ידי דוד· רבי דוד מועטי
נזיר · דף סא.
בעי רמי בר חמא הני ארבע תגליחיות וכו' כתב המפרש מי אמרינן משום מצוה איתנהו וכו' וכולן בתער או דילמא משום עבורי שיער טומאה אתנהו ואפי' מעביר לה בנשא שפיר דמי ע"ב פירוש דאם אמרינן משום מצוה הצריך לד' תגלחיו' א"כ עבדינן להו בתער במצותן כמו דתנן להדיא בפ"ב דנגעים דנזיר ומצורע בעי תער וכן בנזיר טמא גמרינן:
לה מנזיר טהור לעיל דף מ"א או נאמר כיון דהא עבדינן ד' תגלחיות הוא מספק לא צריכין למעבר תער כמצותן דתגלחת לא מעכבא בכולה אלא למצוה דווקא ומה דקתני בסוף הך מתני' וכולן שגיל' שלא בתע' לא עשו ול' כלו' הכוונ' שלא עשו כמצותן דריש' דמתני' אבל אה"נ של' מעכבי ומה דקת' דארב' תגלחי' בעי הוא משו' עבורי שער טומאה דווקא ואינו צריך תער כמצותן אלא אפילו בנשיא סגי ושפיר פירש דהכי דייקי דברי הבעיא משו' מצוה וכו' ועוד דאם לא כן קשה דמאי בעי והלא מתני' היא דבעי תער:
אבל התוספות מפרשי להבעיא דבעי דווקא אתגלחת דנזיר טמא דרמי בר חמא לא איתליה בהך סוגיא דנזיר טמא גמר מנזיר טהור אלא בעיא אצלו הן אמת דלע"דן דפשטא דבעיא הוא כדברי המפרש דאכולה בעי ומה שכתבו דנקט הני תגלחיות משום דאיירנהו בהו בסוגיין קשה דעדיף הוא לימנקט נזיר טמא דווקא כי היכי דלא נטעה ודו"ק:
הכותים אין להם נזירות כתבו התוספות ואין קרבנן קרב אע"ג דמקבלין מהן נדרים ונדבות פירוש אע"ג דאתרבו לענין קרבנות לנדר ונדבה שמקבלין מהן ונזירות הם נדר דקרבן שהרי איכא קרבנות בנזיר והוה אמינא דנדר דנזירות חייל עלייהו אתא קרא לומר דאין נדרם דנזירות נדר דלא חייל עלייהו נזירות ומותרין לשתות ביין וליטמא למתים:
נשים ועבדים יש להן נזירות פירוש דאם נדרו בנזיר נדרם נדר דאשה שלא היפר לה בעלה הרי היא נזירה ועבד אם לא כפה אותו רבו הרי הוא נזיר ואפי' לאחר שכפה אותו רבו כשישתח' הרי הוא נזיר כמו שכתוב בש"ס לקמן:
שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב יצא כותי שאין לו אב ע"כ פירוש דשאני ערכין דאית לן מיעוטא מבני ישראל וריבוייא מאיש להכי עבדינן מיעוטא דאין מעריכין וריבוייא עבדינן ליה דנערכין אבל הכא איכא תרי מיעוטי דהם בני ישראל ולאביו ולאמו דודאי אתו תרוייהו כדי שלא נאמר דאיש ריבה כמו ערכין:
אבל קשה לי דלמאי אצטריך למעט כותים מנזירות והא כותים אין להם טומאה כמו שהביאו בש"ס לקמן וא"כ איך שייך לומר דיהא נזיר שבכלל נזירות הוא שלא יטמא והא אין להם טומאה דאי איפשר לומר לבד הטומאה יהא נזיר לענין אסור ביין ובתגלחת דודאי דזה בלא זה אינו נזיר דהא קתני מתני' בפ"ב משנה ג' הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן וכן בסיפא קתני יודע אני שהנזיר אסור ביין וכו' או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר דהיינו כיון שלא קבל איסור טומאה דדעתו שהוא מותר בטומאה הרי זה מותר דהיינו שאינו נזיר משום דנזירות בעי מכולהו:
ואיפשר לומר דהוה אמינא דגזרת הכתוב היא שכל מי שקבל נזירות הוא אסור בכולן ואע"ג דכותי לא שייכא ביה טומאה להכי אצטריך למעיטנהו. ולקמן דאמר הש"ס אלא אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא כותי שאין לו טומאה הוא משום דאמר קרא לא יטמא משמע דהיא טומאה אצלו וקא מזהיר ליה רחמנא שלא יטמא בהך טומאה וכותי לא שייך ביה טומאה להכי ממעטינן כותי כיון דלא שייכא ביה טומאה אלא דקשה דא"כ למה אצטריך בני ישראל והא מהכא ממיעט כותי וי"ל דאי לא כתיב לא דרשינן הכי יצא כותי שאין לא טומאה שא אמרינן דקרא נקיט הכי בשביל ישראל דשייכא ביה ולעולם גם הכותי יהיה נודר בנזיר ויהא ג"כ אסור שלא יגע במת כמו ישראל להכי בא בני ישראל למעט הכותי דאז דרשינן הכי יצא כותי שאין לא טומאה ומבני ישראל לבד לא הוה אמרינן שימעטו הכותים מנזירו' לגמרי כמ"של להכי דמשינן עוד הך דרשא לאביו ולאמו לא יטמא יצא כותי שאין לא טומאה דאז נתמעטו לגמרי ודו"ק:
אלא במי שהוזהר על כבוד אביו כתב המפרש במי שהוזהיר על כיבוד אביו בא לך הכתוב לומר שלא יטמא בשביל נזירות שעליו וכו' פירוש דמשמעות הכתוב שאמר לאביו ולאמו לא יטמא הוא לומר אעפ"י שהוא מוזהר לכבד אביו ואמו והיה צריך להטפל בהו בקבורתם בעצמו אפ"ה לא יטמא להם בשביל נזירות שעליו א"כ דאיירי קרא בישראל דהוה מוזהר על כבוד אב ואם ולא בכותי ופריך ליה מי כתב כבד אביך גבי נזיר דהיינו וכי בנזיר בא לצוות על כבוד אב ואם כדי שנדרוש הכי אלא דגזרת הכתוב שלא ליטמא לשום מת ואפי' לאביו ולאמו שהם קרוביו ודרך הוא שאדם מטפל הוא בעצמו בקרוביו מחמת אהבתם ואפי' בגוי שייך זה שאעפ"י שאינו מצוה על כבודם מחמת אהבת קורבא דרכו ליטול בעצמו וציוה הכתוב שמחמת נזירות שעליו לא יטמא להם כדי להטפל בהם בעצמו:
אלא אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא כותי שאין לו טומאה פירוש מדקאמר לא יטמא משמע דאיירי במי ששייכא אצלו טומאה קא מזהר ליה שלא יטמא לאביו ולאמו דהוא איירי בישראל דשייכא בו טומאה ולא בכותי וכמש"ל ודו"ק:
מתוך הקהל במי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל פירוש דקהל גויים לא אקרי קהל:
ממאי דילמא כרת הוא דלא מחייב אבל איטמוי מיטמי כתבו התו' ת"ל דקאמר מהני דלא תיתי וכו' אבל איטמוי מיטמו ע"כ נ"ל דט"ס וצ"ל הקהל דקאמר מהני וכו' והכוונה דמה דכתב רחמנא הקהל להוציא את הכותים הוא לענין דלא לחייבו כרת דווקא אבל אה"נ דשייכא בהו טומאה כדי ליטמא אדם וכלים:
אמר קרא והזה הטהור על הטמא וכו' פירוש דהכי משמע שהטהור יזה על הטמא כדי שהטמא יהיה טהור משמע דאינו נקרא טמא אלא מי דמהייא ליה הזאה וכותים דלא יש להם טהרה בהזאה אינו נקרא טמא כדי ליטמא אדם וכלים. ודחי ליה דמה לך לומר כך דילמא טהרה הוא דלית ליה דאם הוא טמא לא מהניה ליה הזאה. אבל הוא טמא מקרי אע"ג דלא מהניא ליה הזאה דקרא דינא קא משמע לן בטמא דשייכא ביה הזאה כן נראה לי ריהטא דש"ס לפי דברי המפרש ז"ל. אבל התוס' כתבו בפירוש ראשון דהאי והזה טהור על הטמא לא מייתר וכו' דמשמע דמה דהוה דריש כל שיש לו טהרה וכו' משום דקרא זה הוא מיותר כדי לדרוש הכי ודחי ליה דלא מיותר וכו' וא"כ לא תדרוש הכי:
רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא דאמר קרא וכו' וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה פי' דלאביו ולאמו משמע דאיירי במי שיש לו אב לענין ירושה לכל מדי והכותים אין להם אב לענין ירושת עבדים לבניהם לא יש להם טומאה דהכתוב תלה טומאה באביו ולאמו דהיינו במי שיש לו אב לענין ירושה לכל מדי ואע"ג דכותים עצמם אינן קונים עבד וא"כ לא יחול עליהם דאינן מורישין דלאו משום דאין מורישין אלא משום דאין להם קנין בעבד דהוא משום דכתיב מהם תקנו אתם קונים ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה מ"מ כיון דלגבי ישראל כתיב והתנחלתם אותם דהכו אבות מקרו. עלייהו קאי לאביו ולאמו לא יטמא ולא על הכותים דלא שייכי בהאי כנ"ל: אי הכי עבדים נמי לא כתב המפרש לפי שאינן בתורת נחלה להוריש לבניהם דכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא הן קינין זה מזה עכ"ל קשה לי כיון דאמר משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו הוא אפי' אם היה הדין שקונין זה מזה אין להם דין נחלה להוריש לבניהם בכל מדי א"כ למה צריך לומר עוד ולא הם קונים זה מזה:. ועוד דמזה משמע דאם היו קונים היה ניחא ואמאי והלא מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ אין להם דין נחלה:
ואיפשר לומר דהכי כוונתו ואפי' אם היה באופן שאין לרבו רשות בו כגון שניתן לו עבד על מנת שאין לרבו רשות בו אפי' הכי לא קני ליה דגם הן אינן קונין זה את זה דלאו ישראל נינהו וכמו שכתבו התו':
אלא אמר רבא בשלמא גבי ערכין וכו' יכול אף לא יהיו נזירים כלל ת"ל איש אי משום קרבן לאו מהכא נפקא וכו' דברי רבי יוסי הגליני כצ"ל כתב המפרש והאי דכתיב בהו איש איידי דכתיב אשה לצורך כתב נמי איש שלא לצורך ע"כ קשה דלמה אשה לצורך דמאי שנא אשה מאיש והא כתיב לא יחל דברו בנדרים ונזירות נדר הוא והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ועוד דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ומצינו דכל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב בה וא"כ הוא הדין איפכא דכל מצוה שהעבד חייב בה אשה חייבת בה:
ומיהו לזה יש לומר דאי לא דכתיב אשה בהדיא בקרא לא הוה דרשינן ואמרת לרבות העבדים אלא הוה דרשינן לה לדרשה אחריתי:
ועוד יש לומר דלא אמרינן אלא כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ולא אמרינן דכל מצוה שהעבד חייב בה האשה חייבת בה:
כתבו התו' בד"ה אמר רבא וכו' וא"ת וכיון דכותים אימעיטו לגמרי מנזירות א"כ למה לי לעולה פרט לקרבנות נזירות והפירוש דודאי כיון דאינן ואסורין בדיני נזירות ודאי דלח יש קרבן:
ותמיה אני על דבריהם אלו והלא אי לאו דכתיב לעולה פרט לנזירות לא הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל אלא לקרבנות דווקא ואיש איש לרבות אותם לדיני נזירות אבל כשבא לעולה פרט לנזירות אזי מוקמינן בני ישראל למעטם גם מדיני נזירות:
אימא בני ישראל מגלחין על נזירות אביהן ואי הכותים מגלחין על נזירות אביהי:
וקשה לי דאיך שייך לומר כך והא כתיב לעולה פרט לנזירות שהכותים אינן מביאין קרבן נזירות דגם האב אינו מביא קרבן נזירות:
ונ"ל דקושיות אלו בתראי קא פרכי להו אמוראי מעיקרא על דברי הברייתא דקתני דבר אל בני ישראל ולא לכותים דהרי פירכא קמייתא שהביא הש"ס אחר דברי רבא דהיא אימא בני ישראל נוזרין נזירות עולם וכו' קא מתרץ לה רבי יוחנן דהוא מאמוראי קמאי דודאי להדיא דהך פירכא לא קאי על דברי רבא דרבא מאמוראי בתראי שא דהש"ס קא מסדר להו הכי שלתרוץ רבא שתרץ משום דכתיב לעולה פרט לנזירות לא תוקשה קושיא זו והאימורא דקא מקשי ואימא בני ישראל מגלחין על נזירות אביהם וכו' לא שמיע ליה הך ברייתא דר' יוסי והמתרץ תרץ לו לפי קושייתו מדברי ר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר כמו שתרץ לו על קושיא ראשונה: