון דישראל קא מקדשי, סלקא מתתא לעילא [יקרא עלאה] עד דאסתלק ו' [כו'], וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר על כרסיא דאיהו שמים וכדין אקרי קדוש, עד דנטיל [כולא] חד צדיק כו' כדין אקרי קדוש, וכולא לנחתא מגו קדושתא דלעילא לתתא לקדשא כל חד גרמיה בהאי קדושה כו', עיי"ש. ובזה פירש בספר באר מים חיים (ר"פ קדושים), "קדשים" תהיו, בלא ו', כי קדוש אני ה' (ויקרא יט, ב), קדוש בוא"ו למעלה, הוא מקדושתכם (ויק"ר כד, ט), מכח שאתם מקדשים למעלה, עיי"ש: ביאור הדברים לדעתי, כי תכלית בריאת העולם הוא להמשיך קדושתו עד למטה לארץ, וזה נעשה על ידי אתערותא דלתתא של ישראל המעלים מיין נוקבין מתתא לעילא, אחר כך ממשיכים קדושתו למטה עליהם, וזה נעשה על ידי ו', צינור הממשיך ומשפיע מתתא לעילא ומעילא לתתא:

והנה, כתיב (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה', קדש בלא ו', כי הוא יתברך מקדש עמו ישראל בקדושתו, אבל מי שעל ידי תורתו ומעשים טובים ממשיך על עצמו קדושתו של מעלה על ידי ו' כאמור, אז נקרא קדוש בוא"ו. וזהו שאמר קרח כי כל העדה כולם קדשים, בלא וא"ו, וסבור היה כי גם משה ואהרן רק בבחינה זו, ומדוע תתנשאו וגו'. והשיב משה בקר וידע ה' את אשר לו (דומה לו, לקרוא קדוש בוא"ו), ואת הקדוש וגו' בוא"ו. וכן אמר להלן (טז, ז) האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, בוא"ו. ולדעתי זה שאמרו חז"ל (בבא בתרא עה ע"ב) עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם "קדוש", בוא"ו, כדרך שאומרים לפני הקב"ה, שנאמר (ישעיה ד, ג) הנשאר בציון [וגו'] "קדוש" בוא"ו יאמר לו, כי אז ימשכו קדושתו לארץ על ידי ו', ומלאה הארץ דעה, והבן:

רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' [טז, ג-ה]. ופירש רש"י, כלם שמעו דברים מסיני מפי הגבורה כו', לא אתם לבדכם שמעתם בסיני (שמות כ, ב) אנכי יי' אלקיך, כל העדה שמעו. יש להבין מה ענין זה לתואר קדושים:

ונראה לי, כי צריך להבין הלא עיניהם ראו הנסים ונפלאות שעשה ה' במצרים ובמדבר על ידי משה, ואיך לא האמינו בו ובדבריו. אבל הענין על פי מה שאמרו חז"ל (ברכות כ.) מאי שנא קמאי דלא מתני אלא וכו' והוי מתרחיש להון ניסא, אנן דמתנינן וכו' ולא מתרחיש לן ניסא. ומשני, קמאי דהוי מסרו נפשיהו אקידוש שם שמים הוי מתרחיש להו ניסא, אנן דלא מסרינן נפשן אקידוש שם שמים לא מתרחיש לן ניסא. ביאור הדבר, כי כתיב בפרשת אמור (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם, פירש רש"י, כשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס. וכתב הגור אריה טעם הדבר, כי כאשר מוסר עצמו על מנת שאין עושין לו נס נקרא קדוש בעצמו, כמו שיצחק נעקד על גבי המזבח ונתקדש, וכיון שנעשה קדוש עושין לו נס, כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו יתברך. כלל הדבר, שהאדם אשר אינו שוקל חיות העולם הזה נגד קידוש שמו יתברך, והוא מוסר עצמו למיתה ולהסתלק מן העולם על דבר קדושת שמו יתעלה, הוא קדוש ונבדל מן העולם, על כן הוא דוחה מנהג העולם וטבעו והנהגתו, והקב"ה עושה לו נס שהוא למעלה מטבע העולם, עכ"ל. וזה עצמו שאמר הכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם, ר"ל שמכח זה שאתם מקדשים שמי אתם נקראים קדשים, ובהיות נקראים קדשים מתרחיש להו ניסא. והן דברי הגמרא הנזכר:

והנה, נודע מאמר חז"ל (סנהדרין עד.) על שלשה עבירות שהן עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים יהרג ואל יעבור. והעין רואה כי המצא תמצא מי שתאוה גברה עליו ועובר על גילוי עריות ושפיכת דמים, וכשבא לידו נסיון בענין לעבור על הדת ולעבוד עבודה זרה אזי תיכף ישליך חיותו מנגד ומוסר עצמו להריגה על קידוש שמו יתברך, וכאשר ספרו לנו אבותינו ממעשיות שהיו, ומה נשתנו זה מזה. וטעם הדבר מבואר בספרים הק', שהוא מפני שאנכי יי' אלקיך וגו' ולא יהיה לך (שמות כ, ב-ג) מפי הגבורה שמענו, על כן עשה רושם קדושה יתירה בלב הישראלי עד שנעשה כטבע בלבו למסור חיותו ונפשו בשביל קדושת שמו יתברך:

ומכל זה מובן ומבואר שמי שבשעת קריאת שמע מקבל עליו בלב האמת למסור נפשו להריגה (כדכתיב (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום) בשביל לקדש שמו יתברך ברבים, נקרא קדוש, ועושין לו נסים ונפלאות:

וזהו שאמר קרח רב לכם כי כל ה'עדה כלם קדשים, שמוסרים נפשם על קדושת שמו יתברך על כן נקראים קדושים, ובתוכם ה', כלומר מכח תוכיות לבם וזכותם ה' עושה הנסים ונפלאות, לא בזכות משה ואהרן לבד, ומדוע תתנשאו וגו'. וזה שפירש רש"י טעם הדבר שמוסרים נפשם ונקראים קדשים, כי כלם שמעו מפי הגבורה אנכי יי' אלקיך וגו'. וישמע משה וגו' וידבר אל קרח וגו' בקר ויודע ה' את אשר לו, איתא במדרש (במ"ר יח, ז) מה ראה לומר בקר, אמר משה שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה. וכן פירש רש"י, עת שכרות הוא וכו'. ולדרכנו הכוונה בזה, שאמר משה שמא מתוך כך נראה ונדמה לכל אחד ואחד מהם שמקבל עליו מסירת נפש, אבל בקר בקומו ממטתו וקורא קריאת שמע בדעה צלולה וזכה, אז וידע ה' את אשר לו, פירוש שמסר עצמו וחיותו לו יתברך, ואת "הקדוש" (שמכונה בתואר "קדוש", לאשר) והקריב אליו, ר"ל שהקריב את נפשו אליו (כדכתיב (ויקרא א, ב) כי יקריב מכם קרבן לה', מכם דייקא, היינו מעצמיכם ונפשותיכם), ואת אשר יבחר "בו" בפנימיות לבו יקריב אליו יתברך: או יאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וגו' [טז, ג]. על דרך שפירשתי (ר"פ קדושים ד"ה ובזה נדרוש) קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם (ויקרא יט, ב), לפי מה שאמרו חכמים בפרק ב' דיבמות (כ.) כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, ובתנחומא פרשת נשא (סי' כט) לא יאמר אדם איני מקיים מצות הזקנים הואיל ואינן מהתורה, אמר הקב"ה כל מה שגוזרים עליכם תקיימו כו' שעל דבריהם אני מסכים, תדע לך שהרי ביעקב כתיב (בראשית מח, כ) וישם את אפרים לפני מנשה, וקיים הקב"ה גזירתו בקרבנות הנשיאים, שהקריב אפרים תחלה, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים (לעיל ז, מח], ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם, נד), ע"כ דבריו. וזהו שנאמר קדושים תהיו, כלומר שתקיימו גזירות חכמים, כי קדוש אני ה', שגם אני מקיים גזירות הכמים. וזה הטעם דכתיב (שמואל'ב כג, ג) צדיק מושל יראת אלקים, ואמרו חז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל (זוהר שמות טו.). כי הקב"ה מודד מדה במדה (מגילה יב ע"ב), כמו שהצדיקים מקיימים גזירות חכמים, כמו כן הקב"ה מקיים גזירות הצדיקים החכמים ושומע לקולם. וזהו שאמר המדרש (ויק"ר כד, ד) קדשים תהיו, הדא הוא דכתיב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקודש, מקדוש מעשים שבך. ר"ל שישלח עזרך מכח שאתה מקיים גזירות חכמים, מכח זה שומע לקולך ומקיים גזירתך, שזה קדוש מעשים שבך לקיים גדרים וסייגים לדברי תורה. ובמקומו (שם ד"ה ובזה יש) הארכתי בזה:

ובמדרש פרשת בשלח (ש"ר כא, ב) על הפסוק (שמות יד, טו) מה תצעק אלי, אמר הקב"ה למשה למה אתה מרבה בתפלה, גזור ואני מקיים, שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך. ולפי זה לכאורה קשה, מה זה שאמר קרח ומדוע תתנשאו, הא בדין הוא מגיע למשה התנשאות, שהרי הוא זכה למדרגה ותגזר אומר ויקם לך, ומי כמוהו. אלא על כרחך סבור היה קרח כי כל ישראל זכו לבחינה זו על ידי שמקיימים גזירות חכמים, וזהו שאמר כי כל העדה כולם קדושים, ר"ל מקיימים גזירות חכמים, לכן נקראים קדושים. ובתוכם ה', קאי על כולם קדשים, ר"ל בתוכם גם הוא יתברך נקרא קדוש, ששומע לקול חכמים וגזירתם ועושה רצונם, אם כן מדוע תתנשאו. על זה אמר לו משה בקר וידע וגו' ואת הקדוש וגו'. והמופת לזה הוא הנאמר להלן (טז, ל-לא) ואם בריאה יברא ה' ופצתה וגו', לא אמר בדרך תפלה ובקשה, כי אם בדרך גזירה, ויהי ככלותו לדבר וגו' ותבקע וגו', הרי שמשה הוא הקדוש, שהרי קיים הקב"ה גזירתו (ומשה ואהרן שקולין כידוע (ב"ר א, טו)ן. ועיין בזוהר פרשת בלק דף ר"ט ע"ב, רבי אבא רמי, כתיב (טז, לב) ותפתח הארץ את פיה, וכתיב (להלן כב, כח) ויפתח ה' את פי האתון וכו', אלא התם משה גזר על פומא, ופתחת ועבדת ארעא פקודא דמשה וכו', עי"ש:

רב לכם כי כל העדה וגו' וישמע משה כו' בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו ונוי [טז, ג-ז]. והוא כפל לשון, עיין רש"י:

והנראה לי על פי מה שפירשתי (פר' קדושים ד"ה וזהו) לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך וגו' (ויקרא יט, יז), והוא על פי מה שפירש הבינה לעתים בדרוש ס"ד עת לחשות, על הפסוק (ישעיה יא, ד) והוכיח במישור לענוי ארץ, ר"ל מבלעדי אומר ודברים, כי אם במישור שיעשה יוכיח, כההוא מעשה דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ס.) זיל, אי קץ דידי קץ נמי דידך. וזה שנאמר (איוב ו, כה) מה נמרצו אמרי יושר (היינו האמרים הבאים ממעשה היושר, כי אם אמנם אין אומר ואין דברים, כאלו היושר יצריח בקול לעשות כמעשהו) ומה יוכיח הוכח מכם, מעצמיכם בלי שום דבור. וזהו שאמרו (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו (בלבו) יראת שמים דבריו (מעצמו) נשמעים, כאלו צוח ככרוכיא, עי"ש באורך. ועל דרך זה אמרתי לפרש (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם, כי הלבבות קרובות זו לזו, כי מי כעמך ישראל גוי אחד (דברי הימים-א יז, כא) ממש מצד הנשמות, לכך המבין, לא אמר הב[י]ן, כי אם המבין לאחרים, אל כל מעשיהם שעושה בינו לבין קונו, כמו שפירשו אודה ה' בכל לבב (תהלים קיא, א), כי בשעה שהודה לה' היה נושא אל ה' כל לבב, כי יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), כמו שאוחז בחבל ומנענע הוא מתנענע כולו, כמו כן אם יודה וישבח לה' יתפעל כל לבב מזה. אמנם זה אי אפשר בלתי אם הלבבות קרובות זו לזו ואוהבים זה את זה, אמנם אם הלבבות רחוקות הנה לא ישמעו ולא יבינו זה מזה מאומה. והנה כתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, לזה אמר לא תשנא את אחיך (וממילא גם הוא לא ישנאך, אז) בלבבך (לבד בלי דבור) הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תצטרך לישא עליו חטא להזכיר חטאיו בפה, וזהו שסיים ולא תשא עליו חטא:

ומלבד זה, על דרך הפשוט דבר זה בחון ובדוק ומנוסה כי לא יתפעל תוכחה כי אם מול האוהב, ולא מול השונא, כי השונא נדמה לו שאינו בא אלא לקנטרו בדבריו להזכיר חטאיו. וזהו לא תשנא את אחיך בלבבך, (אז) הוכח תוכיח וגו' ולא ידמה בעיניו כי אתה נושא עליו חטא, וזהו ולא תשא עליו חטא, והבן: וזהו (דברים לד, י-יב) ולא קם נביא וגו' כמשה וגו' ולכל המורא הגדול (יראת שמים) אשר עשה משה לעיני כל ישראל דייקא, בהיות לעיניהם מעשיו הישרים, מבלעדי דברי תוכחה ודבור כלל היה נוטע מורא שמים עליהם. וכך אמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ב) אהרן אוהב שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן (על ידי זה) לתורה, וכאמור למעלה:

אמנם קרח היה סובר כי העדה קדושים מעצמם, מבלעדי משה ואהרן, והוא לא ידע כי מעשה משה ואהרן גרמו להם להיות קדושים. וזהו שאמר קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' (כלומר בתוך עצמותם ומעצמם), ומדוע תתנשאו וגו'. וישמע משה וגו' וידבר אל קרח וגו' בקר וידע ה' את אשר לו, כלומר הקדושים הנזכרים של מי הם, ואת הקדוש והקריב (לבן) אליו, אל ה' הנזכר (ועל דרך שפירש הזוהר (בשלח מז.) ופרעה הקריב (שמות יד, י), היינו לבן של ישראל לאביהן שבשמים). ופן יאמר קרח ועדתו הלא הם אינם נתפעלים כלל על ידי מעשה משה ואהרן, לזה אמר ואת אשר יבחר בו (כלומר באהרן ואוהבו, אותו) יקריב אליו, כי אין התוכחה רק לאוהבו וכאמור, על כן זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' ושימו עליהן קטרת, נתן סימן על ידי קטורת, לומר כמו שחלבנה ריחו רע מעצמותו וכשהוא מעורב בקטורת נהפך לטוב, כמו כן מי שמקרב את עצמו אל צדיק נעשה טוב, והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קלט וכו' (פרקי דר"א כה), מה שאין כן אם הוא עומד מרחוק איך יכנוס בו ריח טוב: והיינו דכתיב (טז, יב-טו) וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם וגו' לקרבם אל ה' אליו, ויאמרו לא נעלה (על ידך) וגו', העיני האנשים ההם תנקר (הלא עינינו רואות כי) לא נעלה, שאין לנו שום עליה על ידך. וכן היה האמת, מחמת שעמדו מרחוק ושנאו אותו לא נכנסו דבריו בלבם כלל. וזהו שאמר אל תפן אל מנחתם, כי אין להם חלק אתנו כלל, וכפירוש רש"י חלקם לא יקובל לפניך, כי לא חמור אחד מהם נשאתי, ר"ל כפירוש הנועם אלימלך (פר' קרח ד"ה ויאמרו) כי לא נשאתי חומר של אחד מהם, ולא הרעותי (לשון רעות והתחברות, נתחברתי) את אחד מהם: והיינו דכתיב להלן (יז, כג) ויצא "פרח", לרמז שקדושתם היתה על ידי אהרן שהוציא רפ"ח ניצוצות הקדושות. ויצץ ציץ, שכתוב עליו פתוחי חותם קודש לה' (שמות כח, לו). ויגמול "שקדים", אותיות "קדשים", ר"ל לרמז שהוא הגומל שקדים ר"ל קדשים, וכאמור:

או יאמר רב לכם כי כל העדה כולם קדושים [טז, ג-יא]. גם להבין למה אמר תואר קדושים דוקא. אבל הענין על פי מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, ולא לצורך עצמו על מנת לקבל פרס, כמבואר בחובת הלבבות שער יחוד המעשה (פ"ג) ליחד כל מעשיו ותנועותיו רק לעשות רצון קונו יתברך. וכבר אמרתי לפרש בפרשת פינחס (ד"ה וזהו) יפקוד ה' וגו' איש על העדה וגו' (להלן כז, טז-יז), הענין שבקש יפקוד ה' אלקי הרוחות וגו' שיודע רוחו של כל אחד ואחד ומחשבתו, איש שיהא כוונתו להיות איש על העדה, לצורך העדה למען להורותם הדרך ילכו בו והמעשה אשר יעשון, ולא תהיה עדת ה' כצאן (הכונה) אשר אין "להם" (לצאן לצרכם) רועה, כי אם הוא רועה לרעות את עצמו לצורך פרנסתו, לא כן הרועה ישראל צריך שלא תהיה כוונתו בשבילו קרדום לחתוך בו ולהתפרנס את עצמו, כי אם לצורך העדה למלאות רצונו יתברך בזה כאמור. וזהו שאמר רב לכם, פירש רש"י הרבה גדולה לקחתם לעצמיכם דייקא, ר"ל לצורככם להנאתכם ולטובתכם, ולא לצורך העדה להורות אותם הדרך, כי (בלעדיכם) כל העדה כלם קדושים וגו', ואין צריך להורותם, אם כן הכוונה רק לטובתכם, ומדוע תתנשאו וגו':

ועם זה יובן תואר קדושים, כי אמרו חז"ל (ברכות לה.) הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד, א) לה' הארץ. ולפי זה, כיון דכתיב (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה', ואם כן שנקרא קודש, אסור להנות מעצמו, וממילא אסור לעשות דבר לצורך הגוף, כי נהנה מהקדש, שמשתמש בנשמה קדושה לצורך הדיוט. ואיתא בזוהר ברעיא מהימנא פרשת צו דף כ"ט (ע"א) אינון דעבדין פקודין שלא על מנת לקבל פרס אינון בנוי דמלכא ומטרוניתא, ואינון כתרין ותגין על רישא דעבדין כו', ובגינייהו אתמר ודאשתמש בתגא חלף, ע"כ דבריו. ונראה לי דמפני כך נקרא ראש הדור נשיא, על שם שהוא מנושא להיות תגא על רישא דאחריני, כמו תג על האותיות ולמעלה מהם. וזהו שאמר רב לכם, הרבה גדולה לקחתם לעצמיכם דייקא, להנאתכם ועל מנת לקבל פרס, כי (הלא) כל העדה כולם קדושים וגו' בחינת קודש שלא להנות מעצמו כאמור, אם כן ומדוע תתנשאו (בחינת תג) על קהל ה', והבן: וזהו שנאמר וידבר אל קרח וגו' בוקר וידע ה' את אשר "לו", כלומר מי שהוא עושה להנאת עצמו, ואת הקדוש מי שהוא בחינת קדוש שלא להנות מעצמו והקריב אליו, (כי) ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אז נראה הדין עם מי, והבן. זאת עשו קחו לכם כו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, שאינו נהנה מעצמו, וכוונתו רצויה בלתי לה' לבדו. ואם אתם מטילין בו דופי לומר שכוונתו רק להנאתו לצורך עצמו, על כרחך כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.), אם כן רב "לכם" לצורך עצמיכם בני לוי, שכוונתכם רק ליטול גדולה לעצמיכם להנאתכם כאמור. והוסיף לומר שמעו נא וגו' המעט מכם כי הבדיל וגו' ובקשתם גם כהונה, הרי נראה בעליל שאתם רודפים אחר הכבוד, אבל ואהרן "מה" הוא (שהוא בחינת מה, ואינו רוצה התנשאות כלל) כי תלונו עליו. וזהו שנאמר להלן (יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה "לו", קאי על קרח, לומר שדבר ה' ביד משה שכוונתו של קרח לכבודו ולהנאתו כאמור, והבן:

או יאמר בוקר וידע ה' וגו', על פי מה שכתב בסדורו של שבת (ח"ב דרוש ד פ"א מאמר ג-ד) ובאר מים חיים פרשת לך (אות ב) לפרש ואיש את קדשיו לו יהיו (לעיל ה, י), ושורש דבריו על פי דברי החובת הלבבות (שער הבחינה פ"ג) שכל מה שהאדם עושה בעניני עולם הזה וצרכי גופו יהיה נדמה בעיניו כאלו נשכר בשדה אחר, כי עיקר האדם הוא הנשמה, והגוף הוא רק בשר אדם, ומה שעושה בעסקו בתורה ומצות זהו שלו ממש, עיי"ש באורך. ובזה מובן מה שנאמר להלן (יח, ו) לקחתי את אחיכם הלוים וגו' לכם מתנה נתונים לה' לעבד וגו', ופירש רש"י לכם, יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר לה', לשמור משמרת גזברין כו'. ולכאורה קשה אם כן לכם למה לי, אלא על כרחך אתי להורות דזה שהוא לעבד לשמור משמרת זהו לכם לעצמיכם לצורך עבודתכם של הנפש, והבן. וזה כוונת רש"י, אי כתיב לכם הוה אמינא לעבודה של הדיוט, לכך נאמר לה', להורות דמה שהוא לה' זהו לכם, אבל של הדיוט אינו לכם כי אם של אחרים, הוא הגוף:

והנה, קרח אמר רב לכם, ופירש רש"י הרבה גדולה לקחתם לעצמיכם, היינו להנאתכם כמו שכתבתי לעיל, כי הוא היה סובר דזה מקרי לכם, כמו שסוברים פשוטי העם. על זה אמר לו משה בוקר וידע ה' את אשר לו, כלומר את הדבר אשר הוא נחשב אל אהרן שלו אם צרכי עצמו או צרכי גבוה שזה דוקא נקרא שלו, ואין כוונתו להנאתו כי זה אינו שלו, כי אם מה שעושה לנהת רוח לפניו יתברך זהו יכלו, והבן: ועל דרך רמז יאמר בוקר וידע וגו'. כי בבוקר בקומו ממטתו אז יבחן האדם מה נדמה בעיניו לשלו, כי אם מיד יקבל עליו עול מלכות שמים באמת ויעסוק במצות ומעשים טובים אז המופת שזה שלו, ואם בקומו מיד יעסוק בצרכי גופו הרי המופת שזה נחשב שלו. וזה בוקר וידע ה' את אשר (נחשב) לו, אם צורכי נשמתו או צרכי גופו: וזאת תורת המסורה, וידע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז). על דרך שפירשו (בראשית לג, יז) ויבן לו (לעצמו) בית (בעולם הבא) ולמקנהו עשה סוכות, לקניני עולם הזה עשה סוכות, דירת עראי. וזה בוקר וידע ה' את אשר נחשב שלו, אם צרכי נשמתו או גופו, וידע בהם את אנשי סכות, היושבים בעולם הזה כמו דירת עראי, ותורתו קבע, והבן זה:

או יאמר רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וגו' [טז, ג-ה]. אומרו כולם, לכאורה הוא כפול ושפת יתר:

ואפשר על פי מה שפירש דודי הגאון הקדוש מו"ה אריה ליב זלה"ה מווישניצא (עה"פ מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, לא אמר דברו, אלא נדברו, ר"ל שכל אחד מדבר בלבו שהברו הוא ירא ה' יותר ממנו, והיינו נדברו יראי ה' זה בלב של זה, איש אל רעהו שרעהו ירא שמים, ויקשב ה' וישמע שהקב"ה אומר כדין וכדין, ויכתב וגו' ליראי ה' ולחושבי שמו, שחושבין שמו יתברך המורה על בחינת ענוה, כי אותיות הוי"ה במילואן עולה מספר כל אחד פחות מיתר האותיות שבכל האל"ף בי"ת כידוע (כלי יקר בראשית מא, א), ומזה למדו מדת ענוה ומחזיק את רעהו לצדיק יותר מעצמו, ע"כ דבריו. ובזה פירשתי (תפלת שהרית) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, היינו שישראל מהללים זה את זה וקרא זה אל זה ואמר קדוש, שכל אחד קורא לחברו קדוש, קדוש קדוש ה' צבאות, ר"ל ה' צבאות אומר שזה קדוש וזה קדוש, כי מלא כל הארץ כבודו, בין בזה ובין בזה, ועיין מה שכתבתי ריש פרשת קדושים (ד"ה והנראה). וזהו שאמר קרה כי כל העדה כולם קדושים, ר"ל שכל העדה בלבם שכולם קדושים, כי כל אחד ואחד אומר על רעהו קדוש הוא, והקב"ה אומר כדין וכדין, כי ובתוכם ה' המורה על ענוה, ומדוע תתנשאו:

ועל זה השיב לו משה בוקר וידע ה' את אשר לו, לשמו דייקא במדת ענוה, כי באמת האיש משה עניו מאוד וגו' (לעיל יב, ג), רק לעיני הרואים היה נראה כמתנשא לכל לראש, שכך אמרו חכמים (כתובות קג ע"ב) נהוג נשיאתך ברמה, ופירש הנועם מגדים (ריש פר' פינחס) ברמה דייקא, אבל בצנעה בתוך ביתך ובתוך לבבך תהיה עניו ושפל ברך ומכיר ערכך. וזהו שאמר המדרש (במ"ר יח, יז עה"פ תהלים נה, יג-טו) כי לא אויב יחרפני מדבר במשה, כי לא אויב, אלא קרח שהוא משלי יחרפני, ואשא. לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו, ר"ל מה שבלבי. והוא מה שאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי, ר"ל גדול ממני, אשר יחדיו נמתיק סוד, ר"ל בהיותנו יחדיו נמתיק סוד זה שאני מחזיק אותך שאתה כערכי ואלופי, אך בבית אלקים נהלך ברגש, להורות לעם ה' דרכי ה' להדריכם בדרך הישר, אבל בצנעה בשבתנו יחד גלינו סוד שבלב ושפל ערך של זה לזה, ואם כן למה אתה אומר ומדוע תתנשאו, הלא אתה יודע הכמוס וטמון בלבי:

וזהו שאמר המדרש (שם, יד), אח נפשע מקרית עוז (משלי יח, יט) זה קרח שפשע בתורה הקרויה עוז, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, כמו שאמרו (ביצה כה ע"ב) ישראל עזין שבאומות, ועם כל זה ה' יברך את עמו בשלום. כי צריך האדם שיהיה לו מדת עזות דקדושה, שהתורה נקרא עוז, כמו שאמרו (טור או"ח סי' א) הוי עז כנמר וגו' לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פ"ה מ"כ) ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים. וגם מדת בושה והכנעה לאשפלא גרמיה (זוהר פקודי רלג.). אבל קרח לקח מדת עוז לחלוק על משה ואהרן, ונפשע מבחינת עוז. דקדושה לעוז דקליפה. ומדינים כבריח ארמון, ולא ידע שבעלי דינו משה ואהרן היו קשים כבריח ארמון, שנאמר (שמות כו, כח) והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה, ר"ל מבריח בין שתי הקצוות, עזות ובושה, התנשאות והכנעה כאמור, והבן:

ובזה יש לומר טעם על שנתן ה' אות לאהרן על ידי מטה (להלן יז, יז-כד), כי מטה מורה על ממשלה וכבוד, וגם לרדות בו. וזה שם מטה, שמטה לכאן ולכאן, לטוב ולהפכו. וכן אדם צריך שיהא מטה את עצמו בענין המדות לשתי הקצוות לעבודתו יתברך, וכמו שכתב בעל העקידה ריש פרשת במדבר (שער עב) וז"ל על הפסוק (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך, ירצה, שתשום אותו יתברך לתכלית בכל מעשיך, ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל או אל האמצעי, כי אותו אשר יכוון אליו להשי"ת הוא הנכון, עי"ש. ומי שאוחז בזה המטה הוא אשר בו בחר ה'. וזה שאמר במטה אהרן (להלן יז, כג) ויגמל שקדים, שיש בהם מתוקים ומרים, רמז למדות הפכיות:

וזהו שאמר המדרש (במ"ר יח, כג) ואותו מטה היה ביד יהודה. כלומר שהיה מטה את עצמו לכאן ולכאן, והראיה ממעשה דתמר, שודאי היה כונתו לשמים שהרי יצא משם מלכות בית דוד. וכן בדוד כתיב (שמואל'א טז, יב) והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא, ואמרו חז"ל (מדרש שמואל יט) זה הוא בעולם הזה וזה הוא לעולם הבא, ופירש הבינה לעתים דרוש א' כי איתא במדרש (ב"ר סג, ח) שנתירא שמואל ואמר שזה שופך דמים כי הוא אדמוני, והשיבו השי"ת עם יפה עינים, שהורג מדעת סנהדרין עיני העדה. וזהו שאמר ה' כי זה הוא בעולם הזה, נוטה בטבע אל מדות גרועות שבעולם הזה, וזה הוא לעולם הבא, שאותן המדות לקחן לעבודת הבורא יתברך לנקום נקמת ה' צבאות, ע"כ דבריו. וכתיב ביה (שמואל'ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה, הרי שהיה דוד מטה עצמו לכאן ולכאן. ואותו מטה היה ביד משה, דכתיב ביה (שמות ב, יב) ויך את המצרי וגו', הרי שהיה בו מדה זו של רציחה, ועבד בו השי"ת לאבד שונאיו. ואותו מטה היה ביד כל מלך ומלך, שהיה מטה את עצמו ומדותיו לכאן ולכאן. ואותו מטה עתיד להיות ביד מלך המשיח שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך, ר"ל מה שאתה מטה עזך מדת עוז לכאן ולכאן, ישלח ה' מציון. רדה, לשון ממשלה, בקרב אויביך. ורדה לשון ירידה ושפלות בקרב ביתך, כי כל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו (עירובין יג ע"ב). ועיין פירוש רש"י על הפסוק (בראשית א, כו) וירדו בדגת הים: והוא הלשון הנאמר במעשה דתמר (שם לח, א) ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו', שפירושו לשון ירידה מגדולתו כפירוש רש"י, ולשון רדוי וממשלה, שמאז נצמח מלכותו וממשלתו, כדאיתא במדרש שם (ב"ר פה, ט) ומטך אשר בידך (שם, יח) זה מלך המשיח כמה דאת אמר מטה עזך ישלח ה' מציון, במהרה בימינו אמן: כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וגו' [טז, ג-ה]. כי כתיב (זכריה ב, יד) רני ושמחי וגו' כי הנני בא ושכנתי בתוכך, ולכאורה הלא גם בגלותנו מארצנו אמרו (מגילה כט.) כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. אבל הענין, כי יש אור מקיף ואור פנימי, ועתה שכינתו עלינו בבחינת אור מקיף ומגן, מה שאין כן לעתיד הנני בא ושכנתי "בתוכך", אור פנימי מלבד המקיף, כדכתיב (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני "בתוככם", וכתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם" (אלשיך שם):

וזהו שאמר כי כל העדה כולם קדושים ו"בתוכם" (דייקא) ה' ומדוע תתנשאו וגו'. וידבר וגו' בוקר וידע ה' את אשר לו וגו' ואת אשר יבחר בו, בתוכו ופנימיותו, יקריב אליו, לשכון בתוכו. וזהו שאמרה המסורה, וידע "בהם" את אנשי סוכות (שופטים ח, טז), אור מקיף:

עוד יתבאר כי כל העדה כולם קדושים "ובתוכם" ה' וגו' בקר וידע ה' את אשר לו וגו' ואת הקדוש וגו' ואת אשר יבחר [טז, ג-ה]. הוא כפל לשון. והנראה לי בהקדם להבין המדרש (הובא בישמח משה ר"פ קרח) מה ראה קרח לחלוק, פרה אדומה ראה. והוא פלאי:

והנראה לי בזה קרוב לשמוע, כי איתא במדרש (במ"ר יח, ח) הביאו רש"י (טז, ז) עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל כו'. ולכאורה יפלא איך אמר ומדוע תתנשאו, דלמא הם בעצמותם הם ראוים להאי איצטלא מבלעדי היוצא מהם. אך מצינו במדרש רבה פרשת צו (ויק"ר ז, א), כתיב (ויקרא א, ח) וערכו בני אהרן, אמר משה לקב"ה לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנן (תמיד כט.) כל העצים כשרים לעצי מערכה חוץ מעצי זית, ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו, אמר לו חייך בשבילך אני מקרבו ואני עושה אותו עיקר, שנאמר (שם ו, ב) צו את אהרן ואת בניו וגו'. הרי שגם אהרן נבחר רק מכח בניו. אלא דלכאורה מצינו סתירה לזה ממה דאיתא במדרש (שם י, ג) אמר אהרן מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, אמר לו הקב"ה חייך לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם, שנאמר (שם כא, יב) ומן המקדש לא יצא, ועיין מה שכתבתי למעלה פרשת שמיני (ד"ה או יאמר), הרי שאדרבה משום זה נבחר להיות כהן, וכמו שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, פר' שמיני ד"ה עוד ביאור) לפרש למה אתה בוש לכך נבחרת (רש"י ויקרא ט, ז). אמנם לעומת זה מצינו במדרש (פדר"כ ד, מא.) הובא ברש"י פרשת חקת (להלן יט, כב), ונתתם אותה אל אלעזר (שם, ג), לפי שאהרן עשה את העגל לא ניתנה לו עבודה זו, שאין קטיגור נעשה סניגור. הרי מזה מוכח שאהרן נבחר רק בשביל בניו. ומזה מצא קרח את לבבו לעורר על הכהונה של אהרן, כי גם הוא כמוהו שלשלת גדולה יוצאת ממנו. וזהו שאמר המדרש מה ראה קרח לחלוק פרה . אדומה ראה:

וזהו שאמר כי כל העדה וגו' ובתוכם ה', על ידי מה שבתוכם (היוצא מחלציהם הם צאצאיהם) ה'. ומדוע תתנשאו, פירש רש"י אם לקחת מלכות (שאתה כדאי) לא היה לך ליטול לאחיך הכהונה, כי גם אני כמוהו. וזהו שאמר משה בוקר וידע ה' את אשר לו, שהכהונה לו שלו מצד עצמותו. ואת הקדוש והקריב (כבר) אליו ואת אשר יבחר "בו", מה שבתוכו ועתיד לצאת, כשמואל, יקריב אליו, ולא אותך בשבילו, והבן: או יאמר כי כל העדה וגו' ובתוכם ה' [טז, ג-יא]. דהנה איתא בגמרא (נדרים לט ע"ב), שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג, יא), מלמד שעלו לזבול אמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא. וצריך ביאור:

והנראה לי על פי מאמרם ז"ל (בבא בתרא טז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו כל חולה הרואה אותה נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה. וכבר רבים קמים עליו, וגם אני אענה חלקי ואומר על פי מה שחקר הרלב"ג (בראשית א, טז) על הפסוק (בראשית א, יד-טו) יהי מאורות וגו' להאיר על הארץ, איך יתכן שאלו המאורות הנכבדות המציאם השי"ת בעבור הנמצאות השפלות. ותירץ כי באמת נמצאו בעבור עצמותם (וכבר אמרו (סנהדרין צא ע"ב) למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי לתת שלום לקונה), ולאשר דרך הנכבד להשפיע מטובו להפחות ממנו, לזה המציא להם השי"ת ניצוצים מאירים להאיר להארץ, ע"כ דבריו:

ואני מוסיף ואומר עוד כוונה מיוחדת בזה, כי ממנו נקח לעבודת ה' לקיים מקרא שכתוב (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלהיך, ואפילו בדברים שדרכן לעשות בפרהסיא צריך להסתיר מעשיו מבני אדם, כדאיתא בסוכה פרק לולב וערבה (מט ע"ב), דהיינו להלביש הדבר באופן שלא יבינו כוונתו האמתית לשם ה', כענין שמצינו במאורי אור אשר ברקיע השמים, שנראה שהולכים בשביל להאיר, ובאמת הולכים לתומם למערב להשתחוות ליוצרם וקונם. כל שכן בן אדם מלא מחשבות ותחבולות ומרמות, שצריך להסתיר פנימיות מחשבתו הזכה לבל יראה החוצה, כי אם שפכי כמים לבך נוכח פני קונך ויוצרך. וזהו שאמר הכתוב (מלאכי ג, ח) וזרחה לכם יראי שמי שמש (שמה שהשמש זורח ומאיר לכם) צדקה ומרפא (לנפש) בכנפיה, בסתריה, שמסתרת דרכה והלוכה בקודש (על דרך שפירש הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א פמ"ג) כנף לשון סתר). וזהו שאמרו מרגליות טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, כל חולה (נפש) הרואה אותה נתרפא, שהוא היה מלמד לאדם דעה והשכל להסתיר מעשיו באופן שיהיה כוונתו רצויה לשמים בלי שום התפארות. וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה, כי ממנה נקח ראיה על זה להיות הצנע לכת:

ובזה פירשתי בזמירות של (יום) שבת (המתחיל 'ברוך אל עליון') ואשרי כל חוכה כו', כי אמרו חז"ל (פסחים נ ע"ב) כתיב (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, וכתיב (שם נז, יא) עד שמים חסדך, כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה. נמצא בעושים לשמה, והיינו מי שמסתיר מעשיו מבני אדם דוגמת השמש על כרחך מחשבתו זכה בלתי לשמו יתברך, אז השכר כפול. וזהו שאומרים ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל, מאת כל סוכה שוכן בערפל, נחלה לו יזכה "בהר ובשפל", היינו בעולם העליון ובעולם הזה, נחלה ומנוחה (כל זה באופן שמעשיו) כשמש לו זרחה, והבן: והנה, משה רבינו ע"ה היה עניו מאוד, והסתיר מעשיו מבני אדם עד שנאמר (שמות לג, ח) והביטו אחרי משה, ואמרו חז"ל (עי' סנהדרין קי.) מלמד שכל אחד קינא כו' (ועיין מה שכתב מוזלה"ה (ישמח משה, פר' קרח ד"ה המעט) על הפסוק (טז, יד) העיני האנשים ההם תנקר). וכמו כן עשה אהרן, שהסתיר מעשיו, אבל תוכו ופנימיותו קדוש וטהור דבוק בה' אשר לא היה כמוהו. וכיון שלא נראה מעשיהם מבחוץ, על כן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם (בפנימיותם) ה' ומדוע תתנשאו וגו'. וישמע משה ויפול על פניו, ממה שנראה על פניו חוצה דייקא, וידבר וגו' בקר וידע ה' את אשר לו, דומה לו, כמו שהוא יתברך איננו ידוע ולא מושג לזולתו. ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר "בו" (בפנימיותו דייקא) יקריב אליו, ולא בשביל היוצא החוצה, כי אם ותוכן לבות ה' (משלי כא. ב). וזהו שאמרו שמש ירח עמד זבולה שעלו לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם, שכדין עושה במה שמסתיר מעשיו וכוונתו לבל יראו החוצה, אז נצא להאיר ללמד לבני אדם עשות כמעשנו, ואם לאו לא נצא, והבן:

ואפשר שלזה מרמז המסורה לא תוציא מן הבית (פנימיות הלב) מן הבשר חוצה (שמות יב, מ), כי אם צעקו חוצה (ישעיה לג, ז), אז מגרעות נתן לבית (לפנימיות הלב) סביב חוצה (מלכים-א ו, ו), מכח המסבבים ועומדים חוצה, כי נתמלא נכלים וערמומיות. יהי ה' עמנו לטהר לבנו לעבדו באמת אמן:

ולפי פירוש זה יאמר ומדוע תתנשאו על משה ואהרן, כדכתיב ברישא דקרא ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם וגו'. אמנם רש"י פירש, אם לקחת אתה המלכות לא היה לך לברר לאחיך הכהונה, וכן נראה להדיא ממה שנאמר להלן (טז, י) ובקשתם גם כהונה, וכבר עמדו המפורשים מדוע לא שמו לבם לחלוק על משה:

וכדי לתרץ זה נאמר באופן אחר מהנאמר למעלה, ובזה נבין פירוש רש"י לעיל (טז, א) לקח את עצמו כו' להיות נחלק "מתוך" העדה, וכמו כן קשה אקרא גופיה דכתיב למעלה פרשת תצוה (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' מתוך בני ישראל, מן בני ישראל היה לו לומר, ומה זה מתוך. גם להבין הא דאיתא במדרש שם (ש"ר לז, ג) אהך קרא, זהו שאמר הכתוב (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך:

והנראה לי בזה, דאיתא במדרש (שם, ד) כשאמר לו הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע למשה, אמר לו תורה שלי היתה ונתתיה לך. והוא משולל הבנה. תו קשה למה הרע למשה עתה ולא מאז כאשר אמר לו ה' (שם ד, יד) הלא אהרן אחיך הלוי, מעתה יהיה כהן כמו שאמרו חז"ל (שם ג, יז), ואז שמח בגדולתו. ופירש החן טוב שם (פר' תצוה ד"ה או יאמר) שעלה בלבו של משה שנדחה אהרן ממחיצתו יען עשה את העגל, וממילא תחזור הכהונה למקומה אליו. ועוד אחת היתה בלבו כי ראוי לו יותר, יען הוא פרוש מהאשה וקדוש הוא לאלהיו, לכן הרע לו בשביל כבודו יתברך. ואמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך, ולא בשמים היא, כלומר לא נתתיה למלאכים כי אם לך ליתנה לישראל, מטעם כלום יצר הרע יש בכם כלום גזל ועריות יש בכם כו' (זוהר שמות ג.), שאין חידוש שיהיו המלאכים קדושים כו', מאותו טעם עצמו נבחר אהרן לעמוד לשרת בכהונה יותר ממשה, להורות אם שיש לו אשה יקדש עצמו לכהן לה'. וכן היה הדבר במעשה העגל, אדרבה לכך נבחר למען להורות חטאים בדרך להודיע שתשובתם מתקבלת, שהרי אהרן נבחר להקריב לפני ה', ע"כ דבריו:

ואני אוסיף תבלין, כי בכל שני דברים רחוקים יש דבר תוכני וכח אמצעי המחבר אותן, כמו בשר "גיד" ועצם, נפש "רוח" ונשמה, הגיד והרוח הם האמצעים המחברים. וכמו כן מי שחטא הנה הוא רחוק מקדושתו יתברך מרחק רב, וצריך כח אמצעי לחברו ולקרבו אל המלאכה מלאכת הקודש. והנה אדוננו משה היה פרוש ומובדל וגבוה מכל העם, ועליו נאמר (להלן כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואמרו חז"ל (ויק"ר א, א) מלאך זה משה, וקבלתי פירושו ממוזלה"ה (ישמח משה פר' בראשית, עה"פ ויצו ה', ד"ה ופי') דלכאורה יפלא הלא גדולים צדיקים יותר ממלאכים (סנהדרין צג.), אמנם היינו מצד הנשמה, אבל משה היה גופו בחינת מלאך, והראיה, כי ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד, כח), ואמרו ז"ל (ב"ר מח, יד) וכי אפשר לו לאדם בלא אכילה ושתיה, אלא אזלת לקרתא הלוך בנימוסיה. והוא תמוה, האיך אפשר לילך בנימוסיה לחיות בלא אכילה ושתיה. ופירש בעי[ו]ן יעקב ועין יעקב, בבא מציעא סי' מד ד"ה לעולם) דהכי קאמר, וכי אפשר לו לאדם בלא אכילה ושתיה, אלא על כרחך משה היה הגוף בחינת מלאך ולא איש, אם כן אמאי רק ארבעים יום לא אכל ואחר כך אכל, על זה תירץ דגם כאן לא היה צריך לאכול ולשתות אלא משום אזלת לקרתא הלוך כו', כדמצינו (בראשית יח, ח) במלאכים שאכלו אצל אברהם אבינו, ע"כ דבריו ז"ל. ומטעם זה עצמו היה פרוש מהאשה. ועל זה רמז הכתוב ואמר (פרשת תשא (שמות לג, ז)ן ומשה יקח את האהל (הוא הגוף, אוהל עראי של הנשמה בעולם הזה) ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה. וזהו שאמר משה (דברים לב, א) האזינו השמים, ואמרו חז"ל (ספרי האזינו שו) מפני שהיה קרוב לשמים. ובהיות כן איך יוכלו בני אדם אשר בעפר יסודם מלאי עונות וחטאים להתקרב על ידי משה, הלא הם רחוקים ממנו כגבוה שמים מעל הארץ, בל יוכלו לגשת אליו. ולזה הקב"ה המרחם על בריותיו צוה שיהיה אהרן הכהן המכפר, אם אמנם שגם הוא קדוש לאלקיו, עם כל זה אכל ושתה והיה לו אשה, אם כי בודאי בכל זה היו לבו לשמים, עם כל זה היה לו התחברות עם בני אדם, והיה סולם מוצב ארצה מצד גופו, וראשו מגיע השמימה מצד נשמתו, והוא היה כח אמצעי ותוכני לחבר את בני ישראל לאביהם שבשמים, על דרך משל אחד עומד למעלה על הסולם ואחד למטה, ואחד באמצע להוליך ולהביא מזה אל זה, כמו כן היה אהרן:

וזהו שאמר לו הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' מתוך בני ישראל, כלומר מחמת שהוא תוך בני ישראל, ביני ובינם (ועל דרך זה נאמר בלוים בפרשת בהעלתך קח את הלוים מתוך בני ישראל (לעיל ח, ו), והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל (שם, יד), להיות הלוים בחינת תוך ואמצעי בין הכהנים ובין הישראלים): ועל זה אמר המדרש זהו שאמר הכתוב אשרי תבחר ותקרב זה אהרן, כי ענין בחירה יתכן לומר אם יש שני ענינים שהם מסוג אחד אלא שאחד טוב ומשובח מחברו, יאמר שבוחר בהטוב, אבל על שני דברים שאינם מסוג אחד לא שייך לומר שבוחר בזה יותר מבזה. וכן הדבר הזה, כי משה רבינו לא היה בסוג אחד עם שאר בני אדם, כי הגוף היה מלאך ולא יתכן עליו הבחירה, אבל אהרן שהיה מצד גופו בסוג אחד עם שאר בני אדם, רק מכח שלבו לשמים קרב אותו השי"ת, על זה שייך לשון בחירה, ולכן נקרא הוא תוך בני ישראל, וזהו שאמר המדרש על אהרן אשרי "תבחר" ותקרב וגו': וזהו שכתב רש"י ויקח קרח לקח עצמו כו' להיות נחלק "מתוך" העדה לעורר על הכהונה דייקא. אבל על משה לא מלאו לבם לחלוק עליו, כי ידעו שאינו בגדר אחד עם שאר בני אדם, כי אם תוארו כמלאך ה', ולו יאתה המלוכה להיות מלך על ישראל. רק על אהרן שהיה כשאר בני אדם רק תוכו ולבו לשמים, על זה מצאו מקום לחלוק. ויאמרו אליהם רב "לכם", כלומר הרבה אתם עוסקים בצורכי עצמיכם באכילה ושתיה וכדומה הנקרא לכם, כהא דאיתא בפרק ב' דביצה (טו ע"ב) לענין יום טוב חציו לה' וחציו לכם אכילה ושתיה. ואי משום שהלב והתוך לשמו, הלא כמו כן כי כל העדה כולם קדושים "ובתוכם" ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה', ופירש רש"י אם לקחת לך מלכות, כי לך יאתה מטעם האמור, לא היה לך ליטול הכהונה לאהרן, כי כמונו כמוהו. ואם כי אמרו בלשון רבים רב לכם ומדוע תתנשאו, עיקר הקפידא היה על אהרן לפירוש רש"י. וידבר אל קרח וגו' בקר וידע ה' את אשר לו (לעצמו) ואת הקדוש והקריב אליו (כלומר שהוא חציו לו וחציו לה'), ואת אשר יבחר בו (בתוכו ופנימיותו) יקריב אליו, הוא אהרן שעליו נאמר אשרי תבחר ותקרב, על כן זאת עשו וגו', והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, ואז יתברר הדבר, רב "לכם" בני לוי וגו', לכם לבד, ולא לה', כי הלא אתה וכל עדתך הנועדים על ה': ועל פי האמור יתבאר מה שנאמר להלן (יז, י-יב) הרמו מתוך העדה, דיש לדקדק על אומרו הרמו, ולא אמר הבדלו כמו למעלה (טז, כא). ב', מן העדה הוה ליה למימר, מאי "מתוך". ג', ויאמר משה אל אהרן קח וגו', למה לא עשה כן בעצמו, הלא מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא.). ד', ושים קטרת, למה קטרת דוקא (אם כי מבואר בזוהר (וירא ק ע"ב) מעלת הקטרת לזה, גם על פי פשוט יש להבין הענין). ה', וירץ אל "תוך" הקהל, תוך למה לי. ולמה שכתבתי מבואר היטב, כי אמר ה' הרמו והנשאו למעלה גבוה הרבה מבחינת "תוך" העדה, ולא יהיה כח אמצעי המחבר, ואכלה וגו'. והנה משה הבין כי רצון השי"ת בהודיע זאת למען לבקש מלפניו להפר כעסו, וכמו שיבואר להלן בדברינו, אמנם הוא עצמו באמת לא היה ה"תוך" כי הוא גבוה מעל גבוה מעל בני אדם החטאים בנפשותם, כי הוא לא טעם טעם חטא מעולם, על כן ויאמר משה אל אהרן (שהוא בחינת "תוך") קח וגו' ושים קטרת, המקשר רע בטוב (והוא חלבנה, שאין ריח רע יותר בסמי הקטרת), להיות פועל דמיוני לקשר רע בטוב (ולהעלות מכולם ריח טוב). ויקח אהרן וגו' וירץ אל "תוך" הקהל וגו', כלומר להיותו תוך הקהל, ויתן את הקטרת ויכפר על העם:

החטאים האלה בנפשותם [יז, ג] החוטאים הוה ליה למימר. אבל אמר החטאים, לומר כי נשרשו ונתעצמו כל כך עם החטא עד שהן עצמן נקראים חטאים, כמו שכתב הרמב"ן פרשת תולדות על הפסוק (בראשית כה, כח) כי ציד בפיו, כי עשו ציד בפי אביו, יכונה האיש במעשהו לתדירותו, וכמוהו (ירמיה ט, ה) שבתך בתוך מרמה, וכן (תהלים קט, ד) ואני תפלה, עכ"ל. ועל דרך זה נאמר (שם קז, מב) וכל עולה קפצה פיה, ופירשו כי העושה עול יכונה בשם עולה:

ובזה פירשתי מאמר דוד המלך ע"ה (שם לו, ב-ו) נאום פשע לרשע וגו' כי החליק (היצר הרע) אליו בעיניו למצא (בעיניו של הרשע) עונו לשנא, שיאמר לו כי כל כך נתעצם בחטא עד שהוא נקרא און ומרמה, וזה דברי פיו (שהוא עצמו) און ומרמה חדל להשכיל להיטיב, שאי אפשר לו לשוב ולא יתקבל תפלתו ותשובתו. אבל האמת ה' בהשמים חסדך וגו', ואין דבר שעומד בפני תשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א), מכח רחמיו וחסדיו ית"ש. וזהו שאמר הנביא (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, שחושב מחשבות שהוא עצמו איש און לרוב תדירותו, וישוב אל ה' וירחמהו וגו':

וידבר ה' אל משה לאמר [יז, ט-יא]. משולל הבנה, כי איננו לאמר לזולתו. ב', ויאמר משה אל אהרן, למה לא הלך בעצמו. ג', ושים קטרת, למה קטרת דוקא. ד', כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, היה די לומר כי החל הנגף, יצא "הקצף" למה לי: והנראה לי, כי ידוע דבור הוא לשון קשה (מכות יא.), רומז למדת הדין. אמירה הוא לשון רכה (ש"ר מב, ב), רומז לרחמים. רמז לדבר, אמ"ר ראשי תיבות א'שא מ'יא ר'וחא, הנאמר בכוונת שופר. והיינו דכתיב (לעיל ו, כג) דבר אל אהרן וגו' כה תברכו את בני ישראל "אמור" להם, לישראל, שינהג הקב"ה בבחינת אמר דייקא: עוד זאת ידוע מה שכתב האלשי"ך (בראשיתו, ט ד"ה עוד אפשר בפסוקים) כי מדרך אב הרחמן כי יחרה אפו על בנו ועוד לא הוציא כעסו בשפתיו לבו בוער כאש, אך אם מפליג בדבריו ואומר כלה גרש אגרש, בזה שככה חמתו כאלו כבר עשהו. וזה שאמר (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר "דבר" לעשות לעמו, וזהו שנאמר (בראשית ו, ו-ח) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב (בעוד היה הדבר) אל לבו, "ויאמר" ה' אמחה וגו', ועל ידי זה ונח מצא חן וגו', ונשאר נח ותולדותיו, עד כאן דבריו ז"ל:

וזהו שנאמר "וידבר" ה' (דבור קשה) אל משה (למען) "לאמר", לשכך הכעס ויתנהג בבחינת אמירה רכה, על כן ויאמר משה אל אהרן (כי אל אהרן נאמר כה תברכו וגו' "אמור" להם, לישראל) קח את המחתה וגו' ושים קטרת הרומז להתקשרות המדות, כמו קטרת שהוא מעורב ממיני סממנים טובים והפוכם, והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, "וכפר" אותיות כ"ו פ"ר, להמתיק הפ"ר דינים בשם הוי"ה ב"ה העולה כ"ו, כי יצא הקצף מלפני ה' (מפיו יתברך, ולא בלבו, ובזה עצמו) החל (נתבטל) הנגף (כמו שפירש התרגום (להלן ל' ג) על לא יחל דברו, לא יבטל), ויועיל הקטרת: ויעמד בין וגו' [יז, יג] כי הנה אמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב) אין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) ויעמד פינחס ויפלל. ואמרתי (פר' חיי ד"ה והנה) הטעם, כי התפלה עומדת לעד ולדורות להושע על ידה, כמבואר בזוהר תולדות (קלז.) וז"ל, בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בצלותהון דצדיקייא בשעתא דבעאן קמיה על מה דאצטריכו, מאי טעמא, בגין דיתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא, עכ"ל. והרי זה כאלו המתפלל עודנו עומד בתפלה. וזהו שנאמר ויעמד בין וגו', על כן "ותעצר" המגפה, לשון המורה לעתיד, והבן:

וקח מאתם מטה מטה [יז, יז]. במדרש פרשת ויצא (ב"ר עא, ה), ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' וגו' (בראשית כט, לה), הדא הוא דכתיב וקח מאתם מטה מטה. והוא פלאי. עוד במדרש פרשה זו ברב בישר, שאמר (לעיל טז, ז) רב לכם בני לוי, ברב בשרוהו (דברים ג, כו) רב לך אל תוסף דבר וגו'. וגם זה פלאי: והנראה לי בזה על פי מה שכתב האור החיים על הפסוק (לעיל טז, כח) בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי, למה כפל כי לא מלבי, להודיע לבל יהיה צד חשד כי מחמת שהיה משה חושק בלבו לזה על כן נתן לו ה' תאות לבו והסכים עמו, על כן אמר כי ה' שלחני, וגם כי לא מלבי היה, ע"כ דבריו. ויש להבין איך נתן מופת על זה שלא חשק בלבו, אם כי נראה בעליל שה' שלחו על ידי המופת שנתן, אכתי יש לומר שחשק זה בלבו. ונראה לי על פי מה שאמרו חז"ל (עירובין יג ע"ב) כל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו, ועל דרך זה פירשו המפורשים כשרציתי (הוא בשביל) שלא רצית, עכשיו שאתה רוצה לכך אין אני רוצה (ברכות ז.), ע"כ. וזהו שאמר בזאת עצמו תדעון, הואיל שה' שלחני, זהו מופת כי לא מלבי, כי אם הייתי רוצה וחושק ומתאוה לזה כי נחשבתי בעיני כדאי לזה, לא היה ה' שלחני, כי המגביה את עצמו הקב"ה כו':

וזהו שאמר משה (לעיל טז, ז-י) רב לכם בני לוי וגו' המעט מכם כי הבדיל וגו', כי הלא ובקשתם גם כהונה יותר ממה שנתן לכם, אם כן בדין שהקב"ה משפילו, ואם כן זה חמעט גם כן רב לכם בני לוי, יותר מהראוי לכם, והבן. וזה עצמו אמר ה' למשה (דברים ג, כו) רב לך אל תוסף דבר אלי עוד וגו', כי לכאורה תיבת "עוד" שפת יתר. ולדרכנו ניחא, שאמר לו גם זה שנתתי לך רב לך יותר מהראוי, כי הלא מהראוי אל תוסף דבר אלי עוד (כלומר לבקש עוד יותר) בדבר הזה ממה שנתתי לך עד עתה, כי אם תבקש עוד יותר מהיום והלאה אם כן גם מה שנתתי לך רב לך. וזהו שאמר המדרש ברב בישר ברב בשרוהו, והבינהו:

והנה, כבר פירשתי (פר' ויצא ד"ה ותהר) מאמרה של לאה (בראשית כט, לה) הפעם אודה את ה', על פי מה שכתב בחובת הלבבות שער עבודת האלהים (ספ"ו) אמרה הנפש אם חפצי ורצוני לשלם מה שאני חייבת עליהם, מיד קודמת למחשבתי בהשלימו תוחלת טובה עתידה ממנו. וכן בהודתי להשי"ת, כשאהודנו אודנו במלותי על גודל טובו עלי, ומחשבתי וכוונתי בהודאה לבקש על התמדת הטובה ולהוסיף עליה, כי לא כוונת הנואש מתוספות הטובה כו'. ואמר השכל שזה הוא מפני שלש מדות. א', רוב אהבתך את נפשך וכו'. ב', מפני שאינך מבין חסד הבורא עליך מבלעדי בקשתך כו'. ג', שאינך מכרת את עצמך, ואת רואה אותך ראוי לגדולה שבכל הטובות, וכל אשר תגיעי מהם, על דבר מחשבתך עולה למה שלמעלה ממנו כו', עי"ש. וזה שאמר ותהר עוד ותלד בן, וראתה שכבר נטלה חלקה ויותר מחלקה, כפירוש רש"י, ותאמר הפעם כלומר על "הפעם" הזה אודה את ה' וגו', לא בשביל תוחלת טובה העתידה, כי ותעמוד (במחשבתה) מלדת עוד, ולא עלתה על לבה לבקש זה, כי אם נתנה הודאה על לשעבר: וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב (יז, יז-כ) וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם, לבקש גדולות ונפלאות יתר על חלקם, כי אם שיהיה כל איש שמח בחלקו ויודה לה' חסדו על מה שנתן לו טובה. ולא יהיה כקרח וכעדתו לבקש יותר, והבן: ומטה אהרן וגו' [יז, כא]. במדרש (במ"ר יח, כג) יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח) ומטך אשר בידך. ויש אומרים הוא המטה שהיה ביד משה כו', ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח, שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עזך וגו' רדה בקרב אויביך:

יתבאר בהקדם לפרש השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי (יז, כה), כי מה שכתבה התורה מעשה דקרח הוא למען דעת מיד ולדורות שמי שחולק על תורת משה או מעורר על הכהונה סופו שיאבד מתוך הקהל, כמו שפירשו קדמונינו (תהלים קיא, ב) גדולים מעשי ה' (הנאמרים בתורה, להיותם) דרושים לכל חפציהם, כלומר לעת הצורך יהיו נזכרים ונעשים בכל דור ודור להרוס ולאבד הקמים מול תורתנו הקדושה (כמו שנשמע עכשיו בעוה"ר מכת אנשים הרשעים המבקשים להרוס יסודי הדת, תופר עצתם ומחשבתם מהרה יאבדו). וזהו שנאמר השב את מטה אהרן, הוא המטה הרודה מול הקמים נגדו, לפני העדות, היא התורה שהוא נצחי, למען היות המטה למשמרת (להיות) לאות (ולמופת תמיד) לבני מרי, כלומר לנקום מהם תמיד נקמת ה' ונקמת עמו ותורתו להשמידם ולאבדם מהעולם, כדבר האמור בשירי דוד המלך ע"ה (שם קב, כו-כז) לפנים הארץ יסדת וגו' המה יאבדו ואתה "תעמד", שורש עמידה הוא קיום נצחי, כמבואר במורה פרק י"ג חלק א':

ובזה נראה לי לפרש מאמר דוד המלך ע"ה (שם כג, ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני, וגם אומרו "המה" לכאורה שפת יתר. אבל ביאור הדבר, כמו שהוא יתברך קיים נצחי, כדכתיב ואתה תעמוד, כמו כן התורה וישראל נצחיים, כדכתיב (ישעיה סו, כב) כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם. וכבר ביאר מוזלה"ה בספר ישמח משה דזהו הטעם דכתיב (בראשית מו, כו) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ולא היו אלא ס"ט, רק הוא יתברך השלים את המנין (פרקי דר"א לט), שבזה נתן להם כח נצחי לבל יאבדו בגלות, להורות כאלו ישראל הם הכל והוא יתברך חלק בתוכם, ומה שיש בחלק כח נצחי יש בהכל, עיי"ש בפרשת שמות (ד"ה עוד י"ל ואלה) ופרשת בלק (ד"ה כי מראש). וזהו שנאמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה (נצחי) עמדי (אם כן אני גם כן נצחי ועומד) שבטך ומשענתך "המה" (ירמוז על "המה" יאבדו ואתה תעמוד, זה) ינחמוני, כלומר על ידי שבטך המה יאבדו, ומשענתך שבידינו היינו ואתה תעמוד נצחי, וכח זה נתת עמדי. ורמז לכל זה, כי מבואר בכתבי האריז"ל כי צד הסטרא אחרא יונק רק מרגל התי"ו שנתעקם, ובזה פירש מוזלה"ה (שם) בפרשת ויצא (סוף הפרשה ד"ה ואני) שאמר יעקב ללבן (בראשית ל, ל) ויברך ה' אותך לרגלי, עיי"ש. ולזה ראשי תיבות של תי"ו, י'אבדו ו'אתה ת'עמד:

נמצא, כח משענתו יתברך שבידינו שהוא מטה שאנחנו נשענים עליו, הוא "אתה" תעמוד נצחי, ואנחנו הדבקים בו יתברך קיום נצחי. והיינו דכתיב (תהלים קי, ד) אתה כהן לעולם, פירש רש"י יש במשמע כהונה ממש ושררות, כמו (שמואל-ב ח, יח) ובני דוד כהנים, [ע"כ], היינו ענין כהונה הוא לעולם וכמו כן ענין מלכות בית דוד הוא לעולם, שהוא נותן להם כח "אתה" שהוא נצחי. והיינו דכתיב ביהודה (בראשית מט, ח) יהודה "אתה", דלכאורה שפת יתר האי אתה, אלא בא לומר יהודה אתקשר בבחינת "אתה" תעמוד נצחי, על כן יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך, המה יאבדו. ועל דרך זה פירש הסבא (זוהר ח"ב) פרשת משפטים דף ק"ד (ע"א) לדרכו בקודש הקדשים, לכולהו בנוי לא אמר יעקב אתה, אלא ליהודה, לאתר דאצטריך, [דא איהו אתה], שמא דא (אתה), ודאי יודוך אחיך, עי"ש ותבין:

תוכן העניינים

ייטב לב במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה