אור ברסלב
ידי דוד נזיר › דף ב.

ידי דוד· רבי דוד מועטי

נזיר · דף ב.

נזיר

לרבי דוד בן שמואל מועטי ז"ל:

בע"ה אתחיל מסכת נזיר:

תו' בד"ה נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר וכו' וי"ל דאה"נ הגם בשאר הלשונות אם וכו' אבל מהני וכו' חייל עליה נזירות נמי כי אין מתכוין משום דדמי טפי ללשון תורה מלשונות אחרים עכ'. קשה דאיך שייך לומר דאע"פי שאינו מתכוין יהא נזיר והרי נזירות הוא כמו נדר דכתיב לנדור נדר נזיר והנדרים בעי שיתכוין לנדר וגם הם כתבו לקמן בד"ה מהו דתימא וכו' דבעי שיהא פיו ולבו שוין וג"כ זה מוכרע מכמה משניות לקמן משמע דבעי עד שיתכוין לנזירות ואזכיר מהם דבפ"ב בההיא דמעשה באשה אחת שהיתה שכורה וכו' ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא כלומר הרי הוא עלי קרבן אלמא אע"ג דהזכירה נזירות בעי עד שתכוון לנזירות וכן בההיא יודע אני שיש נזירות אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור משום דאפי' לא נדר אלא בחד מנייהו אסור בכולן אבל אם לא היה יודע שהנזיר אסור בשום אחד מהן אע"פי שאמר הריני נזיר אינו נזיר וגם בזה ר"ש מתיר וגם בההיא דאמר יודע אני וכו' אבל סבור הייתי שחכמים מתורים לי וכו' הרי זה מותר וכ"ש זה שלא נתכוון לנזירות כלל. ונ"ל דהכוונה היא דבשאר הלשונות בעינן עד שיודע מאי כוונת דבור זה שהוא קבלת נזירות ומקבל עליו נזירות אבל אם לא היה יודע פירוש דבר זה ולא נתכוין לקבלת נזירות אבל היתה כוונתו בדבורו שיקבל עליו מה שרוצה לומר דבור זה אינו נזיר. אבל בהני לישני אם אמר שאני מקבל עלי מה שרוצה לומר זה. אע"ג דלא נתכוון לנזירות בהדיא כיון שקבל עליו לעשות מה שרוצה לומר הרי כאלו אמר הרני נזיר לעשות מה שאסור בנזיר שודאי מי שאמר כך הוא נזיר ואלו הלשונות כיון דדמו טפי ללשון תורה הרי כאלו הזכיר בלשון תורה בפרוש שבלשון תורה ודאי כיון שאמר הרני נזיר לעשות דין נזיר חל עליו נזירות כיון שהזכיר נזירות בפירוש. והני לישני שקרובים ללשון תורה כאלו הזכיר. לשון תורה אבל בהנך לישני דלא דמו לשון תורה אע"פ שקבל עליו לעשות מה שרוצה לומר דבור זה כיון שאינו לשון דאורייתא המביא לידי נזירות או מן הקרובים מלשון דאורייתא הוה ליה כאילו הזכיר דבור אחר שאינו נזירות ודוק:

בד"ה האומר הריני כזה וכו' פירוש דבש"ס מוקמי לה כגון שהיה נזיר עובר לפניו ועל זה הוקשה להו דאם בנזיר עובר לפניו הא מרישא שמעינן לה אפי' לא אמר כזה אלא אהא וכ"ש כשאמר כזה לזה אמרו דלגפיה לא אצטריך אלא לדיוקא וכו' וק"ל. אבל קשה לי על זה דבירושלמי אמרו הריני יד לנזירות הרי עלי יד לקרבן:

בד"ה מאי טעמא תני נזיר וכו' וקשה דלמא לו להאריך וכו' פירוש כיון דהש"ס נחית למיהב טעמא דתני מיר בסדר קדשים דהא דאקרא קאי וכו' למה לו להאריך וליתי ההיא דכל הרואה סוטה דבשלמא אם שדרשו זה הוא מקרא זה דהויה אם לא תמצא חן וגו' היה שפיר דהוא סיום הדבר שאמר תחלה מי גרם לעבירה אבל זה רבי קא דריש לה מדסמך פרשת סוטה לפרשת נזיר וא"כ מה ענין זה לזה להכי פירשו דמה שאמר תנא אקרא קאי הוא מה שקתני ליה בגטין ולהכי תנא נזיר בסדר נשים אבל עדין יקשה דה"ול למתני לה גבי גטין ולתרץ זה מייתי הא דהרואה סוטה בקלקולה וכו' דהיינו דלהכי תני לה אצל סוטה ולא גבי גטין דהאי עדיף דקאמר יזיר עצמו נין היין וגם בסוטה איכא עבירה דקלות ראש שגרם לה היין וקאמרי דבהאי טעמא לחוד לא סגי דא"כ ליתני סוטה ברישא והדר נזיר אלא צריך טעמא אחרינא דאמר התם דאגב המדיר וכו' והכא קצר בלשונו אלא דקשה לי דאמאי נקט הש"ס דתנא אקרא קאי הו"ל דקבעה בסדר נשים משום סוטה וי"ל דהכי קאמר דמשים קרא לבד דוהיה אם לא תמצא חן וגו' לבד היה לו לקבעה בסדר נשים ואין צריך לטעמא דהרואה סוטה ולא צריכנא לטעמא דכל הרואה סוטה אלא משום דתנא ליה גבי סוטה:

ע"ב גמ' לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות וכו' פי"רשי ז"ל והא איפכא שמעינן ליה בפ"ק דקידושין וכו' אמרי לעולם קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הוין ידים וכו' וקשה לי דאם קא מקשה מדאמר שמואל בפ"ק דקידושין אדרבה התם מסיק דלשמואל ס"ל דידי' שאינן מוכיחו' לא הוין ידים דשמואל איירי בשאמר לו דבשלמא אם מפרשינן דקאבעי אם שמואל ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הוין ידים אמרי אין דשמואל הכי ס"ל אתי שפיר דהתם קא מקשא מהכא וקא מסיק כמו הכא:

וי"ל דרש"י ז"ל לא ניחא ליה בהאי פירושא לומר אמר אין דשמואל ס"ל הכי דידים שאינן מוכיחות לא הוין ידים דא"כ הוה ליה להקשות הכא אח"כ והא איפכא שמעינן ליה בפ"ק דקידושין כמו שמקשה התם. ועוד דא"כ האי לימא עומד שלא בדרך לימא שאומר תמיד בש"ס. ועוד אחרת דלמה לא להאריך ולומר בזמן שהנזיר עובר לפניו וכו' דמי לא ידע בכל אלה. דודאי דמשום זה הוא דקאמר לימא וכו' ומשום זה פי' לימא וכו' דהא איפכא שמעינן ליה כמו קשיא דהתם. ודהאי לימא אינו עומד וגם אריכות לשון צריכא דהוא בא לחלק בין הא לההיא דקידושין וכמו שפירוש הוא ז"ל והש"ס הבא לא ניחא ליה בהך תירוצא מה שתרץ התם דאיירי בדאמר לי ולישני בתראי קמ"ל. דודאי כפשטא היא בדלא אמר לי ועל הקושיא קא מתרצי אמרי וכו'. דלא אמר שמואל דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא התם דאיכא הוכחה במקצת. אבל הכא ליכא הוכחה כלל דליכא למיקם עלה דמלתא וכמו שפירש ז"ל ודוק:

שם אהיה נאה נזיר ודילמא אנאה לפניו במצות ה' וכו' כתב רש"י ז"ל האומר אהא נאה הרי זה נזיר דמשמע הכי קאמר שיהא שערו גודל ונאה וכו' מי הויא נזירות מילתא דנוי באמרין ליה זיל ותהי נזיר והנהא ע"כ משמע דהא דאמר הש"ס נזירא מילתא דעבירה וכו' אע"ג דהשיער הוא נוי כיון דהוא מלתא דעבירה ולא מילתא דגוי לא אמרינן ליה זיל ותהוי נזיר והונאה ששמואל דאמר שתפוס בשערו דהיינו שרוצה לומר שיהוא שערו נאה על ידי גידולו בנזירתו. דלא נייד ממשמעותא דש"ס מעיקרא שהנוי הוא בגידול שער אבל מדברי התו' נראה דשמואל נייד ממשמעותיה דש"ס מעיקרא דהנוי הוא גידול שער אלא דהנוי הוא במצוה דנזירות וא"כ איכא למידק דלמה נייד שמואל שהנוי הוא גידול שער וכיוון דתפס בשערו משמע דהוא על הנוי דשער שהוא נזירות:

ונ"ל דהתו' לא מפרשי כדברי רש"י דאהא נאה דקאמר על הנוי בשער שיהא שערו מגודל ונאה אלא שיהא נאה במצות נזירות. ועל זה הקשה הש"ס ודילמא אונאה לפניו בשאר מצות ולא על מצות דנזירות דכך דייקי בדבריהם דפירשו על מה שאמר הש"ס ודילמא אהא נאה לפניו במצות אמרו בשאר מצות דמשמע דמעיקרא היה סבר דטעמא דמתני' דמפרשינן לדיבוריה אהא נאה במצות נזירות ועל זה הקשה הש"ס ודילמא אהא נאה בשאר מצות ולא מצות נזירו'. ועל זה תירץ שמואל שתפס בשערו ופירשו דלומר אימא תורה דכתיב סלסילה וגו' מאי מקשה דהא כל כמה דמצינן דלומר קאי על לשון השער שפיר אתא נאה במצוה התלויה בשער כגון נזירות דהשתא גם לדברי התוס' לא נייר שמואל ממשמעותיה דש"ס דהנוי הוא על המצוה דהיא נזירות:

תו' בד"ה הרני כזה וכו' אכן טעות הוא וכו' ונ"ל שצריך לגרוס בבית הריני בזה לא אמר ואתו דברי רש"י ז"ל על נכון דגרסינן נמי בדבריו בבית והוא לא אמר הריני בזה דאי בזה אמר הכי משמע להו הרני בזה שיער לגדלו ודבריו מבוארים אבל הכ"מ בפ"א מהל' נזירות הכי גרם הרני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הרני נזיר לא אמר. אמר שמואל וכו' והיא גירסא נכונה:

תוכן העניינים

ידי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה