אור ברסלב
ייטב לב במדבר על פרשת מסעי

ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת מסעי

על פרשת מטות

אלה מסעי בני ישראל [וגו'] ביד משה ואהרן ונוי [לג, א]. עיין ספר כתנות אור למהר"מ א"ש (ר"פ מסעי) שדקדק על אומרו ביד משה ואהרן. ומפרש על פי המדרש (תנחומא אחרי יב), ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה, יז), לשעבר הייתם נושעים על ידי בשר ודם לכך לא היתה גאולה עולמית כו', אבל לעתיד לבוא תהיו נושעים על ידי, וזו נושע בה' יהיה תשועת עולמים. וזהו שנאמר אלה מסעי בני ישראל, ר"ל מסעות הגליות, לכך נרמז בראשי תיבות אמב"י, א'דום מ'די כ'בל י'ון (ילקוט ראובני, ר"פ מסעי), הוא מכח אשר יצאו וגו' ביד משה ואהרן דייקא, והבן: והנראה לי בזה לדרכו על פי אומרם (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך כו', כי מבואר בספרים שהעיקר לשמור חוש הראיה וחוש השמיעה, וחוש הדבור שבזה החוש נבדל האדם מכל חי, כמו שפירש התרגום (בראשית ב, ז) על לנפש חיה, לרוח ממללא. ופירשו בו, שלא יקל בעיניו ובאזניו לראות ולשמוע או לדבר דבר שאינו הגון, כי האדם הוא דוגמא עליונה, ופוגם בדוגמא דלעילא ח"ו, על דרך שפירשו עיני ה' וגו' ואזניו וגו' פני ה' וגו' (תהלים לד, טז-יז). וזהו שאמרו דע מה למעלה בעולם העליון ממך דייקא, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך, ירמוז על כח הדבור, כי עקימת שפתיו הוי מעשה (בבא מציעא צ ע"ב), בספר נכתבין. וזה שאמר בריש פרשת מטות (לעיל ל' ג) לא יחל דברו (כי) ככל היוצא מפיו יעשה, כלומר דעקימת שפתים הוי תיכף מעשה. וזהו שנאמר בפרשת פינחס (שם כז, טז-כ) יפקוד ה' אלקי הרוחות וגו', כל הדבורים, על דרך (שמות ד, יא) מי שם פה לאדם וגו', ואמר לו ה' קח לך וגו' אשר רוח בו וגו', ענין הדבור, רוח ממללא, לתקן בחינת דבור לישראל, וצויתה אותו "לעיניהם" וגו' לתקן בחינת עין, למען "ישמעו" וגו' לתקן בחינת שמיעה:

ועל ידי שפגמו באלו בעוה"ר נחרב הבית. ולכן היה הענין של חורבן בית המקדש בחדשי תמוז אב, כי מבואר בהאריז"ל (שער הכוונות, ענין ראש השנה דרוש א עמ' ריב) שהם תרי עיינין, עי"ש. וגם מבואר בספר יצירה (פ"ה משנה י-יא) כי המליך אות ח' בראיה יצר בהם כו' תמוז בשנה, ואות ט' בשמיעה יצר בהם אב כו', הנך רואה כי אות ח"ט בחושי הראיה והשמיעה באלו חדשים, ובצירוף מה שפגמו בכח הדבור, כאומרם ז"ל באיכה (איכ"ר ב, כ) (הקדימו) [הקדים] פ"ה לעי"ן, שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, גרמו לכל זה. ולזה מפטירין בשלש שבתות שבין המצרים "דברי" (ירמיה א, א), "שמעו" (ירמיה ב, ד), "חזון" (ישעיה א, א), לומר, שדברו מה שלא שמעו ולא חזו, ולתקן זה מפטירין "דברי" לתקן כח הדבור, ו"שמעו" לכח השמיעה, ו"חזון" לכח הראיה, כי על ידי פגימות שלשה חושים אלו בא חורבנו, ועל ידי תיקונם ישוב הדבר לאיתנו:

והנה, החורבן נובע מראשית חטא אדם הראשון, כדאיתא במדרש איכה (שם פתיחתא ד) שאמר לו ה' (בראשית ג, ט) איכה, הרומז לאיכה (איכה א, א). והוא מטעם ששם (בראשית ג, ו) נאמר "ותרא" האשה, הרי פגמה בחוש הראיה. ובמה שהוסיפה (שם, ג) ולא תגעו בו, שעל ידי זה דחפה הנחש ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' (ב"ר יט, ג), פגמה הוה בכח הדבור. ואדם פגע בכח השמיעה, כדכתיב (שם, יז) ולאדם אמר כי "שמעת" לקול אשתך וגו', ומאז שדי תיכלא, ולכך נאמר לו איכה. ואחר כך באו לכור מצרים לתקן חטא אדם הראשון, להתיש כח הזוהמא, והתחילו לתקן חושים אלו, לכך נאמר "ויזעקו" (שמות ב, כג) לתקן כח הדבור, "וישמעו" כי פקד ה' (שם ד, לא) לתקן כח השמיעה, "וירא" ישראל את היד הגדולה וגו' (שם יד, לא) לתקן כח הראיה. ובשעת מתן תורה פסקה זוהמתן ונתרפא בעלי מומין, כדאיתא במדרש פרשת נשא (במ"ר) פרשה ז' (אות א) מנין שלא היו בהן חרשין שנאמר (שמות כד, ז) "ונשמע", ושלא היו בהן סומין שנאמר (שם כ, טו) וכל העם רואים וגו', ושלא היו בהם אלמין שנאמר (שם יט, ח) ויענו כל העם, עי"ש. וידוע כי פגם הגוף מורה על פגם הנפש, כדאיתא בכלי יקר פרשת אמור (ויקרא כא, יז) בטעם מומין פוסלין בכהנים, הרי שבשעת מתן תורה תקנו כל החושים בגוף ונפש, כי פסקה זוהמתן: ואמנם בשעת העגל חזרו המומין וחזרו לזוהמתן, כדאיתא התם במדרש ובר"ן פרק קמא דנדרים דף זיי"ן ע"ב (ד"ה שנאמר), ושוב פגמו בחושים הללו. וזה שנאמר שם "וירא" העם (שמות לב, א) חוש הראיה, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר "באזניהם" (שם, ג) רומז לחוש השמיעה, "ויאמרו" אלה וגו' (שם, ד) כח הדבור (וזהו שנאמר (שם לט, א) (ועשית) [ועשו] בגדי שר"ד (לאהרן), לתקן כל זה, ראשי תיבות ר'איה ש'מיעה ד'בור). ומאז החל ענין חורבן בית המקדש כנודע. וידוע כי נאמר למשה (שמות לב, ז) כי שחת עמך, ופירש רש"י אתה גרמת להם שהעלית את הערב רב שהם עשו אותו מעשה, ובהדי הוצא כו' (בבא קמא צב.). וזהו שנאמר אלה, רומז למה שאמרו אלה אלקיך וגו', מסעי בני ישראל, ר"ל אמרם "אלה" גרם מסעי בני ישראל, הן הגליות הנרמזים בראשי תיבות אמב"י. ומי העושים, לזה גמר אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן דייקא, ר"ל הערב רב שיצאו מעצמם על ידי משה ואהרן, הם העושים וגורמים לכל זה. וידוע כי העין רואה ולב חומד (רש"י לעיל טו, לט), ושורייקא דעיינא בכיסתא דלבא תליא (עי' עבודה זרה כח ע"ב), וזה שרמז אל"ה ראשי תיבות א'וזן ל'ב ה'א, מורה על ה' מוצאות הפה, ועל ה"א אחרונה הנקרא (הקדמת תקוני זוהר, יז.) מלכות פה כו':

וזהו שנאמר בסוף הפטרה דיומא (ירמיה ג, ד) הלוא מעתה קראת לי אבי אלוף נעורי אתה, רומז באמרו אלו"ף ראשי תיבות א'וזן ל'ב ופ'ה, שיתוקן כל זה. ואז אור חדש על ציון תאיר, חד"ש ראשי תיבות ח'זון ד'בור ש'מיעה, ונזכה כולנו במהרה לאורו (תפלת שחרית). ושם נשיר שיר חד"ש (זמירות לליל שבת, המתחיל 'צור משלו'), ראשי תיבות הנ"ל. וזהו שנאמר להלן (דברים א, כא) ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ עלה ר"ש (ר"ל שתעלה ר'איה ש'מיעה) כאשר דבר וגו':

אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם [לג, א'ב]. יש לפרש, כי כתיב למעלה בפרשת תשא (שמות לג, ז) ומשה יקח את האהל וגו' והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, ותרגומו ויהי כל דתבע אולפן מן קדם ה' נפק למשכן בית אולפנא וכו', ויש להבין וכי לא באו אל משה רק ללמוד, הלא באו אליו גם לשאר ענינים, כדכתיב לעיל פרשת יתרו (שם יח, יד-טז) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים וגו', ופירש הרמב"ן (שם, טו) כי להרבה דברים באים אלי, כי יבא אלי לדרוש אלקים היינו להתפלל בעד חוליהם כדכתיב (מלכים-ב ח, ח) ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה, ועוד שאני שופט אותם כי יהיה להם וגו' ושפטתי, ועוד אני מלמד אותם תורה והודעתי את חקי האלקים וגו', הרי שבאו אליו להתפלל בעדם וגם לשפוט לפניו וללמוד, ומדוע נקט התרגום רק ענין לימוד. ואקרא גופא לא קשיא, דהכל בכלל מבקש ה', אבל אתרגום קשה:

והנראה לי בזה, כי המוני עם כשיש להם חולה בתוך ביתו או איזה מקרה בעסק פרנסה או שיש דברי ריבות בשעריהם, ובאים אל ראש הדור להתפלל עבורם או לשפוט ולפשר אותם, עיקר כוונתם רק לזה. ובודאי גם זו מדה טובה, שמאמין שיושע על ידי זה, וישמע לקולו בהשפטו כי המשפט לאלקים. אבל דעת בעלי דעה והשכל, כי את כל אשר קרהו, מאת ה' היתה זאת למען ילך ויבא אל ראש הדור ללמוד תורה והנהגה ישרה מפיו, וזה העיקר בעיניו, על כן יטה אזניו לשמוע בלימודים, ולבו נכון ובטוח כי ממילא יושע בעסקיו, וכמבואר בספרים הק' לפרש כי יהיה להם דבר בא אלי, ר"ל שמה שיהיה להם דבר הוא למען יהא מוכרח להיות בא אלי, ע"כ דבריהם. דוגמא לזה אביא ממה שנאבדו האתונות לקיש אבי שאול, כדי שילך שאול אל שמואל למשוח אותו למלך, כמבואר בשמואל א' סימן ט' (ג-כ). וזהו שאמר משה בעצמו, כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, וגם כי יהיה להם דבר וגו' ושפטתי וגו', כל זה למען והודעתי את חקי וגו', כי יודע אני שרק בשביל זה היה מה שקרה להם, כדי שיבואו וישמעו וילמדו וייראו:

וזהו שאמר הכתוב והיה כל מבקש ה', ותרגומו ויהי כל דתבע אולפן וכו', כי דור המדבר היו דור דעה, וידעו והבינו כי כל הקורות אותם הוא למען יבואו אליו ללמוד, שיורה להם הדרך וגו' והמעשה אשר יעשון. וזהו שתרגם אולפן מן קדם ה', היא השכינה הקדושה שהיתה מדברת מתוך גרונו של משה כשמדבר בבחינת זה הדבר וגו'. וכן כתיב (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, ר"ל התורה הוא שיחה לי בתוך פיו של המלמד, וכדכתיב (שם סח, יב) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב. וזהו שאמר הכתוב (ירמיה טו, יט) ואם תוציא יקר מזולל (זה לאות) כפי תהיה, ר"ל שהשכינה מדברת מתוך גרונך, ואתה כפי, על כן עושה רושם להוציא יקר מזולל:

וזהו שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, כלומר לרצונם (כמו שפירש חז"ל חולין דף סמ"ך (ע"א) אהא דכתיב (בראשית ב, א) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בדעתן נבראו, ופירש מהר"ם שי"ף (ד"ה גמ' בדעתן) כי הוא מלשון (סנהדרין סה ע"ב) מרי צבי ביו"ד, כי הא' מתחלף ביו"ד כידוע), וכדכתיב (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. ביד משה ואהרן, על כרחך יצאו ובאו מרצונם לא בשביל שום צורך כי אם ללמוד תורה. ויכתוב משה את מוצאיהם, ר"ל מקריהם (מלשון המוצאות אותם (יהושע ב, כג), אשר מצאתנו (לעיל כ, יד)), הוא למסעיהם על פי ה', ר"ל בשביל שירימו פעמיהם למסעות לשמוע תורה והנהגה ישרה מפי ה', הוא ראש הדור המורה לעם ה' דרכי ה' שהשכינה מדברת מתוך גרונו. אבל ואלה מסעיהם למוצאיהם, ר"ל לא למתבע אולפן וללמוד, כי אם ואלה מסעיהם רק בשביל למוצאיהם היינו למקריהם שיושעו על ידי זה, וזה העיקר בעיניהם, עד יערה רוח ממרום עליהם: אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן [לג, א]. במדרש (במ"ר כג, ב) זהו שאמר הכתוב (תהלים עז, כא) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, מה הצאן כל היכן שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעים אותם היו נוסעים אחריהם כו', עי"ש:

יש לפרש, דהנה אמרו חז"ל פרק ג' דראש השנה (כט.) במשנה, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (לעיל יז, יא), וכי ידיו של משה כו', אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו כו'. כיוצא בדבר כו', והיה כל הנשוך וראה אותו והי (לעיל כא, ה), וכי נחש כו', אלא בזמן שישראל מסתכלין כו' ומשעבדין כו' היו מתרפאים כו'. ביאור הדבר, כי כתיב (דברים י, יב) מה יי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ולאהבה אתו וגו', וזה תכלית כל המצות לבא לבחינת יראה ואהבה, וכל מצוה דלאו איהי בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא (עי' תקוני זוהר, תקון י, כה ע"ב) כי הם תרין גדפין. וכתיב (מלאכי א, ו) ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, כי בן עובד מאהבה, ועבד עובד מיראה, וצריך לעבוד את הבורא ב"ה בבחינת עבד ובבחינת בן. וזהו שאמרו, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כו' ומשעבדין את לבם, בבחינת שעבוד כעבד מיראה, לאביהם בחינת אהבה כבן לאב, שבשמים, שזה בחינת שמים, אש ומים (חגיגה יב.), אז היו מתגברים. כיוצא בדבר כו' אלא בזמן כו' ומשעבדין כו' לאביהם שבשמים היו מתרפאים כו', כי התכללות חסד וגבורה, אהבה ויראה, הוא בחינת תפארת, שמזה נמשך רפואות, "פאר" אותיות "רפא" (עבודת ישראל, ר"פ וירא): ובזוהר וארא (כו ע"ב), הוא אהרן ומשה (שמות ו, כו), הוא משה ואהרן (שם, כז), הם מיבעיא ליה, אלא לאכללא דא בדא, אשא במיא ומיא באשא, כך גרס העץ חיים (שער לב פ"ו עמ' קלא), ועיין שם בעטרת צבי (ד"ה שם הם) שמפרש שני הגרסאות לנכון. מזה יובן כי משה ואהרן שנכללו זה בזה, בחינת חסד וגבורה, הם שהנהיגו את ישראל למשוך אחריהם בשני המדרגות, באהבה ויראה. וזהו שנאמר אלה מסעי וגו' אשר יצאו וגו' "ביד" משה ואהרן, לא אמר "בידי", אלא "ביד" משה ואהרן, כי נכללו חסד וגבורה זה בזה ונעשו בחינת יד אחת, תפארת. ועל זה אמר המדרש נחית "כצאן" עמך, "צאן" ירמוז למדת תפארת (עיין זוהר פרשת בא דף [ל"ט] ע"ב על הפסוק (שמות יב, ג) ויקחו וגו') "ביד" משה ואהרן. לכן א'שר י'צאו מ'ארץ מ'צרים, ראשי תיבות עולה צ"א, יחוד הוי"ה אדנ"י, מספר בחינת אהבה ויראה יחד, והבן: ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם [לג, ב]. יתבאר על פי מה שאמרו חז"ל בשבת דף ל"א (ע"ב) דרבי יוסי סובר סותר על מנת לבנות שלא במקומו פטור, ופריך ממשכן דהוי סותר על מנת לבנות שלא במקומו, ומשני כיון דכתיב (לעיל ט, כ) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ולכאורה הוא משולל הבנה. ופירש בספר ערבי נחל פרשת שלח (דרוש א) על פי דברי הזוהר והאר"י שהקשו הלא ידוע איסור קדשים בחוץ לבית המקדש שעומד בארץ ישראל, ואיך הקריבו ישראל קרבנותיהם בהיותם במדבר בחוץ לארץ, ותירצו, כמו דמצינו ביעקב (חולין צא ע"ב) שקיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, כמו כן בישראל, מעת צאתם מארץ מצרים בכל מקום שהיתה חנייתם היה שם קדושת ארץ ישראל, וגם בנסעם נסע עמם ארץ ישראל וכל הקדושה. וידוע (זוהר וישלח קסו.) כי הקדושה השוכן ומשגיח בארץ ישראל הוא מדת מלכות, הנקראת פה (הקדמת תקוני זוהר, יז.), וזהו שנאמר על פי ה' יחנו וגו', והוה ליה סותר על מנת לבנות במקומו, ע"כ דבריו הנחמדים מפז. ועיין מה שכתבתי מזה באורך בפרשת בלק (אות ג) על הפסוק (לעיל כג, י) (כי מראש צורים אראנו) [מי מנה וגו']:

וזהו שאמר הכתוב (שמואל-ב ז, י) ושמתי מקום לעמי לישראל, דלכאורה מהראוי לומר להיפך, ושמתי עמי ישראל במקום. אלא הוא הדבר שדברנו והכי קאמר, ושמתי מקום לעמי לישראל, שבכל מקום שילכו ישראל אשים המקום הנבחר להם, ועל כן ונטעתיו ושכן תחתיו (יהיה בחינת שוכן במקום אחד) ולא ירגז עוד ממקום למקום, כי אם הכל במקומו, והבן:

וזהו שנאמר כאן, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על (מקום הנקרא) "פי" ה', הוא ארץ ישראל, מדת מלכות "פה", (לכך) ואלה מסעיהם למוצאיהם, הגם שנסעו והלכו אנה ואנה, היו במקום מוצאיהם, והוא פי ה', והבן:

עוד י"ל ויכתב משה וגו' [לג, ב]. דהנה על דרך פשוט נראה לי לפרש דברי הגמרא שבת (לא ע"ב) הנ"ל (ד"ה ויכתב), דמה דאמרו סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוה ליה מקלקל, יש לומר הטעם דאולי השתנות הבנין ממקום למקום לאו מעליותא הוא, ולא יוכשר בעיניו, ולא יהיה בנין רק לשעה, דלא חשיב בנין. אולם שם שנאמר (לעיל ט, כ) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, אפילו יהא בנין רק לשעה דלא חשיב בנין, כיון שכל זה היה על פי הדבור, ודאי כי בעת חניה היו צריכים להיות כאן וזה מקומם, ואחר כך היו צריכים ליסע למקום אחר על איזה זמן ועל אותו זמן היה זה מקומם האמתי לטוב להם, על כן הוה ליה כעל מנת לבנות במקומם, כדאיתא בעירובין דף נ"ה (ע"ב) כיון דכתיב בהו על פי ה' וגו' כמאן דקביע להו דמי, וכן הוא בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב) כמו (שחנו) [שהיא] לעולם דמי, ועיין בחתם סופר (שו"ת) אורח חיים סימן ע"ב. ובזה יש לפרש טעמא דרבה (שבת שם) דיליף ממשכן דאפילו לבנות שלא במקומו הוה ליה מתקן, כיון שאנחנו מאמינים מה שאדם עוקר סיכיה ומשכניה ממקום למקום או נוסע ממקום למקום הוא הכל בהשגחה אלקית לטוב לו, שהרי אנחנו מברכים בכל יום (ברכות השחר) המכין מצעדי גבר, אם כן אפילו לבנות שלא במקומו כבמקומו דמי:

והיינו דכתיב גבי שמואל (שמואל-א ז, יז) כי שם ביתו, ואמרו חז"ל (ברכות י ע"ב) כל מקום שהלך ביתו עמו. הוא אשר דברנו, כי ידע והאמין שבכל מקום שהלך, שם ביתו ומקומו על אותו שעה, כי מה שעבר אין, ועל העתיד מי יודע מה יולד, ואין לאדם רק אותו רגע שעומד בה, ובאותה רגע ושעה במקום שהוא, שם מקומו וביתו:

ובזה יובן פירוש הכתוב כפשוטו מיד ולדורות, ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', דבורו והשגחתו, ועל כן ואלה מסעיהם למוצאיהם, למקומם, שבכל מקום שחנו, שם היה מקומם וביתם, והבן:

עוד יתבאר ויכתב משה את מוצאיהם כו' [לג, ב]. כי הנה כתיב בפרשת בא (שמות יג, ח-ט) והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך. והנה הבינה לעתים (סוף דרוש כג) פירש על פי שאמר משה (ש"ר ג, ד) באיזה זכות אגאלם, ואמר לו ה' בזכות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים (שמות ג, יב) ותקבלו התורה. וזהו שנאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו', שלא היה בידי זכות, אין זה כי אם על שם העתיד למען תהיה תורת הוי"ה בפיך:

ואכתי יש לדקדק על אומרו בפיך, שהיה לו לומר למען תקיימו התורה, ומה זה בפיך שמפני זה דרשו חז"ל (שבת כח ע"ב) מן המותר בפיך. הן אמת לדרך הבינה לעתים יש לומר כי בשעת מתן תורה לא קיימו כל התורה במעשה, רק שאמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ר"ל שנעשה במה שנשמע ונקבל עלינו בפינו לעשות, ועקימות שפתים הוי מעשה, וזהו שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, על ידי פיך שתאמר נעשה ונשמע, והבן. אך לדרכנו נאמר באופן אחר, והוא על פי מה שכתב הנועם מגדים פרשת אחרי (ד"ה א"י ושמרתם) לפרש הכתוב (ויקרא יח, ה) ושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, על פי מה שאמרו חז"ל פרק במה מדליקין (שם כג.) אהא דמברכין אמצוה מדברי סופרים וצונו, היינו מלא תסור (דברים יז, יא), ובספר שבט מישראל בתהלים סימן א' כתב דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב) עם כל זה במצוה מדברי סופרים גדרים וסייגים לשמור משמרת, שכרו בעולם הזה. וזהו שנאמר ושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם למשמרת, שהם בכלל חקותי ומשפטי אחר שאמרה תורה לא תסור וגו', ובזה וחי בהם בעולם הזה, ע"כ דבריו: ובזה אני אומר, מה שאמר הקב"ה בזכות זה שיקבלו ישראל את התורה יוציאם מארץ מצרים אין זה מכח מצות דאורייתא, דשכרם לעולם הבא, אלא בשביל שיקבלו עליהם לקיים מצות מדברי סופרים, דשכרם בעולם הזה, בזכות זה יצאו ממצרים לתת להם את ארץ כנען. והיינו דכתיב ביצחק (בראשית כו, ד"ה) ונתתי לזרעך את כל הארצות וגו' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, פירש רש"י גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת, עיי"ש. ומהאי טעמא נמי ניחא מה שיצאו ממצרים קודם שנשלם הזמן כנודע, דהוא מדה כנגד מדה, כמו שהם עתידין לקיים מצות מדברי סופרים לגדור גדרים לפרוש סמוך לוסת מדרבנן, ושלא לאכול חמץ בי"ד שתי שעות קודם חצות, ולהוסיף מבעוד יום מחול על הקודש, שכל זה מדרבנן, כמו כן הוציאם ה' קודם הזמן. וזהו שנאמר והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו', פירוש בעת צאתי ממצרים קודם זמן, הוא למען תהיה תורת ה' בפיך, כלומר בשביל מה שתהיה תורת ה' על ידי פיך שתאסר עליך למשמרת, ושוב תהיה תורת ה' שנצטוינו לשומרה מלא תסור. וזה יש לרמוז בדברי חז"ל מן המותר בפיך, פירוש מן המותר נעשה תורת ה' לאסור בפיך, בשביל זה יצאת ממצרים קודם זמן, כאמור. וזהו שאמר המגיד (הגדה של פסח) בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה (דאורייתא) ומרור (דרבנן) מונחים לפניך:

והיינו נמי דכתיב בתהלים (קה, מג-מה) ויוציא עמו וגו' ויתן להם ארצות גוים וגו', (כל זה הוא) בעבור "ישמרו" חקיו (שיעשו משמרת וגדרים לחקיו) ותורותיו (שבכתב ושבעל פה) ינצורו. וממילא ידיעת הפכים בשוה, דכמו מה שזכינו לצאת מגלות מצרים ולתת לנו את הארץ כל זה הוא בשביל קיום מצות מדברי סופרים, כמו כן חורבן בית המקדש והגליות הוא בעבור שלא קיימו הגזרות והמצות שהם מדברי סופרים, כמו שאמרו ז"ל לא גלו ישראל עד שכפרו בתורה שבעל פה. וזה שדרשו חז"ל (איכ"ר פתיחתא ב עה"פ ישעיה ה, כד) כי מאסו את תורת ה' צבאות זה תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זה תורה שבעל פה, יש לפרש דקאי על הלכה למשה מסיני שנאמר בעל פה למשה, וגם יש לפרש דהיינו גזרות והרחקות חז"ל שהם אמרת קדושי ישראל:

והנה, כבר אמרו דורשי רשומות (ילקוט ראובני, ר"פ מסעי) כי כאן נרמזו הארבע גליות באומרו (לג, א) א'לה מ'סעי ב'ני י'שראל, ראשי תיבות א'דום מ'די ב'בל י'ון. וזה ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', בשביל שלא שמרו תורה שבעל פה, ואלה מסעיהם למוצאיהם, אם ישובו וישמרו אז ואלה מסעיהם למוצאיהם, שישובו למקומם:

ועל פי זה יש לפרש מאמר חז"ל במדרש (איכ"ר פתיחתא יח עה"פ איכה ג, טו) השביעני במרורים בליל פסח, הרוני לענה בתשעה באב. דידוע (פסחים קטו.) דמרור בזמן הזה דרבנן, ואפילו בזמן בית המקדש דהיה פסח ומרור דאורייתא, הרי מבואר ברא"ש פרק ערבי פסחים (פ"י סי' כה) דמדאורייתא אין צריך כזית, רק משום דמברך עליו בעי כזית, והוא מדברי סופרים. וזהו שאמר על דרך צחות כמתמיה, השביעני במרורים בליל פסח, שאכלתי אפילו כדי שביעה שהוא יותר מכזית שאינו אלא מדברי סופרים, ואם כן קיימתי מצות דרבנן, ועם כל זה הרוני לענה בתשעה באב, הלא מהראוי בשביל קיום מצות דרבנן לגאלנו ולהשיב את שבותנו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון:

או יאמר ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו' [לג, ב]. על פי המבואר בספרי קודש כי היו מוסיפין והולכין ממדרגה למדרגה שלמעלה הימנו, ונגד זה הם המסעות. וידוע כי לא ניכר בקטן גדלותו מדי יום יום לעין ראות, כי אין בין יום ליום שלאחריו כי אם משהו, אך לאחר זמן רב ניכר גדלותו. כמו כן כאן, הם עצמם לא היו מבינים על עצמם כמה נתעלו ממדרגה למדרגה הסמוך לו, זולת ה' הבוחן כליות ולב הוא המבחין כי נתעלו מיום אל יום ממדרגה למדרגה. וזהו שנאמר ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם (מיום אל יום) על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם, אם שנסעו ממדרגה למדרגה היה נראה להם שהם עודם למוצאיהם, באותו בחינה שיצאו ממנו, והבן:

עוד פירוש על זה תמצא לעיל פרשת מטות (ד"ה ונראה) בפסוק (לב, א) ומקנה רב: מדרש תנחומא (מסעי ג) למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו, על שקבלו את ישראל עתיד הקב"ה ליתן שכרן, שנאמר (ישעיה לה, א) יששום מדבר וגו', וכתיב (שם, ב) פרח תפרח כו'. את מוצא שעתיד המדבר להיות ישוב, שנאמר (שם מא, יח) אשים מדבר לאגם מים כו'. ולכאורה איך מוכח מזה שיהיה ישוב. ובשבתי במרחץ שהוא בקצה מדבר מאין אדם, ובימי הקיץ לפרקים יאספו שמה אנשים לומדים ומתפללים ועובדים את ה' במקום ההוא, אמרתי שעל זה כוונת המדרש, שעל ידי המעין שהוא לרפואה יש ישוב בעת מרפא:

והענין, כי בכל מקום יש נצוצות הקדושים שצריך להעלותן, ולזה עשה ה' ככה, למען לבא לשם להעלותן לשורשן. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כג, א-ב) ה' רועי לא אחסר (שום ניצוץ השייך לשורש נשמתי, על כן) בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות היינו מים שעל ידו ימצא אדם מנוחה ממכאוביו ינהלני, למען העלות הקדושה דשם. וזה שנסעו ישראל המ"ב מסעות האלו, להעלות הנצוצות הקדושים דשם בכח שם מ"ב כידוע (ערבי נחל פר' מסעי). וזהו שאמר המדרש עתיד הקב"ה ליתן שכרן שנאמר יששום מדבר וגו' "פרח" (רפ"ח ניצוצין) תפרח, והבן, וממילא עתיד המדבר להיות ישוב. [ומנין שהיישוב עתיד להיות מדבר] שנאמר (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה, כי מוציאין בלעו מפיו, וכשזה נופל זה קם, עתה אקום יאמר ה' במהרה בימינו אמן:

מסורה ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות [לג, כה], ואידך במקהלות ברכו אלקים כו' (תהלים סח, כז). פירש הבעל הטורים, משום דדרשינן מיניה (ברכות נ.) דאפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה על הים, וזה ויסעו מחרדה, מחרדת מצרים, ויחנו במקהלות, שנעשו קהלות קהלות לומר שירה:

נראה לי להסביר הדברים על פי שראיתי בספר לפרש וכאשר יענו אותו וגו' (שמות א, יב), דאיתא בגמרא (מעילה יז.) שמלך אחד רצה לבטל מצות טבילה של נדה, ואמרו לו מי שיש לו שונא רוצה שירבה או ימעט, כלומר ואם לא יצטרכו טבילה יפרו וירבו ביותר. ואיתא בגמרא (נדה לט.) חרדה מסלקת דמים, וזה וכאשר יענו אותו להפחידם, היו מסולקים דמים, ועל כן כן ירבה וכן יפרוץ. וזהו שנאמר ויסעו מחרדה, מחמת שנסעו מחרדת מצרים, על כן ויחנו במקהלות:

וזהו המסורה וטהרה ממקור דמיה (ויקרא יב, ז), ואידך אדנ"י ממקור ישראל (תהלים שם), גם כן יאמר על פי האמור, דמחמת שנטהרו ממקור דמיה על ידי חרדה, על כן במקהלות ברכו אלקים אדנ"י ממקור ישראל, שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה: עוד יתבאר על פי מה שכתב מוז"ל (ישמח משה) בפרשת נצבים (סד"ה עוד יתבאר אתם [הא']) על הפסוק (הושע יד, ה) ארפא משובתם וגו', מלתא חדתא, דברבים אפילו אם עושים רק תשובה מיראה, עם כל זה כיון דזדונות נעשו כשגגות (יומא פו ע"ב) שוב נעשו כזכיות. והטעם, כי בתשובה מאהבה קיימא לן (שם) דזדונות נעשו כזכיות, כי ה' צלך (תהלים קכא, ה), כמו ששב מאהבה, כמו כן השי"ת אוהבו ונעשה נחת רוח לפניו, ואין לך זכיות גדולים מזה, מה שאין כן מיראה אין כאן אהבה חוזרת מאת השי"ת. וזהו ביחיד, אבל ברבים אף שאין מגיע להם אהבה מהדין, הקב"ה נותן להם אהבתו בנדבה ורצון, וממילא נעשה להם כזכיות. וזהו ארפא משובתם העבירות עצמם יעשו זכיות, כי אוהבם נדבה. וזה (לעיל טו, כו) ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו' כי לכל העם (נסלח, אפילו) בשגגה, כשעושים רק תשובה מיראה שנעשו שגגות, ע"כ דבריו. וזהו שנאמר (ירמיה נ, כ) יבוקש את "עון" ישראל ואיננו (כי נעשו שגגות, ושוב) ואת "חטאת" יהודה (שגגה) ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר, הוא השוגג הנשאר מתשובה מיראה:

ונקדים, בזוהר בלק דף קפ"ה ע"ב על הפסוק (תהלים קל, ג) אדנ"י מי יעמוד, פירש אדנ"י דאיהו רחמים, עיין שם ברמ"ז (ד"ה אם עונות) ועטרת צבי (ד"ה שם הא) ובלקוטי תורה תולדות (עמ' פג) על הפסוק (בראשית כה, כא) ויעתר. ולי נראה הכוונה על מלכות דעתיקא, כמו שכתוב בזוהר נשא קל"ח ע"ב וז"ל, ובכל אתר דישתכח ה' ה' בי"ה תרי זימני, או באדנ"י וי"ק, חד לזעיר אנפין וחד לעתיקא דעתיקין, ופירש בעטרת צבי אדנ"י ירמוז למלכות דעתיקא:

וזהו שנאמר כאן ויסעו מחרדה, מכח תשובה הבא מחרדה ויראה מאימת הדין, שמזה נעשה שוגג, על כן ויחנו במקהלות להקהל על נפשם ברבים, וזהו (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלקים, היינו מיראה, וממילא נעשה רחמים ואהבה, אדנ"י ממקור ישראל מרצונו יתברך, מקו"ר בגימטריא רצו"ן, ונעשה זכיות. וזהו וטהרה ממקור דמיה (ויקרא יב, ז), ממקור ישראל, כמבואר למעלה פרשת תזריע (ד"ה והנה): והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם וגו' [לג, נה]. ירמוז על פי שפירשתי (ייטב פנים, יפה לעינים אות ב) הצירוף של חדש אב ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום (דברים כז, ט), כי בעת יציאת מצרים ומתן תורה נאמר (לעיל יד, ד) אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו', ונאמר (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת וגו', ועתה בעוה"ר אותותינו לא ראינו, כי אם באזנינו שמענו אשר ספרו לנו אבותינו פועל פעלת בימי קדם, ולא נשאר לנו כי אם בחינת שמיעה. וזה שרמזו חז"ל (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך בדורות שלמעלה ממך הקודמים עין רואה, ועתה רק אוזן שומעת. וזה הוא צירוף של חדש אב, שבו חרב המקדש, ומאז אותותינו לא ראינו, כי אם שומעים, ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום. וזהו שנאמר היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך, כי זה יסוד אריכות הגלות, להורות אמונה הקבוע בלבנו כי ה' הוא המנהיג עולמו בהשגחתו אם כי לא ראינו בעינינו. ודבר זה מבואר בספר החיים של אחיו של מהר"ל מפראג (ח"ה פ"ג). ובזה פירשתי (פר' תולדות ד"ה אבל) ואומר אבד נצחי וגו' זאת אשיב אל לבי וגו' חדשים לבקרים רבה "אמונתך" (איכה ג, יח-כג), והבן: וזהו שנאמר ואם לא תורישו וגו' והיה וגו' לשכים בעיניכם, לסמות עיניכם בקוצים ודרדרים לבלי ראות נסים נגלים, עד אשר יערה עלינו רוח ממרום לקיים הנאמר (צפניה ג, כ) בעת ההיא וגו' בשובי את שבותיכם לעיניכם, כלומר לשוב לראות בעיניכם עין בעין, כמה שנאמר (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' וגו', אמן:

כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה [לד, ב]. במדרש (במ"ר כג, ה-ו) מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שעתיד להיות, הראה לו שמשון מדן (כמו שנאמר (דברים לד, א) ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן), וברק מנפתלי (שנאמר (שם, ב) ואת כל נפתלי), וכן כל דור ודור ודורשיו דור ודור ושופטיו דור דור ומנהיגיו כו' (שנאמר (שם) עד הים האחרון, ופירש רש"י עד היום האחרון), ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה (שם, ד), מהו לאמר, לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי לכם קיימתי לבניכם. זאת הארץ אשר תפול, וכי הארץ נופלת כו', אלא מלמד שהפיל השר לפניהם כו', זהו שאמר הכתוב (תהלים טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים, בזכות התורה, שנאמר (משלי כב, יח) כי נעים כי . תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. אף נחלת שפרה עלי, ישראל הם נאים לארץ והארץ נאה לישראל, ע"כ דבריו לעניננו. והוא כולו מקשה. ומה ענין דור ודורשיו צדיקים לכאן. וגם בסוף דבריו, למה הביא הא דכתיב יכונו יחדיו על שפתיך. גם להבין פירוש הכתוב אומרו אשר תפול "לכם" בנחלה. גם לתרץ קושית המדרש על הפסוק הנ"ל זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' "לאמר", מהו לאמר:

והנראה לי בזה על פי מה שאמרו (גיטין נז.) למה נקרא ארץ צבי, מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו' אף ארץ ישראל פשטה לה וגמדה לה. והחוש תעיד על זה, כי ארץ ישראל היתה ארבע מאות פרסה כו', ועתה בעוה"ר בחורבנה איננה רק מעט מזער לארכה ולרחבה. והטעם, כי בזמן שהיו ישראל על אדמתן ומקיימים מצות התלוים בה, מכח הקדושה היה הארץ מתרחב והולך ופשטה לה, ועתה בעוה"ר דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד (איכה א, ד), על כן גמדא לה:

ומבואר בספרים דזה שאמרו בגמרא (נדרים פא.) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים שנאמר (ירמיה ט, יא) על מה אבדה הארץ דייקא, ר"ל מה שאנחנו אבדנו מהארץ אין צריך לשאלה, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, אבל השאלה היא על מה אבדה הארץ דייקא כי גמדא לה ולא נשאר רק מעט מזער. ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, היינו תורה שבעל פה וגדרים וסייגים ותקנות חז"ל שהתורה נתנה רשות לחכמים והברירה בידם להוסיף משמרת למשמרתו של התורה, כדכתיב (ויקרא כב, ט) ושמרו את משמרתי, עיין יבמות דף כ' (ע"א), ואחר שאסרו חכמים בגזרתם נקרא תורתי, כי אנחנו מצווים עליו לשומרו מפי ה' שאמר (דברים יז, י-יא) ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. וזהו שנאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם דייקא, לגדור גדרים וסייגים, על כן נאבדה הארץ וגמדא לה. והענין, כי בזכות התורה שבעל פה שדרשו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות ומלבד זה עוד הוסיפו גזרות ותקנות וסייגים למשמרת התורה וגם זה נכלל בכלל תורת ה' מלא תסור, אם כן הרי התורה שבכתב נתגדל ונתרחב והולך בהרחבה וארוכה מארץ מדה, כמו כן ארץ ישראל מתרחב והולך, וממילא ידיעת ההפכים בשוה בשביל שעזבו את התורה שבעל פה ולא הלכו בה אבדה גם הארץ וגמדא לה, עד כאן דברי[הם] בתוספת ביאור:

וזהו שנאמר כי אתם באים אל "הארץ" כנען, בה"א הידועה, ר"ל מה שאתם רואים בעוד כנען בתוכה שאז גמדא לה, זאת הארץ אשר תפול לכם (דייקא) בנחלה, כי תהיה מתרחב והולך מכחכם ומקדושתכם. וזה שאמר חבלים נפלו לי בנעימים בזכות התורה שנקראת נעים שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך (היינו שבכתב), יכונו יחדיו על שפתיך היינו שבעל פה, והבן. ואז הם נאים ללבושם ומקומם הוא ארץ ישראל, ולבושם ומקומם נאה להם לפי ערכם. ועל כן כל מקום אשר תדרוך כף רגלם וכבשו אותה יש לה בחינת ארץ ישראל, כי היה קדושתה מתרחב והולך. וזה שאמר ויאמר ה' אליו זאת הארץ וגו' לאמר (אמור להם) לזרעך (לפי בחינת זרעך) אתננה, אם יכשירו מעשיהם תתרחב ותתגדל, ואם לאו ח"ו אזי גמדא לה:

וכי האי גו[ו]נא מצינו כי הרב מתעלה ומתרחב והולך על ידי התלמיד, כמו שאמרו (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, והיינו דכתיב (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, ופירש המקנה (פתחא זעירא אות מד) על ידי כל, לפי שהיה זקן ויושב בישיבה (יומא כח ע"ב), מרבה ישיבה מרבה חכמה (אבות פ"ב מ"ז). וכבר שמעתי משמיה דגברא רבה מחותני הרב הקדוש מה"ר נפתלי זצלה"ה מראפשיץ שזה שדייק ואמר הראה כו' דור ודור ודורשיו דור ודור ושופטיו, ולא אמר דורשיו ודורו, כי אלו הראה לו הקב"ה הדורשים והצדיקים והשופטים שבדור הזה היה לפלא בעיניו, לכך הראה לו תחלה הדור, ולפי מעשי הדור יכונו דורשיו ושופטיו וצדיקיו יחדו, זה לפי ערך זה, ע"כ דבריו. ועל פי זה יתכן לפרש עוד מה שנאמר ויראהו וגו' עד הים האחרון, כפירוש רש"י והמדרש שלפנינו שהראה לו העתיד להיות דור ודור ודורשיו ומנהיגיו, ולבל יפלא בעיניו, לכן אמר לו זאת הארץ וגו' לאמר (לך אמור) לזרעך (לפי ערך זרעך) אתננה, כמו כן, אם יהיה הדור כשרים אזי דורשיו יתעלו ויתרחבו (וידיעת ההפכים בשוה, כדכתיב (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא (ח"ו, הוא בשביל) לאשמת העם). והיינו דכתיב (דברים טז, יח) שופטים ושוטרים תתן לך וגו' ה' אלהיך נותן לך (כי מן השמים אוקמיה) לשבטיך, לפי ערך שבטיך, והבן: והן דברי המדרש שלפנינו לפרש מה שאמר זאת הארץ אשר תפול לכם (כלומר לפי ערככם) בנחלה וגו' לגבולותיה, אם תטיבו מעשיכם יהיה הגבולים מתרחבים והולכים, וכמו כן להיפך. ועם זה מובן מה שנאמר זאת הארץ וגו' לאמר לזרעך, לפי זרעך, אתננה, וקאי נמי על מה שהראהו דור ודור ודורשיו, שהם גם כן לפי בחינת זרעך, וממילא דברי המדרש הנ"ל עולים יחד בקנה אחד, והבן. ועיין מה שכתבתי בפרשת בהעלותך (דבור ראשון):

ושפטו העדה וגו' והצילו העדה [לה, כד-כח]. מכאן אמר רבי עקיבא (בריש פרק ראוהו בית דין (כו.)) דבדיני נפשות עד הרואה אינו נעשה דיין, כיון דחזי דקטיל נפשא תו לא חזי ליה זכותא. וכתבו התוספות (ד"ה דרחמנא) דהוא הדין לענין מכח חברו, כדמוכח בפרק החובל (בבא קמא צ ע"ב), עכ"ל. והבינו הפני יהושע (ראש השנה שם ד"ה בתוספת) והטורי אבן (אבני מלואים ד"ה ואין) דמכה חברו היינו חובל, דאמרינן ביה אין עד נעשה דיין בדיני נפשות, ותמהו דבהדיא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ב.) דיני חבלות בשלשה, דהוי ליה דיני ממונות ולא בעינן עדה מצלת. ותו, דדבריהם סותרים זה את זה, דבהדיא כתבו בבבא קמא שם (ד"ה כגון [הב']) להיפך, דבחנם דחק רש"י (ד"ה שראו בלילה), דבחובל גם רבי עקיבא מודה דאין עד נעשה דיין דלא גמר מדיני נפשות, הרי חובל דיני ממונות:

אבל במטותא מנייהו דהני רבנן נראה לי דמעולם לא עלה על דעת התוספות כפי הבנתם, אלא דכוונת התוספות להא דאיתא בבבא קמא שם דפריך וסבר רבי עקיבא דאין עד נעשה דיין והתניא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף (שמות כא, יח), שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים כו', אמר לו רבי עקיבא וכי בפני בית דין הכהו שיודעין כמה הכהו ועל מה הכהו כו', הא הכהו בפניהם עד נעשה דיין, ומשני, לדבריו דרבי שמעון התימני קאמר, וליה לא סבירא ליה. והקשו האחרונים הנ"ל (פני יהושע שם ד"ה בגמרא קתני, טורי אבן, אבני מלואים הנ"ל) מה פריך מדיני נפשות אחבלות דבהדיא כתיב בהו (שם) ולא ימות והוי ליה דיני ממונות, כמו שכתבו התוספות שם (הנ"ל), ותירצו דרבי עקיבא איירי אפילו בדיני נפשות, וקרא דבאבן או באגרוף דכתיב ביה (שם, יט) ונקה המכה נמי איירי בכל ענין, וכדדרשינן מיניה (כתובות לג ע"ב) מלמד שחובשין אותו ואם ימות מאותו המכה דנין אותו דיני נפשות, ובכי האי גוונא קאמר רבי עקיבא וכי בפני בית דין הכהו, משמע אפילו מת לבסוף, ע"כ דבריהם ז"ל:

וזה עצמו כוונת התוספות, דקאי אדבריהם דלעיל שהקשו מהא דאמר (מכות יב.) מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו כו' תלמוד לומר (לה, יב) עד עמדו לפני העדה למשפט, ותירצו דקרא דהכא לתת טעמו שלא נילף שאר דין מהתם, משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחזי דקטיל לא חזי ליה זכותא. ולפי זה הוי סלקא דעתך אמינא דהיינו דוקא בראו שהרג ממש, כלישנא דגמרא הנ"ל ולישנא דקרא, אז שייך הך טעמא כיון שראו בעיניהם שמת תחת ידו לא חזי ליה זכותא, אבל בהכה ולא מת מיד כי אם אחר כך תוך שלשה ימים, שאז הדבר צריך אומד הדעת אם מאותו הכאה מת או אם היה באבן כדי להמית או לא מחמת מכתו מת אז, סלקא דעתך אמינא דבכי האי גוונא עד הרואה נעשה דיין, דיש עדה מצלת, דלא שייך דחזו דקטל כו' דהרי לא מת לעיניהם כלל ובעי אומד הדעת אם מחמת הכאתו מת, על זה כתבו התוספות ומיהו הוא הדין לענין מכה חברו, כלומר ומת תוך שלשה ימים, אף שלא מת תיכף לעיניהם נמי אין עד נעשה דיין, כיון שראו שהכה על כל פנים ואיכא אומד דעת שמת מזה תו לא חזו ליה זכותא. וטובא קא משמע לן. והוכחתם מגמרא הנ"ל, דאם לא כן מה מקשה מהכאה שהדין דחובשין אותו עד כו' וצריך אומד הדעת, אהך שראו אחד שהרג ממש, אלא ודאי דפשיטא ליה להגמרא דאין לחלק בזה. אבל בחובל בעלמא פשיטא דדינו כדיני ממונות בעלמא דלכולי עלמא עד הרואה נעשה דיין, וק"ל: ממשפחת בני מנשה בן יוסף היו לנשים ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן [לו, יב] . יש לחבר ולנעוץ סופו לתחלתו (לעיל א, א-ב) וידבר ה' וגו' לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם. בהקדם לפרש מה דכתיב בפרשת פינחס (שם כה, טו) כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא, דהוה ליה למימר ראש אומה, או ראש בית אבות, ומה זה דפתח אמות לשון רבים, וסיים אב לשון יחיד. גם להבין סמיכות הענינים, שאמר אחר זה (כו, א"ב) ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' וגו' שאו וגו' לבית אבותם, עיין רש"י. גם מה שנאמר (שם, ה) החנכי הפלאי, ופירש רש"י, שבטי י"ה עדות לישראל (תהלים קכב, ד) שהם בני אבותיהם, מה ענינו לכאן, בריש פרשת במדבר הוה ליה לכתוב:

והנראה לי בזה, כי התורה הורה לנו בכל מקום שיתיחסו הבנים אחר האבות למנין ולנחלה וליבום, ואין לחוש דלמא לאו אביו הוא, דאזלינן בתר רובא, כדאיתא פרק קמא דחולין (יא ע"ב). אמנם זהו בישראל קדושים וגדורים מעריות, וכן יתכן אפילו באומות העולם למה שפירש רש"י בריש פרשת בלק (לעיל כב, ה) שמתחלה היו גדורים מעריות. אבל לאחר שמלכי מדין הפקירו בנותיהן לזנות בעצת בלעם, וכוליה בתר רישא גרירא עשות כמעשיהן, מאז והלאה אזדא לה רובא, ושוב אין ליחסם אחר האב, דדלמא וקרוב לודאי דלאו אביו הוא, כי אם אחר האם, שהרי היא ודאי אמו. וזה שאמר הכתוב (דברים ז, ד) כי יסיר את בנך, ואמרו חז"ל (יבמות יז.) בן בתך הבא מן ארמי קרוי בנך כי הוא בן בתך, אבל בן בנך מארמית אינו קרוי בנך אלא בנה. הטעם, דקרוב לודאי דלאו מבנך הוא:

וזהו שנאמר כזבי בת צור ראש אמות, כלומר שממנו התחיל ראשית הדבר ליחסם אחר האמהות, ולא לאבות, מטעם האמור, בית אב במדין הוא דייקא, כלומר שהוא עדיין היה מתיחס אחר האב מכח הרוב, אבל ממנו ואילך שהפקיר בתו לזנות אזדא לה יחוס האב, כי אם אחר האם. ושלא תאמר אם כן שמא גם בישראל חלילה פסק יחוס בית אב, לזה אמר ויהי אחרי המגפה, שנגפו אותן שהפקירו לזנות, ויאמר ה' וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' לבית אבותם דייקא. ושמא תאמר הלא כתיב למעלה (כה, א) ויחל העם לזנות וגו', וכל שכן נשיהן שדעתן קלות, ומי מעיד על הנותרים, לזה אמר החנכי הפלאי, שם י"ה עדות לישראל שהם בני אבותיהם אפילו בהיותן במצרים ערות הארץ, ומה גם עתה, על כן יתיחסו לבית אבותם:

וזה שאמר בריש פרשת במדבר לצאתם מארץ מצרים (כלומר ערות הארץ שטופי זמה, ועם כל זה ראוי) לאמר שאו וגו' לבית אבותם, ומי מעיד עליהם, על זה אמר במספר שמות, כלומר שמות של י"ה החתום אצל כל שבט. ובזה פירשתי (ייטב פנים, זמן מתן תורתנו אות לא ד"ה או יאמר) מה שאמר ה' לאומות העולם הביאו לי ספר יוחסין שלכם "כשם" שמביאין בני (ילקוט במדבר רמז תרפד), כלומר כשם י"ה המעיד עליהן שהם בני אבותיהם:

וידוע (ויק"ר לב, ה) דמה שהיה גדורים מעריות במצרים היה בזכות יוסף שגדר עצמו וינס ויצא וגו' (בראשית לט, יב), לכן שם י"ה שבשם "יהוסף" מעיד עליהן. על כן גמול ידיו ישיב לו שבזכותו זכו בנותיו להאמר על ידם פרשה זו, ונצטוו אותו הדור כי איש בנחלת [מטה] אבותיו ידבקו (לו, ז). וזהו שנאמר ממשפחת בני מנשה בן יוסף היו לנשים ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן, וכדכתיב בריש הספר למשפחות [ם] לבית אבותם במספר שמות, המעיד עליהן שהם זרע קודש בני אבותיהם, כאמור: ועל דרך פשוט יאמר לנעוץ סופו בתחלתו על פי הילקוט ריש במדבר (רמז תרפד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אומות העולם, אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, אמר להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם וגו' (לעיל א, יח), לכך מנאם בראש הספר אחר המצות, אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז, לד), ואחר כך (לעיל א, א-ב) וידבר ה' וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שלא זכו ליטול התורה אלא בשביל היוחסין, ע"כ דבריו. וזה שאמר כאן (לו, יג) אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל, דייקא, הוא בשביל היוחסין הנאמר בתחלת הספר שאו וגו' ויתילדו על משפחותם וגו':

אבל עוד דברים בגו בהקדם להבין דברי הילקוט (במדבר רמז תרפד) מה ראו אלו "להתקרב" וכו' אמר להם הקב"ה הביאו לי וכו' "כשם" שבני מביאין, ויתילדו וגו' (לעיל א, יח). והוא, כי לכאורה ישמעאל יאמר שהוא מתיחס אחר אברהם, ועשו אחר יצחק, והם לא יאמינו שאין להם יחוס. על כן אמר להם, לו יהא כדבריכם בכל זאת יש חילוק בדבר, והוא, כי ידוע הא דכתיב (דברים ז, ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט וגו', ואמרו חז"ל (חולין פט.) שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם, ופירשתי דבריהם במקום אחר (עי' ייטב פנים, שפת הים אות יא) שר"ל אפילו בשעה שאני נותן "לכם" כלומר בזכותכם גדולה (כדכתיב (בראשית כז, כח) ויתן "לך", ומפרש המדרש (ב"ר סו, ב) בזכותך), אתם ממעטים עצמיכם לומר שאינו בזכות עצמיכם כי אם בזכות אבותיכם, כדמצינו גבי יוסף שאמר (שם מה, יג) והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, ופירשו בספרי הצדיקים, והגדתם שבשביל אבי הוא כל כבודי במצרים, לא בשביל עצמי. ואם כן יש חילוק, שיש שמביא ספר יוחסין ועל ידי זה הוא מתגאה ומתפאר שהוא מיוחס, ויש שמביא ספר יוחסין ועל ידי זה נעשה שפל ועניו ואומר אנא כחלא לגבי חמרא נגד אבותי, ואם לא יצא חוטר מגזע יחוס היה די בבחינה שהוא, אבל הואיל שהוא מיוחס ראוי לו ללכת בדרכי אבותיו, ואומר בלבו שלא הגיעו מעשיו למעשה אבותיו. וזה שאמרו (יבמות ג. תוד"ה מקמי) ברא כרעא דאבוה, כלומר שבלבו הוא רק בחינת עקב, שהוא הפחות והגרוע מכל הגוף, נגד אביו:

ובשביל שישראל ממעטים ומקטינים עצמם מכח היחוס, וזכו מזה לבחינת ענוה, על כן זכו לקבל התורה, כמאמרם (תענית ז.) למה נמשלו דברי תורה למים, מה מים יורדים מגבוה לנמוך אף דברי תורה וכו'. דמהאי טעמא עצמו בחר ה' לתת התורה על הר סיני (מגילה כט.), מפני שנמוך מכל ההרים. ומזה הטעם עצמו בחר במשה לתת התורה על ידו, כדכתיב (לעיל יב, ג) והאיש משה עניו מאד וגו', וכן פירש בתוספות חדשים (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני, מכח היותו בבחינת סיני. וממשה המורה דרך ה' זכו ישראל לבחינת ענוה, ומזה זכו להתורה, כי על ידי ענוה ושפלות נתקרבו להקב"ה, כדכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע: וזהו שאמר הילקוט שאמרו האומות מה ראו אלו "להתקרב" דייקא יותר וכו' אמר להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם "כשם" שבני מביאין, כלומר באותו בחינה שמביאין בני ספר יוחסין, לא להתגאות על ידי זה, כי אם אדרבא שעל ידי זה היחוס נעשין שפלים ונבזין בעיניהן. שנאמר "ויתילדו" על משפחותם לבית אבותם, ביאור הדבר, אם שגם הם זקנים וקנו חכמה, הם בעיניהם רק כמו ילדים בהעריך מעשיהם נגד מעשה אבותם:

וזה שאמר למעלה סוף ספר ויקרא (כז, לד) אלה המצות אשר צוה ה' את "משה" אל בני ישראל בהר סיני, כלומר בסיבתם, בשביל היותם נמוך ושפל בעיניהם, בחינת הר סיני הנמוך, כנאמר אחר זה שאו את ראש וגו' "ויתילדו" על משפחותם וגו', בחינת ילדים נגד אבותם. וזה שאמר כאן אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד "משה" אל בני ישראל, ר"ל שהוא למד אותם מדת שפלות, שמזה זכו להתורה, כנאמר בריש הספר "שאו" וגו' ויתילדו:

אשירה לה' כי חסדו עלי גבר, מצוא חפצי ודבר דבר, בספר במדבר. קולי אל ה' ארים, להחל ולגמור ספר דברים:

סוף הספר

תוכן העניינים

ייטב לב במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה