אור ברסלב
יהל אור צדי"ק

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

צדי"ק

פ

שם דס"ו ע"א בד"ה מכלל, בסוף הדיבור, וז"ל, ובחמץ בפסח לספרים דגרסי במשהו כרב [פסחים דף ל'] אע"ג דשלא במינו אסור במשהו אעפ"י שהטעם בטל מ"מ אין לאסור טעם לפגם שלא יהא טפל חמור מן העיקר, דשלא במינו אינו אסור אלא אטו מינו, א"ו אין חילוק דכל נטל"פ מותר, עכ"ל:

וכתב בגליון הש"ס מרעק"א ז"ל על שלא יהא טפל חמור מהעיקר וז"ל, תמוה לי, דנראה מדבריהם דהיכא דשלא במינו במשהו ראוי לאסור גם נטלפ"ג דמ"מ הוי כמו משהו, אבל היכא דמדין מין במינו במשהו אתינן עלה אין נטל"פ אסור, ומשו"ה כתבו דבחמץ כיון דהטעם אטו מינו לא חמורי חמיו, ונטל"פ מותר, אבל לא זכיתי להבין, דמה הפרש בזה, דגם במב"מ במשהו נימא בנטל"פ אסור, דמשהו מיהו הוי, וכו' עד וא"כ מה חילוק בין היכא דמין בשא"מ במשהו להיכא דמב"מ במשהו לענין נטל"פ, וצע"ג, עכ"ל רע"ק ז"ל:

ולפע"ד דברי התו' פשוטין ומיבנין היטב, דהרי חזינן ברוב המקומות דאסרו חכמים במשהו לא אסרו אלא במין במינו, אבל לא באינו מינו, כמו ביי"נ ובדשיל"מ וכדומה, חוץ מחמץ בפסח דאסרו גם שלא במינו במשהו, ויש להבין, בשאר איסורי משהו הנ"ל מה בין מינו לשא"מ הלא חומר האיסור יש בתרווייהו, וצ"ל דהרי חזינן דפליגו ר"י ורבנן בכל התורה במין במינו, דר"י סבר לא בטיל, ורבנן ס"ל דבטיל וכתב הר"ן בנדרים דנ"ב ע"א דמשו"ה ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל, לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו, אבל אנן קיי"ל כרבנן דגם מב"מ בטל, אבל ישנם איסורים שמפני החומר שלהם או לסבת טעם אחר ראו חז"ל למינקט בהם סברת ר"י הנ"ל, דכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו, והגם דלמה דקיי"ל כרבנן חזינן דאין זה סברא דאורייתא, מ"מ מאחר דעכ"פ סברא גדולה היא, ראו חכמים למינקט סברא זו עכ"פ מדרבנן באיסורים אלו, ומשו"ה אמרו בהם דמין במינו במשהו, משום דמדרבנן לא בטיל מב"מ בהם אבל באינו מינו, דאין סברא כלל בהם לומר דלא בטל, לא הי' להם לחכמים שום יסוד לאסור בו במשהו אפילו באיסורים האלו, חוץ מחמץ בפסח, לגודל חומר איסורו החמירו במשהו אפילו שלא במינו, אבל לא מפני שאמרו בו דגם שלא במינו לא בטיל מדרבנן דאין שום טעם ויסוד לומר כן שלא במינו, וכנ"ל, רק דהחמירו בו חכמים לומר דהגם דשפיר בטיל שלא במינו אפילו מדרבנן, אעפ"כ אוסר במשהו גם שלא במינו משום גזירה אטו מינו, או גזרה אחרת:

וזה הוא שחילקו התו' לענין נטל"פ בין במין במינו במשהו ובין שלא במינו במשהו, דבמקום דמב"מ במשהו, והיינו מטעם דמב"מ לא בטל מדרבנן באיסור זה, א"כ אין ללמוד מזה דגם נטל"פ יהי' אסור בו, דשאני טעם פגום דבטיל, אף במינו. דפקע איסורי', כדגמרינן לה מנבלה שאינה ראוי' לגר, ועיין ברא"ש, אבל בחמץ בפסח, דשלא במינו ג"כ אסור במשהו, אף דשלא במינו שפיר בטל אפילו מדרבנן, וכנ"ל, ופקע איסורי' עי"ז, אעפ"כ החמירו בזה חז"ל כ"כ, ואסרו אותו במשהו, מפני גודל חומר איסורו, א"כ שפיר יש ללמוד מזה גם לנטל"פ, דהגם דפקע איסוריה ובטיל, מ"מ החמירו בו חכמים לאוסרו בפסח, כמו שלא במינו במשהו, מפני גודל חומר איסורו, אלא שכתבו התו' דאעפ"כ אינו אסור שלא במינו בנטל"פ, שלא יהא טפל חמור מן העיקר דשלב"מ אינו אסור אלא אטו מינו:

ומ"ש התו' לעיל דמשהו מב"מ אין בטל כיון שהטעם שוה וכו', הוא משום דקאו כאן אליבא דאביי, אבל באמת גם לדידן דמב"מ תלוי בשוה בשמא ג"כ יש חילוק בין משהו במינו ובין נטל"פ, וכנ"ל:

אמנם לכאורה קשיא לי על דברי התו' דכאן דכתבו דא"מ בחמץ אינו אסור אלא אטו מינו, דהא התו' עצמם כתבו בפסחים שם דאפילו אי גרם במשהו כרב היינו כרב ולא מטעמי', רק כולן בין מב"מ ובין א"מ אסור במשהו משום חומרא דחמץ, והיינו דגזרו בין במינו ובין שלב"מ במשהו שלא יבואו להתיר בנותן טעם, כמ"ש הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור בפכ"ש שם, וצ"ל דהתו' דכאן ס"ל מדאמר במשהו כרב ש"מ כרב ממש. דעיקר החומרא בחמץ היא במינו וא"מ גזרו אטו מינו, ודוק:

סוף הספר

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה