אור ברסלב

יוסף לקח - משלי

פרק יג

פרק יב

בן חכם מוסר אב. (יג. א)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, מה שהבן זוכה להיות חכם זה בזכות מוסר אב, וגם רבו נקרא אביו, כדאיתא בגמרא (סנהדרין יט:) אמר רבי שמואל בר נחמני, א"ר יונתן, כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו עיין שם. וראה בגמרא (ברכות סג:) ומיץ אף יוצא דם, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. (וזהו מיץ אף, שמוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומקם. רש"י.) ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן רבי ישמעאל אומר הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעיין הנובע. עיין שם. ועל צד הרמז יש לרמוז בן חכם מוסר סופי תיבות מרן. רמז שבעבור שמקבל מוסר יזכה להיות מרן!. אי נמי חכם מוסר ראשי תיבות מח. רמז שזכה לזה כי קנה את התורה במ"ח קנינים. (אבות פרק ו משנה ה).

מפרי איש יאכל טוב. (יג. ב)

איש נוטריקון אדם ירא שמים. יאכל טוב יאכל מלשון לימוד, על דרך הפסוק: "אכול את המגלה הזאת" (יחזקאל ג. א). ופירש הרב מצודת דוד ז"ל, אכול - רצונו לומר למוד וכו' עיין שם. דהיינו שילמד ממנו התורה הנקראת "טוב" כדאיתא בגמרא (ברכות ה.). וכמו שדרשו חז"ל בגמרא (חגיגה טז:). על פסוק: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב. ז). אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו עיין שם. ועוד יש לרמוז מפרי איש יאכל טוב סופי תיבות גמטריא בֹשֶׂם. ובא לרמוז להא דאיתא בגמרא (יומא עו:) חמרא וריחני פקחין.

נצר פיו שמר נפשו. (יג. ג)

אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל והובא בספרי מוסר שקצוב משמים לאדם כמה מלים יכול לדבר בעולם ואם ח"ו מדבר כל מה שהוקצב לו מלמעלה, אז אינו יכול לדבר יותר רחמנא ליצלן. חוץ מדברי תורה שאין להם קצבה. ואדרבא מרבה תורה מרבה חיים. כדאיתא באבות (פרק ב משנה ז). (ראה בספר "נתיבות יושר" חלק א למעלת ידידנו הרב יהודה הכהן שליט"א, (עמוד 43 אות ו) שכתב זה בשם הגאון רבי אליהו מוילנא זצ"ל עיין שם. וכעת אינו תחת ידי). והיינו מי שנוצר פיו מדברים בטלים שומר נפשו וכאמור. ואולי אפשר לפרש זה גם בכוונת הכתוב: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה. ו). שהנפש יוצאת על ידי דיבורים בטלים וכנ"ל. ואולי אפשר להעמיס זה, בדרך דרש ורמז על פי מה דאיתא בגמרא (חולין פט.) אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" (תהלים נח. ב). - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: צדק תדברון, עיין שם. ומסופר על הרב הקדוש רבי אליהו מועלם זצ"ל, שמידת שתיקתו היתה להפליא, מימיו לא שח שיחה בטלה והיה בורח מלשון הרע כבורח מפני האש. כאשר פנו אליו לשוחח איתו בדברי חולין, חשש מאד והיה אומר: הלא אלו "דברים בטלים". והיה מסרב להמשיך לשמוע ואומר: "הזמן שלי יקר... אל תבטלוני מדברי תורה כי חבל על כל רגע". (חכם מנחם מנשה).

ומסופר על הרב הקדוש רבי יעקב שמעון מקאסוב זצ"ל, ששנים אחדות קודם פטירתו שם מחסום לפיו ולא דיבר עם שום אדם מאומה, אפילו עם אנשי ביתו. ומי ששאלו איזה דבר, היה משיבו ברמז. פעם אחת שאלו אחיו מה זאת שאינו מדבר כלום? אך במקום לענות לו תשובה, אחז בידו והוליכו אצל החלון והראה לו משם את בית הקברות, ורמז לו בזה כי כל חיותו של האדם תלוי בדיבוריו. (נתיבות יושר חלק א).

צדקה תצר תם. (יג. ו)

"תם" אותיות מת. רמז שעל ידי הצדקה שיתן בחייו ינצל המת ניצול מדינה של גיהנם. כדאיתא בגמרא (גיטין ז.) דרש רב עוירא, פעמים אמר לזה משמו של רב אמי, ופעמים אמרה לזה משמו של רב אסי, מאי דכתיב: "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'" (נחום א. יב). אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. מאי "וכן נגוזו ועבר"? תנא דבי רבי ישמעאל, כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצול מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה.

אי נמי בא לרמוז שגם הצדקה שיתנו בניו של הנפטר לעילוי נשמתו יועיל לו להנצל מדינה של גיהנם, ובענין צדקה שנודרים למנוחת הנפטר דזה מועיל, ראה למורנו הגאון רבינו יוסף חיים ז"ל בשו"ת תורה לשמה (סימן תקטז) שנשאל בענין אם יש תועלת לנפטר בצדקה שנותנים על שמו. עיין שם בתוך השאלה, והשיב: הן אמת כי עיקר הזכות לאדם במצוה וצדקה הוא במה שיעשה הוא בעצמו בחייו עם כל זה גם אחרי פטירתו יש לו זכות במצוה וצדקה שעושים על שמו לזכותו ולמנוחת נפשו ועל כן הוא מנהג העולם שמרבים במצות וצדקות תוך י"ב חודש למנוחת הנפטר והוא כי ידוע מ"ש במרדכי והביאו בב"י א"ח סימן תרכא מה שהורגלו לידור צדקה ביוה"כ בעבור המתים יש להביא ראיה מן הספרא כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכין כפרה עד כאן. גם איתא במדרש תנחומא ריש פרשת האזינו כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכאן שהחיים פודין את המתים לכך נוהגין להזכיר את המתים ביוה"כ ולפסוק עליהם צדקה עיין שם. הרי לך להדיא שהמצוה והצדקה שעושין החיים בעבור המתים מועלת להם ויש להם זכות בה. עכ"ל. וראה עוד לרבינו ישראל מאיר הכהן מראדין ז"ל בספרו משנה ברורה (סימן תרכא ס"ק יט) שכתב, וזה לשונו: דהמתים גם כן יש להם כפרה ביוה"כ - כשנודרין בעבורן דאמרינן אלו היה חי היה נותן גם כן צדקה [ואפילו אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן] אבל בעבור רשע אינו מועיל ואם התודה קודם מותו יש לומר דיש לו כפרה וכצדיק חשוב ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל להקל דינו דברא מזכה אבא. עכ"ל. הרי לפניך שסיים הרב משנה ברורה להקל דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל להקל דינו דברא מזכה אבא. עכ"ל.

יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. (יג. ז)

א) אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) מונבז המלך עמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו ואמרו לו: אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה ביזבזתה את שלך ואת של אבותיך? אמר להם: כל שכן אבותי גנזו בארץ ואני גנזתי בשמים. שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים פה. יב). אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שהן עושין פירות. שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם" (ישעיה ג. י). יאכלו אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו. שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך וגו'" (תהלים פט. טו). אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות. שנאמר: "ולוקח נפשות חכם" (משלי יא. ל). אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי. שנאמר: "ולך תהיה צדקה" (דברים כד. יג). אבותי גנזו בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י. ב). עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "יש מתעשר ואין כל", דהיינו מי שהוא עשיר ולא נותן צדקה, הרי אין כל, לעולם הבא. אבל "מתרושש והון רב", דהיינו מי שנותן ממונו לצדקה, זוכה להון רב לעולם הבא. וכמו מונבז המלך וכאמור. ומיהו ראה בגמרא (כתובות נ.) ושם איתא: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. עיין שם.

ב) אי נמי יש לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (סוטה כא:) ר' אבהו אומר: זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז, דתנן: מי שיש לו מאתים זוז - לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היה לו מאתים חסר דינר - אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול. (ודרך אגב, יש לרמוז תיבת צדקה גמטריא קצ"ט! לרמוז רק מי שיש לו קצ"ט זהובים כמנין צדקה, יכול לקבל מעשר עני וכאמור. המחבר ס"ט). וראה בתלמוד ירושלמי (סוטה פרק ג הלכה ד) מעשה על אחד מתלמידי רבי שהיה לו מאתים זוז חסר דינר והיה רבינו הקדוש רגיל לתת לו פעם בשלוש שנים מעשר עני. פעם אחת עשו באותו תלמיד עין רעה והשלימו לו למאתיים זוז, בא רבינו הקדוש ורצה לתת לו את מה שהיה רגיל לתת, אמר לו אותו תלמיד יש לי שיעור של מאתיים זוז ואיני יכול לקבל מעשר עני, אז אמר רבינו הקדוש: זה מכת פרושים (הלא טובים), נגעה בו, רמז רבינו הקדוש לתלמידיו והכניסו את אותו תלמיד לאיזה חנות וקנה משם דבר מאכל, ונחסר ממנו מעט מהמאתיים זוז (על ידי שקנה ממה שהיה לו), ומיד זיכה את אותו תלמיד במעשר עני כמו שהיה רגיל ליתן לו. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "יש מתעשר ואין כל", דהיינו אדם שהוא היה עני והיה לו קצ"ט זוז, ובא אדם והעשיר אותו בעוד זוז, הרי שאין כל, שלא יוכל לקבל מעשר עני, אולם "מתרושש והון רב", דהיינו שיעשה בחכמה כמו רבינו הקדוש, שיקח את התלמיד שיקנה בכספו איזה דבר ויחזר לו מהמאתיים זוז, וזה יגרום לו "והון רב", שיוכל לתת לו מעשר עני, ולגרום לו לעשירות וכאמור.

ג) אי נמי יש לפרש בדרך דרש ורמז, "יש מתעשר ואין כל", דהיינו אדם שעושה עצמו עשיר ומתנהג בחיי מותרות ופזרנות לחינם, אולם בסופו הוא אין לו כלום שלא חסך כלום, אולם "מתרושש והון רב", דהיינו אדם שחי חיים צנועים ופשוטים, וחוסך מכספו להוצאות נישואי בניו ובנותיו, אולם בסוף בזכות שהוא חסך יש לו "הון רב", וכך בעזרת האל וישועתו יהיה לו קל להוציא את ההוצאות לנישואי בניו ובנותיו וכאמור. ויש להזכיר כאן מה שכתב מרן הראב"ד מקודש הרב משה כלפון הכהן ז"ל בספרו תורה וחיים ח"א (מערכת ב אות יג) בנות, רע עלי המעשה אשר נהגו בעת ובעונה אחת להרבות מוהר ומתן בנישואי הבנות, כי זה גורם גדול לבנות העניים שלא שלא יוכלון להנשא בטרם ימצאו דיים. ומה טוב אם ישתדלו הקהל הקדוש הי"ו לתקן בזה איזה תקנות. והאיש אשר הוא (חי) במקום שהנגע הזה עמד בעיניו יראה ויביט אחרית הדבר מראשיתו ובעת שנולדה לו בת יתן לב נדונייתה באופן קל מאד לחסוך לו בבנק כפי אשר משגת ידו להיות שמור ובמקום בטוח וגם יקבל על זה רוחים שנים או ג' הלמאה. ואפילו שיש בידו רק סכום קטן ולא יתבייש כלום לומר מה נחשב להכניס הסכום הזה להבנק? כי כנגד התועלת הנשך מזה לא יחשוב ולא יתבייש כלום מזה. ומה טוב לעשות כן גם לבנים כי באמת הניסיון הוכיח כי דבר קטן כזה יוכל האדם לקמץ מעיסתו וברוב הימים יעשו פרי וישאו תנובה לברכה בקרב הארץ, ושבח אני את הנוהגים כן. עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח!

ד) אי נמי יש לפרש כיוצא בזה, שבא לרמוז בזה המעשה על הראב"ד מקודש הגאון רבי נסים הכהן זצ"ל (מח"ס מעשה נסים), שהיה גדול המתפרנס מיגיע כפיו, צורף כסף מומחה במלאכתו את אומנתו למד בנערותו בעבדו כשוליה אצל מימון כהן, צורף אומן בעל משפחה גדולה, שהיה עני מרוד, אמנם התחייב לשלם סכום קצוב מידי שבוע לשוליתו, אבל מעולם לא נמצאה בידו פרוטה יתירה. כך עבר שבוע אחר שבוע והאומן הלין את שכרו. חשב הנער: אם אדרוש את שכרי לא אקבלו, ונמצאתי מחטיאו בעון הלנת שכר, שעוברים עליו מעת התביעה. ואם אניח לסכום להצטבר, ודאי שלא אקבל מאומה. מה עשה. ייחד לעצמו קנקן מוסתר, ומפעם לפעם זרק בו סגסוגת כסף, פסיגים זעירים זניחים בלתי נחשבים. כעבור שנתיים פנה אל מעבידו: "מתי תשלם את שכרי" שאל. ענה מימון: "בא ונחשב כמה מגיעך". הזכיר לו כמה שבועות עבד, וכמה התחייב לשבוע הכפילו את הסכום במספר השבועות, ומימון ספק כפיים ביללה: "אבוי, מנין אקח סכום כסף גדול כל כך?!" ענהו: "וכי מה חשבת, לשמוט את חובי ולהעבידני חינם?!" נאנח מימון, ולא השיב דבר. קם הפועל והלך לפינתו, הוציא את הקנקן ממחבואו והגיר את תוכנו על כף המאזניים. אורו עיני מימון, העמיס כנגדו משקולות, והנה כיסתה הסגסוגת את החוב ועדפה אליו. חיבק את הפועל ואמר: "ברוך אתה לה', כי לולא עצתך לא היתה לי כל דרך לפרוע לך!". (ממלכת כהנים). וזהו רמז הכתוב: "יש מתעשר ואין כל", דהיינו אדם שהוא מתעשר אבל אין כל לשלם לפועל שעובד אצלו, אולם "מתרושש והון רב", דהיינו שהפועל חסך סגסוגת כסף, פסיגים זעירים זניחים בלתי נחשבים. וזה גרם לו לבסוף הון רב, שיהיה למעבידו לשלם את כל שכרו וכאמור.

ה) אי נמי אפשר לרמוז בזה מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה ה. ד) מתן אדם ירחיב לו (משלי יח. טז) מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא לעסק מגבת צדקה לחכמים והיה שם אדם שהיה שמו אבא יודן, והיה נותן פרנסה בעין טובה, פעם אחת ירד מנכסיו, וראה רבותינו שם שבאו לאסוף צדקה, ונתכרכמו פניו הלך לו אצל אשתו שתתן לו עצה, אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות אמר לה רבותי כאן ואיני יודע מה לעשות כשאין לי צדקה לתת. אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו לא נשאר לנו אלא שדה פלוני בלבד לך מכור חציה ותנה להן. הלך ומכר חציה ונתנה להן. התפללו עליו ואמרו המקום ימלא חסרונך. לאחר ימים הלך לחרוש בחצי שדהו עם כשהוא חורש נפתחה הארץ לפניו ונפלה פרתו שם ונשברה רגלה ירד להעלותה והאיר הקב"ה עינו ומצא שם אוצר אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. שהרי על ידי זה נתגלה לו האוצר. בחזירת רבותינו לשם שאלו עליו ואמרו מה אבא יודן עושה בעסקיו, (כי רצו לדעת האם תפלתם התקבלה). אמרו להם: אבא יודן, יש לו עבדים, עיזים, גמלים, שורים מי יכול לראות את סבר פניו של אבא יודן, מרוב שהוא עשיר וחשוב ומוקף במשרתים, כיון ששמע אבא יודן שהגיעו רבותיו, מיד יצא אליהם. ושאלו אותו לשלומו, אמר להן עשתה תפלתכם פירות ופרי פירות אמרו לו חייך אע"פ שנתנו אחרים יותר ממך לך כתבנו בראש נטלוהו והושיבוהו אצלן וקראו עליו זה הפסוק מתן אדם ירחיב לו, עיין שם. וכן הוא בתלמוד ירושלמי הוריות (פרק ג הלכה ד) עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "יש מתעשר ואין כל", דהיינו שיש מי שהוא עושה עצמו עשיר, אפילו כשבאמת אין כל, כמו אבא יודן, אולם הוא זכה "ומתרושש", דהיינו שהוא באמת התרושש, שפרתו היחידה שברה את רגלה, אבל זה בעבור "והון רב", שעל ידה הוא יזכה להון רב. וכאמור.

ו) אי נמי יש לרמוז בזה המעשה דאיתא בתוספות (תענית ט.) ד"ה עשר תעשר, וזה לשונם: ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור, והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר, ומפריש כל שנה ושנה, וכן עשה כל ימיו כשחלה למות קרא לבנו, ואמר לו בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי, ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב והפריש ממנה ק' כורין בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול, ואמר שלא יפריש. לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין. נצטער עליו, ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר, באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים. אמר להם: כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי? אמרו לו: נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת, ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב?! בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית, והקב"ה כהן שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים, ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו היה הקב"ה בעל הבית, ואתה כהן שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין. והיינו דכתיב: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה. י). כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים, כלומר המעשר וכו' עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "יש מתעשר ואין כל", דהיינו מי שאינו מעשר חושב שהוא מתעשר אולם באמת אין כל, שכמעט לא נשאר לו כלום, אולם "מתרושש והון רב", דהיינו כשהוא מעשר ונדמה לו שהוא מתרושש, אולם באמת, יהיה לו עושר רב וכאמור.

ראיתי למורנו הגאון הקדוש הרב יצחק בוכבזה ז"ל בספרו טובה תוכחת שפירש משם מורנו הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס ז"ל, וזה לשונו: הנה תלמידי חכמים בעלי מדרשים ואגדות נקראים עשירים כלפי המון העם אינם שומעים מפיהם מאומה לא מדרש ולא משל רמזים, וזה שאמר: יש מתעשר בתלמוד והפוסקים המון העם אבל מתרושש מהם מהתלמוד ופוסקים ופונה אל האגדה אזי והון רב שנדמה ואין כל לפני שנדמה לחכם גדול. (הובאו דבריו בספר פסקי הראש נתיב ח' דף כ"ג ע"א). וכתב על זה הרב טובה תוכחת ז"ל, ויש להמתיק דבריו על פי מאמרם ז"ל (בראשית רבה סו. ג) ותירוש זה בעל אגדה ופירש רש"י ז"ל שהאגדה מושכת לבו של אדם כיין, (פירש מהר"ש אלגאזי ז"ל כי חמרא מגרר גריר ובעל אגדה מושך לבות בני אדם אליו עכ"ד, הובאו באמרות טהורות על התהלים מזמור קי"ט פסוק ל"ח עיין שם). וזה שאמר: יש מתרושש שהוא בעל תירוש דהיינו בעל אגדה אזי והון רב כנזכר. עיין שם. ולענ"ד יש להמתיק דבריו על פי מה דאיתא בגמרא (סוטה מ.) ר' חייא בר אבא ור' אבהו הזדמנו למקום אחד, ר' חייא בר אבא דרש בהלכה, ר' אבהו דרש באגדה, תושבי העיר עזבו את ר' חייא, וכולם נהרו לשמוע את דברי ר' אבהו באגדה. חלשה דעתו של ר' חייא. אמר לו ר' אבהו: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית? עיין שם. וראה עוד במדרש (שיר השירים רבה א. ב) אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין התורה כלל היו מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה, אמר רבי לוי לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. עד כאן. וראה עוד בזה בספרי הקטן "מעשה נסים -עשה לך רב" (אות לו) וינעם לך.

יש מתעשר. תיבת "יש" נוטריקון ישמור שמיטה. רמז שהשומר שמיטה זוכה לעושר ויתקיים בו מקרא שכתוב: וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית. (ויקרא כה. כ-כא). ויש להזכיר כאן נס גדול שקרא בחודש זה שבט שנתנו זאת - תשס"ח (שנת שמיטה), שהתפרסם בכל הארץ, וגרם קידוש ה' גדול, והוא, כי אוצר בית הדין של הגאון הרב משה יהודה ליב לנדא נר"ו (רבה הראשי של בני ברק), טיפל בגידול בננות בישוב "אשדות יעקב" בצפון בקעת הירדן. מדובר במטע של 1500 עצי בננות, שטופלו לפי הוראות אוצר בית הדין כפי המותר בשמיטה. ליד המטע של אוצר בית הדין, היו מטעים רבים של בננות של חקלאים שלא שמרו שמיטה, שנשתלו רגיל כמו כל שנה ולא היו קשורים כלל לאוצר בית הדין. בעקבות ירידת הטמפרטורות שהגיעו עד למינוס 2 מעלות, כל מטעי הבננות של הישוב "אשדות יעקב" נהרסו, חוץ מהמטע של אוצר בית הדין. מטעי הבננות שנהרסו נצבעו באפור וחלקם בשחור, חקלאי "אשדות יעקב", שאינם שומרים שומרים תורה ומצוות, ידעו להסביר מהי הסיבה שהובילה להרס המטעים שלהם, אבל לא ידעו לתת הסבר מדוע המטע של אוצר בית דין לא נהרס. החקלאים שקיבלו על עצמם את שמירת השמיטה כהלכתה, עמדו נפעמים למראה עיניהם והבינו, כי הסיבה היחידה להגנה שקיבלו עצי הבננות שלהם, היא שמירת השמטה. מה שגרם לקידוש ה' בקרב כל חקלאי האיזור.

אור צדיקים ישמח. (יג. ט)

אור צדיקים ישמח סופי תיבות מחר. רמז שהצדיקים זוכרים את יום המחר. הוא יום המיתה, ושהשמחה היא לעתיד לבוא, שמקבלים שכרם בעולם הבא, כדאיתא במדרש (בראשית רבה נט. ב) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי לא. כה) עוז והדר לבושה של תורה, ותשחק ליום אחרון, אימתי היא שוחקת מתן שכרה לעתיד לבא, עיין שם. וראה עוד בגמרא (ערובין כא.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ועוד יש לרמוז אור צדיקים ראשי תיבות גמטריא מלאך, ותיבת אור הוא רמז לתורה, וכדכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו. כג). ובא לרמוז שמכל תיבה של תורה שמוציא מפיו בורא מלאך מליץ טוב בעדו. כי הרי מכל מצוה אדם קונה פרקליט אחד, כדאיתא במסכת אבות (פרק ד משנה יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד.

אי נמי אור רמז לתורה, וכדכתיב "ותורה אור" (משלי ו. כג). רמז שעל ידי שמקיימה זוכה להיות צדיק, והמשיך "ישמח" אותיות משיח. לרמוז שבזכות לימוד התורה זוכים לגאולה, כמבואר בגמרא (בבא בתרא ח.) "והם תכו לרגלך" (דברים לג. ג). תני רב יוסף, אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. "ישא מדברותיך" (שם). לישא וליתן בדבורותיו של מקום. אדנביאי דכתיב: "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך שרים" (הושע ח. י). אמר עולא, פסוק זה בלשון ארמית נאמר. אי תנו כולהו (אם תנו כולם - וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים. רש"י). עתה אקבצם. (עתה אקבצם - בקרוב אקבצם. רש"י). עיין שם. והרי הוא כמבואר.

אי נמי אור רמז לתורה, וכדכתיב "ותורה אור" (משלי ו. כג). והמשיך צדיקים ישמח, רמז שבזכות השמחה זוכים להשגות גבוהות בתורה, וראה למרן גאון עוזנו הרב יוסף חיים דוד אזולאי ז"ל בספרו מורה באצבע (סימן י אות שכז) שכתב, וזה לשונו: רבינו האר"י זצ"ל אמר: כי לא זכה לכל חכמתו הרמה והנפלאה, כי אם על ידי השמחה הגדולה שהיה שמח בלימוד ובמצוות לאין קץ עיין שם.

תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות. (יג. יד)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז שבא לרמוז שהלומד תורה זוכה לאריכות ימים וגם אין מלאך המות יכול ליגע בו, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (שבת ל.) במעשה של דוד המלך ע"ה, שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול שליח מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ויצא דוד לבחוץ לראות, ונשברה המדרגה ונפל ונטל נשמתו עיין שם. וראה בגמרא (מכות י.), ושם איתא: דדברי תורה קולטין ממלאך המות, ומספרת הגמרא (שם) על רב חסדא שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול שליח מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ופסק רב חסדא מלימודו ויכול לו עיין שם. וראה בגמרא (בבא מציעא פו.) סיפור דומה ברבה בר נחמני עיין שם. וראה עוד בגמרא (ראש השנה יח.) תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א' ב. לג). לכו ועסקו בתורה וחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו עיין שם. וזהו אצלי רמז המשנה באבות (פרק ב משנה ז) מרבה תורה מרבה חיים. והיינו שעל ידי שמרבה בלימוד התורה מרבה חיים כי אין מלאך המות יכול ליטול נשמתו בזמן שלומד תורה וכאמור. וכן אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ו משנה ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה עיין שם.

אי נמי אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (פסחים ג:) מעשה בגוי אחד, שהיה עולה לירושלים ואוכל שם קרבן פסח. בא לפני רבי יהודה בן בתרא, אמר לו: כתוב בתורה: כל בן נכר לא יאכל בו, וכתוב: וכל ערל לא יאכל בו - ואני אכלתי מן הטוב שבטובים שבהם. אמר לו רבי יהודה בן בתרא: כלום נתנו מן האליה לאכול? לא נתנו לך רק מן הכחוש שבו! (וכונת רבי יהודה בן בתרא היתה להטעותו, כדי שכשילך שם פעם נוספת ישאל לתן לו מן האליה, ויתברר הדבר שהוא גוי.) אמר לו: לא נתנו לי מן האליה. אמר לו רבי יהודה בן בתרא: בעת שתעלה עוד הפעם שמה, תאמר שיתנו לך לאכל מן האליה של הכבש (ואליה של כבש נקרבת לגבוה, ולהטעותו אמר לו כן). כשעלה לשם, אמר להם: תנו לי לאכל מאליה של כבש! אמרו לו: מה זה שאתה אומר, האם לא ידעת כי האליה אינה נאכלת, רק נקרבת לגבוה?! אמרו לו: מי אמר לך כן? אמר להם: רבי יהודה בן בתרא אמר לי, שאין אתם נותנים לי מן היפה אלא מן הכחוש, והלוא אני נותן דמים כמותכם, אמרו: מה זה הדבר שבא לפנינו? בדקו אחריו, ומצאו שהוא גוי, והרגו אותו. שלחו לרבי יהודה בן בתרא: שלום לך רבי יהודה בן בתרא, שאתה במקום נציבין, ומצודתך פרוסה בירושלים. עד כאן. וזהו רמז הכתוב: "תורת חכם מקור חיים", היא תורת רבי יהודה בן בתרא, וזה גרם להם "לסור ממוקשי מות" שלא יכשלו באכילת בן נכר, וכאמור.

אי נמי אפשר לרמוז בזה מה דאיתא במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה י) אמר ר' עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי מת מצוה, ונטפלתי בו כארבעת מילין, עד שהבאתיו למקום קברות, וקברתיו, וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' אליעזר ור' יהושע, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת, מעלה עליך כאילו שפכת דם נקי, אמרתי להם, רבותיי, למה, אם בשעה שנתכוונתי לזכות, נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות, על אחת כמה וכמה, מאותה שעה לא זזתי מלשמש תלמידי חכמים. הוא היה אומר די לא שימש תלמידי חכמים קטלא חייב. עד כאן. וכן הוא במסכת שמחות (פרק ד הלכה יט) במעט שינוי. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות", דהיינו שהולך ולומד תורה אצל התלמיד חכם הוא מקיים את התורה כדת וכדין, וניצול מן המות. וכאמור.

תורת חכם סופי תיבות תם. חכם מקור ראשי תיבות מח. רמז שהתורה נקנית במ"ח דברים (אבות פרק ו משנה ה). ועל ידה הוא נעשה חכם, ותם מלשון מושלם, שנעשה שלם בקניני התורה. הרחמן יזכנו לזה אכי"ר.

מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא. (יג. יז)

אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל שבזכות שהרשעים עונים אמן בגיהנם ניצולים ממנו, ראה בגמרא (שבת קיט:) אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו - פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים" (ישעיה כו. ב). אל תיקרי שמר אמנים אלא שאומרים אמן. מאי אמן? - אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן. עיין שם. וראה עוד בספר אוצר המדרשים (גן עדן- גיהנם עמוד 90) אומר דוד שירה לפני הקב"ה ועונין אחריו הצדיקים אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, מתוך גן עדן, ופושעי ישראל עונין אמן מתוך גיהנם. מיד אומר הקב"ה למלאכים מי הם אלו שעונין אמן מתוך גיהנם? אומר לפניו ריבונו של עולם! הללו פושעי ישראל שאע"פ שהם בצרה גדולה מתחזקים ואומרין לפניך אמן. מיד אומר הקב"ה למלאכים פתחו להם שערי גן עדן ויבואו ויזמרו לפני שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמנים. עיין שם. והנה תיבת "ברע" רומזת לגיהנם, על דרך מה דאיתא בגמרא (נדרים כב.) ואין רעה אלא גיהנם. עיין שם. והמשיך "וציר אמונים מרפא", רמז שעל ידי עניית אמנים ניצולים מן הגיהנם וכאמור.

הולך את חכמים יחכם. (יג. כ)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (פסחים כב:) ...עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו. יג). "את" לרבות תלמידי חכמים עיין שם. ויש לרמוז בתיבת "את" שהיא נוטריקון אותו תראה. רמז שיסתכל על פניו של הרב יבין את לימוד התורה ויזכה לחכמת התורה, וכדאיתא בגמרא (הוריות יב.) רב משרשיא אמר לבניו, כשאתם יושבים על יד הרב שלכם, תסתכלו על הפה שלו, כדכתיב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל. כ). ועיני צדיק תחזינה בגמרא (ערובין יג:) שרבי אמר, מה שהוא מחודד יותר מחבריו, כי ראה את רבי מאיר מאחוריו, ואילו ראהו מלפניו, היה מחודד יותר עיין שם. ושוב ראיתי אחר זמן רב, למהרש"א ז"ל בחידושיו (הוריות יב. בחידושי אגדות ד"ה כי בעיתו מיעל ומגמרי וכו'), שכתב, וזה לשונו: הוא מלשון הגמרא כשאתם רוצים ללמוד גמרא מרבכם שהוא פלפול והויות דאביי ורבא גרסו מתני' מקודם דעיקר הגמרא הוא ליישב המשניות בכל דבר שיש להסתפק בה ועל כן גרסו המתני' מקודם כדי שתהיו בקיאין בה ואמר חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות וגו'. והכי אמרינן נמי בעירובין שאמר רבי ראיתי את ר"מ מאחוריו וכו' ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדידנא טפי שנאמר והיו עיניך רואות וגו' והוא שהדבור של אדם משתנה ומשתמע לפעמים לתרי אפי אבל מתוך עקימת שפתים וקריצת עינים שבאדם לפעמים יש להבין כוונתו של המדבר וזה שאמר: והיו עיניך רואות לפנים את מוריך המורה לך כונת המדבר ומזה הטעם אמרינן נמי לקמן בסוף פרקין בני ת"ח וכו' בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם כדי שיהיו עיניהם רואות מוריהם אבל כשאין להם דעת אמרינן שם שיושבים לפני אביהם ופניהם כלפי העם מפני כבודם דאין לחוש בהם שיראו מוריהם. עיין שם. ועיין עוד למהרש"א ז"ל בחידושיו (בבא קמא קיז. בחידושי אגדות ד"ה א"ל דלו לי), ושם גם כן מבואר, דהאדם מבין יותר בתורה כשרואה פני הרב, כדכתיב: "והיו עיניך רואות את מוריך". עיין שם.

צדיק אוכל לשובע נפשו. (יג. כה)

אפשר לרמוז בזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל, (פרק ד מהלכות דעות הלכה א) הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "צדיק אוכל לשובע נפשו", דהיינו שהצדיק אוכל רק כשהוא רעב בשביל להשביע נפשו וכאמור.

אי נמי אפשר לפרש "צדיק אוכל לשובע נפשו", הכוונה שהצדיק אוכל בשביל לעשות חסד עם נפשו, וכדאיתא במדרש (ויקרא רבה לד. ג) דבר אחר: גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם זה האכסנאי האורח בתוך הבית? אמרו לו: וכי כל יום יש לך אורח? אמר להם: וזאת הנפש העלובה היא לא אורחת בגוף הזה, הים היא כאן, ומחר אינה כאן. עיין שם.

תוכן העניינים

יוסף לקח - משלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה