פרק ט
חכמות בנתה ביתה. (ט. א)
חכמות בנתה ביתה סופי תיבות גמטריא שפל. רמז שהתשתית לבנית הבית הנאמן בישראל זה ענוה, כי על ידי הענוה זוכה שישרור השלום בביתו, ויהיה מקובל על בני ביתו, וכדאיתא בגמרא (בבא בתרא צח.) אמר רב מרי, האי מאן דיהיר (פירוש זה מי שמתגאה), אפילו אאינשי ביתיה (אשתו רשב"ם). לא מיקבל (שמבזה אותו. רשב"ם). שנאמר: "גבר יהיר ולא ינוה" (חבקוק ב. ה). מאי ולא ינוה? בנוה שלו. עיין שם. וראה בתנא דבי אליהו זוטא (פרק טו) לעולם יהא אדם עניו בתורה ובמעשים טובים וביראת שמים, עם אביו ואמו עם רבו ואשתו ועם בניו ועם בני ביתו ושכניו ועם קרובים ורחוקים, ואפילו עם עובדי כוכבים בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות וממלא את ימיו ושנותיו בשם טוב כי בזמן שהאדם הוא עניו בתורה ובמעשים טובים אז אשתו מתייראת ממנו וכן בני ביתו ושכניו וקרוביו ואפילו העובדי כוכבים מתייראין ממנו. שנאמר: וראו "כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח. י). עיין שם. וראה עוד בגמרא (יבמות סג.) "נחית דרגא ונסיב איתתא". (לא תיקח אשה חשובה ממך שלא תתקבל עליה. רש"י). עיין שם.
מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו. (ט. ד)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, ב' סיבות שגורמות לאדם לעשות עבירה של זנות, א. על ידי שנכנסת בו רוח שטות, וכדאיתא בגמרא (סוטה ג.) ריש לקיש אמר, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות שנאמר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה. יט). תשטה כתיב. עיין שם. ב. כשאינו לובש טלית קטן, ראה בגמרא (מנחות מד.) מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים, וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא: יכנס. נכנס, הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב. ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו. נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי! (גפה של רומי - נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי. רש"י). שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי? אמר לה: העבודה! שלא ראיתי אשה יפה כמותך. אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה: "אני ה' אלהיכם" (במדבר טו. מא). שתי פעמים. (בפסוק אחרון - של פרשה (במדבר טו) כתיב ב' פעמים אני ה' אלהיכם אחד בראשו ואחד בסופו. רש"י). אני הוא שעתיד ליפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך, ומה שם עירך, ומה שם רבך, ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה שליש למלכות, (שליש למלכות - שיניחנה להתגייר. רש"י). ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי! צוה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי! שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר (אותן מצעות - לא מכרה והביאתן והוא היה מתן שכרו בעולם הזה. רש"י). זה מתן שכרו בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "מי פתי", דהיינו שנכנסה בו רוח שטות, הוא "יסור הנה", או "חסר לב", דהיינו שאין לו ציצית, אין מה שיגן עליו מהעבירה וכאמור.
מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. (ט. ד-ה)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, סמיכות הכתובים, שבא לרמוז שעל ידי לימוד התורה יתגבר על היצר הרע וינצל מן העברה. וכדאיתא במסכת אבות דרבי נתן (פרק כ משנה א) רבי חנניה סגן הכהנים אומר, כל הנותן דברי תורה על לבו, מבטלין ממנו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם, שכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט. ט). וכל שאינו נותן דברי תורה על לבו, נותנין לו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם. עיין שם. וראה עוד בתנא דבי אליהו רבה (פרשה יח) יש בו באדם דברי תורה יודע בעצמו שלא יבא לידי עבירה ולידי דבר מכוער, וכו', עיין שם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פרק כב מהלכות איסורי ביאה הלכה כא)… יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה - שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר "איילת אהבים, ויעלת חן - דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה. יט). עיין שם.
לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. (ט. ה)
איתא בגמרא (חגיגה יד.)… לחם, אלו בעלי תלמוד. שנאמר: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט. ה). לכו לחמו בלחמי ושתו ראשי תיבות גמטריא חיים. ובא לרמוז להא דאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. עיין שם.
אי נמי לכו לחמו בלחמי ושתו ראשי תיבות גמטריא חיים. ובא לרמוז שעל ידי שעוסק בתורה זוכה להיות חכם. כדאיתא במסכת אבות (פרק ב משנה ז) מרבה ישיבה מרבה חכמה. וראה בגמרא (נדה ע:) מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם. אלא יבקשו ממי שהחכמה שלו. שנאמר: "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב. ו). עיין שם.
ומוכיח לרשע מומו. (ט. ז)
אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (קידושין ע.) אמר שמואל, כל הפוסל במומו פוסל. והרי הוא כמבואר.
אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז שהרוצה לתקן את הרשעים יוכיח כביכול את עצמו על החטאים שעשו הרשעים והם יתבוננו בו לבקש דרך תשובה על אותו עון עצמו שבעצם הם עשו, וכזאת היתה דרכם של האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך זצ"ל, שהיו רוצים להחזיר בתשובה אנשים, לא פנו במישרין לאותו חוטא ופושע בדברי מוסר, אלא התיצבו בקרבתו של האיש, שרצו לעורר בו הרהורי תשובה, והחלו מוכיחים את עצמם בדברים הבאים: זושא, =פףזושאדש!- אלימלך, אלימלך! היאך נואלת להיכנע ליצר הרע ועשית כזאת וכזאת שלא כדת וכדין?! (כאן היו מזכירין את העברות, שנכשל אותו אדם שבקרבתו עמדו). אוי ואבוי לך, זושא! - אוי ואבוי לך, אבימלך! מה תענה בבית דין של מעלה, כשתתן דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה? חזור בך, זושא,- חזור בך אלימלך, כי שערי תשובה לא ננעלו כל זמן שהנשמה הטהורה לא ניטלה מגופך! דברים אלה וכיוצא בהם היו מדברים אל עצמם בלב שבור ובעינים דומעות, והיו חוזרים עליהם כמה וכמה פעמים. עד שחשו שהדברים נכנסו בלבו של החוטא שניצב על ידם, וכשהיה החוטא שומע דבריהם נגש אליהם ומבקש מהם תיקון גם כן לנפשו. עד כאן. ומצאתי קצת מקור נאה להנהגה זו בזוהר הקדוש ח"ג (פו.). ושם איתא: (מתורגם ללשון הקודש), בתחילה צריך האדם להוכיח לחברו בסתר, ואחר כך בין אוהביו, ואחר כך בגלוי. ואם הוא אדם שמתבייש, לא יוכיחנו אפילו בסתר, אלא יאמר בפניו כמי שמספר דברים אחרים, ובתוך דבריו אלו יזכיר: מי שעשה אותו עון הוא כך וכך, כדי שהוא יבין בעצמו ויעזוב העון ההוא. כי הקדוש ברוך הוא חס על כבוד האדם, ואפילו על רשעים. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "ומוכיח לרשע מומו", דהיינו שהמוכיח יוכיח את הרשע, על ידי שיספר בינו לבין עצמו מומו, כאילו הוא הצדיק החוטא, והחוטא ישמע דבריו ויתעורר לבקש תיקון ודרך תשובה גם לעצמו.
אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. (ט. ח)
איתא בגמרא (ערכין טז:) תניא, אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם יאמר לו טול קיסם מבין שיניך, יאמר לו טול קורה מבין עיניך. ואמר רבי יוחנן בן נורי, מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן [גמליאל], וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט. ח). עיין שם. ויש להבין, א. והלא תחילתו של רבי עקיבא בלימוד התורה היה בגיל ארבעים, כדאיתא במסכת אבות דרבי נתן (פרק ו) עיין שם. ואם כן כיצד רבן גמליאל הלקה אותו, והלא פסק מרן ז"ל בשולחנו הטהור יורה דעה (סימן רמ סעיף כ) המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). לא] ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"א כ"ב שנה או כ"ד שנה עיין שם. ב. יש להבין, מדוע רבי יוחנן בן נורי, לא קיים בעצמו מצות עשה דאורייתא: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט. יז).? ואפשר ליישב לקושיא הראשונה, שבאמת ההלקאה שהלקה אותו רבן גמליאל, אין הכוונה מלקות ממש ח"ו, אלא הלקאה של תוכחת, שהיה מוכיח אותו על מעשיו, שלא היה יודע תורה מקודם, ולכן היה נכשל בהן. וראה במסכת דרך ארץ זוטא (פרק שמיני) אמר רבי עקיבא, כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו בארבעה מילין עד שהבאתיו למקום בית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אליעזר ור' יהושע אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאילו היית שופך דמים אמרו להם למה בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי כרשע בשעה שלא נתכוונתי על אחת כמה וכמה באותה שעה לא זזתי מלשמש לחכמים. עיין שם. וזה גרם לו לרבי עקיבא להיות חכם גדול בתורה יותר מכל חבריו, כי הוא קיבל תוכחת מרבו יותר מחבריו, ועיני צדיק תחזינה בגמרא (ברכות סג:) ומיץ אף יוצא דם, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. (וזהו מיץ אף, שמוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומקם. רש"י.) ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן רבי ישמעאל אומר הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעיין הנובע. עיין שם. ולאור האמור יש ליישב גם הקושיא השניה, שלכן רבי יוחנן בן נורי לא הוכיח אותו בעצמו, אלא העביר הדברים לרבן גמליאל, כי כשהוא יוכיח את רבי עקיבא זה יוסיף לו חכמה בתורה וכנ"ל. אי נמי יש לומר שרבי יוחנן בן נורי חשש להוכיח בעצמו את רבי עקיבא, שלא יהיה חשש שאינו מתכוין בתוכחת שלו לשם שמים, או מצד שחשב שאם הוא יוכיח אותו זה יראה כיוהרא, ולכן העביר הדברים לרבו -רבן גמליאל שהוא יוכיח את רבי עקיבא. לשם שמים, וגם יועיל לו להיות חכם בתורה וכאמור.
הוכח לחכם ויאהבך. תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח. (ט. ח-ט)
אפשר לפרש סמיכות הכתובים שבא לרמוז מה דאיתא בגמרא (ברכות סג:) ומיץ אף יוצא דם, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. (וזהו מיץ אף, שמוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומקם. רש"י.) ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן רבי ישמעאל אומר הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעיין הנובע. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "כי רב", דהיינו אדם יוכל להתקרות רב, לזכות להבחין בין דם טמא לדם טהור, וכן להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, עיין שם.
תחלת חכמה יראת ה'. (ט. י)
אפשר לפרש הטעם לזה, כי על ידי שהוא ירא שמים תלמודו יתקיים בידו, וכדאיתא במסכת אבות (פרק ג משנה ט) אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. עיין שם.
חכמה יראת ה' סופי תיבות גמטריא שפל. לרמוז שעל ידי הענוה זוכה לתורה כדאיתא בגמרא (תענית ז.).
אי נמי חכמה יראת ה' סופי תיבות גמטריא שוקד. לרמוז שישקוד על תלמודו יזכה להיות מלא בתורה, ועיני צדיק תחזינה במדרש (ויקרא רבה יט. ב) רבי חנין דציפורין פתר קרא בתלולית זו של עפר מי שטפש מהו אומר מי יכול לקצות את זו מי שפקח מהו אומר הריני קוצץ שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני קוצץ את כולה כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד את התורה נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים מי שפיקח מהו אומר הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה. א"ר אמי "ראמות לאויל חכמות" (משלי כד. ז), א"ר יוחנן, לככר תלוי באוירו של בית מי שטיפש אומר מי יכול להוריד את זה מי שפיקח אומר ולא אחר תלאו אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם מי שפיקח אומר והוא לא מאחר למדה אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה. עיין שם. וראה עוד במדרש (שיר השירים רבה א. ג)... ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים כך תורה אדם למד ב' הלכות היום וב' למחר עד שנעשה כנחל נובע. עיין שם. וראה עוד בספרי דברים (פיסקא מח. כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, למה נאמר לפי שנאמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שומע אני כיון ששמע אדם דברי תורה ישב לו ולא ישנה תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון מגיד שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד כך צריך להזהר בתלמודו שלא יאבד וכן הוא אומר: "אם תבקשנה ככסף" (משלי ב. ד). מה כסף קשה לקנותו כך דברי תורה קשים לקנותם או מה כסף קשה לאבדו כך דברי תורה קשים לאבדם תלמוד לומר: "לא יערכנה זהב וזכוכית" (איוב כח. יז). קשים לקנותם כזהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, "ותמורתה כלי פז" (שם). היה רבי ישמעאל אומר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" (דברים ד. ט). משל למלך בשר ודם שצד צפור ונתנה ביד עבדו אמר לו הוי זהיר בצפור זו לבני אם אבדת אותו לא תהא סבור צפור באיסר אבדת אלא כאילו נפשך אבדת וכן הוא אומר: "כי לא דבר רק הוא מכם" (דברים לב. מז). דבר שאתם אומרים ריק הוא הוא חייכם. רבי שמעון בן יוחי אומר משל לשני אחים שהיו מסגלים אחר אביהם אחד מצרף דינר ואוכלו ואחד מצרף דינר ומניחו זה שהיה מצרף דינר ואוכלו נמצא אין בידו כלום וזה שמצרף דינר ומניחו נמצא מעשיר לאחר זמן כך תלמידי חכמים למד שנים שלשה דברים ביום שנים שלשה פרקים בשבת שתים שלש פרשיות בחדש נמצא מעשיר לאחר זמן ועליו הוא אומר: "וקובץ על יד ירבה" (משלי יג. יא) וזה שאומר היום אני למד למחר אני למד היום אני שונה למחר אני שונה נמצא אין בידו כלום. ועליו הוא אומר: "אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש" (משלי י. ה). עיין שם באורך. וראה עוד במדרש (משנת רבי אליעזר פרשה יג עמוד 248) פקודי ה' ישרים. אימתי הן ישרים. כשאדם מישרן על עצמו. ללמדך, שלא יאמר היאך אני יכול ללמוד את המשנה נזקים שלשים פרקים, [כלים שלשים פרקים], והלא אין עליך לגמור את המלאכה, אלא למוד כפי כוחך. עיין שם.
כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. (ט. יא)
אפשר לרמוז בתיבות "כי בי" שהם עולות בגמטריא בם. שהוא רמז לתורה, כדאיתא בגמרא (יומא יט:) שדרשו על פסוק "ודברת בם", בם ולא בדברים בטלים. ועל צד הרמז יש לרמוז בתיבת בם שהוא ראשי תיבות בראשית מאימתי רמז לתורה שבכתב שמתחילה בבראשית ולתורה שבעל פה שמתחילה בתיבת מאימתי. ובא לרמוז להא דאיתא במסכת אבות (פרק ב משנה ז) מרבה תורה מרבה חיים. וכן שם (פרק ו משנה ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה עיין שם.
כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ראשי תיבות גמטריא לשון כן רמז מורנו הגאון הרב יוסף חיים דוד אזולאי ז"ל בספרו אהבת דוד דרוש ז' לפי דרכו עיין שם. וכעת אינו תחת ידי. ואפשר עוד שבא לרמוז שבזכות ששומר לשונו זוכה לאריכות ימים. וראה במדרש (שוחר טוב לט ב ג, ועיין ילקוט תהלים רמז תשכא): על פסוק: "מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה". (משלי יח. כא). מעשה היה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עך שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך רפואה! ענה אחד מהם ואמר: אני אביא לך חלב לביאה, אם רצונך, ותן לי עשר עזים! אמר המלך לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלתה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך לה אחרת. וכן היה עושה עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה וחזר לו. כשהיה בדרך ראה בחלום, והיו איבריו מתריסים זה עם זה. הרגלים אומרות אין בכל האיברים דומים לנו, שאם לא הלכנו לא היה יכול להביא חלב. והידים אומרות: אין כמונו, שאם לא היינו עושות לא היה דבר כלום. אמר הלב: אין כמוני, אם לא נתתי העצה מה הועלתם כולכם? ענתה הלשון: אין כמוני, שאם לא אמרתי את הדבר, מי היה עושה אותו? השיבו לה כל האיברים: איך לא יראת להדמות אלינו, הלא את במקום חושך ואין בך עצם כאשר לשאר האברים? אמרה להם הלשון: היום תאמרו שאני שולטת עליכם! שמר האיש את הדברים. הלך אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך! הילך חלב כלבתא! קצף המלך וצוה לתלותו. כשהלך להתלות, התחילו האיברים לבכות. אמרה להם הלשון: הלא אמרתי לכם שאין בכם ממש! אם אני מצלת אתכם, תודו לי שאני מלך עליכם? אמרו לה: הן! אמר לתולין אותו: השיבוני אל המלך, אולי אנצל! השיבוהו אליו. אמר לו: למה צוית לתלותי? אמר לו שהבאת לי חלב כלבתא. אמר לו: ומה איכפת לך? ויהיה לך רפואה! ועוד - לביאה כלבתא קורין לה! לקחו ממנו, וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה. אמרו לה האיברים: עכשיו אנו מודים לך. וזהו - "מות וחיים ביד לשון"! לכך אמר דוד "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני". (תהלים לט. ב). ראה, הלשון טובה מקרבנות, שנאמר: "אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה, ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהלים סט. לא-לב). וראה עוד במדרש (ויקרא רבה טז ב, שוחר טוב נב ב): מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: מי רוצה לקנות סם חיים? באו כל העולם לקנות, הוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". (תהלים לד. יג-יד). וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו והאכילו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: עד עתה לא ידעת זה הפסוק? אמר להם: ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה, וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני עד כאן. והרי הוא כמבואר.
ולחם סתרים ינעם. (ט. יז)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שידוע דתיבת לחם הוא כינוי לתורה כמו שאמרו חז"ל בגמרא (חגיגה יד.)… לחם, אלו בעלי תלמוד. שנאמר: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט. ה). עיין שם.
עוד נקדים מה שאמרו חז"ל בגמרא (סוכה מט:) תנא דבי רב ענן: מאי דכתיב: "חמוקי ירכיך" (שיר השירים ז. ב). למה נמשלו דברי תורה כירך - לומר לך: מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר. עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (מועד קטן טז:) אמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים - תורתו מכרזת עליו מבחוץ. עיין שם. וזהו רמז הפסוק: "ולחם", היינו התורה "סתרים" דהיינו שלומד בסתר ינעם. וכאמור.