פרק כב
נבחר שם מעושר רב מכסף ומזהב חן טוב. (כב. א)
נבחר שם מעושר רב ראשי תיבות נשמר. רמז שיש לו לשמור על שמו הטוב, ולא ימכור אותו בעד שום ממון שבעולם, כי הרי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, (דברים טז. יט).
עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה'. (כב. ב)
איתא בגמרא (תמורה טז.) אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט. יג). בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני! אם מפרנסו מוטב, ואם לאו, "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" (שם כב. ב). מי שעשהו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה לד. יג) "ועניים מרודים תביא בית", אלו הם עניים שירדו מכבודם ומנכסיהם. מי גרם להם שיהיו עניים? על ידי שלא פשטו ידיהם לעניים, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. עיין שם. ויש לרמוז תיבת "עשה" נוטריקון עשיר שיהיה העני, או עני שיהיה העשיר. רמז להאמור.
תיבת "עשה" נוטריקון עשיר שיפרנס העני, או עני שיזכה העשיר. רמז למה שאמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה לד. ה) אם באת רעה לחבירך, ראה היאך לזכות בו ולפרנסו כדי שתקבל מתן שכרו. כך היה ר' תנחום ב"ר חייא עושה, בשעה שאמו לוקחת לו ליטרא אחת של בשר מן השוק, היתה לוקחת לו ב' אחת לו ואחת לעניים. על זה עשה הקדוש ברוך הוא עניים ועשירים, כדי שיהיו זכין אלו לאלו. (תמיד אני רגיל לומר בשיעורים כך, כשאדם קונה לדוגמא: סוכר אחד, קפה אחד, וכיוצא יקנה עוד אחד מאותו מוצר, ויתן לגמילות חסדים, להעביר למשפחות הנצרכות, וב"ה שמחתי לראות היום סיוע ומקור לזה מדברי המדרש הנזכר. וראה למרן ז"ל בשולחנו הטהור יורה דעה (סימן רמח סעיף ח) הרוצה לזכות לעצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה... האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק בשולחנו... וכן הוא אומר כל חלב לה' עיין שם. וראה עוד למרן ז"ל שם (סימן רמט סעיף ג) צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו. עד כאן לשונו. והשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן ואמן). וראה עוד (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כח - ביום השמיני עצרת) ביום טובה היה בטוב (קהלת ז. יד). א"ר תנחום בר' חייא ביום טובתו של חבירך היה עמו בטובה, וביום רעה ראה, אם נזדווג לחבירך יום רעה ראה היאך לעשות עמו חסד ולהציל אתו ממנו. כך היתה אמו של ר' תנחום בר' חייא עושה, ביום שהייתה לוקחת לו ליטרא אחת של בשר לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים. ביום שהיתה לוקחת לו אגודה אחת של ירק הייתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים. מפני מה ברא הקב"ה עניים ועשירים, כדי שיהיו מתפרנסין אילו מאילו, על שם גם את זה לעומת זה עשה האלהים (שם).
ראיתי להרב רחמים בוכריס ז"ל, בספרו מנחה חדשה שרמז לפי דרכו עשיר ורש נפגשו ראשי תיבות עון. עיין שם. ואפשר עוד שבא לרמוז להא דאיתא בגמרא (תמורה טז.) אתה אומר: "(איש) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט. יג). בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני! אם מפרנסו מוטב, ואם לאו, "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" (שם כב. ב). מי שעשהו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה לד. יג) "ועניים מרודים תביא בית", אלו הם עניים שירדו מכבודם ומנכסיהם. מי גרם להם שיהיו עניים? על ידי שלא פשטו ידיהם לעניים, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. ולזה בא הרמז עשיר ורש נפגשו ראשי תיבות עון. למדנו שבגלל שעשה עון שהעלים העשיר עיניו מלראות בצער העני וליתן לו צדקה נעשה בסוף רש וכאמור.
אי נמי יש לרמוז עשיר ורש נפגשו ראשי תיבות ענו. רמז כשהעשיר רואה את העני יכול להרגיש את מצבו של העני וזה יגרום לו להיות ענו וליתן צדקה לעני.
עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים. (כב. ד)
אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (תמיד כח.) איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי כד. כה) עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "עקב ענוה יראת ה", דהיינו בעבור שהוא שומע מוסר, ויש לו ענוה ויראת ה', הרי שהוא זוכה בהעבור קבלת התוכחת לנחת רוח טובה וברכה באים לעולם, וזהו "עושר וכבוד וחיים" וכאמור.
תיבת יראת גמטריא תורה. ובא לרמוז כי עקב מידת הענוה הוא זוכה לתורה, כדאיתא בגמרא (תענית ז.). אי נמי בא לרמוז מה שכתב שא"ב הגאון הרב מקיקץ נסים חיים מאדאר נר"ו בספרו רחבה מצותך מאד משם רבינו הקדוש רבי חיים ויטאל ז"ל בספר שער הקדושה (חלק ב שער ד) כי הגאוה היא שורש לכל העבירות, והענוה היא שורש לכל המצוות. והרי הוא כמבואר.
צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. (כב. ה)
כתב רש"י ז"ל (כתובות ל.) צנים פחים- קור וחום. עכ"ל. והנה ידוע שאדם השותה משקה חם ואחר כך משקה קר יחד, זה יכול לגרום לו לכאבי שינים. ויש לרמוז שומר נפשו ירחק מהם ראשי תיבות שינים.
טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל. (כב. ט)
דקדק הרב יוסף הכהן ז"ל, בספרו פרי יוסף דמאחר דהוא נותן טעם למה הוא יבורך בשביל שנתן מלחמו לדל למה לא יבורך רק טוב עין דאפילו אם הוא רע עין ורוצה לתת מלחמו לדל גם כן הוא בשביל שנתן מלחמו לדל ולמה אמר הכתוב רק טוב עין עיין שם. ונראה לתרץ, לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק י מהלכות מתנות עניים הלכה ז) כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע - אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו או הפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי, לקשה יום. עגמה נפשי, לאביון" (איוב ל. כה). ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות, שנאמר "ולב אלמנה, ארנין" (איוב כט. יג). עיין שם. ולכן אמר דוקא טוב עין הוא יבורך. כי מי שאינו נותן בעין יפה הפסיד את זכותו, ואפשר שאינו מתברך.
א) אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא במשנה (יומא לח.) משנה. ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י. ז). ועל אלו נאמר: "ושם רשעים ירקב" (שם). עוד נקדים מה שידוע דתיבת לחם רמז לתורה כמו שאמרו חז"ל בגמרא (חגיגה יד.)… לחם, אלו בעלי תלמוד. שנאמר: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט. ה). עיין שם. עוד נקדים וראה במסכת אבות (פרק ד משנה ה) רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וראה עוד בגמרא (עירובין נג.) רבינא אמר: בני יהודה דגלו מסכתא - נתקיימה תורתן בידם, עיין שם. ועוד איתא בגמרא (שם נד.) ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "לחיו כערוגת הבשם" (שיר השירים ה. יג). - אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה (שמלמד תורה לתלמידים. רש"י). תלמודו מתקיים, ואם לאו - אין תלמודו מתקיים עיין שם. וראה עוד לרבינו מנחם בר שלמה לבית מאיר המאירי ז"ל, בחידושיו (עירובין נג.) שכתב, וזה לשונו: לעולם יהא החכם משתדל להשפיע חכמתו לזולתו שבזה למודו מתקיים ומצליח והוא שאמרו בני יהודה דגלו מסכתא נתקיים תלמודם בידם רצונו לומר שלמדו לזולתם והוא שאמרו לחייו כערוגת הבשם אם משים עצמו כערוגה שהכל דשין בה או שהכל מתבשמין הימנה תלמודו מתקיים בידו ויש מפרשים דגלו מסכתא כשהיו דורשים ברבים מודיעין מקודם באיזה ענין ובאיזו מסכתא הם דורשים כדי שירגישו השומעים ויעיינו בדבר עד שידעו להשיב ומתוך כך הענין יוצא לאמתו והרב מודה בדרך זה שנוח לו להיות תלמידיו משיבין לו כדי שיבא הענין לידי בירור והוא שדרשו דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו שהרי היה גורם להם שלא יתביישו שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע שהיה מעמידם בחזקת רשעים ועמי הארץ. עכ"ל. וראה עוד במדרש תנא דבי אליהו רבה (פרשה כה) דבר אחר הלא פרוס לרעב לחמך, אין לחם אלא דברי תורה, שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב וגו'" (עמוס ח. יא), מיכן אמרו, יש בו באדם דברי תורה יפרנס לאחרין, כדי שתרבה חכמתו בידו, ומוסיפין לו עליה, כל העושה כן אינו נמנע מטובה העתידה לבוא עליהן לישראל לימות המשיח, עליו הוא אומר, "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ. כג), דרך, זו תורה, שנאמר: "בכל הדרך אשר צוה ה' אתכם תלכו" (דברים ה. ל), ישע, אין ישע אלא ימות המשיח, שנאמר: "קרוב צדקי יצא ישעי [וגו']" (ישעיה נא. ה), אבל יש בו באדם דברי תורה ואין מפרנסה לאחרים, לסוף שחכמתו מתמעטת בידו ואין מוסיפין לו עליה, עליו הוא אומר: "מונע בר יקבוהו לאום (משלי יא. כו). וראה עוד כיוצא בזה במדרש (משלי יא. כד) אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם. וחושך מיושר אך למחסור. אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדן, סוף שהתורה מתחסרת ממך, למה, שמתוך שאתה מלמד אתה לומד, שנאמר "נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה" (משלי יא. כה). "ישמע חכם ויוסף לקח"!
ב) אי נמי אפשר לפרש מה שידוע דתיבת לחם רמז לתורה כמו שאמרו חז"ל בגמרא (חגיגה יד.)… לחם, אלו בעלי תלמוד. שנאמר: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט. ה). עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (בבא מציעא פה.) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, וכו', וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה - מבטלה בשבילו, שנאמר "ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה" (ירמיה טו. יט). עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (סוטה לח:) ואמר ריב"ל: אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר: "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", אל תיקרי יבורך אלא יברך. עיין שם. וזהו רמז הפסוק: טוב עין הוא יברך", כיון שנתן "מלחמו לדל", שלימד מהתורה שלו לדל. וכאמור.
ג) אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (סוטה לח:) ואמר רבי יהושע בן לוי: אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר: "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", אל תיקרי יבורך אלא יברך. עיין שם. ואפשר לפרש שהנותן לחמו לדל לסעודה, זוכה לברכה, שבברכת המזון יש ברכת האורח לבעל הבית.
ד) אי נמי אפשר לפרש על פי מה דאיתא בגמרא (יבמות סג.) ...והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח. ט). עיין שם. וזהו רמז הכתוב: טוב עין הוא יבורך, אל תיקרי יבורך אלא יברך, דהיינו שהוא עצמו יברך, והוא נענה מטעם כי נתן לחמו לדל. וכאמור.
ה) אי נמי יש לפרש טוב עין הוא יבורך, הטעם שזוכה לברכה, כיון שנתן מלחמו לדל, אין העני מקטרג עליו, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה לד. טז) אמר ר' יהודה בר' סימון, העני הזה יושב ומתרעם מה אני ומה פלוני, פלוני יושב בביתו ואני יושב לי כן, פלוני ישן על מיטתו ואני ישן על הארץ, ועמדתה אתה ונתתה לו, מעלה אני עליך כאילו נתתה שלום ביני לבינו, דכתיב: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי" (ישעיה כז. ה). עד כאן. ועיני צדיק תחזינה בגמרא (תמורה טז.) אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט. יג). בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני! אם מפרנסו מוטב, ואם לאו, "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" (שם כב. ב). מי שעשהו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה לד. יג) "ועניים מרודים תביא בית", אלו הם עניים שירדו מכבודם ומנכסיהם. מי גרם להם שיהיו עניים? על ידי שלא פשטו ידיהם לעניים, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. וכן איתא במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ז) אם עשית צדקה תזכה לממון. ואם זכית לממון עשה ממנו צדקה בעוד שהוא בידך קנה ממנו העולם הזה ותנחול העולם הבא. ואם אין אתה עושה ממנו צדקה יעוף פתאום שנאמר: "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג. ה). וראה עוד למרן ז"ל בשולחנו הטהור יורה דעה (סימן רמז סעיף ב) שכתב, וזה לשונו: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה לב. יז). עכ"ל. והבן. וראה עוד להגאון הרב חיים פלאג'י ז"ל בספרו צדקה לחיים (אות רפ) שכתב, וזה לשונו: אם בכל ימות השנה יש להקדים האכלת העניים לאכילתו, כמו שכתב בזוהר הקדוש ח"ג (קד.) מכל שכן בחגים ובמועדים. כי יראה העני שהעשיר קונה כל צרכי החג, ובידו אין מאומה. ובפרט בחג המצות, שצריך הכנה רבה קודם הפסח, והעני רואה שהעשיר כבר טחן החטים ואפה המצות, ובידו אין כלום. וכאשר ראיתי בספר סדר עבודה ומורה דרך (רלב ע"ב) שהביא בשם הגאון בעל "שמעון ולוי", וזו לשונו: תראו ליתן להם קודם פסח שלושים יום, שאז לא ידאגו, ולא יתרעמו על ה', ולא כאותם המאחרים ליתן מעות חטים, וקונים לעצמם, ואחרי זה נותנים. וכמדומה לי שזו מצוה הבאה בעבירה, שהעני רואה איך העשיר קונה לעצמו, ואין לך יסורים גדולים מזה. ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים. עד כאן.
וראה עוד להגאון הנזכר ז"ל בהגדה של פסח חיים לראש (פיסקא מג) באורך בענין זה, ובסוף דבריו שם, כתב: "פסח" משמעו רחמים, כתרגום "ופסח", ויחוס (שמות יב. כג)". והמסכת קרויה "פסחים", לשון רבים. שחייבים כל ישראל לומר "כל דכפין ייתי וייכול", ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. (אבות פרק א משנה יז). וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. (שבת קנא:). ולכן קרויה "פסחים", שאין מרחמין מלמטה וה' מתמלא עלינו רחמים מלמעלה. ואמרו בזוהר הקדוש ח"ב (קלה.) "תכלת, דא פסח". וירמוז ש"תכלת" גמטריא תתן. להודיענו שחג הפסח, שהוא לשון רחמנות, היינו שתקיים מצות "נתון תתן" (דברים טו. י). ומה נעים שבא הרמז ש"פסח" גמטריא "קמח", וגמטריא "יחלק". עיין שם באורך. "ישמע חכם ויוסף לקח"! ועיני צדיק תחזינה בהקדמת הזוהר (י:) (והובא דבריהם גם בספר שמחים בצאתם עמוד קצח, למעלת ידידנו הגאון רבי שמעון חירארי נר"ו), פתח רבי שמעון ואמר (מתורגם ללשון הקודש), כל מי ששמח באותם המועדים, ואינו נותן חלק להקב"ה (היינו חלק העניים) ההוא רע עין שטן שונא אותו ומקטרג עליו, ומסלק אותו מהעולם, וכמה צרות על גבי צרות מביא עליו. החלק של הקב"ה, לשמח למסכנים כמה שיכול, כי הקב"ה בימים האלה בא לראות לאותם כלים השבורים שלו (העניים), ונכנס אליהם ורואה שאין להם במה לשמוח, בוכה עליהם ועולה למעלה להחריב העולם. באים בני הישיבה (נשמות הצדיקים) לפניו ואומרים רבון העולמים, רחום וחנון נקראת, יתגלגלו רחמיך על בניך. אומר להם, העולם עשיתי עבור החסד כמו שכתוב: "אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט. ג). והעולם קיים על זה, אומרים לפניו מלאכים העליונים ריבון העולמים, הנה פלוני אוכל ושותה ויכול לעשות טובה עם המסכנים, ולא נותן להם כלום. בא המקטרג ומבקש רשות ורודף אחרי אותו בן אדם. מי לנו גדול מאברהם שעשה טובה לכל הבריות, וביום שעשה משתה, מה כתוב? "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא. ח). עשה אברהם משתה וקרא לכל גדולי הדור לאותה סעודה, ולמדנו בכל סעודה של שמחה, אותו המקטרג הולך ורואה אם אותו בן אדם הקדים הטוב למסכנים, והמסכנים בבית, אותו המקטרג מתרחק מאותו הבית, ולא נכנס שם, ואם לא, נכנס שם ורואה ערבוביה של השמחה בלי מסכנים, ובלי טובה שהקדים למסכנים, עולה למעלה ומקטרג עליו. אברהם היה משמש לאותם גדולים, שרה הניקה הבנים שלהם... מיד עלה המקטרג לפני הקב"ה, ואמר רבון העולם אתה אמרת אברהם אוהבי, עשה סעודה, ולא נתן לך כלום, ולא למסכנים... ולא זז משם עד שבלבל כל אותה השמחה, וצוה הקב"ה להקריב ליצחק קרבן, ונגזר על שרה שתמות על צער בנה. כל אותו הצער נגרם שלא נתן כלום למסכנים. עיין שם. וראה עוד בזוהר (יתרו פח:) (מתורגם ללשון הקודש), בא וראה, בכל שאר המועדים והחגים, צריך האדם לשמוח ולשמח לעניים, ואם הוא שמח לבדו ואינו נותן לעניים, עונשו גדול, שהרי לבדו הוא שמח ואינו נותן שמחה לאחר, ועליו כתוב: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב. ג). עיין שם. ולמזהיר ולנזהר יתן שלומים כמי נהר.
ו) אי נמי יש לפרש שבא לרמוז מה דאיתא בגמרא בגמרא (שבת קנו:) ושם מסופר על האמורא שמואל שפעם ישב עם גוי בשם אבלט, שהיה חוזה בכוכבים. ראו אנשים הולכים לאגם. אמר אבלט לשמואל על אדם מסויים מהם שהוא לא יחזור לכאן, מפני שיכישו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם הוא יהודי יחזור. בעוד שהיו יושבים וממתינים חזר היהודי. קם אבלט הוריד את העצים מעליו ובדקו, ומצאו נחש חתוך בין העצים. שאלו שמואל: איזה מעשה טוב עשית? ענה לו: כל יום נוהגים אנחנו שכל אחד מאתנו מביא אוכל, ואחד גובה מכל אחד ומערבבים את האוכל בקופה ואוכלים ביחד. והיום ראיתי שאחד לא הביא, וכדי שלא יתבייש, אמרתי: היום אני אגבה, ועשיתי עצמי כגובה ממנו, ונתתי את המנה שלי בעדו. אמר לו שמואל: מצוה גדולה עשית. יצא שמואל ודרש, "וצדקה תציל ממות" (משלי י. ב). ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. ועוד מספרת הגמרא (שם), שהחוזים בכוכבים אמרו לו לרבי עקיבא: ביום חתונת בתך, עתיד נחש להכישה. דאג מזה רבי עקיבא מאד. בליל חתונתה, הוציאה מראשה תכשיט שהיה בראשו סיכה ותחבה את התכשיט בקיר, בדיוק בעינו של נחש שהזדמן לקיר באותה שעה. בבוקר יצאה לקחת את התכשיט ממקומו, אך כשהוציאה זאת, נגרר יחד עם התכשיט נחש ארסי מת, ראו הכל שניצלה ממיתה. שאלה אביה: איזה מעשה טוב עשית, שבזכות זה ניצלת ממיתה? סיפרה לו: אתמול, בא עני לביתנו וביקש צדקה. אך מאחר והכל היו טרודים בצורכי החתונה לא שמעו את בקשתו, וכשראיתי כן לקחתי את המנה שנתנו לי, ונתתיה לעני. אמר לה רבי עקיבא: מצוה גדולה עשית ובזכות זה ניצלת. יצא רבי עקיבא ודרש, "וצדקה תציל ממות" (משלי י. ב). ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. וראה עוד מעשה בתלמוד ירושלמי (שבת ו. ט) שני תלמידים של רבי חנינא יצאו לקצוץ עצים, ראה אותם חוזה בכוכבים, אמר: אלו השנים יוצאים ולא חוזרים, כי ראה שימותו בדרך. כשיצאו, פגע בהם זקן אחד, אמר להם: תנו לי לאכול, כי זה שלושה ימים לא טעמתי כלום. והיה להם לחם אחד שלם, נתנו לו חצי חצי. אכל, ובירך אותם: תתקיים נפשכם בקרבכם היום, כמו שקיימתם והחייתם נפשי. והלכו לקצוץ העצים וחזרו בשלום. והיו שם בני אדם ששמעו מהחוזה שלא יחזרו, שאלו אותו: וכי לא אמרת כי אלו השנים לא יחזרו, והנה הם חזרו. אמר להם: אם יש שקר, הרי זו האסטרולוגיה שלי. אף על פי כן בדקו כליהם ומצאו נחש חתוך בין העצים. שאלו את התלמידים: איזה מעשה טוב עשיתם שניצלתם? סיפרו לו מהעני שנתנו לו לאכול, אמר החוזה: מה אני יכול לעשות נגד ה' מתפייס בחצי ככר לחם. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: טוב עין הוא יבורך, להנצל מן המיתה, כי נתן מלחמו לדל וכאמור.
ז) אי נמי אפשר לפרש כיוצא בזה, לפי מה דאיתא בגמרא (שבת קנא:) שאמר רבי חייא לאשתו כשיבא עני תקדים לו לחם לפני שתתן לבנים. אמרה לו: וכי קללה אתה מקלל להם! אמר לה: כי אומר הפסוק: "כי בגלל הדבר הזה" (דברים טו. י). ותנא דבי רבי ישמעאל, גלגל הוא שחוזר בעולם. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: טוב עין הוא יבורך, להנצל מן העניות, כי נתן מלחמו לדל וכאמור.
ח) אי נמי אפשר לפרש בהקדים מה דאיתא בתיקוני הזוהר (כן רשום בזכרוני, וצריך לחפש, והשם יתברך יאיר עיננו במאור תורתו אמן). שג' המסכתות הקשות בש"ס ביותר הם מסכתות ענ"י- ערובין נדה יבמות. עיין שם. ואדם צריך הרבה עזרה וסיוע להבנתם. והנה תיבת לחמו, יש בה רמז לתורה, כמו שאמרו חז"ל בגמרא (חגיגה יד.)… לחם, אלו בעלי תלמוד. שנאמר: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט. ה). עיין שם. וזהו רמז הכתוב: טוב עין הוא יבורך. תיבת עין נוטריקון ערובין יבמות נדה. שהם המסכתות הקשות ביותר וכנ"ל, כי נתן מלחמו לדל, דהיינו שלימד התורה לאחרים.
ט) אי נמי יש לרמוז בזה המעשה דאיתא בגמרא (תענית כג:) שבאו חכמים לאבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל שיתפלל שירד גשם. (עיין שם באורך כל המעשה), ועלו הוא ואשתו לעליה אשתו עמדה בזוית אחת והוא בזוית אחרת, ועלו עננים מן אותו רוח זוית שהיתה אשתו עומדת לפי שהיא נענית תחילה. ושאלו אותו: למה עלה הענן מן הזוית שאשתך עומדה להתפלל. ולא מן הזוית שלך? ענה להם: לפי שהאשה תדירה בביתה כל היום וכשצריך עני איזה דבר הולכת ונותנת לו. ויש לעניים תיכף הנאה בלא טירחא שהוא אוכל תיכף שהיא נותנת לו דבר אכילה. אבל אני נותן מעות לעני שילך ויקנה מה לאכול, ויש לעני טירחא בעד זה. ואמר להם: שהיו איזה בריונים בשכונתם התפללתי עליהם שימותו, והיא התפללה עליהם שיחזרו בתשובה וכן היה שחזרו בתשובה. ולכן זכותה גדול יותר. עיין שם. וזהו רמז הכתוב "טוב עין הוא יבורך, שהוא ראוי לברך, מטעם "כי נתן מלחמו לדל", והנאתו מידית ולכן ברכותיו מתקיימות. ויש להזכיר כאן המעשה על מורנו הגאון הגדול סבא דמשפטים המלומד בנסים הרב הקדוש רבי ישועה בסיס זצ"ל, (מח"ס אבני צדק ב"ח), ששמע ברוח קודשו שמכריזים בשמים על פלוני, בעל מאפיה, שהעולם כולו מסור בידו ואשר יגזור יקום, ואשר יברך יבורך. קם והלך אליו, שאלו: "איזו מצוה עשית, שזכית בגללה לכח זה?" נבוך: "אדם פשוט אני, ועמל לפרנסתי. איני יודע מאומה". אמר הרב: "חשוב, ונסה להזכר". משך בכתפיו: "דבר פעוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו. ביום שישי, לאחר האפיה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם. שבת אחת הוצאתי קדרת אשה אחת, ונפלה מידי ונשברה. לתדהמתי, לא היתה בתוכה אלא ביצה אחת, שהונחה כדי שתצטמק יפה. כה רב היה עונייה, שלא היה לה דבר נוסף. אמרתי לה: "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה". הצעתי לה את קדרתי, ומאנה. אמרה: "אין זה שלי". בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם, ואמרתי לה: "הרואה את, לא באו לקחתה, כנראה הפקירוה. שלך היא". נאותה, ולקחתה. ומאז, בכל שבת, מכין אני שתי קדרות. האחת, והשניה שאין איש בא לקחת, והאשה זוכה בה"... שמע רבי ישועה, וקרא: "אכן נודע הדבר! אם כן, מחלקך יהא חלקי, ומגורלך יהא גורלי!" (מורנו הגאון הרב בוגיד סעדון זצ"ל, בספרו מגיד חדשות ח"ח, עמוד קח-קט). עד כאן. ואולי הטעם שזכה לזה, הוא על פי מה דאיתא דברי הגמרא (יבמות סג.)... והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח. ט). עיין שם. המחבר ס"ט).
עושק דל להרבות לו נותן לעשיר אך למחסור. (כב. טז)
אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (תמורה טז.) אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט. יג). בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני! אם מפרנסו מוטב, ואם לאו, "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" (שם כב. ב). מי שעשהו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה לד. יג) "ועניים מרודים תביא בית", אלו הם עניים שירדו מכבודם ומנכסיהם. מי גרם להם שיהיו עניים? על ידי שלא פשטו ידיהם לעניים, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "עשק דל להרבות לו" דהיינו העשיר שעושק את הדל ולא נותן לו צדקה, כי חושב שעל ידי שאינו נותן לו צדקה, "נותן לעשיר", שיהיה עשיר ולא יפסיד כספו, סופו "אך למחסור" היינו שבסוף באמת יהיה עני וכאמור.
אי נמי יש לרמוז בזה מה שאומר הנביא: "קרא דגר ולא ילד עשה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" (ירמיה יז. יא). והרי הוא כמבואר.
הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. (כב. יז)
תיבת "אזנך" גמטריא מחל. ושמע דברי ראשי תיבות וסופי תיבות גמטריא אמן עם הכולל. רמז שבזמן שהציבור עונים אמן יהא שמיה רבה על הקדיש של אחר הדרשה נמחלין להם עונותיהם. ראה במדרש (משלי י. א) עיין שם.
הט אזנך ושמע דברי חכמים ראשי תיבות וסופי תיבות גמטריא עקב. וכן יש לרמוז תשית לדעתי סופי תיבות גמטריא שפל. וכן גמטריא קדוש. ובא לרמוז שעל ידי שמתנהג בענוה ושומע דברי חכמים ומקיימם, נקרא קדוש. וראה בגמרא (יבמות כא.) על פסוק ושמרתם את משמרתי- עשו משמרת למשמרתי. ועוד איתא (שם כ.) אמר אביי, כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש עיין שם. ועוד איתא בגמרא (בבא בתרא עה:) אמר רבי אלעזר, עתידין צדיקים שאומרים לפניהן קדוש כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. ועוד יש לרמוז דברי חכמים ולבך תשית לדעתי סופי תיבות גמטריא תלמוד. רמז שעל ידי הענוה זוכה לתורה, (תענית ז.).
להיות בה' מבטחך הודעתיך היום. (כב. יט)
להיות בה' מבטחך סופי תיבות תכה. שהוא שם קדוש המסוגל לנצח במלחמות כידוע לח"ן.
אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (סוטה מח.) תניא, רבי אליעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר מה אוכל למחר. אינו אלא מקטני אמנה. עיין שם. ומעשה היה באיש אחד שהיתה השדה שלו מוציאה בשנה ששה שקי חיטה ומהם היה מתפרנס כל השנה. והנה שנה אחת השדה שלו הוציאה ארבעה שקי חיטה במקום ששה כמו בכל שנה. ויתעצב האיש אל לבו. והתחיל לדאוג מה יעשה בעוד שמונה חודשים שיגמרו לו ארבעת שקי החיטה, מה יאכל אח"כ? ומרוב מחשבות ודאגות היה אפילו מתקשה להרדם בלילה במיטתו. בשמים כעסו עליו על זה שהרי יש לו לאכול שמונה חודשים ולמה דואג על אח"כ מה יאכל ורצו שילמד מעלת הביטחון בהשי"ת. והנה בלילה חלם חלום שיש איזו אלמנה עם חמשה יתומים מתגוררת ברחוב פלוני ומצבה דחוק מאד. ואמרו לו בחלום שילך אליה ויתן לה שק אחד של חיטה. בבקר שקם אמר בלבו חלומות השוא ידברו (זכריה י. ב). אני דואג לארבעה חודשים ועכשיו שאתן לאלמנה הנז' שק אחד אצטרך לדאוג על עוד חודשיים. והנה בלילה השני חלם שוב כך ואמר לעצמו דברי חלומות אינם מעלין ואינם מורידין (גיטין נב.) אולם כשראה שגם בלילה השלישי חלם שוב אותו חלום, אמר, בתלתא הוי חזקה. ולמחרת קם ולקח עמו שק חיטה להביא לאלמנה הנזכרת. כשהגיע לביתה רצה להביא לה השק. אמרה לו שימתין רגע וקראה לבנה הגדול ואמרה לו שיבדוק אם יש להם לחם לאכול היום? וכהשיבה שיש היום מה לאכול. אמרה לו: קח את שק החיטה שרצית לתת לי כי ב"ה שבח לאל היום יש לי לאכול ומחר ירחם ה'. כששמע כך מיד נשא ק"ו בעצמו ומה אותה אלמנה שיש לה לאכול היום ולמחר אין לה ואינה דואגת על זה. ובוטחת בהשי"ת. אני שיש לי עכשיו ב"ה לאכול שמונה חודשים. אני צריך לדאוג על אחר כך! וכך הסיר דאגותיו מזה ובטח בהשם יתברך.
כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. (כב. יח)
איתא בגמרא (ברכות סב.) אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית הכסא נצול משלשה דברים: מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין. וכו' עיין שם. ויש לרמוז בתיבות "כי נעים" שהם ראשי תיבות כאשר ישתוק ינצל עקרבים נחשים מזיקים. וזהו "כי תשמרם בבטנך", שישמור הדיבור בבטנו בזמן שהוא נמצא בבית הכסא וכאמור. ושוב ראיתי להרב רחמים בוכריץ ז"ל בספרו מנחה חדשה שרמז כיוצא בזה, והוסיף "כי תשמרם בבטנך", דהיינו צניעות בבטנך עיין שם.
נעים כי תשמרם סופי תיבות מים רמז לתורה ולענוה. כדאיתא בגמרא (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א). לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם. ובא לרמוז שרק אם יהיה עניו תתקיים חכמתו בידו. כדאיתא בגמרא (פסחים סו:) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו עיין שם. וראה עוד בגמרא (יבמות קה. ובתלמוד ירושלמי יבמות מבואר הענין יותר). מעשה שבאו בני סימוניא אצל רבי, אמרו לו: מבקשים אנחנו שתתן לנו איש, שיוכל להיות דרשן ודיין וחזן, וילמד עם התינוקות, ויעשה לנו כל צרכינו. נתן להם את לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה, והושיבוהו עליה. באו ושאלו ממנו: אשה שהיא גידמת, במה היא חולצת? ולא השיבם. שאלו לו עוד: אם רקקה דם, מה דינה? ולא השיבם. אמרו: אפשר שהוא אינו בעל הלכות וגמרא, רק בעל אגדה, לכן נשאל אותו בדברי אגדה. שאלו אותו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא).? אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? (כי אמת משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה, ורשום אינו אלא כסימן בעלמא. מעשי הגדולים). ולא השיבם. באו אצל רבי, אמרו לו: וכי זה הוא הפיוס שפייסנו לך שתתן לנו אדם שיודע הכל, ולסוף נתת לנו אדם שאינו יודע להשיב על מה ששואלין אותו. אמר להם רבי: בחייכם, איש כמותי נתתי לכם. שלח רבי אחר לוי בר סיסי, ובא אליו. שאל אותו: אם רקקה דם, מה דינה? אמר לו: אם יש בדם צחצוח של רוק, כשר. גדמת במה היא חולצת? אמר לו: בשיניה. אמר לו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא). אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? אמר לו: עד שלא נחתם הגזר דין, אז הוא רשום. ואם נחתם הגזר דין, אז הוא אמת, כי אין יכול לבטלו בתפלה. אמר לו רבי: ולמה לא השבת בעת ששאלו ממך? אמר לו: עשו לי בימה גדולה, והושיבו אותי עליה, וגבה רוחי עלי, ועל ידי כך נכשלתי מלדעת להשיבם. קרא עליו רבי את הפסוק: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל. לב). מי גרם לך להתנבל בדברי תורה? על שהתנשאת בעצמך!.
כי תשמרם בבטנך ראשי תיבות כתב. רמז שעל ידי הכתיבה יהיו הדברים שמורים אצלו. ויש לי להזכיר כאן מה ששמעתי מידידנו היקר הרב שמואל סירלוי נר"ו, מעי"ת אשדוד יע"א, שראה בספרים עצה טובה, שמי שחושש לשכוח איזה דבר שהוא צריך לסדר, יעלה אותו על הכתב, וכך זה "סגולה" שלא ישכח אותו. וראה למעלת ידידנו הרב עובדיה חן נר"ו בספרו הכתב והמכתב ח"א בפתח דבר- שבח המגיע לכתב'ים בתועלת הכתיבה (אות א) כתב, שעל ידי הכתיבה נחקק הדבר ונשמר טוב בזיכרון. ואפשר לרמוז זאת במלה "ר_ָש_ׁו_ּם" שהיא אותיות "ש_ׁ_ָמו_ּר". וכן אפשר לרמוז שכאשר אדם "רושם" (כותב), הכתיבה עושה עליו "רושם" (מלעיל) ונחקקת במוחו. עיין שם.
יכונו יחדיו על שפתיך. אפשר לרמוז שצריך שילמוד בקול רם וזה יעזור לו לזכרון תלמודו. ראה בגמרא (ערובין נד.).
ראיתי למפרשים ז"ל, שרמזו כי תשמרם בבטנך ראשי תיבות כתב. רמז שיש לכתוב חידושי תורה. ויש לרמוז עוד כי נעים כי תשמרם גמטריא כתיבת חידושים. רמז להאמור.
הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת. (כב. כ)
כתב רש"י ז"ל, הלא כתבתי לך שלשים - תורה ונביאים וכתובים. עכ"ל. ויש לרמוז כתבתי לך שלישים במעצות סופי תיבות גמטריא תנ"ך רמז להאמור.
אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. (כב. כב)
יש להבין, וכי אם הוא עשיר יהיה מותר לגוזלו? וראה רש"י ז"ל, שכתב, אל תגזל דל - אל תגזלנו כי תראנו דל בעבור שהוא דל ואין לו כח לעמוד נגדך. עכ"ל. וראה עוד להרב אברהם אבן עזרא ז"ל, שכתב, אל, כי דל הוא - וישא צער בדלותו על כן אל תגזלהו. וראה עוד להרב לוי בן גרשון (הרלב"ג) ז"ל שכתב, אל תגזל דל - להשענך שהוא חלוש ולא יגיע ממנו לך נזק כי דל הוא ולא יוכל לעמוד כנגדך ואל תדכא עני בשער לזאת הסבה כי תראה שם עזרתך ולעני אין עוזר. עכ"ל. וראה עוד להרב מצודות דוד ז"ל, שכתב, כי דל הוא - רצונו לומר בחשבך כי דל הוא ואין לאל ידו לעמוד למולך. ואל תדכא - אל תכתת העני בשער המשפט כאשר ישפוט עמך. עכ"ל. וראה עוד למלבי"ם ז"ל, בחלק ביאור הענין שכתב, אל תגזל דל כי דל הוא - אומר הגם שאתה מוזהר מלגזול גם את העשיר, בו האזהרה מצד הגזלה שאסור לגזול, אבל בגזלת דל חוץ ממה שאתה מוזהר מלגזול, אתה מוזהר מלגזלו - ביחוד מצד שהוא דל - וכן אל תדכא את העני בשער - המשפט, שאין לו שומע מאת השופטים נגדך. עכ"ל.
דל הוא ואל תדכא עני בשער. גמטריא כתיבת חידושים. רמז להא דאיתא במדרש תנחומא במדבר (סימן כז) א"ר חזקיה ור' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר' נחום הלבלר מקובל אני מר' מייאשא שקיבל [מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו] מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, ואמרה לאחשורוש, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (אסתר ב כב), על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה, הוי אם שמעת דבר הוי אומר בשם אומרו.
להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך. אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש. (כב. כא-כג)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שידוע דאחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם במודה על האמת, כדאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה ג). ויש כאלה בעוונות הרבים שאינם מוכנים לקבל את האמת, ומנסים ליישב דבריהם בדחיק ואתי מרחיק, וכיוצא בזה טענות שוא ומדוחים, ולא זו הדרך, ואדרבה צריך להשתדל לקבל את האמת ממי שאמרה, ואפילו מאנשים צעירים, ויש לציין מה שראיתי כתוב בחוברת "אור המאיר" מוסף אור תורה ניסן תשנ"ה, (שיצא לכבודו של מורנו ורבנו, ועטרת ראשנו, מרן ראש הישיבה, הגאון המופלא, וכבוד ה' מלא, הרב מאיר מאזוז שליט"א, לרגל יום הולדתו החמשים י"ג בניסן תשנ"ה עד מאה ועשרים מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא וכל טוב אמן). במבוא עמוד ז' בזה הלשון: רבינו שליט"א, מחנך אותנו להודות על האמת ולא להתבייש. ואדרבא מודים דרבנן היינו שבחייהו. ואומר: אם יראה לי הקטן שבקטנים שטעיתי ואראה שהצדק אתו אשמח לחזור בי. וברוך אומר ועושה, כאשר אנו תלמידיו השותים בצמא את דבריו, לעיתים - והם באמת רחוקות מאד נער יספרם - נראה לעניות דעתי הפשט הוא אחר, ואומרים לו ורואה שהפירוש שאמרנו הוא נכון, חוזר בו בענוותנותו, למרות שהיה יכול לדחוק ולתרץ וליישב דבריו. הוא היה אומר: "כבוד" ראשי תיבות בטל ומבוטל כעפרא דארעא. וכו'. עיין שם ותרוה נחת. וזכורני כי פעם אמר מוה"ר הגאון הגדול החסיד שבכהונה רבי נסים הכהן זצוק"ל, לחכם אחד הי"ו, שלא לענות יותר לת"ח אחד אחר הי"ו שעמד על דבריו, ולא רצה לקבל הערות צודקות, כדרכה של תורה, על מה שכתב באחד בספריו, וכבר השיב לו כמה פעמים, ואותו תלמיד חכם הי"ו במקום להודות על האמת הסיח במכתבו לדברים אחרים מסביב... ולא תרץ כלל את ההערות שהעירו לו. עד כאן. עוד נקדים מה דאיתא במדרש תנחומא במדבר (סימן כז) א"ר חזקיה ור' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר' נחום הלבלר מקובל אני מר' מייאשא שקיבל [מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו] מן הזקנים הלכה למשה מסיני. ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות יט.) אמר רב פפא, אדם אחד דיבר לשון הרע על מר שמואל לאחר פטירתו של מר שמואל. נפל קנה גדול וכבד מהגג, עליו ונקרע קרום המוח שלו כיון שהקב"ה תובע את כבודו של החכם. עיין שם. וראה לגאון עוזנו רבינו יוסף חיים ז"ל בספרו בן יהוידע שהסביר הטעם לזה, שנענש בשביל כבוד התורה שנמשלה לקנה, וכפי שאמרו בגמרא (ברכות נו:) הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה. שנאמר: "קנה חכמה קנה בינה" (משלי ד. ה). והטעם שנפל הקנה מהגג, כי הצדיק מגין על כל העולם כגג שמגין על הבית. והטעם שנקרע לו קרום המוח, כיון שדיבר על החכם שקנה חכמה, ומשכן החכמה במוח, כמו שאמרו בפתיחת אליהו זכור לטוב: "חכמה מוחא". עיין שם. וזהו רמז הכתובים: "להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך". דהיינו שיש לתלמיד חכם להשיב לכותבים לו הערות על חידושיו אמרי אמת, ולא ינסה לדחוק את דבריו כשאין הצדק עמו, או לרמוז שלא יגלה פנים בתורה ח"ו והמשיך "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער". דהיינו שלא יגזול חידושים או סברות מאחרים וירשום אותם מעצמו, וינסה לתרץ על ידם את דבריו, והטעם "כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש". דהיינו שהקב"ה יתבע אותך על זה, שהקב"ה תובע את כבודם של התלמידי חכמים. וכאמור. הרחמן יזכנו להכיר את מיעוט ערכנו ויצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות אמן.