אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף מ:

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף מ:

דף מ.

גמ' אמר ליה רבא בר משרשיא לרבא האי תנא מעיקרא אמר ללמדו ממצור' אי איפשר וכו' והדר אמר נילף מדינא ומדינא נמי לא יליף ע"כ מאי דקאמר האי תנא הוא תנא דברייתא דלעיל דקאמר ומאחר שסופינו לרבות כל דבר וכו' דהוא ודאי דברי ברייתא דעלה קאמר רבי אינו צריך הרי אומר תער וכו' דמשמע דהוא כלו דברי ברייתא אבל מאי דקאמר הש"ס והדר אמר נילף מדינא לאו הך ברייתא אלא דהש"ס הוא דקא בעי למילף מדינא כד אייתי הך מתניתין דנגעים שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה וכו' ועלה קא בעי הש"ס בשלמא גבי נזיר כתב וכו' ומה שכתבו התוס' בד"ה והאי תנא וכו' ובהך ברייתא בעי למילף מצורע דבעי תער מדינא אין הכוונה דבברייתא קתני הכי דליכא ברייתא דקתני הכי אלא הכוונה דהש"ס קבעי למימר הכי על הך ברייתא ואע"ג דזאת היא במשנה בנגעים נראה דהם גורסים בש"ס תניא. וכן נראה שהרי כתבו לעיל בד"ה תנן התם פירוש בת"כ דנגעים אבל קשה לי דהיא מתניתין להדיא בנגעים ואמאי מייתי לברייתא ועוד דאין הלשון שכתבו תנן התם לא אתיא עלה פי' בת"כ לכן נראה לי עיקר דט"ס לעיל וצ"ל בפי"ד דנגעים ובדיבור השני צ"ל ועל הך מתניתין וכו' ותרץ ליה ההוא אליבא דרבנן. דהיינו הך ברייתא דפשיטא ליה דמצורע בתער היא רבנן והא דמהדר הש"ס להביא מדינא הוא אליבא דר"א:

ואינו חייב עד שילקטנו בתער כתב רש"י ואינו חייב על הקפת הראש וכו' ט"ס וצ"ל על הקפת הזקן:

מאי טעמייהו דרבנן וכו' כתב רש"י ואמרינן מ"ט דרבנן דלא מחייבי בהקפה אלא בתער ע"כ פירוש מאי טעמייהו דס"ל דבפאת זקן הוא דווקא בתער וילפי למצורע מינה לפי כשאמר ההוא אליבא דרבנן דתנן ואינו חייב עד שילקטנו בתער משמע ולהכי יליף למצורע מניה להכי אמר דתניא זקנו מה ת"ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו מצורע כן ת"ל זקנו דהיינו מדאצטריך קרא למשרי תגלחת זקן במצורע וקיימא לן דהקפת זקן הוא דווקא בתער אלמא דתגלחת מצורע בתער ואח"כ אמר דמהיכן פשיטא לן דתגלחת זקן דאסור הוא בתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו וכו' אלמא דהקפת זקן הוא דווקא בתער ושרי ליה קרא למצורע הן אמת לא אתי שפיר לישנא דש"ס לפי האי פירושא ופירוש התו' עיקר:

ממאי דילמא לעולם אפי' לקטו במלקט וברהיטני נמי מצוה קא עביד והא קאתי לאשמועינן דאפי' בתער לא מחייב עליה ע"כ לכאורה קשה דאיך שייך לומר דבמצורע אפי' ליקטו במלקט וברהיטני מצוה קא עביד והא כתיב ביה גילוח והם אינם קרויים גילוח כמו דקתני בברייתא ולא תשחית יכל לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב ת"ל ופאת זקנם לא יגלחו וכתבו התו' על זה והם אינם קרויים גילוח שאינם רגילים לגלח בהם:

ונראה דכיון דלא בעי תער א"כ מאי דקאמר קרא גילוח לא דווקא בדבר המגלח אלא כל דבר המשיר השער שהרי לא מצינו שיש חילוק בדבר שאינו צריך תער בין דבר גילוח בין דבר שאינו בר גילוח ואיפשר לומר עוד דבמלקט וברהיטני דקאמר לאו דווקא אלא הכוונה דלאו דווקא תער: אמרי אי ס"ד כי עביד נמי במלקט וברהיטני שפיר דמי וכו' כתב המפרש אי ס"ד וכו' לישתוק קרא מניה ולא ליכתוב זקנו ואמינא לקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי דמייתינן לה מדינא ע"כ גירס' זו ט"ס דלענין דלילקטו במלק' וברהיטני לא צריך לאתויי מדינא כיון דלא כתיב תער ודאי בכל דבר מגלח ועוד הא דרצה לעשות מזקנו הוא לענין תער איירי ועל מה שדחי לו דאימא דקאתי לאשמועינן דאפי' בתער לא מחייב עליה על זה קא משיב לו דלהכי לא אצטריך זקנו לתער דאייתינן לה מדינא ועוד דלהאי לא אתי הק"ו שעשה לכן נראה שכך צ"ל ולא ליכתוב זקנו ואמינא כיון שלקטו במל קט וברהיטני שפיר דמי תער מייתינן ליה מדינא וכמו שכתב בסוף דבריו וז"ל לא כל שכן שבכל דבר מותר לגלח ואפי' בתער עכ"ל וכוונת דבריו כך הוא ומה גבי נזיר דעביד איסורא דרחמנא אסר לו לגלח בתער עוד החמיר עליו הכתוב גם בשאר מעבירין דגם לקטן במלקט וברהיטני חייב הכא דמצוה קא עביד לגלח כ"ש שיהיו שוין שאר מעבירין לתער דגם בתער מצוה לגלח ולאו דווקא שאר מעבירין. כך נראה כוונת דבריו. ותמיה אני על זה דמה ק"ו זה דשאני נזיר דליכא איסור מצד אחר תאמר במצורע דאיכא איסור תער משום השחתת זקן דודאי לא יגלח בתער:

תו' בד"ה ודאי טעמייהו דרבנן וכו' שאין עשה דגילוח דוחה לאו דהשחתת זקן הכהנים ועשה דקדושים ע"כ משמע דאין עשה דוחה לאו ועשה דכהנים וכיון שכן מאי האי דקאמרי אח"כ כיון דכתב זקנו דחי לאו דלא יגלחו וכו' דהאי לאו עשה שאין שוה בכל דא"כ גם עשה דוגילח דחי להאי לא תעשה ועשה משום שאינו שוה בכלי וכי תימא דעשה דוגילח את כל שערו שאני דהא יכולני לקיים אותו בשאר שערו לבד מזקנו אבל כד אתי עשה דזקנו דהוא מפורש לזקנו אמרינן דאע"ג דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה בעלמא הכא דחי דהא לאו ועשה שאינו שוה בכל היא א"כ עשה דוגילח את כל שערו לא אמרינן ביה אתי עשה ודחי לא תעשה משום דמפרשינן לעשה דוגילח וגו' לא קאי אזקנו דבזקנו ליכא עשה כלל וכיון שכן קשה הא שאמרו שאין עשה דוגלח דוחה לאו דהשחתת זקן הכהנים ועשה דקדושים יהיו דמשמע דהוא מקרי עשה אלא שאינו דוחה ללאו ועשה והא לא עקרי עשה כלל דעשה דוגלח לבד מזקנו קאמר כמ"ש. ונ"ל דודאי דעשה דוגילח את כל שערו אי לא דאתא קרא לומר גם זקנו לא הוה מגלח לזקנו אפי' במצורע ישראל דלי' ביה אלא לא תעשה גרידא דאין זה בכלל דאתי עשה ודחי לא תעשה דהנך העשה מבוא' לזה הענין והיכא דאיתרמי בהך עשה לא תעשה כמו מילה בצרעת אמרינן דאתי עשה דמילה ודחי ללא תעשה דשמר בנגע בצרעת אבל הכא עשה דוגלח את כל שערו כיון דאית לן דאסור להשחית הזקן אמרינן דקרא קאמר כל שערו המותר להעביר לאפוקי זקן דאסרו להשחיתו זה כוונתם במה שאמרו שאין עשה דגילוח דוחה לאו וכו' דהיינו שאין זה כמו עשה דעלמא דאמרינן ביה דאתי עשה ודחי לא תעשה כיון דמוקמינן ליה לכל שער גופו לבד מזקנו כיון דאין מפורש לזקנו נמי אי לא כתיב זקנו והא דנקט לאו דהשחתה ועשה דקדושים הוא לרבותא נקטו דאיתנהו תרתי אבל ודאי דגם ללאו גרידא לא דחי כיון שאין מפורש כמ"ש אבל כד כתיב זקנו בפירוש דרחמנא אמר דאתי עשה ודחי לאו דהשחתת זקן כהנים דאית בהו לאו ועשה א"כ נאמר גם בעלמא נלמוד מכאן דרחמנא אמר דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה להכי אמרו דהכא שאני דהוא לאו ועשה שאינו שוה בכל. ותדע דכך כוונתם שהרי אח"כ הקשו וא"ת ודילמא אתי למשרי לאו גרידא דלא תשחית את פאת זקנך ע"כ דהיינו דגם עתה דכתיב זקנו אימא דאיירי בישראל דווקא דלית ביה אלא לאו גרידא ואם כוונתם דוגילח וגו' הוא מקרי עשה גם ללאו גרידא אמאי אצטריך זקנו והא דמוגילח את כל שערו נפקא אלא ודאי דוגלח הוה מוקמינן ליה לכל שער גופו לבד מזקנו. אלא דקשה לי על דבריהם בקושיא זו והא לקמן קאמר הש"ס למה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי וכו' משמע תרתי דאתי עשה ודחי את לא תעשה וכו' להכי כתב רחמנא תקנו דהיינו דמראשו שמעינן דאתי עשה ודחי לא תעשה ואצטריך זקנו ג"כ וכיון שכן מאי מקשו דאימא דאתי למשרי לאו גרידא מזקנו והא נפקא מראשו כדאמר בש"ס. וי"ל דהתוספו' נקטי על דברי הברייתא דאיירי בכהנים דאמאי ס"ל דזקנו קאי אכהנים ונתנו טעם לזה אבל מדברי הש"ס לקמן גם אם זקנו לא איירי בכהנים אתיא הך צריכותא ועיין מה שאכתיב לקמן: בא"ד ועי"ל והוא העיקר וכו' דנפקא להו מראשו וכו' דבריהם אלו לא אתו לפי מ"ש לקמן בד"ה ואי כתב רחמנא ראשו וכו' וז"ל הכל. נפקא להו מראשו וכו' לא שנא נזיר ולא שנא אינו נזיר ע"כ דהיינו דדחי נמי תרי לאוין ועשה ולא כתבו כך הכא לפי תירוץ האחר ועוד כיון דגלי וכו' יעו"ש ודו"ק:

בד"ה ה"ג ומה נזיר דאיסורא קעביד וכו' פי' מחייב לגלח כל ראשו ולדחות לאו דהקפה מצורע לא כ"ש ע"כ פירוש מצורע לא כ"ש דיכול לדחות לאו דהקפה דיכול לגלח בתער נמי וא"כ ודאי דלהאי לא אצטרי' זקנו אלא דמה דאצטריך זקנו הוא כדי לומר דבעי תער דווקא. ואין להקשות כיון דאיכא האי ק"ו עבדינן מניה דחייב בתער ק"ו מנזיר דחייב בתער. ולמאי אצטריך נקט לחייבו בתער דודאי דלחייבו תער אי איפשר מק"ו זה משום דאיכא למיפרך דמה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם כדפריך לעיל אבל הכא שלא בא להחמיר עליו להטעינו תער רק שהרשות בידו להעבירו בתער עבדינן ק"ו וכמו שכתבו התוספות בדיבור הסמוך ודו"ק בד"ה דמצוה מצות המקרא וכו' אלא מכל מקום תימא הוא והא הך סוגיא כרבנן וכו אי לאו ק"ו דמנזיר לא אתי להו תער במצורע ע"כ כוונת דבריהם דלפי האי תירוצא דש"ס דאע"פי דכתיב זקני במצורע אי לאו דאיכא ק"ו מנזיר הוה אמרינן דזקנו לא אתי לומר דבעי תער דווקא. אלא למשרי תער הוא דאתא ואה"נ דבמלקט וברהיטני למצוה קא עביד אלמא דלא אמרינן דבתער דווקא עד שיהא דבנזיר הוא בתער. דאז עבדינן ק"ו ומוקמינן דזקנו אתא לחייב תער ולהך ברייתא דקתני ללמדו ממצורע אי איפשר משמע דפשיטא להו תגלחת מצורע בתער מקמי דידענן בנזיר ואיך שייך לומר תירוץ זה. ואני בעניי נ"ל דלא קשה דהתנא ס"ל בודאי דעיקר זקנו להכי אתא דבעי תער אע"ג דאיכא למיפרך עלה דאימא למשרי תער היא דאתא ולא לחייבו תער ואצטריך להביא ראייה ולדחות האי פירכא הרי מ"מ לא מניה קא יליף לחיוביה תער אלא לגלויי על כוונת הכתוב שלא תתעה בפירושו להכי פשיטא ליה תגלחת במצורע מקמי דידע דנזיר כיון דודאי כך כוונת הכתוב במ"ש זקנו ושאם יקשה דאימא דלאו לחיוביה בתער הוא יכול לתרץ קושיא זו בנקל כיון דפשיטא ליה דכך הוא כוונת הכתוב ודו"ק:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה