אור ברסלב
יהדות על קצה המזלג מי אתה כבוד הרב?

יהדות על קצה המזלג

מי אתה כבוד הרב?

האם האמונה אמת או דמיונות?

כשליהודי יש שאלה כלשהי בענייני ההלכה או שהוא עומד לפני החלטות חשובות בחייו, הוא פונה אל הרב כסמכות בלתי מעורערת לנטילת עצה טובה, וברכה להצלחה, מיהו בעצם אותו הרב?

הקב"ה ציווה עלינו ללמוד וללמד את מצוות התורה, תחילה ללמוד ממי שחכם מאיתנו, ומי שזכה ללמוד כראוי ולהיות לרב צריך גם ללמד אחרים, העברת התורה מדור לדור היא ערך עליון ביהדות.

רב ביהדות היא מילה נרדפת לחכם, ולא בכדי, כל מי שמכיר רבנים מקרוב, יודע שהם חכמים, וזה מכיוון שהם משקיעים את חייהם בלימוד החכמה של בורא עולם, הלא היא התורה.

רב אמיתי אינו נמדד באורך זקנו, בבגדיו ההדורים, בדיבורו המרשים וגם לא ביכולת שלו לגלות עתידות ולעשות אותות ומופתים. רב אמיתי נמדד בראש וראשונה ברמת ידיעותיו הגבוהה בתורה עליה מעידה גם הסמכתו לרב, וביראת השמים שלו הבאה לידי ביטוי בקיום המצוות שלו, ומי שאינו עונה להגדרות אלו אינו נקרא רב, אפילו אם אחרים מכנים אותו כך.

בדורנו, ישנם אנשים רבים המתחזים לרבנים או "באבות" למיניהם, על אף שאינם יודעים אפילו ידיעות בסיסיות ביהדות, ומצליחים לבלבל את הציבור ולגזול את כספם בכל מיני הבטחות שווא. בדרך כלל המדד הפשוט לזיהוי אנשים אלה הוא שהם מפרסמים את עצמם כפותרי בעיות, מבטיחים הבטחות ומבקשים על כך כסף מבלי להזכיר את העיקר, שאדם בלי מצוות גורם בכך בעיות לפי תפיסת היהדות.

בימינו יש "אינפלציה" בתארים וקיימת מגמה לקרוא בשם רב לכל מי שרק "יצא מקליפת הביצה" כתואר כבוד חסר כיסוי, וכן יש כאלה הקוראים בטעות לחזן בית הכנסת בשם רב כיוון שהוא יודע קצת יותר מהם ביהדות, אבל וודאי שאלו אינם ראויים לתואר רב, ולא עליהם אדבר במאמר זה.

רב ברמה הבסיסית צריך לדעת לענות לשאלות בהלכה פסוקה מהו פסק הלכה: התורה לימדה אותנו יסודות וכללים, אשר אותם אנו אמורים להשליך על מקרים שונים, אותם לא פרטה התורה, לפסוק הלכה פירושו להכיר היטב את הכללים האלה, ולפסוק כיצד הם באים לידי ביטוי מעשי במקרה מסויים , מה שכבר בא לדיון ונפסק להלכה בספרי ההלכה, כמו כן הוא צריך להיות מוסמך לרבנות כפי שיתואר בהמשך.

מורי הוראה ופוסקים נמצאים בדרגה גבוהה מזו, והם יודעים להשיב לשאלות בהלכה גם בנושאים שלא נפסקו עדיין להלכה בגלל מציאות טכנולוגית שהתחדשה או מסיבות אחרות , הם יודעים לבחון את פרטי המקרה, לדמותם למקרים הפסוקים כבר להלכה, ולפסוק הלכה תוך שימוש בכללי הפסיקה. יש פסקי הלכה פרטיים המתאימים באופן מיוחד לשואל מסויים בגלל נסיבותיו השונות ומצבו הרוחני, ויש פסקי הלכה כללים המתאימים ומחייבים את כלל הציבור.

דיינים הם רבנים בעלי התמחות המאפשרת להם לדון בדינים שבין אדם לחבירו, כמו דיני ממונות ירושות ונזקי שכנים. זוהי התמחות מיוחדת בהוראה ורב שלא למד והתמחה בנושא זה אפילו אם הוא פוסק או רב ראשי של עיר מסויימת אינו רשאי להיות דיין בבית דין, וצריך לדעת להפנות כל בעיה לרב המתאים.

גדולי הדור הם רבנים משכמם ומעלה, מורמים מכל הדור, שם דבר ברמת ידיעתם בתורה, ביראת שמים, ובאהבת ישראל גדולה, שזכו להכנעת הציבור אליהם, לאלו תפקיד נוסף על מה שמנינו עד עתה, לפסוק פסקי הלכה הנוגעים לבעיות השעה של כל הדור כולו, וכן להנהיג את הדור ולקבוע תפיסת עולם ודרכי פעולה הנוגעות לכלל ישראל.

בעבר הרבנים היו "נסמכים" (מקבלים את התואר רב) על ידי רבותיהם שמכירים את רמת ידיעותיהם בתורה ואת יראת השמים שלהם וממנים אותם להיות רבנים, כיום רמת הידיעות נבדקת באמצעות מבחנים תיאורטיים ומעשיים (בנושאים מסויימים) ומאחורי כל רב עומדת המלצת רבותיו שהוא אכן ראוי להקרא בתואר רב.

עד היכן מגיעה סמכות הרבנים

ידוע לכל נהג ששמירת מרחק מהרכב הנוסע לפניו חשובה מאוד, כאשר הרכבים קרובים מדי זה לזה יכולת ההחלצות ממצבי סיכון יורדת בהרבה ולפעמים אינה קיימת כלל, ובמצב כזה עלולות להיות בדרך הפתעות לא נעימות. בכל שנה נהרגים בישראל כמה עשרות אנשים ועוד כמה אלפים נפצעים בתאונות שנובעות מאי שמירת מרחק, וזה בנוסף לנזקים הכספיים הגדולים.

התורה ציוותה וזה פסוק מפורש בתורה "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח-ל) עשו משמרת למשמרתי (גמרא יבמות כא.). על הרבנים גדולי הדורות לתקן תקנות נוספות על מה שכתוב בתורה, שמטרתם להרחיק את האדם מלעבור על חוקי התורה, ולחזק את קיומם במקום שהם מוצאים צורך בכך לפי שיקול דעתם, המצוות שהקב"ה ציווה אותנו בצורה ישירה נקראות מצוות דאורייתא (מהתורה) ואילו המצוות שרבותינו תיקנו נקראות מצוות דרבנן (של רבותינו).

לדוגמא התורה אוסרת לספר על מעשיו הרעים וחסרונותיו של הזולת (מה שנקרא לשון הרע), וחכמים הוסיפו ואסרו גם לשבח אדם בפני שונאיו, כיוון שזה יכול לגרום בעקיפין שינסו לסתור את דברי השבח וידברו בגנותו. גמרא בבא בתרא קסד:

במקביל לציווי שצוותה התורה על החכמים לתקן תקנות, ציוותה התורה גם עלינו לשמוע ולקיים את התקנות שתיקנו חכמי ישראל לדורותיהם "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז,יא) , ולכן מי שלא שומע לדבריהם עובר בעצם גם על ציוויו של הקב"ה שציווה על כך.

באופן מעשי - במשך השנים תיקנו רבותינו תקנות שונות כפי הצורך בכל מקום ומקום שגרו בו יהודים, וכיוון שבתקופות שונות היו קהילות היהודים מפוזרות במקומות שונים בעולם כשלכל קהילה בעיות וצרכים שונים, גם התקנות שתיקנו רבותינו במקומות השונים היו שונות אלו מאלו, ומזה צמחו שינויים בין מנהגים של בני עדות שונות.

יושר אינטלקטואלי ללא פשרות

חכמי ישראל נודעו מאז ומתמיד כבעלי יושר אינטלקטואלי, מחפשים את האמת ללא פשרות וללא נגיעות אישיות, מה שהקב"ה רוצה – את זה אנחנו נעשה.

חכם הפוסק הלכה מסויימת מנמק כיצד הגיע אליה, מהם המקורות שלו ומה שיטת הפסיקה, כיוון שכל דבר שאינו הולך לפי שיטת הפסיקה המקובלת מזה דורות אינו קביל, ואפילו גדול הדור אינו יכול להמציא המצאות כרצונו כיוון שגם למצוות ותקנות יש כללים ברורים, ואילו היה פוסק הלכה שלא כפי הכללים, לא היו שומעים בקולו. (מכאן גם ניתן להבין את יחסה של היהדות לרפורמים והמצאותיהם).

סיפור ששמעתי על הרמב"ם ואחר כתיבת שורות אלו, שמעתי שהסיפור הובא בספרו שלא הרב הנאמ"ן שליט"א "מגדולי ישראל" דף עב בח"א. , ממחיש את הנחישות של עם ישראל לקבל רק דברים מבוססים לפי הכללים, ללא משוא פנים אפילו לרבנים הגדולים ביותר, ודברים אלו ידועים גם לכל המבקר בבית הכנסת:

הרמב"ם, אחד מענקי הדורות של עם ישראל, גאון עצום בתורה ובעל שם עולמי ברפואה ובמדעים שבתקופתו, רוב פסקי ההלכה אותם אנו מקיימים היום מבוססים על פסקיו, וכן ספרי רפואה רבים נכתבו שנים רבות לאחר פטירתו בהתבסס על ספריו הגאוניים.

הרמב"ם, נאלץ בתקופה מסויימת לשהות במצריים, ושימש בתפקיד רופאו של מלך מצרים, יום אחד פנה המלך המוסלמי לרמב"ם בהצעה קנטרנית, "למה אתם היהודים לא תתאסלמו כמו כולם", הרמב"ם שידע שתשובה לא זהירה יכולה לגרום לו וליהודים בני ארצו צרות גדולות, השיב למלך תשובה דיפלומטית, "אדוני המלך אתה כמובן צודק, אך ברצוני להראותך דבר מה בטרם נעבור לביצוע ההתאסלמות" ההמונית.

ביקש הרמב"ם מהמלך ללכת למסגד ולבקש מהמתפללים להשתחוות לכיוון ההפוך ממכה, הפך מכיוונם הרגיל, כולם עשו כדבר המלך בלי לפצות פה, לאחר מכן ביקש הרמב"ם מהמלך להתלבש בלבוש פשוט בו לא יזהו אותו ולהתלוות אליו לבית הכנסת, וכן עשו.

הרמב"ם שהיה גדול הדור, עלה לקרוא בתורה (בה קוראים כמה פעמים בשבוע) ועשה במכוון טעות בניקוד של אחת האותיות, מיד קם ילד קטן ותיקן את הרמב"ם, הרמב"ם חזר לתחילת הפסוק ובמתכוון חזר שוב על טעותו, קמו שני גבאי בית הכנסת (המנהלים אותו) ואמרו "כבוד הרב, או שאתה קורא לפי המסורת או שתפסיק לקרוא".

פנה הרמב"ם למלך ואמר, אדוני המלך, ראינו שלמוסלמים אין בעיה לשנות את כיוון תפילתם, ואילו היהודים לא מוכנים לשינוי אפילו בניקוד של אות אחת מהתורה, ואפילו לא ילד קטן, כל שכן שאין דרך להשפיע עליהם שישנו את דרכם ואמונתם.

מעשה שהיה בגדול הדור, ראש ישיבת פונובז', הרב שך, שהתחיל למסור שעור תורה למאות תלמידי הישיבה, והסביר את הדברים באופן מסויים. אחד התלמידים הצעירים ביותר שאל שאלה שהעמידה בספק את נכונות הסברו של הרב, הרב סגר את הספר, והפסיק את מהלך השעור בהסבירו שיש אמת בדבריו של התלמיד. גדולי ישראל לעולם לא פחדו לחזור בהם, הם לא חפשו לא כבוד ולא יוקרה אלא אך ורק את האמת!

שימור המקור לאורך הדורות

בתקופות שונות בהיסטוריה של עם ישראל ישבו חכמי ישראל לחקור ולהתבונן באמיתותם של ספרים שהיו אז לפני המצאת הדפוס מועתקים בכתב יד, כאשר מצאו בהם סתירות חקרו יומם ולילה להבין את מקור הסתירות, לפסול את מה שנראה כמשובש מסיבות טכניות, להגיה כראוי את מה שמוכח ללא ספק כנכון, ולפסול או לתקן כתבים ששובשו בצורה מגמתית.

את ספר יחזקאל, שהוא אחד מספרי הנביאים החשובים של עם ישראל, רצו חכמי ישראל לגנוז (להניח בצד ולהתעלם ממנו) כיוון שנמצאו בו דברים הסותרים עניינים המופיעים בתורה. בסופו של דבר לאחר עמל ויגיעה רבה הצליח אחד מחכמי ישראל להבין את משמעותם האמיתית של הדברים וקיבלו גם את ספר יחזקאל כספר מן המנין, בין שאר ספרי הנביאים. כמבואר בגמרא שבת יג:

וכן האמוראים, חכמי ישראל שחיו לפני כאלפיים שנה, ישבו משך שנים כדי להבין ולתקן שיבושים שנפלו בהעתקת יד של נוסח המשנה (ספר ההלכה הראשון שנכתב) תוך התבוננות לוגית מעמיקה והשוואת קטעים שונים מהמשנה, ברייתות (כתבי הלכה קדומים מתקופת כתיבת המשנה שלא נכנסו למשנה) ופסוקים מהתנ"ך.

לא צריך ללכת רחוק, גם כיום, ספר תורה למרות קדושתו הרבה, אם נמצא שיש בו אות אחת לא נכונה, או אפילו לא ברורה, או אותיות מחוברות זו לזו (ספר תורה נכתב ביד ולא על ידי דפוס) כל הספר פסול ואין בו קדושת ספר תורה, ודינו כחומש (ספר תורה מודפס) עד שיתקנו אותו, הכל חייב להיות מדוייק לחלוטין. הרמב"ם בתחילת פרק י מהלכות ספר תורה

רמת הידיעות של חכמינו

גדולי ישראל לדורותיהם, על אף העובדה שהיו עוסקים יומם ולילה בלימוד התורה, ונדמה היה כי הם מנותקים לחלוטין מכל המתרחש, הפתיעו בכל פעם מחדש ברמת ידיעותיהם במדע בנפש האדם ובכל מה שקורה בעולם, ידיעות אותן רכשו באופנים שונים. ואלו מובאות בכתביהם הרבים.

התורה עצמה, שבעל פה ובכתב, מכילה בתוכה, בארבעת רבדיה (פשט רמז דרש וסוד) מידע רב על הבריאה והאדם, ידיעת הדברים בצורה מעמיקה נותנת הבנה בכל ענייני העולם.

כמו כן, חכמתם הרבה של חכמי ישראל וחריפות שכלם שנבנתה מתוך התעמקותם בתורה, עמדה להם לא אחת ככלי להתבוננות והבנת דברים מורכבים בחריפות ובעומק גדול הרבה מעבר למקובל.

ידיעות רבות קבלו חכמי ישראל מדור לדור, כשהחוליה הראשונה בשרשרת הדורות הלא היא משה רבינו שקיבל ידיעות אלו מהקב"ה במעמד מתן התורה בהר סיני לעיני כל ישראל.

ידיעות רבות שידעו וכתבו חכמינו הוכחו כנכונות אלפי שנים מאוחר יותר עם התפתחות הטכנולוגיה, משום שבתקופתם לא היה המדע מפותח דיו כדי להוכיחן, ובדברים אלו מלאים ספרי "תורה ומדע".

הדיוק בפסיקת ההלכה

וכעת אסביר מנין לנו הביטחון שחכמי ישראל שבקולם אנו מצווים לשמוע, עושים את מה שהקב"ה ציפה מהם בצורה טובה ומדוייקת, שעל אף שהם חכמים מאוד ויראי שמים סוף כל סוף הם בני אדם.

הואיל וחכמי ישראל פועלים בשליחותו של הקב"ה שציווה אותם על כך בתורה, הוא גם נתן להם יכולות גבוהות וסיוע גדול בשיקול דעתם, לעשות הכל בצורה טובה מדוייקת ומכוונת לאמת, הרבה מעבר ליכולת אנושית רגילה, ושומר אותם מטעות, ובפרט לגדולי ישראל המתווים דרך לכלל ישראל, שהשפעתם על כל הדור גדולה מאוד, וכל העולם תלוי בפסקי ההלכה שלהם.

יתרה מזו, בזה שהקב"ה נתן לרבנים סמכות לפסוק את ההלכה על פי כללי היסוד שהגדיר, הוא גם נתן תוקף וחשיבות לפסק ההלכה שנפסק כאן בעולם הזה כרצונו ממש, ולפי פסק הלכה זה גם נמדדת איכות מעשיו של האדם. וראה סוגיית "תנורו של עכנאי" בגמרא בבא מציעא נט: , שם מסיקה הגמרא שלאחר קבלת התורה משמים, פסקי ההלכה מוכרעים כאן בארץ.

למה הדבר דומה למנכ"ל חברה ששולח את עוזרו לחתום חוזה עם מאן דהוא, הרי ברור שגם אם העוזר לא יבין כראוי בצורה נכונה את רצונו של המנכ"ל בנקודה מסויימת, בכל זאת יש תוקף מלא לחוזה שהוא חתם, ולאחר שהחוזה נחתם, גם המנכ"ל יכבד את החוזה שחתם שליחו, כיוון לשליח יש את כוחו של המשלח, וחכמי ישראל הם שליחים של הקב"ה.

אם ראשונים כמלאכים

בו בשעה שהטכנולוגיה מתפתחת מדור לדור הרוחניות הולכת ודועכת, וזה בין הייתר משום הריחוק הרוחני ממעמד קבלת התורה בהר סיני. בכל דור כשמשווים את התנהגות הצעירים, לצעירים בדורות שקדמו להם – רואים התדרדרות גדולה ברמת התורה המוסר והדרך ארץ שלהם.

מלאך הוא שליח של של הקב"ה העושה בדיוק את מה שהוא ציווה אותו, אדם שעושה בדיוק את מה שאמר בורא עולם ללא נגיעות אישיות נמצא במדרגה רוחנית גבוהה מאוד ומכונה גם בלשון מליצה מלאך. רבותינו לפני אלפי שנים, לימדו אותנו על ירידת הדורות במאמרם גמרא שבת קיב: "אם ראשונים כמלאכים – אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם – אנחנו כחמורים", במאמרם זה, הם התכוונו לומר שכל דור ודור נחשב נחות יחסית לדורות שקדמו לו בעניינים רוחניים, וככל שהדור מאוחר יותר – כך גם חכמי אותו הדור פחותים בהשגותיהם ובמדרגתם הרוחנית.

עוד הם התכוונו לומר, שאדם המתייחס לגדולי הדורות הקודמים בהערכה נמוכה מהמגיע להם, כאילו הם בני אדם כמונו, הרי מצהיר בכך גם על רמתו הנמוכה (כלומר שהוא חמור). גדולי הדורות בתקופות שונות, העידו על חוסר ההשגות שלהם בתורה בהשוואה לרבותיהם.

המשמעות המעשית של מאמר זה, מעבר לנתינת הכבוד, שאין לגדולי דור כלשהו, כוח לסתור את דבריהם של גדולי הדורות הקודמים בפסקי ההלכה שלהם.

עלינו הקטנים, ציוותה התורה לשמוע בקולם של חכמי הדור שלנו, אף שאינם במדרגתו הרוחנית של משה רבינו.

אחת הסיבות לנתינת הכבוד שהתורה דורשת מצעירים לזקנים נובעת מהיתרון שיש לזקן על הצעיר, כיוון שהולך ופוחת הדור, וזה בנוסף לנסיון החיים העשיר שרכש הזקן בחייו. הדורות המאוחרים נופלים בדרגתם הרוחנית מקודמיהם.

לפי התורה, הקוף היה בתחילתו אדם, ובמגדל בבל הפך הקב"ה את האנשים שרצו להילחם איתו לקופים במסכת סנהדרין (דף קט עמוד א) מוסבר שהאנשים שרצו להלחם עם הקב"ה במגדל בבל (בראשית יא) נהפכו לקופים ורוחות ושדין ולילין. , מאדם אפשר לעשות קוף אך לא להיפך...

תוכן העניינים

יהדות על קצה המזלג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה