אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף ח.

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף ח.

דף ז:

גמ' ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו כתב רשי' ז"ל דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ואלו על ספיקו לא מצי מגלח דהכי מפרש באלו מותרים במס' נדרים ע"כ ובדיבור שאחריו כתב וז"ל ולהוי נזיר שבל ספק נזירות להחמיר דספיקו בנזיר חמור מודאו דאלו ודאי שלא היה בו מאה כור לא הוי נזיר השתא דהוי ספק אמרינן דנזיר הוא ע"כ ודבריו האחרונים סותרים ראשונים שכתב שפירוש ודאי הוא נזירות בודאי וכאן פירוש ודאי שלא היו בו מאה כור שאינו נזיר בודאי ועוד קשה שבכל מקום שאנו אומרים ספיקו לחומרא הוא שספק אם זה אסור או מותר דמספק אנו מחמירין עליו לעשות אותו שהוא אסור וג"כ בנזירות ספק אם היה בכרי מאה כור או לא היה אנו מחמירין לומר שהיה מאה כור כדי לאסור בכל דיני נזיר ומאי רבותיה דנזיר משאר איסורין ועוד מאי חמור מודאו דקאמר דמשמע דגם הודאי כמותו אלא דזה חמור מזה לכן נ"ל שט"ס וכצ"ל שכל ספק נזיר להחמיר ה"נ במתני' דהוא י"ל דספיקא הוא וכו':

ואיפשר. לומר דהא דכתב דספיקו דנזיר חמור מודאו לא קא מפרש להא דאמר חזקיה שספיקו חמור מודאו אלא מפרש דקאמר ר"ש שכל ספק נזירות להחמיר דהו"ל לומר שכל ספק נזירות נזיר הוא שלא יכול להחמיר אלא בדבר שיש בו קולא וחומרא ואנן עבדינן לחומרא אבל זה אם יהיה נזיר או לא. להכי תקן הלשון דלחומרא דקאמר דהיינו שדנין ספיקו אם היה ק' כור או לא להחמיר ואמרינן היה בו ק' כור והחומרא היא דלא עבדינן כודאי שאם לא היה בו ק' כור הוא קולא שלא יהיה נזיר השתא דהיא ספק מחמרינן ועבדינן ביה דהוא היה בו מאה כור ויהיה נזיר. ונראה הא דלא חייש ר"ש דליתי חולין בעזרה היא משום דאדם מכניס עצמו לספיקא ואדעתא דהכי נדר דגם שיהא ספק הוא מקבל עליו נזירות ולהכי אמר חזקיה ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו שאפי' בדבר שהספק הוא חמור מאם היה נזיר בודאי וכמו שפי"רשי לעיל אבל קשה לי דלפי שטחיות דברי רש"י בפירושו כאן אין אנו צריכין להאי שספיקו חמור מודאו כי אם אדם מכניס עצמו לספיקא או לא וא"כ למה אצטריך חזקיה לומר בדבר שספיקו חמור מודאו ובשלמא לפירוש התוס' אתי שפיר דפירשו דהכא נמי ספיקו חמור מודאו ולהכי שפיר דנקט חזקיה הכי. ואיפשר לומר דהא דלא פירש כדברי התוס' משום דא"כ רבי יהודא דמתיר הוא משום דווקא דספיקו חמור מודאו אבל בספיקא אחרי' אדם מכניס עצמו ואין זה במשמעו' הש"ס אלא בכל ספק רבי יהודא מתיר משום דספק גזירות להקל דהיינו שאין אדם מכניס עצמו לספיקא בכל גוונא דמלבד דזה משמעות ספק נזירות להקל בכל גוונא איירי גם מדאמר ר' יוחנן אפי' תימא ר' יהודא התם לא נחית ליה לנזירו' וכו' דמשמע משום דאינו מכניס עצמו לספק בכל גוונא להכי פירש כפשטא דקתני ספק גזירות להחמיר וכפשטא דספק נזירות להקל דגם לפי פשט זה אתי דברי חזקיה דאמר במחלוקת שנויה דהרי גם לדברי התוס' פירשו במה דקתני ספק נזירות להחמיר ובספק נזירות להקל כפשט הדבר אלא עלמה דאמ' חזקיה דר"ש ס"ל אדם מכני' עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו פירשו היכי דמי בענין של הכרי וכענין דהכא אבל בדברי ר' יאודה פירשו דבכל גוונא לא מכניס אדם עצמו לספק ולא משום שהיא ספיקו חמור מודאו: תו' בד"ה כמנין ימות השנה וכו' כיון דקאמר כמניין משמע נזירות ולא נזירות ארוך ע"כ ואע"ג דרבנן ס"ל דנזיר משמע נזירות הרבה בהך דכשיער ראשי ולעפר הארץ וא"ב למאי אצטריך כמנין הכא שאני דבימות החמה אית ליה קיצבתא וא"כ נזירות אריכא קביל עליה להכי אצטריך כמנין דהוא משמע נזירות הרבה ולא נזירות ארוך:

ע"ב גמ' אלא אי אמרת חדא נזירות קביל עלויה מי הוי השלמה כלל פיר"שי ז"ל אלא אי אמרת דחדא נזירות של תס"ה קביל עליו וכל חדא וחדא תהוי שס"ה ימים וצריך דיהוי נזיר שס"ה פעמים ושסה ימים כמנין ימו' החמה וכדברי רבי דאמר דאין זה נזיר שיהיה מגלח בסוף שלשים אלא כל שס"ה ימים יהא נוהג נזירותו ע"כ הנה מדברי הש"ס מי הוי השלמה כלל משמע דלדברי הבי לא שייך שישלים אותם דליכא אניש דחיי כל כך דהוא משמע כפירוש רש"י זה. אבל קשה לי דמנא ליה לש"ס דלדברי רבי דחדא נזירות של שס"ה וכל חדא וחדא תיהיה שס"ה ימים והלא בין דברי רבי לרבנן הוא דלדברי רבנן זמן הנזירו' יהיו נזירו' הרבה של שלשים ויגלח בסוף כל שלשים אבל לדברי רבי הוא שיהיה הזמן ההוא בנזירות ארוך שאינו מגלח בסוף שלשים:

ונראה. לי דכמו לרבנן דבימות החמה הם שס"ה נזירות. גם לרבי כך הוא נזיר שס"ה ימים וכאשר אמר במנין. דלמה ליה לומר כמנין בשלמא לרבנן הנייא ליה כי היכי דלא לימא נזירות ארוכה קביל עליה כיון דאית ליה קציבתא וכ"ש לעיל אבל לרבי דס"ל דנזיר משמע נזירות אחת. וכמנין לא אהני לנזירות הרבה. כי אם עד שיאמר נזירות א"כ כמנין למה ליה דמוכרח לומר כאילו אמר הריני נזיר כמנין שנת החמה לכל יום ויום שהם שס"ה שנים לפי שבימות החמה הוא נזירות אחת של שס"ה. ובאשר אמר כמנין הוא של כל יום ויום כמנין שנת החמה שאין נזיריות חלוקות כדי שנאמר הרי עלי נזיריות ימות החמה ודו"ק:

שם מנין שאני וכו' פירוש לדעת רש"י דאמר אפי' לרבי מודה דנזירות קביל עליה ומגלח אחת לשלשים משום דמנין שאני א"כ הכוונה דמנין דקאמר לגזירות הרבה קאמר ולא למה שהיה ס"ד דכמנין דקאמר הוא כאילו אמר הריני נזיר כמנין שנת החמה לכל יום ויום שהם שס"ה שנים וכמו שפירשתי לעיל לדעת רבי לפירוש רש"י ז"ל אלא לנזירות הרבה מכוין וכן במה שאמר אח"כ ורבי לא שני ליה מונה אין הכוונה דרבי בהאי לא אצטריך ליה כמנין דודאי אצטריך ליה לפי פירוש רש"י דלעיל כמ"ש אלא הכוונה דרבי לא שני ליה מונה כדי שנאמר נזירות הרבה קביל אלא כמנין דקאמר כדי דיהוי נזיר שס"ה פעמים שס"ה ימים כמנין ימות החמה:

אבל לדברי התו' שסוברים דאין בין רבנן לרבי אלא דלרבנן שס"ה נזירות קביל עליה ולרבי חד נזירות ארוך קביל עליה ולא שיהיה נזיר שס"ה פעמים שס"ה ימים. דמשום זה דחקו עצמם לפרש מה שאמר הש"ס מי הויא השלמה כלל הכוונה מי שייך בהלשון השלמה דהיינו שמשמעות השלמה על נזירות הרבה קאי. או כפי פירוש ההגה לפי שכפי פירושם שייך שישלם נזירות ארוך של כמנין ימות החמה אבל לפי פירוש רש"י לא איפשר שיחיה כל ימי נזירות זה שלפי דבריהם אלו כמנין דקאמר לא צריכנא ליה דלא משמע ליה לרבי כלל א"כ אתי שפיר כפשטיה מנין שאני שלא כמו שהיה סך דלא משמע ליה לרבי כמנין:

שם ורבי יהודא סבר לה כוותיה בחדא וכו' ורבי לא שני ליה מונה ע"כ דהוא כמו דס"ד דרבי לא משמע ליה מנין. הנה לפי מסקנא זו דרבי יהודא לא סבר לה כת"ק. אלא משום שאמר כמנין אבל היכא דלא אחור כמנין ס"ל כרבי דנזירות חד ארוך קביל עליה וא"כ ברישא דמתני הריני נזיר כשיער ראשי וכעפר הארץ סבר כרב דגזירות חדא אריכא קביל עליה דההיא דלא כרבי יהודא ג"כ ובאמצעיתא דמלא הבית או מלא הקופה היא כרבי יהודא משום דלא הזכיר מנין וג"כ ההיא דכמנין ימות החמה היא כרבי יהודא משום דהזכיר מנין וכיון שכן קשה דאיך הוו סתמי ופליגי דרישא קא תני לדברי ת"ק בסתם דלא כרבי יהודא וא"כ קתני תרי סתמי דלא כת"ק ומיהו כבר כתבתי סיפא דגם לת"ק צריך כמנין משום דאיהו אית ליה קציבתא אבל מאמצעיתא קשה דסתם לה כרבי יהודא וכרבי דההיא לית ליה קציבתא וא"כ נזירות הרבה קביל לדעת רבנן ואמאי לית ליה תקנתא דבשלמא כאוקמתא דחזקיה אתי שפיר דאה"נ דנזירות הרבה קביל עלויה אבל כיון דמספקא לון אי נזירות דקשואין קביל עליה או נזירות דחרדל קביל עליה אמרינן דספק נזירות להחמיר כר"ש. ויהיה כל ימיו לנזירות שמא דחרדל נזר. אבל מגלח בכל שלשים יום משום דנזירות הרבה קביל עליה כרבנן. אבל למסקנא שהיא כדברי ר' יוחנן דר' יהודא ס"ל דנזירות ארוך קביל עליה קשה דהיא דלא כת"ק דרבי:

ומיהו נראה דרישא לא סתמא מקריא כיון דהביא דברי רבי דפליג עליה: אבל ראיתי להרמב"ם בפ"ג מהל' נזירות הל' י"ח פסק כת"ק דרבי וז"ל האומר הריני נזי' כשער ראשי וכעפר הארץ וכו' הרי זה וכו' לפיכך יגלח כל שלשים יום ע"כ דלא בעי לומר כמנין ולמעלה פסק בההיא דקופה דנזיר כל ימיו ויגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש. אלמא דלא כת"ק דרבי דס"ל דנזירות הרבה קביל עליה אלא חד נזירות ארוך קביל עליה ועבדינן דיניה כדין נזיר עול' והיא כמזכה לסתרא לבי תרי וכן ראיתי שהקשה קושיא זו בהגה שם. אבל מהך דדין ז' דהאומר הריני נזיר כמנין ימות החמה וכו' דמשמע דבעי כמנין. דהיא דלא כת"ק דרבי לא קשה שכבר כתבתי לעיל דגם לת"ק דרבי צריך לומר כמנין משו' דאית ליה קציבתא והוא נזירות ארוכא גם לת"ק להכי צריך לומר כמנין:

ומה שנלע"ד הוא דהרמב"ם דייק לישנא דמתני' דברישא דהריני נזיר כשער ראשי דהוא משמע כמנין דער שאשי קאמר דגם ת"ק דרבי בעי לישנא דמנין כדי שנאמר דנזירו הרבה קביל עליה שעל זה הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום ובהך דמלא הקופה דקתני ונזיר כל ימיו דמשמע דהוא נזיר עולם ומגלח לי"ב חדש כמ"ד דנזיר אבשלום מגלח לי"ב חדש דהכי פירוש מתני' דזה משום דאמינא מלא חרדל קאמר דהוא נזיר עולם משמע ועל זה פריך הש"ס ולחזייה כאילו מלאה קשואין דאינו נזיר עולם. ותרץ חזקייה דמתני' ר"ש וכו' ור' יוחנן ס"ל אפי' תימא ר' יאודה וכו' וכד פריך ליה אמאי לא וכו' קא פשיט ליה דר' יאודה כרבי סבר לה דתנן וכו' דהיינו דר' יאודה נזירות אריכא ס"ל כרבי. וא"כ גם בהך דהריני נזיר כשער ראשי דהוא כמנין מקרי דהא קאמר כשער ראשי ס"ל מנין אריכא נדר כ"ש בהא דחרדל דהוא נזירות אריכא שזה ודאי דעת הרמב"ם ז"ל שכתב הרי זה כמו שאמר הרי נזירו' עלי כמנין שער ראשי ע"כ אלמ' דמשום זה הוא דאמרינן נזירות הרבה קביל עליה דגם ת"ק ס"ל דבעי כמנין או הדומה למנין שהוא הכ"פ ולפי זה ר' יאודה חולק על ת"ק דרבי בודאי אבל כשאמר אח"כ מנין שאני וכו' ר' יאודה סבר לה כוותיה בחדא וכו' דאילו ר' יאודה שני ליה מונה רבי לא שני ליה מונה א"כ ר' יאודה ס"ל כת"ק דרבי משום דהוא כמנין כמו כמנין ימות החמה וכמנין הלקט קייץ וכו'. ופליג ארבי ולא סבר כרבי דאמר נזירו' אריכא קאמר אלא בההיא דחרדל ולאו דווקא ר' יאודה דגם ת"ק דרבי דהריני נזיר כשער הכי ס"ל כיון דלית ביה מנין. ולהכי פסק כמתני' כולה ודלא כרבי וכן הרע"ב פסק בכולהו דלא כרבי דהוא מפרש ודאי הכי ואזדא לה קושית התי"ט ודו"ק כן נ"ל לדעתם ז"ל. דף ט' גמ' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר פיר"שי דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכי הדר ואמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לא אמר כלום ע"כ משמע מדבריו דכי אמר נזיר הוא הוא נתפס בנזירות מיד ולא מצי לאהדורי ביה:

וקשה לי דהא הוא נחית לפרושי מהיכא נדר ואמאי אמרינן דבאמירתו הריני נזיר הוא נתפס דודאי דליכא שום תנא דס"ל דמיד הוא נתפס אע"ג דנחית לפרושי. ועוד. מאי מקשה הש"ס לדברי ב"ש מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא והלא טעמו דב"ש משום דכאשר אמר הריני נזיר הוא נתפס בנזירות: ועוד ליתרץ ליה הכי ואם כוונתו היא כמו דמוקמינן בש"ס משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא ימצא לימהדר ביה משום דאין שאלה בהקדש היה לו לפרש כמו דמסקינן בש"ס:

וי"ל דפי' כך לתקן דברי המקשה דקא מקשה ואמאי מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא דמשמ' דקא ס"ד דב"ש ס"ל דגם מגרוגרות ומן הדבילה הוי נזיר דאיך שייך לומר דב"ש יסבור כך להכי פירש הכי במתניתין דהו"א ס"ד דמקשה ועל זה פריך כיון דליכא נזירות מן הרו' ויין הדבילה לא יהיה נתפס במה שאמר הריני נזיר כיון דנחית לפרש ולא פירש מן היוצא מן הגפן ודוחק דר"שי' ז"ל לא הזכיר מזה כלל בפירוש הקושיא זאת: שם סבר ליה כרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו כתב רש"י ז"ל בד"ה וב"ה וכו' אבל גבי נזירות ליכא למימר הכי וכולי והואיל דלא חייל עליה נזירות בגרוגרות אין בדבריו כלום ואינו נזיר כלל ע"כ נראה דלפי דבריו אלו לא מפרש כדברי התו' דחל עליו אבל תוך כדי דבו' חזר אלא דלא חל עליו כלל וכוונת נדר ופתחו עמו דהיינו דעם הנדר שוברו בצידו דו דלא נשלם הנדר כלל כיון דמן הגרוגרות דקאמר הוא לבאר מהיכן נזיר דקאמר ודבריו אלו קשים בעיני דא"כ מאי מקשה הש"ס ולב"ש נמי נדר ופתחו עמו הוא דהא הוא אינו רוצה להיות נזיר אלא מן הגרוגרות וכו'. הא ב"ש ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע הוא שאין נוזרין מן הגרוגרות ונזירות גמורה קביל עליה בשלמא לפירוש התו' דנדר מעיקרא ואח"כ חזר תוך כדי דבור תו לא מהני הא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דודאי מעיקרא לנזירות גמורה איכון אבל כד חזר תוך כדי דיבור כמאן דלא נדר דמי ופריך בכח. דהשתא לא מהני הא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. דהוא הכא חזר מנדרו ורוצה לסתור נדרו ולא חל כלל. ואתי תירוצא שפיר משום דלאתשולי קאתי וכמו שפירשו הם דהרי נדר טעות ובטל וכו' אבל לפי פירוש רש"י לא אתי האי תירוצא דהרי מה שאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה הוא אע"ג דאמר מן הגרוגרות לנזירות גמורה איכון וכיצד אמרינן דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוג' וכו' והלא אין אדם מוצי' דבריו לבטלה ולשם נזירות גמורה נדר:

וי"ל דהכי כוונת הקושיא לדבריו של רש"י ז"ל דלא אמרי' אין אדם מוצי' דבריו לבטלה אלא בשכל דבריו באו לבטלה כגון הך דערך כלי דאמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי דמי כלי קאמר אבל הכא דמילת נזיר סתם היא מן היין למה לו לומר מן הגרוגרות כיון דעתו להזיר עצמו מן היין. אלא ודאי דהכא נדר ופתחו עמו שאינו מדיר עצמו כי אם מהגרוגרו' וכיון דאין דעתו להזיר כי אם מהגרו' אין נזירות כלל דגם ר"מ יודה בכי האי גוונא דאין בדבריו כלום. ותרץ לו דודאי ב"ש סברי כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה שבתחילה היה כוונתו כשאמר נזיר הוא על נזירות גמורה. וכשאמר מן הגרו' הוא לומר שבטעות נזרתי שסברתי שאהא מותר ביין שסברתי שנזירות גמורה היא מהגרוג' דווקא ולאו פתח הוא וכיון שאין שאלה בהקדש הרי הוא בנזירו' גמורה כמו שנזר לשם נזירות גמורה דהשתא אתי שפיר דמעיקרא דס"ד דהוא יודע שנזירות היא מהיוצא מן הגפן והוא אמר הריני נזיר מן הגרו' לבד דאם נאמר שיהא נזיר גמור משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ודאי דפרכינן והא נדר ופתחו עמו דאינו נזיר אבל אם נאמר שהוא היה דעתו לנזירות גמורה שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי לנזירות גמורה נתכוון אלא שטעה הנה באשר טעה שהוא היה דעתו שאין נזירות אלא מהגרוגרות אין שאלה להקדש בטעות וכן לנזירות ועל כרחו יהיה בנזירות גמורה כמו שקבל על עצמו נזירות גמורה ואע"פי שבטעות היה דאי שאלה לנזירות כהקדש כן נ"ל לדעת רש"י ז"ל:

שם וב"ה סברי כר"ש וכו' הנה לפי דברי רש"י דפירש במה שאמר וב"ה כר' יוסי וכו' והאי נדר ופתחו עמו שלא הזיר אלא מן הגרוגרות שלא כדברי התו' דפירשו דנתחרט תוך כדי דבור אתי שפיר דקאמר וב"ה סברי כר"ש וכו' ולא אמר וב"ה לטעמייהו דאמרו יש שאלה להקדש דהא אינהו לדעתם דלא נתחרט ודלא לאתשו' אתא אלא משום דנדר ופתחו עמו שלא הזיר אלא מן הגרוגרות:

והא דאצטריך לומר ב"ה כר"ש משו' דהשתא דגם ב"ש ס"ל האי דנדר ופתחו עמו וטעמייהו דב"ש משום דלאתשולי אתא א"כ אזדא ליה הך דקאמר מעיקרא וב"ה כרבי יוסי וכו' והא נדר ופתחו עמו א"כ במאי פליגי דהא ליכא למימר ב"ה סברי דאדם מוציא דבריו לבטלה דאפי' למאן דס"ל דאין אדם מוציא לדבריו לבטלה הכא שאני משום דנדר ופתחו וא"כ ליכא למימר בהאי פליגי וגם לא שייך למימ' משום דב"ה ס"ל דלאו לאתשולי קא אתי דמשמע דס"ל ג"כ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דא"כ אמאי אינו נזיר כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולאו לאתשולי קא אתי אבל קשה דאימא בהא פליגי דב"ש ס"ל דלאתשו' וב"ה סברי דהוא נדר ופתחו עמו ולאו לאתשולי קא אתי:

וג"כ קשה דלמה לא אמר דתרוייהו ס"ל דאי אדם מוציא דבריו לבטלה ותרויי' ס"ל דלאתשולי קא אתי וב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש וב"ה לטעמייהו דיש שאלה בהקדש:

וי"ל דניחא ליה לש"ס להביא טעם דשייך גם באם נאמר דב"ה נמי ס"ל דלאתשולי וגם אם היה ס"ל דאין שאלה דהכא שאני שס"ל כר"ש וכו': ועוד. נ"ל לומר דוודאי צריך לומר וב"ה כר"ש אפי' דס"ל כר' יוסי דמה שאמרו מעיקרא וב"ה כרבי יוסי עדיין קיים. דנדר ופתחו עמו דלא נדר אלא מן הגרוגרות אלא כדי דלא תקשה עוד דיהא נדור מן הגרוג' להכי אמר כר"ש ס"ל כיון אם הזיר מן היין כשאר הנוזרין אין שום נזירות חלה עליו גם מן הגרוגרות והאי לחוד לא סגי אם ס"ל דתפוס לשון ראשון להכי אמר כר' יוסי דבגמר וכו':

תו' בד"ה. אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' וא"ת והאמר ר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס הוי פי' אף בגמר דבריו אדם נתפס וכו' וה"נ נתפס בלשון ראשון נמי דקאמר נזיר יהיה נזיר מיין ונזיר מן הגרוגרות ע"כ פירוש ולמה אמרינן ואע"ג דבמחילה אמר הריני נזיר חזר בתוך כדי דבור ואמר מגרוגרות דאימא דלא חזר ועבדינן תרי דבוריו ותירצו דבמקום דליכא למימר דסיפא אתיא לפרושי רישא דהם סותרים זה את זה עבדינן תרי לישני דהם תרתי מלי קאמר אבל מקום דאיכא למימר דסיפא אתיא לפרושי רישא גמר דבריו עיקר דאזלינן בתר גמר דבריו דהם הגרוגרות ועליה קאמר הריני נזיר:

וקשה לי על דבריהם דמשמע דהכא הוא משום דלפרושי ראש דבריו קאמר דנזיר הוא מן הדבילה קאמר וזה הפך דבריהם הראשונים דאמרו דנזיר ממש קאמר אלא דחזר בתוך כדי דיבור:

ונ"ל. דודאי אדבריהם ראשונים קיימי דאמר דחזר תוך כדי דבור דכך משמעו' דברי הש"ס דקאמר נדר ופתחו עמו דמשמע דנזיר דקאמר הוא נדר דנזירות אלא דפתחו עמו והש"ס קאמר הכי כי היכי דלא נימא דב"ה לא אית ליהו אין אדם מציא דבריו לבטלה אלא כד מקשו והאמר ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס וה"נ נתפוס נמי לשון א' ולא נאמר דחזר לזה תירצו דלהכי איכא למימר דסיפא לפרושי רישא אתא. ולא תימא דנתפוס לשון א' נמי ולא קשה מזה אבל אה"נ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נימא דחזר תוך כדי דיבור וכמו שכתבו מעיקרא ודוק:

בא"ד וי"ל דלא ניחא ליה לאוקומי ההיא פלוגתא דר"מ ורבנן בפלוגתא דב"ש וכו' ומעתה אפי' דערכין יכול לסבור דב"ה דמתני' אטעמא דקאמר דבגמר דבריו אדם נתפס ע"כ פי' דדווקא ב"ש סבר כר"מ דמוכרח לומר דאית להו כמ"ד דאין אדם מציא דבריו לבטלה אבל ר"מ אע"ג דאית ליה בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה הכא יכול לסבור כב"ה דאינו נזיר משום דהוא יסבור דטעמא דב"ה לאו משום דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה הפך סברתו אלא טעמייהו דבגמר דבריו אדם נתפס דבעלמא ס"ל ודאין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל הכא שאני דאמרינן דלא הוי נזיר דהוי נדר ופתחו עמו משום דאם כוונתו להיות נזיר כיון דאמר הריני נזיר מה לו לומר מן הגרוגרות אלא ודאי דנדר ופתחו עמו ולהכי מקשה הש"ס ולב"ש הוי נדר ופתחו עמו דהיינו דאע"ג דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הכא נדר ופתחו עמו הוא:

בד"ה לאתשולי קאתי וכו' שהחכם מוציא לו פתח וחרטה והוי נדר טעות ובטל ע"כ קשה לי על דבריהם אלו והא לעיל פרשו בהא דאמרינן נדר ופתחו עמו ובתוך כדי דיבור מצא פתח לו וחרטה דכיון שנדר ופתחו עמו לא חל כלל וכיון דלא חל לא שייך שאלה:

וי"ל דאותה חרטה תכף הוא מורה כאילו נדרו ראשון בטעות והקדש טעות הוי הקדש וה"ה לנזירות ואע"ג דבעלמא תוך כדי דיבור יכול לחזור בו תנא אינו יכול לחזור דחשבינן כהקדש בטעות דבעלמא תחכם מוציא לו פתח חרטה והוי נדר טעות ובטל ובהקדש אין בו שאלה:

בד"ה אין שאלה לנזירות וכו' ואית תיפוק ליה דאין בו חרטה ע"כ פירוש שלא אמר בפני החכם שהוא מתחרט ואנן בעינן דיאמר בפני החכם שהוא מתחרט ותירצו דשאני הכא דהא תוך כדי דיבור וכיון דהוא תוך כדי דיבור שהוא ניכר להדיא שהוא מתחרט אינו צריך חרטה בפירוש:

בד"ה וב"ה כר"ש דפוטר שלא התנדב כדרך הנודרים וכו' וא"ת למה הוצרך לומד ב"ה כר"ש לימא ב"ה לטעמייהו דאמרי יש שעלה להקדש ע"כ. דלפי מה שפירשו לעיל דגם בדברי ב"ה דסברי כרבי יוסי דבתחילה כשאמר הריני נזיר חזר בתוך כדי דיבור ואמר מגרוגרות דבתוך כדי דיבור מצא פתח וחרטה. א"כ אתי שפיר דקשה להו אמאי לא אמר וב"ה לטעמייהו דאמרי יש שאלה בהקדש:

אבל לפי דברי רש"י דפירש שם דאינו רוצה להיות נזיר אלא מן הגרוגרות דליכא נזירות דיין כלל לא שייך לומר וב"ה לטעמיהו דאמרי יש שאלה להקדש וכמ"ש לעיל ודוק:

בא"ד וי"ל משום דאכתי לב"ה וכו' להכי קאמר כר"ש דפוטר לגמרי וכו' הל"ל בלשון קונם כדרך הנודרים ע"כ פירוש דצריך להיות נמי כרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס. והוא נדר ופתחו עמו. דאם סברי דתפוס לשון ראשון א"כ כשאמר הריני נזיר הוא מיין קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ הוא נדר כדרך הנודרים להכי אמר מעיקרא כרבי יוסי ס"ל דבגמר דבריו אדם נתפס דהוא נדר ופתחו עמו. דחזר תוך כדי דיבור ואמר מן הגרוגרות ולהכי לא הוי נזיר ין היין:

אלא דכיון דאכתי ליהוי נדר מן הגרוגרות דהא בתוך כדי דיבור אמר מן הגרו' דאז הוי נזיר דקאמר מעיקרא על הגרוגרות לזה אמר וב"ה כר"ש ס"ל דפוטר לגמרי גם מהגרוגרות לפי שלא נדר כדרך הנודרין דהו"ל בלשון קונם כדרך הנודרין:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה