ידי דוד· רבי דוד מועטי
נזיר · דף ל.
גמ' אי אייתי שתי שערות מעיקרא וכו' ואי אייתי במצעי מאי הניחא וכו' כתב רש"י אי אייתי שתי שערות מעיקרא כלומר הניחא דמתרצתא מתניתא כוותיה דר' דלא מחייב אלא בחדא נזירות וכו' ואי אייתי באמצע דלא ידעינן אי בההיא שעתא דהדירו אביו אייתי ב' שערות אי לא וכו' אמרי לר' לית בה תקנתא עד דעביד דליה ודאבוה ע"כ כוונת דבריו כך דנראה מהאי מתניתא דאמר אל תצטער לבדקני' וכו' דממה נפשך אני מקבל נזירות דהוא נזירות אחת שלא יטרח לבדקו ועל זה קא פריך הש"ס לרבי דמתרץ למתניתא כוותיה הניחא אלו נמצא דאייתי ב' שערות קוד' שהזירו אביו הרי נתפס בנזירות משום דאמר אהא בשביל עצמי ואם היה שלא הביא שתי שערות אלא עד דגמר הנזירות הרי הנזירות הזאת היתה משום אביו כיון שאותה שעה היה ברשות אביו שעדיין לא הביא ב' שערות ואינו צריך נזירות אחרת בשביל שאמר אהא בשביל עצמו שלא קבל נזירות עצמו אלא אם אינו נתפס בשביל נזירות אביו והרי הוא עכשיו נתפס בשביל נזירות אביו ואה"נ דמתרצה למתניתא כוותיה אבל היכא דאייתי שערות באמצע הנזירות שהתחיל לעשות מי ניחא וכי מתרצה למתניתא כוותיה והא כיון דהביא שתי שערות פקע לנזירות דאביו. וכמאן דליתיה דמי ואפי' היה ביום אחרון אותו נזירות כמאן דליתיה דמי ואם היה הבן שהגיע לעונת נדרים ביום שאמר אהא בשביל עצמי הרי נתפס בשביל עצמו כיון שלא נתפס בשביל אביו. וכיון שכן עכשיו דנמצא דנזירות אביו בטלה חל עליו לעשות נזירות אחרת בשביל עצמו ומה שעשה בתחילה בשביל אביו כיון שאותה שעה עדיין לא הביא שתי שערות א"כ מה שעשה הוא בשביל אביו ואינו עולים לו בשביל עצמו דנתחייב עכשיו. וזהו שכתב וחל עליו נזירות שלו ונזירות של אביו דהיינו שבאותה שעה שהדירו עדיין לא הביא שתי שערות חלה עליו נזירות אביו מאותה שעה וחלה עליו נזירות עצמו כאשר תתבטל נזירות אביו. וכיון שכן צריך לעשות נזיר ות עצמו כאשר נתבטלה נזירות אביו בהבאת שתי שערות במצעי ומתניתא אמרה דבנזירות ראשונה דיו דכן משמע ממה שקתני אל תצטער לבדקני אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי דהיינו דמ"מ תחול עלי נזירות זה מה שהדירני אבי דהיא נזירות ראשונה והניחא לר' יוסי דאמר דאין האב מדירו אלא עד שהגיע לעונת נדרים הבדיקה היא אם הגיע לעונת נדרים וכל שלא הגיע לעונת נדרים בשעה שהדירו אביו והרי הנזירות בשביל אביו אפי' הגיע לעונת נדרים באמצע נזירות אביו לא פקעה נזירות אביו דגם הוא ס"ל דלא פקעה נזירות אביו אלא בהבאת שתי שערות כדקתני בתוספתא דהביא התוספות לעיל דלא תני אלא הבאת שערות דווקא וא"כ ממ"נ ליכא אלא נזירות אחת אבל לרבי אי אייתי שתי שערות באמצע צריך לעשות נזירות אחרת וכמ"ש ומ"ש רש"י דלא ידעינן אי בהאי שעתא דהדירו אביו הכוונה דאף בדלא ידעינן ניחוש לכך ומשני דודאי לרבי לית ליה תקנתא עד דעביד שתי נזירו' דהיינו דאם לא ידעינן דאייתי קודם יום אחרון צרי' נזירות אחרת דעבד שתי נזירות ואם ידעינן באיזה יום הביא באמצע אזי מאותו יום הוא דעביד נזירות:
אלא דאכתי קשה דגם לר' יוסי בר חנינא אי אייתי שתי שערות באמצע נזירות הרי נתבטלה נזירות אביו כמ"ש לעיל וא"כ צריך שתי נזירות: וצ"ל כיון דר' יוסי בר חנינא מפרש למתניתא דהבדיקה היא אם הגיע לעונת נדרים משמע דהוא בזמן קודם זמן הבאת שתי השערות ולא חיישי אלא לזמן עונת נדרים דבזה הוא דמשמע מהמתניתא דאינו עושה אלא גזירות אחת דאף אם יגיע לעונת נדרים באמצע נזירות אביו לא פקעה נזירות אביו: וזה כתבתי אם היה הדין דשערות באותו זמן מקרו שערות אבל פשוט דשערות הבאים בזמן עונת נדרים שהיא שנת י"ב לא מקרו שערות דכן הוא הדין בעלמא דשערות בשנת י"ב לא מקרו שערות אלא שומא בעלמא נינהו ודו"ק: עוד כתב רש"י לישנא אחרינא אלא לר' דאמר וכו' ואפי' לא הביא שערו' ואהדירו אבוה הוא דפליגי הכוונ' בקושי' כך הוא דלר' דאמר מדירו עד שיביא שתי שערות א"כ כשאמר אם קטן אני אהיה בשביל אבא אם גדול אני אהיה בשביל עצמי דמשמע דאם קטן אני שאיני יכול להדיר את עצמי אלא מחמת אבא אהא בשביל אבא ואם גדול שאוכל להדיר את עצמי אהא בשביל עצמי הרי שתי נזירות חיילי עליה לפי כשאמר אם גדול אני אהיה בשביל עצמי משמע דבזמן שהוא יכול להדיר את עצמו קבל עליו נזירות של עצמו והוא היה בסמוך לשערות שכבר בא לעונת נדרים הרי נתפס משום עצמו. וג"כ נתפס משום אביו שהרי יכול להדירו עד שיביא שתי שערות ואמאי קתני מתניתא דחד נזירות הוא דעביד דכן משמע כמ"ש לעיל והכוונה כיון דלא אטריחיה למבדק ליה איפשר שהדיין לא הביא שתי שערות והוא קבל של עצמו ג"כ א"כ שתי נזירות חייליה עליה ומשני אלא דאמר בלשון אהא בשביל אבא וכו' דהיינו דמשמע דאם אבא מצי להדירני אהא נזיר בנדר אבא ואם לאו שהוא הביא שתי שערות הוא נזיר בשביל עצמי וא"כ למאי ניחוש אם לא הביא שתי שערות אע"פי שמצי להדיר את עצמו הרי לא קבל עליו בזמן שאביו יכול להדירו ולא קבל נזירות עצמו אלא בזמן שאין אביו יכול להדירו שהוא בהבאת שערות:
בא"ד ולבסוף לאחר שבא לב"ד קאים בנזירות דאבוה וכו' פירוש לאחר שבא לב"ד ואמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי דהוא לא קביל עליה של עצמו היכא דמצי אביו להדי' והכא באותה שעה שהדירו אביו עדיין להביא שתי שערות נמצא דהוא בנזירות של אביו קאים. ואי דאייתי במצעי אחר שהדירו אביו דהיינו שלאחר הדירו אביו ראינו דאי' ליה ב' שערו' אבל לא ידעינן אי הני ב' שערו' הוו ביה כשהדירו אביו או עד השתא אזי מספיקא ימנה ב' נזירות דבראשונה עשה דדילמא לא הוו ביה הני ב' שערות כשהדירו אביו ותכף עשה דחל נזירות אביו וצריך לעשות נזירות משום נדר אביו מיום ההדרה או דילמא היו אלו שתי שערות כשהדיר אביו וכיון שבא לב"ד לאחר זמן ואמר אי לא מצי אבי להדיריני אהיה בשביל עצמי וצריך לעשות משום נדרו זה יהיה מיום זה והלאה ל' יום ומה שעשה מקודם הוא של אביו דעכשיו הוא שנדר וא"כ הרי שתי נזירות הוא דהימים הא' של אביו ומכאן ולהבא שלו לעשות ל' יום אחרים ומתניתא קתני שאינו עושה אלא אחת מיום שהדירו אביו ומשני דלרבי ודאי צריך דיתיב דליה ודאבוה דהיינו דאף אם היה זה ביום אחרון של נזירות אביו צריך לישב עוד שלשים אחרים כיון דאמר אהא בשביל עצמי הרי נתפס בנדר עצמו מעכשיו ל' יום. ומה שכתב עוד ואי מייתי במצעי מאי דודאי השתא אייתי וכו' אין הכוונה דנתברר לן דודאי וכו' אלא דאנן ניחוש שמא אייתי במצעי ובודאי נדר אביו נדר זה כוונת דבריו נ"ל. ולפי לישנא דא יהא פירוש הניחה לר' יוסי בר יאודה כך דבשלמא לר' יוסי בר יאודה דאמר דהביאו אביו לבדקו אם הגיע לעונת נדרים שהיה יותר מי"ב שנה ויום אחד ולא בשביל השערו' שעדיין לא הגיע לזמן השערות ניחא דאמר להם לא תטרחו לבדקני דממה נפשך אני נזיר דאם אני קטן שלא הגעתי לעונת נדרים א"כ הריני נזיר בשביל אבא ואם אני גדול שבאתי לכלל עונת נדרים ונדר אבי כמאן דליתיה דמי אהיה בשביל עצמי דבעונת נדרים לא שייך ספיקא דמצעי כיון דזה תלוי בזמן ודאי דמה שקבלו דבריו ולא חששו לחשש' זו הוא משום דהיה הכל בזמן אחד אבל לרבי דהוא תלוי בהבאת שערות ולא בזמן כיון דאיחר לבא שייך דבשעת ההדרה לא הביא שערות ומאי דביני ביני הביא ב' שערות דהיינו שהיו קטנים דלא מקרי שערות ומאי דביני ביני גדלו מעט אחר דמקרי שערות כן נ"ל אלא דקשה לי דלפי לישנא דא דאם הביא ב' שערות בתוך נזירות אביו לא פקעה נזירות אביו שהרי כתב ולאחר שבא לב"ד קאים בנזירות דאבוה דמשמע דאם לא הביא בשעה לב"ד דיינו לומר דקאים בנזירות דאבוה אע"ג דאח"כ הביא שערות דהעיקר שעת עמידתו בב"ד ואמר אהא בשביל וכו' דאם לא הביא שערות באותה שעה אע"ג שהביא אח"כ בתוך נזירות אביו עדיין קאים בנזירות של אביו וזה דלא כהתוספתא דלעיל וא"ל דלישנא דא מפרש דמה דקתני בתוספתא או שהביא שתי שערות הוא קאי על תחלת נזירות אבל אם הדירו כשהוא קטן אינו מתבטל בהבא' שערו' וכן נרא' שזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ב' מהל' נזירות דין ט' וז"ל ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש ע"כ דמשמע דבתחלת נזירות דווקא ולא כתב ג"כ אף בשכבר הדירו והתחיל למנות וכן נראה מהכ"מ שזה שכתב רבינו על תחלת נזירות דציין עליו דפסק כרבי דהוא על תחלת נזירות. אח"כ ראיתי להתי"ט בספ"ג דסוטה שנראה לו. שדעת הרמב"ם דנזירות אביו מתבטלת בהבאת הסימנים ודייק הכי מדבריו יעו"ש ולעד"ן דלא דיוקא הוא ודיוקא דידן עדיף. עוד כתב שנראה לו מדברי רש"י דהאי סוגיא דמשמע קצת דסברתו דאינה מתבטלת בהבאת שערו מלשונו שכתב בכאן אי אייתי ב"ש ערו' מעיקרא ונראה דקאי אלישנא קמא נמי דריהטא דלישניה משמע קצת הכי וכבר כתבתי בפירו' לישנא קמא דרש"י דאדרבא ס"ל דאם הביא שתי שערות באמצע נתבטלה הנזירות והוא מוכרח כמ"ש אלא דהתי"ט לא נחית להאי ומה שנראה לו פשט דברי רש"י כתב או מיפשר דהרב ז"ל מפרש לדברי רש"י באופן אחר:
מאי טעמא אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר וכו' פירש רש"י מ"ט חין האשה מגלחת על נזירות אביה משמע מזה דהשאלה היא דלמה תשתנה האשה מהאיש אבל האיש פשיטא ליה. ונראה לומר דודאי ידע דבן מגלח על נזירות אביו דהא אצטריך קרבנו משום דדינו בנזיר כך כדקתני ברייתא לעיל אלא דקא בעי דמאי שנא איש מאשה כיון דגם באיש לא היה יוצא בקרבנות בעלמא אלא דווקא בנזי' כדקתני בברייתא דבאשה נמי אמרינן כך דמא שנא ותרץ לו דהלכה היא בנזיר דהיינו דמה דאצטריך קרבנו משום דמגלח על נזירות הוא מכח דהלכה היא ואנו אין לנו ללמוד אלא בן דבאה ההלכה ולא בת דודאי דכוונת רבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר לאו לאשמועינן דהבן טעמו הוא דהלכה דודאי המבעי ידע לה כדקתני בריית' ולא בעי אלא על מה דאשה לא דעלה קא מתרץ דטעמא דבת דלא משום דלא באה ההלכה אלא לבן דווקא ולהוציא הבת דלהכי נמי אצטריך ההלכה ועל זה קא פריך דלמאי לאצטריך ההלכה לומר בן כדי שנדע דבת לא יאמר דאדם יכול לגלח על נזירות אביו ולא ממעט מקרבנו אלא בדעלמא ואנן ידעי' דבת במקום בן לאו כלום ולמה אצטריך ההלכה לאודעינן זה בפירוש ותרץ לו דאם משום בת במקום בן לא אצטריך לאשמעינן ולא אצטריך אלא משום בת דהיא יורשת דאם אתיא ההלכה לומר דבן יוצא בקרבן אביו הוה אמינא טעמא הוא משום ירושה וגם הבת תביא על נזירות אביה להכי אצטריך לומר ההלכה לומר בפירוש בן דלמעט בת בשום אופן ומה שפירש רש"י שהבן מגלח ואין לנו ללמוד וכו' ולא קאמר שהלכה היא בנזיר בפירוש דבן דווקא ולא בת הוא דאם כך כוונת ר' יוחנן מאי קא פריך פשיטא עד דאצטריך לו' מהו דתימא וכו' דהדבר מבואר דהלכה באה לומר בפירוש דאין לבת בהבאת קרבן אביה כלל ואע"ג דהיא יורשת להכי פירש דבאה הלכה בן וכו' ואין אנו למדים ממנו לבת אלא מה דנמסר בידינו דהוא משמע דבן דווקא דלא אמרה בפירוש בת לא אלא דמ"מ משמע דאצטריך הלכה נמי לזה באומר בן ולא קתני אדם על זה פריך למאי אצטריך בן משום זה והא בכל מקום בת במקום בן לאו כלום הוא ובודאי דהאי פירכא לאו המקשה קא פריך לה אלא דהש"ס קא מפרש הכוונה של דברי ר' יוחנן, ועשה אותה כדרך קושיא ותירוץ ודו"ק: