פרק ח
הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה. (ח. א)
אפשר לרמוז בזה ב' דרכים לקניית התורה, א) "חכמה תקרא קולה", דהיינו שיקרא הלימוד בפיו. ב) "ותבונה תתן קולה", היינו שילמד בקול רם. וראה בגמרא (ערובין נד:) תנא, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש לאחר ג' שנים שכח תלמודו. ועוד אמרו (בגמרא) שם אמר לו שמואל לרב יהודה: פתח פיך ותקרא, פתח פיך ותשנה, כדי שהתורה תתקיים בידך. שנאמר: "חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד. כב). אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה עיין שם. וראה עוד במדרש (דברים רבה ח. ד) על פסוק: "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד. כב). דבר אחר: כי חיים הם למוצאיהם למי שמוציאן מפיו. מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב שהיה ממהר בכל תלמודו בשעה אחת. פעם אחת חלה ושכח את כל תלמודו. מי גרם לו על ידי שלא היו אומרו מפיו. ונתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב וחזר כל תלמודו עיין שם. נמצאנו למדין דללמוד התורה צריך שילמד בקול רם. וראה עוד בזה בזוהר הקדוש (שמיני טל:). וראיתי למעלת מורי ורבי ועטרת ראשי מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, בספר "אחרון הגאונים בתוניסיה" (עמוד 276 אות ג) שכתב על הגאון רבי שלמה דאנה זצ"ל, שהיה מצוה לתלמידיו, כי בעת שמעיינים בסוגית הש"ס, "יסבירו הדברים בפיהם בקול רם, כאדם המתווכח עם חברו, כי חיים הם למוצאיהם בפה". הוכחה לאמיתות ההצלחה בדרך זו, אנו רואים מהעובדה, כי יום אחד עבר על יד ביתו של אחד מתלמידיו, ושמע אותו מכין שיעוריו בקול רם, הלך לאביו ובישרו: "מובטחני בבנך, שיהיה תלמיד חכם". ואכן כך היה, זה היה הרב הגאון רבי אליהו גז זצ"ל, אשר ריכוזו והתמסרותו בשיעור לתלמידיו, אין לתאר. עיין שם
כי אמת יהגה חכי. (ח. ז)
כי אמת סופי תיבות גמטריא שפל. רמז שבזכות הענוה זוכה לכוין את שמועתו, כדאיתא במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה י) כל המשפיל עצמו, מכוין את שמועתו. וראה בגמרא (ערובין יג:) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש. (ח. ח)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז בהקדים מה שראיתי להגאון רבי שלמה דאנה ז"ל בספרו שלמי תודה בחידושיו לפרשת נשא משם הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו) משם הרב חס"ל שכל מי שמתקשה באיזה דבר מדברי תורה יתן צדקה ויאורו עיניו עיין שם. וכיוצא בזה ראיתי בספר "אמת מקאצק תצמח" (עמוד פח אות רעז) מסופר על חסיד אחד שבא להרב הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, והתאונן על ששוכח את החידושים שמחדש, יעץ לו הרבי לעשות איזה מצוה או להפריש צדקה בשעה שמחדש בתורה ויועיל לו לזכרון עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "בצדק", היינו על ידי צדקה, "כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש", מה שאני מתקשה בלימודי מיד יאורו עיני בתורה וכאמור.
כלם נכחים למבין וישרים למצאי דעת. (ח. ט)
כלם נכחים למבין וישרים למצאי ראשי תיבות גמטריא קול, וכן גמטריא ממון, וכן גמטריא עניו. ובא לרמוז דעל ידי דברים אלו יזכה לתורה. עניו- כמו שאמרו בגמרא (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א). לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם. וכן אמרו בגמרא (נדרים נה.) על פסוק: "וממדבר מתנה וגו'" (במדבר כא. יח). כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל ניתנה לו תורה במתנה וכו' עיין שם. ובא לרמוז דעל ידי הענוה זוכה לתורה וכאמור. וראה עוד בגמרא (פסחים סו:) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו עיין שם. וראה בגמרא (יבמות קה. ובתלמוד ירושלמי יבמות מבואר הענין יותר). מעשה שבאו בני סימוניא אצל רבי, אמרו לו: מבקשים אנחנו שתתן לנו איש, שיוכל להיות דרשן ודיין וחזן, וילמד עם התינוקות, ויעשה לנו כל צרכינו. נתן להם את לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה, והושיבוהו עליה. באו ושאלו ממנו: אשה שהיא גידמת, במה היא חולצת? ולא השיבם. שאלו לו עוד: אם רקקה דם, מה דינה? ולא השיבם. אמרו: אפשר שהוא אינו בעל הלכות וגמרא, רק בעל אגדה, לכן נשאל אותו בדברי אגדה. שאלו אותו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא).? אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? (כי אמת משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה, ורשום אינו אלא כסימן בעלמא. מעשי הגדולים). ולא השיבם. באו אצל רבי, אמרו לו: וכי זה הוא הפיוס שפייסנו לך שתתן לנו אדם שיודע הכל, ולסוף נתת לנו אדם שאינו יודע להשיב על מה ששואלין אותו. אמר להם רבי: בחייכם, איש כמותי נתתי לכם. שלח רבי אחר לוי בר סיסי, ובא אליו. שאל אותו:
אם רקקה דם, מה דינה? אמר לו: אם יש ברוק צחצוח של רוק, כשר. גדמת במה היא חולצת? אמר לו: בשיניה. אמר לו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא). אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? אמר לו: עד שלא נחתם הגזר דין, אז הוא רשום. ואם נחתם הגזר דין, אז הוא אמת, כי אין יכול לבטלו בתפלה. אמר לו רבי: ולמה לא השבת בעת ששאלו ממך? אמר לו: עשו לי בימה גדולה, והושיבו אותי עליה, וגבה רוחי עלי, ועל ידי כך נכשלתי מלדעת להשיבם. קרא עליו רבי את הפסוק: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל. לב). מי גרם לך להתנבל בדברי תורה? על שהתנשאת בעצמך!. והחי יתן אל ליבו! קול - כמו שאמרו בגמרא (ערובין נד:) תנא תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש לאחר ג' שנים שכח תלמודו. ועוד אמרו שם (בגמרא) אמר לו שמואל לרב יהודה: פתח פיך ותקרא, פתח פיך ותשנה, כדי שהתורה תתקיים בידך. שנאמר: "חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד. כב). אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה עיין שם. נמצאנו למדין דללמוד התורה צריך שילמד בקול רם. וראיתי למעלת מורי ורבי ועטרת ראשי מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, בספר "אחרון הגאונים בתוניסיה" (עמוד 276 אות ג) שכתב על הגאון רבי שלמה דאנה זצ"ל, שהיה מצוה לתלמידיו, כי בעת שמעיינים בסוגית הש"ס, "יסבירו הדברים בפיהם בקול רם, כאדם המתווכח עם חברו, כי חיים הם למוצאיהם בפה". הוכחה לאמיתות ההצלחה בדרך זו, אנו רואים מהעובדה, כי יום אחד עבר על יד ביתו של אחד מתלמידיו, ושמע אותו מכין שיעוריו בקול רם, הלך לאביו ובישרו: "מובטחני בבנך, שיהיה תלמיד חכם". ואכן כך היה, זה היה הרב הגאון רבי אליהו גז זצ"ל, אשר ריכוזו והתמסרותו בשיעור לתלמידיו, אין לתאר. עיין שם. ממון- הנה בספר אוצר המדרשים (עמוד 168) איתא שלשה קולות משמחין את הלב קול כספים וקול תורה וקול גשמים עיין שם. וראה עוד בירושלמי (תרומות ח-ח) מעשה ברבי יוחנן שגזלו ממנו ממון אנשים ממקום קניה. נכנס רבי יוחנן לבית המדרש, והיה רבי שמעון בן לקיש שואלו הלכות ולא השיב לו. שאל לו ולא השיב לו. אמר לו: מה זה שאין אתה משיב לי כעת? אמר לו: כל האברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס. וכיון שנטלו ממני מעותי אין דעתי מיושבת עלי וכו' עיין שם. וראה עוד להרב הגאון רבי שלמה דאנה ז"ל בספרו שלמי תודה בחידושיו לפרשת נשא שהביא מה שכתב הרב כנסת הגדולה ז"ל (סימן רמ"ו בהגהות בית יוסף) משם מהרי"ל שכשהיה רבינו תם (נכדו של רש"י) לומד היה מניח לפניו כיס של זהובים כדי שיהיה לבו שמח ורחב לעסוק בתורה עיין שם.
או אפשר לפרש ממון- על פי מה שהביא שם עוד הרב שלמי תודה הנזכר משם הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו) משם הרב חס"ל שכל מי שמתקשה באיזה דבר מדברי תורה יתן צדקה ויאורו עיניו עיין שם. נמצאנו למדין שעל ידי הממון יוכל לעסוק האדם בתורה. וכדאיתא באבות (פרק ג משנה כא) רבי אלעזר בן עזריה אומר, וכו' אם אין קמח אין תורה. וכן שעל ידי שנותן ממון לצדקה יוכל להבין את התורה. וכיוצא בזה ראיתי בספר אמת מקאצק תצמח (עמוד פח אות רעז) מסופר על חסיד אחד שבא להרב הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, והתאונן על ששוכח את החידושים שמחדש, יעץ לו הרבי לעשות איזה מצוה או להפריש צדקה בשעה שמחדש בתורה ויועיל לו לזכרון עיין שם.
למצאי דעת ראשי תיבות דל. וסופי תיבות גמטריא שוקד וכן גמטריא שפל. רמז למה שאמרו חז"ל בגמרא (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. ועיני צדיק תחזינה במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג אות ג) אלה תולדות נח נח, יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות וכו', ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט. יד). וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, וכו', ובפרשה שניה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד וכו', עיין שם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל, (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה יב) וזה לשונו: אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים, וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה, ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי, עיין שם. וסופי תיבות למצאי דעת גמטריא שוקד וכן גמטריא שפל. לרמוז שעל ידי השקידה זוכה לתורה, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (מגילה ו:) יגעת ומצאת תאמין!. וכן על ידי הענוה זוכה לתורה אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א). לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם. וכן אמרו בגמרא (נדרים נה.) על פסוק: "וממדבר מתנה וגו'" (במדבר כא. יח). כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל ניתנה לו תורה במתנה וכו'. עיין שם. וכן איתא (סוטה כא:) א"ר יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח. יב). עיין שם.
קחו מוסרי ואל כסף. (ח. י)
אולי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, כשהדרשן דורש לשם שמים שלא על מנת לקבל פרס, (כסף) יהיו דבריו נשמעים יותר בעה"ו כידוע.
אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזימות אמצא. (ח. יב)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שעל ידי התורה הנקראת חכמה אדם מתחכם, וניצול ממזימות של אנשים רעים וכיוצא, וראה בגמרא (עבודה זרה כה:) תנו רבנן: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך - טופלו לימינו; וכו', שאלו להיכן הולך - ירחיב לו את הדרך, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, [דכתיב]: "עד אשר אבא אל אדוני שעירה" (בראשית לג. יד), וכתיב: "ויעקב נסע סכותה" (שם לג. יז). מעשה בתלמידי רבי עקיבא שהיו הולכים לכזיב, פגעו בהן ליסטים, אמרו להן: לאן אתם הולכים? אמרו להן: לעכו. כיון שהגיעו לכזיב פירשו. אמרו להן: [תלמידי] מי אתם? אמרו להן: תלמידי רבי עקיבא, אמרו להן: אשרי רבי עקיבא ותלמידיו, שלא פגע בהן אדם רע מעולם. עיין שם.
שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. (ח. יג)
תיבת "מוסר" גמטריא דבש. ובא לרמוז שצריך לומר את הדברי מוסר בלשון רכה, ויהיו הדברים מתוקים כדבש, כדי שיתקבלו על שומעיהם. וראה במדרש (שמות רבה מא. ה) ויתן אל משה וכו', ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו לדבר אתו? משל, לתלמיד שלמדו רבו תורה. עד שלא למדו, היה הרב אומר, והוא עונה אחריו. משלמד אותו, אומר לו רבו: בא, ונאמר אני ואתה. כך, כשעלה משה לשמים, התחיל לומר אחר בוראו התורה. כשלמדה, אמר: בא ונאמרה אני ואתה, הוי לדבר אתו. מהו ככלותו אמר רבי שמעון בן לקיש, כל מי שהוא מוציא דברי תורה, ואינן ערבין על שומעיהן ככלה שהיא עריבה לבעלה, נוח לו שלא אמרן. למה? שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל, היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה. מנין? שנאמר: "ויתן אל משה ככלותו" א"ר לוי, א"ר שמעון בן לקיש, מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, ככלותו, אמר רבי שמעון בן לקיש, מה כלה זו כל ימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה, ואין אדם מכירה, וכשבאת ליכנס לחופתה, היא מגלה פניה, כלומר: כל מי שהוא יודע לי עדות יבא ויעיד עלי. כך תלמיד חכם, צריך להיות צנוע ככלה הזו, ומפורסם במעשים טובים. ככלה הזו שהיא מפרסמת עצמה, הוי, ויתן אל משה ככלותו. עיין שם. וראה עוד במדרש (שיר השירים רבה ד. כג) רבי אלעזר ברבי שמעון, ורבי יוסי בר חנינא, ורבנן, רבי אלעזר אומר, כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוסי אומר, כל מי שאומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף, נוח לו שלא אמרן. רבנן אמרי, כל מי שאומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר, כל מי שאמר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין לשומעיהן ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה, נוח לו שלא אמרן. ריש לקיש אמר, כל מי שאמר דברי תורה, ואינן ערבין על שומעיהן ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה. נוח לו שלא אמרן. עיין שם.
שמעו מוסר וחכמו סופי תיבות גמטריא רבי. רמז שעל ידי שהוא שומע מוסר מרבו הוא מתחכם בתורה, וכדאיתא בגמרא (ברכות סג:) ומיץ אף יוצא דם, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. (וזהו מיץ אף, שמוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומקם. רש"י.) ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן רבי ישמעאל אומר הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעיין הנובע. עיין שם.
אי נמי שמעו מוסר וחכמו סופי תיבות גמטריא בריא עם הכולל. רמז כי על ידי שמיעת מוסר יהיה בריא ושלם בעבודת השי"ת.
לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. (ח. יד)
ראיתי מקשים, דבתחילה אמר "תושיה" שעניינה התשת כח, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין כו:) אמר רבי חנן: למה נקרא שמה תושיה - מפני שהיא מתשת כחו של אדם. ואחר כך המשיך גבורה? ונראה לי לתרץ, מתישה כוחו של אדם זה בכח הגשמי, ונותנת לו גבורה זה בכח הרוחני, ויש להביא לזה ראיה מהא דאיתא בגמרא (בבא מציעא פד.) במעשה שריש לקיש קפץ את הנהר כשראה את יופיו של רבי יוחנן, וקיבל על עצמו ללמוד תורה בכדי לישא את אחותו של רבי יוחנן, לא יכל לקפוץ כבראשונה וכמ"ש רש"י ז"ל, (שם) בד"ה לא מצי - לקפוץ כבראשונה, דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו. עכ"ל. עיין שם. ואפשר להסביר הכוונה גבורה, להתגבר על היצר הרע, וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ד משנה א) איזהו גיבור הכובש את יצרו. שנאמר: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז. לב). והבן. ושוב ראיתי אחר זמן בזוהר חדש (בראשית י.) ר' יצחק אמר, התורה נקראת תושיה בתחלה. ואחר כך גבורה שנאמר: לי עצה ותושיה וגו'. תדע לך כי בתחלה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם יצר הרע, ולכתת כל גופו בבית המדרש, עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה. שנאמר: אני בינה לי גבורה. רצונו לומר כשאדם רגיל בתורה ובחכמה, אז יש לו תפארת, ואיזו היא גבורה? להלחם מלחמות ה'. שנאמר: על כן יאמר בספר מלחמות ה' שם תהא המלחמה והגבורה. עיין שם.
תיבת לי גמטריא ארבעים. והמשיך עצה ותושיה. ובא לרמוז להא דאיתא בגמרא (פסחים עב.) תנא מיניה ארבעין זמנין, ודמי ליה כמאן דמנח ליה בכיסיה. פירוש: שנה ממנו ארבעים פעם ודומה לו כמי שמונח לו בכיסו. והרי הוא כמבואר.
עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה. (ח. יח)
אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) מונבז המלך עמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו ואמרו לו: אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה ביזבזתה את שלך ואת של אבותיך? אמר להם: כל שכן אבותי גנזו בארץ ואני גנזתי בשמים. שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים פה. יב). אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שהן עושין פירות. שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם" (ישעיה ג. י). יאכלו אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו. שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך וגו'" (תהלים פט. טו). אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות. שנאמר: "ולוקח נפשות חכם" (משלי יא. ל). אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי. שנאמר: "ולך תהיה צדקה" (דברים כד. יג). אבותי גנזו בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י. ב) עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "עושר וכבוד אתי" שזהו "הון עתק וצדקה" שגנזתי למעלה וכאמור.
או אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (כתובות סו:) מלח ממון חסר. (הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו. רש"י). עיין שם. וראה עוד בגמרא (גיטין ז.) דרש רב עוירא, פעמים אמר לזה משמו של רב אמי, ופעמים אמרה לזה משמו של רב אסי, מאי דכתיב: "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'" (נחום א. יב). אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. מאי "וכן נגוזו ועבר"? תנא דבי רבי ישמעאל, כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצול מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה. וזהו רמז הכתוב: "עושר וכבוד אתי" וזה בזכות "הון עתק וצדקה" שעשית ממעותי צדקה וכאמור.
טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר. (ח. יט)
הנה תיבת טוב היא כינוי לתורה כדאיתא בגמרא (ברכות ה.). ויש לרמוז פריי מחרוץ ומפז ותבואתי ראשי תיבות גמטריא קבל. לרמוז שעל ידי הענוה זוכה לתורה, וראה בגמרא (סנהדרין יד.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים. והיינו שיהיה עניו ויחיה כמו שכתב רש"י שם.
הנה תיבת פריי רומז לתורה, כדאיתא במשנת רבי אליעזר (פרשה יג עמוד 245) דבר אחר: תורת ה' תמימה. אימתי היא תמימה, כשאדם למד תורה ומוסיף עליה בכל עת. שכן התורה נקראת פרי, וצריכה להיות עושה פרי, שנאמר טוב פריי מחרוץ ומפז. עיין שם. והמשיך "מחרוץ" רמז שזוכה לתורה בזכות שהוא יהיה חרוץ לשקוד ולעמול עליה. וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (מגילה ו:) יגעת ומצאת תאמין!.
הנה תיבת טוב היא כינוי לתורה כדאיתא בגמרא (ברכות ה.). ויש לרמוז תיבת פריי גמטריא כפר. וכדאיתא בגמרא (מנחות קי) אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז. לז). כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם אמר רבא, האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם, (אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו. רש"י). עיין שם. וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה כה. א): אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד - יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים. אלמא יש כפרה ברוב לימוד. ויעשה חסד ואמת, ובזה יתכפרו עוונותיו, שנאמר: "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז. ו). עיין שם. וכן איתא בזוהר הקדוש (שלח קנט.) על פסוק: "ויבאו עד נחל אשכול וגו'" (במדבר יג. כג). רבי יהודה פתח, "כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם וכו'" (ישעיה מב. ה). כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקדוש ברוך הוא, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה שכל מי שעוסק בתורה כאילו מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקדוש ברוך הוא, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל עונותיו ומתקנים לו כמה כסאות לעולם הבא עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש (חלק ג רב.) ושם איתא: מיום שנחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, אין לו להקדוש ברוך הוא אלא אלו דברי תורה ותורה שמתחדשת בפיו. עיין שם.
ותבואתי מכסף נבחר. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, "תבואתי", היינו התורה שלי, תהיה מוארת ומובנת יותר על ידי "כסף נבחר", דהיינו שיהיה לו כסף. וראה באוצר המדרשים (עמוד 168) שלשה קולות משמחין את הלב קול כספים וקול תורה וקול גשמים. עיין שם. וראה עוד בירושלמי תרומות (פרק ח הלכה ח) מעשה ברבי יוחנן שגזלו ממנו ממון אנשים ממקום קניה. נכנס רבי יוחנן לבית המדרש, והיה רבי שמעון בן לקיש שואלו הלכות ולא השיב לו. שאל לו ולא השיב לו. אמר לו: מה זה שאין אתה משיב לי כעת? אמר לו: כל האברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס. וכיון שנטלו ממני מעותי אין דעתי מיושבת עלי וכו' עיין שם. וראה עוד למורנו הגאון רבי שלמה דאנה ז"ל בספרו שלמי תודה בחידושיו פרשת נשא שהביא מה שכתב הרב כנסת הגדולה ז"ל, (סימן רמו בהגהות בית יוסף) משם מהרי"ל שכשהיה רבינו תם (מבעלי התוספות ונכדו של רש"י), לומד היה מניח לפניו כיס של זהובים כדי שיהיה לבו שמח ורחב לעסוק בתורה עיין שם.
בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. (ח. כ)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין ו:) רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע, אתאן לתנא קמא. דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. (וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו). קשיא ליה לרבי: האי לכל עמו? לעניים מיבעי ליה! אלא אף על פי שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה, משפט לזה, וצדקה לזה. משפט לזה - שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה - שהוציא גזילה מתחת ידו. עיין שם. ושלמה המלך ע"ה, למד הנהגה זאת מאביו דוד הע"ה, והרי הוא כמבואר.
אי נמי בא לרמוז שבזכות הצדקה יאורו עיניו בתורה, כמו שראיתי למורנו הגאון רבי שלמה דאנה ז"ל בספרו שלמי תודה בחידושיו לפרשת נשא שהביא משם הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו) משם הרב חס"ל שכל מי שמתקשה באיזה דבר מדברי תורה יתן צדקה ויאורו עיניו עיין שם.
צדקה אהלך בתוך סופי תיבות גמטריא מה שהוא רמז לענוה וכדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז). רמז שהצדקה החשובה היא כשנותן הצדקה בסתר. ועוד יש לרמוז צדקה אהלך בתוך סופי תיבות גמטריא גאולה. לרמוז דבזכות הצדקה זוכים לגאולה, כמו שאמרו חז"ל בגמרא (בבא בתרא ח.) גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה.
להנחיל אוהבי יש ואוצרתיהם אמלא. (ח. כב)
תיבת יש נוטריקון יראת שמים. והמשיך "ואוצרותיהם אמלא", רמז שבזכות היראת שמים הקב"ה ממלא את אוצרותיו ברוחני ובגשמי.
אי נמי תיבת יש נוטריקון יראת שמים. ועוד יש לרמוז אוהבי יש ואוצרתיהם אמלא ראשי תיבות גמטריא טוב. שהוא כינוי לתורה כדאיתא בגמרא (ברכות ה.). ובא לרמוז מה דאיתא במסכת אבות (פרק ג משנה ט) אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. עיין שם.
ואוצרותיהם אמלא. ג' במסרה פי אמלא תוכחות. ואוצרותיהם אמלא. את מספר ימיך אמלא. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שידוע שלמוכיח צריך שיהיו ג' תנאים א. שיהיה אדם גדול בשנים. ב. שיהא חכם ויודע להוכיח. ג. שהוא עשיר ושתהא דעתו מקובלת על הציבור. וכמו שכתוב: "וחכמת המסכן בזויה ואין דבריו נשמעים" (קהלת ט. טז). וראה בגמרא (סוכה כט:) בשביל ארבעה דברים נמסרים בעלי בתים למלכות, על שהיה סיפק בידם למחות ולא מיחו וכו'. ופירש רש"י ז"ל שנגזר כן על בעלי בתים אלו שהיה בידם למחות ביד עובר עבירה, שדבריהם היו נשמעים להם מחמת עושרם, שהיו הבריות יראים מהם, ולא מיחו עיין שם. וראה בגמרא (ברכות כז:) שרצו להעמיד את רבי אלעזר בן עזריה להיות נשיא, כיון שהוא חכם ועשיר ויכול לפייס הקיסר בזמן הגזירה. ומיוחס עד עזרא הסופר וכו' וכשהלך להתייעץ עם אשתו בדבר וכו' אמרה לו אשתו שהרי אין לו שערות לבנות של זקנה, (ונאה לדרשן להיות זקן. רש"י). ונעשה לו נס וגדלו לו י"ח שורות של זקנה. עיין שם באורך. ואפשר שזה כוונת המסרה, "ופי אמלא תוכחות"-היינו שצריך שיהיה חכם שיודע להוכיח כדי שיתקבלו ממנו הדברים. "ואוצרותיהם אמלא" - היינו שיהיה עשיר ואז יתקבלו דבריו. "את מספר ימיך אמלא" - היינו שצריך שיהיה אדם גדול עם זקן שיהא נאה לו לדרוש. וכאמור.
ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. (ח. ל)
הנה פסוק זה נדרש על התורה, כדאיתא במדרש (בראשית רבה פה. ט) וישלח יהודה וגו', יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש (משלי ח. ל) משחקת בתבל ארצו משחקת לפניו בכל עת, התורה שהיא משחקת על הבריות, עיין שם. ואפשר לפרש בדרך דרש ורמז, הלשון "משחקת", דהיינו שהרב ילמד לילדים הקטנים האותיות הקדושות והקריאה הניקוד, בצורת משחק, וכמו שעין רואה ואוזן שומעת שבעזרת האל וישועתו, הנסיון הוכיח שעל ידי שלומד בצורת משחק, הלימוד נחקק יותר אצל התלמידים.
אי נמי אפשר לפרש "משחקת", דהיינו שהרב יראה לתלמידו פנים שוחקות ושמחות על דרך מה דאיתא בגמרא (ברכות סג:) על פסוק: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג. יא). אמר רבי יצחק: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה. איכא דאמרי, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים - כך אתה הסבר פנים לישראל, עיין שם. וראה עוד בגמרא (תענית ח.) רבא אמר, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל. בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים. עיין שם. נמשך לזה ביאור הכתוב: "פניך האר בעבדך ולמדני את חקיך". (תהלים קיט. קלה). ויש לפרש בדרך דרש ורמז על פי הידוע כי סוד ההצלחה הוא העידוד, והארת פנים, והסבלנות. כמו שאמרו חז"ל בגמרא הנזכרת לעיל. וכאמור. ואולי מטעם זה אמרו חז"ל בגמרא (שבת ל:) שרבה קודם שהיה מתחיל את השיעור היה מספר איזה מילי דבדיחותא למשוך אליו דעת התלמידים. עיין שם. וכעת מצאתי במדרש תנחומא פרשת יתרו (סימן יז) דבר אחר: אנכי ה' אלהיך. אמר ר' חנינא בר פפא, נראה להם הקב"ה פנים זעומות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זעומות למקרא, כשאדם מלמד לבנו תורה חייב ללמדו ביראה, פנים בינוניות למשנה, מסבירות לתלמוד, שוחקות לאגדה, אמר להן הקב"ה אע"פ שאתם רואין כל הדמויות הללו, אנכי ה' אלהיך. עיין שם. ומסופר על זקני הגאון הגדול מרביץ תורה בישראל לעדרים, הרב דוד דידו הכהן ז"ל, שבתחילת הלימוד עם התלמידים היה אומר להם מילי דבדיחותא כדי למשוך לבבם, ובשעת הלימוד כולם היו מקשיבים והיה מורא רבם עליהם. (כן שמעתי ממעלת אבי מורי תלמידו המובהק החה"ש והכולל הרב מאיר כהן שליט"א). וראה בספר אורחות צדיקים (שער השמחה) ושם איתא:
וכן לענין ההלכה מתחילים במילי דבדיחותא לפתוח הלב ללמוד בשמחה, אך לא שמחת נבלה ושמחת הבלים, אלא דברי המצוות המשמחים את הלב, כדכתיב (תהלים יט. ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב". וכל זה בשמחת מצוה. עיין שם. וראה עוד להגאון רבי יוסף אלאשקר ז"ל בספרו מרכבת המשנה על מסכת אבות (פרק ו משנה ה) בענין שהתורה נקנים במ"ח דברים ואחד מהם בשמחה, וזה לשונו: השמיני בשמחה, והוא שלא יהיה דואג דשמעתתא בעיא צלותא (מגילה כח ע"ב). וכן היה נוהג רבה, כשהיה פותח בשמעתא הוה אמר מילתא דבדיחותא כדי שילמדו התלמידים מתוך שמחה (שבת ל ע"ב), ואין רוח הקדש שורה אלא מתוך שמחה (שם). עד כאן. ומצאתי עוד להגאון רבי יעקב יהושע ז"ל בדברי פתיחה לספרו פני יהושע (כתובות) שכתב, וזה לשונו: אמר המחבר יען כי מצינו בדברי חכמינו ז"ל דגרסינן במסכת שבת פרק במה מדליקין [דף ל' ע"ב] רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדיחי רבנן ולסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתיה. ולענ"ד כמו זר נחשב לפרש דברים כפשטן שהיה אומר להם מילתא דבדיחותא ממש במילי דבדיחי דמלבד שהוא מוקצה מהדעת, אלא דבלא"ה לא יתכן לפרש כן דהא מייתי להא מילתא אהא דאמרינן לעיל מיניה שאין שכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה אמר רבי יהודה וכן לדבר הלכה ומקשינן עליה איני והאמר ר' גידל אמר רב כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה כו' ומשני לא קשיא הא מקמי דליפתח הא לבתר דפתח כי הא דרבה מקמי דפתח כו' וא"כ משמע להדיא דמקמי דפתח הוא דקאמר רב יהודה וכן לדבר הלכה ופרש"י דצריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא וא"כ אי אפשר לפרש דהאי מילי דבדיחותא היינו מילי דבדיחי במילי דעלמא דהא אדרבה אמרינן להדיא בהיפוך שאין לפתוח בדבר הלכה מתוך אחד מכל אלו וכל שכן היכא דאיכא כולה לגריעותא. אלא על כרחך צריכין אנו לפרש דהאי מילתא דבדיחותא צריך להיות בענין שמחה של מצוה דעליה קאי וא"כ יתכן לפרש באחד משני דרכים או שנאמר דהאי מילי דבדיחותא היינו גם כן בדברי תורה שהיא שמחה של מצוה שמשמח הלב אלא שהיה אומר לתלמידיו אף שלא אליבא דהילכתא אלא כדי לחדד בו לתלמידים כדאשכחן להדיא בכמה דוכתי ברבה גופיה דאמרינן ורבה לחדודי לאביי הוא דעביד. וכל זה הוי מקמי דפתח בשמעתיה אבל לבתר דפתח הוי יתיב באימתא וקא מגמיר להו אגמורי לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא. או שנאמר דהני מילי דבדיחותא שהיא שמחה של מצוה היינו במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם שאגדה מושכת לבו של אדם לדברי תורה. עכ"ל. ואולי אפשר לומר מדבריו הכוונה שילמד אותם מוסר מתוך דברי אגדה קודם שמתחיל עמהם הלימוד למשוך דעתם לתורה.
ואהיה שעשעים סופי תיבות מה שהוא רמז לענוה, וכדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז). ובא לרמוז שבזכות הענוה זוכה לתורה כדאיתא בגמרא (תענית ז.).
שעשעים יום יום משחקת ראשי תיבות גמטריא שלל. ועוד יש לרמוז יום יום משחקת סופי תיבות גמטריא תלמוד. ובא לרמוז מה שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ו משנה ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה עיין שם. וראה עוד בגמרא (קידושין פב:) תניא רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם, (כל אומניות - אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות. רש"י). ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו. אבל בימי זקנותו, הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו. ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. בעת ילדותו, מהו אומר: "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים" (ישעיה מ. לא). בזקנותו, מהו אומר: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב. טו). (שנאמר: עוד ינובון בשיבה - יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו' רש"י). עיין שם. וראה עוד במדרש תנחומא פרשת כי תשא (סימן כט)... מכאן את למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה ומתעשר ומצליח, עיין שם. וראה עוד בגמרא (עבודה זרה יט:) וכל אשר יעשה יצליח - א"ר יהושע בן לוי, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים: כל העוסק בתורה - נכסיו מצליחין לו. כתוב בתורה, "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כט. ח). שנוי בנביאים, דכתיב: "לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" (יהושע א. ח). משולש בכתובים, דכתיב: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א. ב).
ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו. (ח. לב)
תיבת ועתה הוא כינוי לתשובה. כדאיתא במדרש (בראשית רבה כא. ו) אין ועתה אלא תשובה. וידוע מה שכתבו חז"ל דבזכות התשובה נזכה לגאולה, כדאיתא בגמרא (סנהדרין צז.) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ויש לרמוז עתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו ראשי תיבות גמטריא משיח.
אפשר לפרש על פי אומרם ז"ל, במדרש (בראשית רבה כא. ו) אין ועתה אלא לשון תשובה. והמשיך "בנים", רמז למה שאמרו חז"ל, (הובא בספרי הדרוש), שלישראל מועלת תשובה מדין בנים. ועוד יש לרמוז ועתה בנים סופי תיבות מה שהוא רמז לענוה, וכדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז). רמז שבעל תשובה צריך להחזיק במידת הענוה. כי על ידה מגיע ליראת ה' וכדכתיב: "עקב ענוה יראת ה'" (משלי כב. ד). והרי הוא כמבואר.
ואשרי דרכי ישמורו. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (יומא פו.) על פסוק: "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו. ה). שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה. אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה! פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט. יג). עיין שם.
אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. (ח. לד)
שנים במסרה, הכא, ואידך, אשרי אדם לא יחשוב לו ה' עון. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, אם אפשר ובעיני ה' יוכשר, בהקדים מה דאיתא בגמרא (מנחות קי) אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז. לז). כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם אמר רבא, האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם, (אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו. רש"י). עיין שם. וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה כה. א): אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד - יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים. אלמא יש כפרה ברוב לימוד. ויעשה חסד ואמת, ובזה יתכפרו עוונותיו, שנאמר: "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז. ו). עיין שם. וכן איתא בזוהר הקדוש (שלח קנט.) על פסוק: "ויבאו עד נחל אשכול וגו'" (במדבר יג. כג). רבי יהודה פתח, "כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם וכו'" (ישעיה מב. ה). כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקדוש ברוך הוא, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה שכל מי שעוסק בתורה כאילו מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקדוש ברוך הוא, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל עונותיו ומתקנים לו כמה כסאות לעולם הבא עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש (חלק ג רב.) ושם איתא: מיום שנחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, אין לו להקדוש ברוך הוא אלא אלו דברי תורה ותורה שמתחדשת בפיו. עיין שם.
איתא בגמרא (סוטה ה.) א"ר יוחנן "אדם" אפר דם מרה. שהם רומזים לענוה. והנה "אדם" נוטריקון אברהם משה דוד שהיו ענוותנים, אברהם- שאמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח. כז). משה- שאמר: "ונחנו מה". (שמות טז. ז). דוד- שאמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב. ז). וכן תיבת "אדם" גמטריא מה שהוא רומז לענוה, וכמו שאמר משה ונחנו מה (שמות טז. ז). ובא לרמוז שעל ידי הענוה האדם זוכה לתורה, וכדאיתא בגמרא (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א) לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם. וכן אמרו בגמרא (נדרים נה.) על פסוק: "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" (במדבר כא. יט). כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל ניתנה לו תורה במתנה וכו' עיין שם. וזהו שהמשיך הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום וכאמור.
לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי מצא חיים. (ח. לד-לה)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז סמיכות הכתובים, שבא לרמוז שבזכות שמניחים מזוזה טובה ומהודרת בפתח הבית במשקוף, זה סגולה לשמירה ולחיים ארוכים. וראה בתלמוד ירושלמי פאה (פרק א הלכה א) ארטבן שלח לרבינו הקדוש מרגלית אחת טובה וחשובה. ואמר לו שלח דבר שוה ערך כמוהו. שלח לו מזוזה אחת. אמר לו מה אני שלחתי לך דבר שאין לו ערך, ואתה שלחת לי מטבע אחד (בזמנם המזוזות היו בזול). אמר לו: זה שוה הרבה שכל חפציך וחפצי לא ישוו בערך המצוה. ועוד, מה ששלחת לי אני צריך לשמור מהגנבים, ואילו אני שלחתי לך דבר שאתה יושן לך, והיא שומרת אותך, דכתיב: בהתהלכך תנחה אותך. עיין שם. הרי שלך לפניך שהמזוזה היא לשמירה, וכן יש להוכיח מהא דאיתא בגמרא (עבודה זרה יא.) במעשה דאונקלוס בר קלונימוס שהתגייר, וכו'. הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תשתעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא], אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", (תהלים קכא) איגיור. עיין שם. הרי שלך לפניך כמה חשובה המזוזה והיא מיועדת לשמירה. וראה עוד בזוהר חדש תיקונים (כרך ב' ע.)... ובגין דא (דברים יא) וכתבתם על מזוזות ביתך מזוזת ז"ז מות. עיין שם.
כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. (ח. לה)
תיבת מצא גמטריא ענוה. והמשיך חיים, רמז שהעניו מאריך ימים. וראה בגמרא (חגיגה ד:) מעשה שמלאך המות היה מצוי אצל רב ביבי בר אביי. ופעם אמר מלאך המות לשלוחו: לך והבא לי האשה ששמה מרים, שהיא מקלעת שער של הנשים. הלך והביא לו האשה ששמה מרים שהיא מגדלת התינוקות. אמר לו: הלא אמרתי לך להביא לי אשה את מרים שמקלעת שער הנשים. אמר לו: אם כן שטעיתי, אחזירנה ותחיה. אמר לו המלאך: הואיל והבאת אותה תהיה למנין... ושם אמרו ששנות מרים מגדלת התינוקות הנותרים שהיה לה עוד זמן לחיות נותנים לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו דהיינו עניו עיין שם. וראה עוד בגמרא (סנהדרין יד.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים. והיינו שיהיה עניו ויחיה כמו שכתב רש"י שם. וראה עוד במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה טו) אהוב את הענוה, כדי שיתמלאו ימיך.
ויפק רצון מה'. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שהצדיק הקב"ה עושה לו את רצונו, כמו שמצינו בגמרא (בבא מציעא פו.) רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר היה, יום אחד היה לו חם מאד, עלה וישב בראש ההר, ואמר לבתו: ביתי, הניפי לי במניפה, כדי שיהיה קר לי. ואני אתן לך אגודות של נרד, בתוך כך התחילה רוח לנשב, אמר: כמה אגודות של נרד לבעליו רוח זו - הוא הקב"ה - שהשיב רוחו עלי. עיין שם. וראה עוד בגמרא (סנהדרין נט:) מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שהיה הולך בדרך, פגעו בו אריות, והיו נוהמים עליו לאכלו. אמר הכפירים שואגים לטרף. ירדו שתי חתיכות בשר מן השמים. אכלו האריות אחת מהם. ואחת השאירו. הביא את הבשר לבית המדרש, ושאל עליו אם דבר טמא הוא זה או דבר טהור. אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים. עיין שם.
אי נמי בא לרמוז שהצדיק מוציא הרצון מה' לקיים דבריו, וכדאיתא בגמרא (תענית כג.) תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'" (חבקוק ב. א). אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. עיין שם. ועל דרך שדרשו חז"ל על פסוק: משה איש האלהים. (דברים לג. א) במדרש (בתי מדרשות חלק ב - מדרש וזאת הברכה) איש האלהים מלמד שהיה מברך והקדוש ברוך הוא מקיים. וכן דוד אומר (שמואל ב כג. ג) צדיק מושל יראת אלהים. מצינו שהצדיקים מושלין במעשיו של הקדוש ברוך הוא. שהרי הוא גזר גזירות בעולם, ובאו צדיקים ובטלום. משה עשה את היום, לילה. יהושע עשה את הלילה, יום. שמואל עשה את הקיץ, חורף. אליהו עשה את החורף, קיץ. משה עשה את הים, יבשה. אלישע עשה את הנחל, גבים גבים. הקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ואליהו ואלישע החיו המתים. הקדוש ברוך הוא ממתיק מר, ומברך את הממועט, אף הם עשו כיוצא בו. לכך נקראו הנביאים: איש האלהים. וכו', עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש כרך ב (שמות טו.) כד אתא רבי חייא קמיה דרבי וסח ליה עובדא תוה רבי ואמר ליה ר' שמעון בן גמליאל אבוי ברי ר' שמעון בן יוחאי אריא ורבי אלעזר בריה אריא ולאו ר' שמעון כשאר אריוותא עליה כתיב: "אריה שאג מי לא יירא וגו'" (עמוס ג. ח). ומה עלמין דלעילא מזדעזעין מיניה אנן עאכ"ו, גברא דלא גזר תעניתא לעלמין על מה דשאיל ובעי אלא הוא גוזר וקודשא בריך הוא מקיים קודשא בריך הוא גוזר ואיהו מבטל והיינו דתנן מאי דכתיב: "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים" (שמואל ב' כג. ג). הקב"ה מושל באדם ומי מושל בהקב"ה צדיק דאיהו גוזר גזרה והצדיק מבטלה, עיין שם.