פרק לא
פתח פיך לאלם. (לא. ח)
ראיתי להרה"ג רבי כמייס מאזוז ז"ל בספרו כמוס עמדי שרמז משם המפרשים ז"ל, פתח פיך לאלם סופי תיבות חכם. והוא רמז פתח פיך לאלם ראשי תיבות וסופי תיבות לאלם אל אותיות מפלפל לרמוז בזה דאין נקרא חכם עד שיהיה מפלפל ומבין דבר מתוך דבר כמו שכתבו המפרשים ז"ל ואם האדם אינו מפלפל ואינו מבין דבר מתוך דבר אינו נקרא בשם חכם. עכ"ל. והוא כפתור ופרח. ולענ"ד נראה לרמוז בזה המעשה דאיתא בגמרא (חגיגה ג.) הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו, ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו. ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו, ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה תלמודא!. (פירוש אלו שני אלמים שהיו בשכנותו של רבי, בני אחותו של ר' יוחנן בן גודגדא, ויש אומרים בני בתו של ר' יוחנן בן גודגדא, וכל פעם שהיה רבי נכנס לבית המדרש היו נכנסים ויושבים לפניו ושפתותיהם נעות וראשיהם נדים. ביקש רבי רחמים אליהם ונתרפאו. ונמצא שהיו יודעים הלכות [משניות] וספרא וספרי ותוספתא וכל התלמוד). עד כאן. ולזה בא הרמז פתח פיך לאלם סופי תיבות חכם רמז שיש לחכם להתפלל על תלמידו האלם שהקב"ה יפתח את פיו לדבר בתורה וכמעשה הנזכר. וכאמור.
אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. (לא. י)
תיבת "אשת" נוטריקון אדם שבת תקרא. רמז שבליל שבת אחרי שלום עליכם קוראים פרק אשת חיל. ועיין למעלת מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז נר"ו בספר נפש חיה (למורנו הדיין המצויין הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, דרוש ב' להספד, עמוד כד) שכתב, וזה לשונו הצריך לנו כאן: ...שלמה המלך ע"ה הקדיש פרק שלם במשלי (ל"א) בן עשרים ושנים פסוקים לפי א"ב על אשת חיל. והוא המזמור הידוע שבו מקבל כל אדם מישראל את פני שבת מלכתא בהכנסו לבית הערוך מכל טוב, להודות לאשתו שהכינה וסידרה הכל לכבוד שבת, ואחרי שנותן שלום למלאכים שליוו אותו מבית הכנסת הביתה, פוצח פיו בשיר ומזמור "אשת חיל מי ימצא", וכו' עיין שם. ולענ"ד יש לפרש טעם נוסף לשבח לקריאת פרק אשת חיל בשבת, בהקדים מה דאיתא במדרש ילקוט שמעוני משלי (רמז תתצ): א"ר יצחק בר נחמיה, כשם שנתן הקב"ה תורה לישראל בעשרים ושתים אותיות, כך הוא משבח הנשים הכשרות בעשרים ושתים אותיות. ואכן באמת התורה נקראת אשה, וכדאיתא בגמרא (ברכות נז.) על פסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג. ד). אל תיקרי מורשה אלא מאורסה. עוד נקדים מה דאיתא בירושלמי (שבת טו. ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהן בדברי תורה עיין שם. וראה עוד בתנא דבי אליהו רבה (פרק א) על פסוק: "ימים יוצרו ולא אחד בהם" (תהלים קלט. טז). זה יום השבת לישראל, כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו, שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו, כך הוא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה. יום רעה משכח יום טובה. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא כתבתי לכם בתורתי: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א. ח). אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (קהלת ט. ז). לפי שאין לו מנוחה להקדוש ברוך הוא אלא עם עושי תורה בלבד עיין שם. וראה עוד לגאון עוזנו רבינו יוסף חיים ז"ל בספרו בן איש חי הלכות שנה שניה בדברי פתיחה לפרשת שמות שכתב משם המקובלים ז"ל, וזה לשונו: דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול עיין שם. ולכן קוראים אשת חיל בשבת לרמוז כנזכר שבשבת יש לנו יותר ללמוד תורה. וראה בזה למור"ם ז"ל בשולחן ערוך אורח חיים (סימן רץ סעיף ב) עיין שם.
ולאור האמור יש להיות גם בנותן טעם למה ששמעתי מאבי מורי החה"ש רבי מאיר הכהן נר"ו שבעירו אי ג'רבא יע"א, נהגו בבית הכנסת הכהנים לקרא בשבתות שבין פסח לעצרת, פרק אשת חיל בליל שבת קודם ברכו, כיון שפרק זה נתקן על התורה שניתנה בכ"ב אותיות וכנ"ל, והגם שקוראים אשת חיל בכל שבת קודם קידוש לאחר שלום עליכם, מכל מקום לכבוד התורה שניתנה בחג השבועות, קוראים בין פסח לעצרת בלילות שבת פעמיים אשת חיל להראות שינוי. כנלענ"ד. ושוב ראיתי אחר זמן למורנו הגאון רבי שושן הכהן ז"ל בספרו גאולי כהונה (מערכת ע אות ג) שהזכיר מנהג זה, וכתב שקוראים אותו לאט לאט דאפשר דטעמם כדי שיגיע זמן ספירת העומר עיין שם.
איתא במדרש ילקוט שמעוני משלי (רמז תתצ): א"ר יצחק בר נחמיה, כשם שנתן הקב"ה תורה לישראל בעשרים ושתים אותיות, כך הוא משבח הנשים הכשרות בעשרים ושתים אותיות. ואכן באמת התורה נקראת אשה, וכדאיתא בגמרא (ברכות נז.) על פסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג. ד). אל תיקרי מורשה אלא מאורסה. והיינו שהתורה נקראת אשה. ויש לרמוז תיבת "אשת" נוטריקון אדם שילמד תורה. או נוטריקון אדם שיחדש תורה. תיבת "חיל" גמטריא מ"ח. רמז לתורה שנקנית בארבעים ושמונה דברים. (אבות פרק ו משנה ה). או תיבת "חיל" נוטריקון חידושים יחדש לכתוב. שעל ידי קניני התורה זוכה לחדש בה ולהעלות על הכתב בס"ד. ובזכות זה "וישראל עושה חיל", (במדבר כד. יח).
אי נמי אשת חיל נוטריקון אדם שיחדש תורה חידושיו יפילו לגויים או לאומות. רמז למה שראיתי בחוברת קוראי עונג (גליון 529) עמוד 16, משם ספר מדרש פנחס להרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ ז"ל (אות לח) שכתב דבר נורא, שכשאדם פשוט מחדש חידוש יש מפלה לגוי, וכשאדם גדול מחדש יש מפלה לאומה שלימה עיין שם.
תיבת אשת ראשי תיבות אברהם תספיד שרה. רמז שאברהם אע"ה, הספיד את אשתו שרה בפרק אשת חיל, כדאיתא במדרש תנחומא פרשת חיי שרה (סימן ג) [ואברהם זקן]. זה שאמר הכתוב אשת חיל מי ימצא (משלי לא י), הדברים על מי נאמרו, לפי שכתיב למעלה ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כג. ב), התחיל בוכה ומספיד, ואמר אימתי יש לי ליטול כיוצא בך, אשת חיל זו שרה, שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית יב. יא). ורחוק מפנינים מכרה, שבאת ממרחק, שנאמר קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי (ישעיה מו. יא). בטח בה לב בעלה, זו שרה, שנאמר [אמרי נא אחותי את] למען ייטב לי בעבורך (בראשית יב. יג). ושלל לא יחסר זה אברהם אבינו, שנאמר ואברם כבד מאד (בראשית יג ב). גמלתהו טוב ולא רע, זו שרה, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה (בראשית יב. טז), דרשה צמר ופשתים, בין ישמעאל ליצחק, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת וגו' (בראשית כא. ט- י). היתה כאניות סוחר, שהיתה מטלטלת ממקום למקום וממדינה למדינה, כספינה הזאת ההולכת ממקום למקום בים. ממרחק תביא לחמה, שנאמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך וגו' (בראשית כ. טז). ותקם בעוד לילה, אימתי וישכם אברהם בבוקר וגו' (בראשית כב. ג). ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז. כו), ואין חק אלא מילה, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם (תהלים קה. י). זממה שדה ותקחהו, שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, ותקחהו שהרי נקברה בה. מפרי כפיה נטעה כרם, שנאמר ויטע אשל (בראשית כא לג), מהו ויטע, כד"א ויטע כרם (שם בראשית ט כ). חגרה בעז מתניה, שאמר לה אברהם, מהרי שלש סאים קמח סלת וגו' (בראשית יח. ו). טעמה כי טוב סחרה, ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה (בראשית כא. ז). לא יכבה בלילה נרה, אימתי ויחלק עליהם לילה (בראשית יד. טו). לא תירא לביתה משלג, אימתי כשהראה לו הקב"ה גיהנם, בישרה שאין אחד מבניה יורד לתוכו, שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש (בראשית טו. יז), למה לפי שהם מקיימים שני דברים. כי כל ביתה לבוש שנים, אלו שבת ומילה. מרבדים עשתה לה, אימתי כשאמרו לו איה שרה אשתך (בראשית יח. ט), אמר לה מבושרת את שאת יולדת, ומהם יוצאים כהנים גדולים שמשמשין באהל מועד, שש וארגמן לבושה, שנאמר [תכלת] וארגמן וגו' (שמות כח. ו). נודע בשערים בעלה, כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם ונקרא זקן, שנאמר שמעני אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו (בראשית כג. ו), הוי נודע בשערים בעלה, מיד כשבתו עם זקני ארץ הזקין, לכך נאמר ואברהם זקן. עד כאן. ולאור האמור ניחא מה שיש להבין על מה שכתוב: ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. (בראשית כג. ב). ותמיד רציתי לדעת מהו ההספד שהספיד אברהם אע"ה את שרה אמנו ע"ה? וכעת בס"ד אורו עיני לראות שההספד הוא היה בפרק אשת חיל וכנ"ל.
ומכאן יש סמך נפלא למה שראיתי שיש נוהגים בהלוייה של אשה צדקת שקוראים בזמן הולכת המטה פרק אשת חיל. וכן שמעתי מאבינו מורנו החה"ש והכולל הרב מאיר הכהן הי"ו, שכן היה המנהג בעירנו אי ג'רבא יע"א, שבהלויית אשה צדקת היו קוראים פרק אשת חיל.
חיל מי ימצא ראשי תיבות וסופי תיבות בגמטריא קטנה ברוריה. שהיא אשתו של רבי מאיר כדאיתא בגמרא (עבודה זרה יח:) עיין שם. ובא לרמוז להא דאיתא במדרש משלי (פרשה לא אות י). דבר אחר: אשת חיל מי ימצא. אמרו מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו, מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם, במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה היכן שני בני, אמרה לבית המדרש הלכו, אמר לה צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם, נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר היכן שני בני, אמרה לו הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים, הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך, לאחר שבירך אמרה לו רבי [שאלה אחת יש לי לשאול לך, אמר לה אמרי שאלתך, אמרה לו רבי] קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא, אמר לה בתי מי שיש פקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו, אמרה לו רבי חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו, מה עשתה תפשתו בידה, והעלה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר בני בני רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן, באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר רבי לא כך אמרת לי אני צריך להחזיר הפקדון לרבו, אמר, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א כא). אמר רבי חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר אשת חיל מי ימצא. אמר ר' [חמא בר] חנינא מפני מה נתחייבו בניו של ר' מאיר ומתו בבת אחת, מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה. אמר ר' יוחנן ואפילו בדברי הבטלה, שבשעה שניתנה תורה לישראל לא הזהירן אלא על דברי תורה, שנאמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות (דברים כו. טז).
אשת חיל מי ימצא ראשי תיבות אחים. רמז להא דאיתא בגמרא (בבא בתרא קי.) אמר רבא, הנושא אשה יבדוק באחיה. שנאמר, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. (שמות ו. כג). ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שאחות נחשון היא. מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא, רוב בנים דומין לאחי האם. וראיתי למעלת ידידנו הרב הגאון המנוח רבי משה כהן שאולי ז"ל, בספרו "אהבת הבושם" (עמוד 51) שרמז, "אחות נחשון לו לאשה" גמטריא 1201 כמנין: "אדם הנושא אשה צריך לבדוק באחיה". ושפתיים ישק. ויש לרמוז בתיבת "לאשה" שהוא ראשי תיבות הנושא אשה שיבדוק לאחיה, או הרוצה להנשא שיבדוק אחים.
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, "אשת חיל מי ימצא", זה כאשר "ורחוק מפנינים מכרה", רמז שהאשת חיל תמצא בבית, שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה. יד). והבן. (ויש להמתיק הדברים לפי מה דאיתא בגמרא (הוריות יג.) יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. וזהו "מפנינים", שנמצאת בבית לפני ולפנים וכאמור. ע"ה אהרן הכהן ס"ט).
ורחוק מפנינים מכרה. ראיתי להגאון רבי מצליח מימון ז"ל בספרו אהל רחל (עמוד כב אות יא) שכתב, וזה לשונו: פנינים גמטריא עמלק. והנה כתבו המפרשים דבחינת עמלק הוא לטמא את ישראל בקרי. וכמו שכתוב אשר קרך בדרך. וזרק מילות כלפי מעלה. (דברים כה. יח. ורש"י שם). ורמזו עמלק נוטריקון עיקר מגמתו לעורר קרי. (בעלי המוסר כשראו דור הפרוץ הבנות החצופות לובשות קצר מיני וכו' שזה עצת בלעם הרשע ועמלק להרבות ב"מ זימה. וזהו עמלק נוטריקון עיקר מגמתו ללבוש קצר וכן בלעם נוטריקון עיקר בנות לובשות מיני. אלו בנות בלעם ועמלק) עיין שם. ויש לרמוז עוד עמלק ראשי תיבות לובשות עבירה או ערומות מיני קצר. וכן תיבת בלעם ראשי תיבות לובשות עליהם בגדים מיני. שכל כוונתם לגרות בעם ישראל את יצר הרע של העבירה. ואפשר לפרש לאור האמור הסמיכות של הכתוב אחריו "בטח בה לב בעלה", כיון שהיא "ורחוק מפנינים מכרה", שהאשת חיל היא צנועה ומתרחקת מבגדים כאלו רחמנא ליצלן, לכן בטח בה לב בעלה שהיא שומרת לו אמונים. ומצילה אותו מן החטא. (יבמות סג.). וראה עוד בגמרא (מגילה יב. יב:) עיין שם.
אי נמי אפשר לפרש כיוצא בזה, מתי היא נקראת "אשת חיל", כאשר היא מקיימת "ורחוק מפנינים מכרה", דהיינו שמתנהגת בצניעות ומתרחקת מהיופי לפני החתונה, כדי שלא יכשלו בה אנשים ח"ו, אולם אחרי החתונה היא מתקשטת בתוך ביתה כדי שתמצא חן בעיני בעלה, ולא יחפש ח"ו להכשל עם נשים זרות, וראה בספרי הקטן שלום אהלך (פרק י) ושם הבאתי דברי חז"ל בגמרא (תענית לא.) תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי! שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן, מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה! שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם, מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים. ובלבד שתעטרונו בזהובים!. עיין שם. ולכאורה קשה על מה שהיו אומרות מכוערות שבהן שהיו אומרות: קחו מקחכם לשם שמים. ובלבד שתעטרנו בזהובים. ולכאורה הרי הן סותרות את עצמן, ממה נפשך, אם אומרות להם: קחו מקחכם לשם שמים. איך אומרות ובלבד שתעטרונו בזהובים, והרי זה נראה שלא לשם שמים? ורש"י ז"ל כתב, על מנת שתעטרונו בזהובים. שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין. ודבר בפני עצמו אמרו, כלומר: ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים. עיין שם. ועדיין לכאורה קשה סוף סוף כיון שאומרות להם שיקחו מקחם לשם שמים, למה צריכים שיתנו להם מלבושים נאים.? ונראה לי לומר בהקדים מה שכתב הרב אגרא דכלה ז"ל (הובאו דבריו בספר ישמח אב ח"ג למעלת ידידנו הגאון רבי שמעון חירארי נר"ו (וראה עוד להגאון הנזכר נר"ו בספרו שמח לבי שו"ת (סימן לא אות ה). ובספרו משמחי לב (מערכת א אות לו) עיין שם). על פסוק ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים (בראשית כט. יח). והנה לעיל בפסוק (יז) כתוב ורחל היתה יפת תואר. וכתב הרב הנזכר, הטעם שאהב יעקב את רחל בגלל שהיתה יפת תואר כדי לקיים מה שאמרו חז"ל בגמרא (שבת קלג:) על פסוק זה אלי ואנוהו (שמות טו. ב). התנאה לפניו במצוות עיין שם. ורצה אשה נאה, עיין שם באורך. והנה אמרו חז"ל בגמרא (ברכות נז:) שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים. עיין שם. ועוד איתא בגמרא (יבמות סג:) אשה יפה, אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים. (מספר ימיו כפלים. כלומר שמח בחלקו ודומה לו כאילו ימיו כפלים. רש"י). וראה למהרש"א ז"ל בח"א שכתב, שפירוש רש"י דחוק. ופירש, כענין שנאמר ברחל שהיתה יפת תואר ויאהב וגו' ועבד בה עוד שבע שנים אחרות כי באהבתו אותה היו כימים אחדים הרי מספר ימיו כפלים עיין שם. ואפשר להסביר עוד הטעם שזוכה שימיו יהיו כפלים, כי בעוה"ר מי שאשתו אינה מוצאת חן בעיניו, הולך לחפש אשה אחרת ר"ל, ובזה הוא להוט אחר הנשים רחמנא ליצלן, ימיו מתקצרין ב"מ, כידוע. ודו"ק. ואפשר לומר שזו היתה כוונתם באומרם: "ובלבד שתעטרונו בזהובים" היינו בכדי שיזכו בעליהן לקחת אשה נאה, משום זה אלי ואנוהו להתנאות לפניו במצוות ובכדי לשמח ולהרחיב דעת בעליהן אמרו "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכאמור. ומורי ועטרת ראשי הרב נסים הכהן נר"ו אמר דבלי ספק זהו טעמו של יעקב אע"ה שאהב את רחל דאף על גב דודאי שניהם קדושים, אהב אותה בשביל זה שתהיה דעתו מורחבת ומיושבת ללמוד תורה, ולא יהיה לו שום מחשבות זרות כיון דידע בה דקדושה וצנועה היא. ועוד הסביר ע"פ מה דאיתא בגמרא (תענית כג:) במעשה דאבא חלקיה, שיצתה אשתו מקושטת ואמר כדי שלא יתן עיניו באחרת עיין שם. ואפשר שזהו טעמו של יעקב אע"ה עכ"ד. עיין שם באורך וינעם לך.
אי נמי יש לפרש כעין זה, "ורחוק מפנינים מכרה", ויובן גם הסמיכות לכתוב שאחריו: "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר", בהקדים מה דאיתא בתלמוד ירושלמי תענית (פרק א הלכה ד) ושם הביאו מעשה באדם אחד שהיה ראוי להתפלל להורדת גשמים בזכות מנהג אשתו שהיתה מחוץ לביתה היתה לובשת בגדים צואים (מלוכלכים), שלא יתן אדם זר עיניו עליה, וכאשר נכנסת הביתה היתה לובשת בגדים נקיים כדי שבעלה יתן עיניו רק בה ולא באחרת. והוא (כעין) המעשה של אבא חלקיה הנזכר בגמרא (תענית כג:) במעט שינוי. עיין שם. והיינו שאשת חיל "רחוק מפנינים מכרה", שהיא מתרחקת מהתכשיטים, כשהיא יוצאת לבחוץ כדי שלא יכשלו בה הבריות, ובזכות זה "בטח בה לב בעלה", שהיא לא תכשיל אחרים ח"ו, ולכן גם "ושלל לא יחסר", שבזכות זה תפלתם מועילה להורדת גשמים, ויהיה להם שפע גדול וכאמור.
בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. (לא. יא)
עיין בדיבור המתחיל: "ורחוק מפנינים מכרה" שפירשנו בס"ד על ענין צניעות של האשת חיל. והנה מבואר בגמרא (סוטה ד:) שכל מי שנכשל בעבירה של זנות לסוף מבקש ככר לחם עיין שם. ומאחר שהיא אשת חיל שהיא מצילה את בעלה מן החטא, ראה בגמרא (יבמות סג.). לכן ושלל לא יחסר. והבן.
תיבת "ושלל" גמטריא וש"ס. רמז למה שהבאתי בנדפס בס"ד, במקום אחר: הנה ידוע כי נהוג בימינו שהכלה נותנת לחתן מתנה ש"ס, (תלמוד). ויש לרמוז זה בפסוק: "ונוות בית תחלק שלל" (תהלים סח. יג). תיבת "שלל" גמטריא ש"ס. רמז להאמור. ויש לרמוז עוד "בטח בה" גמטריא והיה. שהוא לשון שמחה כדאיתא במדרש (ויקרא רבה יא. ז). ובא לרמוז להא דאיתא בגמרא (כתובות סב.) כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. ועכשיו שזכה לאשת חיל יש לו שמחה. ועוד יש לרמוז "בטח בה" גמטריא הוי"ה. לרמוז שעל ידי שבטח בה בעלה שבונים ביתם על ברכי התורה שכינה שרויה ביניהם. כדאיתא בגמרא (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם. וראה עוד להגאון רבי מאיר יונה ז"ל בספר ואברהם זקן (דף מו: מדפי הספר) בדרוש למעלת נשים צדקניות, מה שביאר פסוק זה על עסק התורה עיין שם.
אי נמי "בטח בה לב בעלה" דהיינו שבעלה בוטח בה, ומכבד אותה, ובשכר זה שהוא מכבד אותה, הוא זוכה "ושלל לא יחסר", דהיינו שיהיה עשיר, וכדאיתא בגמרא (בבא מציעא נט.) אמר ר' חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: "ולאברהם היטיב בעבורה" (בראשית יב. טז). וכמו שאמר רבא לאנשי (עירו) מחוזא, כבדו לנשותיכם כי כך תתעשרו. עיין שם. ושמעתי ממר דודי (אחי אבי הי"ו) הרב חיים הכהן זצ"ל, שפירש בדרך הלצה טעמו של דבר שהמכבד את אשתו יהיה עשיר. כיון שכל מה שקונה ונותן לה נשאר אצלו ובזמן שח"ו מתהפך עליו הגלגל, יכול למכור את התכשיטין ואחר כך להתעשר שוב. וכאמור. ולפי זה "בטח בה לב בעלה", יתפרש שהיא בוטחת בבעלה שאמנם היום הוא צריך למכור את תכשיטיה אולם לאחר שיתעשר על ידי זה שוב יחזור לקנות לה תכשיטים נאים יותר, ולכן "ושלל לא יחסר", וכאמור. וראה עוד לשאר בשרנו הרב בן ציון רפאל הכהן ז"ל בספרו תרחם ציון בחידושיו לבאורי מאמרי רז"ל (אות ה) שפירש בדרש דרש, שבא לומר שאפילו אם האדם בתחילתו היה עני ופועל פשוט ואחר כך יתעשר, לא ירים ראשו על אשתו למאוס בה ולבזות אותה ולא יהיו לו מחשבות של גאוה לגרש אותה ויקח אחרת נאה הימנה וכיוצא לפי עשירותו, אלא תמיד יכבד לאשתו אפילו כאשר תתעשרו, (ויומתק יותר לפי מה דאיתא בגמרא (ראש השנה ג.) אמר ריש לקיש, "כי" משמש בארבע לשונות, אם, אלא, אולי, אפילו. וכאן יתפרש תכבדו נשותיכם "כי" - אפילו שתתעשרו וכאמור. המחבר ס"ט). תמיד תשמרו על הכבוד שלה ושלכם. ושפתיים ישק.
אי נמי תיבת "ושלל" גמטריא וש"ס. ועוד יש לרמוז תיבת ושלל גמטריא וזה הוא בימי מרדכי. רמז שקיבלו את התורה בימי מרדכי היהודי מאהבה כדאיתא בגמרא (שבת פח.) אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. עיין שם. והרי הוא כמבואר.
גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. (לא. יב).
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, מה שהדגיש "כל ימי חייה", כי עין רואה ואוזן שומעת, שישנם נשים שמכבדות בעליהם רק כשהם עדיין צעירים, אולם כשהם נעשים זקנים, או חולים וכיוצא פחות מכבדים אותם, ולזה הדגיש שלמה הע"ה, שהאשת חיל האמיתית היא גומלת טוב את בעלה "כל ימי חייה", גם בימי שמחה, וגם בימי צער, גם בימי צעירות, וגם בימי זקנה וכאמור.
ושוב ראיתי למעלת מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז נר"ו בספר נפש חיה (למורנו הדיין המצויין הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, דרוש ב' להספד, עמוד לו) שכתב, וזה לשונו הצריך לנו כאן: ולפי פשוטו יש שאשה גומלת לבעלה טוב בראשית ימיהם כשהבעל בכחו וגבורתו ומפרנס את המשפחה, אבל שהבעל חולה או נכה או זקן או שגדלו הילדים ומביאים גם כסף, מתחילה לזלזל בבעלה ולחרף ולגדף, אולם האשת החיל "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה", בין בהיותם שניהם צעירים לימים ובין כשנהפך עליהם הגלגל ב"מ. עד כאן שש אנכי שנתכוותי בעיקר הפירוש לדעת מורי ורבי נר"ו. ושוב ראיתי למרן הראב"ד מקודש הרב משה כלפון הכהן ז"ל בספרו משה ידבר (בקונטרס אשת חיל, עמוד שצא, מה שביאר בזה דברים מתוקים מדבש ונופת צופים, והיות ואין ספר זה מצוי כל כך, אמרתי להעתיק כאן דבריו הקדושים לתועלת הרבים בס"ד), "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" א) מבאר לנו שיש אשה הגומלת טוב לבעלה כל עוד שהוא עושה עמה בעלה רע גם היא תגמלהו רע.אך אשת חיל אינה כן אלא לרוב מעלתה וטוב לבבה גומלת את בעלה רק הטוב ולא את הרע. ועם כי הוא ראוי לזה כפי מעשיו עמה. היא מעברת על מדותיה ומתגברת לגמלו רק טוב. וזהו גמלתהו טוב ולא רע הכוונה אפילו כשעושה עמה רע. גם יש אשה שבעודה בטל ידותה ובמבחר ימי עלומיה כל עוד כחה בה מתנהגת עם בעלה בכל הישר והטוב. אך לעת זקנתה ואחרי בלותה אינה מקפדת כלל על כבוד בעלה. אמנם האשת חיל אינה כן רק כל ימי חייה אפילו בזקנתה ואחרי בלותה מעברת על מידותיה וגומלת אותו רק לטובה וברכה.
ב) מוכיח האשה כי לעת זקנת האדם אחד האיש ואחד האשה יכבד מאד עול האיש על אשתו. אם ברוב דברים או ברוב טורח ומשא. אם מצד שאינו שומע או שאינו רואה כל כך. או אינו יכול לעמוד או לילך או לדבר וכיוצא. באופן כי יהיה כאבן מעמסה על אשתו. אשר על פי הרוב יהיה להם כל כך חסרון כוחות כאלה. ולכן האשה אשר היא אשת חיל לא יכבד עליה כל זה ותמיד תעשה צרכי בעלה גם בטרם יבקש אם רק הרגישה כי זה רצונו וגומלת אותו תמיד כל ימי חייה אך טוב וחסד.
ג) מסביר לנו כי אשת חיל התנהגותה הטובה באה לה מעצם שכלה ודעתה ולכן מתמדת בהם תמיד ואפילו בזמנים שיכולה לסרב שלא לעשות רצון בעלה לעת זקנתה אשר תוזל יראת בעלה עליה כי לא יהיה לה בטבע כל כך תשומת לב ולא יראה הראויה. בכל זאת מנהגיה הטובים לא ישתנו כל ימי חייה. וכדברי חז"ל (בגמרא שבת קנב. עיין שם). זקני חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם ולא כטפשים אשר דרכם להפך מזה רח"ל. עכ"ל. "ישמע חכם ויוסף לקח"!
ויש שפירשו כפל הלשון "טוב ולא רע", על פי המסופר על על אדם אחד שהיתה לו אשה רעה מאד ב"מ שהיתה ממררת לו את החיים מאד, למרות שהיה מעניק לה כל טוב, והיא ב"מ להיפך, ולא יכול לסבול יותר, בצר לו פנה לרב העיר, וסיפר לו הצער הגדול שיש לו מאשתו למרות שנותן לה כל טוב, שהרי אמרו חז"ל בגמרא (בבא מציעא נט.) אמר רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם שלום גבולך חלב חיטים ישביעך (תהלים קמז. יד). וא"כ איך אשתו מרעת לו?! הרב אמר לו שיקרא לאשתו והוא כבר ידבר עמה ובעזה"י יהפוך את לבה עליו לטובה. האיש שלח את אשתו לרב. והרב שאל אותה מה הסיבה שמצערת את בעלה, וכי חסר לה איזה דבר? ענתה לו כי רק בגלל שיש לה "שמחה לצער בעלה". שוב שאל אותה הרב, מה תרצי שבעלך יהיה בגיהנם ח"ו או בגן עדן? אמרה לו, ודאי שרצונה שיהיה בגיהנם, והלואי אם היתה יכולה שיהיה בכף הקלע. אמר לה הרב: אבל דעי לך שבעלך "בזכותך" יזכה לגן עדן. אמרה לו, הכיצד?! אמר לה, כי כך אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ערובין מא:), שלשה אינם רואים פני גיהנם, ויש אומרים, אף מי שיש לו אשה רעה עיין שם. נמצא, שאת שגורמת לו שיהיה בגן עדן. שאלה את הרב, ובכן מה התקנה שלא יזכה להיות בגן עדן, ענה לה הרב, פשוט מאד, מעכשיו תתחילי להתנהג אליו בצורה יפה ותכבדי אותו מאד וכך לא תשארי אשה "רעה" ותצילי אותו מן הגיהנם. וכן היה. חזרה הביתה, והתחילה לכבד את בעלה ולקבלו בסבר פנים יפות, בעלה נתפלא מאד איך נהפכה אשתו מן הקצה לקצה, הלך לשאול את הרב, מה "הסגולה" שנתן לאשתו שתהיה "טובה"? הרב אמר לו: שהסביר לאשתו כי על ידי הצער שהיתה עושה לו, היא גורמת לו שלא יראה פני גיהנם, כמו שאמרו חז"ל, ולכן יעץ לה שתהיה "טובה" וכך לא תציל אותו מגיהנם, אולם אין לו לדאוג מזה, ואדרבא איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהן (סוטה יז.). ויצא האיש שמח מאצל הרב. עד כאן. וזהו רמז הכתוב: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" היינו גמלתהו "טוב" אבל לא בכדי "ולא רע" היינו שתגרום לו שיהיה בגיהנם ח"ו. ודו"ק. (מתוך ספרי הקטן שלום אהלך. וראה עוד בזה למורנו הרב מאיר ורג,אני הכהן ז"ל בספרו מאור עינים הנדפס מחדש (תשס"ח) ומה שכתבתי בס"ד בהגהה שם מפי ספרים וסופרים וצרף לכאן. המחבר ס"ט).
גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. (לא. יב-יג).
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז סמיכות הכתובים, שגם במקרה שבעלה אינו יכול לעבוד מחמת שהוא מובטל, או חולה וכיוצא, היא משתדלת לעזור לו, ולעסוק במלאכת צמר ופשתים, לעשות בחפץ כפיה, כדי לעזור בהוצאות הבית, ולגמול עמו טוב, ובלאו הכי אשת חיל משתדלת להתרחק מן הבטלה, וראה במסכת כתובות (פרק ה משנה ה) רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. וכו' עיין שם. ושם בגמרא (כתובות נט:) אמרו הלכה כרבי אליעזר. ופסקו מרן בשולחנו הטהור אבן העזר (סימן פ סעיף ב) עיין שם.
דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. (לא. יג)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, הכוונה שהתלמיד חכם קבע לו איזה אומנות קלה, כדי שלא יתפרנס בעבור תורתו. וגם תלמודו יתקיים בידו, וראה במסכת אבות (פרק ב משנה ב) רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וראה עוד בגמרא (ברכות לה:) תנו רבנן, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבם? תלמוד לומר: ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. (הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שאם יצטרך לבריות ולא יעסוק במלאכתו סופו להבטל אף מדברי תורה. רש"י). רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה! אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכרכם וכורמיכם, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי עצמם. אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. עיין שם. וראה עוד בגמרא (ברכות ח.) ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב: אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב. א), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, (תהלים קכח. ב) אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה. עיין שם. וראה עוד בזה בספרי הקטן מעשה נסים עשה לך רב, (ביאור משנת עשה לך רב, אופן תכט) וינעם לך. וראה עוד בענין זה שיש לאדם להתפרנס מיגיעו ולא מתורתו, בשו"ת עטרת פז למעלת ידידנו הגאון הגדול הרב פנחס זביחי נר"ו, חלק ראשון כרך ג, חלק חושן משפט (סימן טז) מה שהאריך בענין זה ובכיוצא בזה נפלאות מתורתו כיד ה' הטובה עליו מפי סופרים וספרים. וינעם לך.
היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. (לא. יד)
ראיתי לרבינו יהודה החסיד ז"ל בספר חסידים (סימן שט) שכתב, וזה לשונו: היתה כאניות סוחר (משלי לא. יד) כאניה אין כתיב כאן אלא כאניות שכל תלמיד חכם שאינו יודע להשיב בכל מקום שישאלוהו אינו ראוי לישב בסנהדרין וראש ישיבה ממרחק תביא לחמה (שם) שיודע להביא ראיה ממסכתא למסכתא מי גרם ותקם בעוד לילה (שם טו) לא יכבה בלילה נרה (שם יח) כל הלילה יושב ועוסק בתורה כאניות סוחר כך הקב"ה מזמין לעוסקים יומם ולילה בתורה כל צרכיהם כשם שהסוחר שהשעה משחק לו מזמין לו הקב"ה מלאכים הממונים עליו נכנסים בלב אחרים להביא לאותו מקום שזה הסוחר שם ומכוון לב הסוחר לקנות ואחר כך מכוין לב אחרים לבא שם אצל הסוחר או הסוחר אצלם לקנות, וכל העוסק בתורה תדיר הקב"ה שולח לו מלאכים מרחוק להביא לו כל צרכיו לכך נקראת התורה לחם. עיין שם. ולענ"ד נראה להעמיס בכוונתו מה שאמר: "כך הקב"ה מזמין לעוסקים יומם ולילה בתורה כל צרכיהם", הכוונה היא שהקב"ה מזמין להם כל צרכיהם, דהיינו שמזמין להם את כל המקורות לדברי חז"ל שנצרכים להם באותו ענין שעוסקים בו עכשיו, ואפשר לפרש בהקדים מה שאמרו חז"ל בתלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה (פרק ג הלכה ג) דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. וראה עוד במדרש תנחומא פרשת חוקת (סימן כג) כל דברי תורה צריכין זה לזה שמה שזה נועל זה פותח. עיין שם. ויש לרמוז סוחר ממרחק תביא ראשי תיבות גמטריא פרו ורבו. רמז שעל ידי שהתלמידי חכמים שוקדים על התורה, זוכים לפרות ולרבות בה, ולהביא ממרחק לחמה של תורה, למצוא קושיות תירוצים וראיות לדבריהם. וראה בגמרא (חגיגה ג:)... ואף הוא פתח ודרש: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד" (קהלת יב. יא). למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך:
מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין - תלמוד לומר משמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין - תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין. עיין שם. וראה עוד במשנת רבי אליעזר (פרשה יג, עמוד 245) דבר אחר: תורת ה' תמימה. אימתי היא תמימה, כשאדם למד תורה ומוסיף עליה בכל עת. שכן התורה נקראת פרי, וצריכה להיות עושה פרי, שנאמר: "טוב פריי מחרוץ ומפז" (משלי ח. יט) עיין שם. ועוד יש לרמוז סוחר ממרחק תביא לחמה סופי תיבות גמטריא מוסר. רמז שצריך התלמיד חכם ללמוד מוסר שתהא יראתו קודמת לחכמתו, ותלמודו יתקיים בידו. וכדאיתא במסכת אבות (פרק ג משנה ט) אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. עיין שם. וכן אמרו בגמרא (שבת לא.) אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, (באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים. רש"י). עיין שם. וראה עוד בגמרא (יומא עב:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי יז. טז). - אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. מכריז רב ינאי חבל על דלית ליה דרתא. (חצר. רש"י). ותרעא לדרתא עביד. (שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים. רש"י) עיין שם. וראה עוד במדרש (שמות רבה מ. א) אמר רבי הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר למה שקפליות של תורה ביראת חטא שנאמר:
"יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג. ו), א"ר יוחנן כל מי שיודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו, לכך נאמר: "ויאמר לאדם הן יראת ה' וגו'", (איוב כח. כח). א"ר חייא בר אבא מהו הן יראת ה' וגו' אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר: ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה, מהיכן אתה למד מיוכבד ומרים בעת שיראו מהאלהים כדכתיב: "ותיראן המילדות את האלהים" (שמות א. ז), א"ר ברכיה בשם רבי חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב"ה את משה וזכה שתכתב התורה על שמו שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג. כב). וכתיב: "תורה צוה לנו משה" (דברים לג. ד), מרים על ידי שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקדוש ברוך הוא, בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, הדא הוא דכתיב: "ראה קראתי בשם בצלאל" (שמות לא. ב). וכתיב: "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת" (שם לא. ג). עד כאן. וראה עוד במדרש תנחומא צו (אות יד) ושם איתא: היראה גדולה מן החכמה ומן הבינה, כי מי שיש לו חכמה ובינה ואין בו יראה, אינו כלום. עיין שם. ועוד יש לרמוז סוחר ממרחק תביא לחמה סופי תיבות גמטריא דבש. ובא לרמוז שישקוד הרבה על תלמודו להביא פנינים ודברים מתוקים מדבש, שיתקבלו על לב השומעין. וראה במדרש (שיר השירים רבה ד. כג) רבי אלעזר ברבי שמעון, ורבי יוסי בר חנינא, ורבנן, רבי אלעזר אומר, כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוסי אומר, כל מי שאומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף, נוח לו שלא אמרן. רבנן אמרי, כל מי שאומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר, כל מי שאמר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין לשומעיהן ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה, נוח לו שלא אמרן. ריש לקיש אמר, כל מי שאמר דברי תורה, ואינן ערבין על שומעיהן ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה. נוח לו שלא אמרן. עיין שם.
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערתיה. (לא. טו)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שהאשת חיל קמה בלילה לתת אוכל לתינוק שבוכה, ולא מכבידה בעבודה זו על בעלה, כיון שהיא יודעת שהוא עוסק בתורה, ולא רוצה לבטל אותו ממנה, אם כי בודאי שגם הבעל מחוייב כשאשתו לא מרגישה טוב וכיוצא לסייע לה כפי הנדרש.
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (ערובין סה.) לא איברא לילה אלא לגירסא. עוד נקדים מה דאיתא בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רמו סעיף כג) מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, כה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה, באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. הגה: כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה. וכו' עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יט) עשו ויעקב נחלקו בעולמות, עשו נטל עולם הזה ויעקב נטל עולם הבא. והנה מה שאנו אוכלים בעולם הזה שהוא חלקו של עשו, זה מזכות התורה. שהרי מזכותה יש קיום לעולם וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (עבודה זרה ג.) דהקדוש ברוך הוא עשה תנאי עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "ותקם בעוד לילה", ללמוד תורה, (וכעת סמוך להדפסה מצאתי בילקוט שמעוני משלי (רמז תתקסד) על פסוק זה, ותקם בעוד לילה, ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, ריש לקיש אמר ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, ריש לקיש התחיל ללמוד פסוקים אלו של אשת חיל הגיע לפסוק: ותקם בעוד לילה, קומי רוני בלילה הוא היה אומר יפה למדני רבי יוחנן, חזר ואמר: אין אתם רואים שהלימוד מאיר את פני כי למדתי תורה ביום ובלילה!. עד כאן. המחבר ס"ט). ובזכות זה "ותתן טרף לביתה", שזוכה לפרנסה לאכול בעולם הזה. וראה בזה באורך בספרי הקטן מעשה נסים- עשה לך רב (ביאור משנת עשה לך רב וקנה לך חבר, אופן שלז) וינעם לך. והמשיך "וחק לנערותיה", יובן לפי מה דאיתא בגמרא (קידושין פב:) תניא רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם, (כל אומניות - אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות. רש"י). ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו. אבל בימי זקנותו, הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו. ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. בעת ילדותו, מהו אומר: "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים" (ישעיה מ. לא). בזקנותו, מהו אומר: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב.טו). (שנאמר: עוד ינובון בשיבה - יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו' רש"י). עיין שם. והיינו שגם בזקנותו, שמסמל את הלילה, הוא ניזון בעולם הזה בזכות הלימוד תורה שלמד בילדותו, ועל דרך מה דאיתא בגמרא (חולין כד:) אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי. עיין שם. וכאמור.
אי נמי יש לפרש "וחק לנערותיה", הכוונה, כאשר הוא קם בלילה ועוסק בתורה, זה עוזר לו שלא ישכח את תלמודו שלמד בימי נערותו. והבן.
זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. (לא. טז)
זכורני כד הוינא טליא, נשאלתי מהילד יניק וחכים ר' מצליח קבלן ז"ל, (ונדפס לע"נ קונטרס "מצליח בידו", בנו של מעלת ידידנו הדיין המצויין הגאון רבי חנן קבלן נר"ו, חתנו של מרן הדיין המצויין הגאון רבי מצליח מאזוז זצוק"ל וזיע"א והי"ד, מח"ס שו"ת איש מצליח ד"ח ועוד). כיצד אמר כאן שלמה הע"ה, אצל אשת חיל, בלשון "זממה", שזה לשון לא טוב, והנה כפי פשוטו, עיין להרב אברהם אבן עזרא ז"ל שכתב, זממה - חשבה לקנות שדה. עכ"ל. וראה לרש"י ז"ל, שכתב, זממה שדה - זממה בזמם וברסן את עשו איש שדה. ותקחהו - מן העולם להאבידו. עכ"ל. ולפי זה ניחא שלכן נקט בלשון זממה, שהוא כלפי עשו שנקרא איש שדה, ונקט לשון השייך אצלו, בבחינת "ועם עקש תתפתל" (תהלים יח. כז). ועיין להרב מצודת דוד ז"ל, שכתב, זממה - כל מה שתכסוף להשכיל תשכיל ותשיג ותתחכם עוד להבין דבר מתוך דבר ועושה עוד ציצים ופרחים. עכ"ל. ולענ"ד יש לפרש בהקדים מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה לה. א). על פסוק: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט. נט). אמר דוד, רבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הדא הוא דכתיב: "ואשיבה רגלי אל עדותיך" עיין שם. והמפרשים ז"ל הסבירו טעמו של דוד המלך עליו השלום, לזה, כיון שכך היה משחק ביצר הרע, שהיה חושב היצר הרע שדוד המלך הולך לבתי קרקסאות, ובאמת הוא היה הולך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ואפשר לפרש בדרך דרש לפי זה מה שאמר "זממה", זה כדי לבלבל את השטן, שהמחשבה שלה לרעה, אולם באמת הכוונה שלה היא לזכות לכתרה של תורה. וכאמור.
חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועתיה. (לא. יז)
אפשר לפרש בהקדים מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה א. כג) אין עוז אלא תורה. וכדכתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט. יא). עיין שם. ואפשר לפרש חגרה בעוז מתניה, דהיינו ששקד הרבה על התורה, הנקראת "עוז", ואז הוא זוכה "ותאמץ זרועתיה" לכתוב חידושי תורה.
טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה. (לא. יח)
א) הנה תיבת טוב הוא כינוי לתורה, כדאיתא בגמרא (ברכות ה.) על פסוק: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד. ב). וראה בגמרא (ברכות יז.): אמר לו רב לר' חייא, נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, (תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת. רש"י). ובאתנויי גברייהו בי רבנן, (בית המדרש ששם שונים משנה וגמרא. רש"י). ונטרין לגברייהו, (ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת. רש"י). עד דאתו מבי רבנן. עיין שם. וזהו "לא יכבה בלילה נרה", שהיא ממתנת לבעלה שיחזור מבית המדרש וכאמור. (וראה לקמן על פסוק: נודע בשערים בעלה וצרף לכאן).
ב) אי נמי טוב הוא כינוי לתורה וכנ"ל, והאשה הרי היא מסייעת לבעלה ולבניה ללמוד תורה, וכנ"ל, ובזכות זה לא יכבה בלילה נרה, כי הרי, ברא מזכה אבא (סנהדרין קג.). ובודאי שהיא גם יש לה זכות גדולה בזה.
ג) אי נמי יש לפרש "טעמה כי טוב סחרה", בא לרמוז כאשר האדם טועם את טעם מתיקות התורה, זה גורם לו "לא יכבה בלילה נרה", שגם בלילה הוא ימשיך לשקוד על תלמודו לברר הענין שעוסק בו כדי להבין הענין לאשורו. ושוב ראיתי להרב מצודת דוד ז"ל, שכתב, טעמה - כאשר תחל לחקור במושכלות ותמצא מוצא הדבר אז לא תרפה ידיה ולא תשקוט עד תבוא אל התכלית ולא יעצרנה עומק המושג כי תתחכם להאיר המאפל לצרף וללבן. עכ"ל.
ד) אי נמי יובן לפי מה דאיתא בגמרא (קידושין פב:) תניא רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם, (כל אומניות - אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות. רש"י). ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו. אבל בימי זקנותו, הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו. ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. בעת ילדותו, מהו אומר: "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים" (ישעיה מ. לא). בזקנותו, מהו אומר: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב.טו). (שנאמר: עוד ינובון בשיבה - יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו' רש"י). עיין שם. וזהו "טעמה כי טוב סחרה", שהתורה היא כמו מסחר שעומדת לו בימי ילדותו, "לא תכבה בלילה נרה", שהתורה נותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. וכאמור.
ה) אי נמי יש לפרש "טעמה כי טוב סחרה", אין טוב אלא תורה (ברכות ה.). ובזכות שעוסק בתורה בעולם הזה, הרי הוא נעשה צדיק כדאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה א) רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, וכו', ומכשרתו להיות צדיק, עיין שם. ובשכר זה "לא יכבה בלילה נרה" דהיינו לרמוז מה שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות חי.) צדיקים במיתתם קרויים חיים.
ו) אי נמי יש לפרש כעין זה, "טעמה כי טוב סחרה", אין טוב אלא תורה (ברכות ה.). ובזכות שעוסק בתורה בעולם הזה, זוכה "לא תכבה בלילה נרה", שלאחר פטירתו, בעולם הבא מלמדים אותו כל מה שלמד בעולם הזה. וראה בזה באורך וברוחב בספרי הקטן מעשה נסים- עשה לך רב (ביאור משנת עשה לך רב וקנה לך חבר, אופן תסז) וינעם לך.
מסרה. טעמה כי טוב סחרה. ואידך, כי טוב סחרה מסחר כסף.
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז שלקנות את הטוב היא התורה, (ברכות ה.) היא נקנית על ידי כסף. וראה באוצר המדרשים (עמוד 168) שלשה קולות משמחין את הלב קול כספים וקול תורה וקול גשמים. עיין שם. וראה עוד בירושלמי תרומות (פרק ח הלכה ח) מעשה ברבי יוחנן שגזלו ממנו ממון אנשים ממקום קניה. נכנס רבי יוחנן לבית המדרש, והיה רבי שמעון בן לקיש שואלו הלכות ולא השיב לו. שאל לו ולא השיב לו. אמר לו: מה זה שאין אתה משיב לי כעת? אמר לו: כל האברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס. וכיון שנטלו ממני מעותי אין דעתי מיושבת עלי וכו' עיין שם. וראה עוד למורנו הגאון רבי שלמה דאנה ז"ל בספרו שלמי תודה בחידושיו פרשת נשא שהביא מה שכתב הרב כנסת הגדולה ז"ל, (סימן רמ"ו בהגהות בית יוסף) משם מהרי"ל שכשהיה רבינו תם (מבעלי התוס' ונכדו של רש"י), לומד היה מניח לפניו כיס של זהובים כדי שיהיה לבו שמח ורחב לעסוק בתורה עיין שם.
כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים. מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה. (לא. כ-כב)
תיבת "משלג", ראשי תיבות להנצל מדינה של גיהנם. ואפשר לרמוז בסמיכות הכתובים ב' סיבות להנצל מגיהנם, א) כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. דהיינו בזכות נתינת צדקה, וכדאיתא בגמרא (גיטין ז.) דרש רב עוירא, פעמים אמר לזה משמו של רב אמי, ופעמים אמרה לזה משמו של רב אסי, מאי דכתיב: "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'" (נחום א. יב). אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. מאי "וכן נגוזו ועבר"? תנא דבי רבי ישמעאל, כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצול מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה. ב) מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה. דהיינו בזכות שהיא מתלבשת בצניעות, היא ניצולת מדינה של גיהנם.
מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה. (לא. כב)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז שהאשת חיל את הלבוש שלה היא מכינה לעצמה על פי הצניעות, ואינה מתלבשת ח"ו כפי "המודע", ולכן שש וארגמן לבושה וכאמור.
נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ. (לא. כג).
הקשו המפרשים ז"ל, והרי כל הפרק הזה מדבר בשבח אשת חיל. ואילו פסוק זה מדבר בשבח הבעל ולא בשבח האשה? ובפשיטות יש לומר הכוונה נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ, זה מזכותה, והיינו שהיא מעודדת אותו שילך וילמד תורה וכדברי הגמרא (ברכות יז.) הני נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו, עד דאתו מבי רבנן. וכמו שכתב רש"י, ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת. ולפי זה ניחא. וזהו נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ היינו תלמידי החכמים, וכדאיתא בגמרא (קידושין לב:) דאין זקן אלא חכם. וכמו שאמר רבי עקיבא לתלמידיו שרצו לדחוף את אשתו רחל כשבאה לקראתו אחר עשרים וארבע שנה שלא ראתה אותו: הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא! (שלי ושלכם שלה הוא. תורה שלמדתי אני ושלמדתם אתם על ידה הוא. רש"י). כדאיתא בגמרא (כתובות סג.) עיין שם. ואפשר להסביר בדרך דרש, גם כן שזה כוונת חז"ל בגמרא (יבמות סב:) אמר רבי תנחום א"ר חנילאי, כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שמחה, וכו' במערבא אמרי, בלא תורה. והיינו כי ע"י השתדלות ועזרת אשתו יכול ללמוד יותר וכאמור. ודו"ק. וראה עוד בגמרא (כתובות סב.) על פסוק: שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנה (תהלים קכז. ב), ואמר רב יצחק, אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא עיין שם. ורש"י ז"ל פירש, נודע בשערים בעלה- ניכר הוא בין חביריו מפני מלבושיו שהם נאים. וראה עוד בספר ילקוט מעם לועז (משלי) שהביא כמה תירוצים לזה ועוד הביא תירוץ מהרב "אשת חיל" ז"ל, נודע בשערים בעלה, שכולם משבחים אותו על היותו בחינת איש נעמי, שלו אשה שיש בה כל הנעימות.
ולא הזכיר נודעת היא בשערים, כי כל כבודה בת מלך פנימה אלא שבחה מצד מעשיה הטובים. ובניה כשהם כשתילי זיתים, כי אפילו שרה אמנו נתן לה אברהם כתובה כדי שלא יכירו ביופיה עיין שם. ושוב ראיתי למעלת ידידנו הגאון רבי שמעון חירארי נר"ו בספרו שמחה בלבי (חידושים על תהלים, בפירוש הפסוק אשתך כגפן פוריה, (תהלים קכח. ג) ) . מה שכתב בזה באורך וברוחב, כיד ה' הטובה עליו, ושם תירץ כנזכר, והביא סיפור על אשת רבו מורנו הדיין המצויין הגאון רבי יוסף סוסו הכהן זצוק"ל, כשהיה הרב לומד תורה בלילה, אשתו הרבנית ששונה נ"ע, היתה יושבת על כסא מהצד, בלי אומר ובלי דברים, ורק כפעם בפעם שואלתו, אם הוא רוצה כוס תה או קפה? ועל פי קדשו יקום דבר, אם אמר כן, מיד מכינה לו, ואם רמז לה לא, שותקת, וככה נהגה כל ימי חייה, לא נכנסה לחדרה לישון, עד שהוא גומר את לימודו. יהי זכרה ברוך. בצורה כזו והדומה לה אשת חיל מתנהגת. (וראה במדרש שוחר טוב (תהלים נט) ושם מובא מעשה בבנו של רבי עקיבא שנשא אשה, מה עשה? כיון שנכנסה אצלו היה עומד כל הלילה וקורא בתורה, אמר לה: קחי נר ותאירי לי, והיא היתה מחזיקה את הנר ומאירה לו עד שהגיע הבוקר. עיין שם). ובזה היא זוכה למה שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות יז.), נשים במאי זכיין, והתשובה לזה היתה, בלימוד בניהם בבית הכנסת, ובלימוד בעליהם בבית המדרש, ומחכות להם עד בואם. הרי כנראה שהתנה השכר בהמתנתם עד בואם. וכתב במוסגר, הגם שזה אינו מוכרח, דיש לומר על כל דבר יש שכר בנפרד. (וראה להגאון רבי אברהם מגוץ הכהן ז"ל בספרו ברכת אברהם ח"א שכתב, ובאתנויי גברייהו וכו' ונטרין לגברייהו וכו'. נראה דתרי מילי נינהו שנותנין רשות לבעליהן לילך. וגם אם יתעכבו על הזמן שהרשום ממתינים להם עד שיבואו ולא ידחקום לבוא עיין שם. המחבר ס"ט). לא כן אשה שלא זכתה להכיר את תפקידה, ומהי הזכות העומדת לה, לא רק שהיא אינה מעודדת אותו, להיות לו לעזר אלא ונהפוך הוא, היא עוצרת בעדו עצר רחם, באמרה מספיק לה התעייפות של היום, כעת מידי בואו מעבודתו עליו להיות לה לעזר בטפול הבנים והבנות, לתלות את הכביסה, ולשטוף את הכוסות, לרחוץ את הכלים, ולפרוש את המטות, לקפל את הבגדים, וללכת לחנות, כהנה וכהנה רבות. ולפעמים חלק משמן חיכה, לבריאותו היא דורשת, אמנם כוונתה לפרוש לו רשת. כדי שלא ילך גם לבית הכנסת. ושם הקשה כנזכר על מה שאמר שלמה הע"ה, נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ, אכן כפי האמור ניחא, דלולי שאשתו מרשה לו ללכת ללמוד, היה קשה לו לעמוד בריב מידי יום ביומו, כי הדבר הזה לאו דוקא בהיות האשה מטופלת בילדים, אלא גם לעת זקנה, האשה המתפתת ליצרה, מונעת בעדו ללכת לשיעורי תורה, בטענה כי מידי בואו לבית היא תתעורר משינתה, וזה מפריע לבריאותה, וכן לבריאותו, שאחר כך חס ושלום יתמוטט, ויפול למעמסה עליה, וכהנה מטענות הצר הצורר, עיין שם באורך וינעם לך.
סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני. (לא. כד)
עיין לעיל על פסוק אשת חיל, שהבאתי מהמדרש (ילקוט שמעוני, משלי), ששלמה הע"ה דרש פסוקים של אשת חיל על התורה הקדושה שניתנה בכ"ב אותיות, ואולי אפשר ברוח זו, לרמוז סדין עשתה ותמכור ראשי תיבות גמטריא קול, וכן גמטריא ממון, וכן גמטריא עניו. ובא לרמוז דעל ידי דברים אלו יזכה לתורה.
עניו - כמו שאמרו בגמרא (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א). לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם. וכן אמרו בגמרא (נדרים נה.) על פסוק: "וממדבר מתנה וגו'" (במדבר כא. יח). כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל ניתנה לו תורה במתנה וכו' עיין שם. ובא לרמוז דעל ידי הענוה זוכה לתורה וכאמור. וראה עוד בגמרא (פסחים סו:) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו עיין שם. וראה בגמרא (יבמות קה. ובתלמוד ירושלמי יבמות מבואר הענין יותר). מעשה שבאו בני סימוניא אצל רבי, אמרו לו: מבקשים אנחנו שתתן לנו איש, שיוכל להיות דרשן ודיין וחזן, וילמד עם התינוקות, ויעשה לנו כל צרכינו. נתן להם את לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה, והושיבוהו עליה. באו ושאלו ממנו: אשה שהיא גידמת, במה היא חולצת? ולא השיבם. שאלו לו עוד: אם רקקה דם, מה דינה? ולא השיבם. אמרו: אפשר שהוא אינו בעל הלכות וגמרא, רק בעל אגדה, לכן נשאל אותו בדברי אגדה. שאלו אותו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא).? אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? (כי אמת משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה, ורשום אינו אלא כסימן בעלמא. מעשי הגדולים). ולא השיבם. באו אצל רבי, אמרו לו: וכי זה הוא הפיוס שפייסנו לך שתתן לנו אדם שיודע הכל, ולסוף נתת לנו אדם שאינו יודע להשיב על מה ששואלין אותו. אמר להם רבי: בחייכם, איש כמותי נתתי לכם. שלח רבי אחר לוי בר סיסי, ובא אליו. שאל אותו: אם רקקה דם, מה דינה? אמר לו: אם יש ברוק צחצוח של רוק, כשר. גדמת במה היא חולצת? אמר לו: בשיניה. אמר לו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא). אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? אמר לו: עד שלא נחתם הגזר דין, אז הוא רשום. ואם נחתם הגזר דין, אז הוא אמת, כי אין יכול לבטלו בתפלה. אמר לו רבי: ולמה לא השבת בעת ששאלו ממך? אמר לו: עשו לי בימה גדולה, והושיבו אותי עליה, וגבה רוחי עלי, ועל ידי כך נכשלתי מלדעת להשיבם. קרא עליו רבי את הפסוק: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל. לב). מי גרם לך להתנבל בדברי תורה? על שהתנשאת בעצמך!. והחי יתן אל ליבו!
קול - כמו שאמרו בגמרא (ערובין נד:) תנא תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש לאחר ג' שנים שכח תלמודו. ועוד אמרו שם (בגמרא) אמר לו שמואל לרב יהודה: פתח פיך ותקרא, פתח פיך ותשנה, כדי שהתורה תתקיים בידך. שנאמר: "חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד. כב). אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה עיין שם. נמצאנו למדין דללמוד התורה צריך שילמד בקול רם. וראיתי למעלת מורי ורבי ועטרת ראשי מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, בספר "אחרון הגאונים בתוניסיה" (עמוד 276 אות ג) שכתב על הגאון רבי שלמה דאנה זצ"ל, שהיה מצוה לתלמידיו, כי בעת שמעיינים בסוגית הש"ס, "יסבירו הדברים בפיהם בקול רם, כאדם המתווכח עם חברו, כי חיים הם למוצאיהם בפה". הוכחה לאמיתות ההצלחה בדרך זו, אנו רואים מהעובדה, כי יום אחד עבר על יד ביתו של אחד מתלמידיו, ושמע אותו מכין שיעוריו בקול רם, הלך לאביו ובישרו: "מובטחני בבנך, שיהיה תלמיד חכם". ואכן כך היה, זה היה הרב הגאון רבי אליהו גז זצ"ל, אשר ריכוזו והתמסרותו בשיעור לתלמידיו, אין לתאר. עיין שם.
ממון - הנה בספר אוצר המדרשים (עמוד 168) איתא שלשה קולות משמחין את הלב קול כספים וקול תורה וקול גשמים עיין שם. וראה עוד בירושלמי (תרומות ח-ח) מעשה ברבי יוחנן שגזלו ממנו ממון אנשים ממקום קניה. נכנס רבי יוחנן לבית המדרש, והיה רבי שמעון בן לקיש שואלו הלכות ולא השיב לו. שאל לו ולא השיב לו. אמר לו: מה זה שאין אתה משיב לי כעת? אמר לו: כל האברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס. וכיון שנטלו ממני מעותי אין דעתי מיושבת עלי וכו' עיין שם. וראה עוד להרב הגאון רבי שלמה דאנה ז"ל בספרו "שלמי תודה" בחידושיו לפרשת נשא שהביא מה שכתב הרב כנסת הגדולה ז"ל (סימן רמ"ו בהגהות בית יוסף) משם מהרי"ל שכשהיה רבינו תם (נכדו של רש"י) לומד היה מניח לפניו כיס של זהובים כדי שיהיה לבו שמח ורחב לעסוק בתורה עיין שם.
או אפשר לפרש ממון- על פי מה שהביא שם עוד הרב שלמי תודה הנזכר משם הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו) משם הרב חס"ל שכל מי שמתקשה באיזה דבר מדברי תורה יתן צדקה ויאורו עיניו עיין שם. נמצאנו למדין שעל ידי הממון יוכל לעסוק האדם בתורה. וכדאיתא באבות (פרק ג משנה כא) רבי אלעזר בן עזריה אומר, וכו' אם אין קמח אין תורה. וכן שעל ידי שנותן ממון לצדקה יוכל להבין את התורה. וכיוצא בזה ראיתי בספר אמת מקאצק תצמח (עמוד פח אות רעז) מסופר על חסיד אחד שבא להרב הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, והתאונן על ששוכח את החידושים שמחדש, יעץ לו הרבי לעשות איזה מצוה או להפריש צדקה בשעה שמחדש בתורה ויועיל לו לזכרון עיין שם. ובלכתך בדרך זו, אפשר לפרש מה שהמשיך "וחגור נתנה לכנעני", בס"ד בהקדים מה שראיתי למפרשים ז"ל שרמזו לפי דרכם "כנען" נוטריקון כינור נעים עם נבל. ואפשר לפרש בדרך דרש ורמז שבא לרמוז שלומד במנגינה זוכה לזכור את תלמודו, וראה בגמרא (מגילה לב) ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן, כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" (יחזקאל כ. כה). עיין שם. וראה עוד שם (במגילה לב) מה שכתבו בעלי התוספות ז"ל, על דברי הגמרא הנזכרים, "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה", וזה לשונם: והשונה בלא זמרה. שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן על פה ועל ידי כך היו נזכרים יותר עד כאן לשונם. וכן שמעתי מאבינו מורנו הרב מאיר הכהן שליט"א, ששמע מרבו המובהק מרביץ תורה לעדרים זקני הגאון הרב דוד דידו הכהן זצ"ל, (מחבר ספר "אני לדודי"). שהיה מורה לתלמידיו לחזור על לימודם בקול נעימה כדי שיעזור להם לזכור לימודם עד כאן.
אי נמי סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני. וסמיך ליה עוז והדר לבושה. הכוונה היא שמה שהוא זכה לעוז הנקראת תורה כדאיתא במדרש (שיר השירים רבה א. כג) אין עוז אלא תורה. כיון שסדין עשתה ותמכור, רמז שקיים מאמרם ז"ל במסכת אבות (פרק ב משנה ב) רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וראה עוד בגמרא (ברכות לה:) תנו רבנן, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבם? תלמוד לומר: ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. (הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שאם יצטרך לבריות ולא יעסוק במלאכתו סופו להבטל אף מדברי תורה. רש"י). רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה! אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכרכם וכורמיכם, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי עצמם. אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. עיין שם. ולכן תלמודו מתקיים בידו וכאמור.
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. (לא. כה)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה א. כג) אין עוז אלא תורה. וכדכתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט. יא). עיין שם. ויש לרמוז עוז והדר לבושה סופי תיבות גמטריא רבי. ובא לרמוז להא דאיתא בגמרא (שבועות ל:) אשת חבר הרי היא כחבר.
עוז והדר לבושה ראשי תיבות עול. שהוא רמז לעול תורה. וסופי תיבות גמטריא רבי. ובא לרמוז כי על ידי לבוש של רבנן, זוכה לכתרה של תורה, וראה בגמרא (בבא מציעא פה.) מעשה שנזדמן רבנו הקדוש למקומו של רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר להם: יש לו בן לאותו צדיק? - אמרו לו: יש לו בן, וכל אשה פרוצה, שנשכרת בשנים שוכרתו בשמונה. (מחמת יופיו. רש"י). בא אצלו אסמכיה ברבי, (אסמכיה ברבי. שיהו קורין אותו רבי כדי שיתקנא וישים (על) לבו על תלמוד תורה. רש"י). ומסרו לדודו רבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחי אמו, כדי שילמדו תורה, כל יום היה אומר רבי יוסי: לעירי אני חפץ לילך. אמר לו רבי שמעון בן איסי בן לקוניא: חכם עשו אותך, וגלימא של זהב פרסו עליך, ורבי קראו לך, ואתה אומר לעירך אתה חפץ לילך? אמר לו רבי יוסי: מומי! עזובה דא. (מומי עזובה דא - בשבועה הנחתי זאת, ולא אשאל עוד לילך. רש"י). כאשר גדל ישב ללמוד תורה בישיבה של רבנו הקדוש, שמע רבנו הקדוש את קולו, אמר, הקול הזה דומה לקולו של רבי אלעזר ברבי שמעון. אמרו לו: בני הישיבה, בנו הוא. קרא עליו רבנו הקדוש, "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם" (משלי יא. ל). פרי צדיק עץ חיים - זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון, ולוקח נפשות חכם - זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא. (ולוקח נפשות - המלמדו תורה קונהו לבן. רש"י). עד כאן. וראה עוד בזה בספרי הקטן מעשה נסים- עשה לך רב, (ביאור משנה עשה לך רב וקנה לך חבר, אופן פא). עיין שם וינעם לך.
א) אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שאמרו חז"ל בגמרא (שבת עז:) לבושה, אותיות "לא בושה", ובא לרמוז שעל הנשים הצדקניות ללבוש בגדים צנועים יפים, ולא לחשוש מה ידברו עליה ברחוב כמו אשה שמפחדת מהחברות שידברו עליה ברחוב. כי אין לדבר סוף ובכל מקרה לא תצא ידי חובת כולם, ובכל מה שתעשה ידברו עליה, וכמו הסיפור הידוע: פעם אחת הלכו חתן וכלה ברחוב. החתן היה רוכב על החמור, והכלה היתה הולכת עמו ברגל. והנה עברו שם קבוצת אנשים, ואמרו: איזה אדם אכזרי זה שרוכב על החמור לבדו ואשתו הולכת ברגל, היכן כבוד האשה?. כששמע כך, ירד מהחמור ונתן לאשתו לרכב במקומו על החמור. המשיכו מעט, והנה עברו שם קבוצת אנשים ואמרו: איזה חוצפה, האשה על החמור ובעלה הולך ברגל, אם כך היא עושה לו עכשיו מי יודע מה תעשה בעוד כמה שנים , בטח תרכב עליו... שמע כך, הוריד את אשתו והלכו שניהם ברגל, והנה שוב עברו קבוצת אנשים, ואמרו: איזה אנשים מוזרים! יש להם חמור והם הולכים ברגל? שמעו זאת, עלו שניהם על החמור. והנה שוב עברו קבוצת אנשים ואמרה: תראו איזה אנשים רעים ואכזריים, שנים כה שמנים, רוכבים על חמור כזה כחוש וקטן! מיד ירדו מהחמור והרימו אותו עליהם, והנה ראו מרחוק אנשים שמצביעים לעברם, ואומרים זה לזה: ראו הנה שלשה חמורים... נמצינו למדין שאין לנו להתפעל ממה שידברו עלינו, כי בעוה"ר רבים נכשלים בזה, והבא ליטהר מסייעין בידו (שבת קד.). והמשיך "ותשחק ליום אחרון", רמז שהאשה המתלבשת בצניעות היא תשחק ליום אחרון לעולם הבא, על כל השכנות והחברות ששחקו עליה בעולם הזה. שיראו כמה שכרה גדול בשמים על שנזהרה להתלבש בבגדים צנועים וכשרים. וכאמור.
ב) אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה א. כג) אין עוז אלא תורה. וכדכתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט. יא). עיין שם. ובא לרמוז שבזכות התורה, זוכים ל"והדר לבושה", דהיינו לחלוקא דרבנן.
ג) אי נמי יש לפרש הנה אין עוז אלא תורה וכנ"ל, ויש לרמוז עוז והדר לבושה ותשחק ראשי תיבות גמטריא יב"ק שהוא שם קדוש היוצא מראשי תיבות יעננו ביום קוראנו. רמז להא דאיתא בגמרא (עבודה זרה יט.) א"ר אבדימי בר חמא, כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו. שנאמר, כי אם בתורת ה' חפצו (תהלים א. ב). וסופי תיבות גמטריא וסר עונך. רמז להא דאיתא בגמרא (מנחות קי) אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז. לז). כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם אמר רבא, האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם, (אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו. רש"י). עיין שם. וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה כה. א): אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד - יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים. אלמא יש כפרה ברוב לימוד. ויעשה חסד ואמת, ובזה יתכפרו עוונותיו, שנאמר: "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז. ו). עיין שם. וראה עוד במדרש תנחומא פרשת אחרי מות (סימן י)... ובזמן שאין בית המקדש קיים במה מתכפר עליכם התעסקו בדברי תורה שהן משולין כקרבנות והן מתכפרין עליכם שנאמר: "זה הדבר" (ויקרא ט. ו). וכן הנביא אומר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד. ג). עיין שם. וכן איתא בזוהר הקדוש (שלח קנט.) על פסוק: "ויבאו עד נחל אשכול וגו'" (במדבר יג. כג). רבי יהודה פתח, "כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם וכו'" (ישעיה מב. ה). כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקדוש ברוך הוא, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה שכל מי שעוסק בתורה כאילו מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקדוש ברוך הוא, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל עונותיו ומתקנים לו כמה כסאות לעולם הבא עיין שם.
ד) אי נמי יש לפרש הנה אין עוז אלא תורה וכנ"ל, והמשיך והדר לבושה, רמז שכל לימוד התורה של הבעל זה בזכות האשה. וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות יז.): גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר, נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי. (ישעיה לב. ט). (גדולה הבטחה. שהרי קראן שאננות ובוטחות. רש"י). אמר לו רב לר' חייא, נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, (תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת. רש"י). ובאתנויי גברייהו בי רבנן, (בית המדרש ששם שונים משנה וגמרא. רש"י). ונטרין לגברייהו, (ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת. רש"י). עד דאתו מבי רבנן. עיין שם. ואפשר להסביר בדרך דרש, גם כן שזה כוונת חז"ל בגמרא (יבמות סב:) אמר רבי תנחום א"ר חנילאי, כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שמחה, וכו' במערבא אמרי, בלא תורה. והיינו כי על ידי השתדלות ועזרת אשתו יכול ללמוד יותר וכאמור. ודו"ק. וראה עוד בגמרא (כתובות סב.) על פסוק: שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנה (תהלים קכז. ב), ואמר רב יצחק, אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה, ובאות לחיי העולם הבא עיין שם. וראה מה שכתבתי בס"ד לעיל על פסוק: נודע בשערים בעלה. וצרף לכאן.
ה) אי נמי יש לפרש הנה אין עוז אלא תורה וכנ"ל, והמשיך והדר לבושה, רמז שתלמיד חכם שהוא בעל תורה, שהוא צריך לקיים "והדר לבושה", דהיינו שבגדיו יהיו נקיים ללא רבב, וראה בגמרא (שבת קיד.) ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו - חייב מיתה, שנאמר: "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח. לו). אל תקרי משנאי אלא משניאי. עיין שם. וראה לרבינו מנחם בר שלמה לבית מאיר המאירי ז"ל, בחידושיו (שבת קיד.) שכתב, וזה לשונו: תלמיד חכם כשם שהוא מופלג משאר העם בחכמתו ודיעותיו כך צריך שיהדר עצמו בסלסול ובהעדר כל פחיתות ממנו אסור לו לצאת במנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי ובצלא רצונו לומר עור העליון וכן צריך שלא יהא נמצא בו שום דבר מגונה הן במלבושיו הן במדותיו וכל שנמצא בו שום דבר מגונה הרי הוא גורם לתורה שתתחלל ותתמעט ערכה בעיני בני אדם והוא שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה ורבב הוא מושאל לחלב ושעוה וזפת ושאר מינין הדומים לאלו וכו', ובכלל ענין זה שלא תמצא בו שום מדה מגונה שהמדות מושאלות בלשון בגדים כמו שידעת וחסרון מדה אחת בין שאר מדותיו הרי הוא ככתם בבגד וכמו שהכתמים רישומן ניכר בבגדים הדקים והנכבדים יותר מן הגסים כך מדה מגונה אצל החכם מגונה ביותר ולא יקל בעצמו לשום מדה מגונה ואפילו נעשית בצניעות ויבוש מנפשו במקום שאין שם בשת אחרים ודרך צחות אמרו איזהו תלמיד חכם שנחזיר לו אבידה בטביעות העין זה המקפיד על חלוקו להפכו כלומר אפילו חלוקו שאינו נראה לבריות אם לבשו שלא כתקנו מקפיד עליו עד שיהפכנו. עכ"ל. "ישמע חכם ויוסף לקח"!