אור ברסלב
ייטב לב במדבר על פרשת מטות

ייטב לב במדבר· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

על פרשת מטות

על פרשת פינחס

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר וגו' [ל, ב"ג]. יש לדקדק, אל ראשי בני ישראל הוה ליה למימר, המטות למה לי. גם לאמר למה לי. גם זה הדבר, שפת יתר לכאורה:

ונראה לי בהקדם לפרש בפרשת שמיני (ויקרא ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', והוא על פי דאיתא במדרש רבה פרשת וארא (ש"ר ח, א) על הפסוק (שמות ז, א) ראה נתתיך אלקים לפרעה, זהו שאמר הכתוב (תהלים כד, ט-י) שאו שערים ראשיכם וגו' ויבא מלך הכבוד וגו' [מי הוא זה מלך הכבוד וגו'], למה קרא להקב"ה מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליראיו. מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, והקב"ה מסר שרביטו למשה, שנאמר (שמות ד, כ) ויקח משה את מטה האלקים בידו. מלך בשר ודם אין נקראים בשמו, והקב"ה קרא למשה בשמו, שנאמר נתתיך אלקים לפרעה, ע"כ דבריו. ותכלית המכוון מזה למשה, כדי שישמע פרעה וישלח את ישראל. וזהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' (כלומר בכל התורה) תעשו, (אז) וירא אליכם כבוד ה', ר"ל שיחלוק לכם מכבודו להשתמש בשרביטו במטה אלקים ולקרוא בשמו: והיינו דאיתא במדרש רבה סוף פרשת קרח (במ"ר יח, כג) על הפסוק (לעיל יז, כא) ומטה אהרן, יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, ויש אומרים הוא המטה שהיה ביד משה, ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך וכו', עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עוזך וגו' רדה וגו', ע"כ דבריו. פירוש, הוא מטה אלקים שבידו לרדות אויבי ה' ולהשוות לבב העם לשוב אל ה'. ומזה יצא המנהג שכל נשיא ומלך בישראל מטה בידו, לרמז כי מטה אלקים בידו, והוא צדיק מושל ביראת אלקים, ותכלית הדבר למען תשיג ידו וכחו לנהל את עם ה' על מבועי התורה והיראה לשמור ולעשות ולקיים, כי ישמעו לקולו בהזהירו את העם ללכת בדרכי ה'. וענין זה נראה בחוש הראות, מי שהוא צדיק מושל וכו' ופועל ישועות בקרב הארץ בתפלתו הקדושה, מוראו על הבריות ודבריו נשמעים, שהרי רבים צריכים לו, וכי יהיה להם דבר באים אליו לבקש עליהם רחמים:

וזהו שנאמר כאן וידבר משה אל "ראשי המטות" לבני ישראל, דייקא להראשים שמטה אלקים בידם, בחינת צדיק מושל, תכלית הענין למען לאמר זה הדבר אשר צוה ה', כלומר כדי לאמר זה הדבר צוה ה' לעשותו או שלא לעשותו. וגמר אומר (הטעם, כי) איש כי ידור נדר וגו' לאסר איסר על נפשו (בדרך עבודתו) לא יחל דברו (אז) ככל היוצא מפיו (בבקשת רחמים) יעשה, כלומר יהא פועל ישועה במעשה, ועל ידי זה ישמעו לקולו, ואז יכול לאמר זה הדבר וגו', כי הוא מדבר על אוזן שומעת, והבן: ובזה יש לפרש שופטים ושוטרים תתן לך (דברים טז, יח), דלפי הפשוט שופטים לחוד ושוטרים לחוד, ולדרכנו ירמוז ויאמר שופטים שיהיו הם עצמם שוטרים, היינו מושלים (מלשון (איוב לח, לג) משטרו בארץ, כמו שכתב הר"א מזרחי במקומו). פירוש, שיהיו השופטים בבחינת צדיק מושל וכו' תתן לך וגו', (ואז) ושפטו את העם משפט צדק, ר"ל ינהגו את העם בנימוס הצדק והישר. וזהו שנאמר צדק צדק תרדוף, פירש רש"י הלוך אחר בית דין יפה, ר"ל יפה בחכמה וביראה ובמעשים טובים, למען תחיה וירשת את הארץ כמשמעו. גם ירמוז שעל ידם תשיג ישועה לאשר תצטרך, הן לחיים והן לירש את הארץ, ולא יגעו זרים בנחלתך, והבן. ועיין מה שכתבתי בספרי ייטב פנים במאמר שירת דודי לערב ראש חדש אלול (אות א):

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידר נדר וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה [ל, ב-ג]. יש להבין אומרו לאמר. גם כפל לשון לא יחל וגו' ככל היוצא וגו':

והנראה לי בזה, כי הנה איתא בגמרא נדרים דף ח' (ע"א) אמר רב גידל אמר רב, מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה. והנה פליגי הר"ן (ד"ה והלא [הא']) והרא"ש (בפירושו, ד"ה אלא הא), דעת הר"ן דדוקא לקרבן אין שבועה הלה על שבועה, אבל לענין בל יחל חל, ומשום הכי נלחץ לפרש קושית הגמרא דמאי נשבעתי ואקימה, הכי הוה ליה למימר דנהי דאימעט מצוה מקרבן, מבל יחל לא אימעט, ומתרץ דקא משמע לן דדבר הגון הוא להשבע לקיים המצוה כו'. ודעת הרא"ש דהקושיא כמשמעה, דאין שבועה חלה כלל על דבר מצוה אפילו לבל יחל, ומשני הא קא משמע לן כו' ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה, או דסלקא דעתא דאסור שלא יהיה רגיל בשבועות, עיי"ש:

ולי קשיא לתרוייהו, דלהר"ן התירוץ ניחא, דודאי מכח דשבועה חלה לענין בל יחל שפיר מזרז נפשיה לקיים המצוה, וקא משמע לן דדבר הגון הוא להשבע על זה, אבל הקושיא אין משמעותה כפירוש הר"ן, דלדבריו העיקר חסר מן הספר. ולפירוש הרא"ש קשיא איפכא, דהקושיא כמשמעה, אבל התירוץ דקא משמע לן דשרי לזרוזי נפשיה אינו מובן, כיון דאין השבועה חלה על דבר מצוה כלל אם כן במה הוא מזרז נפשיה על ידי השבועה יותר מכח גוף המצוה, כיון דעל כרחך מכח גוף המצוה היה מתרשל לולי על ידי השבועה, הניחא אם השבועה תועיל על כל פנים לאיסור בל יחל, שפיר מזרז נפשיה, אבל אם השבועה אינה חלה כלל, מה תוסיף השבועה תת כח הזריזות. והרי אדוננו דוד הוא שאמר נשבעתי כו', והוא ידע הדין דאין השבועה חלה כלל. והרי מבואר בש"ך ביורה דעה סימן רל"ח (ס"ק ה) ובפרי מגדים אורח חיים (פתיחה כוללת) בפתיחה להלכות פסח (ח"ב פ"א אות טז) וכן הסכים האבני מילואים בתשובה סימן י"ב דשבועה על שבועה אינה חלה כלל, ואפילו תרין איסורין לא רביע עליה, ולא כמו דאמרינן (יבמות לב ע"ב) לענין אין איסור חל על איסור, עיי"ש. ויותר קשיא קושיא אחת לתרווייהו, הכי אדוננו דוד חשד את עצמו לבלי לשמוע לקול ה' המצוה על גוף המצוה עד שהיה צריך לזרז את עצמו על ידי שבועה, אתמהה: והנראה לי בזה בסיעתא דשמיא לפרש סוגית הגמרא על פי דאיתא בפרק קמא דראש השנה (ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיהיה בני הרי זה צדיק גמור, והקשו תוספות (ד"ה בשביל) מהא דתנן באבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ונלחצו בזה. והתוספות יום טוב (שם ד"ה אל) מתרץ, דנהי דמדינא שרי על מנת לקבל פרס, אבל התנא הזהיר ממדת חסידות לבלי היות כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, כי האדם צריך שיעבוד את השי"ת לקיים מצותיו לא בשביל הנאת עצמו, עי"ש. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, כי מצינו לזה סמך בפרשת שמיני (ויקרא ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, ואיתא במדרש (תורת כהנים ר"פ שמיני ה"ו) אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם שתהיה עבודתכם מיוחדת לפניו. כלומר, כי באומרו זה הדבר נתכוון למה שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה (ה"ב) לא יעסוק בתורה ומצות מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש טובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, עכ"ל. והיינו זה הדבר (בשביל עצמותו) אשר צוה ה' תעשו, ולא מפני דבר מבלעדו:

וכמו כן יש סמך לזה בפרשת בא (שמות יב, יז) דכתיב ושמרתם את המצות, ודרשו חז"ל (מכילתא בא פ"ט) קרי ביה המצות, שלא יחמיץ המצוה כדרך שאין מחמיצין המצות. וביארו המפורשים כי חימוץ המצוה היינו מה שמכוון להנאתו בשביל להתפאר או בשביל שכר, ומשום הכי הקישה למצות, כמו שבמצה צריך לעשותה בזריזות למען לא תחמיץ, כמו כן במצוה יעשנה בזריזות יתירה חיש מהר כדי שלא יפול במחשבתו בשעת עשיית המצוה איזה מחשבה להנאתו, ולא תהא כוונתו לשמים:

והן דברי אדוננו דוד. כי ודאי לא חשד נפשיה להתרשל מקיום המצוה, אלא שהיה חש שלא יפול במחשבתו בשעת עשיית המצוה איזה מחשבה להנאתו ולא תהא כוונתו בשביל קיום המצוה, ועל זה הוצרך להשבע להשמר מחימוץ. וזה דדייק ואמר נשבעתי וגו' לשמור, לא אמר לעשות כי על זה לא היה צריך שבועה, כי אם "לשמור" משפטי צדקך, כלומר מחימוץ. ולפי זה לא קשיא קושית הגמרא, דמדינא רשאי לעשות בשביל שכר, אלא מדת חסידות הוא לעבוד שלא בשביל שכר ופרס, ועל זה שפיר חלה שבועה (אף על גב דיש לו סמך מקרא, כיון דאינו מפורש בהדיא, וכמו שכתב הר"ן להלן (ד"ה הא) לענין אשנה פרק זה, עי"ש). והן דברי הגמרא דקאמר מנין שנשבעין לקיים את המצוה, כלומר שנשבע שתהא הכוונה רק לקיים את המצוה, לא בשביל הנאתו, שנאמר נשבעתי ואקימה "לשמור" וגו', וכדפרישית. ואמנם המקשה הבין הדברים כפשטן שנשבעין לבלי להתרשל מגוף המצוה, ועל זה אמר דוד נשבעתי וגו', ומה שאמר לשמור הוא מפני שבענין שמירה נכלל הלא תעשה והעשין, וכפירוש רש"י על הפסוק (שם כג, יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ליתן לא תעשה על העשה, עי"ש, ולכן פריך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, כלומר ואין השבועה חלה כלל, כפירוש הרא"ש. ועל זה משני הא קא משמע לן דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה, כלומר שכוונתו היה להשבע לענין להשמר מחימוץ, אלא שלא תאמר הלא מחשבה איננה ביד האדם למנוע ממנה ואיך ישבע על זה, לזה אמר שהשבועה היתה לענין לזרוזי נפשיה, כלומר לעשות בזריזות, ואז יהיה נשמר מחימוץ. וזה נכון בפירוש הגמרא:

והן הן הדברים שאמר כאן. וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל (דייקא) לאמר "זה הדבר", כלומר אם כי לאו כל מוחא של המוני עם סבל דא להשמר מחימוץ בעת המצוה, אבל אל ראשי המטות הזהיר לאמר, שיאמרו בכל מצוה זה הדבר אשר צוה ה', כלומר לבלי לעשותם בשביל שום דבר, כי אם בשביל שזה צוה ה'. ואיך יבא לבחינה זו, על זה אמר איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו, כלומר שיהיה איסור עליו לחשוב בשביל נפשו והנאתו, אז ודאי לא יחל דברו. ושלא תאמר הלא מחשבה אינה בידו למנוע ממנה, על זה אמר ככל היוצא מפיו יעשה תיכף ומיד בזריזות, שעל ידי זה ישמר מחימוץ, ויעשה המצוה לשמו יתברך:

ואפשר שתחלה אמר משה לראשי המטות לאמר זה הדבר כדפירשתי, אחר כך אמר כן לכל ישראל, וזה שאמר להלן בפרשת דברים (א, א) אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, כי על מצוה אחת יתכן לומר זה הדבר, ועל כלל המצות יתכן לומר אלה הדברים, וכלומר שעיקר דברי התוכחות אשר דבר אל כל ישראל היה שיעשו המצות בבחינת אלה הדברים שצוה כו', שיהיה תוך המעשה הוא המחשבה כמו המעשה. ועל דרך זה אמרו חז"ל (אור המאיר ר"פ תרומה) כמעשהו מבחוץ כך מעשהו בפנים, היינו בפנימיותו של אדם. וזהו שאמרו חז"ל סוף סנהדרין (קיג ע"ב) צדיק בא לעולם טוב בא לעולם, שנאמר (בראשית ה, כט) "זה" ינחמנו וגו'. רצונם, כי כל צדיק נקרא "זה", על שם שהוא מבפנים כמו מבחוץ, אבל מי שאין תוכו כברו איננו "זה" הנראה לעינים:

וזה שנאמר לשמואל (א טז, יב) קום משחהו כי "זה" הוא. והן דברי חז"ל (מדרש שמואל יט) זה הוא בעולם הזה וזה הוא לעולם הבא, עלמא דקשוט. עוד יתכוון למה שאמרו חז"ל כי העושה שלא לשמה שכרו בעולם הזה, כדכתיב (תהלים נז, יא) עד שמים חסדך, אבל העושה לשמה שכרו בעולם הבא, כדכתיב (שם קח, ה) מעל שמים חסדך. נמצא העושה שלא לשמה לא נשאר לו שכר לעולם הבא, ואיננו מה שהיה בעולם הזה, אבל מי שעושה לשמה שכרו לעולם הבא. והיינו זה הוא בעולם הזה וזה הוא לעולם הבא, והבן:

ב) יתבאר וידבר משה אל ראשי המטות וגו' זה הדבר וגו' איש וגו' [ל, ב'ג]. ובילקוט (מטות רמז תשפד) זהו שאמר הכתוב (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור משתדור, אמר להם הקב"ה הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן כו'. דיש לדקדק מה בעי בזה. גם קושית רשב"ם (ל, ב) דלא כתיב וידבר ה' אל משה כמו בכל מקום, כי אם וידבר משה וגו', ומתרץ דקאי אמה שנאמר למעלה (כט, לט) אלה תעשו וגו' לבד מנדריכם וגו', ועל זה אמר וידבר משה וגו' לא יחל דברו, כלומר לא יאחר, מלשון (בראשית ח, י) ויחל עוד, עי"ש:

והנראה לי בזה למאי דאיתא בנדרים דף ט' (ע"א) פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה, דרבי מאיר אומר טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, כלומר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, שמא לא תשלם, ורבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ואמרינן שם לחד לישנא דלא אמר רבי מאיר אלא בנדר, דחיישינן שמא לא ישלם, אבל בנדבה מודה לרבי יהודה. ולאיבעית אימא לא אמר רבי יהודה רק בנודב ומשלם, היינו שאמר הרי זו, אבל נודר לא, דילמא אתי לידי תקלה. ופריך, נדבה נמי דלמא אתי לידי תקלה, ומשני, רבי יהודה לטעמיה דאמר אדם מביא כבשתו חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה. וכתב הרא"ש (שם פ"א סי' ח) ושמעינן מהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאשתבועי במידי כו', אלא אי איתא לההוא מידי בידיה ליתיב ליה מיד כו'. ובטור ריש הלכות נדרים (יו"ד סי' רג) כתב וז"ל, לא ידור שום נדר עד שיעשנו, ובבית יוסף (ד"ה על כן) מפרש ב' פירושים. א', לא ידור כלל לעשות שום מעשה, כי אם יעשה מה שחפץ לעשות ולא ידור, דעד כאן לא אמר רבי יהודה מקדישה אלא בקרבן דאי אפשר בלי קריאת שם, אבל בנדבת צדקה אין צריך לקרוא שם כלל. ב', או אפשר לפרש לא ידור שום דבר עד שיהיה מזומן בידו לעשותו, ואז מסתמא יאמר הרי זו, ולא הרי עלי. ועיין שם בב"ח (ד"ה ומ"ש על כן) ודרישה (אות ד) ופרישה (אות ט) וט"ז (סק"ד):

ומבואר בתוספות מנחות דף ס"ח (ע"א ד"ה והא) דבמקום שאין בו לאו כי אם עשה, בשביל עשה לבד לא גזרינן, עי"ש. וזהו שנאמר למעלה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם, היינו הרי עלי, ונדבותיכם לעולתיכם ולמנחותיכם וגו', כלומר שנודב ואומר הרי זה לעולה או למנחה. אם כן התורה אמרה לנדור או לנדוב, ועל זה אמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר "זה" הדבר, כלומר משה הוסיף גדר וסייג מלבו ואמר לראשי המטות להודיע לבני ישראל שיאמרו "זה" הדבר, כלומר הרי זה להקדש או לצדקה וגו', ולא הרי עלי. והטעם, אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו, וכיון דאיכא לאו, תו איכא למגזר שמא ישכח ולא ישלם. ושמא תאמר גם בנדבה אתי לידי תקלה, על זה אמר ככל היוצא מפיו יעשה, דקאי אלמעלה על נדבות קדשים, שמקדישה וסומך ושוחטה, והיינו "ככל" היוצא מפיו יעשה (כ"ף הזמני), כלומר תיכף כשיוצא מפיו "הרי זה", יעשה וישחטנו. וכן בצדקה, תיכף שיאמר הרי זה לצדקה יתננו לעני. ואי קאי אנדרים ושבועות יש לומר לפירוש הא' של בית יוסף דהכי קאמר, ככל היוצא מפיו יעשה, כלומר ככל מה שרוצה להוציא מפיו, יעשה במעשה, ולא ידור או ינדוב כלל לענין צדקה. והן דברי הילקוט לפרש אומרו זה הדבר, לכן מביא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דבנדבה מותר, וזהו שנאמר זה הדבר, כלומר יהיה להקדש וצדקה, היינו נדבה הרי זו: ג) או יאמר על דרך אסמכתא, כי למעלה (כז, טז) כתיב יפקוד ה' אלקי הרוחות וגו' איש על העדה וגו', וכבר אמרו חז"ל (במ"ר כג, ה) שהראה הקב"ה למשה דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו, ופירשו הקדמונים, הראה לו תחלה הדור ואחר זה שופטיו, לומר שהשופטים הנה הנם לפי ערך הדור. וראה משה אשר ברבות הימים יהיו שופטים אשר יהיו מתגרים עליהם ויקשה בעיניהם מדוע הם שופטים ומנהיגי הדור, אבל באמת כבר אמרו חז"ל (ברכות נח.) אפילו ריש גרגיתא משמיא אוקמיה ליה, ובודאי זכה לזה מכח מעשיו הטובים לאשר הוא בחינת צדיק מושל (ב)יראת אלקים (שמואל-ב כג, ג), צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל (זוהר שמות טו.). וכבר מצינו (תענית יט.) מי שאמר נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, ובזה פירשו הקדמונים מאמרם (תנחומא ויקרא ז) על הפסוק (דברים י. כ) את יי' אלקיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע, אם יש בך כל מדות הללו אז בשמו תשבע, לומר נשבע אני בשמך הגדול כו' שתרחם וגו': וזהו שנאמר (ל, ב"ג) וידבר משה אל ראשי המטות (אל ענין ראשי המטות) לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה', כלומר שבני ישראל יאמרו שצוה ה' זה הדבר שיהיו אלו ראשי המטות, ומאת ה' יצא להקים אותם ראשים על העם. ומי כדאי להאי איצטלא, על זה אמר איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על "נפשו", כלומר רצונו של ה' הנזכר (כמה דאת אמר (ירמיה נא, יד) נשבע ה' צבאות בנפשו, פירוש ברצונו), והוא יתברך לא יחל דברו (של הנודר ונשבע), ככל היוצא מפיו (של זה) יעשה השי"ת, הוא איש הראוי להאי איצטלא להיות ראשי המטות לבני ישראל, כאמור:

ד) יתבאר אומרו (ל, ב) "לאמר". גם כפל מלות שונות (ל, ג) לא יחל דברו ככל היוצא וגו'. על דרך הפשוט יש לומר על פי מה שכתב החובת הלבבות שער עבודת האלקים (פ"ד) כי כל מעשי בני אדם ודבורם אינם יוצאין מכלל צווי ואזהרה, כי כל מה שיוצא מגדר די הסיפוק במעשה או בדבור הוא בכלל אזהרה, כי כבר אמרו (עי' יומא יט ע"ב) ודברת בם (דברים ו, ז) ולא בדברים בטלים, ומה שעושה או מדבר בתורה ותפלה או ההכרח לצורכי אדם, הוא בכלל מצוה, עיי"ש:

והנה, קיימא לן (בבא מציעא צ ע"ב) חסמה בקול לוקה, דעקימת שפתיו הוי מעשה. ומזה יצא מוסר השכל לשמור דבורו, לא מיבעיא מדבור האסור, לצנות ורכילות שקר ניבול פה וכדומה, אלא אף גם מדברים בטלים היוצא מדי הסיפוק, כי הדבור כמעשה ממש. וזהו שנאמר וידבר משה וגו' לבני ישראל "לאמר" (רק) זה הדבר אשר צוה ה', כלומר די הסיפוק, שהוא בכלל צוה ה'. איש כי ידור נדר וגו', ר"ל שירצה לנדור נדר לעשות גדר לעצמו, ראשית דבר לא יחל דברו, שלא יוציא דבריו לחולין, היינו שלא לצורך, והטעם, ככל היוצא מפיו יעשה, כי עקימת שפתיו הוי מעשה, וכמו שצריך להשמר עצמו מעשות מעשה בלתי רצויה והיוצא מגדר הסיפוק, כמו כן צריך לשמור הדבור, שהוא כמעשה:

ה) או יאמר ובזה נבין ראשית המקרא (ל, ב-ג) וידבר משה אל ראשי המטות כו', כי כתיב (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך, ביאור הדבר על פי מה שאמרו (בבא מציעא קז ע"ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט לאחרים. וזהו שנאמר הוכח את עצמך, אחר כך תוכיח את עמיתך, כי אז דבריו עושים רושם בלב השומע כידוע, וכמו שאמרו (בבא קמא מו.) המוציא מחברו להעיר לבבו לטוב, עליו הראיה. ואם הוא דובר ואינו מקיים בעצמו, אז מוציא דבריו לחולין ולבטלה, כי לא יפעל בדבריו מאומה: וזהו שנאמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, שראשי המטות עליהם לאמר לבני ישראל זה הדבר אשר צוה ה', להודיעם זה הדבר שצוה ה' לעשותו או שלא לעשותו, ולהזהירם על ככה, ועל זה אמר איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין, כלומר שלא ידבר לבטלה, ככל היוצא מפיו לחברו יעשה בעצמו, דובר ומקיים, ואז דבריו יעשו רושם ולא יהיו חולין, כי אם קודש לה', והבן (שוב מצאתי כן בספר שבט מישראל בשם השל"ה):

ו) יש לפרש על פי מה שפירשתי (פר' קדושים ד"ה וזהו) לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז), על פי מה שפירש הבינה לעתים דרוש ס"ד מאמרם (ברכות ו ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כי הנביא (ישעיה יא, ד) אמר על מלך המשיח ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו, כלומר, מה שבשאר כל אדם יצטרך דבור ואמירה, יעשה הוא בלי מוצא שפתים, ומה שיעשה זולתו בכלי המעשה, יעשה הוא בדבור בעלמא, כי הוא ישפוט דלים לא באמירה לומר איש פלוני זכאי כו', אלא שהוא בעצמו בכל פעולתיו ומעשיו יעשה הצדק והמישור, וזה יעשה רושם בלב כל אדם לעשות כמעשהו, כדאיתא בבבא בתרא סוף פרק חזקת הבתים (ס.) ברבי ינאי דהוי ליה אילן הנוטה לרשות הרבים כו' שדר קצייה, למחר אתא לקמיה כו', אמר ליה חזי אי קץ דידי קץ דידך, עיי"ש. וזהו שנאמר ושפט בצדק (הנמצא בו) דלים, גם כשיבא להוכיח לא יצטרך לדבר דברי תוכחות וכבושין, כי אם והוכיח במישור (הנמצא בו) לענוי ארץ, כי יתאמצו להדמות אליו. ועל דרך זה אמר איוב (ו, כה-כו) מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח "מכם", כלומר כמה גדול ועצום הוא התוכחה הבא מצד עצמיכם בלי שום דבור כי אם על ידי מעשים טובים הנראים בכם, הלהוכח מלים תחשובו (לחבר מלין ביופי ומליצה, הלא) ולרוח אמרי נואש, הוא הבלתי מתקשט ביופי המעשים כו'. וזה מאמרם כל מי שיש "בו" (בתוכו) יראת שמים (אז אפילו אין אומר ודברים) דבריו (ממילא) נשמעים, ועושים רושם כאלו היה תוכחת מגולה, ע"כ דברי הבינה לעתים:

ויותר מזה שמעתי מפי דודי הגאון הק' מו"ה אריה ליב זלה"ה מווישניצא לפרש הפסוק (לעיל ח, כה-כו) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו' ושרת את אחיו וגו' לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד, שהוא לכאורה כפל לשון. אבל הענין, כי עיקר עבודת הלוים בשירם ובזמרם בקול וכנור ונבל היה למען לעורר לבבות ישראל לתשובה בבואם להקריב את קרבנותיהם חטאות ואשמות וכדומה (ראשית חכמה שער האהבה פ"ח אות ט), ומבן חמשים שנה נפסל בקול, עיין רמב"ן (לעיל ח, כה), ולא היה יכול עוד לעשות עבודתו בקול, עם כל זה עמד על משמרתו עם אחיו הלוים לעורר הלבבות לתשובה. והענין, כי אז בינה יתירה נודעת להם, שהם היו מתבודדים בינם לבין קונם איש על עבודתו לשפוך כמים לבו ושיחו לפני ה', ובאו בקושרות עם כללות לבבי ישראל האחוזים זה בזה, ובכן היו מעוררים הלבבות לפשפש במעשיהם, איש על מקומו יחפוש דרכיו ויחקור וישוב אל ה', על דרך שכתוב (מלכים"א יז, יח) באת אלי להזכיר (את עצמי) את עוני, כי מעת בואך אני מזכיר את עוני לשוב עליהם. וזהו שאמר הכתוב (לעיל יח, כג) ועבד הלוי הוא (לעצמו) את עבודת וגו', (על ידי זה) והם (העם) ישאו עונם. וזה שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד בפועל ממש, ועם כל זה ושרת את אחיו וגו', עם אחיו, לשמור משמרת לעורר הלבבות, הגם ועבודה לא יעבוד בפועל, ע"כ דבריו הנחמדים: ועל דרך זה פירשתי ברכת גשם, זכור פקיד וגו' צועה ומרחיץ כפיו (מעבירה) בקדוש מים, קורא ומזה (על זולתו) טהרת מים (לעוררם לתשובה, על דרך (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך וגו', אם כי עמד) רוחק מעם וגו'. וכפי דעתי זהו שאמר הכתוב סוף פרשת תבוא (דברים כט, ח"ט) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו, לא אמר תשכלו, כי אם תשכילו, פועל יוצא, כלומר תשכילו (ללמד שכל) את אחרים, את (עם) כל אשר תעשון להדמות לכם, להיות אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, על דרך שנאמר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד:

וידוע (ילקוט תהלים רמז תריד) כי אין אדם לומד אלא ממי שלבו חפץ ומאוהבו, וכבר נאמר (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. וזהו שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, כי אם תאהב אותו, וממילא גם הוא יאהבך, ואז בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך (בלי מוצא שפתים) ולא תשא עליו חטא, ולא תצטרך לישא עליו חטא להזכיר חטא בפה כלל:

וזהו שנאמר כאן וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר (בפה) זה הדבר אשר צוה ה', שראשי המטות יאמרו לבני ישראל ולהוכיחם ולהזהירם על זה, אמנם איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו, על עצמו, לשמור ולעשות את אשר צוה ה', אז לא יחל דברו, ר"ל לא יצטרך לחלל שפתיו להזכיר שום חטא ועון כלל, כי אם ככל היוצא מפיו יעשה ויקיים בעצמו, אז ממילא ידמו לעשות כמעשהו, ויוכיח במישור של עצמו לזולתו בלי שום דבור ואמירה כלל, והבן:

ז) יש לפרש, כי כתיב (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, היינו להדמות ולהדבק במדותיו (רמב"ם דעות פ"א הל' ה"ו). ומצינו בכוונת הכריעות והזקיפות בשמונה עשרה (אור צדיקים, תיקון התפלה סמ"ט) יו"ד של הוי"ה כורע לגבי א' של אדנ"י להעלותו כו'. וכמו כן צריך האדם הראש ונשיא ישראל, לירד ולהשפיל את עצמו ללמד לקטנים ממנו:

וזהו שנאמר וידבר משה אל "ראשי" המטות (המטים את עצמם מבחינתם ומדרגתם) לבני ישראל לאמר (להם) זה הדבר אשר צוה ה', נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באדנ"י, כלומר זה הדבר (להשפיל עצמו לקטן ולהעלותו) אשר צוה (לשון צוות והתחברות) ה', הוי"ה אדנ"י, והבן:

ח) יאמר על פי מה שאמרו (ספרי מטות קנג) כל הנביאים התנבאו ב-כה, מוסיף עליהם משה שהתנבא ב-זה הדבר. באור הדבר לדעתי, כי כל הנביאים נבאו דבריהם במשל ומליצה על דרך דכתיב (ישעיה ה, א) כרם היה לידידי בקרן בן שמן, וכדומה לזה, ומשה דבר דברים מפורשים בלי שום משל, וכמו שכתב הר"ן בדרשותיו (סוף דרוש ח) על הפסוק (לעיל יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, שכל מה שיגיד בעולמו נאמן הוא, כי אין בדבריו משל כוזב כו':

והטעם, על דרך שכתב האור החיים פרשת בלק על הפסוק (לעיל כג, ה) וישם ה' דבר בפי בלעם וגו', כי רצה ה' לגלות עתידות ודברים נפלאים, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא אומות העולם, ולא יאתה לדברי ה' הקדושים לעבור דרך פיו המכוער, לזאת התחכם ה' ועשה מחיצה בין כח המדבר והדבור עצמו לבין פי חזיר, וזהו וישם ה' דבר בפי בלעם, הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם, ואז ו"כה", הוא בחינת קדושה, מלכות הנקרא כה (זוהר בלק רי ע"ב), תדבר, עיי"ש. וממנו נקח, אם שנביאי ישראל קדש הם, עם כל זה לא יכלו לקבל כח הדבור כהווייתו וצורתו בלתי כח ממוצע, הוא המשל, ותוכו הוא הנמשל, כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא בשפתיו. וזהו שהתנבאו ב-כה, היינו שהנמשל הוא כמו המשל הממוצע בפי המדבר. לא כן משה, שהיה פיו ודבורו כל כך קדוש וטהור עד שאמר (שמות ד, י) לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, כי היה שומר פיו ולשונו לבלי לדבר רק די סיפוק, ומעודו לא חטא בשפתיו. וזה שפירש התרגום (שם) ארי יקיר ממלל, שהיה הדבור יקר אצלו. ולכן היתה השכינה מדברת מתוך גרונו (עי' זוהר פינחס רלב.) בלי משל ומליצה, כי אם דבר ה' בפיו, וישראל שמעו דבר ה' עצמו. והיינו "זה הדבר" עצמו אשר צוה, והבן:

וזהו שנאמר כאן (ל, ב) וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר (שיש בידם לאמר בחינת) "זה הדבר" וגו' כמוהו, והעצה לזה, איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין ולא יחטא בשפתיו, ואז לא יצטרך לומר בבחינת "כה" משל ומליצה, כי אם יהיה השכינה מדברת כו' ב-זה הדבר:

ט) יבואר על פי דכתיב בפרשת יתרו (שמות יט, ג-ו) כה תאמר לבית יעקב וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, על פי מה שאמרו בתענית דף למ"ד (ע"ב) הובא ברש"י דברים בפסוק (ב, טז-יז) ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי, פירש רש"י אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה וידבר, אלא ויאמר, ללמד שכל זמן שהיו ישראל נזופים במדבר לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים כו', ללמד שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל. ופירשו המפורשים, כי ויאמר יש לפרש על ידי שליח, כמו (בראשית כה, כג) ויאמר ה' לה (ונראה לי דהיינו בחינת כה), אבל וידבר הוא בחינת זה הדבר, דבור של חבה, בחינת פה אל פה אדבר בו (לעיל יב, ח). וזה האיכא דאמרי שהביא רש"י תענית למ"ד (שם ד"ה דאמר מר), עיי"ש. נמצא תליא דבור של "זה הדבר" ושל "כה" בכחן של ישראל, אם מכשירין מעשיהן אז מדבר הנביא בבחינת זה הדבר, מה שאין כן אם אין מכשירין מעשיהם, אז מדבר רק בבחינת כה. וזה שאמר להלן (לב, ח) "כה" עשו אבותיכם בשלחי אותם כו', כלומר גרמתם לי לדבר רק בבחינת כה. וזהו שאמר, בחינת "כה", תאמר לבית יעקב, על ידי בית יעקב, מדרגה פחותה. אלה הדברים (היינו בחינת זה הדבר) אשר תדבר, (הוא) אל בני ישראל, על ידי בני ישראל, מדרגה גדולה, כי הדבר תלוי במעשיהם: וזהו שנאמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל (כלומר, במעשה בני ישראל תלוי) לאמר (להם) "זה הדבר", הנוסף על בחינת כה, כאמור:

י) יתבאר אומרו לאמר זה הדבר וגו' איש כי ידור נדר וגו' ככל היוצא מפיו יעשה [ל, ב'ג]. בהקדם לפרש מה דכתיב למעלה מן הענין (כט, לט) אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם, כי כתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, וחז"ל (מנחות קי.) אמרו כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה כו'. ועל דרך זה פירשו, לאמר (באמירה בעלמא) זאת תורת העולה (פרשת עולה) הוא (עצמו) העולה (שם ו, ב), ונחשב כהקרבה במעשה. ומטעם זה תקנו חז"ל (טור או"ח סי' מח) לומר תמידין ומוספין של כל יום ויום, ראש חדש ושבת ומועד, דבר יום ביומו, כי בעת אומרו ומקבל עליו לעשותו בזמנו בעת יבנה בית המקדש במהרה בימינו, נחשב לו למעשה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה כאלו עשה במעשה ממש:

וזהו שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם (אפילו בזמן חורבן בית המקדש ואי אפשר לעשותן בפועל ממש. אך) לבד מנדריכם ונדבותיכם (ממה שאתם מנדרים ומנדבים) לעולותיהם ולמנחותיכם כו', להביאם בזמנן כי יבנה המקדש, בזה עצמו תעשו אותן. ועל זה גמר אומר וידבר משה כו' לאמר (באמירה בעלמא) זה הדבר אשר צוה ה' (לעשותו בזמן בית המקדש) איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין, כי אם הוא מוכן ועומד לקיים מאמרו בזמנו, אז ככל היוצא מפיו (ענין הקרבנות) יעשה, בפועל ממש, כי אמירתו לגבוה ומחשבתו תחשב לו למעשה: יא) יתבאר אומרו בכפל לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ובילקוט (מטות רמז תשפד) זהו שאמר הכתוב (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור כו', אמר להם הקב"ה לישראל היו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, כי כל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות אין לו מחילה עולמית, שנאמר (שמות כ, ז) כי לא ינקה ה' כו'. ובקהלת (ה' ד"ה) אמר שלמה המלך ע"ה טוב אשר לא תדור וגו' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך:

נראה לפרש מקראי קודש אלו, כי איתא בגמרא (עבודה זרה יט ע"ב) ובמדרש פרשת מצורע (ויק"ר טז, ב) מעשה ברוכל אחד שהיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים כו', עד הוציא לו ספר תלים והראה לו פסוק (תהלים לד, יג-טו) מי האיש החפץ חיים וגו', מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע וגו'. ואף שלמה אמר (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, עי"ש:

ביאור הדבר על פי דאיתא בספרים, מוסר השכל לשמור פיו ולשונו מדבור האסור ומדברים בטלים, על פי משל לאחד או לרבים שחטאו והרימו יד נגד המלך, ועתה מתנחמים על מעשיהם ורצונם לפייס את המלך ולבקש ממנו מחילה וסליחה, אולם בושים ונכלמים לבא בעצמם תיכף ומיד לפני המלך בלתי כי ישלחו מקודם איש היוצא ונכנס בבית המלך להיות שליח ומלאך מליץ להמליץ טוב בעדם, ואחר כך יוכלו לגשת אל המלך. אמנם זהו אם המליץ חף מפשע, אבל אם גם המליץ מרד במלך, שוב אבדה תקותם ומאין יבא עזרם לבא לקרב אל המלך. הנמשל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) באחד מאבריו, אך אם מתנחמים ועוזבים את פשעיהם יש לזה תקנה, כדכתיב (לעיל ה' ז) והתודו את חטאתם, ולבקש בפה מחילה וסליחה, והפה הוא היוצא ונכנס בבית המלך לעמוד ולהתפלל ולזמר זמירות ותשבחות, והוא המליץ בפני המלך, שליח מאת כל האברים. אמנם זהו אם לא חטא בשפתיו, ופיו ולשונו נצר מרע, אבל אם לא שמר פיו ולשונו וגם הפה והלשון מרדו במלך, מי יבא לפני המלך להתחנן, כמאמר החכם פה דובר נבלה איך ידבר לפני שוכן זבולה, ושוב אבדה התקוה, והפתח נעול לא יוכל לצאת ולבא אל המלך. אשר על כן, מי זה האיש החכם ויבין את זאת, נבון וידעון, ישמור פיו ולשונו לבלי לחטוא בשפתיו על כל פנים, ואז והיה כי יחטא ואשם ח"ו באחד משאר אבריו יוכל לחזור ולהתקרב אל המלך על ידי המליץ, הוא הפה ולשון, בתפלה ותחנונים:

והנה, מבשרי אחזה אלקי, כמו בחולי הגוף אם נחלה עד כמעט כלות הנפש יש סם המעורר כח החיים הנקרא בלשון אשכנז פיז"ם וכדומה, לעורר כח החיוני לחזקו ולאמצו, כמו כן בחולי הנפש, אם ח"ו הרבה לחטוא בכל אבריו, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אם בפה ולשון נשמר ונזהר מחטא, אזי אפילו עד כמעט כלות הרוח החיוני ובא לגדר וגבול מת סמוך למיתה, כאומרם (ברכות יח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים, עם כל זה יש סם המעורר כח החיוני, והוא התשובה והחרטה ועזיבת החטא ווידוי פה בתפלה ותחנונים. והן הן דברי הרוכל מאן בעי למזבן סם חיים כו', עד שהוציא ספר תלים והראה מי האיש החפץ חיים וגו', העיקר נצור לשונך מרע וגו', סור מרע עזיבת החטא, כלומר במה שנוצר לשונו מרע יש לו מליץ לפני המלך בוידוי ותחנונים לבקש רחמים לעורר כח החיוני של כל האברים, כאמור: עוד נקדים מה שאמרתי פירוש הכתוב (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, הנה אמר חטאתיכם, ולא עונותיכם. גם מאמר המשורר (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה, הנה כפל, עון חטאתי. והוא על פי דברי מוזלה"ה בספר ישמח משה (ריש) פרשת נצבים (ד"ה עוד), שהמליץ טוב בעד כל ישראל ואסמכיה על הפסוק (לעיל טו, כו) ונסלח וגו' כי לכל העם בשגגה, כי לכאורה יקשה מאוד על עוברי עבירה, ממה נפשך, אם באותו שעה מאמין ויודע שהבורא ב"ה צופה ורואה במעשיו איך אפשר לחטוא ולהמרות עיני כבודו, הלא אם היה אדם חשוב לפניו היה בוש מעשות כדבר הזה, כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם ח"ו אינו מאמין, זה קשה מהראשון, כי מי זה אשר בשם ישראל יכונה אשר לא ימסור נפשו לבלי לכפור. ואין תירוץ לזה רק מאמר חז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כלומר ואין קושיא על שוטה, כי באותו שעה שוכח מכל זה, ואינו שם על לבו כלל שהשי"ת צופה והכל גלוי וידוע לפניו והוא עומד עליו, ואם כן אינו אלא מוטעה ושוגג ושכוח, כי באמת אחר שנזכר על הדבר שהשי"ת צופה ורואה, מתנחם ומתחרט על העבר. והן הנה דברי הכתוב ונסלח וגו' כי לכל העם (אפילו המזידים) בשגגה, ע"כ דבריו. ולדעתי זהו שאמר הכתוב יכפר עליכם וגו' מכל חטאתיכם, כי אפילו העון המזיד אינו אלא חטא שוגג, כי לפני ה' תטהרו, כלומר בודאי אם הייתם נזכרים בשעת מעשה שאתם לפני ה', אז בודאי תטהרו מחטא, אלא על כרחך שהיה הדבר שכוח מלבכם שאתם לפני ה', ואם כן אינו אלא חטא. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה חטאתי אודיעך ועוני וגו' אמרתי אודה עלי פשעי לה' (שחטאתי בשוגג ובמזיד, אמנם) ואתה נשאת "עון חטאתי" סלה, ר"ל שאתה חושב גם העון רק לחטא שוגג, מטעם האמור, ועל ידי זה תשא עוני ותמחול לי על כל דבר פשע ועון:

ובזה אני מבין הא דאיתא בגמרא (יומא) פרק אמר להם הממונה דף ל"ו (ע"ב) תנו רבנן כיצד מתוודה, עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר (ויקרא טז, כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן במשה הוא אומר (שמות לד, ז) נושא עון ופשע וחטאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כו'. ומאחר שהתודה על הזדונות חוזר ומתודה על השגגות, אלא כך היה מתודה חטאתי ועויתי ופשעתי כו', אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. פירש רש"י (ד"ה עשה להן) והכי קאמר, נושא עון ופשע כחטאת שוגג. נראה לי דהכי פירושו, בשעה שעושים תשובה הרי מחשבתם ניכרת כי בעת שחטאו לא היה אלא מכח שכחה, אם כן לא יחשב להם הזדונות כי אם כשגגות אשר יותר נקל למחול עליהם. ובזה ניחא נמי מה דקשה מה יענו חכמים על הקרא דוהתודה עליו את כל עונות וגו' לכל חטאתם, ולמה שכתבתי ניחא, דהכי קאמר קרא, והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם (להמליץ בעדם שכל זה אינו רק) לכל חטאתם, מכח מה ששכחו ושגגו. וכבר כתיב בתורה (שם כג, כ-כא) הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו' כי לא ישא לפשעכם, משמע אבל נושא לחטא שוגג:

וזהו שנאמר (הושע יד, ב-ג) שובה ישראל וגו' כי "כשלת בעונך", שגם העון אינו אלא כושל ושוגג, ועל זה אמר קחו עמכם דברים (דברי מליצה, לומר שאינו אלא מכח שכחה ושוגג) ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וגו' (ולא יחשב העון רק שוגג, וממילא) ונשלמה פרים שפתינו, שיחשב כאלו הקרבנו קרבן הבא לכפר שגגה, והבן: אמנם כל זה אם שומר פיו מחטוא בנדרים ודבורים האסורים, אז יש לו מליץ בעדו לומר כי שוגג הוא, מה שאין כן אם חוטא בפיו בנדרים ודיבורים האסורים, אז אין לו מליץ ח"ו. וזהו שאמר הכתוב (קהלת ה, ג-ה) את אשר תדור שלם וגו' אל תתן את "פיך" לחטיא את בשרך (כי אם תחטא בפיך, אז) ואל תאמר לפני המלאך (הנושא לחטא שוגג) כי שגגה היא (ואם כן) למה יקצוף האלקים על קולך וחבל (על ידי זה) את "מעשה" ידיך, על מה שעשית בכלי המעשה, והבן:

והן הן דברי הילקוט, אל תפרצו בנדרים כו' והמועל בשבועות אין לו מחילה כו' שנאמר כי לא ינקה, ואמרו ז"ל (שבועות לט. ורש"י ד"ה מנקה) אפילו לשבים ומתחרטים, והטעם, כי אין מליץ בעדו לבא להתחנן לפני המלך, כי המליץ בעצמו חטא:

וזהו שאמר הכתוב איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו, והטעם, כי ככל, ר"ל כל מה שיעשה לחטוא באחת מהנה, היוצא מפיו (וידוי ותחנונים) יעשה, יתקן הכל, כי עשיה לשון תיקון כידוע (רש"י בראשית א, ז), והוא בזמן שפיו חף מפשע שלא יחל דברו, והבן:

יב) או יאמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל וגו' היוצא מפיו יעשה [ל, ב-ג]. הנה להרמב"ן (השגות על ספר המצות, עשין צד) ניחא, שזה מצות עשה לנדרי הדיוט. ומוצא שפתיך תשמור (דברים כג, כד), מצות עשה לנדרי גבוה. אבל להרמב"ם (ספר המצות שם) שכוללן יחד, אם כן ככל היוצא מפיו יעשה למה לי: והנראה לי על פי מה דאיתא בבא בתרא ע"ד (ע"א) גבי רבה בר בר חנה ששמע בת קול שאמרה אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כו', והוא סבר דילמא שבועתא דמבול הוא, ורבנן, אם כן אוי לי למה. פירוש, ומדקאמר אוי לי, על כרחך אשבועה דגלות. ובתוספות (ד"ה ועכשיו) הקשו מהא דקאמר (חגיגה י. ע"פ תהלים צה, יא) באפי נשבעתי וחוזרני, אלמא שהוא מפר בעצמו. ותו הקשו, דהא חכם אינו מפר לעצמו. ומהרש"א (חדושי אגדות חגיגה שם ד"ה וחזרתי) מתרץ דקאמר חוזרני הרי חרטה, אבל מי מיפר לי, וגם אשבועה דגלות כן הוא דבעי חרטה והפרה מזולתו, עי"ש:

וידוע מאמר רבי שמעון בר יוחאי (תקוני זוהר מז"ח, קמג.) (הנדפס לומר קודם כל נדרי) ואם נדר או נשבע בן כו', הא תלת בני נשא יכלין למפטר ליה, ואינון תלת אבהן לעילא לקבליהו כו'. נמצא יש לראשי עם קדוש כח להפר הנדר ושבועה דגלות, והקב"ה שומר תורתו לקיים מצות עשה לדון דין הפרת נדרים. וזהו שנאמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו (אבל אחרים מוחלין לו, אם כן) ככל היוצא מפיו יעשה, הקב"ה בעצמו, לדון דין הפרה של נדר ושבועה דגלות, לגאלנו במהרה, כן יהי רצון אמן: יג) וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר וגו' ככל היוצא מפיו יעשה [ל, ב'ג]. כבר כתבנו (אות יב) דהאי סיפא דקרא שפת יתר לרבינו הרמב"ם ז"ל (ספר המצות, עשין צד):

והנראה לי עוד בזה דבא לרמז הא דאיתא בכתובות פרק המדיר (עז ע"ב) ברבי יהושע בן לוי כשקפץ לגן עדן ונקטיה בקרנא דגלימיה להוציאו, אמר ליה בשבועתא דלא אתינא, אמר הקב"ה אי איתשל אשבועתא ניהדר, אי לא, לא ניהדר. ועיין במרדכי פרק ג' דשבועות (רמז תשנה) הובא בבית יוסף יורה דעה סימן ר"ג (סד"ה תניא רבי) דדוקא בנדר אמרו (כב.) כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליה קרבן, אבל שבועה, מצוה שלא לשאול עליה כו', ועיין בזה בחדושי אגדות לזקיני מהרש"א ביבמות פרק בית שמאי דף ק"ט (ע"ב ד"ה בהפרת):

והנה, הדבר פשוט, מי שנכנס לבית חברו שלא ברשות ונשבע שלא לצאת, אם חברו אינו רוצה בו יכול להוציאו בעל כרחו, והוא אינו עובר על שבועתו, דאנוס הוא. ואם כן לפי שורת הדין היה ביד המקום ב"ה להוציאו משם בעודנו חי, דאין בכחו לאסור בשבועתו על חברו לבלי להוציאו. אלא מפני שהיתה לו מדה זו שלא לשאול על שבועה, נמדד לו כמדתו למלא שאלתו, והיוצא מפיו דלא אתינא יתקיים. וזה שרמזה התורה, איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו, הכוונה, אם בשבועה לא ישאל עליה להתירה לו, אז ככל היוצא מפיו יעשה, אפילו איננו בכח שבועה להכריח לזולתו, כי אם דברים בעלמא היוצאים מפיו, יקיימנו, כהא דרבי יהושע בן לוי: יד) או יאמר דצריך להבין מאמרם בנדרים כ"ב (ע"א) ובכמה דוכתי (שם נט. ס ע"ב יבמות קט ע"ב גיטין מו ע"ב) כל הנודר כאלו בנה במה, והמקיימו כאלו מקריב עליה קרבן. ועוד אמרו שם (נדרים כב.) דהנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, דכתיב הכא (דברים כג, כג) וכי תחדל לנדר וגו', וכתיב התם (איוב ג, יז) שם רשעים חדלו רוגז, [ע"כ], דמה פשע הנודר ומקיים להיות נקרא רשע ושיהיה חשוב כאלו מקריב על במה:

אבל הענין מבואר במהרש"א בחדושי אגדות (שם ד"ה וכתיב) דרוב נדרים, המדיר את חברו שלא יהנה ממנו או הוא מחברו, בא מתוך רוגז וכעס שיש לו על חברו, וזה מדת רשעים. וזה שאמר, שם (במיתתם) רשעים חדלו רוגז, להדיר את חברו, ע"כ דבריו. ובזה אתי שפיר הא דרבי יהושע בן לוי לא איתשל (כתובות עז ע"ב), דמסתמא הוא לא נשבע מעולם מתוך כעס ורוגז, אלא לצורך דבר ה' לכוון דעתיו ודרכיו, לכן בזה אין מצוה לשאול. ועיין יורה דעה סימן ר"ג (בית יוסף סד"ה תניא רבי), ולפי זה אין צריך לחלק בין נדר לשבועה, והבן. אבל בסתם נדר שבא מתוך כעס, ודאי מצוה לשאול לשכך כעסו וחמתו:

ויש לי להוסיף תבלין, כי כתיב (תהלים קכא, ה) ה' צלך, ובמדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ע"ב), ואם האדם בעולם הזה כובש את כעסו ומושל ברוחו ושואל על נדרו להתירו, זה פועל דמיוני למעלה, שאם ח"ו נגזר עליו או על כלל ישראל איזה גזרה לרעה, יש חזרה על ידי שיכבשו רחמיו יתברך את כעסו מעלינו ואפילו אם היה על ידי נדר, כדאשכחן (ילקוט תשא רמז שצב) ויחל משה (שמות לב, יא) מלמד שהתיר לו נדרו. ויתר מרעהו צדיק (משלי יב, כו), כל שכן הבורא יתברך, וזהו שנאמר וידבר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו, אבל אחרים מוחלין לו, והאי דיוקא הוא דומיא דלא יחל שפירושו דאסור ליחל, כמו כן על ידי אחרים מצוה ליחל נדרו. ועל זה אמר הטעם, כי ה' הנזכר ככל היוצא מפיו (יתברך בתורתו) יעשה גם הוא כמוהו, לכבוש כעסו ולהתיר נדרו, וישוב ירחמנו ומכף אויבנו יושיענו, כן יהי רצון אמן:

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים [לא, ב]. מהמדינים מבעיא ליה למימר, מה זה שאמר "מאת". ואפשר לרמז בזה דברי הזוהר פרשת וישלח (קע ע"ב) על הפסוק (בראשית לב. לג) על כן לא יאכלו בני ישראל "את" גיד הנשה, דהס"מ ממונה על לאו דגיד הנשה, דמנשה מבני עלמא פולחנא דמאריהון, ועל תשעה [ב]אב. וזהו שנאמר לא יאכלו בני ישראל "את" גיד הנשה, א"ת ראשי תיבות ת'שעה א'ב, ע"ש. וידוע (תנחומא וישלח ח) כי הוא שרו של עשו ועמלק. ובזה פירשתי (ייטב פנים, פי פרשות לפר' זכור אות א) זכור א"ת (ת'שעה א'ב) אשר עשה לך עמלק וגו' אשר קרך בדרך (דברים כה, יז-יח), עיין רש"י:

והנה, ידוע כי גלות ישראל התחלתו מגלות מצרים, כי לא נשתעבדו שם רק רד"ו שנים, ויתר הגליות משלימין השעבוד. והמדינים הם היו הגורמים בדבר גלות מצרים, כי המדינים מכרו את יוסף מצרימה (בראשית לז, כה). ועיין מה שכתב רש"י על הפסוק (לא, ו) אותם ואת פינחס, שהלך לנקום נקמת זקנו יוסף מהמדינים שמכרו אותו. ואם כן הם היו הגורמים ליתר הגליות ולחורבן בית המקדש בהתחלתן ביוסף, ועתה הוסיפו במה שעל ידם פגמו ישראל באות ברית קודש, שזה עיקר גרם הגליות כידוע, וזהו שנאמר נקום נקמת בני ישראל מ"את" המדינים, מחמת שהמה גרמו ת'שעה א'ב, והבן:

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך [לא, ב]. במדרש (במ"ר כב, ה) זהו שאמר הכתוב (איוב לו, ז) לא יגרע מצדיק עיניו, אין הקב"ה מונע מן הצדיק מה שרוצה בעיניו, ללמדך שמשה מתאוה לראות בנקמת מדין קודם שימות כו', על משה נאמר (תהלים נה, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם, נקמת מדין, פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם:

יתבאר על פי דכתיב (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ואמרו חז"ל (תענית טו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. ביאור הדברים, כי מדות בני אדם אינם שוות ודומות, לא ראי זה כראי זה, יש שמזגו וטבעו נוטה לבחינת רע, ויש מי שמזגו וטבעו כולו טוב, ורע לא תמצא בו. ומי שמזגו וטבעו רע מנעוריו, צריך להתגבר על מזגו וטבעו ולכבוש את יצרו, ועודנו עומד במלחמה נגד טבעו אלא שמתגבר נגדו ואינו שומע בקול מזגו וטבעו הרע, כי אם עושה היפך טבעו ומזגו, וזה נקרא בחינת צדיק, כי האור שבו דוחה את החושך שבטבעו ומזגו. וכל עוד שלא נח מאויביו המתגברים נגדו, הם כחותיו וטבעו, לא ישמח לבו, כי עוד לא שב ממלחמתו. אמנם מי שבא למדרגה גדולה מזה, שעוקר כחותיו ומזגיו וטבעו הרע ולא הותיר מהם שריד, על דרך שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט, כב ע"פ ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) ולבי חלל בקרבי, ואין שום עקמימות בלבו כי אם כולו זך וישר פעלו, זה נקרא ישר לב. ועל דרך זה פירש מוזלה"ה (ישמח משה, ריש הפטרת ראה עה"פ קהלת יב, יג) סוף דבר (שיהיה) הכל נשמע (בלב האדם) את האלקים ירא וגו' (ולא תמצא בו שום התנגדות) כי זה כל האדם בשלימותו, ע"כ דבריו ז"ל. וזהו שנאמר אור זרוע לצדיק, כי לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא (זוהר תצוה קפד.), נמצא בחינת אור מיוחד לצדיק, שעוד יש בו בחינת חשך רוע המדות, ומעט מהאור דוחה החשך, אבל שמחה איננו אתו. ולישרי לב (שאין בו שום עקמימות מהרע, שכבר חלף הלך לו), שמחה, כיון שכבר יש לו מנוחה מאויביו יש לו שמחה. וזהו (זמירות לליל שבת) מנוחה ושמחה אור ליהודים, ר"ל יש מי שזכה לבחינת אור, ויש מי שזכה לבחינת מנוחה ושמחה, והבן:

אמנם יש עוד בחינה שלישית גבוה מעל גבוה, ששם מר למתוק ובחינת רע לטוב, על דרך שנאמר באברהם (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ואמרו ז"ל (ירושלמי שם) אברהם הפכו לטוב. ביאור הדבר, שעם כחותיו ומזגיו הרעים עובד את השי"ת, דהיינו בבחינת כעס ונקימה, לכעוס על עוברי רצונו ולנקום נקמת ה' צבאות, ועל דרך שאמרו ז"ל (שבת קנו.) האי מאן דבמזל מאדים הרומז לשופך דם להוי טבחא או מוהלא. ועל דרך זה פירש הבינה לעתים (דרוש א) מה שנאמר אצל דוד המלך ע"ה (שמואל"א טז, יב) והוא אדמוני, להורות שהיה תכונתו ומזגו נוטה לבחינת כעסני, נוקם ובעל חימה, עם יפה עינים וגו', בחינת תאוני, ויפחד לב שמואל, על כן ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא, ואמרו חז"ל (מדרש שמואל יט) זה הוא בעולם הזה וזה הוא לעולם הבא, כלומר זה האיש שמצד הרכבתו נראה שקוע בעולם הזה, וזה עצמו ישתמש בו להגיע על ידי זה לעולם הבא, לנקום נקמת ה' להרוג את שונאיו ואויביו, כאשר עשה לעמון (שם-ב יב, כט) ומואב וימדדם בחבל וגו' (שם ח, ב): והנה, איתא בספרים כי משה נולד בכח הרכבתו ומזגו נוטה לבחינת רע, בעל תאוה ובעל חימה, אלא שהתגבר על יצרו והפכו לטוב. ועל כן, נגד שהיה בעל תאוה פירש עצמו מהאשה (שבת פז.), להפוך כח התאוה. ונגד שהיה בעל חימה, הרג את המצרי (שמות ב, יב), ונקם נקמת ה' במדין ובבלעם, ואז היה לבבו נאמן ושלם ומצא מנוחה ושמחה. וזה שאמר המדרש, על משה נאמר "ישמח" צדיק כי חזה נקם, נקמת מדין, כי אז פעמיו (כלומר בחינת מזגו וטבעו) ירחץ (מבחינת רע) בדם הרשע, ונח מאויביו בלי שום עקמימות, וממילא זכה לבחינת שמחה, כדכתיב ולישרי לב שמחה: עוד יתבאר בהקדם לפרש הא דכתיב בפרשת חקת (לעיל כא, טז-יח) ומשם בארה הוא הבאר וגו' באר חפרוה שרים, דהנה איתא בגמרא חולין פרק אלו טרפות (ס ע"ב) רב אסי רמי, כתיב (בראשית א, יב) ותוצא הארץ דשא, [בתלת בשבתא], וכתיב (שם ב, ה) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על (פני) [פתח] קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים כו', ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא כו' ולא צמח, בעא רחמי אתא מיטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי. פירש רש"י, שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ולכאורה זה בחינת גאות לומר על עצמו שהקב"ה מתאוה לתפלתו. וביארתי הדבר על פי מה שכתוב בזוהר פרשת תולדות (קלז.) עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה, בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בצלותהון דצדיקייא, מאי טעמא בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא. וכוונת דבריו הקדושים למה שכתוב בספר אהל יעקב פרשת לך (עה"פ ויצו עליו פרעה) שזה שאמר הכתוב (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שישועתו וחסדו יתברך איננו על אותו זמן בלבד, כי אם לכל עת ולכל חפץ, אפילו לאחר זמן אותן הנפלאות, והנם מוכנים ועומדים, וחסדיו לא ימוש. וזהו שאמר הכתוב (תהלים כא, ב-ג) ה' בעזך ישמח מלך על ישועת עצמו, ובישועתך מה יגל מאד על העתיד, ולכן גמר אומר לפרש כי תאות לבו נתתה לו לעצמו, וארשת שפתיו בל מנעת סלה, כלומר מה שפעל בתפלתו שמור לנצח. וזה שאמר הכתוב (שם קב, יח-יט) פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון, ע"כ דבריו. וזהו שאמר רב נחמן בר פפא מדרך ענוה היינו דרב אסי, ר"ל שעל ידי תפלתו של אדם הראשון נושע גם הוא להקשיב בקול תפלתו, דמה ש[ה]קב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים הוא למען יושעו הבאים אחריהם בימין צדקם, כאמור:

והנה, איתא בגמרא (סוטה יג ע"ב) משה רבינו לא מת, שנאמר (שמות לד, כח) ויהי "שם", בהר, ונאמר (דברים לד, ה) וימת "שם", מה להלן בהר עומד ומשמש (כלומר מתפלל, ובזה הוא משמש), אף כאן עומד ומשמש. נראה לי ביאור הדברים, כי עיקר צדקתו של משה היה שהתפלל תמיד על בני ישראל ומסר נפשו עליהם, עיין זוהר פרשת נח דף ס"ז ע"ב תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא כו', וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם (חולין ז ע"ב), ומסתמא גם עתה עומד ומתפלל תמיד על עם בני ישראל. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב) אין עמידה אלא תפלה, וזהו שאמרו מה להלן בהר "עומד", כלומר מתפלל ובזה הוא משמש, אף כאן אחר וימת עודנו עומד ומתפלל ובזה משמש במרום (והיינו דכתיב (בראשית יח, כב) ואברהם עודנו "עומד" (ומתפלל גם הוא) לפני ה'):

והנה, אמרו חז"ל במסכת תענית (ט.) מן בזכות משה, באר בזכות מרים, ענן בזכות אהרן, מתו מרים ואהרן, נסתלקו, וחזרו בזכות משה. וזהו שנאמר ומ"שם", כלומר גם בהיות משה במרום שעל זה נאמר וימת שם לגזירה שוה דשם שם מהר, בארה, נתעורר הבאר ומעין הישועה, הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם (כלומר אפילו אחר שתאסף אל עמך, עם כל זה) ואתנה להם מים. וזהו שנאמר ענו לה באר חפרוה שרים (משה ואהרן, על כן) כרוה נדיבי העם, הם צדיקי דור ודור, כי המתחיל נקרא חופר והמוסיף נקרא כורה, כמאמר חז"ל (בבא קמא נא.) להביא כורה אחר כורה, במחוקק (זה משה) במשענותם, זה להם למשען לחם ומים. וזהו שכתב רש"י כל נשיא ונשיא מושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין, כלומר בכל דור ודור נובע מהבאר מקור הפרנסה:

ובכן נבא אל ביאור המדרש. דקשיא ליה אומרו (לא, ב) אחר תאסף, דהוה ליה למימר אחר כן תאסף. וגם מה שאמר דוד (תהלים נח, יא) ישמח, ירחץ, לשון עתיד. ולכן מפרש כוונת המקרא נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (גם) אחר תאסף אל עמיך, כי כל המיצר לישראל ועושה עמהם ריב ו"מדון" הוא בכלל "מדינים", ועל משה לנקום נקמתו מהם, ופעולתו קיים לעד ולדורות. ועל זה אמר המדרש (במ"ר כב, ה) שזה שאמר הכתוב ישמח צדיק (לעתיד) כי חזה נקם נקמת מדין, פעמיו ירחץ (גם לעתיד) בדם הרשע זה בלעם, ומה שהיה אז הוא שיהיה, שבכל דור ודור עומדים עלינו והקב"ה מצילנו מידם ונוקם מהם נקמת בני ישראל. וזה שגמר אומר (תהלים נח, יב) ויאמר אדם אך פרי לצדיק (זה משה, שזה פריו אשר) אך יש אלהים שופטים בארץ, גם עתה, וככל הנאמר למעלה:

עוד יתבאר המדרש (במ"ר כב, ה) ישמח צדיק זה משה כי חזה נקם כו' (תהלים נח, יא-יב). על פי מה שכתב האלשי"ך (רוממות אל סז, ב ד"ה או יאמר [הא']) על הפסוק (תהלים סז, ב) אלקים יחננו ויברכנו, כלומר אם מדת הדין יסכים עם מדת הרחמים ויחננו ויברכנו, אז יאר פניו אתנו לזולתנו, וגם סלה, כי הוא ישועה נצחית. ואני מוסיף, שלזה שמדת הדין יסכים למדת הרחמים היפך טבעו, לזה צריך לעבוד את השי"ת היפך טבע העולם, והוא כאשר ישאל דבר מאת האלקים לא יכוון להנאת עצמו, כי אם למען יתקדש שמו יתברך, וזה שגמר אומר (שם, ג) כי אין כוונתי למעני, כי אם לדעת בארץ דרכך וגו'. ובזה אני מפרש מאמרנו בזמירות (לשבת, המתחיל ברוך ה' יום יום') ברוך הוא אלקינו (דייקא) אשר טוב גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו "הגדיל" לנ"ו, גימטריא אלקי"ם, שנהפך לבחינה גדולה, אז אלה וכאלה יוסיף עמנו לעתיד ולזולתינו, כי אין כוונתינו למעננו, כי אם להגדיל שמו וגו'. וזהו (תהלים סט, יד) ואני תפלתי "לך" ה' וגו', כלומר לכבודך, לא למעני, אז אלקים ברב חסדך, נמתק אלקים ברב חסד, ענני באמת ישעך, ישועה אמתית המתקיים לעד וגם לזולתנו: והנה, כבר פירש האלשי"ך (כאן) שאמר ה' (לא, ב-ג) נקום נקמת בני ישראל וגו' וידבר משה אל העם לאמר וגו', כלומר שלישראל ראוי לאמר לתת נקמת ה' (דייקא) במדין, למען שמו יתברך. וכבר פירש אבא מארי הגאון הצדיק זלה"ה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, כלומר גם לאחר שתאסף אל עמיך תנקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, המצירים אותם ומחרחרים מדון וריב עם בני ישראל. ולפי מה שכתבתי יתכן שלכן אמר משה לתת נקמת ה' (דייקא) במדין, כי למען ינקום על ידי זה גם לדורות הבאים צריך שגם מדת הדין יסכים, אז יאר פניו אתנו סלה ומדת הדין ישפוך על שונאי ישראל, על כן צריך לכוון לשם ה' לבדו, ולא למעננו. וזהו שאמר המדרש ישמח צדיק (זה משה) כי חזה נקם נקמת מדין, פעמיו ירחץ (גם לעתיד) בדם הרשע שיעמוד נגדנו, ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש "אלקים" (דייקא) שופטים בארץ, על כן היא ישועה קיימת ועומדת בכל דור ודור:

וזהו שנאמר (תהלים סו, ה"ו) לכו וראו מפעלות "אלקים" וגו' (דייקא, על כן) הפך ים ליבשה (מאז ומקדם), בנהר יעברו ברגל לעתיד, בימי רבי פינחס בן יאיר (חולין ז.), כפירוש המהרש"א בחדושי אגדות (שם ד"ה א"ל), והבן:

עוד יתבאר המדרש (במ"ר כב, ה) הנ"ל, פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח, יא-יב) זה בלעם וכו', ובזה נבין מה שנאמר (לא, ג-ד) החלצו וגו' אלף למטה, למה דייקא אלף. כי הנה אמרו חז"ל (ברכות י ע"ב) אהא דכתיב (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, ופירשו המפורשים, כי חיות האדם הוא הדם וכדכתיב (דברים יב, כג) כי הדם הוא הנפש, ואם מתפלל אל אלוף העולם הרי הוא מדבק דמו אל האל"ף ונקרא "אדם", אבל קודם לזה אינו אלא "דם". וכמו כן כביכול למעלה כתיב (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה "אדם", היינו זעיר אנפין (זוהר פינחס רכח.), בחינת מ"ה, ובהסתלק הא' נשאר "דם", עיין בכוונת הספירה (ח"ג כה.):

וזה לעומת זה עשה אלקים, שיש אדם דבליעל, כדכתיב (קהלת ח, ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, ופירש האר"י ז"ל (לקוטי תורה, ר"פ תצא) האדם דבליעל, באדס דקדושה, לרע לו לאדם דבליעל. וכן הוא בסנהדרין דף נ"ט (ע"א) רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי שעוסק בתורה כו' שנאמר (שמואל' ב ז, יט) וזאת תורת האדם, ופירש רש"י (ד"ה האדם) דלית ליה הא דדריש רבי שמעון (יבמות סא.) אין אומות העולם קרוים אדם. ורבינו תם (תוספות ד"ה אלא) מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם. ואפשר לי לומר בטעם הדבר על דרך דאיתא בברכות פרק כיצד מברכין (לה.) כרם זית אקרי (שופטים טו, ה), כרם סתמא לא אקרי, הכי נמי כל איש מישראל נקרא אדם סתם, אבל נכרי העוסק בתורת אדם נקרא האדם על שם שאז אוחז בתורתו של אדם דקדושה ושואב אל תוכו איזה בחינה מקדושת ישראל, הוא ה' אחרונה כידוע, ולכן נקרא "האדם", בה"א הידועה. וכמו כן מה ששולט אדם דבליעל הוא מפני ששואב אל תוכו צד קדושה מחטאי בני אדם מישראל, ועל כן ישליטנו אלקים על אדם דקדושה, ולכן יכונה האדם בה"א. וגם כן יכונה לפעמים בשם אדם, וכדכתיב (תהלים קכד, ב) בקום עלינו אדם. וזהו שאמרו (ברכות סב ע"ב) ואתן אדם תחתיך (ישעיה מג, ד), אל תקרי אדם בקמ"ץ אלא אד.ם בסגו"ל, כי חיותו מדם, דכתיב (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. אך שורש יניקתו מאל"ף דקדושה, דכתיב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם. והיינו דכתיב (בראשית לו, מ) [ו]אלה [שמות] "אלופי" עשו:

ולכן אמר משה החלצו וגו' אלף למטה כו', אלף הוא אל"ף, להגביר כח האל"ף של אדם דקדושה, למען להחליש אדם טמא, דהיינו להוציא ממנו יניקתו אל"ף דקדושה, ואז ישאר "דם" בלא חיות. וזהו שאמר הכתוב (יחזקאל לה, ו) חי אני נאם אדנ"י אלקים כי ל"דם" אעשך ו"דם" ירדפך וגו':

וזהו שאמרו על משה פעמיו ירחץ ב"דם" הרשע זה בלעם, כי הוציא בלעו זה האל"ף מפיו, ולא נשאר חיות לדם שבו, על כן ויאמר אדם דקדושה א'ך פ'רי ל'צדיק, ראשי תיבות אל"ף. ויובן על פי מה שכתב (הרמ"ז) [המקדש מלך] פרשת אחרי על הזוהר דף ס"ח (ע"ב) שהדינים שבבינה שהם פ"ר נמתקים על ידי יו"ד של הוי"ה שבאבא, לפי שהם רעים דלא מתפרשין, ונעשה מן פ"ר, פרי, עיי"ש. וכבר נודע כי האל"ף רומזת לחכמה, כדכתיב (איוב לג, לג) "ואאלפך" חכמה, לכך הוא ראשי תיבות א'ך פ'רי ל'צדיק. וזהו שנאמר אך י"ש (ירמוז לחכמה, שהוא "יש" מאין), אלקים (בינה), שופטים בארץ. וזהו שנאמר בהפטרה (ירמיה ג, ד) הלוא מעתה קראת לי אבי (להמשיך עליך בחינת חכמה שהוא אל"ף, אז) אלוף נעורי אתה, והבן:

ומן האמור פירשתי (פר' דברים ד"ה וזהו) המדרש (ד"ר א, ב) אלה הדברים אשר דבר משה וגו' (דברים א, א), מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני וגו' אדם אתם, אחרי (משלי כח, כג), להביאן אחרי. דבר אחר מהו אחרי, אמר הקב"ה, משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי כו'. הכוונה שהוכיח את ישראל אחרי, שיהיו דבקים בה' באלוף העולם לקרא בשם אדם, והיינו דכתיב ואתן צאני וגו' (דומה לבהמה) אדם אתם, ראוי לכם לקרא אדם. והיינו א'שר ד'בר מ'שה, ראשי תיבות אד"ם. וזהו שאמרו דבר אחר, אחרי, שהוכיח אותי אחר ישראל, לדבק עצמי עמהם למען יקראו אדם, ואז נשלם אדם דקדושה למעלה. ואם ח"ו אלוף העולם אינו דבוק לכנסת ישראל, אז בפשעיכם שלחה אמכם (ישעיה נ, א), ממילא, כביכול אינו בתואר אדם, עיין זוהר ויקרא דף ה' (ע"א) על הפסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב וגו', אימתי הוא גדול, בזמן שהוא בעיר אלקינו (תהלים מח, ב) כו', ותמצא הדבר מבואר:

וזהו שאמר המדרש (הנ"ל) להלן, לישראל אמר משה (שמות לב, ל) אתם חטאתם וגו', ולי אמר (שם, יא) למה ה' יחרה "אפך" בעמך, עיי"ש. ולדרכנו נאמר דקאי אדבתריה, דכתיב (שם, יב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, היינו בכוכב ששמו רעה המורה על "דם", כפירוש רש"י פרשת בא על הפסוק (שם י, י) כי רעה נגד פניכם עיי"ש, הכוונה, בהסתלק אל"ף מאדם נשאר "דם", להרוג אותם בהרים. ולכלותם מעל פני האדמה, ירצה בזה, כי מלכות נקרא אדמה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל (פרי עץ חיים, שער הברכות ספ"ג), על דרך (סנהדרין עד ע"ב) אסתר קרקע עולם היא, ונראה לי טעם הדבר על דרך שפירש הזוהר (ויחי רלז.) זעיר אנפין נקרא כבוד והיא נקרא[ת] כבודה בה"א, כמו כן נאמר זעיר אנפין נקרא אדם, עולה הוי"ה באלפי"ן מ"ה, ובהתחבר זעיר ונוקביה, "אדם" עם ה', נקראת "אדמה". וזהו שאמר הכתוב (בראשית ב, ה) ו"אדם" אין לעבוד את ה"אדמה", כי אם אין אדם דלמטה לחבר זעיר ונוקביה על ידי מעשיו, אין מי שיעבוד את האדמה, והבן. וזהו שאמר לכלותם מעל פני ה"אדמה", כי בהסתלק א' מאדם דלמטה, אז יכלם מ"אדמה" של מעלה. בין תבין את אשר לפניך:

החלצו מאתכם וגו' [לא, ג]. על פי הגמרא פרק קמא דחולין דף ז' ע"ב, דתני רבי חנינא אין עוד מלבדו (דברים ד, לה) ואפילו כשפים כו', שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. הענין, מי שאינו עושה שום דבר בשביל עצמו כי אם כל מעשיו לשם שמים, אין כשפים שולטים בו, כי הוא דבוק בה'. אבל מי שעושה מצוה וכוונתו לצורך עצמו, וכל שכן בעניני גשמיות כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכדומה לבו שכוח, אז כיון שיש בו ערבוביא, כשפים שהם מתערובות הכחות שולטין בו ח"ו. וזהו אין עוד מלבדו, מי שהוא בבחינה זו, אפילו כשפים אינם שולטים בו. וזהו שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, ר"ל זכות מחשבתו שהיתה כוונתו זכה וברורה בלתי לה' לבדו: והנה, מדין היו בעלי כשפים כנודע, וכדכתיב (לעיל כב, ז) וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם, והיו צריכים ישראל כשהולכים לנקום לכוון רק למען נקמת ה', ולא לצורך עצמם, ועיין באלשי"ך מה שכתב שהשי"ת אמר (לא, ב) נקום נקמת בני ישראל, ומשה אמר (לא, ג) נקמת ה', עיי"ש, והוא על דרך (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי, והבן. וזהו שאמר החלצו מאתכם וגו', ר"ל להחליץ מחשבתכם מלצורך עצמיכם, רק בלתי לה' לבדו, אז ויהיו על מדין דייקא, שלא יהיו כשפים שולטין. וזהו שאמר לתת נקמת ה' (דייקא) במדין:

וזהו שאמרו במדרש שיר השירים (שהש"ר ד, ו) על מלחמת מדין, ושכולה אין בהם (שיר השירים ד, ב) [כו'], שלא הקדים תפלה של ראש לשל יד. יובן על פי מה שכתבתי בהקדם מאמרנו (תפלת שחרית) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, ר"ל כמו שבסתר מחשבתו כולו לה', כמו כן בגלוי יהיה בלתי לה' לבדו. והנה תפלה של יד באתכסיא, לך לאות (שמות יג, ט), ולא לאחרים (מנחות לז ע"ב), ותפלה של ראש באתגליא. כי מתחלה צריך להרגיל שתהיה מחשבתו זכה לה' בעשותו אחת ממצות ה' בסתר בינו לבין קונו, ואחר כך יבא לבחינה שאפילו בגלוי תהיה מחשבתו זכה להשי"ת. ואם עושה בגלוי ולא בסתר, על כרחך אינו אלא מכח התפארות, ולא לבו לה'. ולזה שבח אותן שלא הקדימו אחד מהן של ראש לשל יד, ר"ל שלא עשו בגלוי ולא בסתר, שאז היו כשפים שולטין בהן ח"ו, כי אם היו יראי שמים בסתר ובגלוי, וכסדר, תפלה של יד ואחר כך של ראש, והבן:

וישלח אותם משה וגו' ואת פינחס [לא, ו]. פירש רש"י, שהיה פינחס שקול כנגד כולם כו'. ובמדרש רבה שיר השירים (ד, ו), שערך כעדר העזים, עדרים שהלכו למלחמת מדין לא הלכו אלא בזכות משה ופינחס, הדא הוא דכתיב וישלח אותם משה וגו' ואת פינחס (כך גרס המתנות כהונה). שעלו מן הרחצה, שלא הקדים אחד מהן תפלין של ראש לתפלין של יד. כחוט השני שפתותיך, שאמרו למשה (לא, מט) עבדיך נשאו את ראש וגו' ולא נפקד ממנו איש, לעריה ולחטא. ומדברך נאוה, שאמרו לו (שם, נ) ונקרב את קרבן ה', אמר להם משה דבריכם סותרים זה את זה כו', אמרו לו אפשר שלא הזיע יצר הרע קימעה, על זה אנו אומרים להביא קרבן כו'. ועל ידי מי נעשית מלחמת מדין, על ידי שני שדיך משה ופינחס, עכ"ל לעניננו. וצריך ביאור למה דוקא על ידי משה ופינחס:

והנראה לי בזה על פי מה ששמעתי מפי אבא מארי הגאון הצדיק מה"ר אלעזר ניסן זלה"ה אבד"ק דראהביטש שפירש הא דכתיב בפרשת בלק (לעיל כב, כח) כי הכיתני זה שלש רגלים, ופירש רש"י רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. הענין, כי נודע (זוהר תולדות קמו.) אברהם מדתו אהבת חסד, יצחק מדתו גבורה ופחד, יעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז) חסד וגבורה, אהבה ויראה כלולים זה בזה. וזה לעומת זה בלעם ועמלק, על דרך משל אם נכתב למעלה י"ר א"ה ותחתיו א"ה ב"ה הרי באורך וברוחב יראה אהבה. וכמו כן זה לעומת זה ב"ל ע"ם [ותחתיו] ע"מ ל"ק כמבואר בשל"ה (בעשרה מאמרות, מאמר ג'ד אות נג). ולכן על ידי מצות שלש רגלים, שהן נגד אברהם יצחק יעקב (זוהר פינחס רנז ע"ב) הכלולים יחד זה בזה, מחלישין כח בלעם עמלק. ורמז לדבר, שכן ש'לש פ'עמים ב'שנה (שמות כג, יז) ראשי תיבות שפ"ב עולה מנין בלע"ם עמל"ק. וזהו שאמר המדרש ריש פרשת ויצא (ב"ר סח, ב) שאמר ה' ליעקב (תהלים קכא, ז) ה' ישמרך מכל רע, מעשו ומלבן, היינו כללות הרע, והבן, והובא בדברינו בפרשת ויצא (ד"ה ומאת, ואילך):

והנה, טעם מלחמת מדין מפורש בתורה (לעיל כה, יז-יח) צרור את המדינים וגו' כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו', והן הנה היו בדבר בלעם שהשיאם עצה על זה, כמבואר בתורה (להלן לא, טז) ובסנהדרין (קו.) הובא ברש"י (לעיל כה, א), ומזה נשמע כי המדינים באו בכחו של בלעם ועמלק הכלולים זה בזה. ולפי זה מובן מה שהלכו בזכות משה ופינחס, כי פינחס מדתו גבורה, שקנא קנאת ה', ומבואר בזוהר (סוף) פרשת פינחס (רלז.) כי פינח"ס עולה מספרו יצח"ק, עיי"ש, וממנו למדו בחינת יראה, ועל ידי יראה שזה בידי אדם (ברכות לג ע"ב) זכו לבחינת אהבה שזה מתת אלקים, כמו שכתוב בספרי הקדמונים שאהבה איננה בידי אדם כי אם מתת אלקים, וזהו שאמרו חכמים (קידושין ב ע"ב) דרכו של איש בחינת אהבה לחזור אחר אשה יראת ה', והתכללות יראה ואהבה הרי זו מדתו של משה, שבזכותו זכו לבחינה זו, ובכח יראה ואהבה כבשו מלחמת מדין הבאים בכח בלעם ועמלק כאמור:

ויש להמתיק אלו הדברים גם על דרך פשוט. כי משה הוא שעמד נגד בלעם כמו שנאמר (דברים לד, י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואמרו חז"ל (ספרי ברכה שנז) אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, ועל כן מי יוכל לעמוד נגדו מבלעדי משה. ופינחס מזרע יוסף, נגד עמלק, כדכתיב למעלה (שמות יז, יג) ויחלש יהושע את עמלק: והנה, ידוע כי הלא תעשה מסטרא דדחילו (תקוני זוהר, תקון כא, נב.) והעשין מסטרא דרחימו (שם נא.), והיינו דכתיב (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב. ולזה שורש היראה להרחיק הרע ולרחוץ ולטהר את עצמו מזוהמתו, למען יתקדש בקדושתו יתברך על ידי העשין כנודע. וזהו שאמר המדרש שהלכו בזכות משה ופינחס, שעלו מן הרחצה על ידי יראה, ומכח זה זכו לבחינת אהבה הכלולה עם יראה, בחינת משה ופינחס. וזהו שאמרו ולא נפקד ממנו איש, כלומר לא מיבעיא שלא נפקד ממנו בחינת אשה יראת ה', אלא אפילו לא נפקד ממנו בחינת איש, כי היה לבנו שלם באהבה ויראה, ועל זה היה משה משבחן. והיינו דמסיים על ידי שני שדיך משה ופינחס, שהם היו מניקים לישראל התכללות יראה ואהבה, כאמור:

ויקצוף משה על פקודי החיל כו' [לא, יד-טז]. אפשר לרמז, כי כתיב (דברים כא, י) כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו וגו', ופירשתי דידוע דעיקר המלחמה הוא מלחמת היצר, כמו שפירש רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר ופירשו המפורשים דהיינו מלחמת היצר, שהרשות נתונה לכל אדם להטות לבו לטוב או להפכו והבחירה חפשית (רמב"ם תשובה פ"ה ה"א), וצריך האדם שידמה בעיניו מדי יום יום שבא ללחום מלחמתו, ולא ידמה בעיניו שכבר גבר על יצרו ושב ממלחמתו, וכמו שאמרו ז"ל (נדה ל ע"ב) אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה תהא בעיניך כו'. וזה שרמזו חז"ל (פסחים ב.) במאמרם לעולם יכנוס אדם בכי טוב, כלומר שידמה בעיניו לעולם שהוא נכנס לדרך הטוב, ואז יצא בכי טוב. וזהו שאמר הכתוב כי תצא למלחמה על אויביך, שתדע שאתה יוצא למלחמה על היצר הרע, אז ונתנו בידך, מה שאין כן אם ידמה בעיניך שאתה שב ובא מהמלחמה:

וזהו שאמר הכתוב ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, כלומר שנדמה להם שכבר באו מצבא המלחמה והם צדיקים גמורים, ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה, הם הנשים הצובאות בפתח הבית הנצבים לקראתם בתפלה ובתחנונים לעשות להם מופתים גדולים ונוראים לעיניהם, הלא הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, ירמוז למה שדבר בלעם (לעיל כד, כג) אוי מי יחיה משמו אל, ושמעתי לפרש כי הצדיק נקרא אל, כדמצינו ביעקב שהקב"ה קראו אל, כמאמר חז"ל (מגילה יח.) על הפסוק (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלקי ישראל, וזהו שאמר אוי למי שיחיה ויתפרנס משמו את עצמו אל. וזהו שנאמר להלן (לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה (שחושבים עצמם לבאים לכנוס למלחמה), זאת (בחינת ענוה שידמה בעיניו שאינו שב אלא בא למלחמה, הוא) חקת התורה אשר צוה ה' את משה, ולא על ידי זולתו, אין זה רק מחמת שהיה משה עניו מכל האדם, כמו שפירשו המפורשים משה קבל תורה מסיני (אבות פ"א מ"א) מסבת היותו נמוך מכל, בחינת סיני הנמוך מכל ההרים, והבן:

או יאמר ויאמר אלעזר וכו' אל אנשי הצבא הבאים למלחמה (של יצר הרע), זאת חקת התורה וכו' "אך" את הזהב ואת הכסף כו' (לא, כא-כב), אך הוא מיעוט (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), ר"ל שלא יהיה הכוונה בשביל להרבות זהב וכסף ונחושת וממחצית את בני ישראל תקח אחד וגו' [לא, ל]. יתבאר על דרך רמז על פי דכתיב (מנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחז"ל אמרו אלו היו ישראל באגודה אחת לא שלטה בהם כל אומה ולשון. וזהו שאמר המן (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד (ועכשיו הם) מפוזר ומפורד, בלתי מתאחד, ועל כן יש מקום לשלוט בהם. ולעומת זה אמרה אסתר (שם ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, כלומר שיתאחדו ויתכנסו, ואז לא יהיה שליטה בהן. ובזה פירשו המפורשים מאמרם (מגילה יג ע"ב) גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן כו' לפיכך הקדים שקליהן, למען יתאחדו זה אם זה ויהיו עם אחד, ע"כ דבריהם. ואני הוספתי (פר' תשא דבור ראשון) נופך שזה שאמרו (שם) והיינו דתנן באחד באדר, כלומר בשביל שיהיו ישראל בחינת אחד באדר, משמיעין על השקלים:

והנה, השל"ה (מס' ראש השנה, פרק תורה אור אות כו) כתב טעם למאמרם ז"ל (יומא פה ע"ב) עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו, כי אז צריך להמשיך אור הבינה, שורש כללות נשמות ישראל, כמו דכתיב (איוב לב, ח) "ונשמת שדי תבינם", על כן צריך שיהיו כולם בלב אחד, כדי שיתיחדו בשמא קדישא עלאה דלא שריא אלא באחדות, עי"ש. וזהו שנאמר וממחצית בני ישראל (ממה שבני ישראל הם כל אחד בבחינת מחצית) תקח אחד (להקרא גוי אחד, ואז הם) אחוז מן החמשים, שערי בינה, שורש האחדות והבן:

או יאמר וממחצית בני ישראל תקח וגו' [לא, ל]. על פי דאיתא בילקוט (הושע רמז תקכט) מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפנה במעשה הטוב ויעשה תשובה ויתקבל. והוא תמוה, אם הוא מתבייש לעשות תשובה מה תרופה נתן לו. ופירש הבינה לעתים בדרוש כ', כי ידוע שהאדם צריך שלא יחזיק עצמו לאחד משני קצוות, לצדיק גמור או לרשע גמור, כי אם יחזיק עצמו לצדיק יחשוב שכבר בא לשלימותו ולא יוסיף עוד, ואם יחזיק עצמו לרשע מוחלט יתייאש מלשוב ולבקש מחילה, ויוסיף על חטאתו פשע. והדרך הנכון מה שאמרו חז"ל (קידושין מ ע"ב) לעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות כו', כי בחשבו תמיד היותו לחצאין, ישתדל להוסיף זכות ולברוח מעבירה. וזהו שאמרו מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה, בחשבו איך ירים ראש וכו', תרופתו שיחליפנה במעשה הטוב אשר עשה כבר, שיהיה המעשה הטוב נגד הרע, ונמצא שהוא שקול, ואז יעשה תשובה ויכריע לכף זכות. ואל ענין זה רומז מחצית השקל, ע"כ דבריו:

ומזה נלמד, כי אם האדם יראה עצמו מחצה על מחצה, בידו לעשות תיכף מצוה אחת להכריע לזכות, והוא מצות תשובה, שישים אל לבו תיכף לשוב ולהתחרט על העבר ובלבבו "יבין" ושב ורפא לו. וזהו שנאמר וממחצית בני ישראל (ממה שבני ישראל רואים את עצמם כאלו הם מחצה על מחצה) תקח אחד (מצוה אחת) אחוז מן החמשים, הוא תשובה, האחוז בחמשים שערי בינה, תשובה עלאה כידוע (זוהר נשא קכב.), ויכריע לכף זכות:

עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו' ולא נפקד ממנו איש [לא, מט-נ]. לכאורה אמרו "איש" אך למותר. והנראה לי על פי מה שאמרו חז"ל (ד"ר יא, ד), משה איש האלקים (דברים לג, א), מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים. ופירש בספר סדורו של שבת (ח"ב דרוש ב פ"א מאמר ה) על פי מאמרם (הגיגה טז.) בשלשה דברים אדם דומה למלאכי השרת כו' ובשלשה לבהמה, פרים ורבים, אוכלים ושותים ומוציאים ריעי כבהמה. הכוונה, שעושים כל זה להנאתם ולמלא תאותם כבהמה. אמנם אדוננו משה, גם באותם שלשה דברים שבני אדם מזולתו דומין לבהמה, הוא היה כאיש גבורתו לכוון בכל מעשיו אפילו באכילה ושתיה ופריה ורביה וכו' לשם שמים. וזהו שאמרו מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים כמלאכי השרת, ע"כ דבריו. ובזה פירשתי (פר' וישב ד"ה והנה) הנאמר ביוסף (בראשית לט, יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש, ואיתא במדרש (ב"ר פז, ז) נכנס לעשות צרכיו ולא מצא עצמו איש, היינו ששיער בדעתו שאם ימלא רצונה ותאותו איננו בגדר איש כי אם בגדר בהמה, ועל ידי זה משך ידו:

וזהו שאמרו כאן ולא נפקד ממנו תואר איש, (ועם כל זה) ונקרב וגו' לכפר על נפשותינו, כפירוש רש"י, והבן. ובספרי ייטב פנים במאמר תוכחת מוסר (לי"ג מדות ויום העשור, אות יג) הארכתי בזה, עי"ש:

או יאמר על פי דכתיב למעלה (לא, א-ג) ' וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל וגו' וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, ומבואר בספרים שהענין על דרך (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי, כי הקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל, אבל משה הזהירם החלצו מאתכם, כלומר החלצו מחשבותיכם מאתכם, כלומר לבלי לכוון בשבילכם, שהעושה למענו להנאתו נקרא אשה, בחינת מקבל, כי אם אנשים לצבא, שיהיו בבחינת איש, משפיע נחת רוח לשמו יתברך, והיינו לתת את נקמת ה' דייקא במדין, ע"כ דבריהם: וזהו שנאמר עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה (היינו ראשית ותכלית של אנשי המלחמה) אשר בידנו (במעשה), ולא נפקד ממנו תואר איש, כי כל אחד ואחד היה כאיש גבורתו לתת נקמת ה' במדין, לא בשביל עצמו כאשה. אולם כבר כתיב (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב וגו', אבל האדם אינו מבין על עצמו, ואולי היתה הכוונה לרצון עצמם והנאתם, ולכן אמרו ונקרב וגו' לכפר על נפשותינו (היינו רצוננו) לפני ה' החוקר לב (ועיין בחולין דף ק"כ (ע"א) ובפירוש רש"י (ד"ה לרבות את השותה), נפש לשון רצון והנאה):

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד וגו' [לב, א]. במדרש (במ"ר כב, ז-ח) שלש מתנות כו', וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן כו' שישבו חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה. ומי גרם להם, על שהפרישו את עצמם מאחיהם בשביל קנינם, שנאמר ומקנה רב וגו'. זהו שאמר הכתוב (תהלים עה, ז-ח) כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אלא הקב"ה נוטל נכסים מזה ונותן לזה, שנאמר זה ישפיל וזה ירים, וכן חנה אמרה (שמואל-א ב, ו-ז) ה' ממית ומחיה וגו' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, באף שהוא מביא לזה, מרומם את זה. תדע לך, כשבקש שיעשירו בני גד ובני ראובן הפיל את המדינים לפני ישראל כדי שיעשירו בני גד ובני ראובן, מה כתיב למעלה (לא, ט) וישבו וגו', ואחר כך ומקנה רב וגו', עכ"ל. וצריך ביאור: ונראה לי בהקדם לפרש הא דכתיב להלן בפרשת מסעי (לג, ב) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו' ואלה מסעיהם למוצאיהם. הענין על פי דכתיב (תהלים לז, כג) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, ופירשו המפורשים, כי שורש עבודת האדם בעולם הזה לברר הטוב מן הרע, ולהעלות הנצוצות הקדושים ענפי נשמתו, ועל כן מה' הסבה כי יצא אדם לפעלו ולעבודתו לסחורה או לרפואה למרחקים, למען בכל מקום מדרך כף רגלו בעסקו בתורה או בתפלה או מברך ברכה כהוגן יעלה אותן נצוצות הקדושים לשורש הקדושה. וזהו שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו (אבל האדם) ודרכו יחפץ, שהוא חפץ בדרכו לצורך עצמו, למה שהולך להנאות הגופניות למשא ומתן או לרפואה וכדומה כדרך של המוני עם. אבל לא כן דרך צדיקים, עליהם נאמר (שם קיט, א) אשרי תמימי דרך (שמתאימים הדרך) ההולכים בתורת ה', ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת עקב (ד"ה ולפעמים). וכבר כתבו המפורשים (ערבי נחל פר' מסעי) שזה ענין מ"ב מסעות שנסעו ישראל ממקום למקום להעלות הנצוצות הקדושים שבהם, ועל כן היו מ"ב, מכוון לשם מ"ב (זוהר חדש ח"א צח ע"ב), המסוגל לענין זה (עי' עץ חיים שער מב ספ"ז). וזהו שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם, קרי ביה מוציאיהם (כמו שדרשו חז"ל (עירובין נד.) כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד, כב), אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה), היינו שמשה כתב מוציאיהם, הנצוצות הקדושים שהוציאו למסעיהם על פי ה', שהוא העיד עליהם על זה, כי ואלה מסעיהם למוצאיהם, כלומר שלא נסעו בשביל עצמם להנאתם, כי אם מסעיהם היו בשביל מוציאיהם, למען להוציא נצוצות הקדושים בכל מקומות מסעיהם, וכדכתיב (ירמיה ב, ב) לכתך אחרי במדבר וגו': ובכן נבא לפרש המדרש. כי תחלה סובר כי בני גד ובני ראובן ישבו חוצה לארץ בשביל קנינם, לפיכך גלו. ואחר כך מה שאמר זהו שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב, הרי זה דבר אחר ופירוש אחר, ללמד זכות עליהן שלא הפרישו עצמם מאחיהם שבארץ ישראל בשביל קנינם, כי אם זהו שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב, לא ממה שהולך למרחקים מעשיר, כי אם צריך שילך בשביל שה' הכין דרכו להשפיל שם כח הסטרא אחרא ולרומם כח הניצוץ הקדוש, וזהו שנאמר כי אלקים שופט זה ישפיל (כח הסטרא אחרא) וזה ירים, כח הקדושה. וכן אמרה חנה ה' ממית למשיכו דסטרא אחרא, ומחיה למשיכו דקודשא, כפירוש הזוהר בלק דף ר"ה (ע"א). והיינו ה' מוריש לסטרא אחרא בהוציא בלעם מפיהם, ומעשיר לישראל. והנכרים שיש בהן נצוצות הקדושים משפיל, אף מרומם, באף שמשפיל לזה לסטרא אחרא, מרומם לזה כח הקדושה. תדע לך, שהפיל את המדינים לפני ישראל כדי להעשיר לבני גד ובני ראובן שנאמר וישבו וגו' ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד וגו' (בכח הקדושה) והנה המקום מקום מקנה, ומזה הבינו כי הם צריכים לקנות שביתה במקום ההוא להעלות משם נצוצות הקדושים שבמקנה ובמקום ההוא, ולכן ישבו שם, לא בשביל מקנה קנינם, כי אם למלאות רצון קונם, והבן:

תוכן העניינים

ייטב לב במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה