אור ברסלב

יוסף לקח - משלי

פרק יא

פרק י

ואת צנועים חכמה. (יא. ב)

ואת צנועים סופי תיבות מת, והמשיך חכמה. רמז שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כדאיתא בגמרא (ברכות סג:) דאמר ריש לקיש. מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט. יד). עיין שם. ועוד יש לרמוז צנועים חכמה סופי תיבות מה שהוא רמז לענוה, וכדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז). ובא לרמוז שעל ידי הענוה זוכה לתורה, כדאיתא בגמרא (תענית ז.).

וצדקה תציל ממות. צדקת תמים. (יא. ד-ה)

אפשר לפרש סמיכות הכתובים בהקדים מה שידוע דתיבת תמים הוא כינוי לעניו, ראה רש"י בגמרא (עבודה זרה ו:) עיין שם. ובא לרמוז שגם העניו ניצול מן המיתה וכדאיתא בגמרא (חגיגה ד:): מעשה שמלאך המות היה מצוי אצל רב ביבי בר אביי. ופעם אמר מלאך המות לשלוחו: לך והבא לי האשה ששמה מרים, שהיא מקלעת שער של הנשים. הלך והביא לו האשה ששמה מרים שהיא מגדלת התינוקות. אמר לו: הלא אמרתי לך להביא לי אשה את מרים שמקלעת שער הנשים. אמר לו: אם כן שטעיתי, אחזירנה ותחיה. אמר לו המלאך: הואיל והבאת אותה תהיה למנין... ושם אמרו ששנות מרים מגדלת התינוקות הנותרים שהיה לה עוד זמן לחיות נותנים לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו דהיינו עניו עיין שם. וראה עוד במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה טו) אהוב את הענוה, כדי שיתמלאו ימיך.

צדקת תמים תישר דרכו. (יא. ה)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז "צדקת" מלשון צדקה, "תמים" כינוי לעניו, כמו שפירש רש"י ז"ל, בגמרא (עבודה זרה ו:) תמים-עניו. והמשיך "תישר דרכו", אפשר לפרש הכוונה תישר לו את התורה שלמד, על ידי שנותן צדקה לעני, יאורו עיניו בתורה, וכמו שכתב הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו). וכן בזכות הענוה זוכה לתורה, כדאיתא בגמרא (תענית ז.). וראה עוד במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה י) כל המשפיל עצמו, מכוין את שמועתו. והרי הוא כמבואר.

צדקת ישרים תצילם. (יא. ו)

צדקת ישרים תצילם ראשי תיבות גמטריא פרו ורבו. ובא לרמוז דעל ידי הצדקה זוכה לבנים, וכדאיתא בגמרא (בבא בתרא י:) מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? רבי אלעזר אומר, יפזר מעותיו לעניים. עיין שם. ועוד יש לרמוז צדקת ישרים תצילם סופי תיבות גמטריא תלמוד. לרמוז שבזכות הצדקה יאורו עיניו בתורה, וינצל מאיסור, וכמו שכתב הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו) משם הרב חס"ל שכל מי שמתקשה באיזה דבר מדברי תורה יתן צדקה ויאורו עיניו עיין שם.

צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו. (יא. ח)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, הטעם "ויבא רשע תחתיו", בהקדים מה שפירשו המפרשים ז"ל, תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, (ראה כיוצא בזה, בגמרא (ראש השנה טז:) עיין שם). היינו שהקב"ה מעביר אותם מהיהודי שנגזר עליו על אדם אחר ופעמים הוא גוי, ועל דרך שאומר הפסוק: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך" (דברים ז. טו). ויש להזכיר כאן המעשה דאיתא בזוהר הקדוש תוספת כרך ג (ויקרא, במדבר, דברים, דש.) ושם מסופר על רבי אלעזר שהיה הולך לראות את רב יוסי חמיו, ורבי אבא והחברים הלכו עמו, וכו', הלכו החברים עד שהגיעו לשדה אחת והשמש היה חזק מאוד. ראו את אותו השדה ביופי של עשבים ומים יוצאים לכל עבר, ועצי השדה גדולים, ישבו שם, אמר רבי אלעזר: כמה נאה המקום זה לנוח בו, בעוד שהיו יושבים, הרי נחש גדול בא בחום השמש, ועבר לפניהם, אמר לו רבי אלעזר: נחש נחש! תסטה מהדרך, שהרי שב אותו איש (שאתה מבקש) והתנחם על מה שעשה ולא יוסיף לעשות אותו דבר. תמהו החברים, אמר רבי אבא: מה זה? אמר להם: תשתקו. אמר רבי אלעזר: נחש נחש! מאחר שלחשו לך מן השמים התנחם אותו האיש ושם ברצונו שלא ישוב בו לעולם, תסטה לך מדרכך, קם הנחש ממקומו, ולא זז כאן וכאן, שב כמקודם, ואמר לו: נחש נחש! ידעתי מה שאתה רוצה, שוב מדרכך, כי גוי רשע בא, שעשה רע ליהודי אחד, והרי הוא שוכב ישן במערה שלך, לך ותהרוג אותו, מיד חזר אותו נחש וקפץ קפיצות לפניהם. אמר רבי אלעזר: אם לא הייתי כאן כמה רעות היה עושה הנחש הזה, כי אדם אחד יהודי, עשה מעשה עון, ועד שלא חזר בתשובה, לחשו לו לאותו נחש להרוג אותו, ונמלך אותו בן אדם בין כך ובין כך, והתנחם מחטאו, ואמר שלא ישוב לעולם לחטא זה, ועל כן ניצל מן הדין. אמרו החברים לרבי אלעזר: במה ידעת?

אמר להם: סימן נתן לי אבא, ואני הכרתי בו, אבל אותו שהתנחם ושב מחטאו, במה ידעת? אמר להם: כאשר היה הולך אותו נחש הקשקשים שלו היו עולים, וזנבו זקוף, והוא הולך, והוא הולך במרוצה, ורוח אחד היה הולך כנגדו, והיה קורא לפניו: שוב מדרכך, שהרי שב מחטאו והתנחם אותו אדם, ואותו נחש הרע, לא היה מצית עד שיתנו לו כופר במקומו של אותו אדם אדם שהתחייב מיתה ושב מדרכיו וניחם, שכך דרכו של הנחש מלמעלה ולמטה, דכיון שניתן לו רשות, לא שב עד שישלים אותו דין הרע שניתן לו רשות לעשות, או שיתנו לו במקומו רשע אחר בכופר, כי בריקם לא יצא כיון שניתן לו רשות. אמרו לו: נכון כל זה, אבל אותו גוי שאמרת שנתת לו כופר, איך ידעת? אמר להם: כיון שדברתי לנחש, הרי אותו הרוח שהולך כנגדו ולוחש לו שישוב למקומו שהרי התנחם אותו אדם הוא קפץ על אוזני, ואמר לי. תמהו החברים. אמר רבי אלעזר: נלך ונראה, כי הנחש כבר עשה מה שעשה, קמו והתקרבו אצל סלה אחר באותו השדה, מצאו לאותו גוי שמת, ואותו נחש כרוך על עקבו, ולא היה נפרד ממנו, ואחר כך נפרש מעקבו, ועלה על גרונו, ונכרך שם, ומשם ירד על עקבו ושלא היה פורש ממנו. מצאו אצלו ארנק אחד מלא דינרים, שגזל מיהודי אחד בדרך, והכה אותו, לקח רבי אלעזר את הארנק, אמר:מברוך השם שבכל עושה שליחותו, שבו לאותו מקום שהיו. פתח רבי אלעזר ואמר: "מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך" (ישעיה מג. ד). "מאשר יקרת", "יקר" צריך לומר, וכך צריך: "מאשר אתה יקר בעיני", מה הוא "יקרת", משמע שהוא מעצמו מתייקר, כך הוא בודאי, שכל אדם שהוא בחטא לפני הקדוש ברוך הוא, בתחילה הוא מזולזל ותועבה הוא לפני הקדוש ברוך הוא, ואחר שנמלך ושב מחטאו, עתה הוא מתיקר מעצמו, והקדוש ברוך הוא קורא עליו ואומר:

"מאשר יקרת בעיני נכבדת", אתה מעצמך יקרת בעיני נכבדת, "ואני אהבתיך", שהרי אין אהבה להקדוש ברוך הוא עם האדם בעולם הזה, אלא במי ששב מחטאו, ועל כן "אני אהבתיך", אבל מה אעשה שהרי נתתי רשות לנחש להזיק, זה הוא העצה, "ואתן אדם תחתיך", מה הוא אדם שנותן הקדוש ברוך הוא תחתיו, אותו אדם שבא מעם אחר, שאותו נחש משלו יאכל, כמו שכתוב: "ואתן אדם" אל תקרא "אדם", אלא "אדום", "ולאומים", זה הוא "לאם מלאום יאמץ", (בראשית כה. כג). וזה הזרע של עשו שנותן תחת נפשו. בעודם יושבים, הרי אותו יהודי שגזל אותו גוי, שהרגו הנחש, בא בדרך יגע ועיף, ומתוך תוקף השמש נכנס באותו שדה, וישב תחת אילן אחד, והיה מתרעם להקדוש ברוך הוא, ומצדיק עליו את הדין, ואמר: אדון העולם! גליו וידוע לפניך שאני איני חושש עלי ועל גופי ועל ממוני כלום, שהרי בדין נעשה כל מה שנעשה, אבל יש לי אבא ואמא זקנים, שאין לי במה לפרנס אותם, ועל זה חוששני, ואחר על כל זה, צרור האחד של דינרים שהיה באותו ארנק של אחד עני, לעשות חופה לביתו העניה, מה אעשה אדו העולם! על זה כואב בליבי יותר. בכה ואמר: "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהלים יט. י). דינים של אדון העולם, אמת הם, מדוע הם אמת, משום שצדקו יחדיו, שהרי בשעה שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות דין, כמה בעלי תריסים עומדים מצד זה ומצד זה, ומצדיקים אלו באלו, ולוחמים אלו באלו, כיון שצדקו אלו באלו והסכימו כאחד, אז משפטי ה' אמת, אימתי צדקו יחדיו, כאשר מצדיקים כל בתי הדין למעלה, ועל כן אדון העולם אני בוכה, ולא על שלי. שמע רבי אלעזר והחברים, וקמו אצלו, ראו אותו שהיה יושב תחת אותו אילן, והחזיקו בו, ולקחו אותו אצלם. אמר רבי אלעזר: אל תפחד, זכאי אמת, שאם לא זכאי אתה לא יעשה לך הקדוש ברוך הוא נס גדול כמו שעשה, מקודם קח הארנק שלך, ותלך אחר כך ותראה מה שעשה הקדוש ברוך הוא בשבילך.

הלך איתם, וראה אותו גוי מת, והנחש היה עושה בו נקמות, והיה כרוך על ערפו. השתטח אותו יהודי בעפר, והודה ושיבח לאדון העולם, קם ונשק ידיו של רבי אלעזר והחברים. אמר להם: עתה ידעתי שהקדוש ברוך הוא עשה הנס הזה בגללכם, אבל רבנים! על אבא ואמא הזקנים שיש לי, בוכה אני, ועל עני אחד שנתן לי צרור זה. פתח הארנק, והראה להם הצרור, וכן הראה להם המכה שעשה לו אותו גוי התפלל רבי אלעזר עליו ונרפא. התקרבו אצל אותו גוי כבתחילה, וראו אותו נחש שהיה עושה נקמות כמתחילה, אמר רבי אלעזר: נחש נחש! כל מה שעשית בסדר עשית, ועוד שהראית כחך וגבורתך בו, ועשית בו נקמות הרבה, והרי ראיתי שלוש פעמים וראיתי כל מה שעשית, מעתה ואילך לך והתחבא במערתך, גוזרני עליך שלא תזיק לבריות העולם, פירש אותו נחש, וכפף ראשו, והלך לו. אמר רבי אלעזר לאותו יהודי: קח שלל של שונאך, שהרי כיס של דינרי זהב יש אצלו, שעזב לו בנו של אותו גוי לאביו, (ועזוב לו בגדיו). ולא תיקח משלו כלום, ולך אצל האיש במקום פלוני, ותמצא שמתה לו אשתו, לך אצלו, ותן לו הכיס של הדינרים הזה, משום שאותו איש יש לו בן אחד, ושמעון שמו, והוא הלך בסחורה על הים, והם באוניה, ובנו של גוי זה גנב לו כיס זה ונתן לאותו רשע. ותאמר לאותו יהודי שיעלה כיס זה לבנו, שמיד יבוא אצלו, ויודה להקדוש ברוך הוא שהחזיר אבידה לבעליה. וכך עשה, לקח הכיס, והשתחוה לפני רבי אלעזר, ונשק ידיו. וכו' עיין שם. וראה בגמרא (ברכות סב:) רבי אלעזר נכנס לבית הכסא, בא אותו רומאי והוציאו משם, והוא ישב במקומו. קם רבי אלעזר ויצא, בא נחש שמט למעים של כרכשתא שלו, קרא עליו רבי אלעזר: הפסוק: "ואתן אדם תחתיך" (ישעיה מג. ד). אל תקרי אדם אלא אדום. עיין שם. וכן ידוע מכמה מעשים של גדולי ישראל זיע"א, שהיו שומעים שיש לאיזה יהודי מחלה וכיוצא, היו מתפללים להשם יתברך, שיעביר את המחלה מהיהודי לגוי, וזכורני שלמדתי בתלמוד תורה "בתי אבות פוניבז'" בבני ברק יע"א, בכיתה ה' (בשנת תשד"ם), היה תלמיד אחד ושמו ר. תנעמי הי"ו, והיו לו מיחושים בראש, ואמר לו הרב הצדיק המלמד הרב אהרן ברנדויין שליט"א, (מצאצאיו של קדוש ישראל רבינו ישראל בעל שם טוב זיע"א, כך הרב שליט"א, אמר לי), שלא ידאג ונתן לו ברכה, וקרא פרקי תהלים ועוד איזה תפלה, ואמר לו שהעביר את כאביו לאיזה ישמעאלי במזרח ירושלים, שרוצה להרע לישראל, וכעת האמבולנס בדרך לביתו. ובאמת חלפו לאותו תלמיד הכאבים. עד כאן.

בז לרעהו חסר לב ואיש תבונות יחריש. (יא. יב)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שכתב הרב הקדוש רבינו בחיי הדיין הספרדי בר יוסף ז"ל, בספר חובות הלבבות שער ו - שער הכניעה (פרק ז) אחי, וחמל על זכיותיך, שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש, כי כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות, שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמר להם: עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'. (תהלים עט. יב) עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "בז לרעהו חסר לב", דהיינו מי שמבזה לרעהו ומדבר עליו לשון הרע הוא חסר לב, דהיינו יחסר לו התורה הנקראת לב, וכמו שכתב הרב כרוב ממשח ז"ל, (ערך תורה אות קנד) דתיבת לב היא כינוי לתורה. עיין שם. שהיא עוברת לאדם שדיבר עליו וכנ"ל, והמשיך "ואיש תבונות יחריש" רמז שאדם שהוא חכם יחריש- ישתוק ולא ישיב למספר לשון הרע כלום, כדי שלא יפסיד בחזרה את מצוותיו. וכאמור.

אשת חן תתמוך כבוד. (יא. טז)

אשת חן תתמוך סופי תיבות תנך. ויובן בהקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות נז.) על פסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג. ד). אל תיקרי מורשה אלא מאורסה. והיינו שהתורה נקראת אשה. ובא לרמוז שהתורה נותנת כבוד ללומדיה ומכבדיה.

אי נמי יש לפרש אשת התלמיד חכם והמשיך חן כי על התלמיד חכם שלומד תורה זוכה שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד וכדאיתא בגמרא (חגיגה יב:) אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: יומם יצוה ה' חסדו" (תהלים מב. ט). ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו - משום ובלילה שירה עמי. ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" (שם). עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (סוכה מט:) אמר רבי חמא, כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים. שנאמר: "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו" (תהלים קג. יז). עיין שם.

אי נמי יש לפרש בהקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות יז.) גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר, נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי. (ישעיה לב. ט). (גדולה הבטחה. שהרי קראן שאננות ובוטחות. רש"י). אמר לו רב לר' חייא, נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, (תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת. רש"י). ובאתנויי גברייהו בי רבנן, (בית המדרש ששם שונים משנה וגמרא. רש"י). ונטרין לגברייהו, (ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת. רש"י). עד דאתו מבי רבנן. עיין שם. ואפשר להסביר בדרך דרש, גם כן שזה כוונת חז"ל בגמרא (יבמות סב:) אמר רבי תנחום א"ר חנילאי, כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שמחה, וכו' במערבא אמרי, בלא תורה. והיינו כי על ידי השתדלות ועזרת אשתו יכול ללמוד יותר וכאמור. ודו"ק. וראה עוד בגמרא (כתובות סב.) על פסוק: שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנה (תהלים קכז. ב), ואמר רב יצחק, אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה, ובאות לחיי העולם הבא עיין שם. והנה תיבת כבוד הוא כינוי לתורה, כדאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה ג) ואין כבוד אלא תורה. וכאמור.

גומל נפשו איש חסד. (יא. יז)

גומל נפשו איש סופי תיבות גמטריא הלל במספר קטן. רמז להא דאיתא במדרש (ויקרא רבה לד. ג) דבר אחר: גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם זה האכסנאי האורח בתוך הבית? אמרו לו: וכי כל יום יש לך אורח? אמר להם: וזאת הנפש העלובה היא לא אורחת בגוף הזה, הים היא כאן, ומחר אינה כאן. עיין שם.

כן צדקה לחיים. (יא. יט)

עיין רש"י ז"ל, ואפשר לפרש עוד שבא לרמוז שהצדקה יכול ליתן אותה רק שהוא בחיים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה, "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו". "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט. יח-יט). וכדאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה ו) אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים בלבד, שנאמר: "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לעולם הבא, ואומר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות" עיין שם. וראה עוד בגמרא (סוטה כא.) תניא, את זו דרש רבי מנחם ברבי יוסי, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו. כג) תלה הכתוב את המצוה בנר, ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך מה אור מאיר לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואומר: "בהתהלכך תנחה אותך וגו'" (שם ו. כב). בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך, זו מיתה. והקיצות היא תשיחך, (תליץ בעדך את זכותך. רש"י). לעתיד לבוא עיין שם. וראה עוד בילקוט שמעוני ישעיהו (רמז תצד) שלשה אוהבים יש לו לאדם בניו ובני ביתו וממונו ומעשיו הטובים, בשעת פטירתו מכניס בניו ובני ביתו ואומר בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה והם משיבים לו ואומרים אין שלטון ביום המות לא כך כתיב אח לא פדה יפדה איש, והוא מכניס ממונו ואומר הצילני והוא משיב לו לא יועיל הון ביום עברה, והוא מכניס מעשיו הטובים ואומר להם הצילוני והם אומרים לו עד שלא תבא הרי אנו מקדימין לך שנאמר והלך לפניך צדקך, וכתיב וצדקה תציל ממות. עיין שם. והדברים מבוארים יותר בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) עיין שם.

תאות צדיקים אך טוב. (יא. כג)

תיבת "אך" רמז לענוה על דרך מה דאיתא בתלמוד ירושלמי (ברכות ט. ז) אכין ורקין מיעוטי עיין שם. ותיבת "טוב" כינוי לתורה (ברכות ה.). לרמוז שעל ידי הענוה זוכים לתורה (תענית ז.). אי נמי אפשר לפרש שזה התאוה של הצדיקים ללמוד עוד ועוד תורה ולהקטין את עצמם, וראה בגמרא (מכות י.) דרש רבי סימאי, מאי דכתיב: "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה. ט). ומי אוהב בהמון לא תבואה? אוהב כסף לא ישבע כסף - זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה, ומי אוהב בהמון לא תבואה - למי נאה ללמד בהמון? מי שכל תבואה שלו. והיינו דא"ר אלעזר, מאי דכתיב: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" (תהלים קו. ב).? למי נאה [למלל] גבורות ה'? מי שיכול להשמיע כל תהלתו. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה כב. א)... ורבי נחמיה אומר מלך זה בעל משנה לשדה נעבד זה בעל תלמוד שהוא מקבל הלכה לפניו לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב תורה לא ישבע תורה ואוהב בהמון וגו' שכל מי שהומה ומהמה אחרי תורה ותלמוד אין לו מה הנאה יש לו. עיין שם.

אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז צדיקים אך טוב. אך מלשון כאב, והמשיך טוב, רמז שהצדיקים כל כאב אומרים עליו גם זו לטובה, כמו שמסופר על התנא רבי עקיבא, בגמרא (ברכות ס:) אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. מעשה ברבי עקיבא שהלך בדרך והיה עמו חמור ותרנגול ונר, בא למקום אחד ורצה שיתנו לו מקום אכסניא ולא נתנו לו, אמר כל מה שעושין מן השמים הוא לטוב, הלך ולן בשדה, בא אריה אכל לחמורו, בא שונרא ואכל לתרנגול, בא רוח וכבה לנר, אמר כל מה שעושין מן השמים לטוב הוא, בלילה ההוא באו שודדים וגזלו את אנשי העיר, אמר להם זה מה שאמרתי כל מה שעושין מן השמים הכל הוא לטובה כי אלו היה הנר דולק הגזלן רואה אותי, ואלו היה החמור נוער או התרנגול היה קורא אז היה הגיס בא ובוזז אותי, וכל זה היה לי לטובה. וראה עוד בגמרא (תענית כא.) מעשה בנחום איש גם זו, שפעם אחת רצו ישראל לשלוח מתנה אל הקיסר אמרו מי ומי ילך עם זה המתנה לקיסר, אמרו ילך נחום איש גם זו שהוא רגיל לעשות ניסים על ידו, שלחו אותו ונתנו לו ארגז שהיה מונך בו אבנים טובות ומרגליות חשובים כמו שנאה למלך, הלך ולן בדרך בדירה אחת, בלילה ההוא עמדו גזלנים ולקחו כל מה שהיה בזה הארגז ומלאוהו עפר ובבוקר שעמד ראה הארגז שהוא מלא עפר, אמר גם זו לטובה, כשבא עם הארגז הזה להקיסר פתחו את הארגז וראו שהוא מלא עפר, רצה המלך להרוג את כולם וגם אותו לפי שצחקו בו,אמר נחום איש גם זו, גם זו לטובה, בא אליהו הנביא אל הקיסר ונדמה לו כאחד משריו היושבים במלכות, אמר אל הקיסר אפשר זה העפר הוא העפר של אברהם אביהם שעפר זה מסוגל אם היה זורק על המלכים בעת שנלחם עימהם מן העפר הזה נהרגו כולם כאילו זרק עליהם חרבות, ואם זרק עליהם קש היו נעשין חיצים ונהרגו כולם, היה לקיסר הזה מדינה אחת שלא היה יכול לכבוש אותה לקחו מן העפר הזה ובדקו אם יועיל לעשות נקמה בהם, והועילו והמליחו וכבשו את המדינה, וכשראו כן הכניסו לנחום איש גם זו לבית האוצר ומלאו את הארגז הלז אבנים טובות ומרגליות ושלחוהו לביתו בכבוד גדול, וכשנסע לביתו בחזרה לן במלון הזה שהיה לן בנסיעתו מקודם להקיסר, שאלו לו אנשי המקום של אכנסיא הלז מה הבאת להקיסר דבר חשוב אשר עבור התשורה הלז עשו לך כבוד גדול כזה, אמר להם מה שלקחתי מכאן בהיותי אצלכם, זאת הבאתי דורון להמלך, וכששמעו זאת שהצליח עם העפר הזה שהם הניחו בהארגז, הלכו וסתרו את ביתם ולקחו גם הם מן העפר הזה ובאו להקיסר ואמרו הבאנו לך גם כן מן העפר הזה שהביא לך האיש מקודם, כי זה העפר שהביא לך גם כן היה משלנו, בדקו את העפר לראות אם יעשה פעולה כמו העפר הראשונה, אמנם העפר הזה לא הועיל להם כלום כי היה כשאר עפר הארץ, הלך והרג אלו בני אכסניא שגזלו מן נחום איש גם זו. וראה עוד בגמרא (נדה לא.) דרש רב יוסף, מאי דכתיב: "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב. א). במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו. התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר: "ישוב אפך ותנחמני". עיין שם. נמצינו למדין מכאן שלפעמים ה' עושה רעה לאדם שהיא לטובתו.

אי נמי יש לפרש בדרך דרש ורמז, "תאות צדיקים אך טוב", דהיינו שהצדיקים מתאוים לקבל היסורים, ראה בגמרא (בבא מציעא פד:) על רבי אלעזר ברבי שמעון היה קורא ליסורין, ואומר להם "אחי ורעי בואו". עיין שם. אך, מלשון כאב ויסורים, והמשיך טוב, רמז שהצדיקים שמקבלים יסורים, זה בעבורם טוב להתנקות לעולם הבא, כדאיתא בגמרא (קידושין מ:) אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה, ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו, כולו עומד במקום טהרה. כך הקדוש ברוך הוא, מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה, כדי שיירשו העולם הבא. שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח. ז). ולמה רשעים דומים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טומאה, ונופו נוטה למקום טהרה. נקצץ נופו, כולו עומד במקום טומאה. כך הקדוש ברוך הוא, משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה, כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה. שנאמר: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי יד. יב). עיין שם. וראה במסכת אבות (פרק ה משנה כד) בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא. ועוד ידוע מה שאמרו חז"ל דהצער שהשם יתברך נותן לצדיקים בעולם הזה, זה כדי ליתן להם בעולם הבא שכר מושלם כמבואר בגמרא (תענית כה.) עיין שם. וראה במדרש תנחומא (יתרו טז) צריך אדם להיות שמח ביסורין יותר מן הטובה. שאפילו אדם בטובה כל ימיו, לא נמחל לו עבירות שבידו. ובמה נמחל לו, ביסורין. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה כט. ב) מייסרך ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך מעוונותיך לעתיד לבוא. ואפילו צער קטן, וגם ידוע שהיסורין בעולם הזה מכפרין לו לעולם הבא. ואפילו צער קטן, ראה בגמרא (ערכין טז:), ושם איתא: עד היכן תכלית יסורים? אמר מר בריא דרבינא, אפילו אם לבש בגדו וגילה שלבש אותו בצורה הפוכה, ומחמת זה נאלץ שוב לפושטו, ולחזור ללובשו. טירחא זו נחשבת ליסורים!. רבא אמר, אפילו אם רצה להוציא מכיסו שלש פרוטות, ובטעות יצאו לו שתים, וצריך שוב להכניס את ידו לכיסו, להוציא עוד מטבע. טירחא זו נחשבת ליסורים!. עיין שם. וראה במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ט) הוי שמח ביסורין הבאין עליך, מפני שמצילין אותך מדינה של גיהנם. וראה בגמרא (עבודה זרה ד.) אמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב: "ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע" (הושע ז. טו).? אמר הקב"ה: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, ואלי יחשבו רע. עיין שם. וראה בגמרא (תענית ח.) אמר רבי יהושע בן לוי, כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם עיין שם. וראה עוד בתנא דבי אליהו (סוף פרק ג) ושם אמרו: כל המודה ביסורים ושמח בהם, נותנים לו חיים בעולם הזה ובעולם שאין לו סוף עיין שם. וראה עוד בספרי דברים (פיסקא שי) דבר אחר זכור ימות עולם, אמר להם כל זמן שהקדוש ברוך הוא מביא עליכם יסורים תזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא.

אי נמי יש לפרש בדרך דרש ורמז, "תאות צדיקים אך טוב", דהיינו שהצדיקים מתאוים רק ללמוד "טוב" היא התורה הנקראת טוב, (ברכות ה.). ויש להסזכיר כאן את המעשה שהובא בספר "שאל אביך ויגדך", והא לך תוארו: האדמו"ר מצאנז זצ"ל סיפר בחודש אלול תשמ"ג את הדברים דלהלן: שמעתי בימי חורפי מפי הגאון הקדוש ר' דוד טעבלי זצ"ל, שחותנו סיפר לו ששמע מאב בית דין לעמברג, ששמע זאת מפי זקנו הגאון בעל "ישועות יעקב", שמיד אחר נשואיו אכל מזונות על שולחן חותנו ביערוסלב. בהיותו שם בא להתפלל בבית המדרש דקהילת קודש יערוסלב והנה לפתע בערב יום הכיפורים בין השמשות, נכנס אדם זר לבית המדרש כולו אפוף אימה ויראה מפחד ה' ומהדר גאונו, ניגש מיד לפני התיבה מבלי ליטול רשות מהגבאים או כל מישהו אחר, ופתח בתפילה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל" וכו', ובקול שואג כארי ובנעימות המשיך בתפילת "כל נדרי", כל זאת ללא קבלת רשות מהגבאים, ואף על פי שהיו שם בעלי תפילה קבועים, מכל מקום בליל היום הקדוש לא רצו להיכנס למחלוקת ולפיכך הבליגו. ובפרט לאור העובדה שתפילתו של אותו שליח ציבור אלמוני היתה בהתעוררות גדולה מאוד. עם תום תפילת "כל נדרי" המשיך האורח הזר בתפילת ערבית עם כל הפיוטים הנלוים אליה בקול אדיר וחזק עד סוף התפילה. אחר כך המשיך לעבור לפני התיבה גם בעת אמירת שיר היחוד, בסיומו המשיך ואמר במתינות ומתיקות נפלאה את כל ספר תהילים. לכשנסתיימה אמירת תהלים הפציע כבר השחר, והשליח ציבור עודנו עומד לפני ה' ופותח בתפילת שחרית. לאחריה עלה בעצמו לקרוא בתורה ושב לעבור לפני התיבה גם בתפילת מוסף. את הכל אמר בקול גדול ונעים ללא כל הפסקה. הציבור עמד משתומם לנוכח המחזה הזה, וחלקם החלו ללחוש מפה לאוזן בודאי אין שליח ציבור זה אלא מלאך, שכן אין זה בכח אנוש להתפלל ללא כל הפסקה החל מתפילת "כל נדרי" ולהמשיך כל הלילה, ואחר כך גם כל היום כולו בקול גדול ובהתעוררות עצומה.

אני בעצמי - המשיך בעל ה"ישועות יעקב" - לא ידעתי להחליט אם אדם הוא או מלאך, וחככתי בדעתי בזה. והנה מיד לאחר תפילת מוסף המשיך לתדהמת הכל בתפילת מנחה, ולאחריה ללא כל הפסקה בתפילת נעילה תקע בעצמו בשופר, וגם בערבית של מוצאי יום הכיפורים לא נטש את התיבה. בשעה זו נמנו וגמרו כולם כי לית דין בר נש אלא בודאי מלאך מן השמים הוא, שהרי בשום אופן אין בכוחו של אדם לבצע את כל מה שהתחולל לנגד עיניהם במשך ה"מעת לעת" האחרון. לאחר תפילת ערבית פנה השליח ציבור המופלא אל הקהל בברכה, וחותני ניגש אליו והזמינו להבדלה בביתו, כדרכו בהכנסת אורחים. האורח נענה להזמנה וסר לבית חותני. החלטתי להלוות אל האנשים החשובים - אמר בעל ה"ישועות יעקב" - כדי לראות במו עיני כיצד ינהג אותו "מלאך" בבית חותני. כאשר באו הביתה נתכבד האורח בהבדלה, גם אותה אמר בקול ובהתלהבות. אחר כך טעם מן היין ומיד אחרי כן צנח על הכסא שעמד לידו ונאנח ואמר שאינו חש בטוב, וביקש שיביאו לו משהו לחזק את ליבו. או אז, חשב בעל ה"ישועות יעקב" לעצמו שסוף סוף התברר שאינו מלאך, אך מסקנה זו התבדתה חיש מהר כאשר הובאו לפניו מיני מגדנות או פירות והאורח דחה אותם מלפניו, ואמר שמבקש גמרא מסכת סוכה כדי לחזק את ליבו. ומיד החל ללמוד בחשק רב כל הלילה עד הבוקר. ה"ישועות יעקב" התחבא בחדרו מתחת למיטה כדי לעקוב אחרי מעשיו ונרדם שם. כאשר התעורר האיר כבר השחר והאורח עדיין בלימודו, עד שסיים את כל המסכת והלך מיד לתפילת שחרית. רק אחר נודע לו שהיה זה רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל ה"קדושת לוי" זכותו תגן עלינו. עד כאן שמעתי כאמור איש מפי איש עד ה"ישועות יעקב" - סיים האדמו"ר מצאנז את דבריו - ואמר: מה שיש לנו ללמוד ממעשה זה, לא עלך גדולתו וקדושתו של הגאון מברדיטשוב, אלא שאף על פי שתפילותיו היו בוקעות רקיעים ונתעלה בתפילותיו ביום הקדוש, מכל מקום במוצאי יום הכיפורים הרגיש עצמו חלוש וזקוק מאד לגמרא ותוספות... לבו לא ניזון לא מתפילותיו ולא מכוונותיו הנעלות בנעילה וכדומה. העיקר הוא הגמרא, וכמובא בספרי הקודש שהתורה הקדושה היא מזון הנפש. עד כאן. והרי הוא כמבואר.

יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור. (יא. כד)

יש מפזר ונוסף סופי תיבות גמטריא עשיר. לרמוז להא דאיתא בגמרא (כתובות סו:) מלח ממון חסר. (הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו. רש"י). וראה עוד בגמרא (גיטין ז.) דרש רב עוירא, פעמים אמר לזה משמו של רב אמי, ופעמים אמרה לזה משמו של רב אסי, מאי דכתיב: "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'" (נחום א. יב). אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. מאי "וכן נגוזו ועבר"? תנא דבי רבי ישמעאל, כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצול מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה.

תיבת "יש" נוטריקון יום שבת. רמז שהמוציא הוצאות לשבת לכבוד השם יתברך, הקב"ה מחזיר לו כפלים לתושיה. וראה בגמרא (ביצה טו:) ובילקוט שמעוני נחמיה (רמז תתרעא) אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר לו הקב"ה לישראל, בני! לוו עלי וקדשו היום, והאמינו ואני פורע, דתנא רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. עיין שם. וראה בתוספות (ביצה טו:) בדיבור המתחיל: "לוו עלי ואני פורע" שכתבו, והא דאמר (פסחים דף קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות? הני מילי כשאין לו לפרוע. עיין שם.. וממעלת שכר המענגים את השבת שזוכים לעשירות. עיני צדיק תחזינה בגמרא (שבת קיט.) מעשה ביוסף שהיה מכבד שבתות, והיה מתגורר לידו שכן גוי שהיו לו נכסים הרבה. אמרו החוזים בכוכבים לאותו גוי: כל הנכסים שלך, סופם שיפלו ביד זה היהודי יוסף שכנך, שהוא מכבד שבתות ביותר. הלך הגוי, ומכר כל נכסיו, וקנה בעדם מרגלית אחת, ועשה לו כובע של לבד, ושבצו במשבצות של זהב, וקבע בו מרגליות שהיו לו והמרגלית שקנה. יום אחד היה הגוי הולך על הגשר, באה הרוח והפריחה ממנו הכובע ונפל למים. ובלע אותו דג אחד. וצדו הדייגים את אותו דג, והביאוהו לעיר בערב שבת לעת ערב. אמרו: מי יקנה הדג בעת הזאת? אמרו להם: לכו והביאו הדג אצל יוסף, שהוא מכבד את השבת, והוא רגיל לקנות דגים. הלכו אצלו ומכרו לו את הדג, כשקרע את הדג, מצא בו המרגלית שאיבד שכנו הגוי. מכר יוסף את המרגלית בעד הון רב, פגע בו ההוא סבא, (עיין בירחון אור תורה טבת תשמט סימן מו, מה שכתב ידידנו הרב דן אילון מחבר הי"ו באורך ורוחב מפי סופרים וספרים שההוא סבא הוא אליהו עיין שם). ואמר לו: מי שמלוה לשבת שרוצה לכבדו, שבת פורע לו אחר כך. ועוד מסופר שם (בגמרא) על רבי חייא בר אבא, שסיפר שהתארח פעם אחת אצל בעל הבית בעיר לודקיא. והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני בגדים ובשמים. וכשמניחין אותו, אומרים הפסוק: "לה' הארץ ומלואה וגו'". וכשמסלקין אותו, אומרים הפסוק: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". אמרתי לו: בני, במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי, וכל בהמה שהיתה נאה, אמרתי: תהא זו לשבת!. אמר לו: אשריך שזכית לכך, וברוך המקום שזכך לכך! וכן אמרו (שם) עשירים שבשאר הארצות, במה הן זוכין? בשביל שמכבדין את השבת עיין שם.

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות סג.) תניא, הלל הזקן אומר: בשעת מכניסין - פזר, בשעת המפזרים - כנס. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו - פזר, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא. כד). עיין שם. וראה עוד בגמרא (מכות י.) רבינא אמר: כל האוהב ללמד בהמון (מרבה תלמידים. רש"י). לו תבואה. (לפי שעל ידיהם ירבה הפלפול ונותן לב לתרץ קושיותיהם. רש"י). והיינו דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן. וראה עוד במדרש תנא דבי אליהו רבה (פרשה כה) דבר אחר הלא פרוס לרעב לחמך, אין לחם אלא דברי תורה, שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב וגו'" (עמוס ח. יא), מיכן אמרו, יש בו באדם דברי תורה יפרנס לאחרין, כדי שתרבה חכמתו בידו, ומוסיפין לו עליה, כל העושה כן אינו נמנע מטובה העתידה לבוא עליהן לישראל לימות המשיח, עליו הוא אומר, "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ. כג), דרך, זו תורה, שנאמר: "בכל הדרך אשר צוה ה' אתכם תלכו" (דברים ה. ל), ישע, אין ישע אלא ימות המשיח, שנאמר: "קרוב צדקי יצא ישעי [וגו']" (ישעיה נא. ה), אבל יש בו באדם דברי תורה ואין מפרנסה לאחרים, לסוף שחכמתו מתמעטת בידו ואין מוסיפין לו עליה, עליו הוא אומר: "מונע בר יקבוהו לאום (משלי יא. כו). וראה עוד בגמרא (עירובין נג.) רבינא אמר: בני יהודה דגלו מסכתא - נתקיימה תורתן בידם, עיין שם. ועוד איתא בגמרא (שם נד.) ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "לחייו כערוגת הבשם" (שיר השירים ה. יג). - אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה (שמלמד תורה לתלמידים. רש"י). תלמודו מתקיים, ואם לאו - אין תלמודו מתקיים עיין שם. וראה עוד לרבינו מנחם בר שלמה לבית מאיר המאירי ז"ל, בחידושיו (עירובין נג.) שכתב, וזה לשונו: לעולם יהא החכם משתדל להשפיע חכמתו לזולתו שבזה למודו מתקיים ומצליח והוא שאמרו בני יהודה דגלו מסכתא נתקיים תלמודם בידם רצונו לומר שלמדו לזולתם והוא שאמרו לחייו כערוגת הבשם אם משים עצמו כערוגה שהכל דשין בה או שהכל מתבשמין הימנה תלמודו מתקיים בידו ויש מפרשים דגלו מסכתא כשהיו דורשין ברבים מודיעין מקודם באיזה ענין ובאיזו מסכתא הם דורשים כדי שירגישו השומעים ויעיינו בדבר עד שידעו להשיב ומתוך כך הענין יוצא לאמתו והרב מודה בדרך זה שנוח לו להיות תלמידיו משיבין לו כדי שיבא הענין לידי בירור והוא שדרשו דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו שהרי היה גורם להם שלא יתביישו שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע שהיה מעמידם בחזקת רשעים ועמי הארץ. עכ"ל. וזהו רמז הכתוב: "יש מפזר", דהיינו כשהרב מפזר מתורתו לאחרים, לא יחשוש לביטול הזמן, שיכל ללמוד לבד ולדעת עוד תורה, אלא אדרבה זה גורם "ונוסף עוד", שיוסיף לעצמו ידיעות בתורה בזכות התלמידים שמחכימים אותו בסברותיהם. אולם "וחושך מיושר אך למחסור", דהיינו מי שחושך מללמד מתורתו לאחרים, ושומר הלימוד רק לעצמו, זה גורם לו לחסרון בלימודו, וכאמור. ושוב ראיתי כעת סמוך להדפסה במדרש (משלי יא. כד) אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם. וחושך מיושר אך למחסור. אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדן, סוף שהתורה מתחסרת ממך, למה, שמתוך שאתה מלמד אתה לומד, שנאמר: "נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה" (משלי יא. כה). "ישמע חכם ויוסף לקח"! שש אנכי שהנחני ה' יתברך, בדרך אמת.

יש מפזר ונוסף עוד. אפשר לרמוז בזה מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה ה. ד) מתן אדם ירחיב לו (משלי יח. טז) מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא לעסק מגבת צדקה לחכמים והיה שם אדם שהיה שמו אבא יודן, והיה נותן פרנסה בעין טובה, פעם אחת ירד מנכסיו, וראה רבותינו שם שבאו לאסוף צדקה, ונתכרכמו פניו הלך לו אצל אשתו שתתן לו עצה, אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות אמר לה רבותי כאן ואיני יודע מה לעשות כשאין לי צדקה לתת. אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו לא נשאר לנו אלא שדה פלוני בלבד לך מכור חציה ותנה להן. הלך ומכר חציה ונתנה להן. התפללו עליו ואמרו המקום ימלא חסרונך. לאחר ימים הלך לחרוש בחצי שדהו עם כשהוא חורש נפתחה הארץ לפניו ונפלה פרתו שם ונשברה רגלה ירד להעלותה והאיר הקב"ה עינו ומצא שם אוצר אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. שהרי על ידי זה נתגלה לו האוצר. בחזירת רבותינו לשם שאלו עליו ואמרו מה אבא יודן עושה בעסקיו, (כי רצו לדעת האם תפלתם התקבלה). אמרו להם: אבא יודן, יש לו עבדים, עיזים, גמלים, שורים מי יכול לראות את סבר פניו של אבא יודן, מרוב שהוא עשיר וחשוב ומוקף במשרתים, כיון ששמע אבא יודן שהגיעו רבותיו, מיד יצא אליהם. ושאלו אותו לשלומו, אמר להן עשתה תפלתכם פירות ופרי פירות אמרו לו חייך אע"פ שנתנו אחרים יותר ממך לך כתבנו בראש נטלוהו והושיבוהו אצלן וקראו עליו זה הפסוק מתן אדם ירחיב לו, עיין שם. וכן הוא בתלמוד ירושלמי הוריות (פרק ג הלכה ד) עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "יש מפזר", צדקה, והשכר הוא "ונוסף עוד", שזוכה שנוסף לו עוד, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (שבת קיט.) עשר בשביל שתתעשר.

אי נמי יש לרמוז בזה המעשה דאיתא בתלמוד ירושלמי פסחים (פרק ד הלכה ט) על רבי עקיבא שהלך עם אחד החכמים לעיר אחת להתרים את תושביה לצדקה. באו וביקשו להכנס לביתו של אדם אחד ששמו בן מביא יין (ובגמרא פסחים נז. נקרא שמו בן בוהיין עיין שם). שמעו את קולו של הבן שאומר לאביו: מה נקנה היום לארוחה? השיב לו האב: תקנה ירק זול הנקרא עולשין, ולא ירק טרי של היום אלא ירק כמוש של אתמול, שהוא זול יותר. שמעו זאת החכמים, ואמרו שכנראה אין לו עתה מעות, הניחוהו והלכו להם. לאחר שגמרו להתרים את האחרים - חזרו ובאו לפניו. אמר להם: מדוע לא באתם אצלי בתחילה כמנהגכם? אמרו לו: באנו כבר אליך, ושמענו מה שאמרת לבנך... אמר להם: מה שביני ובין בני ביתי - יודעים אתם. אבל מה שביני ובין בוראי - אין אתם יודעים (כלומר, אף על פי שמקמץ אני בהוצאות הבית, אינני מקמץ בהוצאות צדקה). ואף על פי כן לכו ואמרו לאשתי שתתן לכם מידה אחת של דינרים. הלכו החכמים לאשתו ואמרו לה שבעלה אמר שהיא תביא להם מידה אחת של דינרים. שאלו אותם. מה אמר לכם? מידה גדושה או מחוקה? השיבו לה: הוא אמר לנו מידה סתם ולא פירש לנו אם מחוקה או גדושה. אמרה להם: אני אתן מידה גדושה, ואם הוא חשב על מידה גדושה - הרי עשיתי כרצונו, ואם לאו - אנכה את הגודש מכתובתי . כיון ששמע בעלה כך - כפל לה כתובתה. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "יש מפזר", צדקה, והשכר הוא "ונוסף עוד", דהיינו שזוכה שנוסף לו עוד, וכמו המעשה הנזכר שזכתה אותה אשה צדקת שנכפלה לה כתובתה.

אך למחסור. אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (ברכות נח:) אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר: "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו'" (יחזקאל כא. יב). ורבי יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם, שנאמר: "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה [כי באה] ונמס כל לב וגו'"! (יחזקאל כא. יג). עיין שם. וזהו "אך", לשון אנחה, זה גורם "למחסור", שמחסיר מגופו של אדם וכאמור.

מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר. (יא. כו)

איתא בגמרא (סנהדרין צא: ושם צב.) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר: "מונע בר יקבהו לאום" (משלי יא. כו). ואין לאום אלא עוברין, שנאמר: "ולאם מלאם יאמץ" (בראשית כה. כג), ואין קבה אלא קללה, שנאמר: "מה אקב לא קבה אל" (במדבר כג. ח), ואין בר אלא תורה, שנאמר: "נשקו בר פן יאנף" (תהלים ב. יב). עולא בר ישמעאל אומר: מנקבין אותו ככברה, כתיב הכא "יקבהו לאום" (משלי יא. כו) וכתיב התם "ויקב חר בדלתו" (מלכים ב' יב. י). ואמר אביי, כי אוכלא דקצרי. ואם למדו מה שכרו? אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף, שנאמר: "וברכה לראש משביר" (משלי יא. כו). ואין משביר אלא יוסף, שנאמר: ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ. (בראשית מב. ו). עד כאן. וראיתי למעלת ידידנו הגאון הרב שמעון חירארי נר"ו בספרו ישמח לבי שכתב לשאול מה הקשר בזה שזוכה המלמד לברכת יוסף, ותרץ, כי כך היא מדת יוסף, ללמד זולתו, ומה שלא יודעים, כדאיתא בגמרא (תענית י:) אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר, אמר להם יוסף לאחיו, אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגז עליהם הדרך... במתניתא תנא, אל תפסיעו פסיעה גסה, והכנסו חמה לעיר וכו' עיין שם. הרי שהוא למד את אחיו. מה שלא יודעים, ולכן התופס את מדתו, יתברך, בברכותיו. והנה אמרו בתנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכשהוא גם למד אחרים, מדה כנגד מדה לא בטלה, זוכה ומלמדה שם בעולם הבא. ובעצם דברי יוסף הקשו המפרשים זכרונם לברכה, מדוע לא אמר להם זה בפעם הראשונה. ואולי יש לומר, בפעם הראשונה שהיו חשודים בריגול, לא יתעסקו בהלכה, כי שמעתתתא צריכא צילותא כיומה דאסתנא (עירובין סה.). לא כן עכשיו ששמחים. עיין שם. ולענ"ד נראה לתרץ הטעם שלא אמר יוסף להם בפעם הראשונה את ההלכה הזו? א. כי מסתמא אם היה אומר להם את ההלכה הזו בפעם הראשונה היו יכולים לגלות שהוא יוסף. והוא רצה להתנכר אליהם, לבחון אם הם מרגלים אם לאו. ב. יש לומר בפשיטות לפי מה שכתב רש"י ז"ל (בראשית מה. כד) על פסוק: אל תרגזו בדרך - וגו', וזה לשונו: ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו עיין שם. ולכן מטעם זה ראה לנכון להזהירהם על זה רק עכשיו כשהוא התגלה עליהם, ובפעם הראשונה לא חשש לזה. ובחידושי על התורה (כתב יד) הארכתי בענין זה בס"ד. ואכמ"ל.

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (תמורה טז.) אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט. יג). בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני! אם מפרנסו מוטב, ואם לאו, "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" (שם כב. ב). מי שעשהו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר. עוד נקדים מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה לד. טז) אמר ר' יהודה ברבי סימון, העני הזה יושב ומתרעם מה אני ומה פלוני, פלוני יושב בביתו ואני יושב לי כן, פלוני ישן על מיטתו ואני ישן על הארץ, ועמדתה אתה ונתתה לו, מעלה אני עליך כאילו נתתה שלום ביני לבינו, דכתיב: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי" (ישעיה כז. ה). עד כאן. וזהו רמז הכתוב: "מונע בר יקבוהו לאום", דהיינו מי שמונע בר תבואה מלתת לעני, אז זה גורם שהעני מתרעם עליו לפני הקב"ה וגורם לו קללה בנכסיו, אולם "וברכה לראש משביר", מי שהוא זן ומפרנס לעניים זוכה לברכה. ושוב מצאתי כעת סמוך להדפסה במדרש (בראשית רבה צא. ה) דבר אחר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, כתיב (משלי יא. כו) מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר, מונע בר יקבוהו לאום, זה פרעה, וברכה לראש משביר, זה יוסף, יקבוהו לאום, זה פרעה שגנז התבואה בשני רעבון והיו הבריות מקללין אותו, אבל יוסף זן את העולם בשני רעבון כרועה הזה שמנהיג את צאנו, עליו אמר דוד: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ. ב). עיין שם.

תיבת "בר" נוטריקון בלעם רשע. רמז למה שאמרו חז"ל (פסיקתא דרב כהנא, נספחים א - וזאת הברכה) דבר אחר: "מונע בר" (משלי יא. כו), זה בלעם הרשע שהוא מונע מלברך את ישראל. יקבוהו לאום (שם), יעשה ארירה לאומות. וברכה לראש משביר (שם), זה משה שבירך את ישראל בעין טובה.

וכעלה צדיקים יפרחו. (יא. כח)

כד הוינא טליא שמעתי בחג השבועות (אולי בשנת תשנ"ב), ממעלת מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז נר"ו, שפירש, שהחידוש הוא שהצדיקים אפילו שהם קטנים כעלה הם יפרחו. עכ"ד. ואמרתי אבנה ממנו לפרש בס"ד, שהצדיקים דוקא שהם מתנהגים במידת הענוה, ומחשיבים עצמם כעלה, אז יפרחו, ועל דרך מה דאיתא בגמרא (ערובין יג.) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו עיין שם. וכן איתא בזוהר הקדוש (א קכב:) מאן דאיהו זעיר {קטן בעיניו} איהו רב {הוא גדול}. ומאן דאיהו רב איהו זעיר עיין שם. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה א. ה) וכן הלל אומר, השפלתי היא הגבהתי. הגבהתי היא השפלתי.

אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא במדרש משלי על פסוק: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב. ו). רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר אם חנכת בנך עד שהוא נער בדברי תורה הוא מתגדל בהם והולך, שנאמר גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכו' עיין שם. והנה ידוע דקנה הוא רמז לעץ שהוא עדיין קטן ורך כקנה, ובזמן זה כשמתחבר אליו ומחנך אותו מגיל קטן זה ישפיע עליו שיהיה גדול יהיה רב בעה"ו. כיון שחינך אותו מגיל צעיר. נמשך לזה ביאור הפסוק: מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. (שמות כב. כח). ויובן בהקדים מה שפירשו חז"ל הפסוק "מראשית עריסותיכם תתנו לה'". (במדבר טו. כא) היינו שהבן כשעודנו תינוק צריך להביאו לבית ה' וכמ"ש חז"ל במסכת אבות (פרק ב משנה ח) רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו. וביארו המפרשים ז"ל, הטעם כי היתה אמו מביאה אותו כשהיה קטן בעריסה לבית המדרש כדי שישמע דברי תורה. כמבואר בירושלמי יבמות (פרק א הלכה ו). וזה שאמר מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי היינו בכו'ר מלשון ביכורים שעיניינו בתחילה, כשהבן עודנו קטן קודם שיגדל תתן לי. וכדכתיב: (במשלי כב. ו) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ויש להזכיר כאן הסיפור שראיתי בירחון "אור תורה" טבת תשמ"ג במדור מגדולי ישראל על מוה"ר הדיין המצויין הגאון הרב מצליח מאזוז זצ"ל והי"ד. (מח"ס שו"ת "איש מצליח" ד"ח. ועוד לו רבות בכתובים). כי פעם התלונן איש בפניו ושפך את מרי שיחו על בנו שאינו הולך בדרך טובה וכו'. להפתעתו ענה לו בשאלה: כמה גובהו של בנך? השיבו מטר שישים. שאלו עוד: כשנולד כמה היה גבהו? אמר לו: ארבעים ס"מ. השיבו רבינו: לו חינכת אותו מעת היותו בגובה ארבעים ס"מ לא היית סובל כשגבהו מטר שישים. עיין שם. ודברי פי חכם חן ושפתיים ישק. וראה עוד בזה באורך וברוחב בספרי הקטן מעשה נסים- עשה לך רב, (בביאור משנת עשה לך רב וקנה לך חבר, אופן קג, וצרף לכאן). וזהו רמז הכתוב: "וכעלה צדיקים יפרחו",שהצדיקים כשהם כעלה אפשר אז לכוין אותם שיפרחו צדיקים וכאמור.

הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא. (יא. לא)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, אם אפשר ובעיני ה' יוכשר, בהקדים מה דאיתא במדרש (שמות רבה טו. ז) על פסוק: "הן עם לבדד ישכון" (במדבר כג. ט) מהו הן כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות הללו כיצד א"ט הרי י' ב"ח הרי י' ג"ז הרי י' ד"ו הרי י"י נמצא ה' לעצמה וכן האות הנ' אין לה זוג י"צ הרי ק' כ"פ הרי ק' ל"ע הרי ק' מ"ס הרי ק' נמצא נ' לעצמה אמר הקדוש ברוך הוא כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים אלא לעצמן מפורשים עיין שם. והנה אמרו חז"ל בתלמוד ירושלמי מסכת פאה (פרק א הלכה א) …אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו ועל ידי שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין עיין שם. וזה שאומר הכתוב: "הן צדיק בארץ", היינו שכיון שהוא מתנהג באחדות הרמוזה בתיבת "הן", "ישולם אף כי רשע וחוטא", מקבל שכרו בעולם הזה לנצח במלחמות הגם שהוא רשע וחוטא. וכאמור.

אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש, "הן צדיק בארץ ישולם" רמז שהצדיקים שמקבלים יסורים הקב"ה משלם להם העונש, להתנקות לעולם הבא, כדאיתא בגמרא (קידושין מ:) אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה, ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו, כולו עומד במקום טהרה. כך הקדוש ברוך הוא, מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה, כדי שיירשו העולם הבא. שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח. ז). ולמה רשעים דומים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טומאה, ונופו נוטה למקום טהרה. נקצץ נופו, כולו עומד במקום טומאה. כך הקדוש ברוך הוא, משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה, כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה. שנאמר: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי יד. יב). עיין שם. וזהו "אף כי רשע וחוטא", בגלל שעשה הצדיק איזה חטא הוא נענש על זה בעולם הזה.

אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש, בהקדים מה דאיתא בזוהר חדש (בראשית כב.) ר' תנחום פתח בהאי קרא הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז. א) תמן תנינן כשהקב"ה מסתכל בעולם ורואה שאין בני אדם זכאין ורשעים הרבה פורחים בעולם אזי עושה דין בעולם. עיין שם. והיינו שהקב"ה לוקח את הצדיק מפני שיש הרבה חוטאים, והוא מכפר על הדור, וזהו רמז הכתוב: "הן צדיק בארץ ישולם" דהיינו שהצדיק מסלק מן העולם, זה בגלל "אף כי רשע וחוטא", דהיינו בגלל הרשעים שחוטאים, הקב"ה לוקח את הצדיקים לכפר על הדור וכאמור.

תוכן העניינים

יוסף לקח - משלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה