פרק טו
לשון חכמים תטיב דעת. (טו. ב)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז שלאדם יש ב"מ איזה צרה, ילך ויטול עצה מן הזקנים החכמים ואינו נכשל, במדרש (שמות רבה ג. ח) לך ואספת את זקני ישראל, לעולם זקנים מעמידים את ישראל, וכן הוא אומר: "וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון" (יהושע ח. לג). אימתי ישראל עומדים כשיש להם זקנים למה כשהיה בית המקדש קיים היו שואלים בזקנים שנאמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב. ז). שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל, עיין שם. וראה במדרש (ויקרא רבה יא. ח) אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם. עיין שם. עוד נקדים מה שאמרו חז"ל בגמרא (קידושין לב:) ובילקוט שמעוני פרשת קדושים (רמז תריז)... ואין זקן אלא חכם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא. טז). רבי יוסי הגלילי אומר, אין זקן אלא זה שקנה חכמה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח. כב). עיין שם. וזהו "תטיב דעת", שהתלמידי חכמים יתנו לו עצה טובה ויפתור הבעיה ויהיה לו ישוב בדעת. וכאמור.
מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח. (טו. ד)
אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (עירובין נד.) אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין עמו לוייה יעסוק בתורה, שנאמר: "כי לוית חן הם" (משלי א. ט). חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר: "כי לוית חן הם לראשך" (שם). חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר: "וענקים לגרגרתיך" (שם). חש במעיו יעסוק בתורה שנאמר: "רפאות תהי לשרך" (משלי ג. ח). חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר: "ושקוי לעצמותיך" (שם). חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר: "ולכל בשרו מרפא" (משלי ד. כב). אמר רב יהודה ברבי חייא, בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם נותן סם לחבירו לזה יפה ולזה קשה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו שנאמר: "ולכל בשרו מרפא" (שם) עיין שם. וראה עוד במדרש (דברים רבה י. א) רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך הטה אזנך לתורה ואת נוחל חיים. מנין שנאמר: "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נה. ג). וראה עוד במדרש תנחומא פרשת יתרו (סימן ח) אם מבקש אתה שלא יגיע לגופך צרה עסוק בתורה שהיא רפואה לכל הגוף, לראש מנין? שנאמר: "תתן לראשך לוית חן" (משלי ד. ט). ללב מנין? שנאמר: "כתבם על לוח לבך" (שם ג. ג). לגרגרת מנין? שנאמר: "וענקים לגרגרותיך" (שם א. ט). לידים מנין? שנאמר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג. ט). לטבור מנין? שנאמר: "רפאות תהי לשרך" (שם ג. ח). לכל העצמות מנין? שנאמר: "ושקוי לעצמותיך" (שם שם), אמר רבי יהושע בן לוי כבר עשה הקב"ה מעין דוגמא זו בשעת מתן תורה כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מעבודת פרך שהיו עושין בטיט ובלבנים והיתה האבן נופלת עליו מן הבנין ושוברת ידו וקוטעה את רגלו, אמר הקב"ה אינו דין שאתן את תורתי לבעלי מומין, מה עשה רמז למלאכי השרת וירדו ורפאו אותן, ומנין שלא היה בהן סומין? שנאמר: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ. טו). ומנין שלא היו בהן חרשין? שאמרו "נשמע" (שם כד. ז). ומנין שלא היו בהן גדמין? שאמרו "נעשה" (שם). ומנין שלא היה בהן חגרין? דכתיב: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שם יט. יח). וראה עוד בהקדמתי לספרי הקטן חסדי דוד מה שכתבתי בזה בס"ד באורך וברוחב עיין שם ותרוה נחת. וזהו "מרפא לשון עץ חיים. דהיינו שעל ידי לימוד התורה מתרפא וכאמור.
אי נמי אפשר לפרש בהקדים מה דאיתא בגמרא (ערכין טו:) אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד. ב). זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע, שבעון לשון הרע באים נגעים על האדם. ועוד איתא בגמרא (שם) מאי תקנתם של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה וכו', ואם הוא עם הארץ, ישפיל דעתו עיין שם. וזהו מרפא לשון עץ חיים. היינו הרפואה לחטא הלשון דהיינו לשון הרע, הוא עץ חיים דהיינו ללמוד תורה, אם הוא תלמיד חכם וכאמור.
מרפא לשון עץ חיים. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שהוא רומז על ספר "עץ חיים" למהרח"ו ז"ל, בענייני קבלה, והיינו למי הוא "מרפא לשון", למי שראוי ללמוד חכמת הנסתר לאחר שמילא כריסו בש"ס ופוסקים, בשבילו יהיה מרפא לשון, ואם אינו ראוי לחכמה זאת, אז, "וסלף בה שבר ברוח". רחמנא ליצלן.
זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו. (טו. ח)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (סנהדרין מג:) ואמר רבי יהושע בן לוי, בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו, מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן. שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא. יט). ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת. שנאמר: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (שם). עוד נקדים מה שכתב הרב ערכי הכינויים ז"ל דתיבת ישרים זה כינוי לענוים. וזהו רמז הכתוב: "זבח רשעים תועבת ה'" דהיינו שהקב"ה מתעב את הקרבנות של הרשעים שבדרך כלל הם מתנהגים בגאוה, וכדכתיב: "ועשיר יענה עזות", (לקמן יח. כג). ובדרך רמז יש לרמוז "רשעים" אותיות עשירים! אולם "ותפלת ישרים רצונו", דהיינו שהעניו הרמוז בתיבת "ישרים" זהו רצונו, שנחשב לו כאילו הקריב כל הקרבנות וכאמור.
ומרדף צדקה יאהב. (טו. ט)
אפשר לרמוז בזה שזה שדואג לאנשים להתרימם לצדקה, הוא אהוב יותר מאותו אדם עצמו שנתן צדקה, וכדאיתא בגמרא (בבא בתרא ט.) א"ר אלעזר, גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. (מעשה הצדקה - טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום רש"י). עיין שם. והבן.
לב שמח ייטב פנים. (טו. יג)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שכתב הרב כרוב ממשח ז"ל, (ערך תורה אות קנד) דתיבת לב היא כינוי לתורה עיין שם. והמשיך "שמח ייטב פנים", בא לרמוז שאדם לומד תורה בשמחה, יהיה לו אור של קדושה על הפנים. וכמו שמצינו מעשה בתלמוד ירושלמי מסכת שבת (פרק ח הלכה א) רבי אבהו ירד לטבריה, ראו אותו התלמידים של רבי יוחנן שפניו מאירין, אמרו לפני רבי יוחנן: מצא רבי אבהו אוצר, (פירוש: שלכן הוא שמח מאד). אמר להם: אולי תורה חדשה, דהיינו חידוש חדש נתגלה לו. אמר לו: מה חידוש חדש מצאת? אמר לו מצאתי ברייתא ישנה. וקרא עליו הפסוק: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח. א). עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש (בראשית י:) רבי יוחנן כאשר היה עוסק בתורה, היו פניומזהירים כזוהר השמש. יום אחד פגש אותו רבי יוסי, אמר לו ראה פניך מזהירים כזוהר השמש, אמר לו: לא כן הוא, אלא ההלכה מאירה לי. קרא עליו (הפסוק): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה. לא). עיין שם.
טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. (טו. טז)
הנה תיבת טוב כינוי לתורה, כמו שדרשו חז"ל בגמרא (ברכות ה.) על פסוק: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד. ב). עיין שם. תיבת "מעט" ראשי תיבות עשה מעשים טובים והמשיך ביראת ה' רמז שיהיו מעשיו לשם שמים.
אי נמי לרמוז שאם הוא ירא ה' תלמודו יתקיים בידו, וכדאיתא באבות (פרק ג משנה יא) רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. וכן אמרו בגמרא (שבת לא.) אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, (באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים. רש"י). עיין שם. והרי הוא כמבואר.
אי נמי יש לפרש "טוב מעט ביראת ה'", דהיינו מי שלומד תורה ועושה מצוות ביראת שמים ולשם שמים, שזה לא על חשבון אחרים ובלי לצער אחרים, וזה שוה "מאוצר רב ומהומה בו", דהיינו מאוצר של מצוות שהוא עם מהומה, דהיינו שבא על חשבון הזולת, או על ידי גרימת מחלוקת רחמנא ליצלן. והבן.
שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. (טו. כג)
אפשר שבא לרמוז שהתורה נקנית בשמחה כדאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה ו). וכן בא לרמוז שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (שבת ל:) "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח. טו). שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג. טו). אמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה עיין שם. וראה למרן גאון עוזנו הרב יוסף חיים דוד אזולאי ז"ל בספרו מורה באצבע (סימן י אות שכז) שכתב וזה לשונו: רבינו האר"י זצ"ל אמר: כי לא זכה לכל חכמתו הרמה והנפלאה, כי אם על ידי השמחה הגדולה שהיה שמח בלימוד ובמצוות לאין קץ עיין שם. וראה להגאון הרב שמואל די אוזידא ז"ל בספרו מדרש שמואל (על מסכת אבות פרק ו) שכתב, וזה לשונו: הח' בשמחה שאם אינו לומד בשמחה והתורה היא עליו לטורח סוף סוף יפרוש מן הלימוד וילאה לשוא אמנם כאשר ילמד בשמחה ובשירים אז באהבתה ישגה תמיד והתורה והשמחה אחים הם ולא יתפרדו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועוד שהיא בעצמה היתה שעשועיו של הקב"ה כמ"ש ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת וכיון ששחוק עשה לה אלהים אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שמחה. עכ"ל. וראה עוד להגאון הגדול רבי אברהם בורנשטיין ז"ל בהקדמת ספרו אגלי טל שכתב, וזה לשונו: זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בעניין לימוד התורה הקדושה ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא כי זו היא עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימוד ואז דברי תורה נקבעין בליבו ובדמו ומאחר שנהנה בדברי תורה נעשה דבוק לתורה. ובזוהר הקדוש כתב שבין יצר הרע ובין יצר הטוב אין מתגדלים אלא מתוך שמחה, יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה וכו' עכ''ל.
לאיש במענה פיו ראשי תיבות גמטריא של השם הקדוש יעננו ביום קוראנו.
מה טוב. תיבת מה רמז לענוה, וכדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז). וטוב הוא כינוי לתורה (ברכות ה.). ובא לרמוז שעל ידי הענוה זוכה לתורה. (תענית ז.).
תיבת "לאיש" נוטריקון למי אשר ירא שמים. או למי אשר יהיה שקדן. רמז שמי שהוא ירא שמים ושקדן על התורה יהיה לו שמחה במענה פיו להקב"ה ליום הדין כשישאל אותו: האם קבעת עיתים לתורה ראה במדרש (משלי י. א) אמר ר' ישמעאל, בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר' ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה. ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה. בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב"ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון. בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו. בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם קריאת שמע ותפילין ומזוזה.
בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם. בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה. בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג' במה היא משמשת, ד' במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש. [כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש]. גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר, ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים. גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי. גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין לכך נאמר ועוזב תוכחת מתעה, אמר ר' בנאה שהקב"ה מרחיקו מלפניו. עיין שם. והחי יתן אל ליבו! הקב"ה יזכנו ללמוד וללמד את כל חלקי התורה לשמה ולקיימם ולעשות רצונו כרצונו כל הימים אכי"ר.
תועבת ה' מחשבות רע וטהרים אמרי נעם. (טו. כו)
הנה תיבת "רע" היא כינוי לעבירה, כמו שהובא בספרים, ואפשר לרמוז בזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק כב מהלכות איסורי ביאה הלכה כא) יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה - שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה עיין שם. וכמובן רק שלא ירבה להתעכב שם ולהרהר בדברי תורה שם. וראה לרבינו יהודה החסיד ז"ל בספר חסידים (סימן כח) שכתב, וזה לשונו הצריך לנו כאן: ואם אדם במרחץ או במקום הטנופת ואהבת אשה נכנסת בלבו או עוברת לפניו יהרהר בדברי תורה כי דברי תורה יפים לטהר הלב מיצר הרע ואף על פי שבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא להפריש אדם מן העבירה מותר. עכ"ל. והרי הוא כמבואר.
וטהורים אמרי נעם. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, כיצד יגרום לאדם להיות טהור, כאשר יוכיח אותו על מעשיו בנחת ובנעימות. וכדברי חז"ל בגמרא (גיטין ו:) שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר! וצריך לומר הדברים בניחותא כדי שיתקבלו הדברים ממנו עיין שם.
לב צדיק יהגה לענות. (טו. כח)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז אם אפשר ובעיני ה' יוכשר, על פי מה שפירשתי בס"ד בספרי הקטן תפארת אבות (חידושים על מסכת אבות, פרק ב משנה יד) במשנת רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. שקשר הדברים שבא לרמוז שאחר שישקוד בתורה הרבה יהיה לו מה להשיב לאפיקרוס. עד כאן. וזהו גם רמז הכתוב: "לב צדיק יהגה לענות", הכוונה שהצדיק ירבה להגות בלימוד התורה כדי לדעת להשיב לאפיקורס. וכאמור.
אי נמי אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל בגמרא (קידושין ל.) תנו רבנן: ושננתם - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר - אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. עיין שם. והרי הוא כמבואר.
מאור עינים ישמח לב. (טו. ל)
מר זקני הגאון הגדול מרביץ תורה בישראל לעדרים רבי דוד דידו הכהן זצ"ל, (מח"ס אני לדודי, ויברך דוד) היה מלמד לתלמידיו גם כן טעמי המקרא לפי המבטא והדקדוק. וקבלה בידינו ממנו שצריך לקרוא הפסוק במשלי (טו, ל) מאור עינים - מואור עינים - על פי הרד"ק ודעימיה ששוא וגעיא בראש המלה ואחריו אות אחה"ע נקרא כתנועת אות אחה"ע בחטיפה. כן כתב תלמידו מוה"ר הגאון רבי בוגיד סעדון הי"ו בריש ספרו "רבות בנות" באופני המאריך והגעיא אות ד' עיין שם באורך. וסיפר לי ידידי היקר שא"ב ר' כמייס הכהן הי"ו, מעי"ת באר שבע יע"א, כי בשנת התש"ג שנכנסו הגרמנים ימש"ו לג'רבא, ברחו הוא ומשפחתו עם אנשי עירו מדנין לג'רבא לרובע הגדול, והוא היה אז בגיל י"ג שנה, הלך ללמוד אצל מורנו הרב, הוא ישב בין התלמידים והשיעור היה בקריאת פרשה שניים מקרא ותרגום בערבית. כשרבנו שמע אותו קורא היה שמח מקריאתו לפי הדקדוקים והטעמים, ולאחר שקראו כל התלמידים לפי הסדר, בסיבוב השני שהגיע תורו וקרא שוב. שאלו רבנו: האם אתה ממדנין?! ענה לו כן. שאלו רבנו: מי הוא הרבי שלך? ענה לו: מורי ורבי הוא הרב מרדכי סגרון. אמר לו רבנו, לכן, אני מאד שמח, שהרי הרב שלך הוא תלמידי, וכמו שלימדתי אותו לקרא הפרשה בטעמיה ובדקדוקיה, והוא מלמד היטב כמו שלימדתי אותו. וזה מיסב לי עונג. (דרכי אמת)
אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. (טו. לא)
בקרב חכמים תלין ראשי תיבות גמטריא שפל. וכן ראשי תיבות גמטריא קדוש. רמז שבזכות הענוה הוא מקבל את המוסר, וכדכתיב: "עקב ענוה יראת ה'" (לקמן כב. ד). ובזכות זה זוכה לעשות תשובה ויהיה קדוש. ועוד יש לרמוז חיים בקרב חכמים תלין סופי תיבות גמטריא קבל. וראה בגמרא (סנהדרין יד.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים. והיינו שיהיה עניו ויחיה כמו שכתב רש"י שם.
אפשר לפרש בהקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות סג:) אמרי דבי רבי ינאי: מאי דכתיב: "כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי ל. לג). במי אתה מוצא חמאה של תורה - במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה. ומיץ אף יוציא דם - כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק - זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק - זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. דתנן, רבי ישמעאל אומר: הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע. אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל. לב). - כל המנבל עצמו על דברי תורה - סופו להתנשא, ואם זמם - יד לפה. עד כאן. וזהו רמז הכתוב: "אוזן שומעת תוכחת חיים", דהיינו אם הוא שומע מוסר, אז הוא זוכה "בקרב חכמים תלין", שיהיה חכם גדול בתורה וכאמור.
ושומע תוכחת קונה לב. (טו. לב)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שהבאתי בדיבור הקודם, משם חז"ל בגמרא (ברכות סג:) שמי ששומע תוכחת מרבו, זוכה להיות תלמיד חכם. והנה נקדים מה שכתב הרב כרוב ממשח ז"ל (ערך תורה אות קנד) דתיבת לב היא כינוי לתורה עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "ושומע תוכחת קונה לב" דהיינו שעל ידי התוכחת יקנה לב היא התורה וכאמור.
אי נמי יש לפרש, שבא לרמוז שעל ידי שילמד תוכחת, חכמתו מתקיימת בידו, וכדאיתא במסכת אבות (פרק ג משנה ט) אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. וזהו רמז הכתוב: "ושומע תוכחת קונה לב" דהיינו שעל ידי התוכחת יקנה לב היא התורה וכאמור.
יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה. (טו. לג)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז לפי מה דאיתא בגמרא (ערובין יג.) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו עיין שם. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה א. ה) וכן הלל אומר, השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי. ומסופר על אדם אחד, שהיה תמיד בורח מן הכבוד, ופעם בא בשאלה לרבו, הלא אמרו חז"ל בגמרא (ערובין יג.): כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. והרי אני תמיד בורח מן הכבוד... ואין הכבוד רודף אחרי? השיבו הרב: התשובה פשוטה שבאמת שהכבוד רודף אחריך, אלא כיון שאתה תמיד מסתכל לאחור לראות אם הכבוד רודף אחריך, אז הוא רואה אותך ומיד בורח, ולכן אינו מגיע אף פעם אליך... וזהו רמז הפסוק: "ולפני כבוד ענוה", היינו שמי זוכה לכבוד, רק מי שהוא עניו, וכאמור.
ויש להזכיר כאן מה שראיתי כתוב בחוברת "אור המאיר" מוסף אור תורה ניסן תשנ"ה, (שיצא לכבודו של מורנו ורבנו, ועטרת ראשנו, מרן ראש הישיבה, הגאון המופלא, וכבוד ה' מלא, הרב מאיר מאזוז שליט"א, לרגל יום הולדתו החמשים י"ג בניסן תשנ"ה עד מאה ועשרים מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא וכל טוב אמן). במבוא (עמוד ז) בזה הלשון: רבינו שליט"א, מחנך אותנו להודות על האמת ולא להתבייש. ואדרבא מודים דרבנן היינו שבחייהו. ואומר: אם יראה לי הקטן שבקטנים שטעיתי ואראה שהצדק אתו אשמח לחזור בי. וברוך אומר ועושה, כאשר אנו תלמידיו השותים בצמא את דבריו, לעיתים - והם באמת רחוקות מאד נער יספרם - נראה לעניות דעתי הפשט הוא אחר, ואומרים לו ורואה שהפירוש שאמרנו הוא נכון, חוזר בו בענוותנותו, למרות שהיה יכול לדחוק ולתרץ וליישב דבריו. הוא היה אומר: "כבוד ראשי תיבות בטל ומבוטל כעפרא דארעא. וכו'. ופעם אחת בא אברך אחד שמכירו וביקש ממנו שימליץ עליו למרן הגאון הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף שליט"א שיתן לו הסכמה על ספרו, כשקיבל ההסכמה בא בטענות, שבגללו שלא כתב בהמלצתו תארים גדולים זכה בהסכמת הראש"ל רק לתואר הרב הגאון ולא הגאון. ענה לו רבינו: ממה נפשך אם אתה גאון לא חסרת דבר, ואם אינך גאון גם אם יכתבו עליך אלף פעמים גאון זה לא יעזור לך... עד כאן. "ישמע חכם ויוסף לקח"!.
ומסופר על הראש אב בית דין מקודש הגאון רבי יעקב כהן גדישה זצ"ל, (מחבר ספר "מעיל יעקב" ועוד). שפעם אחת שהיו לומדים עמו כמה חכמים, ונתקשו בדברי רש"י, והתחיל הרב לפלפל ולבנות ולסתור, ולקח דף אחד וכתב בו כל מה שחידש בדברי רש"י, ואחר כך נכנס הראש אב בית דין מקודש הגאון רבי ציון הכהן יהונתן זצ"ל, ושאלו הרב יעקב הכהן: "מה אתה מבין בכוונת רש"י?" עיין בו וקרא לפניהם לשון רש"י. תיכף העיר הרב יעקב הכהן שלא כך הפיסוק בלשון רש"י. ענה לו הרב ציון הכהן: "מחילה! זהו הפיסוק הנכון בלשון רש"י!" תיכף התבונן הרב יעקב הכהן איזה רגעים ואמר לו: "אתה צודק - ועכשיו אזלה לה הקושיא שהיתה על רש"י ודבריו ברורים, וכל מה שכתבתי הוא כאין וכאפס ואין בו ממש!. "ישמע חכם ויוסף לקח"!. (מורי ורבי ועטרת ראשי הגאון הרב נסים הכהן ז"ל, במבוא לספר "שערי ציון" עמוד 9).
וראיתי לנכון להעתיק כאן לתועלת הרבים בסייעתא דשמיא מוסר יפה בזה, מה שראיתי להרב אליהו סויסה שליט"א בהקדמתו לספרו "אור אליהו" חלק א (עמוד ו) וזה לשונו:… וכל השומע ומקשיב ולומד מפי אבות התורה נקרא חכם, כדאמר בן זומא: במסכת אבות (פרק ד משנה א) איזהו חכם? הלומד מכל אדם. שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי" (תהלים קיט. צט). ואספר לכם דבר מעניין ביהודי אחד שהיה יחד איתי באזכרה עם עוד כמה אנשים ותלמידי חכמים, והנה היהודי הזה השתיק את כל הנוכחים, וקם על עמדו, וישאל שאלה, באומרו: בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אם כן אם הוא צריך ללמוד מכל אדם, איזה מן חכם זה? וכידוע ששאלת עם הארץ אין לה תירוץ, אך מאחר והיהודי הזה מוכר לי היטב כאיש בור הנוהג יוהרא ורודף אחרי הכבוד, ומתהדר באיצטלא של תלמידי חכמים שאינה ראויה לו וגורם לחילול ה' וכו'. השבתי לו בזה הלשון: אכן כבודו שואל שאלה קשה ונכונה, אך אין כולם מלאכי השרת כמוך, ואספר לך מעשה ביהודי אחד שהביא את בנו לפני הגאון רבי אייזל חריף זצ"ל, על מנת שיבחנהו בתלמודו ויתן לו סמיכה לרבנות, והגאון ז"ל, שואל את הבן בדיני אורח חיים וכו'. וראה שידיעתו בתורה קלושה מאד, ופנה הגאון אל האב ואמר לו, בנך כמוהו כמלאך, ואינו זקוק לסמיכה שלי. ולאחר שיצאו האב והבן, הביעו הנוכחים את תמיהתם, ושאלו את הגאון: מה ראה רבינו להכתיר בחור זה בתואר של מלאך, והלא הוא עם הארץ גמור? ענה להם הגאון: הרי אמרו חז"ל בגמרא (קידושין), (ברכות כה: כצ"ל). לא ניתנה תורה למלאכי השרת. משתמע מכאן שאם היהודי הנזכר לעיל היה שומע ומקשיב ולומד מפי כל אדם אפילו קטן ממנו וכו' היה יכול להיות חכם, כנאמר, הלומד מכל אדם, שבכך ניכרים הדברים שלימודו הוא לשם שמים. ועל ידי זה חכמתו מתרבה ונהפך לחכם, ואז ביכולתו לענות אפילו למלאך, אבל מי שאינו לומד מכל אדם ומעמיד את עצמו כחכם, אז הוא שואל איזה מן חכם זה שצריך ללמוד מכל אדם. ומה הביאני לכתוב דבר זה, אולי בזכות זה, יעורר נלבות של כמה אנשים כיהודי הנזכר לעיל אשר מתהדרים ונושאין עיניהם לאיצטלא שאיננה ראויה להם, וגורמים לחילול ה' ברבים, כמעשה בעם הארץ שנתמנה לרב בית הכנסת של עמי הארצות, וביום השבת קם לפני התיבה ודרש בפני קהל עדתו על פרשת השבוע, ובסיום דרשתו קם אחד השומעים והקניטו, באמור לו: רבי! לפני שבוע ימים שמעתי אותם הדברים ממש מלה במלה שאמרת, מפי אחד הרבנים בעיר. הרב הבור הצטדק ויען לו, ומה בכך? הנה אפילו דוד מלך ישראל ע"ה, בכבודו ובעצמו, העתיק בתהלים שלו פרקים שלמים מלה במלה מתוך סידור תפלה!. עיין שם באורך. והחי יתן אל ליבו! והשם יתברך יעזרנו לדעת את מיעוט ערכנו ולעשות רצונו כרצונו אמן.
וראה בגמרא (סוטה מט:) משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף: לתנא, לא תיתני ענוה. דאיכא אנא עיין שם. והמפרשים ז"ל הקשו על רב יוסף איך הוא משבח את עצמו שהוא עניו? ונראה לתרץ בסייעתא דשמיא, שרב יוסף נתכוין בזה לומר לאנשים שלא יטעו חלילה ויאמרו כיון ששנה התנא "משמת רבי בטלה ענוה", אם כן אין אפשרות להגיע למידת ענוה ויהיו חלילה בעלי גאוה… לזה אמר לתנא, לא תיתני ענוה. דאיכא אנא ודו"ק. ושוב ראיתי כעת סמוך להדפסה לגאון עוזנו רבינו יוסף חיים ז"ל בספרו בן יהוידע שתרץ ג' תירוצים בזה. א. דאין כונתם לשבח עצמן, אלא ידוע ברית כרותה לשפתיים, וחושש פן בלמדו דברי התנא דקאמר בטלה הענוה, יתגבר היצר הרע מחמת הדיבור הזה, וינצחנו לבטל ממנו מדת הענוה, או להחליש אותה לפחות. ולזה אמר דאיכא אנא, אשר תהילות לאל זכיתי, ולכן חושש אני פן דברים אלו נזדמן שתנטל ממני, כי ברית כרותה לשפתים. ב. ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא לא תתני לפני העולם שבטלה ענוה, דאיכא אנא שהעולה חושבין אותי לבעל ענוה, ויהרהרו אחר דברי התנא שאומר בטלה, והלא גם בדור זה שהוא אחרון ורחוק מדור רבי לא בטלה, וכל שכן דורות קודם ממני, וכן כונת רב נחמן. ג. או יובן בסייעתא דשמיא, כי הוא היה עניו באמת, והיו התלמידים והחכמים בדורו משבחים אותו הרבה במידת הענוה, ולא היה רוצה שישבחו אותו בכך, לכן נתחכם לומר בפומבי בבית המדרש לפני הכל, לאותו תנא לא תתני ענוה דאיכא אנא, כדי שהשומעין לא יחשבו אותו לעניו ממש, דבא חזי דהוה משבח עצמו בכך, ובאמת כונתו בזה לשם שמים, לשם אלוקים חיים. עיין שם.