ידי דוד· רבי דוד מועטי
נזיר · דף סג.
נזיר שגילח ונודע לו וכו' כתב המפרש כיצד היא טומאת התהום שאינו סותר אם נטמא בטומאת מת וכו' והוא לא הכיר בו כשירד שם לטבול אין זו טומאת התהום וכו' פירוש אפי' שידע שנטמא בודאי איירי ואעפ"כ היה ס"ד כיון שלא הכיר בו כשירד לטבול נקראת טומאת התהום קמ"ל דלא נקראת טומאת התהום כיון שהטומא' היא גלויה היתה ולא משוקעת בקרקע ובמשוקעת עצמה יש חילוק דאם ירד לטבול מטומאתו ושם היתה הטומאה הרי הוא בחזקתו שהוא טמא וסותר אבל אם ירד להקר שלא היה טמא והיה בחזקת טהרה כיון שטומאה זו היא טומאת התהום באה ההלכה כיון שגילח והוא לא ידע אינו סותר ונראה מדבריו דאיירי שידע אח"כ שנטמא בודאי ואעפ"כ בטומאת התהום אינו סותר ולהכי לקמן בהך ברייתא דמת מושכב לרוחב הדרך וכו' פירש על דקתני בד"א במהלך ברגליו וכו' פירש לה בד"א דמהלך בין פרקין טהור ולא פירש לה ארישא משום דברישא דמת מושכב לרוחב הדרך אפילו במהלך ברגליו אי איפשר שלא יגע ושלא יאהיל:
אבל מדברי התו' נראה דכולה מתני' בדלא ידע ודאי שנטמא שבטומאה ידועה כתבו משום דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ונקט ברישא ירד לטבול דרבותא קמ"ל אף כי ירד לטבול דמסתמא דקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביביו מ"מ טמא משם ספק טומאה ברה"י ובסיפא פירשו וסיפא רבותא קמ"לן אף כי ירד להקר ואין דרכו לבדוק ולדקדק סביביו וכו' מלשון זה נמי משמע בדלא ידע בודאי שנגע או אהיל דאם לא כן מאי מעלה ומאי מוריד בהא דירד להקר ואין דרכו לדקדק סביביו כיון דלבסוף הרי ודאי שנטמא: ונ"ל דנפקא מינה לדברי התו' דאם ידע שנטמא דודאי אפי' בטומאת התהום סותר אבל לקמן בהך ברייתא דמת מושכב לרוחב הדרך מפירושם עלה משמע דאיירי דידע שודאי שנטמא ואעפ"כ כיון דהיא טומאת התהום טהור בנזיר ועושה פסח וכן ממה שפירשו על בד"א במהלך ברגליו וכו' הוא קאי על דמהלך בין פרקין:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזירות דין כ' דנראה מדבריו דטומאת התהום דהותרה אחר שגילח הוא בדלא ידע שנטמא שכתב וז"ל ירד להקר הרי זה טהור עד שידע שנגע ע"כ אלמא משמע דאם ידע שנגע בודאי סותר וכן ראיתי מה שכתב בהל' קרבן פסח דין י"א וז"ל מי שעבר בדרך ימצא מת מושכב לרחבה של דרך וכו' הרי זה טהור לפסח וכו' ואע"פ שאיפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום וכו' עד שידע בודאי שנטמא ע"כ ועוד כתב אח"כ וז"ל בד"א כשהיה מהלך ברגליו שהרי איפשר שלא יגע בו וכו' דהוא מפרש לתשלום הך ברייתא בד"א וכו' דקאי ארישא דמת מושכב לרוחב הדרך ולא כמו שפירש המפרש והתו' וכן כתב שם הכ"מ דרבינו כך מפרש דהך דקתני בד"א במהלך ברגליו יעו"ש:
וראיתי שיש להקשות על דברי רבינו שכתב שם הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו וכו' דאיך שוחט פסחו לכתחילה והרי נזיר דקתני ליה בהך ברייתא נמי הוא איירי בשגילח תגלחת הטהרה דווקא וכמו דקתני לה במתניתין דידן. ועוד דהוא עצמו קא פסק לה הכי בהל' נזירות כמו שהבאתי לעיל ותו אפילו לפי סוגיא דפסחים דף פ"א ללישנא בתרא דאפי' קודם זריקה נראה דאיירי דשחט כבר אבל לכתחלה לא:
וראיתי שכתב שם מר"ן בכ"מ דרבינו בלישנא בתרא דרב דאפי' נודע לו לפני זריקה הציץ מרצה ומשמע ליה לרבינו דאפי' לכתחילה שוחט קרבן ספח שהוא קרבן חובה והיא מצוה עוברת יעו"ש. ואנכי איש צעיר לא נ"ל זה כיון דתנא קתני לנזיר ועושה פסח בחדא מחתא ודאי דשוים הם דמה בנזיר לרבנן אחר שיזרק עליו אחד מן הדמים גם כן בפסח וכי תימא דא"כ תקשה לרב אשי דאמר אף קודם זריקה זה יכולנו לתרץ כמו שתרצו הכא בתוס' בד"ה מאן תנא וכו' וכן ר"י בפסחים דף פ"א ע"א דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקא נטמא יעו"ש דכך מתרצינן על רב אשי אבל שנאמר שישחוט לכתחלה זה אי איפשר לכן נראה לי דרבינו סובר דהך ברייתא דמת מושכב לרחבה של דרך איירי בשלא ודאי שנטמא אלא איפשר שנטמא וכמו שמפרש לה כנז' ואינו דומה לטומאת התהום דמתניתין דהיא ודאי שנטמא וכן משמע מדקאמרי עלה במחוורת ואידך כי דרך דמשמע דהוא נטמא ודאי אלא שאינה גלוייה ולהכי בעי דשגילח כבר לר"א ולרבנן עד שיזרק אחד מן הדמים וגם בפסח בעי אם כבר עשה פסח ולהכי רבינו בנזירות כתב שם דין י"ו נזיר שגילח תגלחת טהרה ונודע שטמא היה וכו' דמשמע דטמא בודאי וכתב עלה ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר ודבר זה הלכה מפי הקבלה ע"כ ואם עד שלא נזרק וכו' וכן כתב בהל' קרבן פסח בפרק הנז' מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה ע"כ הרי מבואר דווקא אם עשה כבר ולכאורה הוא הפך מה שכתב מקודם דבטומאת התהום דמת מושכב לרחבה של דרך דשוחט לכתחלה אם לא שתאמר דזה שנטמא בודאי איירי כמו שכתב ונודע שהיה טמא ולמעלה שלא בודאי כמו שמבואר בדבריו ובהל' נזירות אחר מה שכתב כנז' עוד כתב דין כ' שהבאתי לעיל נזיר שנטמא במת וכו' דהיינו שמתחלה כתב דין טומאת התהום דעלמא דלאו בהאי דירד לטבול אלא שנטמא בטומאה שלא הכיר בה אדם דעלמא והודיע לנו דדין זה מפי הקבלה ואח"כ כתב בהאי היכא דירד לטבול דיש בה חילוק בדין כמו שקתני במתני' דאם היה טמא וירד לטבול אע"פי שהיא טומאת התהום סותר כיון שהיה טמא והוחזק לטומא' אין עולה מטומאתו עד שיטהר בודאי אבל אם ירד להקר שלא היה טמא הרי זה טהור עד שידע שנגע הכוונה כיון שהיה טהור וירד להקר הרי הוא בחזקתו שהוא טהור עד שידע שנגע וכל זמן שלא ידע הרי הוא טהור ולכן כיון שגילח תגלחת טהרה בזמן שהיה בחזקת טהור הרי זה אינו סותר שההלכה באה כך כיון שבאותו זמן שגילח היה בחזקת טהור הרי מה שעשה בדין תגלחת טהרה הרי כאילו נעשו בטהרה ואע"פי שאח"כ ידע בודאי שנטמא ולא כמו שפירשתי מקודם דודאי כך דעת רבינו כדי לישב כל דבריו אהדדי אלא דלכאורה אכתי קשה כיין דרבינו מפרש להך ברייתא הכי שהיא דלא איירי שנטמא בודאי דלהכי עושה פסחו לכתחלה מאי קא מותבו מינה על דברי רב אשי דאמר בפסחים בדף הנז' על מתני' דקתני הציץ מרצה וכו' לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מתיבי המוציא מת וכו' והא הך ברייתא איירי שלא ידע שנטמא בודאי ולהכי טהור הוא אבל מתני' איירי בשנודע בודאי שנטמא ולהכי בעי עד שיזרק הדם: ונ"ל דרבינו סובר דהמקשה דקא מותיב על דברי רב אשי מהך ברייתא הוא משום דקס"ד דלא יש לחלק בין נטמא בודאי בין שלא נטמא בודאי ודוחק עצמו כדי שלא תקשה עליו מתניתין עד שלא גילח נודע לו וכו' דכיון שנשחט יש לו להשלים כמו שתרצו בתוספות כמ"ש לעיל דזה החילוק לא נזכר בש"ס כלל דבכל מקום דבעי קרבן הוא שיזרק הדם וכל זמן שלא נזרק הדם כאילו עדיין לא נשחט להכי עדיפא לפסוק דבכל מקום שאמרו עד שיזרק הדם הוא עד שיזרק ממש כפשט זריקה בכל מקום והך ברייתא שאני כיון דלא ידע שנטמא בודאי כפשטא דברייתא מחלק בסיפא דברייתא בד"א במהלך ברגליו דהוא קאי ארישא בודאי ולא להניח פשטא דברייתא ופשט כל משניות וברייתות שהזכירו זריקה דווקא משום האי דסברא דהאי אימורא דקא סבר הכי כן נראה לי ברור לדעת רבינו ודבריו חיים וקיימים ודו"ק: מנא הני מלי אמר ר"א דאמר קרא וכו' במחוורת לו לכאורה קשה(כיון דסבר דמקרא הוא דילפינן לטומאת התהום דבעי טומאה ידועה כדי שיהא טמא וסותר אמאי בטומאה שאינה ידועה, דווקא בשגילח והא קרא לא קרי טומאה אלא בטומאה ידועה דווקא:
ואיפשר לומר כיון דידע לה קודם גילוח דעדין בתוך ימי נזירותו מקרי ברורה לו:
מאן תנא א"ר יוחנן דאמר תגלחת מעכבא כתבו התוספות תימא דבפ' כיצד צולין זכו' והשתא אי אליבא דר"א אפילו לאחר זריקה סותר קודם גילוח פירוש דלר"א גם בזריקה לא מהני אלא לאחר גילוח וכ"ש דלא מהני קודם זריקה והכוונה אע"ג דהתם בפסח ליכא גילוח מ"מ אם היה דמהני דציץ מרצה אמאי התם לא מרצה אפי' לאחר זריקא עד שגילח ותרצו דלגבי פסח דלא שייך גילוח אה"נ דהוא מרצה על זריקת דם וכיון דנשחט והדם עומד ליזרוק הוה ליה כאילו נזרק אבל הכא דבעי תגלחת ומעכבת לא מהני לה אפי' לפי שהיא מצו' בפני עצמה ואינה גמר הזריקה כדי שנאמר שאם התחיל הוה ליה כאילו גמר:
ועוד תירצו דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו על ידי רצוי ציץ והציץ מרצה על הקרבן ואף אם יהיה קודם זריקה כיון שהקרבן הוא לפנינו וזה הוא טעמא דהתם בין לרבנן בין לר"א נמי כיון דלא שייך גילוח אבל הכא לר"א דתגלחת מעכבא לא שייך ריצוי ציץ:
בעי רמי בר חמא נטמא בתוך מלאת וכו' כתב המפרש מהו בתר ידיעה אזלינן כלומר מי אמרינן וכו' היכא דידיעה הויא לאחר מלאת אפי' היכא דנטמא בימי מלאת וכו' פירוש מי אמרינן דהעיקר הוא הידיעה וכיון דהוא אחר מלאת אע"ג שהטומאה היא בתוך מלאת. או דילמא כיון דהטומאה בימי מלאת אע"ג דהידיעה אחר מלאת ואפי' לאחר הבאת קרבנותיו סותר:
וקאמר ולרמי בר חמא דקמבעיא לי הכי לא שמיע ליה מתני' וכו' דהיינו דממתני' מוכח כמו דפשיט לה רבא אח"כ ומאי בעי רמי בר חמא לזה אמר דרמי בר חמא לא שמיע ליה מתני' להכי קאמיבעיא ליה:
אבל קשה לי כיון דהבעיא היא אם ידיעה היא עיקר ואפי' נטמא בתוך מלאת אינו סותר או דילמא כיון דהטומאה היה בתוך מלאת לא מהניא ידיעה שהיא אחר מלאת ואפי' לאחר הבאת קרבנותיו אמאי כתב לעיל מזה בעי רמי בר חמא וכו' ונודע לו לאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו והלא אף לאחר הבאת קרבנותיו קאמיבעיא כיון דנטמא בתוך מלאת לכן נ"ל דצ"ל אחר הבאת קרבנותיו וקודם גילוח: