אור ברסלב

יוסף לקח - משלי

פרק ג

פרק ב

בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך. (ג. א)

תורתי אל סופי תיבות גמטריא ארבעים. רמז להא דאיתא בגמרא (פסחים עב.) תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי כמאן דמנח ליה בכיסיה. וראיתי בספר כרם יהושע (עמוד לח), שכתב, הקשה הגאון רבי אליהו מוילנא ז"ל, על הלשון "כמאן דמנח בכיסיה", למה לא אמרו בגמרא, כמאן דמנח "בקופסא", הלא בקופסא השמירה יותר טובה מאשר בכיסו? ותירץ (הגאון), על פי דברי רבי יצחק בגמרא (בבא קמא קיח:) ובגמרא (בבא מציעא כא:) דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, ולכן אמרו, רק כמאן דמנח בכיסיה, ללמדנו מוסר השכל, שגם אחרי שחזר ארבעים פעמים על מה שלמד, עדיין אין לימודיו שמורים היטב כבקופסא, אלא כבכיס בלבד, אשר כל שעה ושעה צריך למשמש בו, ולבדוק האם עדיין נמצא בו, או שמא נאבד מתוכו. כמו כן בלימוד תורתינו הקדושה, צריך האדם כסדר לבדוק את עצמו, האם לא שכח את מה שלמד. עיין שם.

ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. (ג. ד)

תיבת "ומצא" גמטריא וענוה. והמשיך "חן", לרמוז שעל ידי הענוה ימצא חן, וכדכתיב: "ולענוים יתן חן" (לקמן ג. לד).

אי נמי תיבת "ומצא" גמטריא וענוה. והמשיך "ושכל טוב", הנה ידוע דטוב הוא כינוי לתורה כדאיתא בגמרא (ברכות ה.). ובא לרמוז שעל ידי הענוה זוכה לתורה כדאיתא בגמרא (תענית ז.).

אפשר לרמוז בזה מה דאיתא במסכת אבות (פרק ג משנה י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח בריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. והרי הוא כמבואר.

יש להבין, מדוע אמר בעיני "אלהים" שהוא מידת הדין, (בראשית רבה לג. א). ולא אמר בעיני ה' שהוא מידת הרחמים (שם).? ויש לומר שאמר "אלהים" שהוא מידת הדין, לרמוז שגם בעיני מידת הדין ימצא חן ושכל טוב.

בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען. (ג. ה)

בטח אל ה' בכל לבך ראשי תיבות גמטריא מה שהוא רמז לענוה, כדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז). וכן בטח אל ה' בכל לבך ראשי תיבות גמטריא גאולה. שבזכות הענוה והבטחון בה' נזכה לגאולה. ועוד יש לרמוז ואל בינתך אל תשען ראשי תיבות אבות. רמז שבזכות האבות הקדושים זיע"א נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן.

אי נמי ואל בינתך אל תשען ראשי תיבות אבות. רמז שלא יאמין בעצמו בזכות אבותיו שהיו צדיקים וכיוצא, וכאומרם ז"ל במסכת אבות (פרק ב משנה ד) ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. או אפשר שבא לרמוז המעשה דאיתא במסכת עדיות (פרק ה משנה ז) אמר לו: (בנו של עקביא בן מהללאל, לאביו), אבא, פקוד עלי לחבריך, אמר לו: איני מפקיד. אמר לו: שמא עולה מצאת בי?. אמר לו: לאו, מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך.

בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. (ג. ו)

בכל דרכיך דעהו ראשי תיבות בדד וסופי תיבות גמטריא הוי"ה. רמז למה שכתב מור"ם ז"ל בשולחן ערוך אורח חיים (סימן א סעיף א) שכתב בהגה, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד. וראה עוד למרן ז"ל בשולחנו הטהור אורח חיים (סימן ב סעיף א-ב), שכתב, וזה לשונו: (א) לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום שהוא מכוסה. (ב) אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. עד כאן.

והוא יישר אורחותיך ראשי תיבות גמטריא טוב שהוא כינוי לתורה, ובא לרמוז כי התורה מלמדת את האדם איך להתנהג בדרך ארץ. ועוד יש לרמוז בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. ראשי תיבות גמטריא זך. רמז שאם זוכר בכל מעשיו את הקב"ה יהיה זך וטהור.

אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע. (ג. ז)

יש לדקדק תיבת "את" מה באה לרבות? ואפשר שבא לרמוז לאומרם ז"ל בגמרא (פסחים כב:)... עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו. יג). "את" לרבות תלמידי חכמים עיין שם. וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ד משנה יב)... ומורא רבך כמורא שמים.

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, על פי מה דאיתא בגמרא (ברכות כט.) אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי! עיין שם. וזהו שאמר שלמה הע"ה, אל תהי חכם בעינך, לבטוח בעצמך, אלא תמיד תהיא בבחינה "ירא את ה'" וכך תגיע לבחינת "וסור מרע" וכאמור.

רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. (ג. ח)

ראיתי למעלת ידידנו הגאון הרב אהרן זכאי נר"ו בספרו דרשות ספר משלי ח"א, שהקשה משם הרב תפארת ציון (עמוד רמז, טרם ראיתיו), שפסוק זה לכאורה סותר דברי רז"ל בגמרא (סנהדרין כו:) אמר רבי חנן למה נקרא שמה תושיה? מפני שהיא מתשת כוחו של אדם. אלא הסבירו המפרשים: שבתחילה אדם מרגיש שהתורה מתשת כוחו, אבל אחר כך היא רפואה. עיין שם. נכתב בצידו: עיני צדיק תחזינה בזוהר חדש (בראשית י.) ר' יצחק אמר, התורה נקראת תושיה בתחלה. ואחר כך גבורה שנאמר: לי עצה ותושיה וגו'. תדע לך כי בתחלה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם יצר הרע, ולכתת כל גופו בבית המדרש, עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה. שנאמר: אני בינה לי גבורה. רצונו לומר כשאדם רגיל בתורה ובחכמה, אז יש לו תפארת, ואיזו היא גבורה? להלחם מלחמות ה'. שנאמר: על כן יאמר בספר מלחמות ה' שם תהא המלחמה והגבורה. עיין שם.

רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. (ג. ח-ט)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, סמיכות הכתובים שבזכות הצדקה שהוא נותן תהיה לו רפואה לעצמותיו, וכדאיתא בגמרא (בבא בתרא יא.) תניא, אמרו עליו על בנימין הצדיק, שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: העבודה! (לשון שבועה) אין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו: רבי! אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעת בניה מתים. עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אתה אמרת (מתורתך למדנו לפיכך נברא האדם יחידי לומר לך, רש"י). כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו?! מיד, קרעו לו גזר דינו. תנא, הוסיפו לו על שנותיו כ"ב שנים. עיין שם.

כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. (ג. ט)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, אם אפשר ובעיני ה' יוכשר, שבא לרמוז מה שאמרו בעלי המוסר ז"ל, הטעם שצריך אדם ליתן מעשרות להשם יתברך, דהיינו לתת צדקה, כי יש בזה הכרת הטוב לבורא עולם, שבעצם הכל מאתו יתברך, וזהו רמז הכתוב: "כבד את ה' מהונך", והטעם לזה שהרי "ומראשית כל תבואתך", שהרי הכל אפילו התבואה הראשונה שהיתה לך היא ממנו יתברך ויתעלה שמו.

אפשר לפרש בהקדים מה שאמרו חז"ל בגמרא (פסחים כב:) ... עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו. יג). "את" לרבות תלמידי חכמים עיין שם. והנה אמרו חז"ל במדרש (קהלת רבה יא. א) אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה. וראה בגמרא (ברכות י:) אמר רבי יוסי ברבי חנינא, משום רבי אליעזר בן יעקב, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. וזהו שאמר כבד "את" לרבות התלמידי חכמים וכאמור.

כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו. (ג. ט-י)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, הסמיכות שבא לרמוז להא דאיתא בגמרא (תענית ט.) עשר בשביל שתתעשר. ושם מבואר בגמרא שבשום דבר אסור לנסות את השם יתברך, חוץ ממצוה זו של מעשר שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג. י). ושואלת הגמרא, מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וראיתי מקשים, שהרי ישנם הרבה אנשים שמפרישים מכספם "מעשר כספים" ובכל זאת אינם נמנים בין עשירי העיר? וראה למעלת הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א בספרו דרך אמונה חלק ג (הלכות מתנות עניים), שכתב, וזה לשונו: שבודאי יודעים מהשמים שזהו טובתו האמיתית שלא יקבל את נסיון העושר, שמי יודע אם יעבוד את ה' כשיש לו עושר ונכסים, וזהו הסיבה שרואים שמפרישים ולא מתעשרים לרוב עיין שם. וראה שם בתוספות דיבור המתחיל: עשר תעשר, שהביאו מעשה, וזה לשונם: מעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר ומפריש כל שנה ושנה, וכן עשה כל ימיו כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב והפריש ממנה ק' כורין בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול ואמר שלא יפריש לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין נצטער עליו ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים אמר להם כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי אמרו לו נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו היה הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין וכו' עיין שם. והחי יתן אל לבו!

אי נמי אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (תענית כד.) מעשה באליעזר איש ברתותא כשהיו רואים אותו הגבאי צדקה, היו מתחבאים מפניו לפי שכל מה שהיה אצלו בעת הזאת נתן לצדקה, יום אחד עלה לשוק לקנות ולהכין נדן עבור בתו, ראוהו אותו הגבאי צדקה והיו מתחבאים מלפניו, הלך ורץ אחריהם ואמר להם הנני משביעכם שתאמרו לי במה עוסקים אמרו לו ביתום ויתומה לזוגם יחד, אמר להם הריני נשבע שהם קודמים לבתי, לקח כל מה שהיה בידו ונתן להם, ונשאר אצלו זוז אחד קנה בעדו חיטים ונתן אותם באוצר של חיטים, באתה אשתו אמרה לבתו מה הביא אביך, אמרה לה כל מה שהביא השליך לאוצר של תבואה, הלכה לפתח דלת של האוצר ראתה שהאוצר הוא מלא חיטים עד שהחיטים דוחקין ויוצאין לחוץ בנקבים של הדלת, ולא היתה יכולה לפתח את הדלת, הלכה בתו לבית המדרש ואמרה לו בוא וראה מה עשה לך הקדוש ברוך הוא אמר לה הריני נשבע שהם הקדש עליך ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל. עד כאן.

וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו. מוסר ה' בני אל תמאס. (ג. י)

אפשר לפרש סמיכות הכתובים שבא לרמוז מה דאיתא בגמרא (תמיד כח.) איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי כד. כה). עיין שם. והרי הוא כמבואר.

כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. (ג. יב)

כי את אשר יאהב סופי תיבות גמטריא תורה עם הכולל. וכן תיבת "את" נוטריקון למפרע תורת אמת. וגם תיבת "את" עצמה רומזת לתורה כדאיתא בזוהר הקדוש ויחי רמז:) עיין שם. ובא לרמוז להא דאיתא בגמרא (ברכות ה.) אמר רבא, ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" (איכה ג. מא). פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צד. יב). ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג. יב). עיין שם.

כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. (ג. יב)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, סמיכות הכתובים: שבזכות שמקבל תוכחת זוכה לחכמה, וכדאיתא בגמרא (ברכות סג:) אמרי דבי רבי ינאי: מאי דכתיב: "כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי ל. לג). במי אתה מוצא חמאה של תורה - במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה. ומיץ אף יוציא דם - כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק - זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק - זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. דתנן, רבי ישמעאל אומר: הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע. אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל. לב). - כל המנבל עצמו על דברי תורה - סופו להתנשא, ואם זמם - יד לפה. עד כאן.

אי נמי אפשר לפרש סמיכות הכתובים בהקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות ה.) על פסוק זה: כי את אשר יאהב ה' יוכיח, בענין היסורין, עיין שם. וסמיך ליה "אשר אדם מצא חכמה וגו'", בא לרמוז להא דאיתא בגמרא בגמרא (ברכות ה.) תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. תורה מנין? שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צד. יב). עיין שם. ורבי שמעון בר יוחאי, קיים הדברים על עצמו, בבחינת נאה דורש ונאה מקיים (חגיגה יד:). כדאיתא בגמרא (שבת לג:) שאמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי פנחס בן יאיר, שראה שיש בגופו חורים, אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו: אשריך שראיתני בכך. שאילמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך, כי מתחילה שהיה רבי שמעון בן יוחאי מקשה קושיא היה מתרץ רבי פנחס בן יאיר י"ב תירוצים, ולבסוף, שהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיא היה מתרץ לו רבי שמעון בן יוחאי כ"ד תירוצים. וראה עוד בגמרא (עירובין כא: ושם כב.)... שחורות כעורב, במי אתה מוצאן? במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש, רבה אמר, במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר, במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא, הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו, ינוקי דידך, מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא. עיין שם. וראה במסכת אבות (פרק ו משנה ד) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל עיין שם. וראה עוד בספרי דברים (פיסקא שו) דבר אחר יערף כמטר לקחי, חכמים אומרים אמר להם משה לישראל שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה כענין שנאמר: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות לד. כח). ואומר: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (דברים ט. ט). נכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף כל העולם כולו על יושביו כענין שנאמר: "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו. ב). נפשי נתתי עליה דמי נתתי עליה כדרך שלמדתי אותה בצער כך תהיו למדים אותה בצער או כדרך שאתם למדים אותה בצער כך תהיו מלמדים אותה בצער תלמוד לומר תזל כטל אמרתי, תהו רואים אותה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע. עיין שם. וראה עוד במסכת אבות דרבי נתן (פרק ג) אם למדת תורה בשעת הריוח אל תשב לך בשעת הדחק לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריוח שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא. ו). עד כאן. והרי הוא כמבואר.

אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. (ג. יג)

ידוע מה שרמזו חז"ל בגמרא (סוטה ה.) א"ר יוחנן "אדם" אפר דם מרה. שהם רומזים לענוה. והנה "אדם" נוטריקון אברהם דוד משה שהיו ענוותנים, אברהם- שאמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח. כז). משה- שאמר: "ונחנו מה". (שמות טז. ז). דוד- שאמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב. ז). וכן תיבת "אדם" גמטריא מה שהוא רומז לענוה וכמו שאמר משה ונחנו מה (שמות טז. ז). וכן תיבת "מצא" גמטריא ענוה. ובא לרמוז שעל ידי הענוה זוכה לתורה. וראה בגמרא (פסחים סו:) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו עיין שם. ובא לרמוז דמי שהוא עניו חכמתו משתמרת. וראה בגמרא (יבמות קה. ובתלמוד ירושלמי יבמות מבואר הענין יותר). מעשה שבאו בני סימוניא אצל רבי, אמרו לו: מבקשים אנחנו שתתן לנו איש, שיוכל להיות דרשן ודיין וחזן, וילמד עם התינוקות, ויעשה לנו כל צרכינו. נתן להם את לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה, והושיבוהו עליה. באו ושאלו ממנו: אשה שהיא גידמת, במה היא חולצת? ולא השיבם. שאלו לו עוד: אם רקקה דם, מה דינה? ולא השיבם. אמרו: אפשר שהוא אינו בעל הלכות וגמרא, רק בעל אגדה, לכן נשאל אותו בדברי אגדה. שאלו אותו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא).? אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? (כי אמת משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה, ורשום אינו אלא כסימן בעלמא. מעשי הגדולים). ולא השיבם. באו אצל רבי, אמרו לו: וכי זה הוא הפיוס שפייסנו לך שתתן לנו אדם שיודע הכל, ולסוף נתת לנו אדם שאינו יודע להשיב על מה ששואלין אותו. אמר להם רבי: בחייכם, איש כמותי נתתי לכם. שלח רבי אחר לוי בר סיסי, ובא אליו. שאל אותו: אם רקקה דם, מה דינה? אמר לו: אם יש ברוק צחצוח של רוק, כשר. גדמת במה היא חולצת? אמר לו: בשיניה. אמר לו: מה זה שכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י. כא). אם אמת, למה רשום, ואם רשום, למה אמת? אמר לו: עד שלא נחתם הגזר דין, אז הוא רשום. ואם נחתם הגזר דין, אז הוא אמת, כי אין יכול לבטלו בתפלה. אמר לו רבי: ולמה לא השבת בעת ששאלו ממך? אמר לו: עשו לי בימה גדולה, והושיבו אותי עליה, וגבה רוחי עלי, ועל ידי כך נכשלתי מלדעת להשיבם. קרא עליו רבי את הפסוק: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל. לב). מי גרם לך להתנבל בדברי תורה? על שהתנשאת בעצמך!. והחי יתן אל ליבו!

מצא חכמה ראשי תיבות מח. רמז שהתורה נקנית במ"ח דברים, כדאיתא במסכת אבות (פרק ו משנה ה).

אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. (ג. יג)

ראיתי מקשים, לכאורה הגיעו כפול? וראה רש"י ז"ל, שנרגש מזה, וכתב, אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה - שלומד חכמה עד ששגורה היא להוציא מפיו. וראה עוד להרב אברהם אבן עזרא ז"ל, שכתב, יפיק - יוציא תבונה מאחר וילמדנה. וראה להרב לוי בן גרשון (הרלב"ג) ז"ל שכתב, אשרי אדם מצא חכמה - כמה מאושר האדם שימצא חכמות השם יתברך דברים לפי מה שאפשר לו ואדם שיוציא מלבו תבונה בדרכים הנזכרים במה שקדם. יפיק - יוציא. וראה עוד להרב מצודות דוד ז"ל, שכתב, ואדם - מוסב על אשרי לומר אשרי לאדם אם מוציא את התבונה מן החכמה רצונו לומר מבין דבר מתוך דבר. עד כאן. ולעניות דעתי נראה לתרץ שבא לרמוז דמי שזכה לקבל חכמה מאת השם יתברך עליו ללמדה לאחרים, ולא לשמור החכמה רק לעצמו. וראה במשנה (יומא פרק ג משנה יא) ואלו לגנאי: של בית גרמו - לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. של בית אבטינס -לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. הוגרס בן לוי - היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. בן קמצר - לא רצה ללמד על מעשה הכתב. וכו' ועל אלו נאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י. ז). עיין שם.

תיבת אדם נוטריקון אפר דם מרה (סוטה ה.). ותיבת "מצא" גמטריא ענוה. רמז שהעניו זוכה לתורה. (תענית ז.). ועוד יש לרמוז מצא חכמה ראשי תיבות מח. רמז שהתורה נקנית במ"ח דברים. (אבות פרק ו משנה ה).

"ואדם יפיק תבונה", הנה תיבת "אדם" רומזת לענוה וכנ"ל, ובא לרמוז שגם שהוא מצא חכמה, בכל זאת נשאר בבחינת "אדם", ואינו מתגאה, ולזה זוכה "יפיק תבונה", שיבין דבר מתוך דבר. וכאמור.

יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. (ג. טו)

יקרה היא מפנינים ראשי תיבות וסופי תיבות גמטריא מאה ואחד. רמז להא דאיתא בגמרא (חגיגה ט:) לא דומה השונה פרקו מאה לשונה פרקו מאה ואחד. ועוד יש לרמוז היא מפנינים ראשי תיבות מה. שהוא רמז לענוה, וכדכתיב: ונחנו מה (שמות טז. ז). ובא לרמוז שאם יחזיק במידת הענוה, יהיו דבריו יקרים מפנינים.

יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. ראיתי לנכון להעתיק כאן מה שמצאתי במדרש (בתי מדרשות ח"א) מעשה רב כהנא וסליק בנו, ומתחילה ראיתי סיפור זה בקיצור באחד ספרי הדרוש, ושוב חשבתי לרמוז את זה בפסוקין, וחיפשתי הדברים במקור, ושוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי אחר זמן המדרש הנ"ל, ושם ציין לפסוק הנ"ל, ועל כל פנים כיון שמדרש זה אינו מצוי כל כך, ויש בו דברים עם מוסר השכל יקר, אמרתי לתועלת הרבים בס"ד, לא אמנע טוב מבעליו. וזה לשון המדרש: כתיב (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים וכתיב (דברים יא יט) ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם אמרו חכמינו ז"ל חייב אדם ללמד את בנו תורה כבן שש כבן שבע שנאמר (ישעיה מג כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ואמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ה משנה כא) בן חמש שנים למקרא. ההוא רב כהנא נתן לו הקדוש ברוך הוא בן ושמו סליק והיה בן חמש שנים מיד תפש אביו בידו ובא להוציאו מן הבית ללמדו תורה אמרה לו אמו של בן לאיזה מקום אתה מוליכו לבני אמר לה אמסרנו ביד רב שילמדנו תורה אמרה לו מוטב נמות שנינו ואל נראה בפרידת מחמד עינינו ישב אצלנו ולא ילמד תורה ולא הלכה ולא יעשה מלאכה אמר לה מהרי תני כתובתך ואתן ליך מה שבתוכה ואקרענה אמרה לו מה מום מצאת בי כי תגרשני והלא כתוב בתורה (דברים כד. א) כי מצא בה ערות דבר השיב ואמר לה אין מום גדול מזה שתמנעי בני ממים חיים ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה. א) הוי כל צמא לכו למים ואין חיים אלא תורה שנאמר (משלי ד. כב) כי חיים הם למוצאיהם אמרה האשה לא כך תעשה אלא פשרה נעשה אני ואתה אמר כיצד אמרה תצא לשוק ותמצא רב מובהק ותעשה עמו תנאי שנים קצובים ילמד בנינו תורה ולא יצא מן הבית ואני אשרת את כבודו ואפלה בגדו וארחץ כתליו ואקטר וארתיח לו מים לרחוץ מיד רצה הבעל ויצא לשוק מצא חכם בעל ציצית בשבע חוליות אמר לו שלום עליך רבי אמר לו ועליך שלום אמר לו אדוני מה שמך אמר לו אליעזר זעירי שמי אמר לו יש לך אשה ובנים אמר לו הן אמר לו באיזה מקום אמר לו בזה המקום אמר לו רב כהנא אשת רבי תורה היא דכתיב (קהלת ט. ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת ובני אדוני הם התלמידים שנאמר (איוב א. ו) ויבאו בני האלהים אלו התלמידים אמר לו טוב דברת אמר רב כהנא אדוני רצונך שתעשה עמי תנאי תלמד את בני תורה עשרים וחמש שנה ואתן לך אלף משקל זהב אם תלמדו עשרים וחמש שנה פחות חדש ותרצה לצאת אין [לך] עמי מאומה ואם תשב עמי חדש ואתנחם אני אפרע לך כל שכרך אלף משקל זהב על מנת שלא תצא אתה וסליק בני מפתח ביתי אמר לו הרב אני מקבל מיד. (קשה לי, כיצד התפללו סליק ורבו אליעזר זעירי, כל כך הרבה שנים בלי מנין? ואולי שהוא סידר לו מנין בתוך ביתו, והשם יתברך יאיר עיננו במאור תורתו אמן. ויש לי עוד הערות על מעשה זה ואכמ"ל. המחבר ס"ט).

כתב רב כהנא שטר וימסרו לר' אליעזר ור' אליעזר כתב שטר ומסרו לרב כהנא למד סליק עשרים וחמש שנה ונעשה הבן בן שלשים שנה ומשעת יציאתו מבטן אמו ועד יום סוף שלמד לא יצא מפתח הבית לסוף שלמד פרע רב כהנא לר' אליעזר אלף משקל זהב והרשה סליק והלך לו. יצא סליק לשוק ולבש בגדים נאים ולא הוציא עמו אף פרוטה אחת והיה מטייל בשוקים וברחובות עד שאחזו הרעב והצמא שמע מוכר המים אחד מבני משפחתו צועק בקול גדול בקבוק מים מסובך במי ורד ומושפך בתוכו מים קרים על נפש עיפה אשרי שותיו בקסקס אחד רמז סליק למוכר המים כשבא אצלו אמר לו השקיני מעט מים אמר לו תן קסקס ושתה מים אמר לו אני חכם ולמדני אבי באלף משקל זהב ולא תשקני מעט מים אמר לו אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (משלי ט. יב) ואם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך כי לכך נוצרת בראך אלהים להגות בה יומם ולילה ואני בראני לשאוב מים ולסבול על שדרתי ולמכור בקסקס ולפרנס את אנשי ביתי מיד כעס סליק והלך לביתו בפחי נפש קרע כל בגדיו והשליכן לפני אביו ואמו ואמר הלומד תורה מקרא משנה ותלמוד אינו שוה קסקס של מים ועתה רצוני לצאת לרשות אחרת. טוב ארך אפים מגבור (משלי טז. לב) זה רב כהנא שלא צעק וכעס על בנו אלא אמר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו אמר ר' כהנא לסליק בנו רצונך לצאת לרשות אחרת אני מבקש תלך ותביא לי ארגז פלוני מן העליה ותפתח אותו ותתן לי מתוכו כלי קטן של כסף מסוגר בפונדא מיד הביאו לאביו פתחו והוציא ממנו מרגלית יפהפיה אדומה אמר לו בני קח זו המרגלית ולך ומכרנה ואני ואתה נחלוק את דמיה חצי לזקנותי וחצי לך לפי שבני משפחתך לא חסו עליך בקסקס מים על אחת כמה וכמה משפחה אחרת שלא יחוסו על כבודך אבל כשאתה מוכר המרגלית ותקח חלקך הם יקבלוך והכסף יענה את הכל (קהלת י.

יט) לך וקבל דבר אביך וכן תעשה קח את המרגלית גלויה ומפורסמת ותכנס בשוק המוכרים חליות קטנות משוחים באבר וזכוכית ותראה כמה ידמוה ואל תמכור אותו להם אחר כך תשאל לשוק של מרגלית הרי הם עשר חניות תראה להם המרגלית מראשון עד העשירי ואז תמכור אותה לעשירי ותבא מיד הלך לשוק מוכרי חליות קטנות דמו אותה בסלע מצרי כסף הלך לשוק של מרגליות והראה אותה להם הראשון נתן לו אלף משקל ושני יותר ושלישי יותר עד שקנה אותה העשירי בחמשה ועשרים אלף משקל כסף אמר לו סליק תן לי בכסף זהב נתן לו אלפים וחמש מאות משקל זהב נתן לסבל שכרו ונשאם עד שבא אצל אביו קרא לו ואמר לו תבא ונחלוק דמי המרגלית אמר לו אביו אני לא נתתי לך המרגלית למכרה אלא להודיע לך דעת ועתה אמור לי כיצד עשית בה אמר הלכתי אצל העניים ולא נתנו לי אלא סלע מצרי ולקחתי וכסיתי אותה והלכתי אצל המרגליים ראשון ושני עד העשירי ונתן לי דמיה אלפים וחמש מאות משקל זהב אמר לו אביו בני נתתי לך מרגלית ללמדך דעת דע בני שדמיך עם מוכר המים כדמי המרגלית אצל מוכר החוליות השועים באבר וזכוכית שלא ידעו דמיה ולא נתנו בעדה אלא סלע מצרי של כסף מפני שאינם מכירים בה כך אתה עם מוכר המים שאינו יודע כבודך שאין יודע בה אלא בעלי תורה שנאמר (משלי כז. יז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו וכמו שהמרגלית קנה אותה בחמשה ועשרים אלף כסף מפני שהוא מכיר אותה כך אתה אם תלך אצל החכמים יכבדו אותך והולך את חכמים יחכם אמר לו אדוני אבי להיכן אלך ואמצא חכמים אמר לו לך למבוי של רקחים הרי היום קבוץ גדול להם לך לשם ותשב על מחזה וטוב שיאמרו לך עלה משיאמרו לך רד ואם תמצא אותי ביניהם אל תכבדני אמר לו ברצון מיד הלך ושאל על מבוי של רקחים מצא שהם יושבים בבית אחד כתליו ארבעתם מקני האגם וקנים מתוקים וכסוי למעלה בהדס וכופר ובעלי בנות שוח ומיני ורדים ובשמים אז ישב על המעלות עד קרוב לחצי היום והיו יושבים ושותים יין:

אחר כך בא רבה בר רב הונא והיה מושך בהמה בשלשלת של ברזל ופניה מכוסה בסדין הקריבה אצל ר' שמריה בן חפני ור' שמואל בן חפני אמר להם רבותי יש לכם יין ויש לי צלי קחו זו הבהמה ושחטוה אמר ר' שמריה לתלמיד אחד עמוד ושחוט יצא התלמיד לחוץ הגביה את הסכין וראה את הבהמה שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וצוארה וראשה וחוטמה ופיה כמין כלב אמר אותו תלמיד חכמתי לא הגיע לשחיטת בהמה כזו אלא נחזיר אותה לפני חכמים אם יכשירוה נשחטנה ואם יאסרוה נניחנה מיד חזר בה אצל חכמים אמרו עליה ברוך משנה הבריות אמר להם בעל הבהמה אם תתירוה נשחטנה או אסרוה ונלך בה היו שם ארבעת אלפים חכמים ולא היו בהם אחד שיאמר אסורה היא או מותרת אלא ספיקא לכל וספיקא דאורייתא לחומרא: אמרו בני חפני עת שתייה אהובה לא עת התשובה מיד משכוה בעלה עד הפתח תפסה סליק בן רב כהנא אמר בעלה למה תפסת בהמתי אמר כדי לשוחטה אמר לו ארבעת אלפים חכמים לא יכלו להשיבני ואתה תרצה להשיב מעל המנעל אמר לו כל המשפיל את עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו ועתה נלך שנינו לפני חכמים ואני אתירה הלכו לפני החכמים אמר בעל הבהמה אתם תעידו על זה הבחור כי הוא אמר שיתיר את בהמתי אמר להם לא יעלה על דעתכם רבותי שהוא יחזור בה פעם שניה מכאן אלא אני ארביצנה ואשחטנה ואצלנה ואתן לו את העור וילך לדרכו אמרו לו חכמים אמור:

אמר סליק נקשרנה עד שתעלה בקולה אם ענתה כקול כבש מין בהמה היא ומותרת ואם ענתה בקול כלב מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה תיכף שתקו כולם אמר דעו רבותי זו הבהמה יום אחד תענה כקול כבש ויום אחד תענה כקול כלב אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירה תצא בעדר אם ישבה בעדר ולא זזה מין בהמה היא ומותרת ואם נתאחרה לאחר העדר או לפני העדר מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה יום אחד תלך לבדה ויום אחד לא תזוז מן העדר אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירנה נשחטנה אם יש לה בית כוסות בהמה היא ומותרת ואם לאו מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעל הבהמה מינין הרבה מזו עמי אשחט אחד ואמצא בה בית כוסות ואחד לא אמצא בה כלום אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירה אתן לפניה מלח אם אכלה ברצונה מין בהמה היא ומותרת ואם לאו מין כלב ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה זו הבהמה יום אחד תאכל מלח ויום אחד לא תאכל אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני נותן לפניה מים אם שתת בשפתיה כמו הבהמות מין בהמה היא ומותרת ואם לקקה בלשונה מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה יום אחד תשתה בלשונה ויום אחד תלוק בלשונה אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק ניתן לפניה עשב ובשר אם אכלה עשב ומאסה הבשר מין בהמה היא ומותרת אמרו חכמים חזק אמר בעלה יום אחד תאכל בשר ויום אחד תאכל עשב אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירנה נשחטנה ונקח חתיכה מבשרה ונשים על האש אם נצטמקה ונקצרה ונפלה על האש מין בהמה היא ומותרת ואם נקדרה לאורכה כרצועה מין כלב היא ואסורה שאינו נקדר על האש אלא בשר הכלב בלבד מיד נשק רגלו בעל הבהמה ואמר לו אשריך ואשרי יולדתך ואשרי מי שלמדך אמר בעל הבהמה וכיצד בודקין אמר סליק תניח בהמה זו ותלך ותביא כבש וכלב ועבד ושלשה סכינין הלך והביא הכל לפני חכמים לקח סליק סכין ושחט הבהמה הספיקה ורב כהנא שחט הכבש והעבד שחט הכלב פשטו העורות והדליקו מדורות אש לפניהם ולקחו חתיכה מן הספק וחתיכה מן הכבש וחתיכה מן הכלב ושמו על האש הספק והכבש היו צורתם אחת על האש ונצטמקו ונעכלו ונקצרו אבל בשר הכלב נקדר לארכו כרצועה מיד הודו כולם לרב סליק ועמדו ונשקו אותו והניחוהו בראש והלכו לשלום. עד כאן. "ישמע חכם ויוסף לקח"!

אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. (ג. טז)

אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ראשי תיבות גמטריא מלאך. רמז שמכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך ומליץ יושר בעדו.

ימים בימינה סופי תיבות מה שהוא רמז לענוה, וכדכתיב: ונחנו מה (שמות טז. ז). ובא לרמוז שהעניו מאריך ימים. וראה בגמרא (חגיגה ד:) מעשה שמלאך המות היה מצוי אצל רב ביבי בר אביי. ופעם אמר מלאך המות לשלוחו: לך והבא לי האשה ששמה מרים, שהיא מקלעת שער של הנשים. הלך והביא לו האשה ששמה מרים שהיא מגדלת התינוקות. אמר לו: הלא אמרתי לך להביא לי אשה את מרים שמקלעת שער הנשים. אמר לו: אם כן שטעיתי, אחזירנה ותחיה. אמר לו המלאך: הואיל והבאת אותה תהיה למנין... ושם אמרו ששנות מרים מגדלת התינוקות הנותרים שהיה לה עוד זמן לחיות נותנים לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו דהיינו עניו עיין שם. וראה עוד בגמרא (סנהדרין יד.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים. והיינו שיהיה עניו ויחיה כמו שכתב רש"י שם. וראה עוד במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה טו) אהוב את הענוה, כדי שיתמלאו ימיך.

דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. (ג. יז)

דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ראשי תיבות גמטריא דת. רמז שצריך לקרב אנשים לדת בדרכי נועם. ועוד יש לרמוז ונתיבותיה שלום סופי תיבות מה. שהוא רמז לענוה וכדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז) ובא לרמוז שעל ידי הענוה זוכה לתורה. ועוד יש לרמוז ונתיבותיה שלום סופי תיבות גמטריא גאולה. רמז שבזכות התורה זוכים לגאולה. או בא לרמוז שבזכות השלום זוכים לגאולה. וכדאיתא במדרש רבה (בראשית צח. ב) ושם איתא: נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמן לגאולה. וראה עוד במדרש רבה (דברים ה. יד) ושם איתא: גדול השלום, שאין הקדוש ברוך הוא מבשר את ישראל שיהיו נגאלים אלא בשלום. עיין שם.

וכל נתיבותיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. (ג. יז-יח)

אפשר לפרש סמיכות הכתובים שבא לרמוז כיצד אדם יכול לזכות לשלום בביתו, זה בזכות עץ חיים היא למחזיקים בה, דהיינו שנותן צדקה, וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ב משנה ז) מרבה צדקה מרבה שלום. ויש להזכיר כאן המעשה על הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל, שפעם פנה אליו אדם אחד, שהשקט והשלום לא שררו בביתו מעולם בערבי שבתות, ונפשו לשאו'ל הגיעה מה לעשות שישוב השלוה והאושר לביתו? אמר לו הרב: שיתן צדקה לעניים. כיון שנתן חזר השקט השלום והשלוה לשרור בביתו. שאל האיש את הרב, מה ענין ביטול הכעס והמריבות בשבת על ידי הצדקה? השיבו הרב, כי כל זמן שלא היה נותן צדקה לעניים, היו העניים מקללים אותו, ועל כן לא שרר שלום בביתו, וכשהתחיל לתת צדקה ברכוהו, והחי יתן אל ליבו!

וראיתי סיפור נפלא בזה, והא לך תוארו: בפרוס הפסח נכנס יהודי אל הרב הקדוש רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל. אמר לו הרבי: "שמע היטיב לדברי. לארץ ישראל הגיע יהודי גדול, אבל באמת גדול, הגאון מטשיבין. ועדיין אין לו דירה משלו, והיכן יחוג את הסדר? יש לו אפשרות לרכוש דירה ראויה, אבל חסרים עדין אלף ומאתיים לירות [הון רב באותם ימים]. אני נותן שש מאות לירות, ואת השאר תאסוף אצל ששת היהודים הנקובים בפתקה שהכנתי, מאה לירות כל אחד!". קיבל עליו היהודי את השליחות. חמשה מלאו אחר בקשת הרבי, ואלו השישי השיב: "אמור לרבי שלא ישלח אלי שלוחים בעינינים אלו, יש לי מה לעשות בכספי "... שב האיש ובידו חמש מאות לירות. חקר הרבי לזהות הנותנים, וידע מי לא נתן חלקו. הודה לאיש על טרחתו, ופטרו לשלום. ליל התקדש חג הפסח, והרבי לא יצא מחדרו לעריכת הסדר. המתינו שעה, שעה וחצי. איש לא ההין לנקוש על דלתו ולהפריעו מעבודתו הקדושה. לפתע הגיעו שתי נשים, אם ובתה, והן בוכיות. ספרו שצרה נוראה אירעה בביתן, ומבקשות הן להתברך מפי הרבי. כששאלון מה אירע, ספרו שאבי המשפחה שב מבית הכנסת ונתקף רוח שטות. הפך את הקערה על פיה, שמט את המפה על כל כליה ועשה מהפכה בבית כשהוא צועק וצורח כאילו יצא מדעתו! הבינו לנפשן, ונקשו בחרדה על דלתו של הרבי. פתח הרבי את דלתו, ובטרם פצו פיהן אמר: "ומה הוא חושב, שלרב מטשיבין לא תהיה דירה להסב בה, והוא יסב על שולחנו כמלך?! ביקשו השתים סליחה בשמו, והבטיחו שעוד בחול המועד יביאו את חלקו. או אז אמר: "שובנה לביתכן, ותמצאו שהכל על מכונו". חזרו לביתן ומצאו שאבי המשפחה אסף הכל והשיב את הסדר על כנו, והוא יושב רגוע בראש השולחן וממתין באורך רוח לבוא... (מסילות, נר ישראל ח"ג מבוא סז).

ועיני צדיק תחזינה בזוהר הקדוש (לך לך עו:) לך לך מארצך וגו' רבי אבא פתח ואמר: "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיה מו. יב). שמעו אלי אבירי לב וכו', כיון דאינון רחוקים מצדקה רחוקים אינון משלום דלית לון שלום, דכתיב: "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מח. כב). מאי טעמא בגין דאינון רחוקים מצדקה, עיין שם. וכן אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ב משנה ז) מרבה צדקה מרבה שלום. וראה עוד להגאון הרב אליהו הכהן ז"ל בספרו מעיל צדקה (אלף רפט) שכתב, הבט וראה מעלת הצדקה, שכאשר יושב הקב"ה על מצות הצדקה נכנסים מלאכי שלום, ואין רשות למשחית ולמלאכי חבלה להכנס ולקטרג עליו עיין שם. ואפשר לענ"ד להיות בנותן טעם לשבח, מדוע על ידי הצדקה נעשה שלום בבית? לפי מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה לד. טז) א"ר יהודה ברבי סימון, העני הזה יושב ומתרעם מה אני מפלוני (העשיר), הוא ישן על מטתו, ואני ישן כאן. פלוני ישן בבית, ואני כאן, ועמדת אתה ונתת לו, חייך שאני מעלה עליך כאלו עשית שלום בינו לביני. הדא הוא דכתיב: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". (ישעיה כז. ה). עיין שם. וראה עוד בגמרא (בבא מציעא נט.) אמר רבי יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה שנאמר, "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך" (תהלים קמז. יד) עיין שם. והנה אמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין צ.) כל מידותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. ולכן הקב"ה גם כן מודד לו באותה מידה, כיון שעל ידי הצדקה עשה שלום בין העני להקב"ה, ובין איש לאשתו, לכן גם הקב"ה עושה לו שלום עם אויביו. וכאמור.

עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. (ג. יח)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, עץ חיים היא למחזיקים בה, שבא לרמוז שהתורה היא סגולה לאריכות ימים, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (שבת ל.) במעשה של דוד המלך ע"ה, שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול שליח מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ויצא דוד לבחוץ לראות, ונשברה המדרגה ונפל ונטל נשמתו עיין שם. וראה בגמרא (מכות י.), ושם איתא: דדברי תורה קולטין ממלאך המות, ומספרת הגמרא (שם) על רב חסדא שהיה יושב ולומד תורה ולא היה יכול שליח מלאך המות להתקרב אליו, כיון שלא פסק מלימודו. הלך ונשען על העץ הארז שם ונשבר. ופסק רב חסדא מלימודו ויכול לו עיין שם. וראה בגמרא (בבא מציעא פו.) סיפור דומה ברבה בר נחמני עיין שם. וראה עוד בגמרא (ראש השנה יח.) תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א' ב. לג). לכו ועסקו בתורה וחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו עיין שם. וזהו אצלי רמז המשנה באבות (פרק ב משנה ז) מרבה תורה מרבה חיים. והיינו שעל ידי שמרבה בלימוד התורה מרבה חיים כי אין מלאך המות יכול ליטול נשמתו בזמן שלומד תורה וכאמור. וכן אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ו משנה ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה עיין שם. ומסופר על הגאון רבי דוד סגל זצ"ל, בעל הטורי זהב, שפעם אחת נכנסה אשה בוכיה אל חדרו, והתחננה לפניו שימציא תרופה לבתה היחידה שהיא חולה אנושה ונוטה למות והרופאים אמרו נואש לחייה. השיב לה הרב: אינני רופא ועל כן לא אוכל לתת לבתך סמי מרפא. אך היום תירצתי קושיה קשה ומסובכת התוספות. נותן אני לבתך החולה את התירוץ על מנת לזכותה, כדי שיגן עליה, ומששבה האם לביתה מצאה כי חלה הטבה במצב בתה, ומקץ זמן לא רב החלימה הבת כליל. ושמעתי מספרים על מוה"ר הגאון רבי דוד כהן גישה זצ"ל (מח"ס שירי דוד, שלום דוד ב"ח ועוד), שהיה בסוף ימיו מדוכא ביסורין קשים ב"מ. וכשהיה לומד, מרוב אהבת התורה לא היה מרגיש כלל ועיקר ביסורין.

תיבת עץ נוטריקון עניו צדיק. רמז שהרב ילמד תורה למי שהוא עניו וצדיק. ואפשר לפרש בהקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות כח.) תנא: אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (חולין קלג:) שאסור ללמד לתלמיד שאינו הגון. דאמר רב יהודה אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם. שנאמר: "כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו" (איוב כ. כו). ואין שריד אלא תלמיד חכם שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קורא" (יואל ג. ה). אמר רבי זירא אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס. שנאמר: "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד". (משלי כו. ח). וכתיב: "לא נאוה לכסיל תענוג" (שם יט. י). עיין שם. וראה עוד בגמרא (תענית ז.) רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב: "לקראת צמא התיו מים" (ישעיה כא. יד). וכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א).! - אם תלמיד הגון הוא - לקראת צמא התיו מים, ואי לא - הוי כל צמא לכו למים. רבי חנינא בר חמא רמי: כתיב: "יפוצו מעינותיך חוצה" (משלי ה. טז). וכתיב: "יהיו לך לבדך" (שם ה. יז)! אם תלמיד הגון הוא - יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לאו - יהיו לך לבדך. עיין שם.

תיבת עץ גמטריא כסף, והמשיך היא למחזיקים בה רמז שצריך להחזיק ביד לומדי התורה. למחזיקים בה סופי תיבות גמטריא גאולה. רמז שעל ידי הצדקה מקרבים את הגאולה. כדאיתא בגמרא (בבא בתרא י.).

עץ חיים ראשי תיבות גמטריא מחל. וכן למחזיקים בה ותומכיה מאושר ראשי תיבות גמטריא מחל. רמז שעל ידי לימוד התורה נמחלים העונות. כדאיתא בגמרא (ברכות ה.).

אי נמי עץ חיים ראשי תיבות גמטריא מחל. ועוד יש לרמוז עץ חיים היא סופי תיבות גמטריא ענוה. רמז שבזכות הענוה נמחלים לו עונותיו. כמו שאמרו חז"ל בגמרא (ראש השנה יז.): כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע", (מיכה ז. יח). למי נושא עון? למי שעובר על פשע. ומספרת הגמרא (שם) רב הונא בנו של רב יהושע חלה, נכנס אצלו רב פפא לשאול בשלומו, ראה אותו רב פפא שעומד רב הונא להפטר מן העולם, אמר לחכמים להכין לו תכריכין. לבסוף נתרפא רב הונא, והתבייש רב פפא להסתכל בפניו. אחר כך שאל אותו רב פפא כיצד אחר שהוא נפטר קם שוב לתחיה?!. ענה לו רב הונא: שבאמת נפטר - שנקנסה עליו מיתה, אבל הקדוש ברוך הוא אמר למלאכים: "הואיל ואינו מעמיד על מידותיו, אל תדקדקו אחריו", שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע", (מיכה ז. יח). למי נושא עון? לעובר פשע.

עץ חיים היא סופי תיבות גמטריא ענוה. רמז שעל ידי הענוה זוכה לתורה. כדאיתא בגמרא (תענית ז.).

תיבת "היא" נוטריקון הלל יוסף אליעזר. ונראה לי לומר בדרך דרש ורמז בהקדים מה דאיתא בגמרא (יומא לה:) תנו רבנן, עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונתי, אומרים לו: כלום, היית יותר מהלל! אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק (סלע מדינה שהוא חצי דינר רש"י). חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו, פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום היה ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא! הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו (פירקו משוי השלג מעליו. רש"י). והרחיצהו וסיכוהו והושיבהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת!. עשיר, אומרים לו: מפני לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי. אומרים לו: כלום, עשיר היית יותר מרבי אלעזר! אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו, ועשו בו אנגריא. (עבודת שר העיר ועבודת עצמו היתה והם אינם מכירים בו וסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליהם. רש"י). אמר להן בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה, אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום {שאין מניחין לך. הלך נתן להם ממון הרבה כדי שיניחו אותו. עין יעקב}. ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי. אומרים לו: כלום, נאה היית מיוסף! אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משתדלתו (מפתה אותו. רש"י). בדברים, בגדים שלבשה לו (בשבילו. רש"י). שחרית, לא לבשה לו ערבית. בגדים שלבשה לו ערבית, לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו! אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך. ה' זוקף כפופים. הריני מסמא את עיניך. ה' פוקח עברים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה - לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. נמצא הלל מחייב את העניים. רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים. יוסף מחייב את הרשעים. עד כאן. וזה שאמר "היא" נוטריקון הלל יוסף אלעזר, למחזיקים בה, שהאדם יחזיק בתורה בלי למעוד בעזרת האל וישועתו.

ותומכיה מאושר ראשי תיבות וסופי תיבות גמטריא מאיר. ובא לרמוז שבזכות הצדקה יאורו עיניו בתורה, כמו שכתב הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו) משם הרב חס"ל שכל מי שמתקשה באיזה דבר מדברי תורה יתן צדקה ויאורו עיניו עיין שם.

אי נמי אפשר לרמוז בזה בהקדים המעשה דאיתא בגמרא (עבודה זרה חי.) כשגזרה המלכות להרוג את רבי חנינא בן תרדיון, והוציאו אף את אשתו להורג, ודנו את ביתו לישב בבית הבושת, באה ברוריה בתו של רבי חנינא לפני רבי מאיר בעלה ואמרה לו: "גנאי הוא לי שתשב אחותי במקום שכזה". אמר לה רבי מאיר: "אם היא שומרת על מצוות ה' ולא נכשלה בשום איסור גם בבית זה, מובטח אני שייעשה לה נס ותנצל". עמד רבי מאיר ונטל עמו שני קבים של דינרים, ושם פעמיו אל עבר הבית הנ"ל. אחר שבירר ובדק רבי מאיר, ונוכח לדעת, כי אכן עדיין שומרת היא על התורה במסירות נפש, ונזהרת מכל עון. ניגש רבי מאיר אל מלאכת ההצלה. בא לפני שומר בית הסוהר, ואמר לו: "שחרר לי את זו!". אמר לו: "מפחד אני מהשלטונות, אם יתפשוני יהרגוני!". אמר לו: "קח לך קביים של דינרים. קב אחד בשבילך, והשני לשחד את המבקר מטעם השלטונות". אמר לו השומר: "ומה יהיה כשיתמו הדינרים במה אשחדנו?" ענהו רבי מאיר: "אל תירא ואל תחת, אמור "אלהא דמאיר ענני" ותינצל מכל צרה!" שאלו השומר: "ומי יאמר שתפלה זו אכן תעזור לי?" ענהו רבי מאיר: "עתה תראה". היו שם בבית הסוהר כלבי שמירה גדולים, עזים וטורפי אדם. נטל רבי מאיר אבן, וזרקה עליהם. הללו הסתערו על רבי מאיר, ורצו בחמת זעם לטורפו נפש. רק התקרבו אליו, קרא רבי מאיר ואמר: "אלהא דמאיר ענני!" ומיד נסתלקו וברחו הכלבים למרחוק... כראות השומר, כי אכן סגולה זו הנה בדוקה ומנוסה, הסכים להצעת רבי מאיר, ומיד שחרר את אחותה של ברוריה. עיין שם המשך המעשה. ולזה בא הרמז ותומכיה מאושר ראשי תיבות וסופי תיבות גמטריא מאיר. לרמוז שהנודרים צדקה בעת צרתם לכבוד רבי מאיר בעל הנס זיע"א, ניצלים מכל צרה ומצוקה.

ובעצם מה שאמר רבי מאיר "אלהא דמאיר ענני", עיין למהרש"א ז"ל (שם) בחידושי אגדות שכתב, דרבי מאיר נתכוין אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה הוא יענני, או שאמר אלהא דמאיר לנו במלכות יון הקודמת בנס הנרות של חנוכה, כמו שייסד הפייטן קומי יאיר לך מאיר וכו' הוא יעננו להציל אותנו בנס מידיהם עיין שם.

תיבת "מאשר" נוטריקון מבורכים אהבה שלום ריעות. רמז שעל ידי נתינת הצדקה יהיה להם אהבה שלום וריעות. וראה למורנו הגאון הרב חיים פלאג'י ז"ל בהקדמת ספרו מועד לכל חי (הלכות) שכתב, וזה לשונו הצריך לנו כאן: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (ישעיה כז. ה) ודרשו במדרש (ויקרא רבה לד. טז) על המחזיק במעוז הצדקה, שעושה שלום בין העני לבין הקב"ה, שלא יתרעם על מידותיו. (וזה לשון המדרש שם: אמר ר' יהודה בר' סימון, העני הזה יושב ומתרעם מה אני ומה פלוני, פלוני יושב בביתו ואני יושב לי כן, פלוני ישן על מיטתו ואני ישן על הארץ, ועמדתה אתה ונתתה לו, מעלה אני עליך כאילו נתתה שלום ביני לבינו, דכתיב: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי" (ישעיה כז. ה). עד כאן. המחבר ס"ט). ויש להבין, מדוע נכפל "יעשה שלום לי, שלום יעשה לי"? ונראה, שמלבד השלום שעושה בין העני לבוראו, עוד עושה שלום בית בין העני לאשתו ובני ביתו, שרואים שהכל קונים חטים לטחנן וללוש המצות ולקנות מצרכי החג , והעני ביתו ריקם, ופורצת מריבה ומחלוקת על עסקי תבואה. (בבא מציעא נט.). לכן נהגו בעירנו איזמיר הן ברוב הציבור והן בפרטות אנשי החסד שמקודם הפסח שלושים יום מכינים כל צרכי מעות חיטין של העניים, ובזה מסירים תרעומת העני על מר גורלו, ומשכינים שלום בביתו. ואיש ואשה זכו שכינה ביניהם. (סוטה יז.). ובהיות הפירוד ביניהם על ידי המחלוקת, מסתלקת. שאין השכינה שורה במקום המחלוקת. (גיטין נב.). ועתה שבה השכינה לשרור בבית. וזהו שנאמר: "יעשה שלום לי, שלום יעשה לי", וקל להבין עכ"ל. ולפי דרכו יש לפרש כזאת גם כוונת הכתוב: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (ישעיה לב. יז). דהיינו "והיה מעשה הצדקה שלום" בין העני לאבינו שבשמים. "ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", דהיינו שיהיה לאיש ולאשה השקט ובטח שלא יצטרכו להגיע לידי מריבה ומחלוקת בעסקי תבואה, וכדאיתא בגמרא (בבא מציעא נט.) אמר רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם שלום גבולך חלב חיטים ישביעך (תהלים קמז. יד). והבן. אי נמי אפשר לפרש "והיה מעשה הצדקה שלום", כנ"ל שעושה שלום בין העני לאבינו שבשמים, והמשיך "ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", דהיינו שבזכות הצדקה העושר ישאר אצלם, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (תמורה טז.) אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט. יג). בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני! אם מפרנסו מוטב, ואם לאו, "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" (שם כב. ב). מי שעשהו עשיר לזה עושה אותו עני עני לזה עושה אותו עשיר. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה לד. יג) "ועניים מרודים תביא בית", אלו הם עניים שירדו מכבודם ומנכסיהם. מי גרם להם שיהיו עניים? על ידי שלא פשטו ידיהם לעניים, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. וכן איתא במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ז) אם עשית צדקה תזכה לממון. ואם זכית לממון עשה ממנו צדקה בעוד שהוא בידך קנה ממנו העולם הזה ותנחול העולם הבא. ואם אין אתה עושה ממנו צדקה יעוף פתאום שנאמר: "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג. ה). וראה עוד למרן ז"ל בשולחנו הטהור יורה דעה (סימן רמז סעיף ב) שכתב, וזה לשונו: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה לב. יז). עכ"ל. והבן.

ותומכיה מאושר. אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, אמרו חז"ל בגמרא (פסחים נג:)… רבי יוסי בר אבין אמר, מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה. דאמר רבי יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר: "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז. יב). עיין שם. וראיתי בספרי הדרוש, שכתוב שהמחזיק בידי תלמידי חכמים, הקב"ה עוזר לו לנצח יצרו, בזכות לימוד התורה שלומד התלמיד חכם שמחזיק בו, ובא לרמוז שאם הוא לא יכול ללמוד תורה, לפחות יחזיק לומדי תורה וכך בעזרת האל וישועתו ינצח את יצרו וכאמור. ואחר זמן רב מצאתי למעלת ידידנו שא"ב הגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט"א בספרו תורת יעקב (סוף עמוד תתלב), שכתב, וזה לשונו: וחידוש נפלא מצאתי בדברי הרי"ף ז"ל על העין יעקב עבודה זרה (פרק א סימן יט) שכה כתב: "הגומל חסד עם התלמיד חכם, בין שיש בידו תורה בין הרבה בין מעט, אותה הזריעה של הצדקה והגמילות חסדים על כל אופן תורה היא מועילה כאילו הוא עצמו עסק בתורה, שמתוך התורה מסתלק היצר הרע, גם אדם זה שעשה צדקה וחסד עם תלמידי החכמים הרי הוא כמוהו ומשלח מעליו היצר הרע כאילו הוא עסק בתורה" עד כאן לשונו. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (יומא פו.) על פסוק: "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו. ה). שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה. אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה! פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט. יג). עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "ותומכיה מאושר", דהיינו מי שתומך בעולם התורה זוכה להיות "מאושר", שהכל אומרים עליו אשריו ואשרי חלקו וכאמור.

אי נמי "ותומכיה מאושר", רמז כשתומכים בתורה בזכות זה בס"ד זוכים לחיים טובים ומאושרים.

אי נמי "ותומכיה מאושר", אפשר לפרש טעם הדבר, כי על ידי הצדקה נעשה שלום וכדכתיב: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (ישעיה לב. יז) וזהו מדה כנגד מדה, כיון שעל ידי מצות הצדקה הוא עושה שלום, לכן גם הוא זוכה בס"ד להיות מאושר ושמח וכאמור.

ה' בחכמה יסד ארץ. (ג. יט)

הנה ידוע דתיבת "חכמה" היא כינוי לתורה, כמו שכתב הרב ערכי הכינויים ז"ל, והמשיך "יסד ארץ", בא לרמוז דבזכות התורה יש קיום לעולם ואנו חיים, כמו שאמרו חז"ל בגמרא (פסחים סח:) אמר רבי אלעזר, אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג. כה). עיין שם.

אי נמי בא לרמוז שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם כדאיתא בזוהר הקדוש (תרומה קסא.). עיין שם. והרי הוא כמבואר.

ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך. (ג. כב)

ויהיו חיים לנפשך ראשי תיבות וסופי תיבות כמו חול. ויובן בהקדים מה דאיתא בגמרא (נדרים נה.) על פסוק: "וממדבר מתנה וגו'" (במדבר כא. יח). כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל ניתנה לו תורה במתנה וכו' עיין שם. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (חגיגה ד:) מעשה שמלאך המות היה מצוי אצל רב ביבי בר אביי. ופעם אמר מלאך המות לשלוחו: לך והבא לי האשה ששמה מרים, שהיא מקלעת שער של הנשים. הלך והביא לו האשה ששמה מרים שהיא מגדלת התינוקות. אמר לו: הלא אמרתי לך להביא לי אשה את מרים שמקלעת שער הנשים. אמר לו: אם כן שטעיתי, אחזירנה ותחיה. אמר לו המלאך: הואיל והבאת אותה תהיה למנין... ושם אמרו ששנות מרים מגדלת התינוקות הנותרים שהיה לה עוד זמן לחיות נותנים לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו דהיינו עניו עיין שם. וראה עוד בגמרא (סנהדרין יד.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים. והיינו שיהיה עניו ויחיה כמו שכתב רש"י שם. וראה עוד במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה טו) אהוב את הענוה, כדי שיתמלאו ימיך. ולזה בא הרמז ויהיו חיים לנפשך ראשי תיבות וסופי תיבות כמו חול. לרמוז שמי שעושה עצמו כחול שהכל דורכין עליו זוכה לחיים וכאמור.

אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף. (ג. כג)

ראיתי למורנו מרן הראב"ד מקודש הרב רחמים חי חויתה הכהן ז"ל (שהיום בשבת היה יום ההילולא שלו י' שבט תשע"א, 52 שנה לפטירתו- זיע"א), בספרו כתר כהונה הנדפס מחדש (עמוד קלג) שכתב, על פסוק זה, וזה לשונו: יש לרמוז כי תיבת תלך עם אות למ'ד של לבטח יעלו גמטריא תלים. וכן תיבת תגוף ראש התיבה וסופה ת"ף, היא פלונית הקליפה של זנות. והרמז בזה שסגולת התהלים מכניעה הקליפה ומצילה האדם מטומאת קרי ב"מ. עיין שם. ובלכתך בדרך זו יש לרמוז עוד אז תלך לבטח דרכך ורגלך ראשי תיבות גמטריא אמת. והנה ידוע דתיבת אמת הוא כינוי לתורה, כדאיתא בגמרא (ברכות ה.) על פסוק: "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג. כג). אמת זו תורה. עיין שם. ובא לרמוז דבזכות התורה ניצול מן העבירה. וראה במסכת אבות דרבי נתן (פרק כ משנה א) רבי חנניה סגן הכהנים אומר, כל הנותן דברי תורה על לבו, מבטלין ממנו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם, שכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט. ט). וכל שאינו נותן דברי תורה על לבו, נותנין לו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם. עיין שם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פרק כב מהלכות איסורי ביאה הלכה כא)… יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה - שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר "איילת אהבים, ויעלת חן - דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה. יט). עיין שם.

או אפשר לפרש הנה ידוע דתיבת אמת כינוי לצדקה, כדאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק א) אין אמת אלא צדקה שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים פה. יב). עיין שם. ובא לרמוז למה שראיתי בספרי מוסר דבזכות מצות צדקה אדם ניצול מן העבירה.

או אפשר לרמוז תיבת "אמת" רומזת לענוה שהיא נוטריקון אפר מה תולעת שבהם נשתבחו אברהם משה דוד, אברהם- שאמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח. כז). משה- שאמר: "ונחנו מה". (שמות טז. ז). דוד- שאמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב. ז). והנה נקדים מה דאיתא בגמרא (סוטה ד:) אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח - לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר: "ואשת איש נפש יקרה תצוד" (משלי ו. כו). עיין שם. ומכלל הן אתה שומע לאו שמי שהוא עניו הוא ניצול מן העבירה. והרי הוא כמבואר.

אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך. (ג. כד)

תשכב אותיות תש-כב. והנה נקדים מה דאיתא בגמרא (סנהדרין כו:) א"ר חנן, למה נקרא שמה תושיה? מפני שהיא מתשת כחו של אדם. וכ"ב רומז לתורה שיש בה כ"ב אותיות. עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (ברכות יד.) אמר ליה רב אחא בריה דרבי חייא בר אבא, הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן - אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: ושבע ילין בל יפקד רע. ובא לרמוז אדם שתש כחו על ידי לימוד התורה ישן. ועוד יש לרמוז לא תפחד ושכבת וערבה סופי תיבות גמטריא שוקד. רמז להאמור.

אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא. (ג. כה)

אל תירא מפחד ראשי תיבות אמת שהוא כינוי לתורה רמז שהתורה אגוני מגנא. כדאיתא בגמרא (סוטה כא.) עיין שם. וכן יש לרמוז פתאום ומשואת רשעים סופי תיבות גמטריא תלמוד לרמוז כאמור.

אי נמי אל תירא מפחד ראשי תיבות אמת. רמז שמי שדובר אמת אין לו לירא מאף אחד, רק מאחד הוא אבא שבשמים, וכשיפחד ממנו כל הפחדים האחרים יעלמו ממנו, ויש להזכיר כאן מה שכתב הגאון הרב יונתן אייבשיץ ז"ל, שכתב, בספרו יערות דבש ח"א (אמצע דרוש ד), וזה לשונו הצריך לנו כאן: אמנם יש עוד מופת אחר, כי אם יעלה בלב איש פחד ומורא מבשר ודם, דרך משל, שאנשי מלחמה יהרגוהו, ויתמיד ויעמיק זה הענין במחשבתו, לא יהיו ימים מועטים שיחלה בחולי מעלאנקלי שהוא מרה שחורה, ובחדרי משכבו יחרד וילפת אף כי הדלת סגור, ויאמר הנה באים הנה לתופשו, ולמרחוק ינוס מקול צפור, ורדף אותו קול עלה נדף, וכל יום יתגבר הענין עד שימות פתאום, פתאום היתה מכתו. ולעומת זה, אם יקבע איש בלבו מורא שמים, ויצייר במחשבתו רוממות קדושת שמו ונורא הוא, וגדולת עולמים שברא, אשר אנחנו אפילו כנקודה קטנה אינם נחשבים לנגד עולמות שברא, הלא יתמלא חלחלה ורתת מלפני ה', וכל יום ויום יוסיף להתגבר ביראה, כי יותר שמתחיל ביראת השם, יותר יוסיף לירא את השם כי אין קץ לגדולתו, ובכל זה לא יחלה ולא יגיע במדרגת מרה שחורה או שום בלבול בדעתו וכדומה, אדרבה יהיה כולו מחמדים ואהוב ומיושב בדעתו, וזה כי ביראה כזו בחר הנפש וזהו טבעו של אדם ולכך נוצר, ועל דבר זה נכרת ברית טבע הבריאה, ולכך הטבע מסייעתו, מה שאין כן ביראה של שטות שאין הטבע הוסד לכך, אם כן עושה דבר נגד טבעו ולכך יצר לו ויחלש כחו, וזהו מאמר הפסוק (משלי י. כז) יראת ה' - לא תחליש רק - תוסיף ימים, ואדרבה תחזיק גופו ותוסיף לו בריאות, אבל שנות רשעים, אשר יראתם כסלתם בהבלי עולם ופחד ילדי זמן, הם מקצרים שנות רשעים ויגועו בלא עתם, ומזה נלמד לעשות ולהתדבק בנחלת ה' כנ"ל. עכ"ל. "ישמע חכם ויוסף לקח"! וראה עוד למרן הראב"ד מקודש רבינו משה כלפון הכהן ז"ל, בספרו תורה וחיים ח"ב (מערכת פ אות א ערך פחד) שכתב בסופו וזה לשונו: והנה המעיין היטב ומאמין באמונה שלמה כי השם יתברך הוא המסבב את כל הסיבות והכל מיד ה', ודאי לא יירא ולא ייחת. וכן שמעתי על שם חכם אחד זקן וישיש רבי רחמים בוכריץ יצ"ו שמו, (הרב המחבר קודש הילולים, קול בכיי, פטר רחם, מנחה חדשה), כי כאשר רצה לעלות וללכת לארץ ישראל ראה בנו הצעיר בוכה, ויאמר לו למה תבכה? האם אתה מפחד מדבר פלוני או מפלוני? שמע בני! איעצך ויהי ה' עמך, ירא מאחד ואל תירא משום אחד, ואם לא תירא מאחד אתה ירא מכל אחד. ושפתיים ישק. עיין שם באורך, ומה שכתב עוד רבינו ז"ל בזה (שם אות ג) וינעם לך.

אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידיך לעשות. (ג. כז)

אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, שהוא רומז על מעלת כתיבת החידושים, והנה תיבת "טוב", כידוע כינוי לתורה, כמו שדרשו חז"ל בגמרא (ברכות ה.) על פסוק: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד. ב). עיין שם. וסיים "לעשות", אפשר שבא לרמוז מה דאיתא בהקדמת הזוהר הקדוש דף ה' ע"א, שעל ידי החידושים אדם בונה שמים חדשים.

אי נמי אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא במשנה (יומא לח.) משנה. ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י. ז). ועל אלו נאמר: "ושם רשעים ירקב" (שם). וזהו רמז הכתוב: "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידיך לעשות", דהיינו שאם יש לך דבר טוב שאתה יודע שיכול להועיל לרבים בס"ד, אל תשמור אותו בבטנך, אלא תלמד אותו לזולתך לתועלת הרבים וכאמור.

אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה. (ג. ל)

יש להבין, מה החידוש בזה? ושוב האיר השם יתברך את עיני, וראיתי להרב מאיר לייבוש ז"ל בפירושו מלבי"ם, בחלק ביאור הענין, שכתב, וזה לשונו: אל תחרוש - גם זה משל ומליצה, כמו שאין ראוי שתחרוש על רעך רעה אם הוא יושב לבטח עמך ואין לו עמך מלחמה, כן אין מהראוי שכוחות הגוף יחרשו רעה על כוחות הנפש להאבידם לבאר שחת והיא יושבת אתו לבטח, כי למחיה שלחה אלהים אל גויתה להיטיבו באחריתו. עכ"ל.

ולענוים יתן חן. (ג. לד)

אפשר לרמוז בזה המעשה שהובא בספר דרשות ספר משלי, לידידנו הגאון רבי אהרן זכאי נר"ו (ח"א עמוד 139) והא לך תוארו: בקרבת העיירה פשיסחא התגורר חייט יהודי. הפריצים העריכו את אומנותו ותמיד פנו אליו לתפור את בגדיהם. יום אחד נקרא החייט אל ביתו של אחד הפריצים, הלה הראה לו אריג יקר שנקנה בעיר הגדולה פריס וביקשו שיתפור לו בגד מהאריג, ושישתדל שיאה הבגד נאה וטוב כראוי לאריג כה משובח. צחק החייט בביטול, וחשב בלבו וכי אינני חייט מומחה ונטל את האריג. כעבור ימים, כשהובא הבגד אל הפריץ למדידה לא נשא חן בעיניו, צעק בכעס על חייט, גירשו מביתו והשליך אחריו את הבגד, ובעקבות מאורע זה חדלו הפריצים לתפור אצל החייט והוא איבד את מטה לחמו. נוכחה אשתו במר גורלם ויעצה לו לנסוע לצדיק רבי ירחמיאל, בנו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, זצ"ל, כשהסיח החייט את צרת לבו לצדיק, אמר לו הצדיק להתיר את תפרי הבגד, ולשוב ולתפור באותם תפרים ולהביא את הבגד לפריץ. צחק החייט בלבו לשמע העצה, אך למרות זאת ביצע אותה. וכשהבגד תפור היה מחדש הביאו שוב אל הפריץ. והנה נשא הבגד חן בעיני הפריץ, והוא שיבח את התפירה המעולה וביקש את סליחת החייט. חזר החייט לצדיק וסיפר לו את שאירע, אמר לו הצדיק: הכרתי בך, כי בפעם הראשונה תפרת את הבגד מתוך יהירות וגאוה על כשרונך הרב. ודבר שנעשה מתוך גאוה - חסר חן הוא, ועל כן לא נשא הבגד חן בעיני הפריץ. אך כשבאת אלי לאחר שנתקפחה פרנסתך, נוכחתי ששפל ברך ונכנע אתה - ולכן אמרתי לך לפרום את הבגד ולתפרו מחדש מתוך שפלות והכנעה - או אז נתפר הבגד בחן... עד כאן. והרי הוא כמבואר.

תוכן העניינים

יוסף לקח - משלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה