אור ברסלב

יוסף לקח - משלי

פרק ז

פרק ו

בני שמר אמרי ומצותי תצפן אתך. (ז. א)

סופי תיבות כל הכתוב גמטריא כפר. ובא לרמוז כי בזכות לימוד התורה וקיום המצוות יתכפרו לו העונות. וכדאיתא בגמרא (מנחות קי) אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז. לז). כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם אמר רבא, האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם, (אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו. רש"י). עיין שם. וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה כה. א): אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד - יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים. אלמא יש כפרה ברוב לימוד. ויעשה חסד ואמת, ובזה יתכפרו עוונותיו, שנאמר: "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז. ו). עיין שם. וכן איתא בזוהר הקדוש (שלח קנט.) על פסוק: "ויבאו עד נחל אשכול וגו'" (במדבר יג. כג). רבי יהודה פתח, "כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם וכו'" (ישעיה מב. ה). כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקדוש ברוך הוא, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה שכל מי שעוסק בתורה כאילו מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקדוש ברוך הוא, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל עונותיו ומתקנים לו כמה כסאות לעולם הבא עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש (חלק ג רב.) ושם איתא: מיום שנחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, אין לו להקדוש ברוך הוא אלא אלו דברי תורה ותורה שמתחדשת בפיו. עיין שם.

ומצותי תצפן אתך. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שיש לו לאדם להזהר שלא יספר המצוות והמעשים טובים שעשה. ועיין בתלמוד ירושלמי (חגיגה ב. ב) ושם מסופר: חסיד אחד נתגלה לו חזיון מהשמים. הנה לנגד עיניו האשה מרים בת עלי בצלים, אשר נפטרה מכבר, והיא נענשת בעונש כבד: אזנה תלויה בציר פתחו של הגיהנם… שאל אותה החסיד: על מה ולמה מענישים אותך? השיבה לו: מפני שבימי חיי הייתי נוהגת לצום תעניות שונות, ופרסמתי את הדבר בקרב מכירותי. הוסיף החסיד ושאל: ועד מתי ימשך עונשך הנורא? השיבה לו: עד אשר יבוא במקומי חכם פלוני, אז אזכה להשתחרר, ואילו הוא ייתלה על ציר הפתח באותה צורה שנתליתי אני, על אשר הבטיח שיעשה דבר מצוה ולא קיים את דבריו עיין שם. וראה עוד לרש"י (סוכה מט:) ד"ה הוצאת המת והכנסת כלה, שכתב, וזה לשונו:... אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה ענייה - יעשה בצנעא, ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי [כן], וכן מפרש בשאלתות דרב אחא. עיין שם.

שמר מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך. (ז. ב)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז שעל ידי שישמור את המצוות יזכה ל"וחיה" דהיינו שיקרא צדיק שגם במיתתו נקרא חי, כדאיתא בגמרא (ברכות יח.).

אי נמי בא לרמוז שעל ידי שישמור את המצוות יזכה ל"וחיה" דהיינו שהלומד תורה זוכה לאריכות ימים וגם אין מלאך המות יכול ליגע בו, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (שבת ל.) במעשה של דוד המלך ע"ה, שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול שליח מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ויצא דוד לבחוץ לראות, ונשברה המדרגה ונפל ונטל נשמתו עיין שם. וראה בגמרא (מכות י.), ושם איתא: דדברי תורה קולטין ממלאך המות, ומספרת הגמרא (שם) על רב חסדא שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול שליח מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ופסק רב חסדא מלימודו ויכול לו עיין שם. וראה בגמרא (בבא מציעא פו.) סיפור דומה ברבה בר נחמני עיין שם. וראה עוד בגמרא (ראש השנה יח.) תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א' ב. לג). לכו ועסקו בתורה וחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו עיין שם. וזהו אצלי רמז המשנה באבות (פרק ב משנה ז) מרבה תורה מרבה חיים. והיינו שעל ידי שמרבה בלימוד התורה מרבה חיים כי אין מלאך המות יכול ליטול נשמתו בזמן שלומד תורה וכאמור. וכן אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ו משנה ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה עיין שם.

שמור מצותי וחיה. ראשי תיבות שמו. רמז שיכוין בכל המצוות שעושה לשמו יתברך. וכמו שכתב שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור אורח חיים (סימן רלא) וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג. ו). ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. עיין שם.

כתבם על לוח לבך. (ז. ג)

כתבם על לוח סופי תיבות מחל. ובא לרמוז שעל ידי כתיבת חידושים נמחלים העונות, כמו שהביא בחוברת "קוראי עונג" (גליון 529) עמוד 16, משם ספר "מדרש תלפיות" (ענף חידושי תורה) שהביא בשם הזוהר הקדוש באידרא (בלק רב) בזמן שבית המקדש קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו. וכשאדם כותב בספר מה שלמד, חידוש הכתובה הזו עולה לו במקום קרבן. ובזה הביא הגאון רבינו יוסף חיים דוד אזולאי ז"ל בברית עולם על ספר חסידים, בשם הקדמה לספר לב אריה לפרש בזה הפסוק: "זבח ומנחה לא חפצת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי", והיינו שבעוונות הרבים שחרבה עירנו ושמם מקדשינו ואין הקדוש ברוך הוא חפץ בקרבנותינו אז העצה "הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי", והיינו לכתוב החידושים וזה יחשב כקרבן. ובספר שערי אברהם (פתח אליהו מעלה ה), ביאר בזה הגמרא (שבת יב.) גבי המעשה ברבי ישמעאל בן אלישע שקרה והטה "וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קראתי והטיתי לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה", ולכאורא מה נפקא מינה מה שכתב על פנקסו, אלא הענין שרימז על הנזכר לעיל, שרבי ישמעאל בן אלישע כתב על פינקסו חידושי תורה שהם כקרבן לכפרה ואמר שכשיבנה בית המקדש יקריב קרבן ממש והחידושי תורה הם כפרה רק לעת עתה. עיין שם.

כתבם על לוח לבך. אמר לחכמה אחתי את ומדע לבינה תקרא. (ז. ג-ד)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, סמיכות הכתובים, לרמוז שעל ידי כתיבת חידושים זוכה ומתעלה בחכמת התורה, וראה בזה בספרי הקטן מעשה נסים - עשה לך רב, (תק"ח פירושים במשנת עשה לך רב וקנה לך חבר, אופנים קפה-רכד), במעלת כתיבת חידושים עיין שם וינעם לך.

וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב. עובר בשוק אצל פינה ודרך ביתה יצעד. (ז. ז-ח)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, ב' סיבות שגורמות לאדם לעשות עבירה של זנות, א) על ידי שנכנסת בו רוח שטות, וכדאיתא בגמרא (סוטה ג.) ריש לקיש אמר, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות שנאמר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה. יט). תשטה כתיב. עיין שם. ב) כשאינו לובש טלית קטן, ראה בגמרא (מנחות מד.) מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים, וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא: יכנס. נכנס, הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב. ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו. נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי! (גפה של רומי - נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי. רש"י). שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי? אמר לה: העבודה! שלא ראיתי אשה יפה כמותך. אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה: "אני ה' אלהיכם" (במדבר טו. מא). שתי פעמים. (בפסוק אחרון - של פרשה (במדבר טו) כתיב ב' פעמים אני ה' אלהיכם אחד בראשו ואחד בסופו. רש"י). אני הוא שעתיד ליפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך, ומה שם עירך, ומה שם רבך, ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה שליש למלכות, (שליש למלכות - שיניחנה להתגייר. רש"י). ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי! צוה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי! שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר (אותן מצעות - לא מכרה והביאתן והוא היה מתן שכרו בעולם הזה. רש"י). זה מתן שכרו בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה עיין שם. וזהו "וארא בפתאים", היינו שדנכנסה בו רוח שטות, "חסר לב" דהיינו שחסר לו ל"ב חוטים של הציצית, וזה גורם לו ללכת לעשות עבירה רחמנא ליצלן. וכאמור.

עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא. ועתה בנים שמעו לי והקשיבו לאמרי פי. (ז. כג- כד)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, סמיכות הכתובים: בהקדים מה שכתב הרמב"ם ז"ל, (פרק ב מהלכות תשובה הלכות א-ב) וזה לשונו: א) אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד, הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עימה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופרש ולא עבר - זה הוא בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר "וזכור את בוראך, בימי בחורותיך" (קהלת יב. א). ב) ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה - אף על פי שאינה תשובה מעולה - מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלין, שנאמר "עד אשר לא תחשך השמש" (קהלת יב, ב), שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו. עיין שם. ועוד נקדים מה שאמרו חז"ל אין "ועתה" אלא לשון תשובה כדאיתא במדרש (בראשית רבה כא. ו). עיין שם. וזהו רמז סמיכות הכתובים: "עד יפלח חץ כבדו וגו'", דהיינו גם במקרה שח"ו הגיע קיצו וקרוב יום מיתתו, "ועתה בנים", מועילה עשיית התשובה וכאמור.

תוכן העניינים

יוסף לקח - משלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה