אור ברסלב

יוסף לקח - משלי

פרק יד

פרק יג

חכמות נשים בנתה ביתה. (יד. א)

חכמות נשים ראשי תיבות גמטריא און עם הכולל. רמז להא דאיתא במדרש (במדבר רבה יח. כ) חכמת נשים בנתה ביתה זו אשתו של און. {שהצילה אותו ממחלוקת קרח ועדתו} עיין שם. והרי הוא כמבואר.

חכמת ערום הבין דרכו. (יד. ח)

ראיתי למעלת ידידנו הגאון הרב שמעון חירארי נר"ו בספרו ישמח לבי שרמז לפי דרכו חכמת ערום הבין דרכו סופי תיבות מתון לרמוז שעל החכם להיות מתון ולא לסמוך שבמלים אחדות קלט את הענין וכדומה, וכדברי התנא במסכת אבות (פרק א משנה ג) הוו מתונים בדין. ועוד על ידי זה יבין דרכו ללכת בדרך ישרים סלולה עכ"ד. ויש לרמוז עוד חכמת ערום הבין דרכו סופי תיבות מתון. שבא לרמוז להא דאיתא בגמרא (ברכות כ.) מעשה של רב אדא בר אהבה, שראה לאותה אשה כותית שהיתה לבושה כרבלתא (כרבלתא - שם לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון (דניאל ג'). רש"י. וראה להערוך ז"ל שפירש, בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה). בשוק, וחשב שהיא בת ישראל, קם וקרע אותו הלבוש ממנה. לבסוף התגלה הדבר שגויה היתה, העריכו את שווי הבגד בארבע מאות זוז, אמר לה רב אדא בר אהבה, מה שמך? אמרה לו: מתון. אמר לה: מתון, מתון, (מתון מתון - לשון מאתן. רש"י). ארבע מאות זוז שוה. (ארבע מאות - שתי פעמים שתי מאות, כלומר השם גרם לי, לשון אחר מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ארבע מאות זוז. רש"י). עיין שם. ושוב ראיתי אחר זמן למורנו הרב חיים הכהן ז"ל בספרו ארח ישרים, שכן רמז, ופירש את ב' הפירושים הנ"ל בקצרה. שש אנכי שנתכוונתי לדעת גדול.

בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח. (יד. יא)

ראיתי מדקדקים, מדוע אצל רשעים נקט בלשון בית, ואצל ישרים נקט בלשון אהל? ונראה לתרץ, כיון שהרשעים מקבלים שכרם בעולם הזה, נחשב להם העולם הזה כבית שהוא קבע, ועם כל זה שביתם הוא קבע ישמד, לאחר שקיבלו שכרם מושלם, אבל ישרים, שמרגישים העולם הזה כאהל, ששכרם הוא בעולם הבא, גם שביתם נחשב כאהל הוא יפרח. ושוב ראיתי להרב לוי בן גרשון (הרלב"ג) ז"ל, שכתב, בית הרשעים - אף על פי שבנינו חזק מאד ישמד ויחרב כי אין השם יתברך משגיח בו לשמרו מהפגעים והוא בעצמו יביא אל עצמו פגעים גדולים מפני רוע פעולותיו ואולם אהל הישרים אף על פי שהוא חלוש בבנין מאד יתקיים ויעמוד ויעשה פרי: וראה להרב מצודות דוד ז"ל, שכתב, בית - רצונו לומר עם שהוא בנין חזק כדרך הבית. ואוהל - עם שהוא עראי כדרך האוהל מכל מקום יפריח ויעלה מעלה מעלה.

וראה עוד להרב מאיר לייבוש ז"ל, (המלבי"ם), בחלק ביאור הענין, שכתב, בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח - ההרגשה הזאת תנבא לו מה יהיה אחריתו הלב יודע מרת נפשו ומכיר כי בית רשעים ישמד - הגם שביתו מבונה בעוז בכל זאת סופו שישמד ולא יתקיים, ובשמחתו יכירו הישרים כי אהל ישרים יפריח - הישרים הגם שאין להם בית קבוע רק אהל ארעי, ועדיין לא צמח ולא גדל, בכל זאת יפריח וישגא מאד, וזה הרגשה פנימית ירגישו בו האוילים והישרים. עכ"ל.

יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. (יד. יב).

איתא בגמרא (קידושין מ:) אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה, ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו, כולו עומד במקום טהרה. כך הקדוש ברוך הוא, מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה, כדי שיירשו העולם הבא. שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח. ז). ולמה רשעים דומים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טומאה, ונופו נוטה למקום טהרה. נקצץ נופו, כולו עומד במקום טומאה. כך הקדוש ברוך הוא, משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה, כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה. שנאמר: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי יד. יב). עיין שם. ויש לרמוז בתיבת "יש" שהיא נוטריקון יקבלו שכרם. רמז שהרשעים מקבלים שכרם בעולם הזה כדי להפסיד לעולם הבא, וכאמור.

גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה. (יד. יג)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא במסכת אבות (פרק ג משנה יג) רבי עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש, מרגילין לערוה. ולכן יכאב לב, בשחוק כזה, ותהיה שמחתו תוגה. רחמנא ליצלן.

אי נמי אפשר לפרש "בשחוק", היינו ליצנות, וזה גורם שיכאב לב, ובסופו השמחה של הליצנות תהיה תוגה, שיהיה עני רחמנא ליצלן. וכדאיתא בגמרא (עבודה זרה יח:) אמר רב קטינא: כל המתלוצץ - מזונותיו מתמעטין, שנאמר: "משך ידו את לוצצים" (הושע ז. ה). עיין שם.

קצר אפים יעשה אולת. (יד. יז)

אפשר לרמוז בזה שאדם הבא לידי כעס בא לידי טעות, וכדאיתא בגמרא (פסחים סו:) ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - ממשה. דכתיב: "ויקצף משה על פקודי החיל וגו'" (במדבר לא. יד). וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו'" (במדבר לא. כא). מכלל דמשה איעלם מיניה. וכו' עיין שם. והרי הוא כמבואר.

בז לרעהו חוטא. (יד. כא)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שידוע דתיבת "חוטא" פעמים שפירושה חסרון, וכדכתיב: "והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א' א. א). שעניינו חסרון. עוד נקדים מה שכתב הרב הקדוש רבינו בחיי הדיין הספרדי בר יוסף ז"ל, בספר חובות הלבבות שער ו - שער הכניעה (פרק ז) אחי, וחמל על זכיותיך, שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש, כי כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות, שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמר להם: עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'. (תהלים עט. יב) עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "בז לרעהו חוטא", דהיינו שהמבזה את חברו, ומספר עליו לשון הרע, הוא "חוטא", הוא מחסיר את המצוות שעשה רחמנא ליצלן וכאמור.

בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. (יד. כג)

ראיתי להרב רחמים בוכריץ ז"ל בספרו מנחה חדשה שרמז "עצב", נוטריקון עושה צדקה בסתר. דהיינו שלא ידע בה אפילו העני שאז לא ישבח אותו ויחסר משכרו, אבל אם יודעו ומשבחו בשפתיו למחסור משכרו. עכ"ל. ואני ברגליו אעבורה לרמוז כיוצא בזה, "ודבר שפתים אך למחסור", היינו אם הנותן צדקה משבח עצמו בשפתיו מה נתן צדקה וכיוצא, זה גורם לו, לא רק להחסיר מעצמו השכר, אלא גם נענש על כך, ועיין בתלמוד ירושלמי (חגיגה ב. ב) ושם מסופר: חסיד אחד נתגלה לו חזיון מהשמים. הנה לנגד עיניו האשה מרים בת עלי בצלים, אשר נפטרה מכבר, והיא נענשת בעונש כבד: אזנה תלויה בציר פתחו של הגיהנם. שאל אותה החסיד: על מה ולמה מענישים אותך? השיבה לו: מפני שבימי חיי הייתי נוהגת לצום תעניות שונות, ופרסמתי את הדבר בקרב מכירותי. הוסיף החסיד ושאל: ועד מתי ימשך עונשך הנורא? השיבה לו: עד אשר יבוא במקומי חכם פלוני, אז אזכה להשתחרר, ואילו הוא ייתלה על ציר הפתח באותה צורה שנתליתי אני, על אשר הבטיח שיעשה דבר מצוה ולא קיים את דבריו עיין שם. ויש לרמוז המעשה הנזכר בכתוב: "עצב" נוטריקון עושה צומות בסתר, דהיינו שלא ידע מזה אף אחד, ששכרו גדול, אולם "ודבר שפתים אך למחסור", דהיינו אם הוא משבח עצמו ברבים, אז יחסיר משכרו ואדרבה יענש על כך, רחמנא ליצלן. וכאמור.

ודבר שפתים אך למחסור. אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל והובא בספרי מוסר שקצוב משמים לאדם כמה מלים יכול לדבר בעולם ואם ח"ו מדבר כל מה שהוקצב לו מלמעלה, אז אינו יכול לדבר יותר רחמנא ליצלן. חוץ מדברי תורה שאין להם קצבה. ואדרבא מרבה תורה מרבה חיים. כדאיתא באבות (פרק ב משנה ז). (ראה בספר נתיבות יושר חלק א למעלת ידידנו הרב יהודה הכהן שליט"א, (עמוד 43 אות ו) שכתב זה בשם הגאון רבי אליהו מוילנא זצ"ל עיין שם. וכעת אינו תחת ידי). וראה עוד בזה לעיל על פסוק: "נוצר פיו שומר נפשו". (לעיל יג. ג). וצרף לכאן.

עטרת חכמים עשרם. (יד. כד)

עטרת חכמים עשרם ראשי תיבות גמטריא קמח. וסופי תיבות גמטריא תלמוד. שהוא העושר האמיתי שיש להם. וראה עוד בגמרא (קידושין פב:) תניא רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם, (כל אומניות - אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות. רש"י). ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו. אבל בימי זקנותו, הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו. ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. בעת ילדותו, מהו אומר: "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים" (ישעיה מ. לא). בזקנותו, מהו אומר: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב. טו). (שנאמר: עוד ינובון בשיבה - יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו' רש"י). עיין שם.

מציל נפשות עד אמת. (יד. כה)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבזכות מידת האמת יציל נפשות, שלא יגרום מיתה לעצמו או לבני ביתו וכדאיתא בגמרא (סנהדרין צז.) שהיתה עיר אחת ושמה קושטא שהיו הדרים בה מאריכים ימים הרבה, ובא לגור שם רב טביומי שלא היה משנה בדיבורו אפילו בעד כל חלל שבעולם, ושאלו אותו: פעם אחת היכן אשתו? והיתה מתרחצת. ומחמת הצניעות, שינה ואמר להם: שאינה בבית. ובאותו שבוע קבר את שני בניו רחמנא ליצלן. ונודע הדבר וגורש מן העיר עיין שם. נמצינו למדין שמי שמשקר גורם לעצמו מיתה. (ובזה פירש זקני מרביץ תורה בישראל לעדרים, הגאון הגדול בי דוד דידו הכהן זצ"ל, הפסוק: "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג. ז). ודו"ק. הובאו דבריו בספרי הקטן "חן יוסף" ח"א עיין שם. ודברי פי חכם חן).

אי נמי יש לפרש כעין זה, שבזכות מידת האמת ינצל מן היצר הרע ולא יהרוג נפש נקי, וכמו הסיפור הידוע (הביאו מהרש"א ז"ל בחידושיו לסנהדרין צב. משם הרב בעל עיקרים ז"ל), שבעל עברה וגזלן בא לפני חכם אחד לקבל תשובה, אלא שלא היה יכול לקבל עליו ולהעמיד על עצמו רבוי מצוות שבתורה. א"ל החכם קבל עליך דבר אחד לשומרו כראוי וא"ל הן. א"ל החכם קבל עליך לומר אמת וקבל עליו. לימים הלך ללסטם פגע בו איש אחד ואמר ליה להיכן אתה הולך נזכר שקבל עליו לומר אמת וסיפר לאיש ההוא וכן פגע באיש אחר וכו' מיד הרהר אותו ליסטים אלו ב' יהיו עלי עדים להרגני וכו' עד שנמנע בעבור זה ממעשיו הרעים וכו' עיין שם. וראה כיוצא בזה לרבינו יהודה החסיד ז"ל בספר חסידים (סימן תרמז) שכתב, וזה לשונו: מעשה ברשע אחד שאמר לחכם אלו היית מורה לי תשובה דבר אחד הייתי עושה ואפי' קשה ביותר א"ל אל תכזב ובזה לך תשובתך מקובלת אמר הרשע זה אסבול אע"פ שקשה לי ביותר. כשבא לגזול אמר בלבו אם ידעו כי אני אומר אמת גזלתי יתלוני ואם אומר שקר היא אכזב ונמנע פעם אחת הפקיד לידו המלך את הכלי שהיה כסף וזהב בו והיה יצרו אומר לו לגוזלו חשב בלבו אני צריך לישבע על שקר ואעבור על מצות מורי נמנע והלך לו, וכו', לכך נאמר (משלי ל. ח) שוא ודבר כזב הרחק ממני, וזהו שנאמר (צפניה ג. יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. עכ"ל.

ביראת ה' מבטח עוז. (יד. כו)

אפשר לפרש בהקדים מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה א. כג) אין עוז אלא תורה. וכדכתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט. יא). עיין שם. ובא לרמוז שהרוצה שלימודו יתקיים בידו, צריך להיות ירא ה', וכדאיתא באבות (פרק ג משנה יא) רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. והרי הוא כמבואר.

יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות. (יד. כז)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבעבור שיהיה לו יראת שמים חזקה מהשם יתברך ויתעלה שמו, זה יהיה לו "מקור חיים לסור ממוקשי מות", וכמו שכתב הגאון הרב יונתן אייבשיץ ז"ל, שכתב, בספרו יערות דבש ח"א (אמצע דרוש ד) וזה לשונו הצריך לנו כאן: אמנם יש עוד מופת אחר, כי אם יעלה בלב איש פחד ומורא מבשר ודם, דרך משל, שאנשי מלחמה יהרגוהו, ויתמיד ויעמיק זה הענין במחשבתו, לא יהיו ימים מועטים שיחלה בחולי מעלאנקלי שהוא מרה שחורה, ובחדרי משכבו יחרד וילפת אף כי הדלת סגור, ויאמר הנה באים הנה לתופשו, ולמרחוק ינוס מקול צפור, ורדף אותו קול עלה נדף, וכל יום יתגבר הענין עד שימות פתאום, פתאום היתה מכתו. ולעומת זה, אם יקבע איש בלבו מורא שמים, ויצייר במחשבתו רוממות קדושת שמו ונורא הוא, וגדולת עולמים שברא, אשר אנחנו אפילו כנקודה קטנה אינם נחשבים לנגד עולמות שברא, הלא יתמלא חלחלה ורתת מלפני ה', וכל יום ויום יוסיף להתגבר ביראה, כי יותר שמתחיל ביראת השם, יותר יוסיף לירא את השם כי אין קץ לגדולתו, ובכל זה לא יחלה ולא יגיע במדרגת מרה שחורה או שום בלבול בדעתו וכדומה, אדרבה יהיה כולו מחמדים ואהוב ומיושב בדעתו, וזה כי ביראה כזו בחר הנפש וזהו טבעו של אדם ולכך נוצר, ועל דבר זה נכרת ברית טבע הבריאה, ולכך הטבע מסייעתו, מה שאין כן ביראה של שטות שאין הטבע הוסד לכך, א"כ עושה דבר נגד טבעו ולכך יצר לו ויחלש כחו, וזהו מאמר הפסוק (משלי י. כז) יראת ה' - לא תחליש רק - תוסיף ימים, ואדרבה תחזיק גופו ותוסיף לו בריאות, אבל שנות רשעים, אשר יראתם כסלתם בהבלי עולם ופחד ילדי זמן, הם מקצרים שנות רשעים ויגועו בלא עתם, ומזה נלמד לעשות ולהתדבק בנחלת ה' כנ"ל. עכ"ל.

ארך אפים רב תבונה. (יד. כט)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, אם אפשר ובעיני ה' יוכשר, כשיהיה האדם ארך אפים ולא יכעס, יקרא רב, דהיינו שהתורה תשאר אצלו ולא ישכח אותה, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (פסחים סו:) ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - ממשה. דכתיב ויקצף משה על פקודי החיל וגו' (במדבר לא. יד). וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו'" (במדבר לא. כא). מכלל דמשה איעלם מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - מאלישע, דכתיב: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך וגו'" (מלכים ב' ג. יד). וכתיב: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' וגו'". (מלכים ב' ג. טו). עיין שם. וראה עוד בילקוט שמעוני תהלים (רמז תרמט) רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזמותיו אמר רבה בר רב הונא כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. ר' ירמיהו מדפתי אמר אף משכח למודו, ומוסיף טפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב וכסיל יפרוש אולת. עיין שם.

אי נמי ארך אפים רב תבונה, כשיהיה האדם ארך אפים ולא יכעס, יקרא רב, ויוכל ללמד את התלמידים תורה, וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ב משנה ה) ולא הקפדן מלמד. והרי הוא כמבואר.

בלב נבון תנוח חכמה. (יד. לג)

בלב נבון תנוח חכמה ראשי תיבות בנחת. וסופי תיבות גמטריא הלל. רמז שדברי חכמים בנחת נשמעים. (קהלת ט. יז). וכן שיתנהג בנחת כהלל הזקן, ראה בגמרא (שבת ל: ושם לא.) תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? - אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? - אמר לו: שאלה יש לי לשאול. - אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? - אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין בצעי המים. - אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, - אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול - שאל. - אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? - אמר לו: הן. - אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל. - אמר לו: בני, מפני מה? - אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. - אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד. עיין שם.

אי נמי בלב נבון תנוח חכמה ראשי תיבות בנחת. וסופי תיבות גמטריא שם אדנו"ת. ובא לרמוז רק כשאינו כועס יזכור את תלמודו, ושכינה תהיה שורה עליו, ראה בגמרא (פסחים סו:) ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - ממשה. דכתיב ויקצף משה על פקודי החיל וגו' (במדבר לא. יד). וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו'" (במדבר לא. כא). מכלל דמשה איעלם מיניה. וראה עוד בגמרא (נדרים כב:) אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו" (תהלים י. ד). ר' ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז. ט), וכתיב: "וכסיל יפרוש אולת" (משלי יג. טז). רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר: "ובעל חימה רב פשע" (משלי כט. כב). עיין שם. וראה עוד בגמרא (ברכות כט:): אמר לו אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי. (לא תכעוס שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא. רש"י). עיין שם. הרחמן יצילנו ממידת הכעס אכי"ר.

בלב נבון תנוח חכמה. אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות נה.) בפסוק יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב. כא) שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה. עיין שם. וראה במדרש (קהלת רבה א. יז) מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה ליה: מהו? דין שנאמר "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב. כא). לא הוה צריך קרא למימר אלא יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה, אמר לה משל אם יבאו אצלך שני בני אדם ללות ממך ממון אחד מהן עשיר ואחד מהן עני לאיזה מהן את מלוה לעשיר או לעני, אמרה לו לעשיר, אמר לה ולמה, אמרה לו שאם אבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע אבל אם איבד העני ממוני מאין יפרע לי, אמר לה, ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך, אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הוי יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה.

תוכן העניינים

יוסף לקח - משלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה