פרק יז
טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא. (יז. א)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, הנה תיבת "פת" גמטריא תלמוד. והמשיך "חרבה", רמז שמי שהוא עני ויש לו רק פת חרבה, זוכה לתורה, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. וראה עוד בגמרא (ברכות סג:) דאמר ריש לקיש. מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט. יד). עיין שם. ועיני צדיק תחזינה במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג אות ג) אלה תולדות נח נח, יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות וכו', ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט. יד). וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, וכו', ובפרשה שניה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד וכו', עיין שם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל, (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה יב) וזה לשונו: אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים, וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה, ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי.
(מהדורא אחרת)
עוד מצאתי אצלי חידוש זה כתוב בצורה שונה מעט, ואמרתי להעתיקו כאן, וזהו תוארו: טוב הוא רמז לתורה כמו שדרשו חז"ל בגמרא (ברכות ה.) על פסוק: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד. ב). עיין שם. ועוד יש לרמוז "פת" גמטריא תלמוד. והמשיך "חרבה ושלוה בה", אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שאמרו חז"ל בגמרא (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. וראה עוד במסכת אבות (פרק ו משנה ד) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל עיין שם. וזהו חרבה, דהיינו שהוא חרב ועני, אזי זוכה ל"ושלוה בה" שתורתו מתקיימת בידו, וזה יותר ממי שביתו "מלא" זבחי ריב", דהיינו שהוא עשיר, ועיני צדיק תחזינה בגמרא (ערובין נה.) רבי יוחנן אמר, "לא בשמים היא" (דברים ל. יב). לא תמצא בגסי רוח. "ולא מעבר לים היא" (שם ל. יג). לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים עיין שם.
עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. (יז. ו)
זקנים בני בנים סופי תיבות מים. שהוא רומז לענוה, כאיתא בגמרא (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א). לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם. ובא לרמוז שבזכות הענוה זוכים לבנים. ראה בספר "נפש חיים" למורנו הגאון הרב רבי חיים פלאז'י ז"ל (מערכת ב אות מ) שהביא דברי רבותינו ז"ל במדרש רבה (בראשית לז. י). למה נקרא שמו יקטן? שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו. ומה זכה, זכה להעמיד י"ג משפחות עיין שם. והביא דברי הרש"י ז"ל (בראשית י. כה) יקטן- שהיה עניו ומקטין עצמו. לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו. עד כאן. הובאו דבריו בספר "רני עקרה" עמוד לד, אות מ עיין שם. ועוד יש לרמוז ותפארת בנים אבותם סופי תיבות גמטריא תלמוד. היינו מתי התפארת שלהם שבניהם מחזיקים ומקיימים את התלמוד כמו אבותיהם.
אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישלח בו. (יז. יא)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, כשאדם פותח פיו ומבקש רע, רחמנא ליצלן, מיד מלאך אכזרי ישולח בו, וראה בגמרא (מועד קטן חי.) ובגמרא (כתובות כג. ושם סב:) ובגמרא (בבא מציעא סח.) ובגמרא (סנהדרין קב.) שהקפידו על הדיבור היוצא מפיהם כשגגה היוצא מפי השליט וברית כרותה לשפתיים. וראה עוד בגמרא (ברכות יט.) תנא משמיה דרבי יוסי, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. וראה בזוהר הקדוש (צו לא:) שכתוב, שכל דיבור ודיבור שאדם מוציא מפיו עולה ובוקע עד הרקיע, ואם זה דיבור טוב עושה דברים טובים, ואם ח"ו רע אז גורם לרע, וזה מה שאמרו, ונשמרת מכל דבר רע דהיינו מכל דיבור רע וגורם ח"ו לצרות רבות ורעות עיין שם. וראה עוד למורנו הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל בספרו כף החיים (סימן א הלכה ז) שכתב, וזה לשונו: עבירה גוררת עבירה, דבא לכל כעס בא לידי קללת עצמו, או את אחרים שיקלל, או אחרים שיקללו אותו, או פתחון פה לרעה, ואל יאמר האדם אדם איני חושש לקללה ופתחון פה ממאן דהוא, דמלבד מה שאמרו חז"ל דלפי שורש נשמתו יתקיים מה יוציא מפיו, אפילו שאינו אדם חשוב וכו'. וראה עוד שם (הלכה ח) שכתב, וזה לשונו: בלשון רכה ובמתק שפתיים יזהיר תמיד לאשתו שלא תקלל לשום אדם, ולא לבניה ולבנותיה ולשום בריה שבעולם, יען הנשים זה דרכן להיות מקללות הרבה, ומהם קללה בשם, דהוא עון פלילי כפלים בכל חטואתיה, וכתוב בספר חסידים (סימן פת) וזה לשונו: במקום אחד היו מקללות אשה לחברתה, ואיש בר מחלוקתו, וגרמה להם דהמירו בניהם דתם, ופעמים דמתקיים על המקלל, על שם שמח לאיד לא ינקה, ופעמים על המקולל, והטובים היו מצווים לזרעם שלא ידורו באותה העיר, כי רבים היו שהמירו את דתם בעיר מפני הקללות, עכ"ד. עיין שם. וראה עוד מה שכתב שם (הלכה ט, י, יא) עיין שם. וראה עוד בזה בספרי הקטן שו"ת וישב יוסף ח"א (סימן לג) ומשם באר'ה. ולמזהיר ולנזהר יתן שלומים כמי נהר.
מרי יבקש רע. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שהבאתי בנדפס בס"ד במקום אחר, כי יש לאדם להתרחק מאד מאד מן העצבות, שהיא אם כל חטאת, ומביאה את האדם להרבה עוונות רחמנא ליצלן, וראה להגאון רבי פנחס אליהו מוילנא ז"ל בספר הברית חלק ב (מאמר ו מעכבי הנבואה פרק ג) שכתב, וזה לשונו: והזהר בני מן היום הזה ומעלה ממדת העצבות הרחק מעליה בתכלית הריחוק כי רעה רבה היא יותר משאר רעות. עד כאן לשונו. וראה למרן הראב"ד מקודש סבא דמשפטים מורנו הרב רבי משה כלפון הכהן ז"ל בספרו תורה וחיים ח"א (מערכת מ אות ב) שכתב, וזה לשונו: השמחה. להיות האדם תמיד לבו שמח בחלקו אשר חלק לו הבורא בכל עת וזמן ובכל מצב ומצב, אם מצב של ריוח אם מצב בינוני אם מצב של עוני או הפסד היא מדה יקרה למאד. כי הדאגה מאבדת את הגוף ומקלקלת את הדם. וכבר אמר בן סירא: "לא תעיל דויא בלבך דגברין גברין קטיל דויא". (לא תכניס עצבות בלבך, שאנשים חזקים הורגת העצבות, סנהדרין ק:). והדאגה רעתה רבה לגשמי ולרוחני ואפילו לאותו דבר עצמו שהוא דואג עליו ומחשב לתיקונו בהיותו דואג, לא יהיה לבו שלם ונכון למצוא דרך נכונה. והכלל הגדול להסיר הדאגה הוא שלא לחשוב על שום דבר שעבר, דכמו שאי אפשר להשיב את יום אתמול כן אי אפשר להשיב דבר עבר. ובהווה- ישמח לבבו על מה שהוא בו, כי על כל פנים הרבה פחותים ממצבו ואינם דואגים ומצטערים. ועל העתיד- כל עת שלא בא אין להצטער, ובהגיע הזמן אולי לא ישיגהו אותו הצער שחושב עליו, כי הרבה פתחים למקום והרבה ריוח והצלה לפני המקום ברוך הוא. וכן אמר דוד המלך ע"ה, "ה' אורי וישעי מי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד" (תהלים כז. א). ובמדת השמחה היה נפשו מיושבת תמיד ויוכל לעבוד את ה' כראוי. עד כאן לשונו הזהב. והנה ידוע דתיבת רע היא רומזת ליצר הרע הנקרא רע כדאיתא בגמרא (סוכה נב.). ובא לרמוז שמי שהוא "אך מרי", דהיינו שתמיד הוא חי במרירות ועצבות, סופו שיהיה "יבקש רע", דהיינו שיפול בידי היצר הרע הנקרא רע ויבא לידי עשיית עונות רחמנא ליצלן. ולכן עליו להיות תמיד בשמחה, ובזכות שיהיה בשמחה של מצוה יזכה שתשרה עליו שכינה, ראה בגמרא (שבת ל:). הקב"ה יזכנו לזה תמיד לעובדו בשמחה לעשות לו נחת רוח כל הימים אכי"ר.
מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם. (יז. טו)
השאלה מבוארת לעין, מה החידוש בזה? וראה להרב לוי בן גרשון (הרלב"ג) ז"ל שכתב, מצדיק רשע - הנה מי שהוא מצדיק מי שהוא רשע בדין או מחייב מי שהוא צדיק בדין הנה כל אחד מאלו הוא מתועב ושנוא אצל השם יתברך וזה כי הוא ראוי להרחיק הרשעים ולבזות מעשיהם כי בזה תועלת להרחיק האנשים מעשות כמעשיהם ובזה ראוי לקרב הצדיקים ולשבח מעשיהם לזאת הסבה בעינה. עכ"ל. וראה עוד להרב מצודות דוד ז"ל, שכתב, מצדיק וגו' - ואף רק בדברים כי מהראוי לגנות מעשה הרשע ולשבח מעשה הצדיק עכ"ל. וראה למלבי"ם ז"ל, בחלק ביאור המלים שכתב, גם שניהם - במלת גם רצונו לומר גם כששניהם ביחד. עכ"ד.
עקש לב לא ימצא טוב ונהפך בלשונו יפול ברעה. (יז. כ)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שידוע דתיבת טוב הוא כינוי לתורה (ברכות ה.). וזהו עקש לב, לא ימצא טוב, דהיינו שמי שהוא עקשן בדעתו ואינו מודה על האמת לא יכוין לאמתה של תורה, כי הרי אחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם במודה על האמת. כדאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה ג). וראה עוד בזה לקמן מה שכתבתי בענין זה בביאור סמיכות הכתובים: להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך. אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש. (פרק כב. כא- כג). עיין שם וינעם לך.
אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, הנה תיבת "טוב" הוא כינוי לאשה כמו שכתוב בספר ערכי הכינויים. ובא לרמוז שאדם שמחזיק במידת הענוה יזכה למצא אשה הנקרא "טוב", אולם אם הוא עקשן ובעל גאוה, הוא לא ימצא אשה וגם אם נראה לו שהוא מצא הוא לא יסתדר אתה. ועיני צדיק תחזינה בגמרא (בבא בתרא צח.) אמר רב מרי, האי מאן דיהיר (פירוש זה מי שמתגאה), אפילו אאינשי ביתיה (אשתו רשב"ם). לא מיקבל (שמבזה אותו. רשב"ם). שנאמר: "גבר יהיר ולא ינוה" (חבקוק ב. ה). מאי ולא ינוה? בנוה שלו. עיין שם. וראה בתנא דבי אליהו זוטא (פרק טו) לעולם יהא אדם עניו בתורה ובמעשים טובים וביראת שמים, עם אביו ואמו עם רבו ואשתו ועם בניו ועם בני ביתו ושכניו ועם קרובים ורחוקים, ואפילו עם עובדי כוכבים בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות וממלא את ימיו ושנותיו בשם טוב כי בזמן שהאדם הוא עניו בתורה ובמעשים טובים אז אשתו מתייראת ממנו וכן בני ביתו ושכניו וקרוביו ואפילו העובדי כוכבים מתייראין ממנו. שנאמר: וראו "כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח. י). עיין שם. וראה עוד בגמרא (יבמות סג.) "נחית דרגא ונסיב איתתא". (לא תיקח אשה חשובה ממך שלא תתקבל עליה. רש"י). עיין שם.
אי נמי אפשר לפרש בהקדים מה שידוע דתיבת טוב הוא כינוי לתשובה כמו שכתב הרב רחמים בוכריץ ז"ל בספרו חלוקא דרבנן. ובא לרמוז שמי שהוא עקשן ובעל גאוה, לא יזכה לעשות תשובה הנקראת "טוב" כי קודם התשובה, אדם צריך להחזיק במידת הענוה, ולהכיר בחטאו שחטא, וכך יוכל לחזור בס"ד בתשובה בנקלה. ושב ורפא לו.
ונהפך בלשונו יפול ברעה. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין פט:) כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת - אין שומעין לו. עיין שם. וזכורני כד הוינא טליא, ששמעתי מרבותי הי"ו, משל בזה משם המדרש, על רועה צאן ששיקר על חבריו ואמר להם שהזאב מתקרב אל הכבשים, כולם באו עם מקלות, ובסוף ראו שהוא שיקר עליהם, ושוב אותו רועה שיקר עליהם גם פעם שניה, בפעם השלישית שאכן באמת הזאב הגיע, כבר הם לא האמינו לו ולא עזרו לו כי חששו שמא גם עכשיו הוא משקר. ואכן הזאב בא וטרף לו את הכבשים. (ולפום ריהטא לא מצאתי המקור למדרש זה, והשם יתברך יאיר עינינו במאור תורתו אמן), עד כאן. וזהו רמז הכתוב: "ונהפך בלשונו יפול ברעה". דהיינו שמי שמהפך בלשונו והוא משקר יפול ברעה בסוף וכאמור.
אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז שמי שהוא מהפך בלשונו, שמספר לשון הרע עונשו רחמנא ליצלן שיפול ברעה, היא הגיהנם, שהנמצא שם יהיה לו רע. הרחמן יצילנו מלשון הרע אכי"ר. ומחומר איסור לשון הרע, ראה במדרש תנחומא (וישלח אות ב)… תדע לך שבשעה שאמר ישעיה: "כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיה ו. ה). אמר לו הקדוש ברוך הוא: ישעיה, בעצמך אתה רשאי לומר איש טמא שפתים. אבל לישראל אתה אומר בתוך עם טמא שפתים, שהם הקדימו עשיה לשמיעה ומיחדין את שמי פעמים בכל יום, ואתה קורא אותן עם טמא שפתים? מה כתיב שם, "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה" (שם ו. ו). מהו רצפה? רוץ (רצוץ) פה של מי שאומר לשון הרע על בני. עיין שם. וראה עוד במדרש (דברים רבה ו. ו) אמר רבי שמעון, ומה אם מרים הצדקת שלא נתכוונה לומר לשון הרע אלא דיברה בשביל פריה ורביה, כך הגיע אותה, הרשעים שמתכוונים לומר לשון הרע על חבריהם לחתוך את חייהם על אחת כמה וכמה שיחתוך הקדוש ברוך הוא, את לשונם. שנאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות" (תהלים יב. ד) עיין שם. וראה במדרש (שוחר טוב לט ב ג, ועיין ילקוט תהלים רמז תשכא): על פסוק: "מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה". (משלי יח. כא). מעשה היה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עך שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך רפואה! ענה אחד מהם ואמר: אני אביא לך חלב לביאה, אם רצונך, ותן לי עשר עזים! אמר המלך לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלתה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך לה אחרת. וכן היה עושה עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה וחזר לו. כשהיה בדרך ראה בחלום, והיו איבריו מתריסים זה עם זה. הרגלים אומרות אין בכל האיברים דומים לנו, שאם לא הלכנו לא היה יכול להביא חלב.
והידים אומרות: אין כמונו, שאם לא היינו עושות לא היה דבר כלום. אמר הלב: אין כמוני, אם לא נתתי העצה מה הועלתם כולכם? ענתה הלשון: אין כמוני, שאם לא אמרתי את הדבר, מי היה עושה אותו? השיבו לה כל האיברים: איך לא יראת להדמות אלינו, הלא את במקום חושך ואין בך עצם כאשר לשאר האברים? אמרה להם הלשון: היום תאמרו שאני שולטת עליכם! שמר האיש את הדברים. הלך אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך! הילך חלב כלבתא! קצף המלך וצוה לתלותו. כשהלך להתלות, התחילו האיברים לבכות. אמרה להם הלשון: הלא אמרתי לכם שאין בכם ממש! אם אני מצלת אתכם, תודו לי שאני מלך עליכם? אמרו לה: הן! אמר לתולין אותו: השיבוני אל המלך, אולי אנצל! השיבוהו אליו. אמר לו: למה צוית לתלותי? אמר לו שהבאת לי חלב כלבתא. אמר לו: ומה איכפת לך? ויהיה לך רפואה! ועוד - לביאה כלבתא קורין לה! לקחו ממנו, וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה. אמרו לה האיברים: עכשיו אנו מודים לך. וזהו - "מות וחיים ביד לשון"! לכך אמר דוד "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני". (תהלים לט. ב). ראה, הלשון טובה מקרבנות, שנאמר: "אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה, ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהלים סט. לא-לב). וראה עוד במדרש (ויקרא רבה טז ב, שוחר טוב נב ב): מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: מי רוצה לקנות סם חיים? באו כל העולם לקנות, הוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". (תהלים לד. יג-יד). וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו והאכילו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: עד עתה לא ידעת זה הפסוק? אמר להם: ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה, וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני עד כאן.
את פני מבין חכמה. (יז. כד)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, "את" כינוי לתלמיד חכם, על דרך מה דאיתא בגמרא (פסחים כב:) עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו. יג). "את" לרבות תלמידי חכמים. עיין שם. והמשיך פני מבין חכמה, רמז שיסתכל על פניו של הרב יבין את לימוד התורה ויזכה לחכמת התורה, וכדאיתא בגמרא (הוריות יב.) רב משרשיא אמר לבניו, כשאתם יושבים על יד הרב שלכם, תסתכלו על הפה שלו, כדכתיב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל. כ). ועיני צדיק תחזינה בגמרא (ערובין יג:) שרבי אמר, מה שהוא מחודד יותר מחבריו, כי ראה את רבי מאיר מאחוריו, ואילו ראהו מלפניו, היה מחודד יותר עיין שם. ושוב ראיתי אחר זמן רב, למהרש"א ז"ל בחידושיו (הוריות יב. בחידושי אגדות ד"ה כי בעיתו מיעל ומגמרי וכו'), שכתב, וזה לשונו: הוא מלשון הגמרא כשאתם רוצים ללמוד גמרא מרבכם שהוא פלפול והויות דאביי ורבא גרסו מתני' מקודם דעיקר הגמרא הוא ליישב המשניות בכל דבר שיש להסתפק בה ועל כן גרסו המתני' מקודם כדי שתהיו בקיאין בה ואמר חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות וגו'. והכי אמרינן נמי בעירובין שאמר רבי ראיתי את ר"מ מאחוריו וכו' ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדידנא טפי שנאמר והיו עיניך רואות וגו' והוא שהדבור של אדם משתנה ומשתמע לפעמים לתרי אפי אבל מתוך עקימת שפתים וקריצת עינים שבאדם לפעמים יש להבין כוונתו של המדבר וזה שאמר: והיו עיניך רואות לפנים את מוריך המורה לך כונת המדבר ומזה הטעם אמרינן נמי לקמן בסוף פרקין בני ת"ח וכו' בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם כדי שיהיו עיניהם רואות מוריהם אבל כשאין להם דעת אמרינן שם שיושבים לפני אביהם ופניהם כלפי העם מפני כבודם דאין לחוש בהם שיראו מוריהם. עיין שם. ועיין עוד למהרש"א ז"ל בחידושיו (בבא קמא קיז. בחידושי אגדות ד"ה א"ל דלו לי), ושם גם כן מבואר, דהאדם מבין יותר בתורה כשרואה פני הרב, כדכתיב: "והיו עיניך רואות את מוריך".
אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, "את" כינוי לתלמיד חכם, וכנ"ל, והמשיך פני מבין חכמה, רמז שעל התלמיד חכם עצמו ניכר על פניו החכמה של התורה, וכמו שמצינו מעשה בתלמוד ירושלמי מסכת שבת (פרק ח הלכה א) רבי אבהו ירד לטבריה, ראו אותו התלמידים של רבי יוחנן שפניו מאירין, אמרו לפני רבי יוחנן: מצא רבי אבהו אוצר, (פירוש: שלכן הוא שמח מאד). אמר להם: אולי תורה חדשה, דהיינו חידוש חדש נתגלה לו. אמר לו: מה חידוש חדש מצאת? אמר לו מצאתי ברייתא ישנה. וקרא עליו הפסוק: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח. א). עיין שם. וכן הוא במדרש (קהלת רבה ח. ד) עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש (בראשית י:) רבי יוחנן כאשר היה עוסק בתורה, היו פניו מזהירים כזוהר השמש. יום אחד פגש אותו רבי יוסי, אמר לו ראה פניך מזהירים כזוהר השמש, אמר לו: לא כן הוא, אלא ההלכה מאירה לי. קרא עליו (הפסוק): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה. לא). עיין שם.
חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה. (יז. כז)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, כאשר האדם חושך אמריו, ואינו מדבר בזמן שנמצא לפני החכמים, בעבור זה הוא זוכה ל"דעת", היא התורה, וכדאיתא במסכת אבות (פרק א משנה יז) שמעון בנו (של רבן גמליאל) אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. והבן.
אי נמי אפשר לרמוז בזה מה דאיתא במסכת אבות (פרק ג משנה יג) סייג לחכמה שתיקה. וזהו "חושך אמריו יודע דעת". והמשיך "יקר", אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שהשתיקה יקרה יותר מהדיבור, וכדאיתא בגמרא (מגילה יח.) כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מלה - בסלע, משתוקא - בתרין. עיין שם. ועוד יש לרמוז יקר רוח איש תבונה. ראשי תיבות גמטריא תורה. רמז להא דאיתא במדרש (קהלת רבה ז. כג) מתלא אמר דעת חסרת מה קנית, דעת קנית מה חסרת. ועוד יש לרמוז תיבת "יקר" גמטריא שי. רמז להא דאיתא במסכת עוקצין (פרק ג משנה יב) אמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא, להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח. כא). עיין שם.