אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף לח:

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף לח:

דף לח.

גמ' ור"ע כיון דכתב וענבים לחים וכו' כתב רש"י כיון דכתב ענבים לא יאכל לכל מלתא הוא דאתא דכשם שבזמן שהן ענבים מחייב עליהן בכזית אף כל איסור שבנזיר בזמן שהן יין בכזית ע"כ הנה לא כתב מהיכן דריש הכי ר"עק ואם הכוונה כמו שכתבו התוספות מויו דוענבים קא דריש דהוא מוסיף אדלעיל היה לו לבאר דזה הוא עיקר הדרשא. ונ"ל דכוונתו דר"עק ס"ל כיון דכתיב לא יאכל שהוא בכזית דהוא שיעור אכילה בכל מקום ודאי דאכולא מלתא הוא דאתא כיון דכולם איסורי נזיר לית לן לחלק ביניהו: ת"ר וענבים לחים וכו' מכאן אתה דן לכל איסור נזיר והוא שני שמות כתב רש"י והוא שתי שמות לח ויבש ואמרי להו זג וחרצן ע"כ לא ידעתי מאי קאמר ואמרי להו זג וחרצן והלא קא מפיק ממה דכתיב לחים ויבישים דהוא קרא יתירא ועלה קאמר שהם שני שמות אבל זג וחרצן מאן דכר שמייהו ובודאי שט"ס הוא וק"ל:

אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים וכו' פירוש אחת משום חרצן ואחת מכל אשר יעשה וגו':

רבא אימר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה על לאו שבכללות ע"כ כתב רש"י ז"ל רבא אמר וכו' אף כי אכל זג וחרצן וכו' ולא לאתויי חמרא חדתא ועינבי ע"כ פי' דלפי מאי דמפרש בדברי רבא דאינו לוקה אלא אחת אפי' אכל זג וחרצן ורבא מתרץ לטעמי' כגון דלא אכל אחת וכו' א"כ לא אתי מאי דקאמ' בש"ס לעיל על הך בריית' לאתויי חמרא חדתא ועינבי דמשמע דע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע דברייתא איירי דאכלן בבת אחת להכי אמר דרבא לא ס"ל הא דאמר הש"ס לאתויי חמרא חדתא ועינבי ומה דקתני בברייתא מכאן אתה דן לכל איסורי נזיר וכו' אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו הוא לאתויי אם אכל זג לחוד או חרצן לחוד דלא תימא עד שיאכל תרוויהו ודו"ק. אלא דקשה לי דאיך שייך לומר פירוש זה דרבא ס"ל דאם אכל זג וחרצן בבת אחת אינו לוקה אלא אחת והא קא מותיב רב פפא אאביי מברייתא דקתני לוקה חמש דלילקי שש אחת מכל אשר יעשה ואם לרבא דאינו לוקה אלא אחת כ"ש דתקשה ליה ואפי' לפי מאי דאסיק רב פפא דלא תני מידי חמש ורב פפא דאותביה סבר דלא גמרא היא והדר ביה מ"מ פשיטא ליה לרב פפא דחמש לוקה וכד נחת לאקשויי אדברי אביי כ"ש דתקשה לדברי רבא. ועוד אפי' אחר האמת דלא קתני בברייתא חמש ואתיא כדברי אביי דמפרשינן לה דלוקה על כל שם ושם מלבד המלקות דמכל אשר יעשה וגו' לדברי רבא אי איפשר לאוקמא כוותיה דלוקה אחת דהא קתני לוקה סתם דמשמע דקמ"ל דלוקה ואם הכוונה אחת פשיטא דלוקה והוה לי לימתני אינו לוקה אלא אחת. ונ"ל. לתרץ דודאי דרב פפא דקא פריך לאביי מכ"ש דנפרוך לרבא דלא אתיא כוותיה מתניתא כמ"ש. אלא רב פפא כוונתו היתה כדי ליהדר אביי וליעביד כוותיה דהוא סבר חמש וכיון דלא אהדר ידע דגמרא הוא בידיה אבל לא עסיק כדי לותיב לרבא ומכ"ש דלא תיובתיה האי ברייתא כיון דלאו בפירו' מתניא דלוקה חמש אימא דהכוונה דלוקה אחת דווקא וכי תימא פשיטא כמ"ש יש להשיב דקמ"ל האי ברייתא דלא תימא כיון דאית בנזיר לאו שבכללות אין לוקין עליו כלל כגון לאו דלא תאכלו על הדם שכולל הרבה שהוא שלא לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה ושלא לאכול בשר קדשים ועדיין הדם במזרק. ושלא לטעום כלום קודם שיתפלל ואזהרה לבן סורר ומורה. ועוד כמה דברים שסמכו חז"ל בפסוק זה דעל לאו כזה אין לוקין עליו לזה אתא האי מתניתא לומר דלוקה אם אכלם יחד דהיינו דאם אכל שום אחד מהם לבד לוקה ואפילו אם אכלם יחד נמי לוקה אחת. לא יפטר לגמרי משום לאו שבכללות ולא דמי ללאו דלא תאכלו על הדם כיון דלא בפירוש נאמרו. אבל בנזיר אע"ג דכתיב לאו שבכללות מכל אשר יעשה וגו' הרי פרטם הכתוב אח"כ ועל כל אחד אם היה לבד לוקה ואם היו מקצתם או כלם אינו לוקה אלא אחד דאהני הפרט כדי ללקות מיהא אחת ואע"פי שאין זה משמעות הברייתא מ"מ אינו יכול דלותביה מינא לרבא ודו"ק:

אי הכי לילקי שש כתבו התו' וא"ת וניחשוב נמי התנא שכר וחומץ ע"כ ואנכי איש צעיר נ"ל הא דלא חשיב להו התנא ללקות לפי מה שכתבו לעיל דמתרגמנן וחמר חדת ועתיק דהם כלם יין דאם שתה יין חדש ויין ישן בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת כיון דהם מין אחד ושם אחד ומה שקרא אותו שכר לאו שם אחר שא לומר היין החדש אבל כלם שמם יין ולהכי אינו לוקה אלא אחת וג"כ אם שתה היין והחומץ אינו חייב אלא מלקות אחת משום דלא כתיב יין וחומץ אל ישתה דלא קאי הלאו אלא על החומץ יין אלא דממילא נשמע דהלאו קאי ג"כ על היין דמכ"ש הוא דאפי' אחר שנפסד הוא לוקה עליו וכך כוונת במה שאמר וחומץ יין דהיינו אפי' אחר שנפסד ואה"נ דאם שתה כל אחד לבדו הוא חייב עליו אבל אם שתאן בבת אחת אינו חייב אלא אחת דלאו אחד קאי אתרויהו דלא דמי לענבים לחים ויבישים דהתם הלאו מפורש בתרוויהו דכתיב וענבים לחים ויבישים לא יאכל חבל כחן לא כתיב יין וחומץ לא ישתה אלא חומץ יין להכי אינו לוקה אלא אחת אם שתאן בבת אחת. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכ' נזירות דין ט' וז"ל נזיר ששתה רביעי' יין ורביעת חומץ אינו לוקה אלא אחת וכו' שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה דהא ענבים לחים ויבישים לא כתיב לח ישתה בתרוייהו אלא כלומר יין וחומץ לא ישתה דקאי אתרוייהו אלא אמר חומץ יין לח ישתה ותשלום דבריו הם מבוארים כמ"ש ודוק:

בא"ד וי"ל דהא לאו שיורא הוא אלא משייר מיניה וכו' פירוש דקא מתרצי דודאי דלא קשה דלמה לא מיחשב להו לשכר וחומץ נמי דאפילו כדי שנאמר ששייר להו תנא לא אמרינן דודאי לאו שיור' הוא דלא אמרינן שיורא אלא דשייר ממין שהזכיר תנא דהיינו דבההוא דהזכיר התנא היה צריך למנות כל המלקיות שבהן דלהכי פריך רב פפא דלילקי שש דהיינו משום מכל אשר יעשה דהוא קאי על כל מה שהזכיר התנא אבל מלקיות אחרים לא קא רמי עליו דתנא לחשוב הכל אלא מה שהזכיר צריך להזכיר כל המלקיות שבהם. ונ"ל דקאמר. הכי משום דהש"ס לא אמר דשייר שכר וחומץ דמשמע דגם לשיורא לא קאמר אלא נקט לא יחל דברו דהוא שייך לכולהו דהזכיר תנא וכן דקא פריך אח"כ והא שייר דבין הביניים דכיון דהזכיר לענבים הו"ל לומר כל המלקיות שבו וא"כ שייר לבין הביניים אבל דבר שלא הוזכר כברייתא ליכא פירכא דלמה לא הזכירו ולא לומר דשיירו ודו"ק:

כי קתני מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתיה בנדרים ע"כ כתבו התוס' וא"ת וכי נאמר כן כדי להקשות לאביי וי"ל דקאמר הכי משום דלא תקשי לרבא מאי שייר דהאי שייר בל יחל אומר הגמרא כן ע"כ פירוש דהם מפרשי בדברי רבא כמו פירוש שני שכתב רש"י ז"ל דלרבא לוקה מכל השמות לבד משום מכל אשר יעשה וא"כ אם בל יחל מקרי שייר א"נ תקשי ליה לרבא מאי שייר דהאי שייר דבשביל דבר אחד לא משייר והוה ליה לתנא להזכירו לכן בכדי שלא תקשי לרבא קאמר הכי דבלא יחל לאו שיורא הוא וא"כ התנא לא שייר כלל וכך דרכו של תנא כמה פעמים שלא לשייר כלל וק"ל:

והא שייר בין הביניים כתבו התי' קושיא היא למ"ד דלא יחל לא הוי שיור אמאי שיירא בין הביניים ע"כ הנה פשטיה דש"ס דהקושיא היא לרב פפא דקא מקשה לאביי דלילקי שש ולא קא בעי לומר דתנא ושייר לא יחל דברו דהאי לא שיורא הוא כדי דליפרוך אאביי וכדי שלא תקשי לרבא על זה קא פריך ליה והא שייר דבין הבניים וא"כ הדרינן דאביי יאמר דתנא ושייר דשייר דבין הבניים נמי ומשום זה אמר אלא אמר רב פפא לא תניא מדי חמש וכיון שכן איכא לימדק אמאי הם מפרשי להקושיא כך. ונ"ל משום דלישנא דנקט הוא בתורת קושיא והא שייר דבין הביניים דאל"כ היה לו לומר אמר ליה רבינא מפרזקי' לרב אשי שייר דבין הביניים:

בא"ד וא"ת התינח לפירוש ר"ת דפירש דבין הביניים היינו ענבים קטנים וכו' ואכל ענבים בין גדולים בין קטנים משמע ושייר לאו של קטנים שלא מנאן הילכך פריך שפיר פירוש כיון דתנא תנא לענבים דהוא משמע בין גדולים בין קטנים ולא מנה אלא חמש משמע דשייר ללאו של הקטנים להכי פריך שפיר אמאי שייר ללאו דבין הביניים דקא מזכירו ולא מנא למלקות שלו ג"כ אבל לפירוש ב' שפי' לעיל דהביניים היינו גוף הענבים הרי לא שייר כלום דזהו לאו דענבים כן כוונת דבריהם ותמיהא לי על דבריהם אלו דאדרבה דלפירוש דבין הביניים הן ענבים הקטנים הוא דתקשי דמאי פריך והא שייר דבין הביניים דתנא קתני ענבים לחים דקרא דהוא איירי בגדולים ולהאי קא מני מלקות שבו דלכל מה שהזכיר הזכיר מלקות אבל ענבים קטנים דנפקי מועד זג לא הזכירו תנא כלל כמו שלא הזכיר חומץ ושכר ג"כ דלא רמי עליה דתנא למנות כל איסורי נזיר כמ"ש הם לעיל אבל לפירוש שני ודאי דלא תקשי דמאי פריך דשפיר פריך דשייר לבין הבינים לפי דענבים דקתני הוא דאכל הענבים בכל מין אכילה ובאכילת ענבים יש שני מינים אחד דאכל הענב כמות שהוא ואחד שלקיט האוכל שבין החרצן כדי כזית ואכלו דאיכא מלקות נמי להאי ולא מני ליה תנא למלקות שלו ומה מאוד תגדל התימא במה שאמרו כיון דבין הביניים היינו גוף הענבים דתנא לא שייר כלום דקתני לוקה ה' היינו משום ענבים לאו אחד והא הא דבין הביניים לאו מענבים נפקא אלא מועד זג נפקא כמו שאמרו לעיל דף ל"ה בד"ה דבין הביניים וכו'. ומיהו לזה י"ל דמ"ש כך הוא לפי מה שהיו מבינים לעיל גוף הענב קרי בין הבניים דהכי משמע לישנא דקרא מחרצנים ועד זג מה שבין חרצן לזג דעל זה קא מקשו לעיל דהא גוף הענב וכבר כתב עגבים יעו"ש ולהכי הקשו נמי הכא על האי פירושא ממה שאמר נמי הכא בש"ס והא שייר דבין הביניים אבל לפי מה שאחר כך שם קיימו פירוש זה דאיירי בליקוט האוכל שבין החרצן ואכלו ולא שמעינן לה מענבים דקרא ודאי דלא קשה עוד וכמו שתירצו אח"כ הכא דהם באו לחזק פירושם דהתם מהכא. דהיינו דמוכרח לומר כמו שכתבו לעיל ודו"ק. וראיתי להרמב"ם ז"ל מהלכו' נזירות דין ח' שהביא למה שקתני בברייתא דלוקה חמש והביא ג"כ לאו דלא יחל דברו ולא הביא להאי דבין הביניים שאמר הש"ס דשייריה ועיין מ"ש שם הלח"מ שרבינו כתב כזית וכו' ודבריו קשים אצלי דמ"מ היה לו לרבינו לכתוב היכא דאכל כזית מזה וכזית מזה דחייב שנים. ועוד קשה לי עליו דלפי דברי הנ"ל דאם אכל כזית מבין הביניים לוקה. וכיון שכן מה שאח"כ שדקדק על רבינו דלמה כשמנה הלאוין בתחלה ה' לא מנה ג"כ בין. הביניים ותרץ כיון דמפיק ליה מיתורא דועד ליכא ביה לאו דאתי מדרשא ולכך לא מנאו רבינו ז"ל במנין הלאוין משמע דאינו לוקה עליו וזה הפך דבריו הראשונים. ועוד דהא דאמר הש"ס והא שייר דבין הבניים משמע דאית ביה מלקות. ואם הכוונה דהוא לוקה אע"ג דלית ביה לאו זה לא מצאתי שאין בו לאו ולוקה עליו ואיפשר לומר דכוונת הלח"מ היא דאע"ג דלאו דכתיב מחרצנים ועד זג הוא קאי נמי על דאתי מיתורא דועד דהוא דבין הביניים ולוקה עליו מ"מ לא ימנה בלאו לבדו כמו שימנה לאו אחרצנים ולאו אזגין דהתם שאני דחרצן וזג הם מפורשין בקרא לאפוקי זה דהוא אתי מיתורא לא ימנה אלאיו ג"כ עליו אע"ג דלוקה עליו ומה שאמר ליכא ביה לאו הכוונה דליכא למנות עליו אלאיו ג"כ אע"ג דהוא לוקה עליו משום לאו זה ודו"ק:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה