פרק א
משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. (א. א)
תיבת משלי נוטריקון מוסר שלמה לעם ישראל. ובא לרמוז ששלמה המלך ע"ה, רמז תוכן הספר ושמו בשם הספר, וכמו שכתב רבינו אליעזר מגרמיזא ז"ל, בספרו הרוקח (בריש ההקדמה לספרו) שנכון לרמוז את שם המחבר בספר. וראה עוד בספר חסידים בפירוש ברית עולם למורנו הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי ז"ל, (סימן א) שכתב וזה לשונו: זה ספר חסידים וכו' ונכתב ליראי ה' ולחושבי שמו וכו'. לפי הנודע כי רבינו המחבר היה רבינו יהודא בן רבינו שמואל קדושי עליונין זצ"ל. אפשר שקרא הספר הקדוש הזה ספר חסידים גמטריא זה יהודה בן שמואל עם הכולל לרמוז שמו ושם אביו כשם שהיו התנאים רומזים שמם כמו שכתב תלמידו רבינו בעל הרוקח זצ"ל בפתיחתו לספרו הקדוש פתיחתא דחכימי. וכו' עיין שם.
משלי. ראיתי למורנו הגאון הקדוש הרב יצחק חי בוכבזה ז"ל בספרו טובה תוכחת שכתב, ספר משלי מתחיל במ'ם משלי ומסיים בת' תנו לה מפרי ידיה. אותיות מת. לרמוז מה שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות סג:) דאמר ריש לקיש. מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט. יד). עיין שם. עכ"ד. ואפשר לפרש עוד מה שרמז כאן "מת" רמז שעל ידי זכרון יום המיתה יתגבר על יצרו הרע. וכדאיתא בגמרא (ברכות ה.) אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, שנאמר: "רגזו ואל תחטאו" (תהלים ד. ה). אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה… ואם לאו יזכור לו יום המיתה. וכן אמרו חז"ל בגמרא (שבת קנג.) ושוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר: בחכמתו, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט. ח). אמר רבן יוחנן בן זכאי, משל, למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן, קישטו את עצמן, וישבו על פתח בית המלך. אמרו: כלום, חסר לבית המלך. טיפשין שבהן, הלכו למלאכתן, אמרו: כלום, יש סעודה בלא טורח. בפתאום, ביקש המלך את עבדיו, פיקחין שבהן, נכנסו לפניו, כשהן מקושטין. והטיפשים, נכנסו לפניו, כשהן מלוכלכין. שמח המלך, לקראת פיקחים, וכעס, לקראת טיפשים. אמר: הללו שקישטו את עצמן, לסעודה ישבו ויאכלו וישתו. הללו שלא קישטו עצמן לסעודה, יעמדו ויראו. חתנו של רבי מאיר משום רבי מאיר אמר, אף הן נראין כמשמשין, אלא, אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין, והללו רעבין. הללו שותין, והללו צמאים. שנאמר: "כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לה" (ישעיה סה. יג). עיין שם. אי נמי יש לפרש עוד התחיל באות מ' משלי, וסיים באות ת'- תנו וגו', אותיות תם. רמז שעל ידי לימוד המוסר יהיה מושלם בכל דרכיו בעה"ו.
ראיתי להרב מקיקץ בנימין דידי ז"ל בספרו מאמר אסתר שהביא משם מדרש אגדה, טעם שהמ"ם של משלי היא רבתי, מלמד שהתענה מ' יום שתנתן לו חכמת התורה כמשה עד כאן. ואפשר להסביר עוד טעם בדרך דרש ורמז, שבא לרמוז להא דאיתא בגמרא (פסחים עב.) תנא מיניה ארבעין זמנין, ודמי ליה כמאן דמנח ליה בכיסיה. פירוש: שנה ממנו ארבעים פעם ודומה לו כמי שמונח לו בכיסו. (וראה עוד בזה לקמן).
משלי שלמה ראשי תיבות שם. וסופי תיבות יה. שכיון בכתיבת ספרו זה הכל לשם שמים, ולהרבות כבוד שמים.
משלי שלמה. תיבת שלמה אותיות למשה. רמז שכל מה שמלמד לנו שלמה המלך ע"ה בספרו משלי, כבר נודע למשה רבנו ע"ה, וכדאיתא בגמרא (מגילה יט:) א"ר יוחנן, מאי דכתיב: "ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר" (דברים ט. י). מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכו' עיין שם. וראה עוד בתלמוד ירושלמי מגילה (פרק ד הלכה א) אמר רבי יהושע בן לוי,... בכל מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני. הדא הוא דכתיב: "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא וחבירו משיבו כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו" (קהלת א. י.). עיין שם.
שלמה בן דוד ראשי תיבות דבש. וכן גמטריא מוסר. רמז שכל המוסר שנתן לעם ישראל הוא מתוק כדבש, וקורא להם בלשון "בנים", כמה וכמה פעמים, כדי שיתקבל המוסר שלו בעריבות ובמתיקות אצל השומעים, ויפעל אצלם לטובה בעזרת האל וישועתו, וראה במדרש (שמות רבה מא. ה) ויתן אל משה וכו', ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו לדבר אתו? משל, לתלמיד שלמדו רבו תורה. עד שלא למדו, היה הרב אומר, והוא עונה אחריו. משלמד אותו, אומר לו רבו: בא, ונאמר אני ואתה. כך, כשעלה משה לשמים, התחיל לומר אחר בוראו התורה. כשלמדה, אמר: בא ונאמרה אני ואתה, הוי לדבר אתו. מהו ככלותו אמר רבי שמעון בן לקיש, כל מי שהוא מוציא דברי תורה, ואינן ערבין על שומעיהן ככלה שהיא עריבה לבעלה, נוח לו שלא אמרן. למה? שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל, היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה. מנין? שנאמר: "ויתן אל משה ככלותו" א"ר לוי, א"ר שמעון בן לקיש, מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, ככלותו, אמר רבי שמעון בן לקיש, מה כלה זו כל ימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה, ואין אדם מכירה, וכשבאת ליכנס לחופתה, היא מגלה פניה, כלומר: כל מי שהוא יודע לי עדות יבא ויעיד עלי. כך תלמיד חכם, צריך להיות צנוע ככלה הזו, ומפורסם במעשים טובים. ככלה הזו שהיא מפרסמת עצמה, הוי, ויתן אל משה ככלותו. עיין שם. וראה עוד במדרש (שיר השירים רבה ד. כג) רבי אלעזר ברבי שמעון, ורבי יוסי בר חנינא, ורבנן, רבי אלעזר אומר, כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוסי אומר, כל מי שאומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף, נוח לו שלא אמרן. רבנן אמרי, כל מי שאומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר, כל מי שאמר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין לשומעיהן ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה, נוח לו שלא אמרן. ריש לקיש אמר, כל מי שאמר דברי תורה, ואינן ערבין על שומעיהן ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה. נוח לו שלא אמרן. עיין שם.
אפשר לפרש הטעם שקרא שלמה למוסריו בשם "משלי", בהקדים מה שפירשתי בס"ד בספרי הקטן תפארת אבות (חידושי פרקי אבות עודנו כ"י), כוונת המשנה, לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. (אבות פרק א משנה יז). שבא לרמוז מה שמצוי היום שהדרשנים אוהבים לדרוש ולספר מעשיות צדיקים כדי למשוך הציבור לשמוע דבר ה'. ובדרך רמז אפשר שזה גם מה שאמרו חז"ל "התלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ:). וכן אמרו "מעשה עדיף" (בבא בתרא פג.). וראה עוד בילקוט שמעוני (מלכים ב. ח) ושם מבואר: שהמספר בנפלאותיו של אלישע כמספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא. ועיין להרב הקדוש רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק כא) - בדרכי קניית החסידות, וזה לשונו: "וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים" עכ"ל. ושוב מצאתי אחר זמן רב, לרבינו בחיי בר אשר ז"ל (תלמיד הרשב"א) בספרו על התורה, בהקדמתו לפרשת ויקהל שכתב, וזה לשונו הצריך לנו כאן: שלמה המלך ע"ה, המשיל החכמה שהיא תענוג שכלי לדבש שהוא תענוג גופני, וכן הוא תמיד נוהג ברוב דבריו בספר משלי לדבר על ידי משלים כדי שיזהיר האדם שיוכיח שכלו לטבעו, לפי שהאדם כלול משני דברים שכל וטבע ואי אפשר לו שיוכיח שכלו לטבעו כי אם על ידי משל מעין הדברים המורגשים אשר הטבע שקוע בהם, עיין שם.
איתא במדרש שוחר טוב (משלי א. א) משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. ר' תנחום בר חנילאי פתח ואמר, והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה (איוב כח. יב), והחכמה מאין תמצא, זה שלמה שישב בתענית ארבעים יום, כדי שיתן לו המקום רוח חכמה ובינה, והיה משוטט ומבקש אחריה, א"ל הקב"ה שאל מה אתן לך (מלכים א' ג. ה), אמר לפניו ריבונו של עולם איני שואל ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה בלבד, שנאמר ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך וגו' (מלכים א' ג. ט). השיבו הקב"ה ואמר לו הואיל ולא שאלת לא כסף ולא זהב, החכמה והמדע נתונה לך במתנה. עיין שם. ואפשר לפרש הטעם בהקדים מה דאיתא בספרי דברים (פיסקא שו) דבר אחר יערף כמטר לקחי, חכמים אומרים אמר להם משה לישראל שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה כענין שנאמר: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות לד. כח). ואומר: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (דברים ט. ט). נכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף כל העולם כולו על יושביו כענין שנאמר: "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו. ב). נפשי נתתי עליה דמי נתתי עליה כדרך שלמדתי אותה בצער כך תהיו למדים אותה בצער או כדרך שאתם למדים אותה בצער כך תהיו מלמדים אותה בצער תלמוד לומר תזל כטל אמרתי, תהו רואים אותה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע. עיין שם. ואם כן הארבעים יום הם כנגד הארבעים יום שמשה רבנו היה בשמים ולחם לא אכל ומים לא שתה, והתיגע על התורה. אי נמי יש לומר שהארבעים יום שהוא התענה הם כנגד מה שאמרו חז"ל שיש תפלה שנענית לארבעים יום, ראה במדרש (דברים רבה ב. יז) מהו בכל קראנו אליו אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום ממי את למד ממשה דכתיב ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו' עיין שם. וראה עוד בספרי במדבר (פיסקא קה) שאלו תלמידיו את ר' אליעזר עד כמה יאריך אדם בתפלה? אמר להם: אל יאריך יותר ממשה שנאמר: "ואתנפל לפני ה' כראשונה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה" (דברים ט. יח) עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש (פקודי רנב.) ושם מבואר שכל בקשות האדם שמבקש בתפלתו, מונחים בהיכל אחד עד ארבעים יום, וכל הארבעים יום נוטלים הבקשות ודנים את האדם אם יש לו זכות שימלאו לו את בקשתו עיין שם. ועל צד הרמז יש לרמוז שלמה אותיות למשה. רמז שנהג כמשה רבנו ע"ה. וכאמור. אי נמי יש לומר שהארבעים יום שהוא התענה הם כנגד שאדם שונה את תלמודו ארבעים פעם זוכה שיהיה תלמודו מונח בכיסו. וכדאיתא בגמרא (פסחים עב.) תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי כמאן דמנח ליה בכיסיה. וראיתי בספר כרם יהושע (עמוד לח), שכתב, הקשה הגאון רבי אליהו מוילנא ז"ל, על הלשון "כמאן דמנח בכיסיה", למה לא אמרו בגמרא, כמאן דמנח "בקופסא", הלא בקופסא השמירה יותר טובה מאשר בכיסו? ותירץ (הגאון), על פי דברי רבי יצחק בגמרא (בבא קמא קיח:) ובגמרא (בבא מציעא כא:) דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, ולכן אמרו, רק כמאן דמנח בכיסיה, ללמדנו מוסר השכל, שגם אחרי שחזר ארבעים פעמים על מה שלמד, עדיין אין לימודיו שמורים היטב כבקופסא, אלא כבכיס בלבד, אשר כל שעה ושעה צריך למשמש בו, ולבדוק האם עדיין נמצא בו, או שמא נאבד מתוכו. כמו כן בלימוד תורתינו הקדושה, צריך האדם כסדר לבדוק את עצמו, האם לא שכח את מה שלמד. עיין שם.
מלך ישראל. דקדק מורנו הגאון רבי רחמים חורי (השני) ז"ל בספרו כסא רחמים, וכי לא ידענו שהוא מלך ישראל? עיין שם. ונראה לתרץ בס"ד בהקדים מה שכתבו המפרשים ז"ל על מה שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ו משנה ט)... וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט. עב). והמפרשים ז"ל, הקשו כנזכר, מדוע הזכיר כאן מלך ישראל, שזה דבר ידוע? וראיתי למרן עטרת ראשנו הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א בספרו ענף עץ אבות שתרץ משם הגאון רבנו זלמן (אחי הגאון רבי חיים מוואלוזין) ז"ל, בזה הלשון: כי אם יאמר אדם תלמיד חכם שאינו עשיר, וכל ימיו עסק בתורה ולא ידע דבר מתענוגי העולם, שהתורה יותר טובה מכל הכסף והזהב, ומכל תענוגי העולם הזה, הכל יאמרו שכיון שהאיש הזה לא ראה טובה מימיו, לפיכך אומר כן, אבל אם נשאל לאדם שהיו לו כל חמדות תבל ותענוגות העולם הזה ויאמר לנו כי אין כמו התורה, עליו יש לו לסמוך. וכמו שאמרו במדרש (דברים רבה א. ה) אילו אחר אומר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' היו אומרים זה אומר עתה ידעתי אלא יתרו שהיה יודע שחזר על כל בתי עבודת כוכבים שבעולם ולא מצא בהם ממש ואחר כך בא ונתגייר לזה נאה לומר עתה ידעתי דבר אחר: אילו אחר אומר: "הבל הבלים היו" (קהלת א. א) אומרים זה אין לו פרוטה לאכול והוא אומר הבל הבלים אלא שלמה שכתוב בו: "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים" (מלכים א' י. כז). לזה נאה לומר הבל הבלים. וכן כאן שנאמר אצל דוד מלך ישראל שזכה לכל העושר והכבוד ואשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב, לו נאה ולו יאה לומר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ושפתיים ישק. וכן אפשר לפרש כאן שהמוסר הוא משלמה הע"ה, שהיה מלך על כל ישראל, ומה שמלמד כאן בספרו, הכל בדוק ומנוסה! אי נמי יש לומר בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (קידושין לב:) על פסוק: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז. טו). שתהא אימתו עליך. ולכן הדגיש כאן מלך ישראל. לרמוז שתהא אימתו עלינו, ולכן אנחנו צריכים לקיים את מוסריו. וכאמור.
משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה. (א. א-ב)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, אם אפשר ובעיני ה' יוכשר, סמיכות הכתובים שבא לרמוז שכדי לדעת חכמה ומוסר, צריך להשתמש במשל או במעשה נאה שעל ידי זה אנשים מטים אזניהם להקשיב יותר, והמוסר מתבאר יפה יותר, ולכן שלמה המלך ע"ה הרבה במשלים כדי להסביר לעם ישראל את המוסר והחכמה, וראה עוד להגאון רבי ברוך הלוי עפשטיין ז"ל בספרו תורה תמימה בהערות על קהלת (פרק יב הערה סז) שכתב, וזה לשונו הצריך לנו כאן: עוד יש לומר הכוונה דאסברה במאי דדמי ליה על דרך הפסוק וידבר שלשת אלפים משל דפירשו המפרשים דדבריו היה כל כך עמוקים אשר לכל דבר עמוק היה צריך שלשת אלפים משל להבינו - כי מדרך ההסברה הוא אשר לנמשל עמוק צריך משל ועל ידי המשל מובן הנמשל, ואם המשל גם כן עמוק מהבין אז צריך גם לזה המשל עוד משל וכן הלאה, וזה דאמר וידבר וגו' רצונו לומר שלהסביר דבריו העמוקים היה צריך שלשת אלפים משל ותפס ג' אלפים ע"ד מספר הפרזה. ומזה אנו יודעים חכמתו כמה גדולה. והנה ידוע אשר לערות מכלי גדול לכלי קטן אשר פיו צר מאד אי אפשר יען כי זרם המשקה ההולך ברעש יעבור על פי הכלי קטן והמשקה תשפך מחוץ לכלי קטן ולא אל פיו, לזאת אם צריך לערות לכלי קטן אז צריך לערות גם מכלי קטן רק שהוא גדול מעט מהכלי קטן אשר הוא מערה לתוכו, כן הוא בלימוד החכמה, כי החכם היותר גדול אי אפשר לו ללמוד עם קטן שבקטנים כי חכמתו הגדולה אין באפשרו להסביר בהסברה שפלה כמו שצריך לקטן שבקטנים. אמנם לשלמה היה יתרון כי אף שהיה חכם גדול בכל זאת היה יכול להסביר אף לקטן שבקטנים, וזה אמרו ויותר שהיה קהלת חכם, בכל זאת עוד לימד דעת את העם היינו הפחותים שאין להם דעת כל כך [כמו שכתב הגר"א בפירוש ישעיה ב' בביאור שם "עם"] והוא על ידי שלשת אלפים משל - וזוהי הכוונה ואסברה במאי דדמי ליה היינו על ידי משלים וכמ"ש. עכ"ל.
אמר חכמה ומוסר, לרמוז שעל ידי שניהם יחד תהיה תורתו משתמרת. וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ג משנה ט) אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. עיין שם. וראה עוד במסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב' (פרק לב) רבי [חנינא] בן דוסא אומר כל שקדמה יראת חטאו [לחכמתו סופו להתקיים. חכמתו ליראת חטאו] אין סופו להתקיים. מעשיו לחכמתו סופו להתקיים. [חכמתו למעשיו אין סופו להתקיים]. משל למה הדבר דומה לאחד שבא אצל החנוני. אמר לו: תן לי רביעית יין. אמר לו: הבא כלי ופתח לו את תיקו. אמר לו: תן לי שמן. אמר לו: הבא כלי ופתח לו את המפושלות. אמר לו: בן מאירה כלי אין בידך ואתה מבקש ליטול יין ושמן. כך הקב"ה אומר לרשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשים ללמוד תורה שנאמר: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי" (תהלים נ. טז). חוקי אין את משמר היאך את מספר בהם ואתה שנאת מוסר (שם שם). עיין שם. וכן אמרו בגמרא (שבת לא.) אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, (באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים. רש"י).עיין שם. וראה עוד בגמרא (יומא עב:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי יז. טז). - אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. מכריז רב ינאי חבל על דלית ליה דרתא. (חצר. רש"י). ותרעא לדרתא עביד. (שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים. רש"י) עיין שם. וראה עוד במדרש (שמות רבה מ. א) אמר רבי הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר למה שקפליות של תורה ביראת חטא שנאמר: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג. ו), א"ר יוחנן כל מי שיודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו, לכך נאמר: "ויאמר לאדם הן יראת ה' וגו'", (איוב כח. כח). א"ר חייא בר אבא מהו הן יראת ה' וגו' אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר: ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה, מהיכן אתה למד מיוכבד ומרים בעת שיראו מהאלהים כדכתיב: "ותיראן המילדות את האלהים" (שמות א. ז), א"ר ברכיה בשם רבי חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב"ה את משה וזכה שתכתב התורה על שמו שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג. כב). וכתיב: "תורה צוה לנו משה" (דברים לג. ד), מרים על ידי שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקדוש ברוך הוא, בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, הדא הוא דכתיב: "ראה קראתי בשם בצלאל" (שמות לא. ב). וכתיב: "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת" (שם לא. ג). עד כאן. וראה עוד במדרש תנחומא צו (אות יד) ושם איתא: היראה גדולה מן החכמה ומן הבינה, כי מי שיש לו חכמה ובינה ואין בו יראה, אינו כלום. עיין שם. והמשיך ואמר אחר כך "להבין אמרי בינה", לרמוז שבזכות המוסר שלומד או מקבל מרבו זוכה להבין אמרי בינה, כמבואר בדברי חז"ל בגמרא (ברכות סג:), הבאתי דבריהם בדיבור הבא.
לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה. לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומשרים. (א. ב-ג)
אפשר לפרש סמיכות הכתובים שבא לרמוז מה דאיתא בגמרא (ברכות סג:) על פסוק: "ומיץ אף יוציא דם" (משלי ל. לג). כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. (וזהו מיץ אף, שמוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומקם. רש"י.) ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן רבי ישמעאל אומר הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעיין הנובע. עיין שם. וזהו רמז הכתוב: "כי רב", דהיינו אדם יוכל להתקרות רב, לזכות להבחין בין דם טמא לדם טהור, וכן להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, עיין שם.
תיבות חכמה ומוסר גמטריא שכינה. ובא לרמוז שיהיה תמיד לנגד עיניו השכינה הקדושה להתפלל לפניו יתברך שמו לזכות לתורה ובעה"ו תפלתו תהא נשמעת, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (נדה ע:) מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם. אלא יבקשו ממי שהחכמה שלו. שנאמר: "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב. ו). עיין שם. וכן יזכה להנצל מן העבירה, וכמו שכתב הרמ"א ז"ל בשולחן ערוך אורח חיים (סימן א סעיף א) בהגה שכתב, וזה לשונו: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז. ח). הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג. כד). מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד עכ"ל. וכן מצאתי אחר זמן רב לרבינו יהודה החסיד ז"ל, בספר חסידים (סימן לה) שכתב, וזה לשונו: המדבר ואינו חושש כי אם דבריו ואינו חושב בבוחן כליות היודע דבריו ושבתו וקומו וכל צעדיו יספור וכל דבריו לנוכח השכינה והגבורה שנאמר (ירמיה כג. כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'. האדם ההוא איננו בדרך טובה כי משפט האדם לחשוב בבוראו תמיד ולשוותו נגד פניו שנאמר (תהלים טז. ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל זמן שאדם יושב ודומם באיזה מקום שיהיה ומפנה לבו מכל מחשבות לדברי הבאי אם יחשוב בבוראו ובקדושתו ובנפלאותיו וטובותיו אשר עושה בכל יום עמנו. אבל בזמן שאדם הנבזה מחשב לדברים בטלים או לשמוע דברי הבאי אפילו אין בדעתו לדבר כלל מיד הוא פונה את לבו לבטלה מופסדת מכל וכל המחשבה הטובה אשר היא לחשוב בקדושתו של בוראו וביראתו הטהורה ולהיות במעלה הטהורה והטובה לעבוד את ה' מאהבה ולהיות חפץ במצותיו וזו היא העבודה הגדולה המשתמשים בה מלאכי השרת וכל צבא השמים שמספרים בקדושתו שנאמר: "קדוש קדוש קדוש" (ישעיה ו. ג). ועל כן יש ליזהר שלא להרבות דברים בטלים פן ישכח את הצור אשר הוא תמיד לנגד פניו כפקח אשר לפני העיור הוא בהווייתו ובכחו ובכל מקום והעיור הוא העיור שאינו רואה רק במחשבתו של הבאי ואינו זוכר את הצור ומתרחק מעמוד של אמת ומהיות ירא מפניו כי אינו מצוי בלבו מחמת קושיות הלב שהוא עז וקשה ורחוק מאלהים ואינו מוציא במחשבתו רק דברי הבאי ולפיכך אינו מוציא במחשבתו האלהית רק בקושי ובחזקה כמו שלא יוכל העיור להבין ולהאמין האדם אשר לפניו אם לא ימשמש בו או ישמע קולו כך לא יוכל האיש ללמוד ולקשור בלבו תמיד האלהים אם לא ע"פ עזיבת העון כי העונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים את הפנים וכן הוא אומר (ישעיה נט. ב) כי [אם] עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. עכ"ל. ויש לרמוז זה בכוונת הכתוב: "כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי" (תהלים יח. כב). שמרתי דרכי ה' ראשי תיבות שדי. ובא לרמוז כשהוא שומר להניח לנגד עיניו בכל דרכיו את הקב"ה, הרי שהוא בעבור זה יהיה בס"ד ניצול מן היצר הרע וכאמור.
צדק ומשפט ומשרים. (א. ג)
אפשר לרמוז בזה מה שכתב הרב הקדוש רבי אליהו הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה (סימן אלף רע"ו) משם הרב חס"ל ז"ל, שכל מי שמתקשה באיזה דבר מדברי תורה יתן צדקה ויאורו עיניו עיין שם. וזהו "צדק", דהיינו שיתן צדקה, ואז יזכה ל"משפט ומישרים", שהמשפט יצא לאשורו ולא תהא תקלה באה על ידו וכאמור.
להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. (א. ו)
ראיתי למעלת ידידנו הרב המנוח השקדן בתורה רבי בנימין חדאד ז"ל בספרו לבנימין אמר שרמז להבין משל ומליצה דברי ראשי תיבות לומד. ורצונו לומר כיצד יבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, על ידי שהוא לומד, כלומר על ידי שאדם לומד ויגע, יזכה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. עד כאן לשונו. וכעת אינו תחת ידי. ויש לרמוז עוד משל ומליצה דברי סופי תיבות גמטריא מה שהוא רמז לענוה, וכדכתיב: "ונחנו מה" (שמות טז. ז). ועוד יש לרמוז דברי חכמים וחידותם סופי תיבות מים. שהוא גם רמז לענוה, ובא לרמוז דעל ידי הענוה זוכה ללמוד ולהבין את התורה, כדאיתא בגמרא (תענית ז.) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה. א). לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עיין שם.
יראת ה' ראשית דעת. (א. ז)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (סוטה מט.) ואין דעת אלא תורה, עיין שם. ובא לרמוז שצריך שילמד מוסר קודם שילמד כדי שתהיה חכמתו מתקיימת. וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ג משנה ט) אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. עיין שם. וראה עוד במסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב' (פרק לב) רבי [חנינא] בן דוסא אומר כל שקדמה יראת חטאו [לחכמתו סופו להתקיים. חכמתו ליראת חטאו] אין סופו להתקיים. מעשיו לחכמתו סופו להתקיים. [חכמתו למעשיו אין סופו להתקיים]. משל למה הדבר דומה לאחד שבא אצל החנוני. אמר לו: תן לי רביעית יין. אמר לו: הבא כלי ופתח לו את תיקו. אמר לו: תן לי שמן. אמר לו: הבא כלי ופתח לו את המפושלות. אמר לו: בן מאירה כלי אין בידך ואתה מבקש ליטול יין ושמן. כך הקב"ה אומר לרשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשים ללמוד תורה שנאמר: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי" (תהלים נ. טז). חוקי אין את משמר היאך את מספר בהם ואתה שנאת מוסר (שם שם). עיין שם. וכן אמרו בגמרא (שבת לא.) אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, (באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים. רש"י).עיין שם. וראה עוד בגמרא (יומא עב:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי יז. טז). - אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. מכריז רב ינאי חבל על דלית ליה דרתא. (חצר. רש"י). ותרעא לדרתא עביד. (שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים. רש"י) עיין שם. וראה עוד במדרש (שמות רבה מ. א) אמר רבי הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר למה שקפליות של תורה ביראת חטא שנאמר: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג. ו), א"ר יוחנן כל מי שיודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו, לכך נאמר: "ויאמר לאדם הן יראת ה' וגו'", (איוב כח. כח). א"ר חייא בר אבא מהו הן יראת ה' וגו' אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר: ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה, מהיכן אתה למד מיוכבד ומרים בעת שיראו מהאלהים כדכתיב: "ותיראן המילדות את האלהים" (שמות א. ז), א"ר ברכיה בשם רבי חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב"ה את משה וזכה שתכתב התורה על שמו שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג. כב). וכתיב: "תורה צוה לנו משה" (דברים לג. ד), מרים על ידי שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקדוש ברוך הוא, בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, הדא הוא דכתיב: "ראה קראתי בשם בצלאל" (שמות לא. ב). וכתיב: "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת" (שם לא. ג). עד כאן. וראה עוד במדרש תנחומא צו (אות יד) ושם איתא: היראה גדולה מן החכמה ומן הבינה, כי מי שיש לו חכמה ובינה ואין בו יראה, אינו כלום. עיין שם.
שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. (א. ח)
תיבת "שמע" גמטריא שפל. רמז כי על ידי הענוה ישמע ויקשיב למוסר אביו. מה שאין כן הגאה לא אוהב לקבל מוסר, כי חושב שהוא תמיד צודק.
אי נמי תיבת "שמע" גמטריא שפל. ועוד יש לרמוז שמע בני מוסר אביך סופי תיבות גמטריא כפר. רמז כי על ידי הענוה והמוסר שיקבל מאביו ושב ורפא לו. וראה בגמרא (ראש השנה יז.): כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. שנאמר, "נושא עון ועובר על פשע", (מיכה ז. יח). למי נושא עון? למי שעובר על פשע. ומספרת הגמרא (שם) רב הונא בנו של רב יהושע חלה, נכנס אצלו רב פפא לשאול בשלומו, ראה אותו רב פפא שעומד רב הונא להפטר מן העולם, אמר לחכמים להכין לו תכריכין. לבסוף נתרפא רב הונא, והתבייש רב פפא להסתכל בפניו. אחר כך שאל אותו רב פפא כיצד אחר שהוא נפטר קם שוב לתחיה?!. ענה לו רב הונא: שבאמת נפטר - שנקנסה עליו מיתה, אבל הקדוש ברוך הוא אמר למלאכים: "הואיל ואינו מעמיד על מידותיו, אל תדקדקו אחריו", שנאמר, "נושא עון ועובר על פשע", (מיכה ז. יח). למי נושא עון? לעובר פשע. עיין שם.
תיבת "מוסר" גמטריא דבש. רמז שידבר עמו בלשון רכה ונוחה שיקבל המוסר ממנו, וכיוצא בזה אמרו חז"ל בגמרא (גיטין ו:) שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר! וצריך לומר הדברים בניחותא כדי שיתקבלו הדברים ממנו עיין שם. וראה עוד במדרש (ויקרא רבה לג. א) ושם מסופר שרבי יהודה הנשיא הזמין את תלמידיו לסעודה, וצוה להניח לפניהם לשונות רכות שהתבשלו די צרכן, ולשונות קשות שלא התבשלו די הצורך. והנה רואה רבי יהודה, שהתלמידים בוררים את הלשונות הרכות מתוך הקשות. פנה אליהם רבי יהודה, ואמר להם: תנו דעתכם למעשיכם, כשם שאתם בחרתם בלשונות הרכות ואת הקשות הנחתם בצד. כך כאשר מדברים אתם איש עם רעהו, בחרו בלשון רכה, ואת הלשון הקשה (דהיינו, דברי כעס), תניחו בצד!
אפשר לפרש קשר הדברים "שמע בני מוסר אביך", זה יגרום "ואל תטוש תורת אמך", על דרך מה שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ג משנה ט) אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. עיין שם.
ראיתי למעלת ידידנו הגאון רבי שמעון חירארי שליט"א, בספרו ישמח לבי שכתב, לפום ריהטא נתקשיתי בפשט הכתוב שייחס המוסר לאב, והתורה לאם, ואיפכא (אולי) מסתברא, כי המוסר יכול להיות גם מהאם, כמו שאמר שלמה בעצמו (לקמן לא. א) אשר יסרתו אמו. אבל התורה היא שייכה לאבא, כדאמרינן (קידושין לא.) איש אביו ואמו תיראו, תניא, רבי אומר, וכו', וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה. לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם, למורא האב. עיין שם. הרי שהלימוד שייך לאב יעיין בקידושין שחיוב התורה הוא רק על האב, ואם כן מדוע אמר תורת אמך? עיין שם. ונראה לתרץ, בהקדים מה שביארו המפרשים ז"ל, כוונת הכתוב: "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" (איכה ד. י). דהיינו כיון שהנשים הם בדרך כלל רחמניות על ילדיהן, ונמנעות מלהוכיחם ולחנכם כראוי בעודם קטנים, בטענה שהם קטנים ועוד מעט יגדלו…. ולכן נקט "מוסר אביך", שיקבלו התוכחת מהאבא שהוא המוכיח אותם. והמשיך "תורת אמך", כי הן אמת שהאמא נמצאת יותר בבית עם הילדים ומלמדת אותם איזה הנהגות ודרכי נימוסין. וראה להרב אברהם אבן עזרא ז"ל, שכתב, שמע בני מוסר וגו', תורת אמך - כי האשה חכמה מורה הדרך הישרה לבנה כבת שבע שהיה יסרה למואל ומלת אל לשון פיוס מן המענה ומהם אלקום עמו אל מות. עד כאן לשונו. וראה להרב לוי בן גרשון (הרלב"ג) ז"ל שכתב, שמע בני - הנה המוסר הראשון שיקח הוא מוסר האב והאם כי הם ייסרו אותו וינהיגוהו בקטנותו ואחר כך יתישר ללקיחת המוסר מדברי התורה ולזה ענשה התורה העונש הנפלא לבן סורר ומורה מפני שלא ישמע בקול אביו ובקול אמו ולזה הזהיר זה החכם ואמר שמע בני מוסר אביך ואל תעזוב ההנהגה שתנהיגך אמך בה כי אלו המוסרים שתקנה תחלה מהם הם כמו תכשיטים לך להסיר ממך לכלוך המדות הפחותות או קרא מוסר אב ותורת אם התורה והנה קרא השם יתברך הלא הוא אביך קנך והאם הוא השכל הפועל אשר באמצעיתו הגיעה הנבואה והמשילו אל הנקבה ביחס אל השם יתברך כי הוא שיקבל הכח ממנו והשם יתברך הוא הפועל השלימות לו כטעם אמרו בעטרה שעטרה לו אמו לזאת הסיבה קראוהו ז"ל מטטרון שהוא אם בלשון רומי. עכ"ל.
כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. (א. ט)
כי לוית סופי תיבות גמטריא שפל. וכן גמטריא קדוש. רמז שעל ידי לימוד התורה מגיע לידי קדושה וענוה, וראה בגמרא (עבודה זרה כ:) אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה מביאה לידי ענוה עיין שם. ועוד יש לרמוז כי לוית חן הם לראשך סופי תיבות גמטריא כשר.
אי נמי כי לוית סופי תיבות גמטריא שפל. והמשיך "חן" רמז שבזכות הענוה זוכה שהשי"ת יתן לו חן, וכדכתיב: "ולענוים יתן חן" (לקמן ג. לד).
אי נמי כי לוית סופי תיבות גמטריא שוקד. והמשיך "חן" רמז שבזכות השקידה שלו בתורה השם יתברך יתן לו חן, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יב:) אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: יומם יצוה ה' חסדו" (תהלים מב. ט). ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו - משום ובלילה שירה עמי. ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" (שם).
כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. (א. יט)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, "נפש בעליו יקח", שיהיה עני, וכמו שכתב הרב מנורת המאור ז"ל, (פרק ג) כך העושה עושר לא במשפט, אלא מן הגזל ומן החמס, בחצי ימיו יעזבנו לאחרים וסופו להיות נבל, רצונו לומר עני. עיין שם. והעני חשוב כמת. כדאיתא בגמרא (נדרים סד.).
אי נמי "כן" גמטריא שבעים. והמשיך כל בוצע בצע רמז להמן שהיה לו תאות כבוד ובצע, ובא לרמוז לשבעים יום שהיו ימי כבוד להמן עד שנתלה על העץ. כמו שכתב מורנו הרב בנציון הכהן יהונתן ז"ל בספרו עזך ציון (על מגילת אסתר), משם מורנו הרב רחמים חי חויתה הכהן ז"ל בספרו מנחת כהן ח"ב (אות ב), (וכעת אינו תחת ידי), שכל גדולת המן היתה שבעים יום. עיין שם.
חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה. (א. כ)
כתב רש"י ז"ל, חכמות בחוץ תרונה - הרי חכמותיה של תורה בחוצותיה תזעקנה להזהירכם לסור עליהם ומה הן חוצותיה בתי מדרשות. ברחובות - במקום שמרחיבין אותה כך דרש רבי תנחומא. עכ"ל. ויש לרמוז עוד חכמות בחוץ תרונה ראשי תיבות גמטריא שפל. רמז שעל ידי הענוה זוכה לתורה. (תענית ז.).
ראיתי לשא"ב הגאון רבי שושן מאזוז ז"ל בספרו שושן עדות שפירש "חכמות" רמז לחכמת התורה, "בחוץ", רמז שבעת שילמד חכמת התורה צריך להוציא בשפתיו את תלמודו שעל ידי זה יתקיים תלמודו בידו. וכן "תרנה" רמז שילמד התורה בקול רם שגם כן יועיל שעל ידי זה תתקיים התורה בידו, וכדאיתא בגמרא (ערובין נד:) תנא, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש לאחר ג' שנים שכח תלמודו. ועוד אמרו (בגמרא) שם אמר לו שמואל לרב יהודה: פתח פיך ותקרא, פתח פיך ותשנה, כדי שהתורה תתקיים בידך. שנאמר: "חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד. כב). אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה עיין שם. וראה עוד במדרש (דברים רבה ח. ד) על פסוק: "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד. כב). דבר אחר: כי חיים הם למוצאיהם למי שמוציאן מפיו. מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב שהיה ממהר בכל תלמודו בשעה אחת. פעם אחת חלה ושכח את כל תלמודו. מי גרם לו על ידי שלא היו אומרו מפיו. ונתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב וחזר כל תלמודו עיין שם. ועוד אמר "ברחובות תתן קולה", רמז שגם בעת שהולך ברחובות קריה אל יפנה לבו לבטלה רק יתן לבו לחכמת התורה. עכ"ד. והוא כפתור ופרח. ולפי דרכו יש לרמוז "תרונה", לשון רנה, דהיינו לשון נגינה, שילמד בנגינה ויועיל לו לזכור את תלמודו, לרמוז שלימוד התורה צריך ללמוד בנגינה כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (מגילה לב) ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן, כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" (יחזקאל כ. כה). עיין שם. וראה עוד שם (במגילה לב) מה שכתבו בעלי התוספות ז"ל, על דברי הגמרא הנזכרים, "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה", וזה לשונם: והשונה בלא זמרה. שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן על פה ועל ידי כך היו נזכרים יותר עכ"ל. וכן שמעתי מאבינו מורנו הרב מאיר הכהן שליט"א, ששמע מרבו המובהק זקני הגאון הרב דוד דידו הכהן זצ"ל, (מחבר ספר אני לדודי). שהיה מורה לתלמידיו לחזור על לימודם בקול נעימה כדי שיעזור להם לזכור לימודם עד כאן. ואפשר לפרש "ברחובות", דהיינו ברחבות, שיהיה כשיהיה לו עשירות ורחבות יוכל להבין יותר הלימוד, וראה באוצר המדרשים (עמוד 168) שלשה קולות משמחין את הלב קול כספים וקול תורה וקול גשמים. עיין שם. וראה עוד בירושלמי תרומות (פרק ח הלכה ח) מעשה ברבי יוחנן שגזלו ממנו ממון אנשים ממקום קניה. נכנס רבי יוחנן לבית המדרש, והיה רבי שמעון בן לקיש שואלו הלכות ולא השיב לו. שאל לו ולא השיב לו. אמר לו: מה זה שאין אתה משיב לי כעת? אמר לו: כל האברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס. וכיון שנטלו ממני מעותי אין דעתי מיושבת עלי וכו' עיין שם. וראה עוד למורנו הגאון רבי שלמה דאנה ז"ל בספרו שלמי תודה בחידושיו פרשת נשא שהביא מה שכתב הרב כנסת הגדולה ז"ל, (סימן רמ"ו בהגהות בית יוסף) משם מהרי"ל שכשהיה רבינו תם (מבעלי התוס' ונכדו של רש"י), לומד היה מניח לפניו כיס של זהובים כדי שיהיה לבו שמח ורחב לעסוק בתורה עיין שם.
איתא בגמרא (ברכות נז.) הרואה אווז בחלום - יצפה לחכמה, שנאמר: "חכמות בחוץ תרנה" (משלי א. כ). עד כאן. וראיתי למעלת ידידנו הגאון הרב שמעון חירארי נר"ו בספרו ישמח לבי (עמוד מג) שכתב על זה, וזה לשונו: לפום ריהטא לא זכיתי להבין איך נרמז בפסוק הנזכר ראיית האווז בחלום. והשם יתברך יאר עינינו במאור תורתו אמן. עכ"ל. נכתב בצידו: עיני צדיק תחזינה למהרש"א ז"ל, בחידושי אגדות (סוטה מח. ד"ה ביטל זמרא קם ק' אווזי בזוזא כו') שכתב, וזה לשונו: יש לכוון בזה ע"פ מ"ש בפרק הרואה הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה כי האווז הוא הקולני בעופות טהורים ולזה המבטל זמר האיסור זוכה לרינון החכמה ומביא הברכה במין האווז הרומז על זה ובהיפך כי זלזל ביה כו' וק"ל. עכ"ל. וכן כתב גם בחידושיו (בבא בתרא עג:) עיין שם. ואפשר לענ"ד בס"ד להמתיק הקשר מה שלומד בקול רם זוכה לחכמה, לפי מה דאיתא בגמרא (ערובין נד:) תנא, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש לאחר ג' שנים שכח תלמודו. ועוד אמרו (בגמרא) שם אמר לו שמואל לרב יהודה: פתח פיך ותקרא, פתח פיך ותשנה, כדי שהתורה תתקיים בידך. שנאמר: "חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד. כב). אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה עיין שם. וראה עוד במדרש (דברים רבה ח. ד) על פסוק: "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד. כב). דבר אחר: כי חיים הם למוצאיהם למי שמוציאן מפיו. מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב שהיה ממהר בכל תלמודו בשעה אחת. פעם אחת חלה ושכח את כל תלמודו. מי גרם לו על ידי שלא היו אומרו מפיו. ונתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב וחזר כל תלמודו עיין שם. וראה עוד בזה בזוהר הקדוש (שמיני טל.). וראיתי למעלת מורי ורבי ועטרת ראשי מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז שליט"א, בספר אחרון הגאונים בתוניסיה (עמוד 276 אות ג) שכתב על הגאון רבי שלמה דאנה זצ"ל, שהיה מצוה לתלמידיו, כי בעת שמעיינים בסוגית הש"ס, "יסבירו הדברים בפיהם בקול רם, כאדם המתווכח עם חברו, כי חיים הם למוצאיהם בפה". הוכחה לאמיתות ההצלחה בדרך זו, אנו רואים מהעובדה, כי יום אחד עבר על יד ביתו של אחד מתלמידיו, ושמע אותו מכין שיעוריו בקול רם, הלך לאביו ובישרו: "מובטחני בבנך, שיהיה תלמיד חכם". ואכן כך היה, זה היה הרב הגאון רבי אליהו גז זצ"ל, אשר ריכוזו והתמסרותו בשיעור לתלמידיו, אין לתאר. עיין שם.
בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. (א. כא)
ראיתי למורנו הרב חיים הכהן ז"ל בספרו ארחות חיים בפירוש אורח ישרים שרמז תקרא בפתחי שערים בעיר ראשי תיבות בשבת. וסופי תיבות מאיר. לרמוז למה שאמרו חז"ל בתלמוד ירושלמי (שבת טו. ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהן בדברי תורה עיין שם. ובשבת יש להם הארה יתירה לעם התורה עיין שם. ואפשר לפרש עוד מה שבא הרמז תקרא בפתחי שערים בעיר סופי תיבות מאיר. לרמוז שאדם הלומד תורה בשמחה, יהיה לו אור של קדושה על הפנים. וכמו שמצינו מעשה בתלמוד ירושלמי מסכת שבת (פרק ח הלכה א) רבי אבהו ירד לטבריה, ראו אותו התלמידים של רבי יוחנן שפניו מאירין, אמרו לפני רבי יוחנן: מצא רבי אבהו אוצר, (פירוש: שלכן הוא שמח מאד). אמר להם: אולי תורה חדשה, דהיינו חידוש חדש נתגלה לו. אמר לו: מה חידוש חדש מצאת? אמר לו מצאתי ברייתא ישנה. וקרא עליו הפסוק: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח. א). עיין שם. וכן הוא במדרש (קהלת רבה ח. ד) עיין שם. וראה עוד בזוהר הקדוש (בראשית י:) רבי יוחנן כאשר היה עוסק בתורה, היו פניו מזהירים כזוהר השמש. יום אחד פגש אותו רבי יוסי, אמר לו ראה פניך מזהירים כזוהר השמש, אמר לו: לא כן הוא, אלא ההלכה מאירה לי. קרא עליו (הפסוק): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה. לא). עיין שם.
תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו. (א. כט)
אפשר לפרש בדרך דרש ורמז, בהקדים מה דאיתא בגמרא (סוטה מט.) ואין דעת אלא תורה, עיין שם. והנה ידוע שצריך שילמד מוסר קודם שילמד כדי שתהיה חכמתו מתקיימת. וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ג משנה יא) רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. וכן אמרו בגמרא (שבת לא.) אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, (באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים. רש"י). עיין שם. ומכלל הן אתה שומע לאו, שכיון שיראת ה' לא היתה להם, הרי שהם שנאו "דעת", היא התורה וכאמור.
ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. (א. לג)
לי ישכון בטח ראשי תיבות בם. שהיא נוטריקון בראשית מאימתי. רמז לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה שמתחילה במסכת ברכות במילת מאימתי. וכן אמרו חז"ל בגמרא (יומא יט:) אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר, ודברת בם בם ולא בדברים אחרים עיין שם. ובא לרמוז שהמקיים את התורה זכותה שיכולה להגן עליו בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שעיני צדיק תחזינה בגמרא (סוטה כא.) תניא, את זו דרש רבי מנחם ברבי יוסי, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו. כג) תלה הכתוב את המצוה בנר, ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך מה אור מאיר לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואומר: "בהתהלכך תנחה אותך וגו'" (שם ו. כב). בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך, זו מיתה. והקיצות היא תשיחך, (תליץ בעדך את זכותך. רש"י). לעתיד לבוא עיין שם.