ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת פינחס
וידבר ה' אל משה לאמר]כה, י-יב]. הקשו המפורשים, הא איננו לאמר לזולת. ואם בא לומר לישראל, הרי הוא אומר אהר כך לכן אמור כו':
ונראה לי על דרך דכתיב למעלה (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו', דקשה, אמור ואמרת למה. אבל ביאור הענין איתא במפורשים, לבל יתגאו הכהנים לומר כי זכו למצוה זו מפאת עצמם, ותועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה), על כן אמר אל הכהנים בני אהרן, כלומר שזכו לזה להיותם בני אהרן, וכדאיתא במדרש (ויק"ר כו, ו) מיראה שנתיירא אהרן זכה וניתנה לו פרשה זו (וכן הוא בזוהר (אמור פח.)), אחר כך ואמרת אליהם לנפש לא יטמא כו'. כמו כן לבל יתגאה פינחס בשמוע את דבר ה' מספר בשבחו ונותן לו שכרו, על כן וידבר ה' אל משה לאמר (תחלה) פינחס (להיותו) בן אלעזר בן אהרן הכהן (בזכותם זכה לעובדא דא) השיב את חמתי, ואחר כך לכן אמור הנני נותן לו כו':
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן [כה, יא-יב]. פירש רש"י, לפי שהיו כו' לפיכך בא הכתוב ויחסו כו'. נראה הטעם לפי מה שראיתי שנוהגים הצדיקים לספר יחוסיהן קודם שעושים התקשרות תנאים, אומר אני שמכאן יש סמך לזה, לפי מה שכתוב בזוהר (פינחס) דף ר"כ (ע"א) פינחס באת י' זעירא, בגין דקני פינחס על ברית אתוסף ביה יו"ד זעירא רזא דברית, אמר קודשא בריך הוא ברית דא ממשה הוי, וכלה דיליה הוי, למיהב ליה לאחרא בלא דעתא ורעותא דמשה לאו יאות הוא, שארי קודשא בריך הוא ואמר למשה פינחס בן אלעזר וגו', אמר ליה משה מהו, אמר ליה אנת הוא דמסרת נפשך על ישראל [דלא ישתצון מן עלמא בכמה זמנין], אוף איהו השיב את חמתי מעל בני ישראל, אמר ליה משה מה אנת בעית [מני, הא כלה דידך], אמר ליה הא כלה דילך היא, אימא לה דתשרי בגויה. אמר משה הא בלבא שלים תהא לגביה, אמר ליה אימא אנת [בפומך] דאנת מסרת ליה, הדא הוא דכתיב לכן אמור, את אימא ברעותא הנני נותן לו את בריתי שלום כו', עיי"ש. ולכן קודם התקשרות סיפר הקב"ה יחוסו של החתן ואמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו', דא שבחו של החתן, אחר כך אמר למשה לכן אמור הנני נותן לו, אימא אנת שאתה נותן לו הכלה שלך, כאמור: השיב את חמתי וגו' [כה, יא]. "שכך" היה לו לומר, מה זה אומרו השיב. ויבואר על פי דאיתא במדרש (מכילתא בשלח פ"ו) בענין קריעת ים סוף, והמים להם חמה (שמות יד, כט), אל תקרי חמה אלא חמה. שנתמלא עליהם הים חמה להטביעם, כי מה נשתנו כו'. מה עשה הקב"ה, אותו חמה שנתמלא על ישראל החזיר על מצרים. ופירשו המפורשים, כי המצרים גרמו להחטיאם, כי ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. והיינו דכתיב (דברים כו, ו) וירעו אותנו המצרים, ופירש השל"ה (מס' פסחים, מצה שמורה אות י ד"ה וירעו) שעשו אותנו רעים וחטאים, על ידי זה ויענונו. ואם כן לא על ישראל האשמה, כי אם על המצרים, כמו שאמרו (במ"ר כא, ד) קשה המחטיא את חברו כו'. וזהו שאמר הנביא בהפטרה דיומא (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה' וגו', ומעצמותן אין עלולים לחטוא, על כן כל אוכליו יאשמו, רעה (כלומר שעשו ישראל) תבא אליהם, אל אומות העולם המחטיאים:
וזהו שאמרו חכז"ל (סנהדרין מד.), ויעמד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל), שעשה פלילות עם קונו. שהמליץ בעד ישראל כי לא מידם היה המעל הזה, כי אם בנות מואב שהפקירו את עצמם לזנות הם שהחטיאו את נערי בני ישראל. וזהו שנאמר להלן (כה, יד) ושם איש ישראל המכה אשר הכה "את" המדינית, על דרך שדרשו (פסחים כב ע"ב) את בשרו (שמות כא, כח), הטפל לבשרו, כמו כן יאמר את המדינית, שהוא נטפל אליה ועל ידה הכה (ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת וישלח (ד"ה וזהו שאמר)ן. וזהו שנאמר פינחס וגו' השיב (החזיר) את חמתי מעל בני ישראל, למקומו, היינו על המחטיאים, והבן. ובפרשת וישלח (שם ד"ה ואני) הארכתי בזה:
או יאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל. היה לו לומר מבני ישראל, מה זה "מעל". בקנאו את קנאתי בתוכם. האי בתוכם למה לי. והנראה לי בזה על פי מה שפירשתי (ייטב פנים, אבני זכרון אות ל) לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו והעביר ישראל בתוכו וגו' (תהלים קלו, יג-יד), ופירשתי על פי דאיתא במדרש (ילקוט בשלח סוף רמז רלד) שהשר של ים אמר מה נשתנו אלו מאלו, הללו מגלי עריות והללו, הללו עובדי עבודה זרה והללו כו', אמר לו הקב"ה, שוטה אתה דן שוגג במזיד ואונס כרצון, הללו עבדו במזיד וברצון והללו מתוך אונס ושעבוד וטירוף הדעת, עי"ש. ואני בעניי בספרי ייטב פנים במאמר אבני זכרון (אות כו) הארכתי בזה להמליץ עוד על ישראל, אפילו בעובר עבירה במזיד ח"ו איננו ברצון גמור כי אם יצרו תוקפו, ובשעת מעשה לבו דוי וכואב עליו, כי יודע שעתיד להענש על זה. ובזה פירשתי (שם אות ל) המדרש מנין שהקב"ה אוהב הרשעים שנאמר (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים. שהוא מליצה יקרה שהשי"ת מעיד עליהם שאין שלום בעצמם מפני חטאתם, שבשעת מעשה אין לבם שלם בדבר, כי אם יצרי מעללי הגוף גוברים עליהם, לא כן אומות העולם כשהם חוטאים הוא ברצון גמור בלב ונפש חפצה. וזהו שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, ושמא תאמר מה נשתנו אלו מאלו, על זה אמר והעביר ישראל בתוכו, פירוש על ידי תוכו של ישראל, שתוכם ולבם שלם עם ה', והבן: וזהו שנאמר (לעיל כה, ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה', היודע מחשבותם שהיה ברצון גמור, נגד השמש, פירש רש"י לעין כל. ולדרכנו נאמר דהכי פירושו, שעין כל תעידם שהיה ברצון גמור בלב ונפש, כי מחשבתם היתה ניכרת מתוך מעשיהם. וישוב חרון אף ה' מישראל, אם אמנם חטאו ופשעו אבל לא היה בלב ונפש חפצה, כי אם יצרם אנסם. וזהו שנאמר (כה, ז) וירא פינחס וגו' ויקם מתוך העדה, לא אמר מן העדה, אלא מתוך, כלומר מכח תוך של העדה שהוא שלם עם ה'. וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין מד.) שעשה פלילות עם קונו, כלומר שהמליץ עליהם הלא הוא היודע תוכם ולבם שלא עשו אלא מכח שיצרם אנסם אבל לבם נכון עמם, ובזה השיב חמתו מעליהם. וזהו שנאמר פינחס וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל, מכח החיצוניות שעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, כלומר מכח תוכם ולבם ששלם עם ה', והבן: וידבר ה' וגו' פינחס וגו' השיב את חמתי "מעל" בני ישראל וגו' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום [כה, י-יב]. יש לדקדק, דהוה ליה למימר השיב את חמתי מבני ישראל, כדכתיב (ירמיה ב, לה) שב אפו ממני, ומה זה דאמר מעל. ובמדרש (במ"ר כא, א) אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, יש להבין איך מרומז שכך אמר ה': והנראה לי, דאיתא בגמרא (יומא פו ע"ב) גדולה תשובה שזדונות נעשו כשגגות שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד יי' אלקיך כי כשלת בעוניך, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות שנאמר (יחזקאל לג. יט) עליהם הוא יחיה, ומשני כאן מיראה כאן מאהבה. עוד שם (פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד יי' אלקיך. ודעת הרב בעשרה מאמרות (חקור דין) חלק א' פרק י"ב ופרק י"ד דהיינו בתשובה מיראה, דזה נקרא שלא לשמה דכתיב ביה (תהלים נז, יא) עד שמים חסדך, והיינו עד כסא הכבוד הנקרא שמים, אבל תשובה מאהבה דהיינו לשמה, עליו נאמר (שם קח, ה) מעל שמים חסדך (פסחים נ ע"ב). (ופירש המפרש (יד יהודה פי"ד אות ב) על פי הזוהר (ויקרא טז.) דהיינו תשובה שלימתא דסלקא מעל שמים, דהיינו אמא עלאה, בינה, עי"ש). ועל זה נאמר (הושע יד, ה) ארפא משובתם "אוהבם" נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר, אלא ממנו, וכבר נתעוררו חז"ל (יומא פו ע"ב) ואמרו שבשביל יחיד שעשה תשובה כגון זו מוחלין לכל העולם, פירוש, חלקם בברית [האלה] להיות ערבים זה לזה הוא הנמחל בזכותו. אמנם פשטיה דקרא יובן עם מה שנאמר (דברים לב, מא) ותאחז במשפט ידי, כי הקב"ה זורק חציו וידו אוחזת בהן להשיבן ברצונו (מכילתא בשלח, השירה פ"ד), וזהו שנאמר כי שב אפי וגו'. עוד מפרש שם כי התשובה הזאת שהיא מאהבה מועיל כל כך שהאף שלוחו של מקום שב מעצמו ומלמד זכות, ואומר רבונו של עולם אי אפשר לעשות שליחותי שכבר דחאוני בתוקף תשובתם, ע"כ דבריו בפרק י"ד:
וזהו שנאמר פינחס וגו' השיב את "חמתי", שהשיב אותי מבחינת חמה לחמה, כדכתיב בקריעת ים סוף (שמות יד, כט) והמים להם חמה מימינם ומשמאלם, ואמרו חז"ל (מכילתא בשלח פ"ו) חמה כתיב, שנתמלא עליהם הים חמה לטבעם כו', ואמר לו שוטה אתה דן אונס כרצון כו', ואז נתהפך חמה להיות חמה מימינם, מאת המיימינים לזכות, ומשמאלם, כלומר ומהמשמאילים לחובה, כולם נעשו המה. וכמו כן השיב מחמה לחמה להגן עליהם. והטעם אמר מעל בני ישראל, כי הביא את בני ישראל לבחינת תשובה מאהבה בחינת מעל שמים, ובכח זה נהפך קטיגור לסניגור ועשה שלום בין המיימינים ובין המשמאילים, על כן כמדתו מדד לו ואמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וזהו שאמר המדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, והוא מרומז במה שאמר וידבר ה' וגו' פינחס וגו' השי"ב, שהוא למפרע ראשי תיבות ב'דין ה'וא י'טול ש'כרו, והבן:
או יאמר השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי [כה, יא]. יתבאר על דרך שפירשתי (ייטב פנים, אבני זכרון אות כה) מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיח, יז-כא) לא אמות כי אחיה וגו' יסור יסרני יה ולמות לא נתנני [וגו']. והוא על פי דברי רבינו הקדוש מה"ר דוב בער זצוק"ל לפרש משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם (זמירות לליל שבת, המתחיל 'כל מקדש'), על פי משל (וכעין זה איתא בזוהר בלק דף ר"ג ע"ב ד"ה פתח ואמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא) למי שהיה אהוב וחביב בעיני המלך רחום וחנון, ועתה הסכיל עשה והרים יד במלך ובכבודו, וישבו כסאות למשפט ונמנו וגמרו להרגו או ליסרו ולהכותו, ויען המלך ויאמר כי נכמרו רחמיו על אהובו ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, וגם מה בצע כי נהרגהו או נכהו, מעתה לא תהיה יראתו רצונית כי אם הכרחית מכח יראת יסורי עונש, ולא בזה בחרתי. על כן לא זה הדרך ישר בפני, כי אם למחול ולהעביר על מדותי נגדו ואגדלו וארוממו ואשים את כסאו ממעל לשבת אצלי, והוא יודע בנפשו את אשר לא טוב עשה, ובזה עצמו יתבייש ויכלם מאוד, וזה יהיה קשה בעיניו יותר מכל העונשים, כי יאמר בלבו אוי לי מה שעשיתי נגד מלך מוחל וסולח רחום וחנון, וטובה מרדיות אחת בלבו יותר מכמה מלקיות (ברכות ז.), ובכן תהיה אהבתו ויראתו רצונית. וזהו שאומרים משוך חסדך ליודעיך אל (בחינת חסד, הוא) קנא ונוקם, ע"כ דבריו ז"ל. וזהו שנאמר (תהלים צט, ח) אל נושא היית להם (לרוממם ולנשאם, בזה עצמו יחשב) ונוקם על עלילותם (כי קוראים אל ה' והוא יענם (שם, ו), ובזה הלא יבושו ויכלמו מפניו יתברך). וזהו שאמר דוד לא אמות וגו' יסור יסרני יה (על ידי) ולמות לא נתנני וגו' אודך כי עניתני (הכנעת אותי, מלשון (שמות י, ג) מאנת לענות מפני, על ידי) ותהי לי לישועה:
והיינו דכתיב (תהלים קו, ל) ויעמד פינחס ויפלל, ואמרו ז"ל (סנהדרין מד.) כי עשה פלילות עם קונו. כלומר כדברים האלה האמורים דבר לפניו יתברך להשיב חמה על ידי שימחול להם ולא יכלה אותם, ומזה עצמו יבושו ויכלמו בעיני עצמן כי חטאו נגדו יתברך נגד מלך רחום וחנון הטוב ומטיב עמהם ולמות לא נתנם, וזה יהיה הנקמה בעיניהם. וזהו שאמר הכתוב השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי (פירש רש"י בנקמו את נקמתי) בתוכם (בתוך לבבם, על ידי) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, והבן. ובדרוש לראש השנה (ייטב פנים שם) על הפסוק (בראשית כב, יב) עתה ידעתי הארכתי בזה, ועיין מה שכתבתי בפרשת תזריע (ד"ה בהקדם, ואילך): או יאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נותן לו וגו' [כה, יא-יג]. יש לדקדק, מעל למה לי, הוה ליה למימר השיב את חמתי מבני ישראל. גם בתוכם למה לי. ובמדרש (במ"ר כא, א) לכן אמור וגו', אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, וצריך ביאור. גם לפרש מקרא קודש שאמר דוד (תהלים קו, ל-לא) ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם:
ונראה לי על פי מה דאיתא במדרש רבה סוף פרשת בראשית (כט, ה) מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות ראשונים, מנין שעושה חסד עם הראשונים בזכות אחרונים, שנאמר (בראשית ו, ח-ט) ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות, בזכות תולדותיו שנאמר אלה תולדות נח. וכן מצינו באברהם, שנאמר (ישעיה כט, כב) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, ואמרו חז"ל (ב"ר סג, ב) יעקב פדה את אברהם. וזה שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל, ואמרו חז"ל (סנהדרין מד.) שעשה פלילות עם קונו, ר"ל שהתוכח עמו שיעמוד לישראל זכות תולדות העתידים לצאת מהן. ומצינו בגמרא בבא בתרא דף ט' (ע"ב) גבי צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, ומפרש התורת חיים (שם ד"ה אף) שהקב"ה זורע צדקות (תפלת שחרית), כלומר שהנותן צדקה מעלה עליו כאלו היה עושה פירות בכל שנה ושנה, ומחשב לו מה שהיה יכול להרויח בו ובפירותיו ובפירי פירותיו, ומשלם לו שכרו הקרן והפירות ופירות פירותיהן עד עולם. וזהו שאמר דוד ויעמד פינחס ויפלל וגו' (כי אמר לו יתברך) ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם, ר"ל שראוי שתחשב לו יתברך כמו בצדקה שמחשב מה שהיה יכול להרויח בו ובפירותיו ופירות פירותיו, כמו כן יחשב לישראל מה שיהיו מעמידין תולדותיהן ותולדות תולדותיהן עד עולם, שבזכותן ינצלו. וגם יתכוון ותחשב לו (ר"ל לפינחס) לצדקה לדור ודור עד עולם, מדה במדה נאמר לו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו':
וזהו שאמר הכתוב פינחס וגו' השיב את חמתי "מעל" בני ישראל, ר"ל מעל דייקא, מה שהיה נראה עליהם, בקנאו את קנאתי "בתוכם", ר"ל מכח אשר בתוכם, היינו בתוך מעיהן, ר"ל תולדותיהן הצדיקים עד עולם, על כן ולא כליתי את בני ישראל וגו'. לכן אמור הנני נותן לו וגו' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, ר"ל כמו שהוא המליץ בעד ישראל והצילם בזכות תולדותיהן הצדיקים, כמו כן ראוי שיהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, מדה כנגד מדה, והבן:
או יאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל [כה, יא]. על פי מה שכתב הטור אורח חיים סימן מ"ו דוד המלך ע"ה תיקן מאה ברכות בכל יום, דכתיב (שמואל-ב כג, א) הוקם ע"ל, עולה מאה, כי היו מתים מאה נפשות מישראל בכל יום (במ"ר יח, כא), עי"ש. וביאר הרמ"ע במאמר צבאות [ה'] (ח"ג אות ד) הטעם, כי המאה ברכות הם פדיון ששים רבוא נפשות מישראל, כי ברכה אחת היא עשרה דינרי זהב (חולין פז.), שכל אחד הוא כ"ה דינרי כסף (בבא מציעא מד ע"ב), נמצא מאה ברכות עולה כ"ה אלפים דינרי כסף, ודינר הוה שש מעין, הרי ק"ל אלפים מעין, ומעה הוא שני פנדיונים חרי שלש מאות אלפים פנדיונים, ופנדיון הוא שני איסרין (קידושין יב.) הרי שש מאות אלפים איסרין, וכתיב (להלן ל' ג) לאסור איסר על נפשו, לרמז שאיסר הוא פדיון נפש מישראל, לכך מאה ברכות הם פדיון לששים רבוא מישראל, איסר לנפש. וזהו שאמר הכתוב (מלאכי א, ה) יגדל ה' מעל לגבול ישראל, ר"ל יגדל ה' בבחינת גדולה וחסד, מ"על", מכח ע"ל, עולה מאה ברכות, שהוא פדיון לגבול ישראל שהם ששים רבוא נפשות:
וידוע כי האדם נידון לטוב על שם העתיד, וכדמצינו במדרש סוף פרשת בראשית (ב"ר כט, ה) מנין לראשונים שניצולו בזכות אחרונים שנאמר (בראשית ו, ח-ט) ונח מצא חן וגו' (ו)אלה תולדות נח, בזכות תולדותיו, עי"ש. וזהו שנאמר השיב את חמתי מ"על" בני ישראל, מכח מאה ברכות, מנין ע"ל, שעתידין ישראל לברך בכל יום: לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום [כה, יב]. במדרש (במ"ר כא, א) אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. יתבאר על פי דכתיב (דברים ז, יא) היום לעשותם, ואמרו חז"ל (עירובין כב.) ולמחר לקבל שכרן, והקשו המפורשים הא הקב"ה שומר משמרתה של תורה (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג), וכתיב (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו. ותירצו דמן הדין אינו מגיע שום שכר, כי כבר קבל האדם שכרו מקודם, כדכתיב (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, ואמרו חז"ל (ויק"ר כז, ב) מי עשה מזוזה כו' מי מל את בנו כו', ומה שנותן שכר הוא רק מצד החסד, אם כן מותר לאחרו לעולם הבא. אולם לפי זה יקשה למאי דאיתא במדרש (במ"ר יד, ב) מי הקדימני מדבר באברהם, שמעצמו הכיר את בוראו, ומזה העלה הפרשת דרכים (סוף דרוש כו) דגר שלא היה מחויב להתגייר לא שייך ביה מי הקדימני, כי מגיע לו שכר מהדין, ובזה מפרש הא דמגילת רות (ב, יב) ישלם ה' פעלך וגו', דהיכי דתנא ישלם משמע מהדין (חולין קל ע"ב), אשר באת לחסות וגו', עי"ש, אם כן מדוע לגר גם כן למחר לקבל שכרו ולא היום. אך עיקר התירוץ, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), ופירש הסדורו של שבת (ח"ב דרוש ה פ"א מאמר ד) הכוונה, כי אי אפשר לאדם לקבל שכר רוחני של עולם הבא בעודנו בחיותו בעולם הזה, ולא קצרה יד ה', כי אם מפאת שאין יד האדם יכול להשיג זה בעולם הזה, מקוצר המשיג:
ולפי זה, פינחס שעשה דבר שאינו מחויב מהדין, כי מה שאמרו (סנהדרין פא ע"ב) הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אינו חיוב אלא רשות, ובפרט כי הערה נפשו למות בקנאו בתוכם לולי הנסים שנעשו לו, כדאיתא בגמרא (שם פב ע"ב) ומדרש (במ"ר כ, כה), וזה ודאי יותר מהחיוב. אם כן זהו שאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו. ולפי זה מגיע לו שכרו תיכף היום, ואיך אפשר. לזה התחכם ה' ואמר הנני נותן לו את בריתי שלום, ואיתא במדרש (שם כא, ג) כמה דאת אמר (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום, שיחיה לעולם (עיין פירוש הדבר בר"מ אלשי"ך (כה, יב) שזה מבואר באומרו שלום, עי"ש), ואם כן באמת שכרו היום ולא למחר, כי עודנו חי עומד ומשמש במרום. וזה נכון:
או יאמר הנני נותן לו וגו' [כה, יב]. ובמדרש (במ"ר כא, א) בדין הוא שיטול שכרו. כי אמרו מלאכי השרת (ברכות כ ע"ב) כתיב (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים, וכתיב (לעיל ו, כו) ישא ה' פניו אליך, אמר הקב"ה ולא אשא פנים לישראל, כי אני כתבתי (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. הכוונה, כי הקב"ה מודד לאיש כמדתו, כמו שהם עושים יותר מן החיוב כמו כן הוא לנגדם, על כן ישא ה' פניו אליך, וכתיב בתריה וישם לך שלום, וזה עצמו שורת הדין לשלם כמדתו:
והנה, פינחס לא היה מחויב בדבר הזה, כי הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פא ע"ב) אינו חיוב, רק רשות, ובפרט למסור עצמו למיתה בשביל זה הוא ודאי יותר מהחיוב. וזהו שנאמר השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי "בתוכם" דייקא, והנה הערה נפשו למות בשביל לקנא קנאתי, יותר ממה שהיה מוטל עליו, על כן הנני נושא לו פנים ונותן לו את בריתי שלום. וזהו שאמרו בדין הוא שיטול שכרו, שלום, מדה במדה:
או יאמר כי התרגום יונתן בן עוזיאל תרגם ויחי לעלמא למבשרא גאולתא. וזהו שנאמר (כה, יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, לבשר שלום, כדכתיב (ישעיה נב, ז) מה נאוו וגו' רגלי מבשר משמיע שלום וגו'. והוא מדה כנגד מדה, כמו שהוא קנא קנאת ה' בתוכם לקדש שמו ברבים, כמו כן לעתיד פינחס הוא אליהו מבשר שלום משמיע ישועה, ואז יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם. וזה (במ"ר כא, א) בדין הוא שיטול שכרו דייקא:
או יאמר הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם וגו' [כה, יא-יג]. כפל דבריו. על פי מה שאמרו (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כו' וגמילות חסדים כו' והבאת שלום, ופירש הרמב"ם (שם ד"ה וענין מה) כי על עשות גוף המצוה לקיים רצון בוראו תחשב לו לצדקה לעולס הבא, וימצא טוב בעולם הזה בעבור שנהג מנהג טוב בין בני אדם, וכל מה שבין אדם לחבירו נכלל בכלל גמילות חסדים, עיי"ש. ובזה פירשתי (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (לעולם הבא) פעלת (בעולם הזה) לחוסים בך נגד בני אדם, כלומר על אותן מצות שנהגו מנהג טוב נגד בני אדם: והנה, פינחס עשה טוב לשמים כי קנא קנאת ה', וטוב לבני אדם כי השיב חימה מעל ישראל וכפר עליהם. וזהו שנאמר פינחס וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל (הרי זה טוב לבריות), בקנאו את קנאתי וגו' טוב לשמים, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (שכר עולם הזה), והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, הובטח שיהיו זרעו כהנים עובדי ה', היקר מכל חיי עולם הבא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מי"ז) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. וגמר הטעם, תחת אשר קנא לאלקיו (טוב לשמים), ויכפר על בני ישראל טוב לבריות. וזהו שאמרו (במ"ר כא, א) בדין הוא שיטול שכרו, כפל, כאמור:
או יאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום [כה, יב-יג]. בהקדם הא דכתיב במגילת רות (ב, יב) ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, שהוא כפל לשון. גם להבין אומרו מעם ה', ולא אמר מה'. כי הנה העקרים (מאמר ד' פרק ל"ו) חקר בענין שכר ועונש, אם הדין נותן שיהיו שניהן זמני לפי ערך העושה והעובד שהוא בעל תכלית, או לפי ערך הנעבד יתברך שהוא בלתי בעל תכלית, והרי שנינו (עדיות פ"ב מ"י) שהעונש על הרוב זמני, משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, ולפעמים נצחי, כמו שאמרו בראש השנה דף י"ז (ע"א) על קצת רשעים שנידונים לדורי דורות. וכן בשכר, על רוב נצחי כמו שנאמר (ישעיה ס, כא) לעולם יירשו ארץ, ולפעמים זמני כמו שנאמר (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו. והעלה כי שורת הדין נותן שיהיה השכר זמני לפי ערך העובד, והקב"ה רב חסד, ומשלם לעושי רצונו שכר נצחי, ובעונש להיפך, עיי"ש:
ואולם מאת מוזלה"ה (תפלה למשה ה, יג) קבלתי בזה לפי מה שאמרו חז"ל (קידושין מ.) מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה, אבל מחשבה רעה אינו מצרף, זולת בעבודה זרה, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכן אתי שפיר, כי מי שאינו עובד רק במעשה, שכרו בגבול ותכלית בעולם הזה. אבל מי שעובד את ה' במעשה ובמחשבה זכה ובלב תמים, ורצונו לעבוד את בוראו במסירת נפשו רוחו ונשמתו בשביל קדושתו, למסור עצמו ואת זרעו אחריו עד עולם בשביל שיתקדש שמו יתברך, וחושק ומתאוה בלב ונפש לעבוד את בוראו בעבודה שאין לה סוף ותכלית עדי עד, אלא שהגוף שהוא בעל תכלית והגשם יעצרוהו מזה מלהביא הדבר מכח אל הפועל, כי איננו חי לעד, לכן ה' החוקר לב וצופה ומביט מחשבתו הטובה לעבוד עבודה שאין לה סוף ותכלית, מעלה עליו כאלו עשהו ממש, ואם כן בדין נותן לו שכרו נצחי עד אין סוף ותכלית. וזהו שנאמר (תהלים ה, יג) כי אתה (בלתי בעל תכלית, כמו כן בבחינה זו) תברך צדיק ה' (לשלם לו שכר נצחי, כי) כצנה "רצון" תעטרנו, שרצון הצדיק לעבוד עד אין סוף ואין תכלית, ע"כ דבריו ודפח"ח:
ובזה פירשתי (פרשת חיי (דבור ראשון)ן המדרש (תדב"א רבה יז) בשעה שאמרו ישראל (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, אמר הקב"ה (שם כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי כבר אמר שלמה (מלכים"א ח, כז) האמנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואם כן לכאורה קשה להבין, הלא האדם בעל גבול ותכלית, ואיך הקב"ה שהוא אין סוף משרה שכינתו בתוכו. אבל על פי האמור הדבר נכון, כי רצון הצדיק לעבוד את בוראו בלי סוף ותכלית, ולכן על ידי מקור הרצון הטוב יכול לדבק את עצמו באין סוף ב"ה ולהיות מרכבה לשכינתו יתברך, כי מצא מין את מינו כביכול. וזהו שאמרו ישראל נעשה ונשמע, שהקדימו עשיה לשמיעה, ובזה גילו דעתם שבטלו רצונם נגד רצונו יתברך, ורצונם לעשות רצונו עד אין סוף, כי הלא לא שמעו כלל מה שיצוה אותם, ואף אם הוא יותר מיכולתם קבלו עליהם. והן דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והבן: וזהו שנאמר ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל, כלומר לא לפי ערך העובד, כי אם לפי ערך ה' שהוא אין סוף, והטעם, אשר באת לחסות תחת כנפיו, כלומר קבלת עליך לחסות בצלו ולשמוע בקולו טרם תדע מה מוטל עליך, בבחינת נעשה ונשמע שהיה נעשה קודם לנשמע, הרי רצונך לעבוד עד אין סוף, ולזה לשכרך אין סוף, לפי ערכו יתברך:
והנה, פינחס הערה נפשו למות מיתת גוף ונפש ח"ו בשביל אהבתו יתברך ולמען קדושת שמו יתעלה, כי הרי לולי הנסים שנעשו לו היה מת תחלה, כדאיתא בגמרא (סנהדרין פב ע"ב) ומדרש (במ"ר כ, כה), והיה ח"ו כמעט בגדר מאבד עצמו לדעת, וכבר אמרו (ע"פ שבת לב.) אין סומכין על הנס, אלא שהיה מסכן עצמו ואת נפשו רוחו ונשמתו בשביל קדושת שמו יתעלה. ובזה עבד עובדא דאהרן במעשה ההוא של המדבר שאמר (ויק"ר י, ג) מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, ופירשו המפורשים, כי בפר כהן המשיח נאמר (ויקרא ד, ו) פרכת הקודש, ובפר העלם דבר של צבור (שם, יז) לא נאמר הקודש, כי אם רובן חטאו קדושתו מסתלקת. ועל כן אמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, ויאבד ח"ו הוא ונפשו בעשותו זאת, ולא יסתלק קדושתו יתברך. ועל כיוצא בזה נאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' כו' ובכל נפשך, נפש ממש, כדאיתא בתיקוני זוהר (הקדמה י ע"ב). וכמו כן עשה פינחס, למסור גופו ונפשו בשביל אהבתו יתברך, ולפיכך יחסו אחר אהרן, דעבד עובדא דאהרן:
וזהו שנאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם דייקא, הרי לך גודל המסירות נפש כמבואר בגמרא ובמדרש, ולכן אמור הנני (בבחינת מה שאני אין סוף) נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (הרי שכר עדי עד) תחת אשר קנא לאלקיו (שהוא אין סוף) ויכפר על בני ישראל, לבל יסתלק קדושתו מעליהם:
וזאת תורת המסורה בפרשת וארא (הובא בבעל הטורים), לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה (שמות ו, ו), המורה על היותו אין סוף, לכן אמור הנני (בבחינה זו) נותן לו את בריתי שלום וגו'. וזהו שאמר המדרש (במ"ר כא, א) בדין הוא שיטול שכרו, לעולם, מדה במדה, כאמור:
ותקרבנה בנות צלפחד וגו' למשפחת מנשה בן יוסף וגו' ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים [כז, א-יב]. כבר עמד המדרש (במ"ר כא, יג) על זה, מה ענין זה לפרשת נחלות. והנראה לי בהקדם הא דאיתא במדרש ריש פרשת שמות (ש"ר א, ה) כי שמות השבטים מורה על שם גאולתן, ראובן שנאמר (שמות ג, ז) ראה ראיתי וגו', יוסף על שם שעתיד הקב"ה להוסיף לגאול את ישראל מן המלכיות כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב (ישעיה יא, יא) והיה ביום ההוא יוסיף אדנ"י שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו'. ויש להבין הטעם שרמז בשם יוסף דוקא הגאולה העתידה. וגם להבין לשונו שאמר שעתיד הקב"ה להוסיף לגאול "כשם" שגאל אותם ממצרים, הנה אומרו כשם וכו', שפת יתר הוא:
ואען ואומר על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צח. ע"פ ישעיה ס, כב) זכו אחישנה, לא זכו בעתה. אם כן, אם נזכה יהיה הגאולה על ידי אתערותא דידן. אבל אם ח"ו לא נזכה, אז תהיה הגאולה למענו, כדכתיב (תהלים קו, ח) (ויגאלם) [ויושיעם] למען שמו, ובחסדו יתברך שלא משורת הדין, כמו בגאולת מצרים שהיה בלא שום זכות, כדכתיב (יחזקאל טז, ז-ח) ואת ערום ועריה ואעבור עליך וגו': והנה, לכל דבר צריך להיות מקודם פועל דמיוני, כמו שכתב הרמב"ן פרשת לך (בראשית יב, ו). ונראה כי פועל הדמיוני לזה הוא מה שמצינו גבי יוסף דכתיב (שם מב, ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, פירש רש"י שהוא הכירם שהם אחיו וריחם עליהם, הגם שהם לא הכירוהו לנהוג בו אחוה עם כל זה נכמרו רחמיו עליהם. הנה יתר מרעהו צדיק (משלי יב, כו) זה יוסף, כל שכן הבורא יתברך שראוי לו לרחם על ישראל הנקראים (תהלים קכב, ח) אחי ורעי, גם בשעה שאינם נוהגים בו אחוה, והבן. אם כן ענין יוסף ואחיו היה פועל דמיוני על גאולת מצרים ועל גאולה העתידה, שיהיה לבינו מובטח אף אם גם ח"ו לא נהיה זכאים וכדאים להגאל, עם כל זה יוסיף וירחם עלינו ויגאל אותנו וירום קרננו, כמו שריחם יוסף על אחיו. וזהו שאמר המדרש, יוסף על שם שעתיד הקב"ה להוסיף תוספת יתירה לגאול אותנו אפילו בזמן שלא נהיה כדאים בזכותנו, כי אם כשם שגאל אותנו ממצרים שלא היה בידינו תורה ומצות, דכתיב והיה ביום ההוא יוסיף אדנ"י שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר וגו', כלומר שיהיו רק בחינת שירים רעועות וגרועות, חלושים בלא מעשים טובים (על דרך שפירש רש"י בפרשת ויצא על (בראשית ל, לו) צאן לבן "הנותרות", שאינן אלא שירים). וזה שרמזו חז"ל (פסחים פה.) במאמרם גדול יום קבוץ גליות כיום שנברא בו שמים וארץ, לומר כמו שהיה אז בלי אתערותא דלתתא, כמו כן יום קבוץ גליות בעתה, והבן:
ובכן נבא אל ביאור הסמיכות. כי מה שצוה ה' שיהיה הבן יורש את אביו, ובת במקום בן אינה יורשת, הטעם מובן, כי כבר אמרו (סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא, כי הוא בן ברית ובן תורה וחייב בכל המצות, על כן כיון שבא לאביו זכות מידו, בדין הוא שיטול שכרו וירשנו. מה שאין כן בת אין בה לא ברית ולא תורה ולא מצות שהזמן גרמא, א"כ איננה מזכה לאבא, על כן אינה נוטלת ירושה במקום שיש בן. אמנם אם לא נשאר בן אמרה תורה לתת ירושה לבתו או לאחד מקרוביו בלא שום זכות נצמח מהם, כיון שמכל מקום קרובים זה לזה. וזה היה מדתו של יוסף, שהכיר את אחיו וריחם עליהם בלא זכות דידהו נגדו, והבן, על כן נאמרה פרשה זו על ידי בנות צלפחד ממשפחת יוסף. ומזה נדע ונשכיל, אפילו בזמן שישראל ח"ו אין בהם תורה ומעשים טובים והם תשושי כח כנקבה וכבת, עם כל זה בדין הוא שיטלו חלק ירושתן ונחלתן אשר מאבותיהן הוא ארץ ישראל, וכדאיתא במדרש שלח (במ"ר יז, ג) על הפסוק (לעיל טו, ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, מה שקורא אותו ארץ מושבותיכם, אמר הקב"ה חייכם נתתי אותו לאברהם ליצחק וליעקב, והבן יורש את האב. ובכן לבנו בטוח כי בודאי יוליכנו ה' מהרה קוממיות לארצנו ונחלתנו, ויושיענו ויגאלנו למען שמו, אף אם לא נהיה כדאים ח"ו, רחמנא ידכר לן זכותיה דיוסף ומדתו: והנה, איתא במדרש (הובא בפרשת דרכים דרוש ח) אלמלא היה משה נכנס לארץ לא היו גלו מארצם ולא נחרב בית המקדש ולא שלטה בהן כל אומה ולשון. אך מאחר שמת משה, היה מה שהיה. ובגמרא מגילה (יג ע"ב), אחר הדברים האלה גדל המלך וגו' (אסתר ג, א), אחר שב[ר]א הרפואה קודם למכה. ולפי זה מובן הסמיכות, שאמר (כו, נג) לאלה תחלק הארץ בנחלה, ירושה מאבות, ותקרבנה בנות צלפחד וגו' והעברתם את נחלתו לבתו, בלי זכותא דידה, כמדתו של יוסף. וגמר אומר והיתה לבני ישראל (זאת הענין) לחקת משפט, כלומר לירש ארץ ישראל מאבותיהן גם בהיותם מכונים בשם בת, וכמו כן יגאלנו ה' מכח רחמנותו בלא זכות, וכיון שהקדים הרפואה אמר אחר כך עלה אל הר העברים וגו':
עוד יש לפרש ענין הסמיכות בהקדם הנאמר בפרשת ויחי בענין אפרים ומנשה, וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו' שכל את ידיו כי מנשה הבכור וגו' (בראשית מח, יד), ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (שם, יט), פירש רש"י שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. הנה מענין זה ניקח כי יעקב דן להקדים לאפרים קודם מנשה על שם העתיד, ועל זה אמר (שם, כ) ויברכם וגו' בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה, כלומר ישימך אלקים לדונך על שם העתיד להטיב, כמו אפרים ומנשה שדנתי את אפרים על שם העתיד, שהרי שם את אפרים לפני מנשה, ויתר מרעהו צדיקו של עולם ב"ה הצופה ומביט כו' שידון על שם העתיד להטיב. ובזה יובן הסמיכות שם (כא) ויאמר ישראל וגו' והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, כלומר בשביל שידין אתכם על שם העתיד שאתם עתידין לקבל התורה, בזכות זה יוציא אתכם ממצרים (ש"ר ג, ד) והשיב אתכם וגו', וכדכתיב (תהלים קה, מד-מה) ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו (לעתיד) חקיו וגו' מצות התלויות בו:
והנה, וישם את אפרים לפני מנשה, פירש רש"י להקדימו. עוד יתכוון לפני מנשה כלומר בפני מנשה, כמו לפני ה', כלומר במעמדו ומצבו של מנשה שם את אפרים להקדימו. והוא הסכים לזה והקדים לאפרים בקרבנות הנשיאים ובדגלים (עי' תנחומא נשא כט), על שם העתיד לצאת ממנו. והנה הטעם שהבת במקום בן אינה יורשת הוא כי ברא מזכה אבא (סנהדרין קד.), שהוא בן ברית ובן תורה ומצות שהזמן גרמא נוהגת בו, מה שאין כן בת, כמו שכתבתי לעיל. אמנם בנות צלפחד למשפחות מנשה באו בטענה, לאשר אבינו מנשה קיים וקבל הפסק דאפרים קודם בשביל זרע העתיד לצאת ממנו, ואם כן אי ליכא בן מהראוי שתהא בת יורשת בשביל שעתידה לצאת ממנה או מזרעה בנים זכרים, ובני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב ע"ב). ובשלמא במקום בן אינה יורשת, דבן עדיף שהוא עצמו מזכה אבא, לא כן בת שהיא רק על שם העתיד, אבל בדליכא בן מהראוי לתת לה ירושה לדונה על שם העתיד. וזהו שנאמר (כז, א-ח) ותקרבנה בנות צלפחד וגו' למשפחת "מנשה" וגו' לאמר וגו' תנה לנו אחזה וגו', ויאמר ה' וגו' כן בנות צלפחד דוברות וגו' איש וגו' ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, והיינו בשביל העתיד, ועל זה אמר (שם, יא) והיתה (זאת) לבני ישראל לחקת משפט, כלומר שהיתה זאת לדון על שם העתיד, לבני ישראל לחקת משפט, כמו שמצינו ביוצאי מצרים:
ובזה אני מבין הא דאיתא במדרש (ב"ר לט, א) על הפסוק (בראשית יב, א) ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וגו'. כי כבר נתבאר למעלה (פרשת בלק (ד"ה ביאור) על הפסוק (לעיל כד, כא) איתן "מושבך" וגו') בשם מהר"ל מפראג (דרך חיים, פ"ה מי"ז) ובתוספת נופך, שלא אמר מתחלה אברם איש צדיק ואחר כך ויאמר ה' אל אברם, כדמצינו בנח (בראשית ו, ט), לומר לך כי עיקר חשיבתו של אברהם לא בשביל עצמו, כי זהו אהבה התלויה בדבר, כי אם בשביל עם בני ישראל העתיד לצאת ממנו שיעמוד שמם וזרעם לעולם, ואהבה זו אינה תלויה בדבר ואינה בטלה לעולם. וזהו שנאמר (שם יב, א-ב) ויאמר ה' אל אברם וגו' בשביל ואעשך לגוי גדול, שאותן שנאמר עליהן (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אני מעמיד ממך (ב"ר לט, יא), עי"ש. וזהו שאמר המדרש על זה הדא הוא דכתיב שמעי בת, בא לפרש כדברי מהר"ל, לא בשביל עצמך כבן שראוי מעצמותו, כי אם בשביל שאתה בחינת בת, שעתידה להוליד בנים, והבן:
ובזה יש לפרש מה שאמר ישעיה הנביא (נא, ב-ג) הביטו אל אברהם אביכם וגו', כי אחד קראתיו (בקריאה של חיבה, בשביל) ואברכהו וארבהו (שיצאו ממנו עם רב בני ישראל, ומזה תלמוד) כי נחם ה' ציון וגו', כי אף אם אין אנו זכאים להגאל בזכות עצמנו יגאלנו על שם העתיד כי אחר הגאולה בודאי נהיה טובים ונעשה ונשמע דבר ה'. וזהו שאמר, בשביל וישם (לעתיד) מדברה (מי שהוא בחינת מדבר) כעדן, וערבתה (מי שהוא בחינת ערבה שאין בו לא טעם ולא ריח) כגן ה', וכמו שיצאנו ממצרים על שם העתיד כן יגאלנו על שם העתיד:
וכבר כתב רש"י פרשת לך (בראשית טו, יט) והוא מהמדרש (שם מד, כג) שהשי"ת הבטיח לאברהם אבינו עשר עממין ולא נתן לנו רק שבעה, וקיני וקניזי וקדמוני עתיד להוריש לנו לעתיד, עי"ש. ואף על פי שיתמהמה אפילו הכי אנו מחכים לזה בכל יום, ואף אם ח"ו אין אנו ראוים לירש בבחינת בן, הלא במקום שאין בן, בת יורשת על שם העתיד, וכמו כן יגאלנו ויביאנו מהרה לארצנו בשביל הטוב העתיד. וזה הוא הסמיכות שאמר אחר זה (כז, יב) עלה אל הר העברים וגו', שמזה נצמח החורבן והגלות כמו שכתבתי לעיל, כיון שכבר הקדים הרפואה שהבת יורשת במקום שאין בן, וממנו נקח שאף אם חלילה אין אנו זכאים יגאלנו ויוריש (אותנו) [לנו] את הארץ על שם העתיד, בבחינת בת היורשת, כאמור. ועל זה אמר (כז, טו-יח) וידבר משה וגו' יפקוד ה' וגו' ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע וגו', שהוא הוקם מאת יעקב אבינו שהקדים לאפרים בשביל יהושע שעתיד לצאת ממנו. וכל הענינים מקושרים יפה: יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו' ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה [כז, טז-יח]. הוה ליה למימר כצאן שאין להם רועה, ומדקאמר אשר אין להם רועה, משמעותיה דצאן תמיד אין להם רועה, והרי יש לצאן רועה: והנראה לי, דהכתוב בא להורות דכל מי שנתמנה לפרנס ורועה על הצבור, ידוע ידע כי משמים אוקמיה ליה, ולא למענו להתפרנס ולהיות ניזון מזה, כי אם תכלית הכוונה בזה למען עם ה' וצאנו, להורותם הדרך ילכו בו והמעשה אשר יעשון ואשר לא תעשינה. ולא כמו רועה הצאן, שאין תכלית הכוונה של הרועה בשביל אהבת הצאן כי אם ליטול שכרו בשביל זה, ואם כן הוא רועה את עצמו ולא את הצאן: וזהו שנאמר כאן יפקוד ה' וגו' איש על העדה דייקא, כלומר בשביל העדה. והמופת לזה אם לבו לשמים ולא בשביל עצמו ופרנסתו, אמר אשר יצא לפניהם (במלחמה) ואשר יבא לפניהם במלחמה, כפירוש רש"י, כלומר אם יצא ויבא להלחם מלחמות ה' לפניהם ועמהם להעמיד הדת על תלה ומעמדה, ולא יחוש פן יהרסו הבנין אשר שמו אותו לראש עליהם ויקופח פרנסתו. ועל זה אמר ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, כלומר שהרועה צאן אין כוונתו להיות להם בשבילם רועה, כי אם לרעות את עצמו כאמור. ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, פירש רש"י כאשר שאלת שיוכל להלוך "כנגד" רוחו של כל אחד ואחד, כנגד דייקא, ולא להחניפם בשביל פרנסתו, והבן:
או יאמר איש על העדה [כז, טז-יח]. בהקדם לפרש הנאמר למעלה פרשת חקת (כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה, עי"ש: והנראה לי בזה, כי כבר אמרו (במ"ר כג, ה) דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו, הענין, כי המנהיג והמורה המשפיע צריך שיהיה לפי ערך הדור המקבל. ולכן דור המדבר שהיה דור דעה מקבלי התורה אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף, כי המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו, היה להם משה רבינו למנהיג ומנהל. אמנם דור האחרון שלא היו באותו המדרגה, היה יהושע מנהיגם ומנהלם, על דרך שאמרו (בבא בתרא עה.) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה כו'. אמנם אם היו משה רבינו ואהרן מדברים אל הסלע לעיני כל ישראל הילודים במדבר ונתן מימיו, אז היה נתקדש שם שמים לעיניהם, והיו מתעלים מזה מעלה רבה ונשגבה עד שהיו ראוים להיות להם משה עצמו מנהיגם ומנהלם. אמנם מחמת שלא דברו, כי אם הכוהו, לא נתקדש שם שמים כל כך לעיניהם, ושוב לא היו כדאים שיהיה משה מנהיגם, כי הוא היה משכמו ומעלה גבוה מהם בכמה מעלות רמות ונשגבות, ועל כן הוצרך יהושע להנהיגם. על דרך משל, מי שהוא בסולם למעלה וראשו מגיע השמימה לא יוכל להאיר בנרו למי שהוא למטה הימנו באמצע הסולם וכדומה. ומעתה בין תבין את אשר לפניך, שלא היו הדור ההוא יכולים לקבל הארה ממשה כי אם מיהושע. והן הן הדברים שאמר הכתוב, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה, ואין זה מדבר בגנותו של משה חלילה, כי אם מכח תשישות כח המקבלים שלא זכו לראות הנס הגדול שיתן הסלע מים על ידי דבור בעלמא, על כן לא היו בבחינה זו שיהא משה מנהיגם, כי אם יהושע:
וידוע כי משה נקרא (דברים לג, א) איש האלקים, ואיתא במדרש (ד"ר יא, ד) מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים. והיינו בחינת ממוצע בין אלקים ואנשים, כדי שעל ידו ישתלשל התורה מאת האלקים אל בני האדם. ולכן מהאי טעמא היה מנהיג ורועה לדור המדבר דייקא, דור דעה מקבלי התורה. אבל דור הנולדים אחריהם לא היתה ידם משגת לזה לקבל הארה ממשה שהיה גבוה מעל גבוה מעליהם, כי אם ממי שהוא רק בחינת איש. וידוע מה שדרשו חז"ל (יבמות קג.) על (דברים כה, ט) וחלצה נעלו "מעל" רגלו, ולא מעל דמעל. וזהו שנאמר יפקוד ה' וגו' איש (דייקא) "על" העדה, ולא איש האלקים שהוא על דעל. אשר יצא "לפניהם" וגו', לפי ערך פניהם. ויאמר ה' אל משה קח לך וגו' איש אשר רוח בו, כח המחבר אותם, כי רוח כח המחבר כנודע (עי' אור החיים הק' ויקרא כב, יב):
במסורה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם [כז, יז], ואשר יבא את רעהו ביער להטב עצים (דברים יט, ה). עיין בעל הטורים. נראה לי על פי המבואר בספרים כי מי שמחוקק בלבו ומצייר בעיניו צורת צדיק ורבו המובהק, הוא לעזר ולהועיל להגן עליו ולהנצל מן החטא. ועיין בראשית חכמה (שער הקדושה פט"ז אות עא ו-עז) דהיינו דאמרו (בבא מציעא פד.) רבי יוחנן הוי יתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן בנות ישראל יסתכלו בי כי היכי דלהוי להו זרעא שפירא כוותי. התבונן מזה כי הרהור והמחשבה באיש צדיק גורמת להוליד כוותיה, עי"ש. ועובדא ידענא מאשר ספרו לנו אשר היה בימי מחותני, האי סבא קדישא הצדיק הק' מוה' נפתלי זלה"ה מראפשיטץ, באחד מגדולי תלמידיו שרצה לגשת אל אשתו בליל טבילה, והם לא ידעו כי איננה טהורה, וראה בהקיץ צורת רבו הק' ונרתע ושב לאחוריו, ואחר כך נודע הדבר כי זכות רבו רגליו ישמור. וכן מצינו ביוסף (סוטה לו ע"ב) שניצל מחטא על ידי שראה דמות דיוקנו של אביו שלמד אצלו תורה:
וזהו שנאמר יפקוד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, כלומר אפילו בעת שיצא יהיה לפניהם צורתו, כמו אשר יבא שהוא לפניהם. וזה שאמרה המסורה ואשר יבא את רעהו (תלמידו, אפילו בהיותו) ביער לחטוב עצים, יעמוד אתו להגין עליו. ואפשר שכוון עוד באומרו אשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, היינו להעמיד תולדות, על דרך שאמרו בגמרא (שבת קיח ע"ב) חמש בעילות בעלתי ונטעתי חמש נטיעות, ובא עמו להצילו, והבן:
או יאמר אשר יצא לפניהם וגו' [כז, יז-יט]. כי כתיב (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלקיך, אבל המורה ומנהיג הדור אינו יכול להסתיר את עצמו מבני אדם, כי הוא צריך ללמוד תורה ברבים ולהנחותם הדרך ילכו בו (ועם כל זה צריך שיהיה מחשבתו זכה וברורה להשם לבדו). וזה שאמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם וגו', כלומר שיעשה מעשים טובים גלוים לעיניהם כדי שילמדו ממנו. ויאמר ה' וגו' קח לך וגו' איש אשר רוח בו וגו', כלומר רוח אלקים בו בתוכו דייקא, שרוצה להסתיר עצמו, וצויתה אותו (שיעשה) לעיניהם דייקא, כאמור. והארכתי בזה בפרשת וישלח (ד"ה ועם [הב']):
עוד פירוש על אומרו (כז, יט) לעיניהם, נתבאר לעיל פרשת חקת (ד"ה וזהו) על הפסוק (כ, ח) ודברתם אל הסלע לעיניהם, עי"ש:
קח לך וגו' וצויתה אותו לעיניהם ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל [כז. יח-כ]. תחלה אמר "לעיניהם", אחר זה למען "ישמעו": יש לפרש על דרך דכתיב למעלה בפרשת בשלח (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וקשה, הלא אמונה הוא שמאמין מה שאין העין רואה, אבל הם שראו בעיניהם היד הגדולה איך אמר אחר זה ויאמינו. אבל הענין מבואר אצלנו למעלה ריש פרשת לך (ד"ה ולכאורה) כי גם מי שראו עיניו הנסים ונפלאות של הבורא ב"ה צריך גם לאמונה, כי אם יספיק באשר השיג גדולת הבורא ממה שראה בעיניו לבד, הרי זה נותן קצבה ח"ו לגדולתו לפי קוצר השגתו וראותו, ובאמת לגדולתו יתברך אין חקר, על כן העיקר וסוף דבר הכל נשמע להאמין יותר ויותר ממה שהשיג וראה בעיניו. וזה שאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', ועם כל זה לא הספיקו בזה לבד, כי אם ויאמינו בה' (בבחינת אמונה, שהוא למעלה מראיה והשגה) ובמשה עבדו, ר"ל שכמו כן היה במשה עבדו, אם שבעיניהם ראו גדולתו שעל ידו עשה ה' להם נסים ונפלאות, וראו יראתו שעל פניו ועבודתו וצדקתו, עם כל זה האמינו בו שעוד יש בו בפנימיות לבו יותר ויותר דבקות בה' ממה שראו בעין הרואה:
וזה שאמר גם כאן קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וגו' (כפירוש רש"י) והעמדת אותו וגו' וצויתה אותו לעיניהם, היינו לפי ראות עיניהם והשגתם שכדאי הוא להאי איצטלא להיות איש על העדה, ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל, ישמעו דייקא, בחינת שמיעה, דהיינו קבלה ואמונה, שהוא למעלה מראיה, שעוד יש בו תוספת יותר מהמושג לעיניהם, והבן:
את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו להקריב "לי" במועדו [כח, ב-ו]. תיבת לי לכאורה שפת יתר. ועל דרך הפשוט יאמר להקריב לי, כמו שפירש רש"י בפרשת תרומה (שמות כה, ב) לי לשמי, המיוחד "לי", הוא שם הוי"ה ב"ה, וכמו שכתב בזוהר (משפטים קח.) קרבנא לא אתקריב אלא לשמא דהוי"ה, דכתיב (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו. אבל עוד דברים בגו. גם להבין הנאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני, והכוונה על מה שנאמר שם (שמות כד, ה) ויעלו עולות וגו', ועיין פירוש רש"י למאי הקישן אהדדי. ובמדרש (במ"ר כא, כב) את קרבני לחמי לאשי, זהו שאמר הכתוב (איוב לז, כג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, וכתיב (שם לו, כב) הן אל ישגיב בכוחו, כיצד יתקיימו שני מקראות אלו, אלא כשהוא נותן להם נותן לפי כחו, וכשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן כו':
והנראה לי לבאר כל זה בשנקדים להבין סמיכות הדברים בפרשת משפטים (שמות כד, ג-ה), כי שם נאמר ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה וגו' וישכם בבקר ויבן מזבח וגו' וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, והוא על פי דאיתא בילקוט (וירא רמז צט) בשעה שלקח אברהם את המאכלת התקין הקב"ה שני כבשים, אחד של שחרית ואחד של ערבית, שבשעה שישראל מקריבין קרבנות וקורין צפונה לפני ה' (ויקרא א, יא), זוכר עקידת יצחק. וכי האי גוונא איתא בתנחומא פרשת צו (סי' יג) בשעה שעשה אברהם עולת האיל, ראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה, ושלח לו הקב"ה האיל ויקח את האיל ויעלהו לעולה, שם הבטיחו הקב"ה בעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד. וביארו המפורשים, כי באמת עיקר הקרבן אינו השור או השה וכבש ואיל, כי אם מה שהאדם נכנע על ידי כן בהעלות על לבו שכל מה שנעשה בבעלי חיים היה ראוי לעשות בו, ואם בו היה בוחר ה' הוא מקבל עליו למסור עצמו למען שמו יתברך לכפר על חטאיו, ובכן הוא עצמו הזבח האמיתי, כמו שפירשו אדם כי יקריב מכם (מעצמיכם) קרבן לה' (החוקר לב, אז) מן הבהמה גו' תקריבו (ויקרא א, ב). וזה שאמר (תהלים נא, יח-יט) כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' (מה שאתנה, כי אם) זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר וגו'. אולם לאו כל מוחא סבל דא לצאת ידי חובת המחשבה והקבלה בלב האמת הצריך לזה. אולם אברהם אבינו ע"ה הוא גמר בלבו האמת לעשות את מעשהו, וכבר לקח המאכלת לשחוט את בנו, וכאשר ראה ה' בר לבבו כי נכון הדבר מעמו וממהר לעשותו עד שהוכרח לומר לו (בראשית כב, יב) אל תשלח ידך וגו', ושם נאמר יען אשר "עשית" את הדבר הזה, כלומר עשיה ממש, כלומר עמדת על הנסיון הזה בשלימותו, גם ולא חשכת את בנך את יחידך מן העולם, ואז הקריב האיל אמר יהי רצון כאלו בני שחוט וכאלו דמו זרוק ורצה אלקים את מעשיו (תנחומא שלח יד), בזה כבש אברהם אבינו הדרך לבניו לצרף למעשה ידינו בקרבנות מחשבת אברהם אבינו, להיות לנו לעזר וסעד ללכת בדרכו במחשבה רצויה וכוונה אמתית, ועל ידי זה תשלם עבודת הקרבנות במחשבה ומעשה יחדו יכונו:
ובזה מפרש בספר אהל יעקב פרשת וירא (עה"פ ויקרא מלאך ה', ד"ה עוד ביאור) המדרש ילקוט (יתרו סוף רמז רעו) ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה, אמרה כנסת ישראל, כל מה שאתה מצוה אותנו כבר קיימו אבותינו. כאלו אמר נעשה כבר, מבנין נפעל. והכוונה, כי איך מלאו לבם לדבר גדולות כאלה (הלא עיקר הוא בעשות המצוה זכות הכוונה ורעיון הטהור, אשר לא כל אדם יזכה לזה), אבל עיקר בטחונם היה על דרך שאמרו (של"ה, מס' סוכה, פרק נר מצוה אות מג) מעשה אבות ירשו בנים, וכענין שנאמר (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, כי זכות אבותם בידם ומסייעתם ללכת בעקבותיהם. וזהו שאמרו (שהש"ר א, לד) שחורה אני במעשי, ונאוה אני במעשי אבותי. כלומר, לא היינו נחשבים מאומה במעשינו, כי אם מעשי אבותינו ואורם מתנוצץ בנו, ע"כ דבריו לעניננו:
והן הסמיכות, אחרי שאמרו ישראל כל הדברים אשר דבר ה' נעשה, בימי אברהם בהעלותו את האיל תחת בנו ונרצה לו, על כן וישכם בבקר וגו' וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה', כלומר שלימים במעשה ובמחשבה לה' החוקר לב, (והיה) [והיו] הן עצמם נחשבים פרים הנקרבים:
והנה, מה שהקרבן הוא לחם אשה לה' כביכול איננו גוף מעשה הקרבן, כי אם זך הרעיון שבו למסור עצמו לשמו יתברך, כאמור. והנה המעשה הוא גלוי לכל אדם, אבל המחשבה אינה גלויה בלתי לה' לבדו החוקר לב. וזה שאמר את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו להקריב לי (דייקא החוקר לב) במועדו, ועל כן ל'י ב'מועדו ראשי תיבות ל"ב, כי זה הוא העיקר, לב נשבר, כמבואר ברעיא מהימנא (פינחס רכד ע"ב) קודשא בריך הוא לא נטיל אלא רעותא דלבא. אולם צריך לזה מעשה הקרבן כדי לעורר הלב והמחשבה להיות נכנע על ידי זה בלב נשבר לקבל על עצמו כדברים הנעשים בהקרבת הקרבן, וזה שאמר ואמרת להם זה האשה (הלב הנשבר) אשר תקריבו לה' וגו', (זה אי אפשר כי אם) שנים ליום וגו', את הכבש אחד תעשה (בפועל) בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ואז מצטרף המחשבה עם המעשה שלנו, מכח המחשבה עם מעשה אבותינו שבידינו. ועל זה אמר עולת תמיד העשויה בהר סיני, שנאמר ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה', כמו שפירשנו. וראיה לזה הוא ממה שאמר המדרש למעלה (במ"ר כא, טז) את קרבני לחמי, אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות כו', שנאמר (תהלים נ, יב) אם ארעב לא אומר לך כו', ולא הטרחתי עליך שתהא מחזיר בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, כי אם מאותן שברשותך מהגדילים על אבוסך, עי"ש. והעיקר רק המחשבה הרצויה להקריב עצמו קרבן לה' בכל לבבו ונפשו ורוחו ונשמתו:
והנה, כבר זכרתי למעלה דברי מוזלה"ה (תפלה למשה ה, יג) כי הקב"ה משלם שכר נצחי לא כפי המעשה שהוא בגבול ותכלית, כי אם כפי המחשבה שרוצה לעבוד את בוראו בגופו ונשמתו ומאודו בלי גבול ובלי סוף ותכלית, מה שאין יד אדם מגעת מפאת שהוא בגוף בעל גבול ותכלית, ומחשבתו הטובה הקב"ה מצרפה למעשה לשלם לו שכר בלי סוף ובלי תכלית. וזה שאמר (תהלים ה, יג) כי אתה (בלי סוף, כמו כן) תברך צדיק ה' כצנה רצון (דייקא) תעטרנו, ע"כ דבריו ז"ל:
וזהו שאמר המדרש, את קרבני לחמי לאשי וגו' (אשר) תשמרו להקריב לי דייקא, במחשבה רצויה, וכאמור, זהו שאמר הכתוב שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתיב הן אל ישגיב בכחו, כיצד יתקיימו שני מקראות אלו, אלא כשהוא נותן להם נותן לפי כחו דייקא, שהוא בלי סוף, וכפי המחשבה והרצון שלהם, וכשהוא מבקש המעשה אינו מבקש אלא לפי כחן, ולא הטריחן ממה שאינו ברשותן. ראה מה כתיב (שמות כו, א) [ו]את המשכן תעשה עשר יריעות הרי הוא בגבול ותכלית, ועתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק דייקא ביחוד לכל אחד לבדו, חופה של ענני כבוד, שנאמר (ישעיה ד, ה) וברא ה' וגו', מלמד שכל צדיק שהוא מעולה מחברו חופתו נכוית ממנו. והנה, אם כפי המעשה, הרי כולן שוין לטובה, אלא על כרחך עיקר החופה הוא כפי המחשבה והרצון, רשפיה רשפי אש שלהבת יה, ובזה לא ראי זה כראי זה, לכך כל אחד ואחד נכוה מחברו. ומזה נשכיל כי השכר הוא כפי המחשבה, נצחי, לפי ערכו יתברך בחינת אין סוף. וכן ביתר המצות והמעשים טובים שהמדרש מונה והולך שם, בכולן בתר מחשבה אזלינן, כי המחשבה הוא אין סוף, ושילום השכר גם כן לפי ערכו אין סוף, כאמור: או יאמר להבין כפל לשונו (כח, א-ו) ואמרת אליהם את קרבני וכו' שנים ליום וגו' את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'. גם עולת תמיד העשויה בהר סיני, צריך ביאור. גם להבין סמיכות הפרשיות:
והנראה לי בהניח מאמרם ז"ל (הובא בפרשת דרכים דרוש ח) אלו היה משה נכנס לארץ לא נחרב בית המקדש. ומזה נודע כי מה שמת משה במדבר, אתחלתא דחורבן הבית. ב', מאמרם ז"ל (תענית כז ע"ב) שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שכשיהיו קוראים סדר הקרבנות שמעלה הוא עליהם כאלו הקריבו לפניו. ונראה לי שהוא מדה כנגד מדה, כמו שרצה אברהם אבינו לשחוט את בנו ונאמר לו (בראשית כב, יב) אל תשלח ידך וגו', ונחשב לו הרצון ומחשבתו הטובה כמעשה, שנאמר (שם, טז) יען אשר "עשית" את הדבר הזה וגו', זכות זה עומדת לעד לזרעו אחריו שבשעה שקוראים בסדר הקרבנות ומקבלים על עצמם להקריבם בעת שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מחשבתם הטובה הקב"ה מצרפה למעשה, ומעלה עליהם כאלו הקריב[ו]ם. וכן הוא במדרש תנחומא פרשת צו (סי' יד) אמר [רבי] שמואל בר אבא, אמר הקב"ה לישראל אף על פי שבית המקדש עתיד ליחרב וקרבנות בטלין, לא תשכחו עצמיכם מלסדר קרבנות, אלא הזהרו לקרות בהן ולשנן בהן, ואם תעסקו בהן מעלה אני עליכם כאלו בקרבנות אתם עסוקין, עכ"ל. וכן אמרו חז"ל בגמרא (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה: ועל דרך זה תירצו המפורשים הא דכתיב (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, וכי אפשר לו לאדם לקיים כל התרי"ג מצות, הלא יש כמה מצות שאינם באים לידו, ובפרט מצות התלויות בארץ בזמן הגלות. אלא על כרחך על ידי שעוסק בתורה ומקבל עליו לעשות אם תשיג ידו, מעלה עליו הכתוב כאלו עשה, וכדאיתא בספרי בפרשת ציצית (שלח קטו) למען תזכרו ועשיתם (לעיל טו, מ) [לעשות] זכירה כמעשה. ועל פי זה ביארתי בפרשת שלח (ד"ה והיינו) המדרש (שהש"ר ד, ה) שניך כעדר הקצובות וגו', רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, שכלם מתאימות וגו', שכלם דייקא מתאימות ומשלימות הנפש, ואם כן איך אפשר לקיים הכל, על זה אמר כחוט השני שפתותיך, שנאמר (שמות כד, ג) ויען כל העם וגו' כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. ואיך אפשר לעשות כל אשר דבר ה', הא יש כמה מצות שאינם באים לידו לעשותם, אלא הכוונה למה שנאמר שם להלן ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (על ידי) ונשמע, נקבל עלינו לעשותו, והקבלה נחשב למעשה:
ומזה נשכיל כי עסק הקרבנות בזמן חורבן הבית נחשב כאלו הקרבנו במועדו. והן הדברים הנאמרים במקראי קדש, וזה ענין הסמיכות, שאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים וגו' ונאספת וגו', וזה הוא אתחלתא דחורבן, על כן וידבר ה' וגו' צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו להקריב לי במועדו. ושמא תאמר בזמן שאין בית המקדש קיים מה נעשה, על זה אמר "ואמרת" להם זה האשה אשר תקריבו לה' וגו', כלומר שתאמרו בפה עסק הקרבן תמיד שנים ליום עולה תמיד, (בזה עצמו) את הכבש אחד "תעשה" (נחשב עשיה ממש) בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וגו'. עולת תמיד העשויה, כלומר מה שנחשב על ידי הקבלה בלב כאלו היה הקרבת עולת תמיד במעשה, ענין זה הוא העשויה בהר סיני לריח ניחוח, כלומר מה שאמרו בהר סיני כל אשר דבר ה' נעשה (על ידי) ונשמע, היה לריח ניחוח אשה לה', שנחשב הנשמע והקבלה למעשה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו כי האמירה והקבלה כמעשה, ונשלמה פרים שפתינו. וכיון שבזמן בית המקדש הקריבו במעשה, עתה שבעוה"ר חרב בית המקדש, בזה בחר ה' באמירה, על דרך (ברכות ו.) חישב לעשות כו': את קרבני לחמי וגו' [כח, ב]. במדרש תנחומא (פינחס יב) אמר הקב"ה למשה אמור לישראל לא שאני צריך להם אמרתי להקריב קרבנות, כל העולם שלי הוא וכו', וכן הוא אומר (תהלים נ, יב) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. אמר רבי יהודה בר סימון, כל מה שצויתי להקריב קרבני לחמי, לא שאני צריך לאכילה ושתיה כו'. אמר רבי סימון, י"ג מדות הרחמים כתוב בהקב"ה, שנאמר (שמות לד, ו-ז) ויעבור ה' על פניו וגו', יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי, הוי אם ארעב לא אומר לך: נראה לי ביאור הדבר, כי שורש הקרבן מבואר בזוהר (ויקרא ה.) כי הוא לקרב המדות ולמזג אותם, ולהמתיק תוקפא דדינא בבחינת חסד ורחמים. ושורש המתקת הדינים הוא על ידי ג' הויו"ת העולה לח"ם, שיש בהן י"ב אותיות (שער הכוונות, ענין השלחן עמ' פד), ועם הכולל י"ג, והיינו י"ג מדות הרחמים, כמבואר בספרים הקדושים: וזה שאמר את קרבני "לחמי" וגו', לחם המתקת הדינים, תשמרו להקריב ל'י ב'מועדו, ראשי תיבות ל"ב, ירמוז למה שכתוב ברעיא מהימנא פרשה זו (רכד ע"ב) קודשא בריך הוא לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירא דיליה, הדא הוא דכתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלקים רוח נשברה "לב" נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. כוונתו, שעל ידי לב נשבר גם המדת הדין נמתק. וזהו שאמרו חז"ל (סוטה ה ע"ב) גדולים נמוכי רוח יותר מכל הקרבנות שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה וגו', ופירשו המפורשים, כי קרבנא לא אתקריב אלא לשמא דהוי"ה, אבל רוח נשברה הוא זבח גם לאלקים (זוהר משפטים קח.), כי נמתק לרחמים. וזהו שנאמר א'ת ק'רבני ל'חמי, ראשי תיבות עולה מנין ענו"ה, ובזה מכניע כח קל"א מנין שם הסטרא אחרא הוא סמא"ל העולה כך, בסוד שאמרו בבבא מציעא ריש פרק איזהו נשך (סא ע"ב) התולה "קלא" אילן בבגדו וכו'. וזה שאמר ת'שמרו ל'הקריב, ראשי תיבות ת"ל, מנין ה' פעמים אלקי"ם, ל'י ב'מועדו, ראשי תיבות ל"ב, על ידי לב נשבר. וזה שאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני, עיין רש"י נלחץ בזה, ולדרכנו יאמר כי עיקר עולת התמיד מי שיש לו רוח נמוכה ונפש שפלה בחינת ענוה, הנלמד (סוטה ה.) ממה שהשרה הקב"ה שכינתו על הר סיני הנמוך, ועל דרך שפירשו משה קבל תורה מסיני (אבות פ"א מ"א), מסבת היותו ענו בחינת סיני, וזהו שנאמר העשויה בהר סיני, רומז בבחינת הר סיני בענוה:
וזהו שאמר המדרש, מה שצויתי להקריב קרבני "לחמי", לחם הרומז לג' הויו"ת, לא שאני צריך לאכילה ושתיה כו'. אמר רבי סימון, י"ג מדות כתוב בהקב"ה, שנאמר ויעבור וגו', כי הי"ג מדות הן הג' הויו"ת עם הכולל, יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי, הוי אם ארע"ב (עולה מנין ג' אלקי"ם עם ט"ו אותיותיהן, בסוד (תהלים ל, ו) רג"ע ב"א-פ"ו המבואר בסידור האר"י ז"ל (תפלת העשיה, ח"א נו ע"ב). או יאמר, אחורים דאלקים ואחורים דהוי"ה עולה רע"ב. אפילו אם ח"ו יהיה דין) לא אומר לך. כי לי תב"ל, מנין וא"ו פעמים חס"ד, להמתיק כל אלקים בב' פעמים חסד, וחד בתרי בטל. כי אם לזכותך לעולם הבא (תנחומא אמור טו):
גם ירמוז למה שאמרו חז"ל בגמרא כל המתפלל צריך שיהפוך פניו אל "הכותל", ופירש האריז"ל להמתיק ה' אלקים, מנין ת"ל, בשם הוי"ה העולה כ"ו, והיינו "כותל". וזה שאמר אם "ארעב" לא אומר לך כ'י ל'י ת'בל ו'מלואה, ראשי תיבות כות"ל, כ'י ו'מלואה ראשי תיבות כ"ו, ל'י ת'בל ראשי תיבות ת"ל, באמצע, אלא שרצונו לזכותך שיהיה באתערותא דלתתא על ידך להאירך לעולם הבא, כמבואר במדרש (בהעלותך) [תצוה (תנחומא ז)ן בענין הנרות, ורמז לזה, ת'שמרו ל'הקריב ב'מועדו ראשי תיבות תב"ל, ובאמצע "לי", היינו לרמז לי תבל, והבן:
תשמרו להקריב לי במועדו [כח, ב-ו]. במדרש (במ"ר כא, כ) זה שאמר הכתוב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר שאמר לרבקה (בראשית כד, יז) הגמיאיני נא מעט מים, כדי גמייא. ובטן רשעים תחסר, זה עשו שאמר ליעקב (שם כה, ל) הלעיטני נא. צדיק אוכל וגו' זו רות, שנאמר (רות ב, יד) ותשבע ותותר, ובטן רשעים תחסר אלו אומות העולם. והוא משולל הבנה מה ענין זה להכא: ונראה לי, דיש לדקדק בקרא גופיה על אומרו קרבני לחמי וגו', לחמי למה לי. וגם מה שאמר במועדו, שחז"ל (פסחים עז.) עמדו על זה ודרשו ביה אפילו בשבת אפילו בטומאה. והנראה לי בזה, כי התורה בעצמה בנועם אמריה תאמר לבל יקשה בעינינו בענין קרבנות, הניחא בזמן שישראל שרוין על אדמתן ובית המקדש קיים, אבל בזמן שבית המקדש חרב בעונינו ואין לנו קרבן מה תהא עלינו ובמה נתרצה אל אדוננו. אבל כבר אמרו חז"ל (ברכות נה.) פתח במזבח וסיים בשלחן ששלחנו של אדם מכפר עליו, והפירוש הפשוט הוא, אם אוכל רק די סיפוק לשובע נפשו, אם כי רווחא לבסומא שכיח ועודנו תאב לאכול, ומשבר תאותו ומושך ידו ממנו, זה נחשב לסיגוף ותענית ומכפר כקרבן, כמבואר בספרים הק':
אבל עוד דברים בגו כי האכילה במקום קרבן ממש, כי עיקר הקרבן להעלות הניצוצות הקדושות שבבהמה ובעוף או במנחה להקריבם לה', וכמו כן אם אוכל רק לשובע נפשו אז מעלה הנצוצות הקדושות שבתוך המאכל הצומח או החי אל בחינת מדבר, וילך בכח האכילה ההוא לדבר בו דברי תורה ותפלה ולעשות מצות ומעשים טובים, ואז נתעלה הניצוץ הקדוש ההוא אל שורש הקדושה, ועיין מגן אברהם סימן וא"ו ס"ק ד'. וזה סוד (דברים ח, ג) לא על הלחם לבדו (הגשמי) יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' (כח אלקי שבו האומר לו גדל (עי' ב"ר י, ו)ן יחיה האדם, כידוע מכתבי האר"י ז"ל (לקוטי תורה, פר' עקב עמ' רמו-רמז). ומבואר בספרים שזה פירוש הפסוק צדיק אוכל לשובע נפשו, כי הוא אין צריך אכילה מרובה, כי עיקר שביעתו וחיותו מכח נצוץ הקדוש הרוחני שבמאכל, לכן הוא שבע על ידי אכילה מועטת, מה שאין כן הרשעים שניזונים רק מגשמיות המאכל, על כן ובטן רשעים תחסר, כי צריכים למאכל הרבה כמו בהמה שאכילתה מרובה:
וזה שאמרה תורה את קרבני (בזמן שבית המקדש קיים), לחמי וגו' (הלחם שאוכל לפני ה' בזמן שאין בית המקדש קיים נקרא לחמי), תשמרו להקריב לי במועדו וגו', כלומר בזמן המקדש ובחורבנו. ועל זמן שבית המקדש קיים אמר זה האשה אשר תקריבו וגו' שנים ליום וגו', ואחר זה אמר אפילו בזמן שאין קרבן, עם כל זה עולת תמיד העשויה "בהר סיני" לריח ניחוח וגו', ירמוז למה שנאמר שם (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ופירשו המפורשים שאפילו בעת שיאכלו וישתו יחזו את האלקים. וזהו שאמר המדרש זהו שאמר הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר שאמר הגמיאיני נא מעט מים, כי איני צריך רק מעט. ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר הלעיטני נא, כי הוא צריך הרבה. וידוע כי שרו של עשו הוא היצר הרע (עי' רבינו בחיי בראשית כו, יט), ואם האדם משבר תאותו נחשב לקרבן, והבן: