ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
על פרשת חקת
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו' [יט, א-ב] . ויש להבין מה שכפל לאמר, ב' פעמים למה לי. ובמדרש (במ"ר יט, ב) רבי חנן בר פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה כו', עד שבעה כהנים, ואם יאמר לך אדם חמשה הן, אמור לו משה ואהרן בכלל, שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה. וכתב הידי משה, לפי שהתורה נדרשת במ"ט פנים, כנגד מ"ט שערי בינה, ושער החמשים הוא סוד פרה אדומה, ונקרא שער התעלומה, ולא נתגלה שער זה לשום אדם רק למשה, כמו שאמרו (במ"ר יט, ו) לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, ע"כ דבריו. ותימה, שהרי אמרו (ראש השנה כא ע"ב) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, והוא שער החמשים, ואם היה סוד פרה אדומה משער החמשים איך נתגלה למשה. עוד יש לדקדק, לדבריו למה הביא המדרש סיפא דקרא לאמר זאת חקת התורה, דזה שפת יתר לכאורה:
אבל הנראה לי בזה הוא על פי מה שכתב רש"י, ויקחו אליך, על שמך היא נקראת. ובמדרש (שם), שכל הפרות בטלות ושלך קיימת. ועוד שם, אליך, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה. ופירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (פר' חקת ד"ה עוד שם) ששניהן עולין בקנה אחד, כי עיקר חיותה של המצוה היא הכוונה והטעם והשכל שבה, ולכן גילה ה' למשה טעם פרה, אבל אכתי בשאר פרות שעשו בבחינת חק מאי איכא למימר, ועל כרחך צריך לומר שהם עשו הפרה על דעת משה וכוונתו, כמו שכל תפלותינו על דעת אנשי כנסת הגדולה, ואמירת תהלים על דעת דוד המלך ע"ה, והיינו על שמך היא נקראת. וכל הפרות בטלות, דמעצמם הם דבר בטל, רק ושלך קיימת בכל הפרות, ע"כ דבריו. עוד שם מבואר בספר ישמח משה פרשת ויצא (ד"ה וידר יעקב) על אומרם (קידושין לא.) גדול המצוה ועושה מאינו מצוה ועושה, כי יש בכל מצות כוונות ידועות לבחירי ה', ויותר מזה אשר לא נודעו רק למשה, ויותר מזה אשר לא נודעו לשום נברא אפילו למשה, רק המצוה יתברך יודע מקומה וערכה. והנה אם אינו עושה רק לפי השגתו ושכלו, אינו יודע לתקן יותר מזה, אבל העושה אחר כוונות המצוה יתברך, מתקן בשורשה אף הנעלם שבה. ובהג"ה שם מבואר שכן נתגלה לו בחלום, עיי"ש:
ומעתה אני אומר, אם שהכתוב אומר אליך, לך אני מגלה טעם פרה, היינו מה שהוא במ"ט שערים, אבל הנעלם שבו בשער החמשים זה לא נתגלה גם למשה. ואם כן ענין פרה הוא גם למשה בבחינת חק לפי טעם הנעלם שבו שלא השיגו, והיה הוא צריך לעשות הפרה לפי השגת שכלו מה שגילה לו השי"ת, וגם האמין שיש בה עוד טעם נעלם ממנו והוא בחינת חק גם אצלו. וזהו שאמר הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, כלומר אליהם גם כן ראוי לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' (דייקא. הגם) לאמר וגו' ויקחו אליך, לך אני מגלה כו', עם כל זה גם אל משה היה בחינת חק, כי התלוי בשער החמשים נעלם ממנו, והיה הוא גם כן צריך לעשותה בבחינת חק כמו כל ישראל לענין הנעלם ממנו, כי אם מכח אשר צוה ה':
ובזה יבוארו דברי המדרש, אם יאמר לך אדם חמשה הן, כלומר כי זאת חקת התורה לא קאי על משה ואהרן, כי אם אישראל דבתריה, ומשם ואילך ליכא אלא חמשה כהנים, אמור לו אף משה ואהרן בכלל, שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן "לאמר" זאת חקת התורה, שקאי גם על משה ואהרן, אם כן גם הם בכלל, ואיכא שבעה כהנים, וכאמור: וזהו שאמרו (במ"ר יט, ג) [ביקש] שלמה לידע טעמי פרה, אמר (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שדקדק מוזלה"ה (שם, ר"פ חקת) דהוה ליה למימר בקש לידע ולא ידע, ומדלא אמר הכי מכלל דידע, אם כן אמאי אמר והיא רחוקה ממני. ולמה שכתבתי ניחא, דהכי קאמר, אמרתי אחכמה ואבין טעמי פרה, ועם כל זה היא רחוקה ממני, כי עוד יש בה נעלם בלתי מושג לשום אדם. וזהו שאמר המדרש (במ"ר יט, ו) וכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים (כלומר מגולין) לעולם הבא. ולפי זה יש להבין הקרי וקפאון, ופירשו רש"י ומפורשים לשון חשך, עי"ש, ולמה שכתבתי ניחא, דתרוייהו איתנייהו, אם שיהיו צופים ונגלים, עם כל זה יהיה בה גם כן דבר סתר וחשך מעיני הבריות, כאמור:
ולדעתי זה שאמר הנביא (יחזקאל לו, כד-כז) ולקחתי אתכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. ולכאורה הלא יותר קל לשמור ולעשות המשפטים שהשכל מחייבם, מהחקים שאין השכל גוזר, אם כן הוה ליה למימר בדרך לא זו אף זו, ועשיתי את אשר משפטי תשמרו ועשיתם ובחקי תלכו. אלא הוא אשר דברתי והכי קאמר, ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות (שאויר ארץ העמים טמא [נזיר נה.], ומטמטם הלב והשכל), והבאתי אתכם אל אדמתכם (אויר ארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב)), וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' והסירותי אל לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (ואם כן תבינו טעמי המצות, ועם כל זה) ואת רוחי אתן בקרבכם "ועשיתי" את אשר בחקי תלכו, כלומר שתלכו בהן בבחינת חקים עלומי טעם, כי תשכילו שעוד יש בהן נעלם בחינת חק, וזה אעשה אני, כי ומשפטי (המושג בשכל) תשמרו "ועשיתם" מעצמיכם, אבל אתן רוחי בקרבכם להאמין שעוד יש בהם נעלם לעשותם בבחינת חק:
וקיימא לן (פסחים קכ.) דבר שהיה בכלל וכו' ללמד על הכלל כולו יצא. אם כן מענין פרה, כפי מה שכתבנו, נלמוד לכל המצות שהקטן יעשה על דעת הגדול ממנו היודע כוונות המצות, והגדול היודע לכוון ישכיל כי עוד יש בה טעם נעלם, ויעשה על דעת הקטן ממנו שעשה הדבר בבחינת חק כאשר צוה ה'. ולדעתי זה שאמר הכתוב בפרשה דיומא הוא פרשת צו (ויקרא ז, י) וכל מנחה בלולה בשמן (כנוי לחכמה ושכל) וחרבה (הנעשה בלי שמן, היינו הכוונה והשכל), לכל בני אהרן (שיש בהם גדולים היודעים הכוונה וקטנים), תהיה איש כאחיו, שהקטן יכוון על דעת הגדול בבחינת טעם, והגדול על דעת הקטן בבחינת חק. והבן הדברים העמוקים, מדבש מתוקים:
זאת חקת התורה [יט, ב]. יש לדקדק, דהוה ליה למימר חקת הפרה. ובמדרש (במ"ר יט, ג) אמר שלמה פרשה של פרה אדומה חקרתי וכו', אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג), שלא ידע טעמה. ולדרכנו נאמר גם לפרש המשך הפסוקים שם קהלת ח' (א-ז) מי כהחכם וגו', עד כי כאשר יהיה מי יגיד לו. גם להבין מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עג, ט-יא) שתו בשמים פיהם וגו' ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, דהוא כפל ענין במלות שונות. גם מה שאמר (שם קלט, א-ו) ה' חקרתני ותדע וגו' פליאה דעת ממני וגו':
יתבאר על פי מה שכתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות תשובה (ה"א) רשות לכל אדם אם רצה להטות את עצמו לטובה כו', ואם רצה להטות את עצמו לרעה הרשות בידו כו'. אל יעבור במחשבתך שהקב"ה גוזר על אדם [מתחלת ברייתו] לחיות צדיק או רשע, כי אלו היה גוזר על אדם כו' איך היה מצוה לנו על ידי נביאיו עשה כך ואל תעשה כך, ובאיזה דין ובאיזה משפט נפרע מן הרשעים או משלם שכר לצדיקים. ואל תתמה איך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ והיה מעשיו מסורים בידו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו והכתוב אומר (שם קלה, ו) כל אשר חפץ ה' עשה, דע שהכל בחפצו יעשה אף על פי שמעשינו מסורים בידינו, כיצד, כשם שהשם חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה כו' ככה חפץ להיות שהאדם רשותו בידו כו', לפיכך דנין אותו לפי מעשיו, הוא שהנביא אומר (מלאכי א, ט) מידכם היתה זאת (לכם) כו'. שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע כו', ואי אפשר שלא יהיה כך, דע כו' שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם משיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג אמתת הבורא כך אין כח באדם להשיג דעתו, הוא שהנביא אמר (ישעיה נח, ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו'. וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלי ספק שמעשה האדם ביד האדם כו'. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה דנין את האדם על מעשיו, עכ"ל הק' בקיצור קצת. וכל מה שכתב האלשי"ך (מראות הצובאות, ישעיה) על הפסוק כי לא מחשבותי כו', הן ממש דברי הרמב"ם הנ"ל, עיין שם:
וזהו שנאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וגו', ששואלים קושיא על ענין שמיימי, לאשר הם בארץ ואינם יודעים ומשיגים ענין שמיימי כי אם מנהג ארצי. ובאמת כי גבהו שמים מארץ כן גבהו כו' ומחשבותי ממחשבותיכם, כדברי הר"מ הנ"ל, מחמת שאנחנו ודעתנו שנים, והקב"ה ודעתו אחד. ואולם הם אומרים איכה ידע אל (והוא מכח שאומרים) ויש דעה בעליון, ר"ל שיודע חלילה בדעה שחוץ ממנו והדעת בו, ולזה שואלים איכה ידע אל, כי אם כן הידיעה סותר הבחירה, וקיימא לן דהבחירה חפשית, ולזה מכחישים ידיעתו. אבל באמת אינו כן כמחשבותם, כי העליון יתעלה הוא ודעתו אחת, והוא בעצמו הדעה. וזהו שאמר הכתוב חקרתני ותדע וגו' בנתה לרעי (מחשבותי) מרחוק וגו' (ר"ל קודם שיהיה ויעלה ברעיוני) הן ה' ידעת כולה, (ועם כל זה) אחור וקדם צרתני, כפירוש חז"ל (ב"ר ח, א) על שכר ועונש, והוא אם זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, לא זכה ח"ו אומרים לו יתוש קדמך, ותשת עלי כפכה לענוש או לגמול טוב, אם כן קשה הלא הידיעה סותר הבחירה, ואיך יתכן שניהם. ולתרץ זה אמר פליאה דעת ממני, כלומר שהדעת הוא דבר הנפרש ונפרד ממני (מלשון הפלאה, שפירושו הבדלה והפרשה), על כן נשגבה לא אוכל לה, שלכך לא אוכל להשיג הדבר כי הוא ודעתו אחד, לא כבני אדם שיודעים בדעה שחוץ מהם, ונכון:
ובכן נבא לבאר פסוקי קהלת, דקאי אלמעלה שאמר (ז, טז-יז) אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה וגו' למה תמות וגו', הנה הזהיר לפלס מעגלותיו לבל יענש, מפני שהבחירה חפשית, והידיעה אינו סותר הבחירה. ושלא תאמר שזה נודע מדרך הקבלה לבד ולא מכח שכל, על זה אמר כל זה נסיתי בחכמה (ואיך יתכנו שניהם, על זה אמר) אמרתי אחכמה (שאני עצם החכמה, אבל אינו כך, אלא) והיא רחוקה ממני, כלומר שחכמתי היא דבר חוץ ממני, אבל לא כן האל יתברך שהוא וחכמתו אחד, אם כן לא קשה איך יודע, וכדברי הר"מ ז"ל:
ועל זה אמר מי כהחכם, ר"ל על פי מה שכתבו הספרים שאין לקרוא חכם אלא להבורא בלבד שהוא עצם החכמה, אבל מבלעדו הכל מקבלים ומושפעים וזולתם, ולזה נקראים "תלמידי" חכמים. וזהו שאמר מי (הוא) כהחכם בה' הידועה, כלומר חכם הידוע יתברך הנקרא חכם, ועל כן ומי יודע פשר דבר, ר"ל ומי יכול לדעת פשר הדבר, כי חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא, ר"ל שחכמתו של אדם הוא דבר נוסף עליו, ולא עצמותו, אך תאיר פניו שהוא כנוי על עצמות אדם. ועוז פניו (עצמותו) ישונא, מכח החכמה שבו, לכן אין להשיג דעת הבורא יתברך. על כן אני פי מלך (מלכו של עולם) שמור ועל דברת שבועת אלקים, רומז למה שמשביעין את האדם תהי צדיק כו' (נדה ל ע"ב), אל תבהל מפניו תלך, כלומר שלא תבהל ותחרד מכח שגלוי הכל לפניו תלך כפי ידיעתו המכרחת אותך, אל תעמוד בדבר רע, כפירוש רש"י, כי כל אשר יחפוץ יעשה ה', שלא תאמר היאך מעשה האדם בידו הלא כתיב כל אשר חפץ ה' עשה, כי התירוץ לזה באשר דבר מלך שלטון כו', שהוא גזר שהכל בחפץ אדם וברשותו. או יאמר כל אשר יחפוץ (ר"ל האדם) יעשה באשר דבר מלך שלטון וגו', שכך גזר הוא יתברך, וכדברי הר"מ הנ"ל בהלכה ד', על כן ועת ומשפט ידע לב חכם וגו', כי רעת האדם רבה דייקא, כי אין עליו דבר המכריע, אך כדכתיב מידכם היתה זאת (לכם) כנזכר לעיל, והבן:
או יאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, על פי מה שכתב המקנה בפתיחה אות כ"ה וז"ל, שכבר הקשו כיון שהקב"ה יודע עתידות אם כן שכר ועונש למה, כיון שאין ביד האדם לשנות ידיעתו, אך באמת לא יתכן זה אלא בשכר צדיקים, אבל בעונש רשעים כיון שאמרו חז"ל (ברכות ז.) דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר, אבל לרעה חוזר, כל שכן שהידיעה אינה מתקיימת ויכולה לחזור בבחירת האדם [לטוב]. וזהו שנאמר (תהלים א, ה-ו) על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים (שאין להם טענה), כי יודע ה' דרך צדיקים (שהוא ידיעה לטובה, אבל) ודרך רשעים תאבד, אם כן מעשה הצדיקים באמת הוא מחמת ידיעת השי"ת לטובה, לכך אמרו (אבות פ"ב מט"ז) "מתן" שכרן של צדיקים, שהוא רק מתנה. וזהו שנאמר (שם סב, יג) ולך אדנ"י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, פירוש כאלו הוא בוחר במעשיו, ובאמת הוא הכרח מחמת ידיעתו יתברך, ע"כ דבריו. והנה, נקוט מיהו פלגא על עונש הרשעים יפה אמר, אבל מה שאמר שהצדיקים מוכרחים מכח ידיעתו יתברך אין זה אמת, ושארי ליה מארי[ה], וכמבואר בלשון הרמב"ם הנ"ל באר היטב ובכל הספרים כי הרשות נתונה לכל אחד צדיק או רשע לעשות כרצונו וחפצו והבחירה בידו:
והנראה לי לפי דרכו ז"ל על פי מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים (ד"ה והחלק השני בענין הנביא), דהא דלטובה אינו חוזר היינו שיאמר ה' לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה אי אפשר שלא יתקיים, בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה. אבל מה שהבטיח ה' לנביא עצמו אפילו לטובה אפשר בחזרה להופכו, כדמצינו (ברכות ד.) גבי יעקב שירא שמא יגרום החטא, עיי"ש. ואם כן, מידי הוא טעמא דלטובה אינו חוזר למען שהוא יסוד אמונת הנבואה, וזה שייך בדבור שכבר נשמע הבטחת השי"ת על ידי הנביא לטובה, ואם לא יתקיים יאמרו שהוא נביא שקר, להכי אינו חוזר. אבל בידיעתו יתעלה, הגם אי נימא שמכריח אכתי יכול לחזור אפילו מטובה לרעה, וקל וחומר הדברים ממה שמבטיח ה' לנביא בינו לבין עצמו דאיכא חזרה בלטובה כמו בלרעה, כל שכן היכי דמלבא לפומיה לא גליא כי אם כמוס במחשבתו יתברך, וזה ברור למבין. אם כן גם הצדיקים אינם מוכרחים במעשיהם, וזהו שנאמר אל תעמוד בדבר רע (כמו שפירש רש"י בטענה) כי כל אשר יחפוץ (ה') יעשה (וידיעתו מכריח, זה אינו, כי) באשר דבר מלך שלטון, ומי (היינו הצדיק הנקרא מי, כמבואר במגלה עמוקות (אופן ג):
יאמר לו (להשי"ת) מה תעשה, על דרך שאמרו ז"ל (מועד קטן טז ע"ב) הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, אס כן שהדבור אינו מכריח, כי יש ביד האדם לשנותו לטובה, כל שכן שהידיעה לרע אינו מכריח, כי ביד האדם לשנותו לטובה. ושמא תאמר התינח בעונש הרשעים, אבל בשכר צדיקים מאי איכא למימר הלא (לרעה) [לטובה] אינו חוזר, על זה אמר שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע כו', כי איננו יודע מה שיהיה (ר"ל מה שהוא יהיה) כי כאשר (הוא) יהיה מי יגיד לו, הלא הוא כמוס במחשבתו יתעלה, אם כן גם (לרעה) [לטובה] יש חזרה, אם כן יפה מגיע שכר לצדיקים ועונש לרשעים, וכל דרכיו משפט:
והנה, על דרך דרוש יש ראיה ברורה מענין פרה כי הכל גלוי לפניו ועם כל זה הבחירה חפשית ולכן מעניש אחר כך, והוא לפי מה שאמרו (במ"ר יט, ח) בטעם פרה תבא אמה ותקנח צואת בנה, הרי שהפרה בא לכפר על מעשה העגל, ואמרו ז"ל (שם, ו) ויקחו אליך וגו' לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, ופירש בו מוזלה"ה (ישמח משה, פר' חקת ד"ה ויקחו) כי באמת במרה נצטוו על מצות פרה (רש"י שמות טו, כה) ואז היה קודם חטא הידוע, אלא שהיה גלוי לפניו שעתידין לחטוא, ולכך לא היה יכול לומר הטעם, כי הדבור מכריח. אלא שמשה רבינו ע"ה שהיה בחינת חכם העדיף מנביא (בבא בתרא יב.), כי חכם משיג מחשבתו יתברך, והידיעה אינו מכריח, על כן לך אני מגלה ולאחרים חקה, ע"כ דבריו זלה"ה ודפח"ח. אם כן מזה מוכח בעליל כי הידיעה אינו מכריח, כי הרי נענשו אחר כך, כמו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי כו':
נמצא, מפרה אנו למדין שהידיעה אינו מכריח והבחירה חפשית, וזה יסוד כל התורה כולה. וזהו שאמר הכתוב זאת חקת התורה (ר"ל, חק של כל התורה) אשר צוה ה' לאמר וגו' ויקחו אליך (דייקא) פרה, שפירושו לך אני מגלה כו', מטעם האמור, הרי שאפילו משה ידע והשיג מחשבתו יתברך שהיה גלוי לפניו שעתידין לחטוא, ועם כל זה נענשו אחר כך, הרי מוכח שהידיעה והבחירה שניהם אמת וצדק. ושמא תאמר איך יתכנו שניהם, על זה אמר המדרש זהו שאמר שלמה אמרתי אחכמה, שאני עצם החכמה, והיא רחוקה ממני, שהוא דבר חוץ ממני על כן אינו יכול להשיג דעתו יתעלה, והבן. אחר זה רב מצאתי בספר בני יששכר (אדר, מאמר י דרוש א) שפירש על דרך זה זאת חקת התורה:
או יאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל [יט, ב]. ולהבין אומרו "לאמר דבר", בהקדם לפרש אלה הדברים אשר דבר משה וגו' הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א, א-ה), והוא על פי מה שכתוב בספרים הק' הרוצה להוכיח את חברו לא יאמר דברי תוכחה ומוסר בלבד, כי אולי לא יכנסו בלב השומע, על כן העצה לזה שמתחלה יבאר איזה פסוק, ובתוך הדברים יעטוף וילביש דברי תוכחה, על דרך כשנותנים לתינוק סמי רפואות מערבים אותו בצפיחת בדבש. וזה שאמר אלה הדברים אשר "דבר" משה (לשון קשה, תוכחה ומוסר) אל כל ישראל וגו', על כן הואיל משה באר את התורה הזאת "לאמר", כלומר התחיל לבאר התורה באיזה פירוש, שיהיה זה אמירה לשון רכה, ועל ידי זה יכנסו גם דברים הקשים לאזני השומעים. וזה שאמר כאן, זאת חקת התורה אשר צוה ה' "לאמר" (תחלה אמירה רכה דברי תורה ופירושה, ועל ידי זה) "דבר" אל בני ישראל, קשות, הן דברי תוכחה: וכי תאמר מה ענין זה לפרשת פרה אדומה וטומאה וטהרה, על זה אען ואומר כי עוד טעם יש לי ליתן על זה לומר דברי תורה עם דברי מוסר, והוא על דרך דכתיב להלן (יט, יז-יט) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים וגו' והזה וגו' ביום השלישי וביום השביעי כו' ורחץ במים וטהר בערב. והנה בטומאת זב וזבה ונדה וכדומה סגי בטבילה במים לבד, ובטומאת המת הצריכה התורה הזאה וטבילה, על כרחך מפני שטומאה זו חמורה, לא יועיל טבילה לבד בלתי שיזה מאפר פרה, שבזה מחליש וממית כח הטומאה, ואחר זה יבא במים ויקבל רוח טהרה גמורה. והנה, בזוהר פרשת בלק דף ר"ה (ע"א) פתח רבי יוסי (שמואל-א ב, ו) ה' ממית ומחיה וגו', והא שמא דא סמא דחיי איהו לכלא כו', אלא ה' ממית לההוא משיכו דסטרא אחרא, ומחיה לההוא משיכו דרוח קודשא, עי"ש. וזה עצמו שצריך לומר דברי תורה פירוש הכתוב ודברי מוסר, כי על ידי המוסר ממית לכח הטומאה והרוח רע שבתוך האדם, ובדברי תורה מחיה לרוח קודשא שבאדם, וכדאיתא בסוף מסכת כתובות (קיא ע"ב) כי אור תורה מחיינו לתחיית המתים, וכמו כן גם עתה המאור שבה מחזירו למוטב להחיותו, לבלי יהיה מאותן שבחייהן קרוים מתים רח"ל. וזהו שאמרו בגמרא שבת פרק רבי עקיבא (פח ע"ב), שמעו כי נגידים אדבר כו' (משלי ח, ו), דברי תורה יש בהן להמית (היינו לכח הטומאה והרע) ולהחיות, לעורר בקרבו רוח טהרה וקדושה. והיינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא. יתפרש לדרכנו, למיימינים לסטרא דימינא דקדושה יש בה סמא דחיי, למשמאילים לסטרא אחרא יש בה סמא דמותא: וזהו שנאמר זאת (האמור להלן, ענין הזאה וטבילה, הוא) חקת התורה אשר צוה ה' "לאמר" (דברי תורה שהוא אמירה רכה, וגם) "דבר" אל בני ישראל, דברי מוסר שהן קשין, והיינו ויקחו אליך וגו' ולקחו וגו' והזה וגו' ורחץ במים וטהר וגו', ממנו נקה לומר דברי תורה ודברי מוסר, למען להחליש ולהמית כח הטומאה שבו ולהחיות האדם לקבל רוח טהרה וקדושה, כאמור:
עוד יתבאר זאת חקת התורה וגו' "לאמר דבר" וגו']יט, ב]. בהקדם דנראה לי לפרש הא דכתיב כפל לשון (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, שפירוש רש"י בזה דחוק. והנה על דרך הפשוט יאמר הוכח את עצמך, אחר כך תוכיח, כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, והכוונה הפשוטה שיהיה נאה דורש ונאה מקיים, כי בשימו אל לבו לקיים מאמרו יעשה רושם בלב השומע. אבל עוד דברים בגו לומר, שאם יראה חסרון באנשי דורו יתלה החסרון בו ולא בהס, כי הוא ראש הדור, וכולא בתר רישא גרירא, ואם יש חסרון במוח שבראש, שדי תיכלא בכל האברים. והיינו דכתיב (שם ד, ג) אם הכהן המשיח "יחטא" (חטא קל, יגרום) "לאשמת" העם. ועל כן יוכיח את עצמו תחלה. וזהו שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך על שחטא, הוכח (את עצמך) תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, כלומר לא תשא החטא מעליך עליו:
ובזה נראה לי לפרש המדרש (ד"ר א, ב), אלה הדברים וגו' (דברים א, א), זהו שאמר הכתוב (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל שנאמר (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, אחרי בשביל להביאן אחרי, חן ימצא זה משה, ממחליק לשון זה בלעם. דבר אחר מהו אחרי, שהוכיח אותי אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר (שמות לב, ל) אתם חטאתם חטאה גדולה, ולי אמר (שם, יא) למה ה' יחרה אפך בעמך כו', עיין שם שמפרש דבריו המליצה שיש בזה. אבל עוד נראה לי כוונה בזה, כי ה' אמר למשה (שם, ז) לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, פירש רש"י אתה גרמת להם, שהוצאת את הערב רב שעשו את העגל. ועתה הניחה לי (שם, י), פירש רש"י כאן פתח לו פתח כו'. ולי נראה לומר כי במה שאמר לו שחת עמך, בזה עצמו פתח לו פתח ללמד זכות על ישראל, שאין להאשים אותם, כי הערב רב הם שעשו והטעו את ישראל, שהיה משה גורם לזה. וזה עצמו שאמר משה למה ה' יחרה אפך "בעמך" אשר "הוצאת" דייקא, הלא הם לא עשו, רק הערב רב שחטעו אותם, ואני החייב שאני הוצאתי הערב רב, הנה תלה החסרון בו כדי להקל מעליהם. וזהו שאמר (שם, לב) מחני נא, הרי כל כך למד זכות על ישראל עד שמסר נפשו עליהם. וזהו שאמר המדרש, לישראל אמר "אתם" חטאתם וגו' ולי אמר למה ה' יחרה אפך "בעמך", הלא עלי התלונה שאני הגורם. וזה עצמו שאמר הכתוב אלה "הדברים" (דברי תוכחה קשים כגידין) אשר דבר משה אל כל "ישראל" דייקא, אבל בינו לבין קונו אמר עליהם אמירה רכה ודברי מליצות ללמד זכות על ישראל: ועל דרך זה יש לפרש עוד כוונת הכתוב, הוכח, כלומר אותו יתעלה למה יחרה אפו בעמו, אחר כך תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תגדיל עליו החטא, כי אם תקל מעליו בדברי מליצות:
נמצא, בהוכיח את ישראל צריך שיאמר לפני קונו אמירה רכה להסיר התלונה מעליהם שהוא הגורם, וכאלו הוא החוטא והטמא ח"ו, ובפיו ידבר דברים קשים לומר שהם החוטאים, ובזה מטהרם. וזהו שנאמר זאת (הפרה) חקת התורה (כלומר דברי תורה ומוסר ותוכחה) אשר צוה ה' "לאמר", כלומר לו יתברך אמירה רכה, "דבר" (דברים קשים) אל בני ישראל ויקחו אליך וגו', וכבס האוסף וגו', והזה הטהור וגו', הרי שלעוסקים הטהורים היא מטמאת, והיא עצמה מטהרת הטמאים. כמו כן דברי תוכחה ומוסר, לעוסקים הם מטמאים אף שהם טהורים, והם עצמם מטהרים הטמאים, שעל ידי זה ישובו לה' ויטהרו. בינה זאת:
זאת חקת התורה [יט, ב]. במדרש (במדבר רבה יט, א) אמר הקב"ה חקקתי חקה וכו'. עיין מה שכתבתי בספר ייטב פנים מאמר יפה לעינים (אות ז):
זאת חקת התורה [יט, ב]. במדרש (במ"ר יט. א) זהו שאמר הכתוב (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא כו'. עוד שם (שם, ג) כל זה נסיתי בחכמה, כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג). עוד שם (שם, ד) כיון שהגיע משה לפרשת אמר אל הכהנים (ויקרא כא, א), אמר לו משה רבונו של עולם אם נטמא זה במה תהיה טהרתו, כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה כו' זו טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (יט, יז). והוא כולו מקשה: והנראה לי, בשנבין פירוש רש"י (יט, כב) על (יט, ט) והיתה וגו' למשמרת, כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורעניות, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי. וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמא כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שם, כ) ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר וגו', ע"כ. ולכאורה כל זה הוא דמיון יפה, אבל מה שפירש רש"י כשם שפשע העגל שמור אין זה דומה לזה, דשם שמור לפורעניות ח"ו וכאן שמור לטוב לטהר:
ונראה לי על פי הקדמה נפלאה הובא בספר עבודת ישראל פרשת בלק משמיה דגאון הק' אבד"ק בארדיטשוב על הפסוק (להלן כד, א) וישת אל המדבר פניו, שמפרש וביום פקדי (לטוב ולחסד) ופקדתי עליהם חטאתם וגו' אשר עשו את העגל, כי אלולי חטא הנ"ל לא היה קבלת התורה שאמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע דבר נפלא, כי היה מקום לומר קדושת אבותיהם היא שגרמה להם. אבל כיון שעשו מעשה העגל, אזי ניכר שהיה בהן איזה שורש רע שלא נתקן עד שעשו תשובה, אז גדלה ונפלאה בעיני ה' מעלתם בקבלת התורה, כי מזה נראה בעליל שלא היה מחמת קדושת אבותיהם, רק הם בעצמם בחרו בטוב. וזהו שאמרו (ברכות לב:
עה"פ ישעיה מט, טו) גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל, כיון שעשו תשובה, אבל ואנכי זה מעשה סיני לא אשכחך, ר"ל בשעה שאני זוכר מעשה סיני אז אזכור גם המעשה הנ"ל כדי להגדיל הזכות. וזהו שאמר וביום פקדי (לטוב, אז) ופקדתי עליהם חטאתם, כדי להגדיל זכותם. ואם כן זכירת מעשה הנ"ל הוא לטוב להם, עיי"ש באורך, והובא בדברינו בפרשת וארא (ד"ה ונראה):
ובזה נראה לי לפרש (להלן כג, כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, קאי על מעשה העגל, כי אם אדרבה על ידי זה נראה בעליל ה' אלקיו "עמו", ר"ל מה שאמר (שמות כ, ב) אנכי ה' אלקיך, שמיחד שמו עליהן, היה עמו בזכות עצמן, ותרועת מלך "בו" דייקא, ולא מכח קדושת אבותיהם:
ואם כן עולה יפה פירוש רש"י. כשם שמעשה העגל שמור לדורות לטוב, שעכב הפורעניות על שמגדיל בזה זכות קבלת התורה, כמו כן והיתה וגו' למשמרת לטהרה להבריח כח הטומאה, וזה נכון. וזה עצמו שאמר (במ"ר יט, ח) תבא אמו ותקנח צואת בנה, ירצה, כמו שהעגל מטמא ועל ידי זה נצמח טהרה, שנתגדל מעלתם בקבלת התורה הרומזת לטהרה, כמו שאמרו (ברכות טז.) כנחלים נטיו (להלן כד, ו) מה נחלים מטהרים אף דברי תורה כו', כמו כן ענין הפרה שמטמא, ועל ידי זה נצמח אחר כך טהרה. והוא לרמז על האמור, שגם העגל אם שבשעת מעשה היה מטמא, נצמח אחר כך על ידי זה מקור הטהרה וגודל זכותם בקבלת התורה, אם כן הפרה מקנח צואת העגל לבל יהיה קטרוג על ידי זה, אדרבה על ידי זה יגדל מעלתם, ומהטומאה נצמח טהרה. וזהו שאמר המדרש מי יתן טהור מטמא, כמו שמפרש אחר כך תמן תנינן העוסקים בפרה כו' והיא עצמה מטהרת:
וזהו שאמרו בקש שלמה לידע טעם פרה, אמר שזה טעם פרה שמטמא העוסקים בה ומטהרת מידי טומאה, טהור מטמא, לרמז אמרתי אחכמה, ר"ל שאני מעצמותי אחכמה בקבלת התורה, ולא מעשה אבותי בידי, כי הלא והיא רחוקה ממני, במעשה העגל, מזה נראה כי חכמתי עמדה לי ולא חכמת אבותי, והבן:
והנה, כבר פירשתי (רב טוב, ר"פ אמור) אמר אל הכהנים בני אהרן, ר"ל תחלה תאמר להם שהם בני אהרן, אחר כך ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, לשון יחיד, על אהרן, ר"ל שמכחו וזכותו זכו למצוה זו, כדאיתא במדרש (ויק"ר כו, ו) מיראה שנתיירא אהרן זכה וניתנה פרשה זו לבניו ולבני בניו, עי"ש, וכן נראה מדברי הזוהר שם (אמור פח.), עי"ש. ולזה אמר לו משה רבונו של עולם אם נטמא זה, שהוא מבני אהרן ויוצא חוטר מגזע קדש, במה תהא טהרתו, ר"ל בשלמא איש המוני שבא ממשפחה בזויה אין הפגם שלו גדול כל כך, כי מעשה אבותיו גרמו לו, ויכול ליטהר, מה שאין כן מי שהוא מזרע אהרן קדוש ה', אם נטמא בחטא במה תהא טהרתו. ולא השיבו. כיון שהגיע לפרשת פרה, שמטמא העוסקים בה והיא מטהרת הטמאים לרמז שמטומאה נצמח טהרה וממעשה העגל נצמח טובה שניכר שקבלת התורה מעצמותם, אז אמר לו הקב"ה מה שאמרת לי במה תהא טהרתו ולא השיבותיך, זו טהרתו, ר"ל זו עצמו שנטמא בחטא, זה עצמו הוא טהרתו, שמזה נצמח טובה, שעל ידי זה שלפעמים נטמא בחטא ועושה תשובה מזה ניכר שהטוב שעושה הוא מעצמותו ולא מכח אבותיו, אם כן זו עצמו שנטמא הוא טהרתו וטובתו, שנאמר ולקחו לטמא מעפר כו' כי תבא אמו ותקנח, וכאמור. והבן, כי הוא דבר נכון ונחמד בסיעתא דשמיא:
עוד ביאור על המדרש (במ"ר יט, ד) כיון שהגיע לפרשת אמר אל הכהנים (ויקרא כא, א) נתכרכמו פניו של משה, אמר אם נטמא זה במה תהא טהרתו, כיון שהגיע לפרשת פרה אמר לו זו טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (יט, יז). על דרך מוסר על פי מה שכתב השל"ה (ס"פ בחקותי) על הפסוק (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו', שאף זה מן התוכחה, כי אינו דומה עונש רשע בן רשע לעונש רשע בן צדיק, שעונשו גדול יותר כי היה לו ללכת בדרכי אבותיו כי הוא מגזע היחוס, עי"ש. ובזה פירש מוזלה"ה (תפלה למשה מט, כ) זכור לעבדיך לאברהם וגו' אל תפן (לזכור זאת) אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו (דברים ט, כז), והבן. ובזה נראה לי לפרש מאמרם (סנהדרין קט ע"ב), קרח שעשה קרחה כו', וליחשוב נמי בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, ומשני, יעקב בקש רחמים שלא יזכר שמו, שנאמר (בראשית מט, ו) בקהלם אל תחד כבודי, ועיין באור החיים (לעיל טז, א). ולדעתי הענין שזכר שהוא בן יצהר וגו' הוא כדי להגדיל חטאו ועונשו, ועל זה אמר ולחשוב נמי בן יעקב ואז היה עונשו גדול יותר עד שעקב עצמו לגיהנם, ומשני יעקב בקש רחמים שלא יזכר שמו במחלוקותו להגדיל על ידי זה העונש, ומכח זה נאמר עליו (שמואל'א ב, ו) מוריד שאול ויעל:
וזהו שנאמר אמר אל הכהנים בני אהרן (שהם בני אהרן מיוחסים, אחר כך) ואמרת אליהם לנפש לא יטמא (שלא יטמאו הנפש בחטאים) בעמיו, בהיותה תוך עמיו, הם האברים בעולם הזה. ועל זה אמר משה אם נטמא זה דייקא, מיוחס מגדולי אבות, במה תהיה טהרתו (כלומר, אדם שאינו מיוחס יש לו לתרץ הן בעוון חוללתי (ע"פ תהלים נא, ז) ולמד ממעשה אבותיו וכדומה, מה שאין כן מיוחס). אבל העצה לזה שיהיה שפל רוח ונפשו כעפר לכל תהיה, ולא יגבה לבו על ידי היחוס, על דרך שנאמר (שם מה, יא) [ו]שכחי עמך ובית אביך, ופירשו בו שישכח שהוא מיוחס, ואז הקב"ה ימדוד לו כמדתו לבלי לזכור לו היחוס להגדיל החטא. וזהו שאמר זו טהרתו ולקחו לטמא "מעפר" (שפלות בחינת עפר, זו) שרפת החטאת. ולכך ראשי תיבות מ'עפר ש'רפת ה'חטאת, מש"ה, שזו מדתו עניו מאוד כו', והבן:
במדרש זאת חקת התורה [יט, ב] רבי יצחק פתח (קהלת ז, כג) כל זה נסיתי בחכמה כו', ופרשה של פרה אדומה חקרתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [במ"ר יט, ג]. ומוזלה"ה בספר ישמח משה (ר"פ חקת) הביא מדרש בזה הלשון, ביקש שלמה לידע טעמי פרה אמר אמרתי אחכמה כו', והקשה דהוה ליה למימר ולא ידע אז אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ומדלא אמר המדרש הכי שמע מיניה דידע, ואם כן אמאי אמר והיא רחוקה ממני:
עוד במדרש (במ"ר יט, ד) מי כהחכם זה הקב"ה, ומי יודע פשר דבר זה הקב"ה שפירש את התורה למשה, חכמת אדם תאיר פניו, גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, ועוז פניו ישונא (קהלת ח, א), שהוא משתנה ממדת הדין למדת הרחמים לישראל כו'. על כל דבר ודבר אמר לו הקב"ה למשה טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמר אל הכהנים כו' (ויקרא כא, א), אמר לו משה אם נטמא זה (ובתנחומא (חקתו) גרס אם נטמא כהן) במה תהיה טהרתו, לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה בשעה שאמרתי לך אמר אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו (ובתנחומא גרס במה תהא כפרתו), זה הוא טהרתו (ובתנחומא, כפרתו), ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (יט, יז). וכל זה צריך ביאור:
גם להבין הגמרא סוף פרק כסוי הדם (חולין פח ע"ב) בשכר שאמר אברהם (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, זכה לעפר סוטה ואפר פרה. ונראה לי, דעיקר חק הפרה מה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים, ועיין בכלי יקר (יט, כא) כל דבר נפעל מהפכו. גם להבין, כי בעפר סוטה יש בו גם כן שני הפכיים, וצבתה בטנה (לעיל ה, כז), ואם נקתה ונזרעה זרע (שם, כח). והענין נראה לי, כי מצינו עפר ומים הוא מצמיח כל מיני זרעים הפכיים, מרים ומתוקים, גדולים כארז וקטנים כאזוב, יבשים כמיני דגן וחטים, ולחים פירות וענבים וזית ושמן וכדומה. כי היא כח המקבל הכל ומצמיח הכל. ועיין בזוהר צו דף ל"ד ע"ב, הכל היה מן העפר (קהלת ג, כ), אתר דכניש לכולא, מלמד דנפקו שבילין להאי סטרא ולהאי סטרא כו', כעפרא דא דזרקין לה לכל עבר, ועיין שם במקדש מלך שהוא בחינת נוגה, עי"ש. וכמו כן האדם צריך שיהיה בו שתי מדות וכחות הפכיים, מדות שפלות וענוה כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ד) הוי שפל רוח, וגם התנשאות כדכתיב (דברי הימים'ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה'. מדת התפשטות לגמול חסד עם אחרים, ומדת צמצום בצורכי גופו. ואנחנו מוזהרים ממדת קנאה, ולפעמים קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כא.). וכמו כן צריך לבלי לכעוס, ולפעמים זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג ע"ב). והכל לשם שמים. וכמו כן מדת בושה, ולפעמים מדת עזות, עז כנמר (אבות פ"ה מ"כ) לבלי להתבייש מפני המלעיגים (טור או"ח סי' א), וכדומה. והיינו דכתיב (תפלת שמו"ע) ונפשי כעפר לכל תהיה, לכל מדות הפכיות, כמו בחינת עפר. ולכן עפר סוטה ומים עושים שני הפכיים, לצבות בטן ולנפל ירך אם נטמאה, ואם נקתה ונזרעה זרע. וכמו כן אפר פרה ומים עושים שני הפכים, לטמא ולטהר, בהיות נפעל מהפכו. וזהו שאמרו בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, שיש בו כחות הפכיות, זכה לעפר סוטה ואפר פרה, כחות הפכיות:
ונקדים עוד הא דכתיב (קהלת ב, יג) שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, ופירש הגאון הקדוש מבארדיטשוב זלה"ה כי אור לישנא דיממא ולישנא דאורתא (פסחים ב.), וכמו כן החכם, לפעמים צריך לעשות היפך החכמה בחינת כסיל, וכדכתיב (תהלים לד, א) לדוד בשנותו את טעמו וגו', אבל כסיל אינו יכול לעשות עצמו חכם בשום פעם. וזהו שנאמר שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, שהחכם עושה פעולות חכמה וסכלות, כיתרון האור מן החשך, והבן:
וזהו שאמר המדרש ביקש שלמה לידע טעמי פרה, אמר שזה הוא טעמה כי אמרתי אחכמה, לפעמים החכמה היא רחוקה ממני, כי מדות טובות הנזכרים כולן מבחינת חכמה, ולפעמים צריך לעשות ההיפך, כמו קנאה וכעס ועזות, והכל בבחינת חכמה לאחוז בחכמה וסכלות מעט כפי הצורך, וזה ענין פרה לטמא ולטהר, והבן. וזהו שאמר המדרש מי כהחכם זה הקב"ה ומי יודע פשר דבר זה הקב"ה, לפשר הדין ולבצוע בשיתוף מדת הרחמים. חכמת אדם זה הקב"ה כביכול תאיר פניו, בחינת אור יממא ואורתא, והיינו ממש בחינת חסד ודין, בקר וערב, כידוע (זוהר בשלח סג.). וזהו שאמרו ועוז פניו ישונא ממדת הדין לרחמים על ישראל:
ונקדים עוד הא דאיתא בזוהר ויקרא (ח.), עבדו את ה' בשמחה כו' (תהלים ק, ב), ואי תימא פולחנא דקרבנא הכי לא אפשר, דהא ההוא בר נש דעבר על פקודא דמאריה ותב הא ודאי ברוח תבירא ברוח עצב, אן הוא שמחה ורננה כו'. אלא במאי אתתקן, בהנהו כהני וליואי, דהא אינון אשלימו שמחה ורננה [בגיניה], שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מדינא תדיר, וכהנא בעיא לאשתכחא תדיר באנפין חדאין יתיר מכל עמא, עכ"ל לעניננו. ואם כן יש להבין, אם כהן חטא איך יתקן, אם ישוב הרי עומד ברוח עצב, והרי כהן צריך להיות תמיד בשמחה. וצריך לומר שכהן צריך שיהיה יכול להשיג שני הפכים, רוח עצב ואחר כך תיכף יחזור לבחינתו בלב שמח, בחינת עפר, שני הפכים. והן דברי המדרש, כשאמר הקב"ה אמר וגו' לנפש לא יטמא, ופירשו דורשי רשומות היינו שלא יטמא על ידי חטא, אז אמר משה כו' אם נטמא זה הכהן, ר"ל שחטא, במה תהא טהרתו וכפרתו, הלא הוא צריך להיות לו לב שמח. ועל זה השיבו הקב"ה כשהגיע לפרשת פרה אמר לו זהו טהרתו וכפרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, שיהיה בו שני הפכים, זהו שרפת החטאת. והבן, כי הענין נכון: זאת חקת התורה [יט, ב]. תרגומו, דא גזירת אורייתא. נראה לי על פי מה שכתב מוזלה"ה בספר ישמח משה פרשת שמיני (ד"ה ותצא אש), דבכתובות דף ק"ג (ע"ב) איתא בתוספות (ד"ה אותו) דה"ר חיים כהן אמר אלמלא הייתי כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו. משמע דצדיקים מטמאין, אלא דהותר קדושת כהונה בזה, עיין שם בשטה מקובצת (סד"ה אמר) ובהפלאה (ד"ה תוס' ד"ה אותו). מיהו בתוספות בבא מציעא קי"ד (ע"ב דבור ראשון) הביאו דהשיב אליהו כשקבר לרבי עקיבא דצדיקים אינם מטמאין (מדרש משלי פ"ט), והתוספות כתבו שם דדחיה הוא. ויש לתמוה איך אליהו הוציא דבר שקר מפיו ח"ו בדיני התורה. ותו, דאמר רבי יוסי הגלילי (סוכה כה.) נושאי ארונו של יוסף היו, ורבי עקיבא אמר שנטמאו בנדב ואביהוא, אלמא דצדיקים מטמאין. וכן רבן יוחנן בן זכאי אמר (ברכות כח ע"ב) פנו כלים מפני הטומאה, הרי מבואר דצדיקים מטמאין. על כן מתרץ דודאי מעצם הדין היה ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו, כי גם במיתתן קרוים חיים (שם יח.), אך לא ניתן לנו להתנהג בדין זה כי הכרעה זו אין דעת האנושי מכרעת, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל-א טז, ז), וכתיב (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב. ולכן אף אם נודע לנו שהוא צדיק אין לנו להתנהג בדין זה לומר שאינו מטמא, כדי שלא נחלוק בין צדיק לצדיק, דאין כח המבחין בידינו. ואם כן השיב אליהו האמת, והכל ניחא, ע"כ דבריו וש"י: נמצינו למדין, דמה שבצדיקים נוהג בהן דין טומאה, הוא כעין גזירה שלא יטעה השכל בינו ובין זולתו. וזהו שנאמר זאת חקת התורה, דא גזירת אורייתא, הנאמר להלן (יט, יד) אדם (הוא מדרגה גבוה) כי ימות וגו' כל הבא וגו' יטמא, והבן. ואפשר זהו שאמר המדרש (במ"ר יט, א) חקה חקקתי (פרה) גזירה גזרתי (טומאת מת) אי אתה רשאי לעבור על גזירתי, כלומר על ענין טומאת מת, והבן: זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל [יט, ב]. הענין, כי לכאורה איך ערבה לב אדם לומר דברי תורה ותוכחת מוסר ללמד לבני יהודה קשות ורכות, ממה נפשך, אם מדמה בעיניו כי הוא כדאי לכך אין לך גאות גדול מזה, ואם הוא נבזה בעיניו ושפל רוח איך יפתח פיו בשער. והנראה לי כי על זה נאמר (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם, לומר שיחשוב שהוא כמו שופר שתוקעין בו ומשמיע קול המעורר לבבות ומחריד, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, כמו כן ה' יתן חכמה (משלי ב, ו). וכן מפרש הנועם מגדים (ר"פ בחקותי ד"ה והוא) אדנ"י יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח, יב). ואין זה מכח מעלת המוכיח, כי יכול להיות שהוא בעצמותו באמת כמו שהוא שפל ונבזה בעיניו איש עניו ומכיר מך ערכו, אלא שכך דרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים ובלב נשבר ונדכה, וכבר אמרו חז"ל (תענית ז.) למה נמשלו דברי תורה למים, כמו שמים יורדים מגבוה לנמוך כמו כן דברי תורה מניחין הגבוה ויורדין לנמוך. ומטעם זה נתן הקב"ה התורה על הר סיני הנמוך מכל ההרים, כי זה דרכו לבחור במקום שפל. כמו כן יבחר באיש שפל ונבזה, ומשפיע עליו מחכמתו ללמד לבני יהודה להורות להם את הדרך ילכו בו. ואפשר זהו שאמר הכתוב (ויקרא כה, א-ב) וידבר ה' אל משה בהר סיני, להורות לו שבוחר דייקא במקום שפל ונמוך כדי לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם דברי תורה:
והנה, יש דוגמא לזה מענין פרה אדומה, שהיא מטמאת כל העוסקים בה, הרי יש בה כח הטומאה, ועם כל זה היא מטהרת הטמאים, וכדכתיב (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא. כמו כן יכול להיות, אם שהאדם עודנו בעצמו בלתי טהור, עם כל זה מכח שהוא שפל ומכיר האמת, הקב"ה חונן למי שאינו כדאי, ומלמד לו דעה בינה והשכל ללמד לזולתו לטהר טמאים. וזהו שנאמר זאת (ענין פרה) חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (לזולתו, והוא אומרו) דבר אל בני ישראל, והבן:
ואפשר היינו דאיתא במדרש (במ"ר יט, ב), זאת חקת התורה, אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים יב, ז). כלומר אם שהאדם בלתי טהור, אמרותיו הם אמרות ה' הן אמרות טהורות. וכן אמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי וגו', ופירש הר"מ אלשיך (רוממות אל, תהלים שם) מכל מלמדי, שלא מאסתי ולא געלתי בשום מלמד, אם קטן אם גדול, מזה נעשיתי משכיל. והטעם, כי לא חשבתי בלבי שהמלמד הוא חדובר בי, כי (אם) עדותיך (עצמן הם היוצאים מפי המלמד) שיחה לי, הם משיחים עמי, ומה לי אם יצאו מפי קטן או גדול, ע"כ דבריו:
ואל תקשה כי זה סותר מאמרם (מועד קטן יז.) על מה דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו', אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וכו'. דע כי כבר ביארתי במקום אחר (בפרשת דברים (ד"ה וזהו)ן כי לא ראי זה כראי זה, דהרי לא אמרו אם הרב דומה למלאך "ילמדו" כו', כי בודאי ללמוד שפיר דמי אפילו ממי שאינו דומה למלאך, אלא כאן משמיענו ענין חדש, כי כבר אמרו (עבודה זרה יט ע"ב) שיחות חולין של תלמידי חכמים צריכים לימוד שנאמר (תהלים א, ג) ועלהו לא יבול, וכדמצינו כמה פעמים בגמרא אשר מסיפור אדם גדול שמספר דברים פשוטים אנו לומדים כמה דינים, והטעם, כי הוא אינו מדבר ולא שח שיחת חולין בלתי אם יש בו דברי תורה, או מלביש בו איזה תפלה, או שם תהא רנה ושבח והודאה, על דרך שפירשו המפורשים (דברי הימים-א כט, י) ויברך דויד את ה', לעיני כל הקהל (היה נראה להם) ויאמר דויד, כאלו היתה אמירה בעלמא. וזהו שאמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת לבלי לשיח שיחה לבטלה, על כן ותורה יבקשו דייקא מפיהו, ר"ל אפילו במה ששח שיחה במילי דעלמא, יבקשו באותו שיחה תורה מפיהו, ובודאי ימצאו כי מלאך ה' צבאות הוא, כלומר כמו שמלאך בבואו לעולם הזה מתלבש בלבוש גשמי אם שהוא רוחני, כמו כן מי שמדבר בדעת ובשכל מלביש ענין רוחני דבר תורה ויראת שמים בלבוש גשמי. וזהו שאמרו אם הרב דומה למלאך יי' צבאות, להלביש רוחני בגשמי, אז תורה יבקשו מפיהו, אפילו בדבריו דרך גבר במילי דעלמא, ואם לאו אל יבקשו. אבל ללמוד תורה הוא משנה מפורשת איזהו חכם הלומד מכל אדם, והבן. וכבר ביארתי בהקדמה (ד"ה אמנם) שלא יקשה בעיניך על זה מחגיגה פרק ב' דף ט"ו (ע"ב), עיי"ש: במדרש פרשת וירא (ב"ר מט, יא) אתה אמרת (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, חייך שאני נותן לבניך כפרה בהם, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (יט, יז), ואסף איש טהור את אפר הפרה (יט, י):
ונראה לי ביאור הענין על פי דאיתא במדרש (ילקוט סוף קהלת ד"ה דבר) ביקש שלמה להיות כמשה, יצא בת קול (קהלת יב, י) וכתוב יושר דברי אמת, לא קם כמשה (דברים לד, י). ופירשו המפורשים על פי מה דנודע כי משה ידע טעם פרה, כדכתיב (יט, ב) ויקחו אליך, ואמרו ז"ל (במ"ר יט, ו) לך אני מגלה טעם פרה. עוד איתא במדרש (שם, ג) כי שלמה אמר על כל התורה עמדתי ופירשתי, ועל פרשת פרה אמר (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וזהו שאמרו ביקש שלמה להיות כמשה, ר"ל לידע טעם פרה כמשה. ומה שעלה על דעתו כך הוא מפני שכתוב ולקחו ל'טמא מ'עפר ש'רפת ה'חטאת, ראשי תיבות הם אותיות "שלמה". על זה יצא בת קול וכתוב יושר כו', כלומר דרוש הראשי תיבות הנ"ל ביושר, שהם אותיות "למשה", ולא "שלמה" שהוא בהיפך אתוון, ע"כ דבריהם:
והנה, כוונת הרמז "למשה" מובן, על פי מה שאמרו (במ"ר שם, ו) כל הפרות בטלות ושלך קיימת, ופירש מוזלה"ה (ישמח משה, פר' חקת ד"ה עוד שם) הטעם בזה, מפני שהוא ידע טעם פרה והם לא ידעו, ובלא כוונה לאו כלום הוא, ולזה הוצרכו כולם להעשות על דעת משה, עיי"ש:
עוד שם בכתבי מוזלה"ה (ד"ה באופן ג'), כי מה שלא היה יכול שום אדם לדעת טעם פרה, הענין כי היא נקראת חקה, ר"ל בחינת חקיקה ועצמות התורה, ומי שלא נתעצם עם התורה לא יוכל להבין עומק עצמותה, זולת משה שנתעצם עם התורה, ולכן על ידי זה נתגלה לו טעם פרה, [ע"כ]. ומה שהוא נתעצם עם התורה, הוא להיותו בחינת מה (שמות טז, ז), ולא היה לו שום מסך מבדיל, ולא כמו שאר אנשים שהם בעיניהם בחינת יש, על דרך שפירשו אנכי (מי שאומר על עצמו אנכי, שנחשב אצלו ליש, ענין זה הוא מסך המבדיל) עומד בין ה' וביניכם (דברים ה, ה), לא כן משה שהיה בחינת מה. ומה שזכה לבחינת מה, וכי אין די עבודה עד שבא לבחינת עפר ואפר, אלא שכבר זכה בזה אברהם, ומעשה אבות ירשו בנים, על דרך שפירש בספר אהל יעקב בפרשת העקידה (עה"פ ויקרא מלאך ה', ד"ה עוד ביאור) המדרש (ילקוט יתרו רמז רעו), נעשה ונשמע (שמות כד, ז), כבר נעשה בימי האבות, עיי"ש. ולזה נתעלה הוא למדרגה יותר גדולה בחינת מה, ועל דרך שפירשו והאיש משה עניו מאוד מכל האדם (אפילו מאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, שהוא) אשר על פני האדמה (לעיל יב, ג): ובזה מובן דברי המדרש, אתה אמרת ואנכי עפר ואפר חייך שאני נותן לבניך כפרה בהם שנאמר ולקחו ל'טמא מ'עפר ש'רפת ה'חטאת, ר"ל שהוא ראשי תיבות למש"ה, שכל הפרות נעשות על ידו מפני שהוא ידע טעם פרה להיותו בחינת מה, וזכה לזה מכח שכבר אמר אברהם ואנכי עפר ואפר. ונאמר ואסף איש טהור, שגם זה רומז למשה, שהיה מחציו ולמטה בחינת איש טהור, שכל עשיותיו אפילו הגשמיים היו לשם ה', וכמו שביאר בספר סדורו של שבת (ח"ב דרוש ב פ"א מאמר ה) שמשה נקרא (דברים לג, א) איש האלקים, שהיה מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים (ד"ר יא, ד), הענין על פי מאמרם ז"ל (חגיגה טז.) בשלשה דברים אדם דומה למלאכי השרת ובשלשה כבהמה, אוכלים ושותים כבהמה פרים ורבים כו', הענין, כי עושים אלו עניני הגשמיים למען עצמם למלאות תאותם כבהמה. לא כן משה, אפילו עניני הגשמיים היה עושה למען עשות רצון קונו בהם, וכאיש גבורתו. וזהו שאמרו מחציו ולמטה איש, דייקא, ולכך מחציו ולמעלה אלקים, ע"כ דבריו. וכל זה בעבור היותו בבחינת מה, ולא נחשב בעיניו לכלום, מה הוא ומה חייו, ואיך יעשה עבור עצמו, על כן עשה כל דבר רק לשם ה', בחינת איש טהור, כאמור:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה [יט, א'ב]. לכאורה קשה, הא איתא במדרש (במ"ר יט, ו) ויקחו "אליך" פרה אדומה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, ואיך אמר ברישא דקרא וידבר ה' אל משה וגו' זאת חקת התורה, הא למשה לא היה חקה. ועל פי פשוט יש לפרש זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר לזולתו, והוא דבר אל בני ישראל, אבל למשה לא היה חקה:
אבל עוד דברים בגו על פי מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ב, ז) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה, כי לכאורה זה גאות שאדם יספר לאחרים כי ה' אמר לו בני אתה, ובשגם כי על כרחך זה מקצת שבחו, כי בפניו אין אומרים רק מקצת שבחו, כדכתב רש"י לעיל פרשת נח (בראשית ז, א). אבל הנראה בזה על פי מה שפירשו בספרים הק' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים (דברים ד, ה), דהוה ליה למימר צודקים, כדכתיב (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו כו'. אבל הענין, כי כמו שיש בתורה חקים נעלמי הטעם, ומשפטים שטעמם מושג, כמו כן יש בראשי בני ישראל הצדיקים בחינת חקים ומשפטים, כלומר שיש מי שמשיגים צדקתו והוא בחינת משפטים, ויש מי שיודעים בו שהוא צדיק אבל לא נודע ולא נראה במה צדקתו, וקדושתו גדלה עד לשמים, אין זה כי אם תוכו ופנימיותו כולו קדוש וטהור, לא נודע ולא מושג כי אם לה' לבדו, לו נתכנו עלילות ומחשבות בני אדם הקרובים אליו. וזהו שנאמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים (דייקא, שהם) ככל התורה הזאת, שיש בה חקים ומשפטים, כאמור. ובזה פירשתי (פר' שלח ד"ה ועם) ראה למדתי אתכם (דייקא) חקים ומשפטים (דברים ד, ה), לא אמר לכם, כי אם אתכם, ר"ל למדתי אתכם להיות בחינת חקים ומשפטים. וזהו שאומרים (תפלת ערבית) חקים ומשפטים אותנו למדת. וזהו שאמר דוד אספרה אל חק (שהוא חק אשר) ה' אמר אלי בני אתה, לפי שאני מכיר ערכי, כמו שאמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. נמצא מרוב ענותנותו אמר זה:
ומזה יובן, כי משה שהיה עניו מאוד וגו' (לעיל יב, ג), היה נחשב בעיניו לחק מה שהשי"ת גילה לו טעם פרה ולא לאהרן. ובפרט כי מצינו למעלה פרשת וארא שכתוב (שמות ו, כו) הוא אהרן ומשה, ואמרו חז"ל (ב"ר א, טו) ללמדך ששניהם שקולים. וזהו שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה, כי לאהרן היה חק כמשמעו בלא טעם, ושמא תאמר מפני מה היה למשה חק, על זה גמר אומר אשר צוה ה' לאמר וגו' ויקחו אליך, לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, וזה עצמו היה חק למשה מפני מה גילה לו לבדו. נמצא היה ענין פרה חק למשה ולאהרן, כאמור: זאת חקת התורה [יט, ב]. היה לו לומר חקת הפרה. ויבואר על פי מה שכתוב להלן ויקחו אליך פרה, ואמרו חז"ל (במ"ר יט, ו) לך אני מגלה טעם פרה כו', ורש"י פירש וכן הוא במדרש לעולם היא נקראת על שמך, ושמעתי מפי מוזלה"ה (ישמח משה, פר' חקת ד"ה עוד שם במדרש) וכן הוא במפורשים דשני הפירושים עולים בקנה אחד, כי עיקר חיותה של המצוה היא הכוונה והשכל שבה, לזה גילה ה' למשה טעם פרה, אבל אכתי בשאר פרות שנעשו אחר כך מאי איכא למימר, ועל כרחך צריך לומר שהם עשו הפרה על דעתו וכוונתו של משה, וזהו שאמרו היא נקראת על שמך, והבן. והנה כי כן מצינו בכל התורה כולה, כי לאו כל מוחא סביל להבין ולהשכיל רזי התורה וטעמיה הצפונים, כי אם למשה לבדו כל רז לא אניס ליה, וממילא כל מה שעשו ישראל וכל מה שאנחנו עושים הכל הוא על דעתו וכוונתו של משה באותן המצות. דוגמא לדבר, מה שאנו אומרים בערב ראש השנה (מסירת מודעה) ליחדא שמא דקודשא בריך הוא על דעת רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו ומה"ר יצחק לוריא זצ"ל: והנה, כלל בידינו (ברייתא דרבי ישמעאל ה"ב) דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ר"ל, כי פרה יצאה מן הכלל שהיתה חק, רק למשה גילה ה' טעמח, והוצרכו כל ישראל אחריו לעשות הפרה על דעתו ושכלו של משה, ממילא ללמד על כל התורה כולה יצאה, לעשות על דעתו של משה. כי בודאי אפילו באותן מצות שטעמם נגלה, עוד יש בהם רזין דרזין טמירין דטמירין אשר לא נגלו ולא נודעו כי אם למשה ולבני עליה. וזהו שאמרו זאת (ענין הנאמר להלן ויקחו אליך, על שמך נקראת), חקת התורה כולה, לקרוא על שמו של משה ולעשות על דעתו:
ובזה יש לפרש סמיכת התורה (דברים לד, יב) אשר עשה משה (הוא) לעיני כל ישראל, בראשית כל מעשה לעשותו על דעתו. ואפשר זה עצמו שאמר זאת חקת (גבולי) התורה, סמוכים לעד לעולם, ללמד אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית כדפירשנו, והבן: או יאמר זאת חקת התורה [יט, ב]. על פי דאיתא במדרש (במ"ר יט, ג) ביקש שלמה לידע טעם פרה, אמר (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה [ממני]. דקשה, אי לא ידע הוה ליה למימר ביקש שלמה לידע כו' ולא ידע אמר אמרתי אחכמה וגו'. ופירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (ר"פ חקת ד"ה עוד) על פי מה שכתוב בכלי יקר (יט, כא) הטעם שמטמאה טהורים ומטהרת טמאים, משום שכל דבר נפעל מהפכו. והנה דרשו רז"ל (גיטין מג.), והמכשלה הזאת תחת ידך (ישעיה ג, ו), אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. וזה גם כן מטעם הנ"ל, דמהפכו, שהוא המכשלה והטעות, נפעל מאוד כשמרגיש בו, ומגביר שכלו ובא לידי השגה אמתית. וזהו שאמרו ביקש שלמה לידע טעם פרה, מפני מה מטמאה ומטהרת, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ר"ל כשהיא רחוקה ממני שבאתי למכשול וטעות, אז אחכמה, כי נפעל מהפכו, וזה טעם פרה. ובזה פירש מאמרם ז"ל (ברכות נד.), בכל לבבך (דברים ו, ה), ביצר טוב וביצר הרע, כי כל דבר נפעל מהפכו, ע"כ דבריו ז"ל וש"י. וזהו שנאמר זאת (ענין הפרה מטעם נפעל מהפכו), חקת התורה כולה, שאין אדם עומד עליה אלא אחר המכשלה, והבן: ויקחו אליך פרה אדומה תמימה [יט, ב]. במדרש (במ"ר יט, א) הדא הוא דכתיב (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא כו'. עוד במדרש (שם, ג) ביקש שלמה לידע טעם פרה, אמר (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני:
והנראה לי, כי יש מחלוקת בין הקדמונים מי משובח יותר, אם מי שנולד בטבע טובה ובכל מדות טובות, או מי שנולד בטבע ותכונה רעה ושובר תאותו ומהפכה לטוב. והכריעו כי מי שנולד בטבע טובה אין זה רבותא יתירתא, וצדיק מה פעל, אמנם מי שנולד בטבע ותכונה רעה אם ח"ו נשאר בטבעו אף על פי שמשבר תאותו בכחו וגבורתו עדיין הוא מבחוץ, והאופן המובחר הוא מי שנולד בטבע ותכונה רעה ומשבר טבעו הרעה ומוציאה מלבו להטות לבבו לטוב, באופן שלא נשאר בלבבו שום זכר מהטבע ותכונה רעה כי אם הפכה לטוב. ובזה פירשו הקדמונים אברהם הפכו לטוב (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה). וזה הוא החשוב בעיניו יתברך, ששם מר למתוק. ובזה פירשו אומרם (כלים פ"ל מ"ד) אשריך כלים (היינו המדות של אדם) שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה. ועל דרך זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, ריש הפטרת ראה עה"פ קהלת יב, יג) סוף דבר (שיהיה) הכל נשמע (בלבו של אדם) את האלקים ירא וגו' (ולא חלק הסותר) כי זה "כל" האדם בשלימות, ע"כ דבריו. וזהו שאמרו (ברכות נד.), בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע:
והראיה לזה ממשה רבינו ע"ה, שמבואר בספרים הק' שנולד בטבע בכל מדות רעות רח"ל, אלא שהפך הכל לטוב עד שאמרו עליו (מנחות נג ע"ב) יבא טוב זה משה כדכתיב (שמות ב, ב) (וירא וגו' את האור) [ותרא אותו] כי טוב, לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא (זוהר תצוה קפד.), והבן. וזהו שנאמר ויקחו אליך (ר"ל, ילמדו ממך, אם כי מתחלה עיר פרא אדם יולד ובחינת) פרה "אדומה" תמימה, בטבע רעה, כדכתיב (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם "כשנים", (אחר כך) כשלג ילבינו, אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, ר"ל שלא יצטרך לישא עול לשבר חלק הסותר, כי אם על דרך שאמר דוד (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, או כמו אברהם שהפכו לטוב וכדכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את "לבבו" וגו':
וזהו שאמרו במדרש זהו שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא (ר"ל, מהיות טמא מתחלה, זה הוא המשובח) לא אחד, ר"ל לא אותו שנולד רק בלב אחד של יצר טוב ואין לו נטיה לרע, כי אם אותו שנולד בשני לבבות, ביצר טוב וביצר הרע, ומהפך הרע לטוב, ומטומאה בא לידי טהרה. וידוע כי עיקר החקה של פרה, מה שמטמאה העוסקים בה והיא עצמה מטהרת הטמאים. ולדברינו רומז בזה שמתחלה יש באדם כח הטומאה ואחר כך נעשה טהור מטמא, וכאמור. ולרמז לכל זה כתיב על פרה אדומה קדמא ואזלא, על דרך (שבת עז ע"ב) ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, כמו כן ענין פרה אדומה המרמז לבחינת אודם וטבע רעה, קדמא אצל האדם, ואזלא, אחר כך נעשה תמימה, כדפירשתי: וזהו שאמרו ביקש שלמה לידע טעם פרה, למה היא מטמאת עוסקים והיא עצמה אחר כך מטהרת, על זה אמר אמרתי אחכמה, שאני אחכים את עצמי בכחי ויגיע כפי, זה אי אפשר בלתי אם מתחלה והיא רחוקה ממני, שאני נולד בבחינת ובטבע רעה ואני משבר טבעי, ובזה אני מחכים את עצמי, וזהו ענין פרה, מתחלה מטמאה ואחר כך מטהרת, שמטומאה נעשה טהרה, וכאמור:
פרה אדומה [יט, ב]. פירש רש"י (יט, כב) תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה כו'. נראה לפרש, כי אמרו חז"ל (סנהדרין נו ע"ב), ויצו יי' אלקים על האדם (בראשית ב, טז), אין צו אלא עבודה זרה, דכתיב (שמות לב, ח) סרו מהר מן הדרך אשר צויתם וגו', וחד אמר דכתיב (הושע ה, יא) הלך אחרי צו. וביארו חכמי האמת, לפי שעבודה זרה הוא שורש הקליפה שבעולם העשיה, ששם מקנן שם א"ל אדנ"י, גימטריא צ"ו, וזה לעומת זה אית תמן צ"ו אלפין מארי דיללה (עי' זוהר נשא קלב.), וזהו שנאמר (ישעיה כח, י) כי "צו לצו". ולכן עבודה זרה נקראת (אבות פ"ג מ"ג ע"פ ישעיה כח, ח) קיא "צאה", עולה בגימטריא צ"ו, ע"כ דבריהם:
וזהו שכתב תבא "אמו", סוד אל אדנ"י, ותקנח ה"צאה", עולה מספרו צ"ו, כך תבא פרה הנקראת בת שבע (תקוני זוהר מז"ח קנז ע"ב), ותכפר על העגל, ששם נאמר סרו וגו' אשר "צויתם", והבן:
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת [יט, ו]. בזוהר (חקת קפ ע"ב) האי פרה, כיון דאתעביד אפר בעי למשדי בה עץ ארז ואזוב ושני תולעת. וכתב במקדש מלך, כי ה' גבורות מתאספים בחוטם ומתבסמים וכל החמשה חוזרים בסוד אחד, וזה [פרה, פ"ר ה', שהם החמשה גבורות, הנה עתה היו] "אפר", א' פ"ר. עץ ארז, תפארת. אזוב, יסוד. ושני תולעת, גבורה. ואפשר להוסיף תבלין על פי המבואר בדברי האריז"ל בפרשת קרבנות (פרי עץ חיים, שער עולם העשיה פ"ג ובהגהה א-ב) סוד "עולת" תמיד (להלן כח, ו), שיש "תולע" בקדושה, סוד תולעת יעקב (ישעיה מא, יד), והוא סוד חסד שבגבורה, סוד שו"ר תם גימטריא תול"ע, נגד תולע שבקליפה והוא שו"ר מועד היונק מדיני נוקבא של לאה כו'. והוא סוד שם מ"ב, המעלה נצוצות הקדושים ומזמר עריצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, לכן הראשי תיבות אב"ג ית"צ עולה תול"ע, ושם שק"ו צי"ת עולה תולע"ת, עיין שם ותמצא. וכבר כתב הזוהר (שם) אדומה גזרת דינא, תמימה (יט, ב) כמה דתנינן שור תם. על כן צוה ליקח תולעת, סוד חסד שבגבורה, והבן:
ובזה יש לפרש סמיכות הפרשה הנאמר להלן (כ, יד-כא) וישלח משה וגו' אתה ידעת את כל ה"תלאה" וגו', הוא היונק מדיני לאה כאמור, ובהתחלף א' בעי"ן ועם הכולל הוא "תולע", ולזה אמר ונצעק וגו' וישמע קולנו וגו' (סוד תולעת יעקב, שאין כחו אלא בפה (תנחומא בשלח ט)), והנה אנחנו "בקדש" (עולה שם שק"ו, ראשי תיבות ש'ועתנו ק'בל ו'שמע, הממתיק) "עיר" (עולה פ"ר דינים, שהוא) קצה גבולך וגו'. ויאמר אליו וגו' פן בחרב אצא, ופירש רש"י אתם מתגאים בקול כו' ואני אצא כו'. ועל כן ויאמרו אליו וגו' רק אין דבר וגו', לפירוש רש"י חסר תיבת מזיקך, ועל כן נראה לפרש דבר הוא לשון דבור, כמו שדרשו בפרק י' (דשבועות) [דשביעית (מ"ח. ועי' שבועות מט.)ן על הפסוק (דברים טו, ב) וזה דבר השמטה, וכן הוא בילקוט דברים (רמז תתח) על הפסוק (שם ב, ז) לא חסרת דבר, עי"ש, כמו כן אמר לו כאן רק אין דבר, שאפילו דבור של תפלה לא נוציא מפינו, ברגלי אעבורה. ועם כל זה וימאן אדום נתן, החל"ם במקום וא"ו, "נתון" בוא"ו עולה תול"ע, והבן: וזה שאמר בלק (להלן כב, ד) עתה ילחכו הקהל וגו' כלחך ה"שור" (הוא "שור" תם דקדושה) את "ירק" השדה, להוציא נצוצות הקדושים מתוך קליפת קר"י, שהוא נגד ש"י עולמות לצדיק, והוא ה"קיר" שהסב חזקיה פניו אליו (מלכים-ב כ, ב) כמבואר בכוונת ספירת העומר בסידור מהר"י עמדין (שערי שמים, שער המפקד מבוי ו משעול ב סי"ח), והיינו דכתיב (להלן כב, כה) ותרא האתון וגו' ותלחץ אל ה"קיר" ותלחץ את רגל בלעם אל ה"קיר", ובבלעם נאמר (שם כג, ד) ו"יקר", עיין שם ברש"י. והיינו דכתיב (תהלים ב, א"ב) למה רגשו גוים ולאומים יהגו "ריק" יתיצבו וגו' על ה' ועל משיחו, הוא ה"קיר", והבן הרמזים הללו. ועיין בזוהר בלק דף ר"ט ע"ב, שכתב על הפסוק ותלחץ אל הקיר, קיר פטרונא ההוא דשלטא עלייהו, עי"ש: וישב העם בקדש ותמת שם מרים וגו' [כ, א]. האי וישב העם, לכאורה שפת יתר. ונראה לי על פי מה שפירשתי בפרשת שלח (ד"ה ובזה) מאמר חז"ל (ב"ר צד, ג) על הפסוק (בראשית מה, כז) וירא את העגלות אשר שלח יוסף, סימן מסר להם, כשפירש ממנו עסק בפרשת עגלה ערופה. הכוונה בזה, דבסנהדרין דף מ"ז ע"ב פליגי אביי ורבא באורג בגד למת, אביי סובר הזמנה מילתא היא, דיליף מעגלה ערופה בגזירה שוה, דכתיב ותמת שם מרים וכתיב (דברים כא, ד) וערפו שם את העגלה, ורבא סובר הזמנה לאו מילתא היא, דלא ילפינן משמשין מערופה דהיא גופה קדושה, וקיימא לן (שם מח ע"ב) כרבא, במשמשין, אבל בהזמנה לגוף הקדושה, כגון בתים וקלף המעובד לשם תפילין, הזמנה כזה מילתא היא, כמו שכתב זקיני הרמ"א באורח חיים סימן מ"ב (ס"ג), ועיין שם במגן אבר"הם (סק"ו) ובמחצית השקל (שם). וידוע מה שכתוב בזוהר (וישב קפד.) ובאלשי"ך (בראשית מא, לג) כי תכלית ירידתו של יוסף למצרים למען יקנה המקום והארץ ההיא איכות קדושה, למען יוכלו ישראל להתקיים ולא ישתקעו בזוהמת ארץ טמאה, והראיה, כי בבא יוסף צוה ה' שם את הברכה, וממנו יצא שובע לעולם להחיות עם רב ולהעלות משם נצוצות הקדושים והנפשות אשר היו שמה. ולכן עסק יעקב עמו בפרשת עגלה ערופה, דמיניה ילפינין דהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא, להורות לו הדרך ילך למצרים למען שהוא יזמינו לגוף הקדושה עד עת צאת ישראל משם, וינצלו את מצרים:
והנה, יש להבין, רבא בהאי גזירה שוה דשם שם מאי עביד ליה. ובפשיטות יש לומר דמוקמי ליה להא דילפינן מיניה בעבודה זרה דף כ"ט (ע"ב) דמת אסור בהנאה, או לענין דאף מרים בנשיקה מתה כפירוש רש"י דגמרינן שם דמרים מוימת שם משה (דברים לד, ה). אבל לדרכנו נאמר דרבא סובר דדא ודא אחת היא, כיון דמתה בנשיקה, ודאי היה צריך שיהא במקום קדוש, וכבר נודע כי המדבר ארץ ציה ושממה מקום הסטרא אחרא, שלזה הלכו ישראל במדבר לכוף כח הסטרא אחרא תחת כפות רגליהם, כמבואר בזוהר פרשת תרומה קנ"ז (ע"א), ולכן היה המקום ההוא צריך הזמנה לגוף הקדושה לקדש המקום למען תצא נפשה ותהלוך במקום קדוש, וזהו שנאמר וישב העם בקדש (שנתעכבו שם, והטעם, כי) ותמת שם מרים, וילפינן שם שם מערופה דהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא, לכן נתעכבו שמה להזמינו לקדושה, והבן:
ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה [כ, א-ד]. פירש רש"י, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה כו'. ונראה לי על פי מה שכתבתי למעלה לפרש זאת חקת התורה (יט, ב) ותרגומו דא גזירת אורייתא, הענין, כי משורת הדין צדיקים אינם מטמאין כלל, אלא משום שאנחנו לא נדע להעריך האדם אם הוא צדיק גמור עד שאינו מטמא, ולכן גזרה תורה שאפילו אדם שהוא ממדרגה גבוהה, כי ימות יטמא, והיינו גזירת אורייתא, עיי"ש:
והיינו דסמיך ליה ותמת שם מרים, וילפינן (מועד קטן כח.) שם שם ממשה שמתה בנשיקה, וגם שבשבילה היה המקום צריך הזמנה דילפינן (סנהדרין מז ע"ב) שם שם מערופה, ועם כל זה כאשר עסקו בקבורתה היו צריכים להזאה של פרה ולטבילה במים. וזהו שנאמר ותקבר שם מרים ולא היה מים לעדה (לטבילה) ויקהלו וגו' וירב העם, כי היה קשה בעיניהם כמות מה שאין להם מים לטבילה, ואגב זה אמרו למות שם אנחנו ובעירנו מכח צמאון, אבל עיקר הכוונה היתה לטבילה, וזהו שאמרו ומים אין לשתות, ולא אמרו ואין מים לשתות, אלא הכונה המים שאנו מבקשים אין לשתות, כי אם לטבילה, הוא העיקר בעינינו. וזהו שנאמר אשר רבו בני ישראל את ה', היינו שבעת המריבה היה לבם לשמים את ה' יתברך, כי היתה כוונתם רצויה למען ויקדש בם בקדושה ובטהרת מים. והוא מליצה נאה עבור עם בני ישראל: והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע "לעיניהם" ונתן מימיו [כ, ח]. ולהלן (כ, יב) נאמר, יען לא האמנתם בי להקדישני "לעיני" בני ישראל וגו'. יתבאר, דהנה לכאורה יש להבין הענין מה שבאים אל הצדיק להתפלל והוא מתפלל, ממה נפשך, אם יש בלבו שהוא כדאי להתפלל על אחרים להיות נושעים בזכותו, אין לך גאות יותר מזה וכתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ואם הוא שפל בעיניו ונבזה ומכיר מיעוט ערכו, איך ערבה לבו להתפלל בשביל אחרים, על עצמו אינו כדאי להתפלל וכל שכן על אחרים:
אבל לדעתי הענין על פי מה שכתב העיקרים מאמר ד' פרק י"ח איך תועיל תפלה הלא אצלו יתברך לא יתכן שינוי רצון, ותירץ דבאמת אין כאן שינוי רצון, אלא שמתחלה לא היה האדם מוכשר לקבל הטובה, אך מתוך שמתפלל ויודע האמת כי הוא יתברך אדון המושיע ובלתו אין להושיע, על ידי זה מכין את עצמו לקבל הטובה, עי"ש: ועל פי דבריו נראה לי לפרש הגמרא סוף מנחות (קי.), תניא כו' אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים וכו', לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים, אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר (ויקרא יט, ה) לרצונכם תזבחוהו. ופירש רש"י, לא לרצוני, כלומר לא להנאתי כו', אלא לרצונכם, לצורך עצמיכם. והוא דחוק. ומהרש"א (חדושי אגדות ד"ה שם מאי) גרס גירסא אחרת, עיי"ש. ולדעתי הכי פירושו, לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, ר"ל שאני אבטל רצוני ואעשה רצונו כדי שהוא יבטל רצונו ויעשה רצוני, לא תאמר כן, כי לא לרצוני אתם זובחים, ר"ל שאין אתם זובחים בשביל לבטל ולשנות רצוני, כי אין שנוי רצון לפני, שאני תמיד רוצה להטיב, אלא לרצונכם אתם זובחים, היינו שאתם זובחים הקרבן כדי שעל ידי זה תשובו בתשובה ותתחרטו על העבר ותבטלו ותשנו רצונכם מרע לטוב, כי זה עיקר הקרבן הוידוי והתשובה, כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה פרק א' (ה"א) וז"ל, וכן כל חייבי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן אין מתכפר להן עד שיעשו תשובה ויתודו ודוי דברים, שנאמר (ויקרא ה, ה) והתודה אשר חטא עליה, עכ"ל. נמצא, על ידי זה שאתם שבים ומתחרטים על העבר ומשנים רצונכם, אתם מוכנים לקבל הטוב שברצוני להטיב לכם. ולכן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים, דאלו במלך בשר ודם שעל ידי שמביאין לו דורון לפייסו נשתנה רצונו, יש חילוק בין רב למעט, שעל ידי מתנה מרובה נשתנה רצונו, ולא כן על ידי מתנה מעוטה. אבל לא כן במלך מלכי המלכים חקב"ה, שהוא אינו צריך לכך ולא נשתנה רצונו על ידי זה כלל, כי אם מעולם רוצה להטיב לברואיו אלא שעל ידי שחוטא האדם אינו כדאי לקבל הטוב, וכשמביא קרבן ושב בתשובה ומשנה רצונו לטוב נעשה כלי מוכשר לקבל הטוב, אם כן אין חילוק בין רב למעט, כמו שהעשיר משנה רצונו על ידי שמביא קרבן עשיר כמו כן העני על ידי קרבנו ומנחתו, וממילא מוכן לקבל הטוב, וזה פירוש נכון. ולכן עתה תפלות כנגד תמידין תקנו (ברכות כו ע"ב), שעל ידי התפלה שמאמין בה' שממנו יושע, על ידי זה נעשה כלי מוכשר לקבל הטוב וכל מה שמבקש ומתפלל עליו: והנה, זה יתכן למי שמתפלל על עצמו, אך איך תועיל תפלת צדיקים על זולתם שמתפללים בעדם. ועל כרחך צריך לומר גם כן על דרך זה, שעל ידי שהם מאמינים בה' ובצדיקים שיושעו על ידי תפלתם, על ידי זה נעשו כלי מוכן לקבל הטובות. ומעתה הבאים אל אדם שמחזיקים אותו לצדיק ומחכים לה' להושע בזכותו, לו יהיה כי אינו כפי דמיונם, על כל פנים הם מאמינים בה' כי הוא שומע תפלתו ותפלת צדיקים ובידו למלא משאלותם לשנות טבע העולם, ובזכות אמונה זו הם נושעים. וכבר שמעתי מפי קדוש ה' ומכובד בעל המחבר ספר דעת קדושים שזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סט, ו-ז) אלקים אתה ידעת לאולתי ואשמותי ממך לא נכחדו (עם כל זה) אל יבושו בי (על ידי) קויך אדנ"י וגו' אל יכלמו בי מבקשיך אלקי ישראל, כי הם מאמינים בך ומבקשים על ידי ישועה מאתך, על כן הם כדאי להושיעם, ע"כ דבריו ז"ל: וזהו שנאמר כאן, שלא יאמר משה מרוב ענותנותו מכל אדם מי אנכי עשות נסים ונפלאות כאלה להוציא מים מן הסלע בדבור בעלמא, על כן אמר לו השי"ת ודברתם אל הסלע "לעיניהם", כלומר בשביל עיניהם המיחלים וסוברים, ובזכות זה ונתן מימיו והוצאת "להם" (בזכותם) מים. וזהו שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני "לעיני" בני ישראל. וכן נאמר בפרשת פינחס אצל יהושע (להלן כז, יט) וצויתה אותו "לעיניהם", מחמת שהם שמו עיניהם אליו. וכן נאמר להלן בפרשת וילך (דברים לא, ז) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו "לעיני" כל ישראל חזק ואמץ. וכן נאמר בסוף התורה (שם לד, יב) אשר עשה משה "לעיני" כל ישראל:
ובזה אני מבין הענין הנהוג כשבאים אל הצדיק ומבקשים ממנו להתפלל נותנים לו ממון, וכבר דבר בקדשו בענין זה בספר אגרא דפרקא אות זיי"ן, והביא בשם דרשות הר"ן (סוף דרוש ב) שכך היה נהוג מימי קדם בימי שמואל, שביקש (מ)שאול לתת לו מ [ת]נה (שמואל"א ט, ז), עיי"ש טעמו. ולדרכנו הענין, כי עיקר חישועה על ידי האמונה שזה האיש מאמין בה' להיות נושע בזכות תפלתו של הצדיק, וכן מקובלני מפי קדשו של מוזלה"ה ומפי כמה צדיקים שהכל תלוי בזכות האמונה של המבקש להתפלל בעדו, כי אמונה לשון המשכה, שבכח האמונה ממשיך הדבר מלמעלה למטה בעליל לארץ, ואם אמנם ה' חוקר לב ובוחן כליות, אבל הצדיק אינו יודע מחשבותיו של המבקש אם מאמין בה' להושע בתפלתו, ובמה יחזק לבבו לעמוד ולהתפלל עבורו. אך ממה שהמבקש נותן ומפזר ממונו, זה לאות על אמונתו ובטחונו בה', ובזה נותן התחזקות להצדיק להתפלל עליו, ובזה יושיעו ה':
וזהו שנאמר להלן (כא, טז-יח) ומשם בארה הוא הבאר (השפעה הנובע מבאר העליון) אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה "להם" (בזכות אמונתם) מים וגו', באר חפרוה שרים (משה ואהרן וכל הצדיקים בדורותם) כרוה נדיבי העם (הם המאמינים להושע על ידו) במחוקק (הוא המורה להם חקי ה' ותורתיו) במשענותם, על ידי שהנדיבים הם משענותם בעד אמונתם, שהרי הם להם משען לחם ומשען מזון ומשען מים, שזה מורה כי עיניהם צופות ומיחלות לה' להושע על ידם, אם כן הבאר שחפרוה השרים היא אשר כרוה הנדיבים במה שהם משענותם, כאמור:
ועל פי זה יובן מאמרם ז"ל (בבא בתרא טז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו (רומז לתפלה, כי אברהם תיקן תפלת שחרית (ברכות כו ע"ב) הרומז לחסד, להשפיע חסד לעולם), וכל הרואה אותה, כלומר שמאמין להושע על ידו, מיד נתרפא, כי נעשה כלי מוכן לקבל החסד. וכשנפטר תלאה בגלגל חמה, שהוא לפי ערך הכנת המקבל, שהרי החמה עושה פעולות שונות, לזה מלבין ולזה משחיר, ולזה מייבש וזה נימוס ונימוח וכדומה, וכמו כן ענין התפלה שמועיל לעצמו או לזולתו הוא לפי ערך המקבל, והבן:
יען לא האמנתם בי וגו' לכן לא תביאו וגו' [כ, יב]. פירש רש"י, גילה הכתוב שאלולי חטא זה היו נכנסים לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן. והקשו המפורשים, הלא בלא זה נגזר מקודם על משה שלא יכנס לארץ על ידי מה שאמר (שמות ה, כב) למה הרעותה וגו', ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה (שם ו, א), פירש רש"י ולא העשוי לל"א מלכים, ונלחצו בזה (ועיין מה שכתבתי במקומו (פר' שמות ד"ה ובמדרש) דדא ודא אחת הוא):
ועתה נאמר, כי רש"י פירש לכן לא תביאו, בשבועה, כמו (שמואל"א ג, יד) ולכן נשבעתי לבית עלי כו'. ולכאורה אכתי היה באפשרי למשה להתיר לו השבועה, וכדמצינו ויחל משה (שמות לב, יא), מלמד שהתיר לו נדרו (ברכות לב.). וכן הוא במדרש ואתחנן (ד"ר ב, ח), אתה החילות (דברים ג, כד), אמר לו הקב"ה והרי נשבעתי, אמר לו משה כשבקשת לא חללת השבועה, לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך, שנאמר (שמות לב, יד) וינחם ה'. ויש להבין מפני מה לא ניחם כאן: ואפשר לומר על פי מה דאיתא בגמרא ברכות (שם) ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו, ושמואל אמר שמסר עצמו למות, ופירש מוזלה"ה בספר ישמח משה (פר' תשא ד"ה ויחל) דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דהנה הרמב"ם פסק נוגע אינו יכול להתיר נדר, והקשה המשנה למלך אם כן איך התיר משה נדרו הא היה נוגע, דהשי"ת אמר לו לך רד (שמות לב, ז), כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל (ברכות שם), ואם אין ישראל אין לו גדולה. ולתרץ זה צריך לומר דמפני זה אמר משה (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ורש"י נלחץ בזה, ולפירושו הוא מקרא קצר, אבל הענין הוא לפי שרצה להתיר הנדר, לזה ביקש לסלק נגיעתו, לכך אמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין, ר"ל בין אם תשא ותמחול להם או לא, מחני נא, ואם כן תו אינני נוגע, והתרתו התרה. ולפי זה שני הדרשות עולים בקנה אחד מלאות וטובות הנה, דרב אמר שהתיר לו נדרו, ועל זה קשה הוא הוי נוגע, ועל זה אמר שמואל שמסר עצמו למיתה, ותו לא הוי נוגע, ע"כ דברי מוזלה"ה. ולפי זה ניחא, דכאן לענין כניסתו לארץ הוי משה נוגע, על כן אין בידו להתיר:
ואמנם עוד כתב שם מוזלה"ה, דהניחא לפי הגירסא של הילקוט (תשא רמז שצב) "שהתיר" לו נדרו, והיינו בדין חכם בלשון התרה, אז קשה קושית המשנה למלך וצריך לומר כאמור, אבל בגמרא שלפנינו הגירסא "שהפר" לו נדרו, היינו בדין בעל בלשון הפרה, דמשה דין בעל היה לו, כדכתיב (דברים לג, א) משה איש האלקים, ובזוהר (בראשית כא ע"ב) נקרא בעלה דמטרוניתא, וממילא אין מקום לקושית המשנה למלך, דחכם אינו מתיר באם הוא נוגע, אבל בעל מתיר בדברים שבינו לבינה. ובזה פירש הגמרא (בבא בתרא עד.) ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, כי לא יתכן התרה כיון שהכל נוגעים, אלא הצדיקים שהם בבחינת בעל יכולים להפר בדברים שבינו לבינם, והיינו "מיפר" דייקא, ע"כ דבריו ודפח"ח. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אכתי היה יכול משה להפר שבועתו של הקב"ה ולהרבות בתפלה. ויש לתרץ על פי מה דאיתא במגיד מישרים (פר' ברכה) שמשה לא נכנס לארץ לפי שאין ארץ ישראל כדאי לו, שארץ ישראל בחינת מטרוניתא, ומשה בעלה דמטרוניתא, ע"כ. ולפי זה ניחא, דבשלמא במעשה העגל היה משה מיפר בדין בעלה דמטרוניתא, אבל לענין כניסתו לארץ לא היה מקום לבקש מכח שהוא בעלה דמטרוניתא, דאדרבה זהו לגריעותא דבשביל זה אין ארץ ישראל כדאי לו, ועל כן לא אפשר לו להפר בדין בעל, וחס לו להזכיר שהוא בעל, כי אם בדין חכם המתיר, וכיון שהוא נוגע אסור לו להתיר. וממה נפשך לא היה אפשר, לא בדין בעל ולא בדין חכם:
ואחרי הודיע אלקים אותנו כל זאת נפתחו לנו שערי בינה להבין מדרש פליאה הביאו מוזלה"ה (ישמח משה) ריש פרשת ואתחנן, אמר לו הקב"ה למשה כתבתי עליך שחכם אתה, ואתה רוצה לכנוס לארץ. כלומר, בדין בעל אינך יכול לבקש ולהפר כי לפי זה אין ארץ ישראל כדאי לך, ועל כרחך בדין חכם אתה רוצה לכנוס לארץ, אם כן הרי אתה נוגע, וחכם הנוגע אינו יכול להתיר, ואם כן תמיה חכם אתה ואתה רוצה לכנוס לארץ. והוא פירוש נאה:
אמנם עוד דברים בגו (לפי גירסת הילקוט שהתיר לו נדרו, שמשה דין חכם היה לו) מפני מה בעגל נאמר וינחם ה', וכאן במשה לא ניחם על שבועתו. כי שם מצא לו כביכול פתח חרטה על דרך (נדרים סו.) פותחין לו לאדם בכבוד עצמו, שנאמר (שמות לב, יא-יב) ויחל משה את וגו' למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים כו', מה שאין כן כאן לא מצא לו פתח חרטה. אלא דלכאורה גם כאן היה מקום למצא פתח על דרך שאמרו בנדרים פרק ג' דף כ"א (ע"ב) ההיא איתתא דאדרתה לברתה כו' אמר לה אלו הוה ידעת דאמרן מגירתך עלה דברתך אלו לא חמאת בה אמה מילין דעזיבה (שראויה להיות נעזבת מפני דברים מכוערים) בכדי לא אדרתה, מי אדרתה, אמרה ליה לא, ושרייה. הכא נמי היה מקום לפתוח פתח שלא יאמרו כעון דור המדבר כך עון משה ואהרן ובשביל אותו העון לא נכנסו לארץ, והיה גנאי למשה. אלא דכל זה אלו לא היה חטא מי מריבה, אבל יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, מסתמא יתלו הקלקלה במקולקל שבשביל זה לא נכנסו, ולא בשביל עון דור המדבר, וליכא פתח ואין כאן התרה:
ובזה ניחא, דהגם שכבר אמר לו עתה תראה ולא העשוי בל"א מלכים, אכתי היה מקום למשה לשנות הגזירה, דהרי איתא בפרק קמא דתענית (ט.) אהא דפרנסה בשביל רבים, ופריך מהא דאמרינן מן בזכות משה, ומשני שאני משה כיון דנפיש זכותיה כרבים דמי, וברבים קיימא לן (ראש השנה יז ע"ב) דמועיל תפלה אפילו לאחר גזר דין, ובזה פירש הפרשת דרכים (בדרך הרבים (סוף דרוש יג)) המדרש אתה החילות להראות את עבדך את גדלך זה המן, כלומר שמשם נראה שיש לו דין רבים, ואם כן תועיל תפלה אפילו לאחר גזר דין, עיי"ש. ואי שישבע, אכתי יש ביכלתו של משה להתיר השבועה כדין חכם המתיר על ידי פתח כדי שלא יאמרו כעון דור המדבר כך עון משה כו'. אבל יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (מסתמא יתלו בזה, על כן) לכן (בשבועה) לא תביאו וגו', ושוב אין כאן התרה. וזה שאמר רש"י גילה הכתוב שאלולי חטא זה היו נכנסיס לארץ, ואי משום הגזירה של עתה תראה, היה אפשר לבטל הגזירה. ואפילו אי היה נשבע, היה פתח חרטה כדי שלא יאמרו כעון דור המדבר כו'. אבל על ידי חטא זה שהיה ברבים, לכן בשבועה. וזה דבר נחמד ונכון: