פרק כא
כל דרך איש ישר בעיניו. (כא. ב)
אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (שבת קיט.) אין אדם רואה חובה לעצמו. עיין שם. ואפשר לפרש ולהעמיס בדרך דרש ורמז, שזהו גם כן כוונת חז"ל במסכת נגעים (פרק ב משנה ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. והרי הוא כמבואר.
מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור. (כא. ה)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שאמרו חז"ל במדרש שוחר טוב תהלים (מזמור כג. ג) דבר אחר ה' רועי לא אחסר. זהו שאמר הכתוב כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך (דברים ב. ז), ר' יעקב אומר יכול אפילו יושב ובטל, תלמוד לומר בכל מעשה ידך, אם עשה אדם הרי הוא מתברך, ואם לאו אינו מתברך. עד כאן. עוד נקדים מה שאמרו חז"ל בגמרא (ביצה טו:) ובילקוט שמעוני נחמיה (רמז תתרעא) אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון, א"ל הקב"ה לישראל, בני! לוו עלי וקדשו היום, והאמינו ואני פורע, דתנא רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. עיין שם. ומזה נמצצאת שאין לאדם לעשות יותר מדאי השתדלות ולרוץ אחרי הפרנסה, יותר מהשתדלות רגילה, כי לא רק שזה לא יועיל אולי לפעמים זה יזיק והוא יפסיד את הפרנסה שלו בידים, וזהו רמז הכתוב: "מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור", דהיינו מי שיש לו הרבה מחשבות איך לנסות להרויח יותר, ולעזור כביכול להקב"ה שיתן לו את מה שמוקצב לו ממזונותיו, מראש השנה. זה יכול לגרום לו לפעמים למחסור, וכאמור. ויש להזכיר כאן הסיפור (הרשום בזכרוני), על אדמו"ר אחד שראה אחד מתלמידיו שהיה רץ וממהר לעסקיו, ובעבור זה היה קצת מזלז בתפלות וכיוצא, רחמנא ליצלן, קרא לו שיבא אליו: ושאל אותו מפני מה הוא ממהר, ואחרי מי הוא רודף? הוא ענה לו: כי הוא רודף אחרי פרנסתו: שאלו האדמו"ר, מי אמר לך שאתה רודף אחרי פרנסתך, ושמא הפרנסה היא שרודפת אותך ואתה מפסיד אותה?! עד כאן. והרי הוא כמבואר.
אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. (כא. יג)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, הטעם לזה, לפי מה שאמרו חז"ל בגמרא (יבמות סג.)... והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח. ט). עיין שם. ומאחר שכאן הוא לא שומע את זעקת הדל, גם הקב"ה לא יענה לו, מדה כנגד מדה, (סנהדרין צ.).
שמחה לצדיק עשות משפט. (כא. טו)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז המעשה על הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, רבה של איזמיר, סמוך היה כל כולו לציבור. לא היה לו רגע של מנוחה. תור ארוך השתרך תדיר לפני שלחנו. שאלות בהלכה, דיני תורה וסתם פונים בבעיות שדרשו הכרעה. אך יצא אחד, וכבר נכנס השני, ואחריו השלישי... יום אחד, בשעת צהרים, הוגשה לרב קערת תבשיל על ידי בני ביתו. באותו רגע נפתחה הדלת, ונכנס יהודי. רבי חיים חייך אליו במאור פניו, ומבלי שיחוש האורח בכך, הסיט את קערת האוכל מלפניו. הוא שמע את היהודי, שקל את הענין וחוה דעתו, והאיש שקבל מענה קם ויצא. שוב נטל הרב את קערת האוכל, אך אז הגיע אדם נוסף, וכן הלאה. וקערת האוכל מוסטת ומגשת ושוב מוסטת, וחוזר חלילה. ועל פניו של האיש, שהציבור אינו מניח לו לאכול את ארוחתו, לא ניכר ולא שמץ של תרעומת. בסופו של דבר נוצרה "הפוגה", ורבי חיים מתפנה לאכול את תבשילו הקר, תוך תמיהה: כיצד מתאפשר לו לאכול בלא הפרעה? "פשוט מאוד", ספרו לו בניו, "באה אשה אחת, ובקשה לשאול משהו, אבל הסברנו לה בכל העדינות הנדרשת, שהרב אוכל כרגע, ושעליה לשוב מאוחר יותר". רבי חיים נחרד. "האם מכירים אתם אשה זו?". שאל. והם השיבו בשלילה. כל מה שאנו יודעים הוא, שהיא מתגוררת בפאתי העיר. ענו. נוטל רבי חיים את כל גאנותו וכבודו, לובש את גלימתו, ומבקש מהבן שלו להתלוות אליו: "נצא לפאתי העיר, ונחפש את האשה. נשמע מה בקשה לשאול, נשיב לה מה שיש להשיב לה, ואתם- תבקשו את סליחתה..." (ספר מעשי אבותינו). ובא לרמוז שהצדיק צריך לקבל ולענות בשמחה לכל שואל ומבקש לדעת את המשפט אשר יעשו.
אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שהשמחה היא שהצדיק זוכה ומברר את המשפט לאשורו, וכמו שכתב הרב מצודת דוד ז"ל, (משלי טו. ל), וזה לשונו:... כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות. עכ"ל. וראה עוד למרן הראב"ד מקודש הרב משה כלפון הכהן ז"ל, בשו"ת שואל ונשאל ח"ב חלק יורה דעה (סימן קנו) שכתב, וזה לשונו הצריך לנו כאן:... אלא דבאמת עד עתה לא מצאתי דבר זה מפורש להדיא ולא ראיה מכרעת להדיא וכמו שאמרו אין שמחה כהתרת הספיקות כן לעומת זה אין צער כקיום הספיקות ואני מצפה אל ה' כי יאיר את עיני למצוא ביאור דבר זה להדיא בעה"ו. עכ"ל.
אי נמי יש לפרש בדרך דרש ורמז, שבזכות השמחה זוכה לחכמה גדולה ולכוין להלכה. וראה למרן גאון עוזנו הרב יוסף חיים דוד אזולאי ז"ל בספרו מורה באצבע (סימן י אות שכז) שכתב וזה לשונו: רבינו האר"י זצ"ל אמר: כי לא זכה לכל חכמתו הרמה והנפלאה, כי אם על ידי השמחה הגדולה שהיה שמח בלימוד ובמצוות לאין קץ עיין שם.
איש מחסור אוהב שמחה. (כא. יז)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שאמרו חז"ל בגמרא (ערובין נה.) שהתורה לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. וכן אמרו חז"ל באבות (פרק ו משנה ה) התורה נקנית במיעוט דרך ארץ היינו במיעוט סחורה, וכן איתא בגמרא (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. גם נקדים מה שאמרו באבות (פרק ב משנה ז) מרבה נכסים מרבה דאגה. עוד נקדים מה שכתב הרב כרוב ממשח ז"ל (ערך תורה אות קנו) דשמחה כינוי לתורה, ובא לרמוז מי שהוא איש מחסור שאין לו נכסים הרי שהוא נטול דאגות, ולכן הוא "אוהב שמחה", היא התורה וכנ"ל. והיינו שיכול בעבור זה לזכות לכתרה של תורה.
אי נמי יש לרמוז בזה המעשה (הרשום בזכרוני), על אותו אדם עני שהיה שמח בחלקו, והגם שהוא היה מסתפק בלחם צר ומים לחץ, הוא היה שמח במה שיש לו ומנגן בזמן שיושב הוא ואשתו וילדיהם בסעודה. והיה לו שכן עשיר גדול, שלמרות העושר שלו, לא היה שמחה בביתו, והיה העשיר מאד מקנא בשכנו העני, שגם שהוא עני, הוא תמיד שמח בחלקו. ויום אחד עלה בדעתו לבקש משכנו העני שיעבוד אצלו ויקבל משכורת טובה, וכן היה, ואותו עני שהתחיל לעבוד קיבל משכורת גדולה ומכובדת, וכבר היה להוט אחרי הכסף, התחיל לאט להט להיות פחות שמח בסעודה שהיה עושה עם בני ביתו גם שהיא השתפרה פלאים, בזכות המשכורת המכובדת שקיבל, גם הפסיק לנגן, והיה ראשו "תפוס" כל הזמן בענייני חשבונות. ואשתו של העני כשראתה כך, אמרה לו שעדיף שיחזור לעבודתו הראשונה, ולקבל משכורת פשוטה ולחזור להיות שמח בחלקו. וכן היה. וקיימו את הכתוב: "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (לעיל יז. א). דהיינו כשהוא חסר, ומסתפק במועט אז הוא אוהב שמחה וכמעשה הנזכר. וזהו רמז הכתוב: "איש מחסור אוהב שמחה", דהיינו כשהוא חסר, ומסתפק במועט אז הוא אוהב שמחה וכמעשה הנזכר.
טוב שבת בארץ מדבר. (כא. יט)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שידוע דתיבת "טוב" כינוי לתורה, כמו שדרשו חז"ל בגמרא (ברכות ה.) על פסוק: "כי לקח טוב נתתי לכם אל תעזובו" (משלי ד. ב). והנה ידוע דתיבת "ארץ" וכן תיבת "מדבר" רומז לענוה, כדאיתא בגמרא (נדרים נה.) על פסוק: "וממדבר מתנה וגו'" (במדבר כא. יח). כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל ניתנה לו תורה במתנה וכו' עיין שם. ובא לרמוז דמי שהוא עניו הוא זוכה לתורה. כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א). לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם. והטעם שנרמז כאן פעמיים ענוה, ארץ, ומדבר, יש לומר לפי מה דאיתא במסכת אבות (פרק ד משנה ד) רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. וראה להרמב"ם ז"ל (פרק ב מהלכות דעות הלכה ג) שכתב, וזה לשונו: ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד. ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח וכו' עיין שם.
אי נמי יש לפרש הטעם שנרמז כאן פעמיים ענוה, ארץ, ומדבר, רמז שצריך שיהיה לו ענוה קודם שלומד שיזכה לתורה. (תענית ז.). וצריך גם שיהיה לו ענוה אחר הלימוד כדי שיזכור את תלמודו, כדאיתא בגמרא (פסחים סו:) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו עיין שם. וראה עוד בגמרא (יבמות קה. ובתלמוד ירושלמי יבמות מבואר הענין יותר). במעשה דלוי בר סיסי עם בני סימוניא. עיין שם.
רודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. (כא. כא)
ראיתי למעלת ידידנו הרב יוסף הכהן נר"ו בספרו מצא חיים שכתב, יש להבין, מהו שאמר ימצא חיים דלכאורה אינו נוגע למעשה הצדקה והחסד, ומה מדה כנגד מדה יש כאן. עיין שם. ונראה לתרץ, במדרש (ויקרא רבה לד. ב) כל מי שנותן פרוטה לעני, הקדוש ברוך הוא, נותן לו פרוטות. וכי פרוטה נותן לו? והלא לא נותן לו אלא נפשו. הא כיצד, היתה ככר בעשרה פרוטות, ועני עומד בשוק ואין בידו אלא ט'. ובא אחד ונתן לו פרוטה, ונטל ככר ואכלה ושבה נפשו אליו. אמר הקדוש ברוך הוא, אף אתה, בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופה אני משיבה לך. וראה עוד באבות דרבי נתן (פרק ג משנה ט) מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה. בא הרוח וטבע ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא, ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להנשא. עד שלא הגיע עת לעמוד, בא אותו האיש ועמד לפניו. אמר לו: אתה הוא שטבעת בים? אמר לו: הן. ומי העלך מן הים? אמר לו: צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים. אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים שזו אומר לזו וזו אומר לזו רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח רבי עקיבא ואמר: ברוך אלהים אלהי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים, שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים. שנאמר: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" (קהלת יא. א). ונאמר "וצדקה תציל ממות" (משלי י. ב).
עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה. (כא. כב)
איתא בגמרא (נדרים לב:) ואמר רמי בר אבא, מאי דכתיב: "עיר קטנה ואנשים וגו'" (קהלת ט. יד) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו אברים ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע ובנה עליה מצודים וחרמים אלו עונות ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר טוב ומלט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים החכמה תעוז לחכם זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגוייה ופה. עיין שם. עוד במסכת אבות (פרק ד משנה א) איזהו גיבור הכובש את יצרו. שנאמר: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז. לב). עוד נקדים מה שאמרו חז"ל, שהסגולה לנצח את היצר הרע היא התורה, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (קידושין ל:) כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל, בני! בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר: הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו. שנאמר: לפתח חטאת רובץ. ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך. שנאמר: ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו. שנאמר: ואתה תמשול בו עיין שם. וכן איתא באבות דרבי נתן (פרק טז משנה ג) יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה עיין שם. וכן אמרו בזוהר (מקץ צא.) דאין לך דבר (שבכחו) לשבר היצר הרע אלא התורה עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה א. כג) אין עוז אלא תורה. וכדכתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט. יא). עיין שם. כעת אשובה לפרש הכתוב: "עיר גבורים", היינו עיר של אדם הכובש את יצרו, הנקרא גיבור, "עלה חכם", הוא הגיבור, "ויורד עוז מבטחה", היינו שבזכות התורה היה לו מבטח מיצר הרע. וכאמור.
עוז מבטחה. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז בהקדים מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה א. כג) אין עוז אלא תורה. וכדכתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט. יא). עיין שם. והמשיך מפני אוייב, אפשר שבא לרמוז להא דאיתא במדרש (בראשית רבה סה. כ) בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. וראה עוד במדרש תנחומא פרשת לך לך (סימן יא) ..., אמר ליה הקב"ה אתה עסקת בתורתי חייך שאני מגן לך כשם שהמגן אוחז החרב אפילו זורקים בו חצים ואבנים המגן מקבלם כך אני מגן לך ולא לך בלבד אלא אף לבניך אם יהיו עוסקין בתורתי כשם שעסקת אתה כך אני נעשה להם כמגן שנאמר אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו (שמואל ב' כב. לא) לכך נאמר מגן להולכי תם. ועוד אמרו חז"ל במדרש (רבה פתיחתא דאיכה אות ב) אימתי העובדי כוכבים גוזרים גזירה וגזירתם מצלחת? בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ עיין שם. וראה עוד בגמרא (מכות י.) א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" (תהלים קכב. ב). מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. עיין שם. וראה עוד במדרש תנחומא פרשת משפטים (סימן יח)... א"ל הקב"ה הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולכל מי ששמר את התורה כיוצא בך, אמר רבי שמעון בן לקיש, כתיב באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה (תהלים צא. ד). א"ל צנה נעשה לך ולכל מי ששמר את התורה כיוצא בך צנה וסוחרה אמתו, לפיכך לשמרך בדין הוא שישמרך, עיין שם. עוד ידוע מה שאמרו חז"ל, שהתלמיד חכמים הם המקיימים התורה הם השומרים של העיר, וכמו המעשה בתלמוד ירושלמי חגיגה (פרק א הלכה ז) רבי יודן נשיאה, שלח את רבי חייא ורבי יוסי ורבי אמי לעבוד בעירות של ארץ ישראל, לתקן להם מלמדי תינוקות מקרא ומשנה. נכנסו למקום אחד, ולא מצאו לא מלמדי מקרא ולא מלמדי משנה. אמרו להם: הביאו לנו שומרי העיר הביאו להם את העומדים על המשמר בשער העיר. אמרו להם: וכי אלה הם שומרי העיר הלוא אלה הם מחריבי העיר (מפני שהיו השומרים עושים תחבולות לחמוס ולגזול בני אדם) אמרו להם: ומי אלה שומרי העיר? אמרו להם: מלמדי תינוקות מקרא ומשנה. זהו שנאמר: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניך בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז. א). עיין שם. וזהו עוז מבטחה, שהתורה הנקראת עוז היא הביטחון שיש לאדם שבעבור תלמידי חכמים המקיימים את התורה הוא ניצול. וכאמור.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. (כא. כג)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, על פי מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה כו. ז) רבי הוה פשיט קריא כי הוה מטיא אילין פסוקיא הוה בכי. כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג), אפילו דברים שאין בהם ממש נכתבין לו לאדם על פנקסו. וראה עוד במדרש (איכה רבה ג. כט) יתן בעפר פיהו. זה אחד מששה מקראות כשהיה רבי דורש ומגיע לאחד מהם בוכה, כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד יג), אפילו דברים שאין בהן חטא נכתבים לאדם בפנקסו, [ומי כותבן] עושה שחר עיפה [ודורך על במתי ארץ] ה' [אלהי] צבאות שמו (שם שם עמוס ד. יג). בקשו [את] ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה' (צפניה ב. ג), שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' [אלהי] צבאות שארית יוסף (עמוס ה. טו). ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני לעלות אותי (שמואל א' כח טו). כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (קהלת יב. יד). עיין שם. וראה עוד בזה בזוהר הקדוש (נשא קכו:) עיין שם. וזהו רמז הכתוב: שומר פיו ולשונו מדברים בטלים, שומר מצרות נפשו לעתיד לבוא וכאמור.
אי נמי אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל והובא בספרי מוסר שקצוב משמים לאדם כמה מלים יכול לדבר בעולם ואם ח"ו מדבר כל מה שהוקצב לו מלמעלה, אז אינו יכול לדבר יותר ר"ל. חוץ מדברי תורה שאין להם קצבה. ואדרבא מרבה תורה מרבה חיים. כדאיתא באבות (פרק ב משנה ז). וראה למורנו הרב משה הכהן ז"ל בספר אורחות חיים על משלי (סט:) בפירוש ידי משה שהביא הקדמה זו משם מורנו הרב יוסף חיים דוד אזולאי ז"ל בספרו לב דוד משם רבינו חיים ויטאל זיע"א. עיין שם). והיינו מי ששומר פיו מדברים בטלים שומר מצרות נפשו וכאמור. ואולי אפשר לפרש זה גם בכוונת הכתוב: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה. ו). שהנפש יוצאת על ידי דיבורים בטלים וכנ"ל. ואולי אפשר להעמיס זה, בדרך דרש ורמז על פי מה דאיתא בגמרא (חולין פט.) אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" (תהלים נח. ב). - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: צדק תדברון, עיין שם.
ולשונו שמר מצרות נפשו ראשי תיבות גמטריא עם הכולל משנה. ובא לרמוז מה דאיתא במדרש תלפיות (ערך אפוד) שאשר בן יעקב אבינו ע"ה, עומד בפתח גיהנם ולכל הלומד משנה מצילו.
שומר פיו ולשונו סופי תיבות גמטריא רבי. יובן לפי מה דאיתא במסכת אבות (פרק א משנה יז) כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. והרי הוא כמבואר.
אי נמי שומר פיו ולשונו סופי תיבות גמטריא ריב. רמז כשישמור פיו ולשונו ינצל מכל מריבה. והרי הוא כמבואר.