הדרגה הגבוהה ביהדות
לא פעם שומעים בחדשות על מעריציו של מוזיקאי זה או אחר שמתוך התלהבות מכשרונותיו, מגיעים למצב של שכרון חושים ואיבוד ההכרה. גם לשפה העברית המדוברת השתרבבו דימויים מלאי גוזמה המתארים הערצה זו, התואר "אליל הנוער" או "אליל הזמר" ממחישים את גודל האהבה והסגידה לאותם זמרים המכונים גם "כוכבים", עקב היותם בעלי כשרונות לא מצויים. באותה מידה גדולה ההתלהבות משחקני כדורגל אשר אוהדיהם הגדולים המכונים גם "אוהדים שרופים" מוכנים לעשות הכל למען נשוא הערצתם.
בני אדם, כל אחד לפי נטיות ליבו, מעריכים מכבדים ומעריצים אנשים בעלי כשרונות. אנשים מעריכים כח, זריזות, תפקיד, השפעה, עושר, יופי, והישגים למיניהם. אנשים אוהבים הצלחות ומכבדים את המצליחים. האם הדבר מוצדק?
למי מגיע הקרדיט?
האם הקרדיט באמת מגיע לאלו שהתמזל מזלם, ונולדו בעלי כשרונות והצלחות? יש בעולם הרבה אנשים שלמרות השקעתם הגדולה בנושאים מסויימים לא מצליחים להגיע לתוצאות משמעותיות, ולעומתם ישנם כאלה המגיעים לתוצאות מדהימות ללא מאמץ. רואים מכאן שעיקר ההצלחה ברור שאדם שלא ישתדל השתדלות מינימלית לא יצליח. אינו תלוי באדם עצמו.
כל החכמות והכשרונות שרק ניתן לתאר, שייכים כולם לבורא עולם, אותם הוא חילק בין בני האדם בהתאמה מלאה לתפקיד שהועיד לכל אחד ואחד כל כשרון ניתן לנתב לטוב או לרע, והקב"ה חפץ בזה שנבחר בטוב, וזו חלק מהבחירתו של האדם לנתב את כשרונותיו לדברים טובים. אדם שאוהב לראות דם צריך להיות רופא או מוהל ולא רוצח, ועיתונאי המוכשר בכתיבה צריך לכתוב דברים טובים וערכיים ולא דברי לשון הרע והשמצות , בין כשרונות שכליים ובין כשרונות גופניים, והאדם רק מוציא אותם אל הפועל. זו גם הסיבה שהתורה אוסרת על האדם להתגאות.
אף על פי שבני אדם נוטים לייחס את הכבוד למי שהם רואים בעיניים, הכבוד והקרדיט על כל ההצלחות שיש בעולם, מגיעים רק לבורא העולם, שהוא הנותן את היכולת לעשייתם. התורה מלמדת שההצלחה היחידה שתלויה באדם וגם נזקפת לזכותו היא התגברותו על יצרו הרע בעשותו מעשים טובים.
ההכרה בעובדה שהקב"ה הוא מלך העולם, שברא ומקיים בכל רגע ורגע כל מולקולה שבבריאה, מחייבת אותנו לנהוג בו כבוד מלכים, הרבה יותר ממה שנוהגים במלך בשר ודם שהיום הוא חי ומחר הוא מת.
אמנם הקב"ה לא צריך כלל את הכבוד שאנו צריכים ומצווים לנהוג בו, כיוון שלא חסר בו דבר, ואין בו תאוות כבוד (שהיא חסרון גדול המצוי ברבים מבני האדם), אבל מצידנו נתינת הכבוד להקב"ה היא דבר נכון ומתחייב משום היותו מלך העולם.
מהי מצווה לשמה?
נתינת הכבוד הראויה במדרגה הגבוהה של היהדות מתבטאת בעשיית המצוות שלא לשם קבלת שכר אלא אך ורק לשם עשיית כבוד לבורא עולם שציווה על עשייתן. ועשייה זו של מצווה מכונה גם "לשמה", והכוונה מצווה לשם המצווה, ולא לשם קבלת שכר או תועלת כלשהם. משנה אבות א-ג, רמב"ם–הלכות תשובה–פרק עשירי, אדיר במרום (רמח"ל) דף לז, ד"ה: "ואמר ומחצדי חקלא זעירין ... וצריך שתדע כי עיקר הפעולה שצריך האדם לעשות, הוא לכוון דרכיו והליכתו לתיקון השכינה ..."
כוחה של מדרגה זו של עשייה "לשמה" הוא גדול, אדם העושה מצוות מתוך כוונה לקבל שכר עלול לפעמים לשקול את כדאיותה של עשיית מצווה כנגד אי עשייתה, ואילו אדם שהגיע למדרגה של "לשמה" אינו מפעיל שיקול דעת בזה, כיוון שהעשייה שלו אינה קשורה לתועלת אישית כלשהי.
מהי מסירות נפש?
ישנן גם מצוות מסויימות בהן כל יהודי מצֻווה להבליט את הכבוד של בורא עולם, עד כדי שיהיה מוכן אפילו למסור
את נפשו עליהם (למות כדי לא לעבור עליהם), כפי שעשו עם ישראל במשך הדורות, כמו לדוגמה בתקופת האינקוויזיציה האכזרית בספרד בה נהרגו יהודים רבים שסרבו לנטוש את אמונתם היהודית ולהמיר את דתם, כיוון שעל אמת אי אפשר להתפשר. גם כאשר כאשר מכריחים יהודי להרוג אדם אחר, אסור לו לעשות כן אפילו אם הדבר יעלה לו בחייו.
ברוב מצוות התורה אין חיוב למות לכבוד בורא עולם, ולכן, נכונות זו למסור נפש אינה באה בדרך כלל לידי ביטוי באופן מעשי. כאשר נתבונן בשורשה של הכרה זו, נראה שהיא מגלמת בתוכה נכונות לוותר לכבודו גם על כל הנאות העולם, לכבוד בורא העולם.
התועלת המעשית במסירות נפש
הנכונות למסירות נפש היא המדרגה הגבוהה ביותר בקיום היהדות, ומתוכה נבנה האדם לחיות חיים של עשיית מצוות שלימה ומעולה תוך ויתור בלב שלם על הנאותיו כשנדרש לכך, שהרי אדם שמוכן לוותר אפילו על חייו לכבוד בורא עולם, בוודאי מוכן לוותר על כל דבר אחר.
אדם כזה רואה באור אחר את כל החיים, את כל מה שהתורה מצווה הוא מקבל בשלימות, וכן את המידות הטובות שהתורה מלמדת הוא מאמץ כדרך חיים, הוא אינו נפגע מבני אדם, אינו נעלב ואינו כועס, הוא מוותר בקלות לאחרים וחי טוב עם כל מה שעובר עליו. שכיוון שהוא מוכן אפילו למות כדי לתת כבוד לבורא עולם, כל שכן שהוא מוכן לעשות כל דבר אחר לשם כך.
נתינת הכבוד הראוי לבורא עולם, בעשייה של מצוות "לשמה" מבטאת באופן מעשי את הכרת הטוב והכרת גדלותו ושלימותו האין סופית של מי שברא אותנו כדי להיטיב לנו, כי לו ורק לו מגיע הכבוד האמיתי.
יש עוד כאלה שמוכנים למות ...
יש להבחין הבחנה ברורה וחדה בין דרכה של היהדות למסירות נפש שכל כולה נתינת כבוד להקב"ה, שלא בשביל כבוד ותועלת אישית כלל, לבין דרכים אחרות, כגון דרכם של הישמעאלים הקוראים למלחמתם האכזרית מלחמת קודש, ובשם אמונתם מתאבדים כדי להרוג אחרים, לזכות בכבוד מדומה, ו"לזכות" כביכול לגן עדן על המעשים הנפשעים. וכן דרכם של היפנים שנכשלו בדבר משמעותי בחייהם לשים קץ לחייהם כאקט של לקיחת אחריות על הכשלון, אולי (איני יודע) מתוך מחשבה שכך הם מתקנים את מה שעשו.
היהדות חפצה בחיים אבל עם מוכנות גבוהה אפילו למות למען האמת, ומתוך כך מדרגת עבודתו של היהודי גבוהה וזכה הרבה יותר.