אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף כז:

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף כז:

דף כז.

גמ' היתה לו בהמה מפורשת חטאת תמות וכו' כתב רש"י היתה לו בהמה מפורשת כלומר שהפריש ג' בהמות אבל לא פירש איזו לחטאת ואיזה לעולה ע"כ נראה דצ"ל היתה בהמה מופרשת שהפריש ג' בהמות לנזיר דאם הג' מפורשת דהוא משמע דפירש זו לחטאת וזו לעולה א"כ מאי קא פריך והא פירש כך בהדיא ומה שכתב אח"כ בדיבור שאחריו מאי לאו אפי' בעלת מום שהן בעלי מומין וקא חשיב להו כמופרשין אין הכוונה דקתני מפורשין בברייתא אלא דקתני והחטאת תמות וכו' וכמו שלמד דבריו אח"כ והכוונה דתנן להם דין מפורשות ולא ניתן להם דין מעות סתומים:

מתיב רבא קרבנן וכו' שהפריש מן הקלה על החמורה וכו' פירוש רש"י מן עבירה קלה שעבר כגון שבועת העדות ושבועת ביטוי על החמורה כגון שאכל חלב ודם או שנתחייב בחייבי מיתות ב"ד ע"כ לא ידעתי אמאי לא פירש דהקלה כגון דאכל חלב ודם שזדונם בכרת על החמורה שהוא שבת וכיוצא שזדונם בסקילה:

ואיפשר. לומר כיון דבתרוייהו איכא כרת שגורם הקרבן לא מקרי קל וחומר אבל בשבועת העדו' ושבוע' ביטוי דליכא כרת מקרי קלה לגבי אחרים אלא דבכריתות פי' דלא כהכא אלא כמ"ש:

שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות קשה לי דמשמע דנותן טעמא לקרא דלמה כתיב קרבנו והלא דמה שאמרינן דאין אדם מגלח על נזירות אביו הוא מהאי קרא בודאי שהרי אצטריך הלכתא לומר דמוגל' על מעו' אביו בנזירות דמשמע דאי לא"ה לא הוה מגלח על נזירות אביו וזה בודאי משום דכתיב קרבנו. ומיהו נראה דמא שאמר שהרי אין אדם מגלח וכו' הכוונה לומר שג"כ מצינו שאינו מגלח על נזירו' אביו לאפו' במעות שמצינו שמגלח על מעות אביו אימא ג"כ שיוצא במעות אביו אפי' מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה ת"ל קרבנו וכו':

אבל קשה דאיך שייך לומר אבל יוצא במעות שהפריש אביו אפילו מן החמורה על קלה וכו' והלא הילכתא באה דווקא בנזיר:

ואיפשר לומר דבנזיר וכיוצא שהם מעות סתומין ולא אמרו בנזיר דוקא אלא אחר שכתב קרבנו שא דאכתי קשה דא"כ לא אמרי' אלא במעות סתומים והוא רוצה לומר שיוצא במעות שהפריש לחובתו דמשמע שהמעות היו מפורשים לחטאת אביו. ומה שכתבו התו' דמ"מ כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות אביו. לא סליק לדברינו דאמרנו דבנזיר וכיוצא שהם מעות סתומים: והעיקר נ"ל לומר דודאי דמה דאצטריך קרא לומר דאינו יוצא בקרבן אביו אע"ג דאיתא הילכתא דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא דהוה אמרינן דכשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למית' וכיון שכן דהסברא נותנת דבבן הצריך לאותו קרבן הוא כמו אביו אפי' דבעי תרי זמני קרבנו הייתי יכול לו' דזה דווקא אם הפריש בהמה שכן מצינו שיש הפריש בניהם בנזיר שאינו מגלח על בהמה שהפריש אביו לנזירותו ג"כ הכא אבל במעות סתומין שמצינו שמגלח על נזירות אביו שכן הבן כמו האב הוה אמינא הוא הדין ג"כ בחטאת אע"ג דכאן המעות מפורשים מ"מ כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות אביו הייתי אומר שיביא חטאת ממנות שהפריש אביו לחטאת להכי אצטריך עוד קרבנו ודו"ק:

תו' בד"ה ואינו יוצא בקרבן אביו צ"ע דמה אצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא וכו' עיין במה שכתבתי בדיבור הקודם דהוה אמינא דכשיש לו בן הצריך לקרבנו לא אזיל למיתה:

בד"ה שהרי אין אדם מגלח וכו' ויש לחלק דהתם מיירי שלא היה חייב שתיהם כי אם חטאת חלב ולכך עדיף ע"כ קשה לי על זה דהא טעמא הוא כדקתני קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו וכיון שכן מה לי אם חייב שתיהם או אחת הרי לא היתה חטאתו לשם חטאו ועוד קתני אח"כ שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל ולא כפר דמשום טעם זה ליכא חילוק בן זה לזה דבשתיהם לא מעל ולהכי לא כפר וגם לתירוץ ועי"ל וכו' ג"כ תקשה הכי. ומה שנראה לי דודאי האי אמוראי דזבחים לא שמיע להו האי ברייתא דודאי דלטעמא דברייתא לא שאני בין זה לזה כיון שלא נשחט' לשם חטאו פסולה וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' פ"מ ובפ"ד מהל' מעילה דבאחת כתב המפריש חטאת על אכילת חלב והביא על אכילת דם הרי זה לא כפר דנראה דהוא ענין דהאי ברייתא ובאחת כתב שחטא לשם חטא אחר כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על אכילת דם פסולה דמשמע דאיירי בשאינו חייב אלא אחת ואפ"ה פסק דפסולה ואע"ג דהתם רב אמר דכשרה משום דלהאי ברייתא פסולה בכל גוונא וגם רבא ס"ל בזבחים דף ו' דכשרה ועוד דהא התם קאמר הש"ס רב אחא בריה דרבא מתני כלהו לפיסולא דקאי על מי שמחוייב חטאת אחת וקא מפיק לה דכתיב ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת דומיא דקתני ברייתא על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו אלמא דמדרשא זו נפקי כולהו:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה