ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת בלק
וירא בלק וגו' את "כל" אשר עשה ישראל לאמרי ויגר מואב וגו' כי רב הוא [כב, ב-יב]. יש לדקדק, "כל" למה לי. ב', ויירא מואב הוה ליה למימר, מאי ויגר. ג', כי רבים הם הוה ליה למימר, מאי כי רב הוא:
ונראה לי על פי דכתיב למעלה פרשת חקת (כא, כא) וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי, פירש רש"י, במקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים. וכן (לעיל כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל וגו', שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל, עכ"ל. והוא במדרש רבה (במ"ר יט, כח). ביאור הדבר, על דרך משל כמו שיש באדם כמה חושים, ראיה, שמיעה, ריח, דבור, משוש, הלוך, טעם, ועל גביהם כח המשותף מהכל. וכמו כן הנשמה כלולה מכל החושים, ראיה ושמיעה כו', ושם הנה הנם באחדות אחד, אלא שחלוקין בגוף על ידי אבר המוכן לאותו חוש, ראיה על ידי עין, שמיעה על ידי אזן כו'. כמו כן ישראל בבחינת עבודתן להשי"ת חלוקין למיניהם, יש שעיקר עבודתו הוא בתורה, ויש שעיקר עבודתו בתפלה, ויש במצות ומעשים טובים, יש בעשרו בצדקה לעניים, ויש בגמילות חסדים לתמוך יד מי שמטה ידו ולהשפיע מטובו לזולתו שיתפרנס על ידו וכדומה, וכל המדות טובות הללו כלולים יחד בכח המשותף מכל הטוב, הוא ראש ונשיא הדור הכלול מכולם, בעבודתו לה' בתורה ותפלה ומצות ומעשים טובים וצדקה וגמילות חסדים וכדומה. ולכן נקרא הצדיק "כל" (תקוני זוהר, תקון מד. פד.), כי הוא כלול מהכל וכוללם יחד, והוא המורה דרך לעבודת ה' לעם ה' ומלמדם בינה והשכל, איש על עבודתו ועל משאו כפי בחינתו ומעמדו ומצבו. וכשישראל הם באגודה אחת בלב אחד, הנה הנם כאיש אחד כלול מהכל וגם הם נקראים כל, כי כל הטוב כלול בהם, וכמוהו כמוהם. וזהו שכתב רש"י שהנשיא הוא ככל הדור כי הנשיא הוא "הכל": וזה לעומת זה היה סיחון מלך האמורי כלול מכל רע דסטרא אחרא. וזה שפירש רש"י (לעיל כא, כג) שכל מלכי כנען היו מעלין לו "מס" (רמז לכח הטומאה שבשם הסטרא אחרא ס"ם) שהוא היה שומרם, לפי שבו נכלל כל הרע שבכל מלכי כנען, והוא הכוללם. וזהו שנאמר פרשת דברים (ב, לד-לו) גבי סיחון ונלכד את כל עריו וגו' לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, את "הכל" (הוא סיחון, שהיה הכל של הסטרא אחרא) נתן יי' אלקינו לפנינו:
וזהו שנאמר כאן וירא בלק בן צפור את "כל" אשר עשה ישראל לאמרי, כלומר מה שעשה ישראל לאמרי עם בחינת "כל" דקדושה כלול מכל טוב, נגד האמרי שהוא "כל" של הסטרא אחרא, מפני שהיו ישראל אגודים ונאספים יחד כמו שכתבתי, על כן זה לעומת זה ויגר מואב (כלומר נתאסף להיות יחד) מפני העם מאד כי רב "הוא" (על דרך שאמרו (אבות פ"א מ"ו) עשה לך רב, וכן כתיב במשה (דברים ג, כו) רב לך ואיתא במדרש (מדרש תנאים שם) מנו יהושע), כלומר כי רב שלהם זה משה הנקרא כל, הוא ישראל, וזהו שנאמר "הוא" לשון יחיד, כי היו אגודים יחד כאיש אחד: כמו כן בקשו גם הם להתאחד. אבל ה' הפיר עצתם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צב, ח-י) בפרוח רשעים וגו' ויציצו "כל" פועלי און [וגו'] ואתה מרום וגו' יתפרדו "כל" פועלי און, כלומר יתפרדו זה מזה מבחינת כל. וזהו שנאמר ויקץ מואב (שנעשו זה לזה קוץ ומחט) מפני בני ישראל, (ועל כן) ויאמר מואב אל זקני מדין, מיראתן של ישראל עשו שלום עם מדין להתאחד עמהם, עתה ילחכו הקהל (דייקא, מה שנקהלו היהודים יחד) את "כל" סביבותינו וגו', כלומר את "כל" כח הסטרא אחרא שלהם אשר סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב, ט), ובלק בן צפור מלך למואב וגו', כלומר והוא היה כלול מכל רע וסטרא אחרא שלהם, ולכן אמר לכה נא ארה לי וגו' אולי אוכל נכה בו, לא אמר אכה, אלא נכה, מפני שהוא היה כלול מכולן לכך אמר אוכל (לבדי) נכה, בכח כל הסטרא אחרא שבו. ולכך ויבא אלהים וגו' ויאמר מי האנשים האלה עמך, כלומר עם שזקני מדין ומואב באו, אל תדמה בנפשך כי הם אגודים יחד, כי לבם לא נכון עמם, על כן אמר מי האנשים האלה (לשון רבים) עמך. וזה שאמר לא תלך "עמהם" לא תאור את העם כי ברוך "הוא" דייקא, והבן: וירא בלק בן צפור את כל אשר "עשה" ישראל לאמרי. הוה ליה למימר "עשו". ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא [כב, ב"ג]. הוה ליה למימר כי רבים הם. ולהלן (כג, ז-ט) נאמר לכה ארה לי יעקב וגו' כי מראש צורים אראנו וגו' "הן" עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב:
והנראה לי בהקדם לפרש הא דכתיב (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט וגו', דקשה מה קא משמע לן, פשיטא כיון דהם המעט על כרחך לא מחמת הריבוי חשק ה' בהם. ונראה לי, כי הנה יש לישראל שני מעלות למעליותא, מצד אחד מעלת הרוב מכל העמים, ומצד אחד מעלת המעט מכל העמים, ואפרש שיחתי על פי דכתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל וכו' אשר לא ימד ולא יספר, ומפרש בגמרא (יומא כב ע"ב) באין עושים רצונו של מקום יש להם מספר, ובעושים רצונו של מקום אין להם מספר, כי כל אחד ואחד שקול כהרבה. וכן מצינו גבי משה רבינו (במסכת תענית דף ט' (ע"א)) כיון דרבים צריכים לו כרבים דמי. וכמו כן באברהם כתיב (בראשית יב, ב) ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י זה שאומרים אלהי אברהם, ופירש המזרחי (שם ד"ה זהו שאומרים) כי אין כבודו יתברך ליחד שמו על היחיד, אלא מפני שהיה נחשב לגוי גדול. ובזה פירשתי (פר' וירא ד"ה וזהו) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, לא אמר אעשה כי אם עושה, כי היה לאחר גזר דין, ושמא תאמר אם כן למה לו להודיעו הלא לאחר גזר דין אינו מועיל תפלת יחיד, על זה אמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' (בראשית יח, יז-יט), כלומר, וכיון דרבים צריכים לו כרבים דמי, ותפלת רבים מועיל אף לאחר גזר דין, כדאיתא במסכת ראש השנה (יח.), כדכתיב (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. וכיון שכן, בעושים רצונו של מקום הנה ישראל רבים מכל האומות, כי כל האומות יש להם מספר, אבל ישראל לא ימד ולא יספר מכח שהם רבים באיכותם, ששקול כל אחד ואחד כנגד כמה מהאומות:
ובחד צד יש להם מעלת המעט, כדכתיב (דברי הימים-א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד, כלומר שכולן נחשבין לאיש אחד, כדמצינו בעשו שהיה רק שש נפשות והכתוב (בראשית לו, ו) קורא אותן "נפשות" ביתו, כי יתפרדו כל פועלי און, אבל בישראל כתיב (שם מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים והכתוב קורא אותן "נפש", כמבואר ברש"י פרשת ויגש (שם, כו) בשם המדרש (ויק"ר ד, ו), והטעם, כי הם אגודים וקשורים ונצמדים יחד בלב אחד, כדכתיב (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, לשון יחיד. והיינו מפני שמצד נשמתם הם ממקור האחד יחיד ומיוחד יתברך, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואמרו חז"ל (עי' רמב"ן שם) כביכול כל הנופח כו'. והיינו בזמן שיש ביניהם אהבה ואחוה ושלום אז הענפים דומים לשורשם בגבהי מרומים, והוא על ידי שכל אחד נפשו כעפר לכל תהיה ומתחבר עם רעהו בלב שלם ובנפש, ובבחינה זו הם מעט מכל האומות:
והנה, הכלי יקר (בראשית יח, א) מפרש וירא אליו ה', לא אמר אל אברהם, שאז היה משמע כי בו בחר ה' להגלות נגלות לו בשביל שמו שמורה על "אב רם", כי אם וירא אליו, אל עצמותו דייקא, מכח מעלתו שאמר (שם, כז) ואנכי עפר ואפר, ע"כ דבריו. וזה שאמר כאן לא מרובכם מכל העמים, בשביל מעלת הרוב שכל אחד ואחד שקול הרבה, חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי (כלומר, אלא מפני כי) אתם המעט מכל העמים, כי אתם כולכם כאיש אחד ממקור האחדות, והאומות יתפרדו ונחשבים לרב בבחינת פירוד, היפך השלום, וכבר אמרו (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. והיינו דכתיב גבי אברהם (ישעיה נא, ב) כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו, יתפרש על שתי פנים, א', כי אחד קראתי, אם היותו אחד, עם כל זה ואברכהו וארבהו להיות לו דין רבים, כדלעיל. ב', כי אחד קראתיו, אפילו בזמן ואברכהו וארבהו, וארבה את זרעו, עם כל זה קראתיו אחד, והבן. ומפני זה אמרו אלמלא היו ישראל באגודה אחת לא שלטה בהם כל אומה ולשון. והיינו מהאי טעמא, כי אז יש להם שתי מעלות לטיבותא, שהם הרוב מכח איכותם והמעט מכח אחדותם, וכדאיתא במדרש תנחומא פרשת נצבים (סי' א) משל לאגודה כו' אפילו עוג מלך הבשן אינו יכול לשברן, עיי"ש:
וזהו שנאמר וירא בלק בן צפור את כל אשר "עשה" ישראל לאמרי (לשון יחיד דייקא, עשה). ויגר מואב מפני העם מאד כי "רב הוא", יתפרש על שני אופנים, אם היותם "רב" יאמר עליו "הוא", כמו על יחיד. וגם אחד שיאמר עליו "הוא", יחשב "רב", כי שקול כהרבה. וזהו שנאמר (להלן כג, ז-י) לכה (נא) ארה לי, ופירש המדרש (במ"ר כ, ז) כאדם שאומר אורה בתאנים, ר"ל ללקט אחד אחד ולקללם, כי היה סובר שיש לכל אחד דין יחיד, אבל נגד רבים ידע כי לא יוכל להם. ועל זה אמר בלעם מה אקוב וגו' כי מראש צורים, זה אברהם, שנאמר עליו כי "אחד" קראתיו ואברכהו "וארבהו", כלומר שיש לו תואר אחד ותואר רבים, כמו שכתבתי. אראנו וגו' לישראל, כי הן עם אפילו בהיותן עם, נאמר לשון יחיד לבדד ישכון וגו', כי יש להם תואר יחיד, כי מי מנה עפר יעקב, שכל אחד נפשו כעפר לכל ומתאחד עם חברו. וגם יאמר הן עם, אפילו בהיות יחיד, לבדד ישכון, יחשב וישקל כעם שהם אנשים רבים, ובגוים לא יתחשב יחיד לבד, מי מנה עפר יעקב כמו עפר שיש לו כח המצמיח ומגדל דברים רבים, כמו כן יש ליעקב כח המצמיח ומגדל לזולתו, וכיון דרבים צריכים לו כרבים דמי, לכן לא תוכל להם לא מיניה ולא מקצתו, כאמור:
ואפשר כי זה שנאמר (לעיל ו, כג-כו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וגו', כלומר שיהיה נאמר להם לרבים, יברכך לשון יחיד, כי וישם לך שלום. וגם יאמר ליחיד להם, לשון רבים, כאמור. והבן:
וירא בלק בן צפור וגו' ועתה לכה נא ארה לי וגו' אולי אוכל נכה בו וגו' כי ידעתי וגו' ואשר תאר יואר [כב, ב-ו]. ולהלן (כג, ג) נאמר ויאמר בלעם וגו' אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וילך שפי, לכאורה היה די לומר ודבר יראני וגו', "מה" למה לי. ובמסורה (הובא בבעל הטורים), ודבר מה יראני, אלקים יראני בשוררי (תהלים נט, יא). וישא משלו וגו' מה אקב לו קבה "אל" ומה אזעם לא זעם "הוי"ה" (כג, ז"ח), היה לו לומר איך אקוב וגו'. גם שני שמות הללו למה לי:
ונראה לפרש הענין על פי המבואר בדברי האריז"ל (שער הכוונות, ענין דרושי הלילה, דרוש תקון חצות עמ' שעה) על הפסוק (איכה ה, א) זכור הוי"ה "מה" חיה "לנו", כי הוי"ה במילוי אלפי"ן עולה מ"ה המורה רחמים, היה לנ"ו, גימטריא אלהי"ם, כי נהפך לדין. לכן י'י' מ'ה ה'יה ל'נו ראשי תיבות מיל"ה, כי הביטה וראה את חרפתנו, כי הערלה הנקרא חרפה נכנס במקום יסוד, עיי"ש. ואפשר להוסיף תבלין על ראשי תיבות מילה כדי להטותו לטוב, כי על ידי מצות מילה נתגלה חסד א"ל ושם הוי"ה כידוע, ועל ידי זה נמתק לנ"ו גימטריא אלהי"ם, כמו שכתב האריז"ל (שם, ענין אסרו חג דרוש ב עמ' קלב) סוד (תהלים קיח, כז) אל הוי"ה ו"יאר" לנו, א"ל במלואו עולה הק"ף, ועם הוי"ה עולה יא"ר, "לנו", שיאר לשם אלקי"ם וימתיקו: וזהו שאמר בלעם אולי יקרה הוי"ה לקראתי (היינו כפי רצוני) ודבר "מה" דייקא יראני, שיראני דבר של מ"ה, אם לרחמים או לדין. וזהו שאמרה המסורה אלקי"ם יראני בשוררי, ר"ל שביקש שיראנו דבר מ"ה נהפך לאלקים. ורמז לזה, ל'קראתי ו'דבר מ'ה י'ראני, הראשי תיבות עולה לנ"ו, לומר אולי יראני דבר מה שהיה לנו. וזהו שנאמר וילך שפ"י, ראשי תיבות ש'ה פ'זורה י'שראל (ירמיה נ, יז.), והוא לשון (חולין מב ע"ב) שף מדוכתיה, כמו שכתב בעל הטורים, היינו בזמן שישראל שף מדוכתיה ופזורה בין העמים. ואחר זה וישא משלו וגו' "מה" אקוב לא קבה "אל" דייקא, ומה אזעם לא זעם הוי"ה, ר"ל איך אוכל לקוב ולזעם שם מ"ה ל"לנו" אם לא קבה "אל" ולא זעם הוי"ה, הלא א"ל הוי"ה ו"יאר" לנ"ו וממתיקו. ועל דרך וילך שפ"י שהוא ראשי תיבות ש'ה פ'זורה י'שראל, אמר כי מראש צורים וגו' הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, והם נפרדים מהעמים. והנה אמרו חז"ל (סוטה ה ע"ב) גדולים נמוכי רוח יותר מכל הקרבנות, שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלקים רוח נשברה, ופירשו בספרים הק' כי קרבנא לא אתקריב אלא לשמא דהוי"ה, כדכתיב (שמות כב, יט) זובח לאלקים יחרם בלתי להוי"ה לבדו, כפירוש הזוהר (משפטים קח.), כי מדת הדין אינו מסכים לענין קרבנות, רק מדת הרחמים. אבל מי שרוחו נשברה ושפל ברך, גם מדת הדין נהפך ונמתק לו לרחמים, וזהו שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ע"כ דבריהם. וזהו שאמרו בגמרא כיון שאמר זכור כי עפר אנחנו (תהלים קג, יד) מיד נענה, כי גם הדין נמתק בזה. וזהו שאמר מי מנה עפר יעקב, שנדמה לעפר, ומספר את רובע ישראל, ופירש הזוהר (בלק רי ע"ב) כמה דאת אמר (שמות כג, ה) רובץ תחת משאו. ולדרכנו יאמר, שרובץ לארץ בשפלותו, ובזה ממתיק לנ"ו לבחינת מ"ה שהוא רחמים:
או יאמר כי מראש צורים אראנו, זה אברהם שנאמר בו (בראשית טו, ה-ו) ויאמר לו "כה" יהיה זרעך והאמין בה' "ויחשבה" לו צדקה, ופירש הזוהר (לך צ ע"ב) אם כי "כה" מלכות, ה' אחרונה, היא מדת הדין, חשבה אברהם לצדקה. וזהו שנאמר מי מנה עפר יעקב, מלכות המכונה עפר (תקוני זוהר, תקון סט, קד ע"ב), ומספר את רובע ישראל, מדת מלכות, כפירוש הזוהר (בלק רי ע"ב), והוא שם אדנ"י, אם שנראה דין בסוד (שם משפטים קיח.) "דינא" דמלכותא, היא עצמה רחמים, כדאיתא בזוהר (בלק) דף קפ"ה (ע"ב) על הפסוק (תהלים קל, ג) אם עונות תשמר י"ה, אבא ואמא הא אדנ"י דאיהו רחמי, ועיין שם במקדש מלך ועטרת צבי (ד"ה אמנם) שפירשו הטעם שהוא רחמים כי אין מלך בלא עם, עיי"ש. וזהו שנאמר להלן לא הביט און ביעקב וגו' ה' אלקיו עמו, מדת הרחמים ומדת הדין, והקדים מדת הרחמים, ותרועת מלך בו, ואין מלך בלא עם, ובכח זה מרחם, והבן:
והנה, ראשית הפרשה "וירא" בלק וגו', וה' הקדים הרפואה והפכו לצירוף "ויאר". ובלק הבין כל זה והקדים ואמר לכה נא "ארה" (דייקא) לי וגו' אולי אוכל נכה בו, ר"ל "נכה", "נך ה"' אחרונה משם הוי"ה, בחינת מלכות, עיין בזוהר, ונשאר מתיבת "יאר" אותיות "האר", ובלק הפכו לומר "ארה". עוד אמר ואשר תאר "יואר", כלומר שאתה תוכל להפוך מברכה של "ויאר" לתיבת "יואר". על כן השיב בלעם היכול אוכל דבר מאומה הדבר וגו':
ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך "השור" וגו' [כב, ד-ו]. מה בעי בזה. ובמדרש (במ"ר כ, ד) מה "שור" מנגח בקרניו אף ישראל מנגחין בתפלתן. וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה. ועיין זוהר (בלק) דף קצ"ב (ע"א) דסטרא אחרא מסדרין קמייהו פתורא במיכלא ומשתייא ועבדין חרשין כו'. לכה נא ארה לי וגו'. למה עזב אומנתו ולקח אומנות ישראל שהוא בפה, ועיין מדרש (שם, ז): ולהלן (כב, מא) נאמר, ויהי בבקר וגו' ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו' ויאמר בלעם לבלק התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי וגו' וישב אליו והנה נצב על עלתו וגו'. וישא משלו ויאמר וגו' מה אקוב לא קבה "אל" ומה אזעם לא זעם "הוי"ה", שתי שמות הללו למה:
והנראה על פי המבואר בכוונת קרבנות (סדור קול יעקב, לז ע"ב) על הפסוק (להלן כח, ב) צו את בני ישראל, כי בעולם העשיה שולט שם א"ל אדנ"י, גימטריא צ"ו, המכניע צ"ו של עבודה זרה, והיינו צ"ו מארי דיללה (עי' זוהר נשא קלב.), והיינו דכתיב (ישעיה כח, ח) כל שלחנות מלאו קיא צא"ה, היינו צ"ו דקליפה. עוד שם, תשמרו להקריב לי וגו' עולת תמיד (להלן כח, ב-ו), כי יש "תולע" דקדושה, תולעת יעקב (ישעיה מא, יד), הנקרא (וגימטריא) "שור", והוא חסד שבגבורה, שם הראשון של אנא בכח אב"ג ית"ץ עולה שו"ר, מספר תול"ע, והוא מתעורר בכל בוקר להכניע כל "תולע" דקליפה המתעורר בבקר "לעות" אדם בריבו (איכה ג, לו), ולהרקיב הכל, להפך "בקר" ל"רקב". וזהו שאמר ה' תשמרו "להקריב", לא "להרקיב", עולת תמיד, "עולת" סוד "תולע" דקדושה, עיי"ש:
ובזה נבא אל הביאור, ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו וגו' כלחך ה"שור" דייקא, מה "שור" מנגח בקרניו אף ישראל מנגחין בתפלתן, בראשי תיבות אב"ג ית"ץ העולה שו"ר, סוד תול"ע דקדושה שכחו בפה. ועל כן וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה, לעורר שלחן מלא קיא צא"ה, צ"ו מארי דיללה, בפיהם. ואמר לכה נא ארה לי, בפה, בסוד "תולע" דקליפה שכחו בפיו, לעומת תולע דקדושה. ועוד, להקריב קרבנות, לעורר "תולע" דקליפה נגד "עולת" תמיד. וזהו שאמר לבלק התיצב על "עלתך", והנה נצב על עולתו, "תולע" דקליפה. ועל זה אמר וישא משלו וגו' מה אקוב לא קבה "אל" ומה אזעם לא זעם הוי"ה, שהוא נכתב הוי"ה ונקרא אדנ"י, הרי א"ל אדנ"י, המקנן בעשיה (ודוגמא לזה בזוהר (בלק) קפ"ז ע"ב וירא אליו ה' (בראשית יח, א), אתחזי ליה אדנ"י, עיי"ש). וביאור הדבר על דרך פשוט, כי בישראל אפילו בעשית גשמיות שלהם ניכר אלקותו ואדנותו ב"ה, וכמו שפירש אבא מארי הגאון הצדיק מוה' אלעזר ניסן זלה"ה הפסוק (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם (היינו כשעוסקים באכילה ושתיה ומעשים גשמיים כאומות העולם, עם כל זה באותו שעה) יאמר להם בני אל חי, שמברכין ברכה ראשונה ואחרונה ואוכלים לקיים חיותם לעבודת ה' ב"ה, ע"כ דבריו. וזה השלחן אשר לפני ה' שאומרים עליו דברי תורה, מכניע שלחן המלא קיא "צאה", וכמו שאמר דוד (תהלים כג, ה) תערך לפני שלחן נגד צוררי, (כי אז) דשנת ב"שמן" (בחכמה ושכל) ראשי כוסי רויה, שמרוה לה' בשירות ותשבחות, כך פירשו הצדיקים. וזהו שאמר (כג, ט) טעם על אשר אלו השמות העולים צ"ו מכניעים צ"ו של שלחן דקליפה, כי מראש צורים וגו', הן "עם", אפילו בשעה שהם קרוים עם, לא עמי, כי אם עוסקים בעשיה גשמית כמו עם משאר עמים, אף על פי כן לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, כי הוא דבוק במחשבה בה', ויחזו אותו ית"ש בעת ויאכלו וישתו: ועל פי זה יש לפרש דרך צחות הילקוט (בלק רמז תשעא ד"ה אראנו) על הפסוק (להלן כד, יז) אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, בלעם שונא ישראל היה, אבל משה אוהב ישראל אמר (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד. כי לכאורה הוא כפל, ולא "עתה", ולא "קרוב". אבל יתבאר כי איתא במדרש (במ"ר יח, כא) אמרו ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים אדם חוטא מביא קרבן, עכשיו שאין לנו בית המקדש ובטלו הקרבנות כו', אלא זכרון דברים תהא כפרתנו, ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), כידוע דבמה שאומר הקרבנות בפה ומקבל בלב לקיימם בזמן שיבנה המקדש במהרה בימינו נחשב לו למעשה ממש (עי' אור החיים ויקרא כו, ג אות יד, ערבי נחל פר' בחקותי תקס"ד). והנה אותו רשע סבור היה כיון שראה חורבן בית המקדש וביטול הקרבנות ואורך זמן הגלות כי אין קרבן לכפר, וזהו שאמר אראנו ולא עתה, כי אשורנו ולא "קרוב" כמשמעו, ומה שכפל כי עוד יתכוון ולא "קרב" קרבנות (והוא"ו אינה ניכרת במבטא, רק לנקודה, ומצינו כעין זה במדרש איכה (איכ"ר ב, ג) על הפסוק (איכה ב, א) ולא זכר "הדום" רגליו, אמר רבי חנינא בר יצחק אין הקב"ה זוכר אותו "הדם" של בין רגליו של זקן, שנאמר (בראשית יז, כד) ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו, ע"ש), ממילא שולט תולע דקליפה, ונהפך לרקב. אבל משה אוהב ישראל אמר כי "קרוב" אליך וגו' (כי) בפיך "ובלבבך" לעשותו, ממש, ענין הקרבנות, כי נחשב למעשה וגם עתה "קרב" קרבנות, ואם כן קרבה ישועתי לבא במהרה בימינו אמן:
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה [כב, ה]. וז"ל הזוהר (בלק) דף קצ"ב (ע"א), אמאי אקרי הכי, בגין דכתיב (ישעיה סה, יא) העורכים לגד שלחן, ופתורא הוה מסדר תמן כל יומא כו'. פתח ואמר (שמות כה, כג) ועשית שלחן עצי שטים, וכתיב (שם, ל) ונתת על השלחן לחם פנים וגו', כל אינון מאני קודשא בעא קודשא בריך הוא למעבד קמיה לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא, ההוא רשע בלעם הוה מסדר הכי לסטרא אחרא שלחן ונהמא דאקרי (מלאכי א, ז) לחם מגואל כו', ושלמה מלכא צווח ואמר (קהלת ב, יב) כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו: נראה לי ביאור דבריו, כי האדם הוא אדם דבליעל, מדכתיב "האדם" בה"א, גימטריא טמ"א, כמו שפירש האריז"ל (לקוטי תורה, ר"פ תצא) עת אשר שלט האדם (היינו דבליעל) באדם (שם ח, ט), היינו דקדושה. ומוזלה"ה הביא ראיה לזה מתוספות יבמות דף ס"א (ע"א ד"ה ואין) וסנהדרין דף נ"ט (ע"א ד"ה אלא) דיש חילוק בין אדם להאדם, עי"ש. וזה שאמר הכתוב, כי מה האדם (דבליעל) שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, תקנוהו בשלחן ולחם דקדושה. ולדעתי זה שאמר דוד (תהלים כג, ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי, כלומר נגד שלחן של צוררי, דשנת בשמן ראשי (בעת) כוסי רויה:
ובשם הצדיק הקדוש מוה' צבי הירש זלה"ה מרימנאב שמעתי שאמר פירוש הכתוב, כי בעת התפלה המחשבה משוטטת בגדולתו יתברך ובכוונות התפלה, ואין הזמן גרמא לזכור להפיל שונאי ישראל וצורריהם, אך בעת מיסב על השלחן אז העת מוכשר לזה, וזהו שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי, ע"כ דבריו. ואני אמרתי רמז לזה מהתורה, דכתיב (דברים ז, טז) "ואכלת" את כל העמים, ומדכתיב (לעיל יד, ט) אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, פירש רש"י נאכלם כלחם, יש לפרש שהוא כ"ף הזמני, נאכלם כעת שנאכל לחם, ומדכתיב (רות ב, יד) לעת האכל גשי הלם, ואמרו חז"ל (זבחים קב.) אין הלם אלא מלכות, אם כן יש לומר שזה שאמר לעת האכל גשי הלם (להטות לבבו לטובה, ואם לאו) ואכלת (כלומר אותו) מן הלחם (והוא"ו במקום או). ואפשר משום כך נקרא לחם, שיש לקרות לחם בסגול ול'חם בחולם, כי בעת לחם אתה לוחם. ואפשר שזה שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים, כי לו שני פנים, כאמור: ואפשר לומר עוד, מלכות נקרא הלם, בה"א דקדושה, אבל אם עומד לנגדנו נקרא לחם בחי"ת, אות דסטרא אחרא, ובחולם. וזהו שאמר גשי הלם, להטותו לטובה, ואם לאו ואכלת מן הלחם, קרי ביה לחם בחולם, הוא מלכות הרשעה, וטבלת פתך בחמץ, שאז נקרא המלכות המץ או חמץ בקמץ, שההבדל בין מצה לחמץ הוא מצה באות ה"א וחמץ באות חי"ת, כמבואר בזוהר פינחס דף רנ"ב (ע"א) על הפסוק (תהלים סח, לא) גער חית קנה, עי"ש. ולמפרע הוא מחץ, סוד (שם קי, ו) מחץ ראש וגו', והבן: לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל מה אקוב וגו' [כג, ז-ט]. אפשר לפרש על פי דאיתא במדרש פרשת לך (ב"ר לט, יא), ואעשך לגוי גדול, אותו גוי גדול שנאמר (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול וגו', אני מעמיד ממך. ואעשך, שאני בורא אותך בריה חדשה. ואברכך ואגדלה שמך (בראשית יב, ב), שאני מוסיף ה' על שמך, וכדכתיב להלן בפרשת מילה (שם יז, א-ה) והיה תמים וגו' והיה שמך אברהם, אמר הקב"ה לאברהם בה' בראתי העולם, בה' את פרה ורבה. ופירש הנזר הקודש (מד, י ד"ה לכנ"ל) דיש להבין, בשלמא לשרה הצריך להוסיף ה' המסוגל להוליד בנים (פרי עץ חיים, שער חג המצות פ"ז עמ' תקז) לאשר בה' נברא העולם, אבל אברהם כבר היה לו ישמעאל גם בהיות שמו אברם, ולמה לו הה"א. אבל הענין, כיון שרצה הקב"ה להוציא ממנו אותו גוי גדול, הצריך להסיר ממנו הזוהמא, על כן טרם נולד יצחק צוה הקב"ה למול את עצמו, וכמו כן הצריך לעשותו בריה חדשה. וזהו שנאמר ואעשך ל"גוי גדול", וזה אי אפשר כי אם כשאני עושה אותך בריה חדשה, ועל כן ואגדלה שמך, אוסיף ה' למען תוליד זרע קודש אומה הישראלית, ע"כ דבריו:
והנה, בלק שלח לבלעם לכה נא ארה לי, והיה די לומר לך ארה, ומה זה שאמר "לכה" בה"א. אבל מאת ה' היתה זאת שימה בפיו אות ה' עם "לך", להורות כי אות ה' תלך עמו, וכדכתיב להלן (כג, טז.) שוב אל בלק וכה תדבר, ופירש הזוהר הק' (בלק רי ע"ב) בחינת כה, ה' הקדושה היא תדבר מפיו. וזהו שאמר בלעם מן ארם ינחני בלק וגו', ואמר "לכה" ארה לי יעקב ו"לכה" זעמה ישראל, בה"א, על כרחך מאת ה' הוא לשום בפיו הה"א, להורות שהיא תלך ותשמור מלקלל, אם כן מה אקוב וגו'. כי מראש צורים (זה אברהם אראנו, כלומר לאות ה' משם הוי"ה ב"ה שנתן לאברהם (והוא בחינת משפיע להוליד, ועל כן אמר אראנו לשון זכר), ומגבעות (האמהות (במ"ר כ, יט)ן אשורנו, שניתוסף לשרה, שמכח הה"א נולד הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, ואם כך הוא כח הה"א להוליד מה דלא הוי, להציל מה דהוי לא כל שכן: והנה, מעשה אבות סימן לבנים, כמו שאברהם אחר שהסיר הזוהמא במצות מילה שהסיר ה"ערלה" (אותיות "רע לה") מיד ניתוסף לו אות ה"א, כמו כן לזרעו אחריו, בעת הם סרים מרע, נותן להם אות ה"א לשמרם ולהצילם. וזהו שאמר הכתוב להלן לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל (מיד) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, היינו אות ה"א, מדת מלכות, והמופת לזה אל מוציאם ממצרים, אם שלא היה בידם תורה ומצות, כדכתיב (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה (ש"ר א, לה), רק שסרו מרע, כמאמרם ז"ל (ויק"ר לב, ה) שלא שינו את שמם ולשונם ולא היה בהם דלטורין ושהיו גדורים מעריות. וזהו שאמר המדרש (במ"ר כ, כ) אמרת לכה ארה לי יעקב, אדם שיש לו שומר אין הגנב יכול להזיקו, וכתיב (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום וגו'. ר"ל, כי הלא אמרת "לכה" בה"א, זה סימן שיש לו שומר, והבן:
וזהו שאמר דוד המלך (שם פא, ט-טו) "שמע" עמי וגו' ישראל אם "תשמע" לי, שמע תשמע דייקא, לשמוע הלא תעשה המכונה בשם שמיעה, כמו שאמרו (שמות כד, ז) נעשה (העשין) ונשמע (הלא תעשה), לא יהיה בך אל זר וגו', (מיד) אנכי יי' אלקיך המעלך מארץ מצרים וגו'. לו עמי שומע לי, שמע הלא תעשה אף שלא היה בידם רק השמיעה, ממילא ישראל בדרכי יהלכו לקיים ועשה טוב, כמעט אויביהם אכניע. וזהו שאמר המדרש להלן (שם, כא) אמר הקב"ה אם שמרתם מצותי, שמירה מלא תעשה, אני מפיל שונאיכם לפניכם שנאמר לו עמי שומע לי וגו', כיון שראה בלעם האיך ישראל משמרים המצות הקלות, ר"ל כמו נטילת ידים ומים אחרונים שמביא שם במדרש, שכל זה להסיר מהם הזוהמא, אמר מי יכול לקלל את אלו שנאמר (כג, כא) ה' אלקיו עמו וגו', וכאמור:
וישא משלו ויאמר כו' כי מראש צורים וגו' [כג, ז-י]. במדרש (במ"ר כ, ז), לכה נא ארה לי (לעיל כב, ו), כאדם שהוא אורה בתאנים. צריך להבין מפני מה לא בקש ממנו בלק לקלל כולם:
ויבואר על פי מה דאיתא במדרש איכה (איכ"ר פתיחתא לב) על הפסוק (ירמיה ח, יח-יט) מבליגיתי עלי יגון וגו' היהו"ה אין בציון אם מלכה אין בה, אלו היה שם לא היו גולים. וכן איתא בפסיקתא דמשא גיא חזיון (איכ"ר שם כד), בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש, אמר כל זמן שאני בתוכו אין אומות העולם נוגעים בו כו'. ובמסכת אבות (פ"ג מ"ו), עשרה שיושבין ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם כו', ומנין אפילו אחד, שנאמר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו. כן הוא לקצת גרסאות, עיין שם בברטנורה ובתוספות יום טוב. ולכאורה יש להבין מה עלתה על דעת בלק לקלל את ישראל, הלא אז היה השראת שכינה בישראל באתגליא, וכולם ידעו מזה, ככתוב בפרשת שלח (לעיל יד, יד) שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה וגו', וכל זמן ששכינתו בתוכם אין אומות העולם נוגעים בהם. וצריך לומר שהיה סובר שהשראת שכינה הוא רק על כלל ישראל, ולא על כל אחד ואחד בפרטות כשיושב לבדו, ולזה אמר לו לבלעם (כג, יג) אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, כי על הכלל השכינה שורה ואין עין הרע שולט בהן, רק אולי תוכל לקלל קצת מהן מעט מעט. ולזה שלח לבלעם לאמר לכה נא ארה לי, כמו אורה בתאנים, כלומר לקלל רק מעט מעט, ולא כולו. אולם טעה, כי גם על אחד שעוסק בתורה ועבודה השכינה שורה. וראיה על זה מהאבות, כי אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד), וכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה', וכמו כן ליצחק וליעקב, וכל אחד ואחד מהם היה מרכבה לשכינה: וזה שאמר בלעם מן ארם ינחני בלק וגו' לכה ארה לי יעקב וגו', כלומר מעט מעט, כי סובר שאין השכינה שורה על אחד. אבל מה אקוב וגו', כי מראש צורים (הן האבות (תנחומא בלק יב)) אראנו וגו' (כי) הן עם לבדד (אפילו כשאחד ישב בדד לבדו) ישכון ה' האמור למעלה. ובגוים לא יתחשב אחד לבדו, רק אומה בכללות, אבל בישראל כל אחד ואחד חשוב, והשכינה אצלו, אם כן לא אוכל לקלל אפילו אחד מהן: והטעם שהשכינה שורה על כל אחד ואחד, שלכאורה אין לפי כבודו יתברך להיות שורה אצל יחיד לבד. אבל כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כו' (מגילה לא.), ולזה כל מי שהוא מתנהג במדת ענוה ועוסק בתורה הוא שורה אצלו. ולזה אינו משרה שכינתו רק על ישראל, מפני שהן הממעטין את עצמן, כדכתיב (דברים ז, ז) כי אתם המעט מכל העמים, ואמרו ז"ל (חולין פט.) חושקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם. וזהו שאמר, טעם שמשרה שכינתו על כל אחד ואחד, כי מי מנה עפר יעקב, שהן ממשילין את עצמן לעפר, כמו שאמר אברהם (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, ומספר את רובע ישראל אפילו בשעה שהם בגדולתם, והבן: ב) או יאמר כי מראש צורים וגו' הן עם וכו' [כג, ט-י]. על פי מה שכתב בספר נועם מגדים פרשת נשא (ד"ה וטרם) ופרשה זו (ד"ה ועד"ז) לפרש אשא עיני אל ההרים וגו' (תהלים קכא, א), כי איתא בילקוט תחלת ספר יחזקאל (רמז שלו) עד שלא נבחר ארץ ישראל היו כל ארצות כשרות לנבואה, משנבחר ארץ ישראל יצאו כל שאר ארצות. ואם תאמר דן אני (את) [מן] הנביאים שנדבר עמם בחוץ לארץ, לא נדבר עמם אלא בזכות אבות כו'. והנה, שכר ענוה הוא להיות זוכה להשראת שכינה, כמו שנאמר (ישעיה נז, טו) אשכון ואת דכא, ואולי בחוץ לארץ יאמר אדם למה איגע לריק למדת ענוה, ורוח הקודש אין בחוץ לארץ, אך בזכות אבות גם בחוץ לארץ יזכה להשראת שכינה כשיהיה משים את עצמו כאין. וזהו שאמר הכתוב אשא עיני אל ההרים (הן האבות, בזכותם) מאין (ממה שאני משים עצמי כאין) יבא עזרי, הוא רוח הקודש, שאין עזר גדול מזה, ע"כ דבריו ז"ל:
ויצא לנו מדברי הילקוט כי אין השכינה שורה בחוץ לארץ אלא בזכות אבות, אבל בארץ ישראל המקום גורם להשראת שכינה, כדכתיב (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה כו'. וכבר הקדמנו כל זמן ששכינתו בתוכנו אין אומות העולם נוגעים בנו, וזהו שאמר בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, כלומר מכח שהם נובעים ממקור מחצבתם, ועל דרך (ישעיה נא, א) הביטו אל צור חצבתם, ויש להם זכות אבות, על כן הן עם לבדד ישכון, אפילו כשהם בדד מבלעדי מקומם הוא ארץ ישראל, עם כל זה ישכון ה' שכינתו בתוכם:
והן דברי המסורה, לבדד ישכון, שוכני לבדד (מיכה ז, יד), כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני (תהלים ד, ט). הכוונה, לפרש לבדד ישכון אפילו בעת שוכני לבדד בשאר ארצות, כדכתיב (ירמיה טו, יז) בדד ישבתי, וזהו שאמר כי אתה ה' לבדד, על ידי שאתה ה' אצלי אפילו כשאני לבדד, על כן לבטח תושיבני, כי אין אומות העולם יכולים ליגע בי:
ואם כן, כיון שמכח זכות אבות יש השראת שכינה גם בחוץ לארץ, אם כן גם בחוץ לארץ מדת ענוה חשובה שעל ידי זה ישכון אצלו השי"ת, וזהו שאמר מי מנה עפר יעקב, מה שחשובים בעיניהם כעפר, מעלתם גדלה מאוד בין בארץ ובין בחוץ לארץ, כנזכר לעיל:
ג) או יאמר מי מנה עפר יעקב וגו' [כג, י]. בא לתת עוד טעם למה השכינה שורה גם בחוץ לארץ. ואקדים מה שכתב בספר ערבי נחל פרשת שלח (דרוש א) אהא דאיתא בשבת (לא ע"ב) דרבי יוסי סובר סותר על מנת לבנות במקומו חייב, על מנת לבנות שלא במקומו פטור, דהוה ליה מקלקל במקומו. ופריך בגמרא מכדי כולהו ממשכן גמרינן ובמשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוי, דהא פרקו במקום זה ונסעו למקום אחר ושם הקימוהו, ומשני כיון דכתיב (לעיל ט, כ) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. וצריך ביאור, וכי מפני שהיה על פי ה' הוי כמו במקומו, מאיזה טעם הוא. גם לשון הקרא על פי ה' צריך ביאור, דהוה ליה למימר על ידי דבר ה', וכדומה. אבל יובן על פי דברי הזוהר והאר"י זצוק"ל איך הקריבו ישראל קרבנות במדבר הא קדשים בחוץ אסור וענוש כרת, ותירצו, כמו דכתיב גבי יעקב בפרשת ויצא (בראשית כח, יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, ופירש רש"י קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו כו', כמו כן היה הענין בזה, שמעת צאתם מארץ מצרים בכל מקום חנייתם היו שם כל עשר קדושות של ארץ ישראל, ומקום המקדש היה המשכן ממש, ולכן הקריבו שם קרבנות. וגם בעת נסעם נסע עמם ארץ ישראל, הרומזת למדת מלכות. וידוע (הקדמת תקוני זוהר, יז.) דמדת מלכות נקרא פה, והיא המכונה (פרדס שער כג פי"ז סוף ערך פה) פי ה'. וזהו שאמר הכתוב על פי ה' יחנו, שחנייתם היתה על מקום הנקרא פה ה', וכמו כן ועל פי ה' יסעו, שכל מקום שהלכו הלך עמם ארץ ישראל. ולכן שפיר הוי סותר על מנת לבנות במקומו, שסתרו בארץ ישראל ובנו בארץ ישראל. וזה ברור ואמת, ע"כ דבריו וש"י: וזהו שאמר הכתוב, אל תתמה על מה שהשכינה שורה עמהם גם בהיותם במדבר חוץ לארץ ישראל, כי מי מנה עפר יעקב (כלומר יעקב אבינו), ומספר את רובע ישראל ממש, ישראל סבא, כי במקום ששכב נקפל תחתיו כל ארץ ישראל ועפר ארץ ישראל, וכמו כן אצל זרעו בכל מקום חנייתם ונסיעתם שם הוא ארץ ישראל, ולכן השכינה בתוכם, וכדכתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:
וזהו שאמר תמות נפשי וגו', כי הנה בזוהר הק' פרשת ויחי (רכה ע"ב רכו.) הקשה אהא דאמר יעקב (בראשית מז, ל) ושכבתי עם אבותי וגו', תמן תנינא, מאן דנפק נשמתיה ברשותא אחרא ואתקבר בארעא קדישא, עליה כתיב (ירמיה ב, ז) ותבאו ותטמאו את ארצי וגו' (וכן הוא בש"ס סוף מסכת כתובות (קיא.) אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה), אמר רבי יהודה שאני יעקב דשכינה הוי אחידת ביה ואתדבקת ביה, כדכתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה וגו'. ובשל"ה פרשת ויחי (פרק תורה אור אות ד) מתרץ, דכמו שבמדבר הקריבו מטעם שהיה שם אוירא דארץ ישראל, כמו כן במצרים היה אז אוירא דארץ ישראל, ויעקב ויוסף מתו בארץ ישראל ממש. וזהו שאמר יעקב ושכבתי עם אבותי, כלומר אל תחשוב שאני מת בחוץ לארץ, רק ושכבתי עם אבותי שהם בארץ ישראל, כי עתה בכאן אוירא דארץ ישראל, ע"כ דבריו. ולפי מה שכתבתי שני התירוצים עולים בקנה אחד, דמה שתירץ הזוהר שאני יעקב דשכינה אחידת ביה, הוא מטעם שהיה אז במצרים אוירא דארץ ישראל, וכדאמרן: ואם כן משה רבינו ע"ה ודור המדבר כולם מתו בארץ ישראל, כי היה אז במדבר קדושת ארץ ישראל. וזה שאמר בלעם, אחר שנודע לו שבכל מקום חנייתן של ישראל שם הוא ארץ ישראל ממש, ונסתלקו בארץ ישראל, על כן אמר תמות נפשי מות ישרים, כי מתו בארץ ישראל והוי קולטתן מחיים, הגם שנשארו שם ואחר שהלכו ישראל משם נסתלק קדושת ארץ ישראל משם, מכל מקום לעת התחיה יעלו כולם לארץ ישראל, כדכתיב (דברים לג, כג) כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם, להביא את דור המדבר לארץ ישראל, כמו שאמרו במדרש (ד"ר ב, ט), ואם כן מיתתם היתה בארץ ישראל ועלייתם יהיה לארץ ישראל. וזהו שאמר תמות נפשי מות ישרים (שנסתלקו בארץ ישראל), ותהי אחריתי כמוהו, בעת שיעלו לארץ ישראל לזמן התחיה, והבן:
ד) או יאמר הן עם לבדד ישכון וגו' [כג, ח-י]. על פי דאיתא בפרק קמא דחולין דף זיי"ן (ע"ב) ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעי דרבי חנינא, אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתך, אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד, לה) (ואפילו כשפים). ופריך והא אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ומשני שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה. וצריך להבין, כיון דמכחישין פמליא של מעלה מה מהני נפישא זכותיה. אבל הענין לדעתי כי הקב"ה מתנהג עם בריותיו מדה כנגד מדה (סנהדרין צ.), ובמדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ע"ב), וכדאיתא במדרש אהא דכתיב (תהלים קכא, ה) ה' צלך. ומי שעובד את ה' באמת ובתמים וכוונתו זכה וצלולה בלתי לה' לבדו בלי שום עירבוב, אין הכשפים יכולים להזיק לו, כי כשפים הוא ענין תערובות כחות מין בשאינו מינו והצד השוה שבהן שדרכן להזיק ח"ו, ומי שדעתו צלולה הקב"ה שומרהו שלא יוזק מתערובות כחות כשפים. וזהו שאמר (וידעת היום וגו') אין עוד מלבדו ואפילו כשפים, כלומר שכאשר תדע שאין עוד מלבדו אז אפילו כשפים לא יזיקוך. אבל מי שאין דעתו צלולה, רק עובד את עצמו ואת רבו, היינו שמכוון להתפאר, שמשתף את עצמו בעבודתו או על מנת לקבל פרס, אז יכולים כשפים להזיקו ח"ו ומכחישים פמליא של מעלה. ושאני רבי חנינא דנפישא זכותיה, כלומר שהיתה דעתו צלולה מאוד בלי ערבוביא, רק בלתי לה' לבדו, לזה ניצול מכשפים:
וזהו שאמר בלעם (כג, כנ-כד) כי לא נחש ביעקב וגו', (כי) הן עם כלביא יקום כו', ופירש רש"י לחטוף מצות, ללבוש טלית ותפילין ולקרות קריאת שמע, כלומר שמקבלין עול מלכות שמים ואחדותו עליהן ויודעים כי ה' אלקינו ה' אחד ואין עוד מלבדו, ולכן כשפים לא יזיקו להן:
והנה, בנועם מגדים פרשת האזינו (ד"ה עוד) כתב לפרש ה' בדד ינחנו כו' (דברים לב, יב), דיש צדיק הנזהר במעשיו לעשותם בהתבודדות למען ינצל מהרהור שלא לשמה, וכדכתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, הכוונה להזהר ממחשבות זרות בלתי רצויות בשעת התפלה. ולפעמים שמוכרח להיות בין הבריות בשעת התפלה, ידאג איך ינצל מפניות, וה' ברחמיו רואה כשרון מחשבתו ויושיע לו שגם כשהוא ברבים יהיה נדמה לו כאלו הוא לבדו ואין רואה אותו. וזהו שנאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, שנדמה לו כאלו אין אדם רואהו, כי אם אלקים לבדו. וזהו שנאמר ה' בדד ינחנו לצדיק, שנדמה לו כאלו הוא יושב בדד אפילו כשהוא ברבים, לכן ואין עמו אל נכר, ע"כ דבריו. והנה בלק שלח אל בלעם (לעיל כב, ו) לכה נא ארה כו', על ידי כשפים, כי קוסם גדול היה, ועיין במדרש (במ"ר כ, ז). וזהו שאמר מה אקוב לא קבה אל וגו', ושלא תאמר הלא כשפים מכחישים פמליא של מעלה, על זה אמר הן עם לבדד ישכון, כלומר אפילו כשהן עם רב יחד, עם כל זה נדמה לכל אחד ואחד כאלו לבדד ישכון ואין רואהו, ומחשבתו בלתי לה' לבדו. ובגוים (אפילו כשהוא בתוך גוים), לא יתחשב, פירוש אין כוונתו להתחשב ולהתפאר, כי אם בלתי לה' לבדו, וכיון דנפיש זכותם מי מנה עפר יעקב, שאינו יכול להזיק להם בכשפים על ידי עפר שלהן, כי אין עוד מלבדו כתיב, ולא נחש ביעקב: ועל דרך זה יבואר הא דכתיב בפרשת מטות (להלן לא, ג) החלצו מאתכם אנשים לצבא וגו'. כי במדין היו מכשפים גדולים, כדכתיב (לעיל כב, ז) וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם, ולזה, למען לא יוכלו להזיק לישראל בכשפים, היו צריכים ישראל להתחזק במלחמה בכוונה זכה לא לצורך לשלול שלל, כי אם לנקום נקמת ה' בלתי לשם ה' לבדו (ויתכן לפרש החלצו, לשון (דברים כה, י) חלוץ הנעל). וזהו שנאמר החלצו מאתכם, כלומר שתוציאו מחשבותיכם מאתכם מהנוגע לכם, אנשים לצבא. כלומר שתהיו חלוצים וזכים מאתכם מהנוגע לכם, ויהיו על מדין (שהם מלא כשפים) לתת נקמת ה' (דייקא) במדין, ואז תהיו שמורים וניצולים מכשפים, ולא קסם בישראל. אמן כן יהי רצון:
ה) או יאמר כי מראש צורים וגו' הן עם ונוי [כג, ט"י]. על פי מה דאיתא בשבת דף קנ"ו (ע"א) רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל כו', דאמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל, שנאמר (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, אמר ליה (הקב"ה לאברהם) צא מאיצטגנינות שלך כו'. וכתבו תוספות (ד"ה אין) והא דאמר רבא (מועד קטן כח.) בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה. והקשה זקיני מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות (ד"ה אין) אם כן למאן דאמר יש מזל לישראל על ידי זכות נמי לא משתנה, וכל יעודי התורה בשכר ועונש מורה כי אין תלוי במזל אלא בזכות, ומתרץ דזכות רבים ודאי אינו תלוי במזל, ולא פליגי אלא ביחיד, ע"כ, ע"ש:
ובפרשת לך לך על (בראשית יב, ב) ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י זה שאומרים אלקי אברהם, ומפרש המזרחי (ד"ה זהו שאומרים) משום דאין הקב"ה מיחד שמו על היחיד אלא על אומה שלימה, לכך אמר לו ואעשך לגוי גדול, שתחשב כאומה שלימה עד שאיחד שמי עליך. ובזה אמרתי (פר' ויחי דבור ראשון) דזה טעמא דמאן דאמר אין מזל לישראל, וכתבו תוספות דעל ידי זכות גדול משתנה, היינו משום דמאן דנפיש זכותיה כרבים דמי כדאיתא פרק קמא דתענית (ט.) לגבי משה כיון דנפיש זכותיה כרבים דמי, ועל דרך זה פירשו הספרים (עה"פ הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל (אפילו בשעה שנדמה שיש להם מספר, עם כל זה הם) כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, מחמת שכל אחד ואחד נחשב לרבים. וזהו שאמר הכתוב (ישעיה נא, ב) הביטו אל אברהם וגו' אחד קראתיו (עם כל זה) ואברכהו וארבהו, ר"ל שיש לו דין רבים, ומה שאמר ואברכהו רמז למה שאמר לו הקב"ה (בראשית שם) ואברכך, וארבהו רמז למה שאמר לו ואעשך לגוי גדול:
והנה, יכול להיות כי בלק שלח לבלעם להרע לישראל על ידי חכמת איצטגנינות, כי המזל מורה לרע על שונאי ישראל כנודע, ובלק לא ידע כי אין מזל לישראל, שהם למעלה ממזל מחמת שכל אחד ואחד נחשב לרבים כדמצינו באברהם. ועל כן אמר לו בלעם כי מראש צורים (הוא אברהם) אראנו (לישראל) ומגבעות (הן האמהות (תנחומא בלק יב), שנשתנה מזלם להוליד) אשורנו, (כי) הן עם לבדד ישכון, כלומר שהן אומה שלימה אפילו כשכל אחד ואחד לבדו לבדד ישכון. ובגוים לא יתחשב יחיד כלל, אבל בישראל שכל יחיד חשוב לעם, אין מזל לישראל ואין מזל שולט בהם: והנה, הטעם שישראל הן למעלה ממזל נראה שזהו על ידי מצות מילה ששקולה ככל המצות כדאיתא בנדרים (לב.). וכן קבעו חז"ל (שבת קלז ע"ב) בנוסח הברכה וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו, רמז למה שנאמר (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, ולא כמו אומות העולם שהם תחת שרי מעלה (זוהר מקץ קצה.). וזהו שאמר הכתוב באברהם במצות מילה (בראשית יז, ב) ואתנה בריתי ביני ובינך (על ידי זה) וארבה אותך, כלומר שתהיה נחשב לרבים לצאת ממזל לגמרי עד שתהיה ראוי להוליד בן הראוי לירש אותך. ועיין במהרש"א חדושי אגדות פרק ארבעה נדרים (שם ד"ה ויוצא) מענין זה באורך, ואז תבין. וזהו שאמר טעם שהם למעלה מהמזל, כי מי מנה עפר יעקב, רמז למילה, שנותנים הערלה בעפר (כמו שמבואר בילקוט פרשה זו (רמז תשסו ד"ה כי)), על ידי מצוה זו הם למעלה מהמזל:
ו) לכה ארה לי יעקב וגו' מה אקוב לא קבה אל וגו' כי מראש צורים וגו' [כג, ז-י]. יתבאר על פי מה שאמרו (עוקצין פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש. ונתבאר בזוהר תרומה (קסו ע"ב) מענין ש"י עולמות, או"ר גימטריא ר"ז מימינא, ק"ג משמאלא. ועל פי זה מפרש בלקוטי תורה (ריש) פרשת וישלח, ויקח מן הבא בידו (יד כהה) מנח"ה, גימטריא ק"ג, לעשו (בראשית לב, יד). אמנם עשו רמז לו שהוא יכול ליקח מכל הי"ש עולמו על ידי קטרוגו, וזהו שאמר (שם לג, ט) "יש" לי רב. אבל יעקב אמר (שם, יא) וכי "יש" לי (דייקא) כל, והבן, עי"ש:
והנה, בלק רצה להפוך ימינא לשמאלא, להביא ח"ו קללה אפילו מאותן או"ר אורות שהם מימין, ורצה להפריד את ישראל מאלופו של עולם, וישאר מבחינת אור, ארה. וזהו שאמר לכה נא "ארה" לי. ולכן אמר בלעם, לא מיבעיא שאינו יכול לעשות להם מאומה מבחינת אור דימינא, אלא אפילו מהק"ג דשמאלא גם כן אינו יכול לעשות ולקללם, כי הם אחוזים בשם אל (שוב הראו לי קצת מזה בספר באר מים חיים (פר' בלק כג, ז ד"ה מה)) שבשם ישראל, עשר פעמים א"ל עולה י"ש. וזהו שאמר מה אק"ב (עולה ק"ג) לא קבה אל דייקא, והיינו על ידי שהם בחינת צדיקים נוטרי ברית, נוחלים ש"י עולמות. ורמז לזה, אק"ב ראשי תיבות א'ות ב'רית ק'ודש (ולכן ל'א ק'ב"ה א'ל ראשי תיבות קל"א, גימטריא שם סמא"ל העולה קל"א, ובהפרד אותיותיו נעשה ל'א ק'בה א'ל). ועל זה גמר אומר כי מראש צורים אראנו וגו', היינו שם אהי"ה עם יו"ד אותיותיו העולה א"ל, או כפשוטו מיעקב שקרא לו הקב"ה אל (מגילה יח.), אראנו. כי הן עם לבדד "ישכן", "י"ש כאן" (על דרך שכתב הזוהר (פינחס רלט.) "וישכב" במקום ההוא (בראשית כח, יא), "יש כ"ב"), ובגוים לא יתחשב, ר"ל שבגוים נעשה ונחשב משם "אל" לצירוף "לא", כדכתיב (דניאל ד, לב) וכל דירי ארעא כלא חשיבין. מי מנה עפר יעקב ו'מספר א'ת ר'ובע (ראשי תיבות או"ר) "ישראל", אותיות "ישר אל", ישר שם אל. והבן רמזים אלו:
והיינו דכתיב בפרשת האזינו (דברים לב, יז-כא) יזבחו וגו' ותשכח אל מחוללך וגו' ויאמר אסתירה וגו' כי דור "תהפוכות" המה בנים לא אמון בם, כלומר שמהפכין מצירוף שם "אל" לצירוף "לא", ראשי תיבות ל'א א'מון. וגמר אומר הם קנאוני ב"לא אל" וגו', במה שמהפכין שם "אל" לצירוף "לא", לכן ואני אקניאם בלא עם, כי נעשה מא' עי"ן, והוא ראשי תיבות ל'א ע'ם, והבן:
ובזמן שעושים רצונו של מקום אז שני הצירופי הם לטובה, והיינו דכתיב כאן (כג, יא-כג) "לא" איש "אל" ויכזב וגו' "לא" הביט און ביעקב ו"לא" ראה עמל בישראל וגו' "אל" מוציאם ממצרים וגו' כי "לא" נחש ביעקב ו"לא" קסם בישראל, הצירופים "לא" הנם לטובה, כי כעת יאמר וגו' מה פעל (צירוף) אל. והיינו דאיתא בפסחים דף קי"א (ע"א) נפתח באל ונסיים באל, אי נמי נפתח בלא ונסיים בלא, והבן (ועיין בתשובות חתם סופר אורח חיים סימן קצ"ז (ד"ה אלו)) והיינו דכתיב להלן (כה, א-ג) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, כי באותו שעה נעשה צירוף "לא", ראשי תיבות ל'זנות א'ל, וראשי תיבות ל'זבחי א'להיהן [וגו']. ויחר אף ה' "בישראל", ר"ל במה שאחוזין בשם "אל". והנה כתיב (לעיל ה' יב) איש איש כי תשטה וגו' ומעלה בו מעל, פירש רש"י באיש שלמעלה ושלמטה. ביאור הדברים, כי הנה תוקפן של ישראל הוא משם אל, הוא בחינת חסד, כדכתיב (תהלים נב, ג) חסד אל. והיינו דכתיב ביוסף (בראשית מט, כה) מ"אל" אביך ויעזרך, כי הקב"ה קרא ליעקב "אל" (מגילה יח.), ואיתא במדרש (ב"ר צח, ב) ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט, א), קרא ל"אל" להיות עם בניו. ר"ל, שיהיה שם חסד אל עם בניו, כי הם שומרים ברית וחסד, עיין מה שכתבתי לעיל פרשת ויחי (ד"ה והנה עוד). אמנם בזמן שעוסקין בזנות וזימה ח"ו, היפך חסד דקדושה, כדכתיב בעריות (ויקרא כ, יז) חסד הוא, הם משפיעים למקום שאין צריך, כי זה לעומת זה, ואז נעשה מא' ע' (כמו שנעשה מ"אור" בא' "עור" בעי"ן), ונעשה מתיבת "מאל" צירוף "מעל" (וצירוף "עמל", והיינו דכתיב ולא ראה עמל בישראל). וידוע (זוהר תזריע מח ע"ב) כי מדת חסד המשפיע יכונה איש, ובזה מבוארים דברי רש"י הנ"ל:
אמנם פינחס הפך הצירוף לטובה מ"לא" לצירוף "אל", ומתיבת "מעל" לתיבת "מאל". וביאור הדברים על פי מה שכתב הזוהר (פינחס רלז.), ויקח רמח (להלן כה, ז), כי אות מ"ם פרח באוירא וצירף אותו לשמו העולה ר"ח, ונעשה רמ"ח, עיין שם. כמו כן גם אנו נאמר, לאשר מדתו חסד, בן אלעזר בן אהרן הכהן דרגא דחסד, וקנא קנאת ה' וזעם באויביו, על כן נעשה מאל זועם (תהלים ז, יב), חסד אל, ונעשה שלום בין המדות בהשתתף מדת הדין למדת הרחמים, ואז לקח אות מ"ם וצירף לשם אל, ונעשה "מאל" אביך וגו'. והיינו דכתיב (להלן כה, יא-יב) פינחס כו' השיב את חמתי "מעל" בני ישראל, נעשה מעי"ן אל"ף, ומתיבת "מעל" צירוף "מאל", בקנאו וגו', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. וזהו שאמר המדרש (במ"ר כא, א) אמר הקב"ה בדין הוא "שיטול" שכרו, שיטול אותיות "ש"י טול", והוא שכרו דייקא, ש"י עולמות יוצא משם א"ל, כאמור. והבן:
ז) כי מראש צורים אראנו וגו' [כג, ט-י]. איתא בילקוט (בלק רמז תשסו ד"ה כי) כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל, אמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה שהוא מכוסה בעפר, שנאמר מי מנה עפר יעקב, ע"כ דבריו. מזה נראה בעליל כי עמד לישראל זכות המילה. ולכאורה מאי אהני להו לדור המדבר הנולדים במדבר, שהרי הם כולם ערלים היו ולא נימולים, ככתוב בספר יהושע (ה, ה) וכל העם הילודים במדבר וגו' לא מלו:
והנראה לי בזה על פי דאיתא בנדרים פרק ג' (לא ע"ב) קונם שאני נהנה לערלים, מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם. שאני נהנה למולים, אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם, שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם, שנאמר (ירמיה ט, כה) כי כל הגוים ערלים. ופירש הר"ן (ד"ה מתני') אף על גב דאית בהו מולים, עי"ש. ויש להבין טעמו של דבר זה:
ונראה לי, כי כתיב פרשת לך (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, המול הוא מבנין נפעל, וכמו כן להלן (שם, כו) כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם, נמול ממילא. ביאור הדבר, דכתיב (שם, כד) ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו, פירש רש"י נטל סכין ורצה לחתוך והיה מתיירא, מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו, שנאמר (נחמיה ט, ח) וכרות עמו הברית, לו לא נאמר, אלא עמו, ע"כ. ומפני כך כתיב נמול אברהם, ממילא, על ידי זולתו הוא השי"ת. והענין, כי עיקר מצות מילה טעמו מבואר במורה חלק ג' פרק נ"ט שהוא להחליש כח האבר הזה וחוש התאוה שבו, עי"ש, והוא כח הרע שבו. ולכך מצות מילה לכרות "ערלה", אותיות "רע לה". ומשה שנולד מהול, נאמר בו (שמות ב, ב) כי טוב הוא (סוטה יב.). והנה כתיב (קהלת ג, יד) כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וכיון שהשי"ת כביכול בעצמו הסיר הערלה וכח הרע של אברהם אבינו מאותו אבר, כח המוליד כל זרעו וזרע זרעו עד עולם, כבר הוסר העיקר ושורש הרע מאותו מקום בפנימיותו מכל זרעו אחריו עד עולם. ואם כי אחד אינו מהול, הלא הוא רק בשר ערלתו, אבל שורש פנימיותו הרע כבר הוסר ממילא על ידי השי"ת שכרת עמו הברית. וזהו שנאמר זאת בריתי אשר תשמרו "ביני וביניכם" ובין זרעך אחריך (כי המצוה נעשה בכח ידי ביני וביניכם, על כן) המול (ממילא) לכם כל זכר. וזה שרמז ואמר בפרשת משפטים (שמות כד, ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' "עמכם". וזה שנאמר בפייט יום ליבשה (גאולה לשביעי של פסח) הבאים "עמך" (דייקא) בברית חותמך, (על כן) ומבטן (קודם הסרת הערלה) לשמך המה נימולים, כי כבר הוסר מהם כח הרע הפנימי מאותו אבר, על ידי מילתו של אברהם בכחו של הקב"ה עמו. ולכן ישראל אפילו הוא ערל הוא בכלל נמול. וגוי אפילו הוא נמול הוא ערל, כי יש בו עוד שורש וכח הרע שלא יוסר על ידי כח איש לבד מבלעדי עזר השם. והבן כי הוא עמוק: ואם כן שפיר עמדה להם לדור הנולדים במדבר זכות מילה, אם כי ערלים היו, הרי הם בכלל נמולים, כאמור, כי כבר הוסר כח הרע של הערלה מעת נמול אברהם ראש האבות: וזהו שאמר כי מראש צורים (הנמולים) אראנו (על דרך (שמות ד, כה) ותקח צפורה צור ותכרות, וכתיב (יהושע ה, ב) עשה לך חרבות צורים וגו'), הוא אברהם, הן עם לבדד ישכן (אפילו ערלים), ובגוים לא יתחשב, כי הגוים קרוים ערלים, וישראל קרוים נמולים. על כן מי מנה עפר יעקב, מצות מילה, שהערלה מכוסה בעפר, והבן: עוד יתבאר המשך הפרשה מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו וגו' הן עם לבדד ישכן [כג, ח-י]. הוה ליה למימר בדד, מה זה לבדד. ויבואר על פי מה שאמרו חז"ל (ברכות ז.), לא זעם ה', אפילו באותו שעה שזועם בכל יום, באותן הימים לא זעם. וקבלתי ממוזלה"ה (ישמח משה, פר' בלק עה"פ כי מראש, אות ב) ומפי ספרים, כי באותו שעה שזועם היה צריך לאכפיא דינין לבלי לזעום, אז נתגלה בחינת רעוא דרעוין עתיקא קדישא, כמו בשעת מנחה בשבת קודש המבואר בזוהר יתרו (פח ע"ב) בכל שיתא יומין כד מטי שעתא דצלותא דמנחה, דינא תקיפא שלטא, אבל ביומא דשבתא בעידן מנחה רעוא דרעוין אשתכח, ועתיקא קדישא גליא רצון דיליה, וכל דינין מתכפיין ומשתכח רעותא בכולהו, עכ"ל: והנה, ידוע כי ישראל נאצלו מחכמה הנקרא ראש (זוהר מצורע נג ע"ב) וראשית (שם בראשית ל ע"ב), כדכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ אלו ישראל, כונן שמים (העליונים) בתבונה. ואמנם באותו שעה שהיה לו לזעום נתגלה בחינת עתיק ואריך אנפין הנקראים כתר, שהוא למעלה מראש, ואינו נמנה במנין הספירות, כמבואר באורך בשער אבי"ע (עץ חיים, שער מב) פרק א' (עמ' רצח-רצט). ושורש דבריו, כי הבחינה הממוצעת בין אין סוף לנאצלים יש בה כביכול בחינת מלכות דמלכות של מאציל ובחינת נאצל, ובחינות אלו נקראים עתיק ואריך אנפין, ושניהן נקראים כתר, שהוא למעלה מראש ואינו נמנה בכלל הספירות, ובמקומו נמנה הדעת, ע"כ דבריו שם. ועתה נתעלו ישראל לבחינה זאת המתנשא לכל לראש:
וזהו שאמר מה אקב לא קבה אל, י"ג תקוני דדיקנא קדישא המתחיל א"ל רחום וגו', ומה אזעם לא זעם ה', עתיק. כי מראש צורים הוא חכמה אראנו, ומגבעות בינה ודעת אשורנו, וכדכתיב (דברים א, יג) הבו לכם אנשים "חכמים ונבונים וידועים". ועתה נתעלה הן עם "לבדד", לבחינת כתר עליון, שהוא בדד ואינו בכלל הספירות, ישכן, לכך ובגוים לא יתחשב. והוסיף ואמר מי מנה עפר יעקב, הוא מלכות הנקרא עפר (תקוני זוהר, תקון סט, קד ע"ב), ומספר את רובע ישראל, אות רביעית שבשם הוי"ה ב"ה, (רובע) [רביעית] "ההין" (במדבר כח, ה), כנודע מכתבי האריז"ל (משנת חסידים, מס' תפלת העשיה פ"ד מ"ז), כל שכן שאחיזתו למעלה בקודש הקדשים: ומבואר בזוהר בשלח (נב ע"ב) וכן הוא בסידור (ח"א סד.) על הפסוק (שמות יד, ל) ויושע ה' ביום ההוא, ביום ההוא היינו עתיק. והטעם מבואר בדברי רבינו שם (עטרת צבי, ד"ה אמנם האיר) על פי הזוהר שלח (קעא.), [ב]יום ההוא (זכריה יד, ח), יומא בתראה דאחיד סופא בשירותא שירותא אקרי הוא [כו'], טמיר וגניז, ואקרי ההוא, [ה' הוא], לאחזאה סופא דכל דרגין, דאיהו שירותא, וכולא חד, עי"ש. וזהו שאמר בלעם להלן (כג, יט-כא) "ההוא" (עתיק) אמר (החפץ והרצון נקרא אמירה, כמו שכתב רמב"ן בראשית (א, ג)ן ולא יעשה:
ועל זה אמר הנה ברך לקחתי, יתבאר על פי מה שכתב בזוהר פינחס דף רנ"א (ע"ב) רנ"ב (ע"א), גער חית קנה (תהלים סח, לא), מאי קנה, דא דכורא דהאי חיה בישא, דאית ליה סטרא זעירא באחדותא דקדושה (על שם שחטף רגל הוא"ו של ה' והמשיכו לעשותו ק', עיין ברמ"ז (רנב.)), וזמין קודשא בריך הוא לתברא לההוא קנה, כגוונא דא יתבר רגליה דק' מ"קנה" וישתאר "הנה", שנאמר (ישעיה מ, י) הנה ה' אלקים בחזק יבוא, עי"ש. וזה סוד "הנה ברך" לקחתי, בר"ך ראשי תיבות ב'ינה ר'אשית (הוא חכמה, ראשית הגילוי) כ'תר, "וברך", הוסיף וא"ו, בחינת דעת, כח המחבר. וגם וא"ו במילואו י"ג מכילין דרחמי, תקונא דיקנא ודאריך, כמבואר בזוהר אחרי דף ס"ו (ע"ב), עי"ש, ולכך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב וגו', ה' אלהיו עמו, ואיתא במדרש רבה (במ"ר כ, כ) פרדס שהשומר ישן הגנב נכנס בו, ואילו ישראל הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא, ד). כוונתו, כי עתיק הוא עינא דלא נים:
ובזה מובן קשור הפסוקים, דקאי אמה שנאמר למעלה (שם, א-ז) מאין (בחינת עתיקא) יבא עזרי, כמבואר בסידור (קול יעקב, שחרית של שבת, קלט ע"ב) עזרי מעם ה' (עתיק), עושה שמים וארץ, זעיר ונוקביה. ועל זה אמר אל יתן למוט רגלך, היינו רגל הוא"ו שבתוך הח', להמשיכו לסטרא אחרא, לעשות ממנו ק'. אל ינום שומרך, ששם עינא פקיחא דאשגחותא תדירא, דלא אדמיך ולא נאים, כמבואר באדרא נשא (זוהר ח"ג) דף קכ"ט ע"ב, ומכחו נעשה מ"קנה" "הנה" לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ואמר עוד ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך וגו', כי מבואר בכתבי האריז"ל איך שהסטרא אחרא עושין מה' ק', תחלה חוטפין קוצו דאות ד' שהוא דוגמת י', ונעשה ר', ואחר כך חוטפין רגל הו' שבתוך הה' ומאריכין אותו ונעשה ק', כקוף בפני אדם. ונמסרו ע' של שמע וד' של אחד (דברים ו, ד) גדולות, וכמו כן נמסרו באותיות גדולות ר' של לא תשתחוה לאל אחר (שמות לד, יד), שלא להחליף אחד באחר, וכשחוטפין קוצו של ד' מן אחד ועושים ממנו ר', אזי נעשה צירוף "ער", וחלופו "רע", בסוד (בראשית לח, ז) ויהו "ער" [וגו'] "רע", כמבואר בזוהר תצא דף ר"פ (ע"ב), עי"ש. וזה שאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, כלומר על י' של ד' דאחד שהוא ימינך שלא לחטוף קוצו של ד' שהוא י', ועל ידי זה ה' ישמרך מכל "רע", בינה זאת:
וזהו שאמר המדרש יי' אלקיו עמו, הנה לא ינום וגו'. ועל אותו בחינה נאמר ותרועת מלך (היינו עתיק, שהוא כח המחבר ותוך שבין המאציל לנאצלים, מלכות דאין סוף וכתר דאצילות), בו, בישראל. ונראה לי שזה שאמרו חז"ל (סוכה מה ע"ב) ראיתי בני עליה והמה מועטים, כלומר ממועטים בעיניהם ונחשבים כאין, כי הם העולים עד בחינת כתר הנקרא אין, שאינו נמנה במנין הספירות. וזה מרמז בראשי תיבות עלי"ה, ה'ן ע'ם ל'בדד י'שכן, וממנו השמירה, ולכך הוא ראשי תיבות ה'שומר ע'מו י'שראל ל'עד, והבן:
גם יאמר ותרועת מלך בו, היינו תרועת קול שופר, היוצא מהבל הפה, הרומז ומעורר לבחינת עתיק, בחינת הבל שממנו הקול כלול מאשא מיא רוחא, עיין זוהר ריש בראשית ובעטרת צבי שם. וזה סוד ה'נה ב'רך ל'קחתי, ראשי תיבות הב"ל (שער הפסוקים, פר' בלק עמ' קפה). וענין זה מבואר היטב בספרי ייטב פנים במאמר אבני זכרון (אות מג) באורך. וזהו שאמר המדרש (במ"ר שם) אמר לו בלק אם אין אתה יכול ליגע בהן מפני (ש)משה משמשן, כלומר הוא יכול לעורר בחינת עתיק, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה, אמר לו אף הוא כמותו, ותרועת מלך בו, תוקע ומריע ומפיל החומה (יהושע ו, כ) (גם הוא מעורר בחינת עתיק). ובזה מדויק מאד אומרו ותרועת מלך בו, כי תקיעה שבו פותחין ומסיימין, אותיותיו "תקע י"ה", רמז לעורר חכמה ובינה עם קוצו של יו"ד בחינת עתיק, וענין זה נרמז בשמו של יהושע, שהוסיף לו משה היו"ד (לעיל יג, טז), ואמר לו י"ה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד ע"ב) (שנתנו כח לרגלים דסטרא אחרא), והיינו ותרועת מלך המעורר שם י"ה, בו ביהושע: ואפשר זה שאמר בראש הפרשה (לעיל כב, ג) ויגר מואב וגו' כי רב "הוא", כלומר שכחו גדול ורב, שאחיזתו במקום הנקרא "הוא" על שם שהוא טמיר ונעלם בחינת קוצו של יו"ד, וזה לעומת זה בקשו לעשות ויקץ מואב, בבחינת קוץ של הסטרא אחרא. ואמר לו ה' (שם, יב) לא תאור את העם כי ברו"ך "הוא" (ראשי תיבות ב'ינה ר'אשית (חכמה) ו' (דעת) כ'תר, "הוא" טמיר ונעלם):
ויאמר אליו בלק וגו' אפס קצהו תראה וכולו לא תראה [כג, יג]. ובמסורה, דין, ואידך (שיר השירים ה, טז) וכולו מחמדים. גם הפסוק גופיה מקשה, למאי הוצרך לומר לו אפס קצהו תראה, דהא כשיהא באותו מקום ממילא ידע כי לא יוכל לראות רק קצתו:
אבל יובן על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת קרח (ד"ה כי כל) לפרש רננו צדיקים בה' וגו' היטיבו נגן בתרועה כי ישר דבר ה' כו' (תהלים לג, א-ד), והפסוק (לעיל טז, ג) כי כל העדה כולם קדושים, בארוכה. ושורש הדברים, על דרך שמצינו כמה דברים שהן בעצמותן חריפים ומרים, כמו מלח ותבלין אשר לא יוכל האדם לאוכלן לבדן, ועם דברים אחרים הם טובים, ולא יאכל תפל מבלי מלח, ומלח ממתיקו. ועל דרך זה אמרו חז"ל (ברכות יא ע"ב) כתיב (ישעיה מה, ז) רע, וקרינן הכל, לישנא מעליא. ר"ל אם שהדבר בפרוטרוט נראה רע, אבל בכללות עם שאר דברים הוא טוב, וזהו וקרינן הכל לישנא מעליא, שבכללות הוא למעליותא. וכמו כן נמצא בני אדם בתוך עדת בני ישראל אשר בעצמותן נראים לכאורה בלתי יפים, אבל בכללות ישראל כולם יפים אף נעים, כי זה יש לו מדה טובה זאת וזה יש לו מדה טובה אחרת וכדומה, וזה עוסק בתורה וזה במצות ומעשים טובים וזה בצדקה, אפילו פושעים מלאים מצות כרמון (חגיגה כז.), זה בחכמתו וזה בעשרו וזה בגבורתו להציל עשוק מיד עשקו, ובכללות כל מילי דמיטב איתנייהו ביה, ע"כ דברי מוזלה"ה: על כן לעולם אל יוציא אדם את עצמו מהכלל (ברכות מט ע"ב), על דרך שנאמר (מלכים-ב ד, יג) בתוך עמי אנכי יושבת, וכדמפרש הזוהר הק' (נח סט ע"ב). והקב"ה צריך להשגיח על ישראל בכללותן ולא בפרטיותן, על דרך דכתיב (דברים כט, ט) אתם נצבים היום כלכם וגו', כשהקב"ה משגיח בכללות ישראל הם נצבים לפניו בקומה זקופה, עיין שם (רב טוב, פר' נצבים אות ד) מה שאכתוב ברצות ה'. ובלק שלח לבלעם לקטרג על שונאי ישראל, ולזה שלח לו (לעיל כב, ו) לכה נא ארה לי, כאדם שאומר אורה בתאנים, כדאיתא במדרש (במ"ר כ, ז). הכוונה, להשטין ולמצא קטרוג על כל אחד ואחד בפרטות, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ): וזהו שאמר לו אפס קצהו תראה, שישים עינו הרע על קצתם, וכולו לא תראה, שלא ישגיח על הכלל כולו, כי הלא וכולו מחמדים, שבכללותן נמצא כל מיני מחמדים. אבל הקב"ה הפיר עצתו, ולא השגיח על פרטותן כי אם על התחברות כללותן, ולזה אמרו חז"ל אלמלא היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן. וטעם לזה נראה, כי כשהם מתחברין ומתכללין יחד למטה כמו כן הקב"ה מודד להם כמדתן לבלי להשגיח בחסרונות של כל אחד ואחד, כי אם בכללותן, דאז נראים יפים ונאים. וזהו שאמר בלעם, לא כמו שסובר בלק לראות אפס קצתן, כי הקב"ה אינו מביט בפרטות, כי אם בכללות להטיב להם, וזהו לא הביט און ביעקב וגו' ה' אלהיו עמו, (והטעם) ותרועת (לשון רעות, כפירוש רש"י) מלך בו, שהתחברות של מלך מלכו של עולם בהן, על דרך (מנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ועל ידי זה הקב"ה משגיח בכללותן ואז כולו מחמדים, וכנזכר לעיל: או יאמר ויאמר אליו בלק לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכולו לא תראה [כג, יג]. ובמסורה, וכולו מחמדים (שיר השירים ה, טז). ולכאורה תיבת "משם" נראה כמיותר:
אבל הכוונה בזה למה שכתב רש"י על הפסוק (כג, יד) ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה כו'. וזהו שאמר אשר תראנו משם, היינו מה שנאמר (דברים לד,ה) וימת "שם" משה. ועשה עצמו כאלו לא ידע מאמרם ז"ל (סוטה יג ע"ב) משה רבינו לא מת, דגמר שם שם ממה שנאמר (שמות לד, כח) ויהי שם (בהר) [עם ה'] וגו', מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. ולכאורה זה סותר פשוטו של מקרא. ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' תשא ד"ה עוד ביאור על המדרש) דהכי קאמר, לעיני אדם וימת, (אבל) שם (ר"ל, בעולם העליון, כמו ויהי שם בהר) משה עבד ה', עומד ומשמש בשמי מרום:
וזהו שאמר אפס קצהו תראה, מה שנאמר וימת שם משה, וכולו לא תראה, היינו הגזירה שוה דשם שם שמורה כי עודנו חי עומד ומשמש (ועודנו) חכו ממתקים (כמו בעת שקבל התורה שעליה נאמר (תהלים יט, יט) ומתוקים מדבש) וכולו מחמדים: גם ירמוז (המסורה) למאמרם פרק קמא דמגילה (יג ע"ב) גבי המן כיון שנפל פור בחדש אדר שמח, מכח שמת בו משה, ולא היה ידע שבשבעה באדר נולד משה. ופירשו המפורשים, כי להיות שאין אדם נופל ביום לידתו המורה על טוב מזלו, אלא ודאי אין זה נפילה, כי אם עליה שנתעלה למעלה בגבהי מרומים. וזהו שאמר אשר תראנו משם, מה שנאמר (דברים לד, ה) וימת שם משה, ועל זה אמר אפס קצהו (האחרון) תראה, וכולו (היינו קצה הראשון, הלידה) לא תראה, כי מכח זה נצמח ימי הפורים זמן משתה ושמחה. והיינו (שיר השירים ה, טז) חכו ממתקים וכולו מחמדים, והבן: הנה ברך לקחתי וברך (הוא ובית דינו, כמו שפירשו (ב"ר נא, ב) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, על כן) ולא אשיבנה [כג, כ]. וכמו שפירש האלשי"ך (רוממות אל סז, ב ד"ה או יאמר [הא'] עה"פ תהלים סז, ב) אלהים יחננו וגו', כלומר אם הוא על פי מדת הרחמים לבד אז יכול להשתנות על ידי קטרוג של מדת הדין, אבל אם גם אלהים (מדת הדין) יחננו ויברכנו, (אז) יאר פניו אתנו סלה, כלומר לא ישונה:
או יאמר הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה [כג, כ]. ירמוז למה שכתוב בעץ חיים שער אנ"ך (שער יט, סוף) פרק ג' כי האחורים של מ"ה דאלפי"ן, הפשוטים הם גימטריא ע"ב, ומילואם הם גימטריא ק"ל, ושניהם בגימטריא ר"ב, ועם הוי"ה גימטריא כ"ו עולה רוכ"ב, וזה (ישעיה יט, א) הנה הוי"ה "רוכב" על "עב קל", ע"כ דבריו. וכן מבואר בסידור (ח"א סז.) בכוונת "ברכו" את ה'. ולדעתי זהו שאמר פרעה אל עמו (שמות א, ט-י) הנה עם בני ישראל "רב" ועצום ממנו וגו' והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא וגו' (שם העצם הנעלם ומרומז באומרו למעלה "והיה", אותיות הוי"ה, עולה כ"ו, על ר"ב, ויהיה גימטריא רוכ"ב) ונלחם בנו ועלה מן הארץ:
וזה שאמר (לעיל כב, ג) ויגר מואב מפני העם מאד כי "רב" הוא, ובהתחבר עמו שם הוי"ה עולה רוכ"ב, ובהיפך אותיות "ברוך". וזהו סוד (שם, יב) ויאמר אלהים וגו' לא תאור את העם כי "ברוך" הוא. ולעומת זה רצה בלעם להתיש כח זה, על כן והוא "רכב" על אתונו (שם, כב), "רכב" חסר וא"ו. ובהיפוך אותיות נעשה "ברך", ועם וא"ו נעשה "וברך", וזהו הנה "ברך" לקחתי מאותיות "רכב", "וברך" מלא בוא"ו, ולא אשיבנה מצירוף זה, כי אם ברוך יהיה, והבן. ועיין מה שכתבתי בזה על הפסוק (להלן כד, א) וירא בלעם כי טוב:
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו וגו' [כג, כא-כג]. יש לפרש, כי כתיב למעלה סוף פרשת ויצא (בראשית לב, א-ג) וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקומו, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים. ואיתא בזוהר סוף פרשת מצורע דף נ"ה ע"ב וז"ל, תא חזי, כתיב ויפגעו בו, ויפגעו לפניו מבעיא ליה וכו', אלא אינון מסטרא דגבורה קאתיין דכתיב מלאכי אלהים כו' [וחמא מסטרא אחרא מלאכי דרחמי], ואתכללו ביה. תא חזי, בקדמיתא מחנה אלהים זה, חד, לבתר ויקרא שם המקום ההוא מחנים, תרי, חד מסטרא דדינא וחד מסטרא דרחמי כו', ועל דא כתיב ויפגעו בו, בו דייקא. ויאמר יעקב כאשר ראם, ראה אותם מבעיא ליה, מאי ראם, אלא חמא לון כלילן כחדא, מתחברין דא בדא, ועל דא כתיב ראם. וכלהו אתו לאוזפא ליה ולשיזבא ליה מידא דעשו, עכ"ל. ומפרש המקדש מלך, רא"ם ראשי תיבות ר'פאל א'וריאל מ'יכאל, הרי ג' קוים, דהיינו רפאל בבחינת קו הגבורה ממותקות, עכ"ל: ולי נראה, רא"ם ראשי תיבות ר'וחא א'שא מ'יא. רוח, מדתו של יעקב, ובו נכללו אשא ומיא, מדתו של יצחק ושל אברהם. והיינו דכתיב (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם וגו', וכדאיתא בזוהר אחרי דף ס"ו ע"ב, רבי חייא אמר מאי טעמא יעקב קדמאה הכא, אלא בגין דיעקב כללא דאבהן. ואם כן יש לומר דזה היה לשיזבא מעשו מיד, וגם לדורות על עתיד, כמו לענין בלעם שביקש לעורר דין ועת זעם על ישראל, על כן קדמה הרפואה למכה, שנכללו הגבורות והדין במדתו של יעקב, ונמתקו. ובזה יש לפרש וישכם לבן בבקר וינשק וגו' וילך, (אחר זה) וישב לבן למקומו כשנתגלגל בבלעם (כמבואר בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (פר' בלק עמ' רכג) שבלעם הוא לבן, עי"ש), אז שב לשנאתו לעורר דין, על כן ויעקב הלך "לדרכו", בחינת קו האמצעי, גם עשה יחוד של שני פעמים יב"ק העולה דר"ך כידוע (שער הפסוקים, פר' לך עמ' לה), ויפגעו בו מלאכי אלהים, שנכללו בו ונמתקו. וזה שאמר כאן לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל "הוי"ה אלהיו" עמו (התכללות חסד וגבורה) ותרועת מלך (תפארת) בו, דייקא: ונקדים לפרש הא דכתיב בפרשת ויחי (בראשית מח, כא) ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, ולהלן שם (מט, א) נאמר ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וגו', ואיתא במדרש (ב"ר צח, ב) קרא יעקב לאל להיות עם בניו (כי יש אם למסורת, ודרש ליה כאלו כתיב אל בצירי). ביאור הדבר, כי יעקב ידע וראה שיהיו בניו בגלות בשעבוד מצרים, ועתידין להגאל בכח התכללות המדות חסד גבורה תפארת, שיעשה הקב"ה חסד לישראל ודין וגבורה לפרעה ולמצרים, וכדכתיב (שמות ו, א) כי ביד "חזקה" ישלחם וגו' דא גבורה, וכתיב (שם יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה דא חסד, וכתיב (שם, ח) ובני ישראל יוצאים ביד "רמה" דא תפארת (זוהר פינחס רמו ע"ב) (וכל זה תמצא מבואר בגור אריה פרשת שמות (ג, יח) על הפסוק (ג, טז) פקוד פקדתי, עי"ש). וזה שאמר הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם, "והיה" הוא שם הוי"ה למפרע (סוד גבורות ממותקות בחסד לישראל, בחינת פסוק (דברים יא, יג) "והיה" אם שמוע, כמבואר בדברי הרמ"ז), אלהים, מדת הדין למצרים, ועל ידי זה והשיב אתכם וגו'. וזהו שנאמר ויקרא יעקב אל בניו, קרא לאל, הרומז להתכללות חסד וגבורה, כדכתיב (תהלים נב, ג) חסד אל וכתיב (שם ז, יב) ואל זועם (זוהר צו ל ע"ב לא.). ולבעבור זה קרא הקב"ה ליעקב אל (מגילה יח.), ויעקב קרא לשם אל להיות עם בניו להוציאם ממצרים בכח שם זה. והנה השבטים יש מהן היו מדתן נוטה לחסד, ויש מהן לגבורה כידוע, וזהו שנאמר ויאמר האספו, שיתאספו יחד ויתכללו זה עם זה, ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כי שם זה יקרא אותן מגלות מצרים ומשאר גליות:
וזהו שנאמר כאן, א"ל (התכללות חסד וגבורה, סוד תפארת) מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, רא"ם ראשי תיבות ר'וחא א'שא מ'יא, וכאלו אמר כתועפות ראם לו, זה יעקב שנאמר בו כאשר ראם, וכמבואר לעיל. כי לא נחש ביעקב (על ידי יעקב), ולא קסם בישראל, על ידי ישראל לא הועיל נחש וקסם של מצרים לעורר דין, כעת (שרוצים לנחש ולקסום) יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א"ל, שם המורה התכללות חסד וגבורה, סוד רא"ם, וכאמור:
לא הביט און ביעקב וגו' [כג, כא]. על פי דאיתא בראש השנה (יז.) חד אמר נושא עון, וחד אמר כובש הזכיות. ונאמר בספרן של צדיקים כי שניהם אמת, נושא עון על עצמו כביכול שאומר אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע, שנאמר (מיכה ד, ו) ואשר הרעותי (רש"י ברכות ריש לב.), וכובש הזכיות לומר כי אנחנו עשינו, אם כי הכל מכחו ועזרתו כמאמרם (סוכה נב ע"ב) אלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו. והיינו דכתיב (תהלים סב, יג) ולך אדנ"י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כאלו הוא עשהו: וזהו שנאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל (לתלות החטא והחסרון בהם, כי אם) ה' אלקיו עמו (כלומר שהוא גרם לזה), ותרועת מלך (הוא חיבה וריעות מלך במצותיו יתברך) בו, זה תולה בו, כאלו הם העושים לבדן:
או יאמר על דרך שפירשתי ממרים הייתם עם ה' (דברים ט, כד), דהוה ליה למימר נגד ה', על פי דברי הבעל שם טוב זלה"ה (הובא בנועם מגדים, פר' נצבים ד"ה אם) שכל מה שישראל עושה, אפילו דבר עבירה, סוף ותכלית המעשה הוא לשם ה', כגון העושק כוונתו להחזיק בניו לתלמוד תורה לתת צדקה ולכבד שבת, וכמו כן אם לפעמים ימלא תאותו הכוונה למען לא יתאוה אל האיסור, וכמו שפירש מוזלה"ה (ישמח משה) פרשת קדושים (ד"ה קדש) קדש עצמך במותר לך (יבמות כ.), עיי"ש. וזהו שנאמר ממרים הייתם (באותו שעה דעתיכם) עם ה'. והארכתי בזה בספרי ייטב פנים במאמר שוב אשיב אות ה':
וזהו שנאמר (כג, כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל (כי אז גם כן) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, בתוכו. וזה שפירש רש"י, אפילו מכעיסין וממרין לפניו אינו זז "מתוכן", ר"ל מתוך לבן, והבן:
אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב כו' כעת יאמר וגו' [כג, כב"כג]. יתבאר על פי מה שפירשו (תהלים קיא, ב-ד) גדולים מעשי ה', היינו סיפורי מעשיות ונפלאותיו האמורים בתורה, כי הנם דרושים לכל חפציהם, להמשיכם גם היום להושע, הוד והדר פעלו וצדקתו (כי הפעולה ההיא) עומדת לעד, על דרך (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. והראיה, זכר עשה לנפלאותיו, על כרחך חנון ורחום ה', לזה עשה זכר לזכרן כדי להמשיכן בזה עוד, על דרך שנאמר משמיה דגברא רבא הא דכתיב (דברים ז, יז-יח) כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' איכה אוכל להורישם לא תירא מהם, (והסגולה לזה) זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה וגו', ובזה הזכירה תגרום להפיל שונאיך גם היום:
וזהו שנאמר כאן אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם (תוקף ראם אלו שדים (גיטין סח ע"ב)ן לו למצרים, כי היה מלא כשפים, ובכשפיהם עשו שיהיו ישראל משועבדים תחת ידם לעולם, אבל ה' הפיר עצתם וביטל כשפיהם ולהטיהם, ומזה תדע כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת (שאנו רוצים לנחש ולקסם) יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בימי קדם בימי מצרים, שלא הועילו הכשפים, ובזה יגרמו שכמו כן עתה לא יועיל: אל מוציאם ממצרים וגו' הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף [כג, כב-כד]. כיצד, קורא את שמע כו', עיין פירוש רש"י. ויש לדקדק מפני מה שינה הכתוב להקדים קימה לשכיבה, הלא כתיב (דברים ו, ז) ובשכבך ובקומך, וכן הוא הסדר, כי קימה אינו נקראת אלא כשקם ממטתו, אבל בכל היום נקרא עמידה וישיבה והילוך, ועיין מגן אברהם (סי' נח סק"ז), אם כן לא יוכל לקום עד אחר שישכב, והיה לו להקדים לא ישכב ואחר כך כלביא יקום. ועיין ריש פרק קמא דברכות (ב.) תנא אקרא קאי, עיי"ש:
ולתרץ דברי רש"י אפשר על פי מה שכתוב בספרי יראים כי סגולה לקום בשעה שרוצה הוא על ידי שקורא קריאת שמע בכוונה ואז מתפלל שיעזרהו השי"ת לקום בשעה שרוצה, ומפקיד רוחו, והקב"ה מחזיר לו פקדונו בשעה שרוצה לקבלו. וזהו שנאמר כלביא יקום וגו', והטעם כי לא ישכב (מתחלה בלילה) עד יאכל טרף, על ידי קריאת שמע, וכאמור:
או יאמר לפי מה שכתב זקיני הרמ"א באו"ח סימן א' (ס"א) ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת הבורא, ועיין שם במג"א (סק"ג). וזהו שנאמר (משלי ו, ט) עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך, שלכאורה הוא כפל לשון, אבל ר"ל עד מתי עצל תשכב במטתך אחר שתעור, מתי תקום משנתך כלומר מיד אחר השינה, ולא שתשכב מקודם איזה שעות ואחר כך תקום, שזהו קימה משכיבה, ולא משינה. וזהו שנאמר כלביא יקום וגו' (מיד שיעור) לא ישכב (כלל אחר שיעור) עד יאכל טרף וגו', שזהו קריאת שמע ותפלה:
אבל עוד יש לדקדק על שנותו את טעמו, כלביא וכארי הוא כפל ענין במלות שונות. ואמנם מלבד פירוש רש"י נוכל לפרש על פי מה שהקשו אהא דמבואר בתורה ענין שכר ועונש, וכן מצינו עוד קודם קבלת התורה כתיב (שמות יט, ד"ה) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים רומז לעונש שנענשו המצרים על אשר לא שמעו בקול ה', ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' רומז לשכר על שהאמינו בה' ובטחו בישועתו, ועתה אם שמוע כו' והייתם לי סגולה וגו', והלא אמרו חז"ל (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ומתרצים על דרך שכתבו חז"ל (פסחים נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ועיין ברמב"ם פרק י' מהלכות תשובה הלכה ה' במה שכתב לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן כו' ויעבדוהו מאהבה, עיי"ש. ועל כן בצאת ישראל ממצרים מעם לועז היו חסרי מדע, ולא באו למדרגה זו לעבוד מאהבה, ולזה צוה הקב"ה לומר להם ענין שכר ועונש, כדי להרגילם בעבודה לעבוד אחר כך מאהבה בלתי לה' לבדו. ובנועם מגדים (ריש) פרשת תזריע (ד"ה וזהו) כתב על הפסוק (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע, שלומד בתחלה על מנת לקבל פרס, שזהו בחינת אשה, אחר כך וילדה זכר, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שזה בחינת זכר ומשפיע על דרך (זוהר ויקרא ז ע"ב) ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים: