אור ברסלב
יד מלאכי חלק א כללי העין

יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן

כללי העין

כללי הסמך

תקיד

עשה לא מצינו שום עונש למי שעבר כבר עליו ולא קיימו. לא עונש מלקות דהא ל"ש כלל בעשה דאם לא תשמור כתיב גבי מלקות המורה על ל"ת וכמבואר בפ"ק דמכות י"ג ב' גם לא מכת מרדות ושום עונש אחריתי אלא דינו מסור לשמים על ביטולו והוא יענישהו במה שהוא יודע השי"ת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירושו על המשניות פ' אלו הן הלוקין גבי לאוין שאין בהם מלקות יע"ש וכ"כ עוד בסוף שרשיו לס' המצות וכדלקמן וע"ע בס' זוהר הרקיע להרשב"ץ במצות ל"ת סי' מ"ד ולא נזכר מכת מרדות גבי עשה רק קודם שיעבור עליו דאם עומד במרדו ואינו רוצה לקיימו מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו לקיימו וגם זה מבואר בפ' הכותב פ"ו א' דאיתא התם תנינא במה דברים אמורים (דלוקה מ') במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו ע"כ ופירש"י מכין אותו קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים וכ"כ החינוך בפ' בא סי' ו' ז"ל וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו ע"כ הרי בבירור דדוקא קודם שיעבור על העשה הוא דמכין אותו כדי שיקיימנו אך אחר שעבר עליו אין ב"ד של מטה מענישים אותו כלל ויוכיחנו אלוה עליו וכדמוכח בפ' התכלת מ"א א' דאמר רב קטינא למלאכת ענשיתו אעשה א"ל בזמן דאיכא רתחא ענשינן ועל עשה גמור אחר שעבר עליו הוא דקמיירי כמו שתמצא בשו"ת פנים מאירות סי' כ"ו דף ל"ד א' יע"ש וע"ע כנה"ג י"ד קובץ ג' דף ג' א' שכ' ופשיטא שאם עבר ר"ה ולא עשה שופר או עבר סוכות ולא עשה סוכה ולולב שאין מכין אותו עד שתצא נפשו כיון שכבר עבר על העשה וא"א לקיימו ע"כ ואין ספק דלאו דוקא עד שתצא נפשו הוא דקאמר דאין מכין אותו אלא הכוונה היא דאחר שעבר זמן קיום העשה ל"ש שום הכאה כלל וכן מצאתי בשיטה מקובצת על כתובות דשם בפ' הכותב סיים בלשון רש"י ואי עבר זמן המצוה לא מלקינן ליה כלל ע"כ וצא ולמד עוד כן ממ"ש הרמב"ם בס' המצות סוף שורש י"ד הילך לשונו וכל מה שלא נזכר בה עונש מן העונשים תדע שאם הוא ממצות ל"ת הוא כמו שאמרו בעובר על מצות מלך ואין לנו לעונשו אמנם מ"ע בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה כמי שעבר ולא ישב בסוכה על דרך משל אין לנו להלקותו אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ד וכ"כ הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' נ"א ע"ש וכן מצאתי תו להר"ב ראש יוסף על א"ח שבסי' תפ"ד סעיף ג' כתב ודבר זה לא שמעתי ולא ראיתי מלקות אפי' דרבנן על מי שלא קיים מ"ע אלא אמרינן בטל מ"ע דרבנן ע"כ ומיהו כל זה הוא מעיקר הדין אך אם נראה בעיני הב"ד משום מגדר מלתא ולהרחיק מן העבירה להכות בה מכת מרדות אף למי שעבר על העשה אין ספק שהרשות בידם לעשותו וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' אסורי ביאה וז"ל אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה ואם הכו אותם ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם ע"כ וכתב שם ה"ה וכבר הזכרתי פרק ראשון מה' שבת מקצת מהמקומות הנזכר בגמ' מכת מרדות באיסורין של דבריהם ובחייבי עשה ג"כ כ"ש הוא שאם רצו ב"ד שיש שם מכת מרדות ובביאור אמרו במ"ע כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ואני בעניי לא ידענא מאי מייתי מהאי דסוכה איני עושה וכו' דההיא קודם שיעבור על העשה הוא כדלעיל והכא במי שעבר עליו קיימינן ואולי רצונו הוא דכיון שמצינו שהוזכר מכת מרדות עד שתצא נפשו גבי עשה כל עוד שיש בידו לקיימו מינה שמעינן דכשעבר עליו נמי הרשות ביד ב"ד להכותו לפי אומד וראות עיניהם מיהא ואי קשיא על דבריו אלה הא ודאי קשיא דכאן כתב דבאיסורין של דבריהם יש מכת מרדות וכ"כ עוד בכמה וכמה דוכתי כידוע ואילו בפכ"ד מה' מלוה ולוה הלכה ו' אשכחנא ליה דקמתמה על הרשב"א דאמר וכל מי שעבר על ל"ת של דבריהם מכין אותו מכת מרדות אלא ודאי וכו' ע"ש ושיחתו זו צריכה לימוד וזה סותר למ"ש כאן ובכמה דוכתי דבכל איסורין של דבריהם יש בהם מכת מרדות ואף גם זאת נלע"ד לתרץ עם מ"ש ה"ה גופיה בריש ה' שבת שהעובר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה הוא בן מרדות והיא דעת הר"ן בפ' מ"ש ומוסכמת מהרמב"ן בס' המצות דף ח' ב' ולפיכך גבי קריעת נייר חלק לעדים שאינם יודעים לחתום שהוא מדבריהם גמור ואין לו שורש מן התורה אין סברא להכותו מכת מרדות ואע"ג דהפר"ח בה' י"ט ריש סי' תצ"ו הרבה להקשות על ה"ה והר"ן ואמר שא"א לומר כן והביא מכמה דוכתי שנאמר בהם מכת מרדות ואין להם עיקר מן התורה כבר העלה ארוכה לכולם מוהר"ח אבולעפייא בס' מקראי קדש שם לך נא ראה. ונחזור לכללין ונאמר דגם בלאוין דלית בהו מלקות שכתב הרמב"ם באלו הן הלוקין ובס' המצות שדינן מסור לשמים ואנן לא ענשינן ליה אף בהנהו מצו ב"ד להכותן מכת מרדות משום מגדר מילתא וכדאשכחן להרמב"ם גופיה בפח"י מה' עדות הלכה ו' וז"ל עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפי' בא הנהרג ברגליו אינם לוקין מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל ב"ד מכין אותן מכת מרדות כפי מה שראו ע"כ אף שזה לא הוזכר בשום דוכתא בגמ' עם כל זה משמע ליה להרב ז"ל דלמגדר מילתא טוב הדבר להכותן מכת מרדות וכמ"ש הר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סי' תר"י יע"ש כי העמיק הרחיב בענין מכת מרדות כיד ה' הטובה עליו וע"ע פרי חדש הל' י"ט ריש סי' תצ"ו הנ"ל כי גם הוא האריך בעניינים אלו ולא סוף דבר מכת מרדות בלבד מצו ב"ד להכותו כדי לעשות סייג לתורה אלא גם מלקות ומיתה יש כח בידם לחייב למי שאינו מחוייב בהם לגדור הפרצות ולהעמיד הדת על תלה וכדתני' בפ' נגמר הדין מ"ו א' ובפ' האשה רבה צ' ב' אמר ראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו' ע"ש ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' סנהדרין הלכה ד' וכל זה פשוט וברור אין צורך להאריך בו. אך מה שצריך לחקור הוא אם התרו למלקות לעובר על העשה אי לקי משום כך אי לא והנה אף גם זאת נלע"ד פשוט דלא מלקינן ליה איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סבר' איבעית אימא סברא דכיון שדין העובר על העשה מסור לשמים ולא שייך ביה מלקות כדכתבינן אין סברא כלל שנגדיל ענשו משום דברי המתרה דאטו אף בלאוין גופייהו דלא שייך בהו מלקות כגון לאו שאין בו מעשה וכיוצא אם התרו בהם למלקות מי מלקינן ביה משום ההתראה הא ודאי לא דאם אית' דלקי משום זה נמצא דאין חילוק בינם לבין הלאוין דלקו עלייהו כיון דבכולהו נמי לא לקי אלא בעדים והתראה כידוע והכא נמי דכוותה איבעית אימ' קרא מדאמרי' בפ"ק דיבמות ז' א' אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה ופירש"י לאו ל"ת חמור מיניה שהרי לוקין עליו ע"כ ואם אמת היה הדבר דבהתרו על העשה למלקות לקי עליו מאי ל"ת חמור מיניה דקאמר הלא שוים הם בדינן כיון דגם בל"ת לא לקי בלא התראה אלא ודאי דבעשה לא שייך ביה מלקות כלל אף אם התרו בו למלקות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה' סנהדרין הלכה ג' אבל המשמש בלא קדוש ידים ורגלים אע"פ שהוא חייב מיתה אינו לוקה מפני שהיא מצות עשה ע"כ וכ"כ עוד בפ"א מה' אסורי ביאה הלכה ח' ובפ"ז מה' תרומות הלכה ג' ובפ"ג מה' אסורי מזבח הלכה ח' דבעשה לא שייך מלקות ופשיט' דאף בהתראה קאמר דאי בלא התראה ומש"ה לא לקי אין בין עשה לל"ת ולא כלום כאמור ובא האות והמופת חותך שמצאתי אליו ז"ל בפ"א מה' נערה בתולה הלכה י"ב שכתב בהדי' כן וז"ל שם היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצ' בהם שאסורה מדברי סופרים בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע"כ הא קמן מבואר דבעשה לא שייך ביה מלקות אף בהתרו בו כמדובר וצא ולמד עוד מלאו הבא מכלל עשה שהטעם שאין לוקין עליו הוא לפי שלא נאמר בו לאו בפי' כמ"ש הרמב"ם בפירושו על המשניות בפרק אלו הן הלוקין וכן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הטעם דלא לקי עליה הוא לפי שעיקר הלאו לא בא למלקות אלא לאזהרת המיתה דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר כמבואר שם בדברי הרמב"ם ובדברי רש"י שם י"ג ב' ובדהתרו בו למלקות איירי כמבואר שם בש"ס וכדלקמן ואפ"ה לא לקי משום דבעינן לאו מפורש ומיוחד למלקות ומעתה אמרת ק"ו אם בלאוין עצמם כל היכא דליכ' לאו מפורש לא לקי עלייהו אף אם התרו בהן למלקות כ"ש וק"ו בעשה דלא שייך ביה צד מלקות כלל לא שנא בהתראה ולא שנא בלא התראה ובר מן דין המדקדק בדיני התראה הכתובי' בהרמב"ם פי"ב מה' סנהדרין בלבבו יבין דדוק' גבי לאו שייך התראה ולא גבי עשה מדכתב וז"ל וכיצד מתרין בו אומרים לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות וכו' עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה וכו' וצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דבור וכו' ע"כ וכל זה לא שייך אלא לעובר בקום ועשה לא בשב ואל תעשה דוק ותשכח כי די בזה להוכיח מבוקשנו והאריכות בו אך למותר שוב נדפסו שו"ת רדב"ז ח"ב ומצאתי אליו ז"ל בקובץ ג' סי' רכ"ט מלשונות הרמב"ם שכתב ואם מפני שעבר על מ"ע הדבר ברור שאינו נפסל בכך שאינה עבירה שחייב עליה מלקות ע"ש וע"ע במגילת ספר על הסמ"ג דף קס"ט רע"ב מהלאוין שכתב גם הוא דעל ביטול עשה לא שייך מלקות וזה ברור ופשוט ומעתה יש לתמוה על הר"ב בני מיי שבלשונותיו על הרמב"ם ריש דף ט"ז הקשה על הרל"ם דכיון דבפירוש ריבתה תור"ה א"כ אין הפרש בין כרת דל"ת לכרת דעשה דעל כולן לוקין ורבינו כתב בראש הפ' כל העובר ל"ת שחייבין כרת וכו' משמע הא כרת דעשה אינו לוקה ואמאי וכו' ע"ש והוא פלא איך סליק אדעתיה דלילקו אעשה דלא שייך ביה כלל כאמור שוב ראיתי שכבר הושג על זה מהכותב שבס' משנה למלך פי"ז מה' סנהדרין יע"ש. ואחרי הדברים והאמת האלה חזות קשה קא חזינא בס' יבין שמועה למוהר"ש אלגאזי כלל ר"ו דכייל לן כללא בשם מהר"י די ליאון במגילת אסתר על ספר המצות שכתב בשם רש"י כי בשום מקום לא מצינו בעובר על עשה מלקות רק בהתרו בו למלקות אפי' על עשה לוקה ע"כ ואמת יהגה חכי שבהשקפה ראשונה נבהלתי מראות איך אפשר שיצ' זה מפה קדוש של רבינו הגדול רש"י ז"ל אך אחרי עמדי על עיקרן של דברי' קא חזינ' דתלו ביה דברים אשר לא אמרן ולא עלו על לבו ולברורי הא מלתא לא אוכל להמלט מלהעתיק ללשונותם בארשותם הלא כה דברי דע שהרמב"ן בהשגותיו לס' המצות דף ע"ז א' הוסיף מצוה אחת והיא האכילה לפירות שביעית מאמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכילה ולא לסחורה והרשב"ץ בזוהר הרקיע על האזהרות במ"ע ע"ז הבי' סעד לדברי הרמב"ן ממה שאמרו בפ' בתר' דיומ' פ"ו ב' משל לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם בדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה וכתב על זה בעל מגילת אסתר שם וז"ל נ"ל שאינה ראיה דהיכן מצינו מלקות בעובר על מ"ע דהלא אין לוקין אלא על הלאוין וכדאית' בגמ' דפ' אלו הן הלוקין אלא הרי פירושו ועברה על מ"ש בתורה לאכלה שפירושו שהותר לו לאכלה ולא להפסד אמנם גם לפי דרכי קשי' לי זה המאמר שאמר דלוקה על שאכלה פגי שביעית דהיכן מצינו מלקות בעובר על איסור עשה ולפי דעתי שלכן כתב שם רש"י והתרו בה למלקות שאם לא התרו בה למלקות לא היתה לוקה וגם כי רש"י לא פירש זה רק על מה שאמר בגמ' אחת קלקלה אני אומר כי טעות נפל בספר ויש לו לומר והתרו בהן עכ"ד וכל רואיהם יכירום שדברים תמוהים הם ואין להם על מה שיסמוכו אחרי המחילה הראויה שהרי הוא בנה יסוד בניינו במה שרצה להבין דלוקה דפגי שביעית מלקות ממש דאוריית' קאמר ואני לא כן אדמה אלא הכונה היא שהיו מכין ורודין אותה הב"ד מכת מרדות מדרבנן בתוכחות על עון שאכלה פגי שביעית וכדאשכחן ביבמות כ"ז ב' ובכתובות מ"ה ב' דלוקה דקתני בברייתא מפרשין לה שהוא מכת מרדות דרבנן ועיין תו' סנהדרין ט"ף א' ד"ה הכובש שהם פירשו לוקה דבריי' במכת מרדות ואף באמורא שדרכו לפרש מצינו בפ' שני נזירים ח"ן א' דקאמר מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן וע"ע פ' אלו הן הלוקין י"ז ב' וגדולה מזו מצינו בפ"ק דקידושין כ"ח א' דעלה דקתני בבריית' דהקור' לחבירו ממזר סופג את המ' פירש"י קנסו מכת מרדות וכ"כ הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' נ"א בשם הרשב"א וכ"כ עוד הריב"ש בתשובה סי' ץ' בשם התוס' ז"ל וע"ע פר"ח א"ח סי' תצ"ה ססי' ב' ומכ"ש באכלה פגי שביעית דלא נפקא מינה מידי לא למשל גם לא לנמשל אם נפרש לה במכת מרדות דאית לן לפרושי הכי דהוא פירוש' רויחא טפי ותדע עוד דלאו מלקות ממש קאמר דהא הגם דבפרשת פנחס הובא בספרי משל זה כמ"ש בגמרין דרשתיהו פגשתיהו אחר החיפוש שהובא שנית שם בריש פרשת ואתחנן בסגנון זה שני פרנסי' טובים עמדו להן לישראל משה ודוד מלך ישראל משה אמר וכו' משל למלך שגזר ואמר על מי שיאכל פגי שביעית יהיו מחזירים אותן בעקיפים (ובילקוט גרס בקונפין פי' מקום קבוצת בני אדם) הלכה אשה אחת בת טובים ליקטה ואכלה פני שביעית והיו מחזירים אותה בעקיפים אמרה לו בבקשה ממך המלך הודיע סורחני וכו' עד דוד המלך אמר וכו' ע"ש הרי שלא הוזכר בזה המאמר לא מלקות ולא שום עונש אחר רק החזרה בעקיפים שכפי הנראה הוא ביוש וביזוי בעלמא ואמת הדבר שאחר כתבי כל זה מצאתי להריב"ש בתשובה סי' פ"ז ובס' שמות בארץ בתוס' יום הכפורים שם דפירשו לה במכת מרדות כדכתיבנא ושמח לבי גם אני. עוד קשיא לי על בעל מגילת אסתר במה שפירש לפי דרכו דמיירי שהתרו בה למלקות מטעמ' דהיכן מצינו מלקות לעובר על העשה דלדידי' מי ניחא ולימא איהו לנפשי' דהיכן מצינו שההתראה בעשה תגרום ביה מלקו' והלא לא מצינו התראה למלקות בשום מקום אלא בלאוין והאחרון הכביד במחשבתו אשר חשב להטעות דברי רש"י ולהגיה והתרו בהן למלקות דזה אין לו שחר שהרי רש"י תפס על א' קלקלה ועל זה פירש זינתה והתרו בה למלקות וזה מורה באצבע דמלת בה אזנתה דסליק מיניה קאי ותו דבתר הכי פירש מה הוא איסור פגי שביעית ואיך יעלה בדעת שיפרש בתחלה פרטי העונש קודם שיפרש אופן האיסור אלא ודאי אמיתות הענין הוא דאקלקלה דוקא הוצרך רש"י לפרש דבהתרו בה למלקות איירי מן הטעם שכתב שם בעל שמות בארץ שמלקות שלה מדאוריית' שעברה על לאו דזנות אבל מי שאכלה פגי שביעית אין לאו דאוריית' ומלקות דאוריית' אלא מכת מרדות ואחרי מופלג שזכינו לביאת אורו של נר המערבי אחינו ושרינו החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל כמה"ר יהודה עייאש נ"ע הרציתי אלה הדברים לפניו וכה הראני בכתבי הקדש שלו שגם הוא שדא נרגא בדברי המגילת אסתר הנ"ל ושם ראיתי שכיוונתי אל רוב דבריו ונתתי שמחה בלבי וראיתי למוהרש"א שם בספר חידושי הלכות שכתב וז"ל ר"ל שלא התרו בה על הזנות רק על הלאו דהיינו למלקות דאם התרו בה למיתה לא היתה לוקה אלא מיתה ע"כ ויש לתמוה דאי בזנות דשייך ביה מיתה איירי היכא מלקינן לה משום דהתרו בה למלקות והא הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומסקינן בפ' אלו הן הלוקין י"ג ב' רבא אמר התרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי דאין לוקה ומת כי פליגי דהתרו ביה למלקות רבי ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ור"ע סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ופירש"י דהתרו ביה מלקות לחודיה לאזהרת מיתת ב"ד ולאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו כשהתרו בו מלקות בלא מיתה לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה ע"כ וכן פסק הרמב"ם בריש פח"י מה' סנהדרין בזה הלשון וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו וע"ש בכ"מ הרי מבואר דבלאו דזנות דשייך ביה מיתה לא לקי אפילו אם התרו בו למלקות כיון שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הפך דבריו ז"ל ובשלמא לרש"י ניחא דמצינן שפיר לפרושי דבזנות דלית ביה מיתה אלא לאו בלחוד קמיירי וכמו שפירש הר"ב שמות בארץ אך לדידיה ודאי קשיא ותו קשה לי בדבריו דמאי קמ"ל דאם התרו בה למיתה לא היתה לוקה אלא מיתה דזה פשיטא דמהיכא תיתי להלקותה כיון שההתראה למיתה היתה ואפשר לתרץ דמיירי באיסור זנות שיש בו לאו מיוחד כגון לאו דלא תהיה קדשה והיא ערוה עליו מאותן שיש בהן מיתת ב"ד והתרו בה למלקות משום הלאו ולא התרו בה משום מיתה דהשתא שפיר לוקה כיון דלאו זה ניתן לאזהרת עונש מלקות ואע"פ שזו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי ולמדתי מדברי הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין הל' ה' שפתח באלה הדברים עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לעכו"ם אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה שהרי נתחייב בדין גדול מזה ואם התרו בו למלקו' בלבד לוקה ע"כ מבואר שפיר דכל איסור שיש בו לאו מיוחד לאזהרת מלקות אף שנלוה אליו חיוב מיתת ב"ד חייב מלקות על הלאו כשהתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה ואוף הכא נמי דכוותה והשתא לפ"ז שפיר הוצרך לסיים בדבריו דאם התרו בה וכו' לאשמועינן דאף אם התרו בה נמי למלקות בהדי התראת מיתה לא היתה לוקה אלא מיתה מטעמ' דקים ליה בדרבה מיניה וכדברי הרמב"ם כנלע"ד אמת ויציב הגם דכל כי האי הוה ליה לפרושי ולא לסתום ודע דבעניינא כי האי דשייך ביה מלקות ומיתת ב"ד הוא שכתב הכנה"ג בח"מ סי' ל"ד הגהות הב"י אות כ"ז שאם התרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה שלוקה ובו מתבאר ממה שסיים שם כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין ולפי שנעלם כל זה מעיני הכותב במגילת ספר ריש לאוין קנ"ד דין גרמ' ליה שתמה על הכנה"ג מן הש"ס ומדברי הרמב"ם שבפח"י מה' סנהדרין הנ"ל שאינו ענין לזה ובחנם תפס עליו ואיך שיהיה נמצאת אתה למד שדברי מוהר"י די ליאון לאו בני סמכא נינהו ולא גמרינן כללא מינייהו ונוראות נפלאתי מחכמת מוהר"ש אלגאזי איך לא שת לבו לדרוש ולתור אחר עיקרן של דברים כמנהגו הטוב בכל מקום ומעתה אמינא ולא מסתפינא דלא תציתו ליה בהך כללא ותו לא מידי:

תקטו

עשה הוא קל מלא תעשה. כן מוכח בהדי' בפ"ק דיבמות ז' א' דאיתא שם הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה וע"ש דף ע"ז ב' תו' ד"ה שכן שכתבו ועוד תימה דהוה מצי למימר מה להצד השוה שכן לאו תאמר במצרי דליכא אלא עשה וכ"כ שם רש"י בד"ה לא סביר' לי ע"ש וע"ע תוס' דפ' תמיד נשחט נ"ט א' ד"ה אתי ובהרא"ש דבכורות פ' ה' סי' ח' וכן מוכח תו בפ' יום הכפורים פ"ח ב' דקאמר השתא על לא תעשה מכפרת על עשה מבעי' והיינו משום שהעשה יותר קל מלא תעשה ועיין הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הל' ד' וחייבי עשה איסורן קל ובה"ה שם ובפי"א מה' נדרים הל' ח' היתה מחייבי לאוין ואצ"ל מחייבי עשה והפר נדריה הרי אלו מופרין הרי מבואר שלא תעשה חמור מן העשה ועיין בפ' התכלת מ"ד א' דקרי בבריית' לציצית מצוה קלה ופירש"י הטעם לפי שהוא עשה בעלמ' ולפ"ז פליאה דעת ממני איך כתב הרמב"ן בפ' יתרו גבי זכור ושמור שמצות עשה גדולה ממצות לא תעשה ולכך אמרו אתי עשה ודחי את ל"ת וכ"כ ראש יוסף בח"מ סי' ל"ד סעיף ד' והוא פלא דהא תלמוד ערוך הוא בידינו דאף דל"ת חמור מהעשה אתי עשה ודחי ליה וכבר נתן טעם לזה הליכות עולם בש"ד פ"ד וכתב ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה לא תעשה החמור והשיב וכו' לך נא ראה וכן תמצ' להכנה"ג בס' דינא דחיי דף ב' סע"ד שכתב בבירור ומצות עשה הן קלות ממצות לא תעשה שמצות עשה איסור העבריינים הן בשב ואל תעשה ומצות ל"ת הן בקום עשה ע"כ ועיין שמות בארץ בתו' יום הכפורים דף כ"א ד' דהגם שכתב דסוגיין דעלמ' דעשה הוא קל מאיסור ל"ת ושיש הוכחה לזה בכמה דוכתי בגמ' שהבי' שם מ"מ לא החליט הדבר ואמר שהדבר צריך תלמוד מכח דברי הרמב"ן הנ"ל ודבר תימה הוא זה להצריך תלמוד במילת' כי האי דאית לה שרש וענף בש"ס ובפרט בסוגיא דיבמות ויומא שהבאתי ומכאן אתה דן תשובה נצחת להר"ב לב שמח על מ"ש בשורש א' דף י' א' שלא תעשה קל מעשה דלית' מלבד שכל דבריו שם הם בלתי מתוקנים ולא ידענא מאי קאמר ע"ש ודוק ואתה תחזה חולשת הדברים וע"ע מגילת אסתר על ס' המצות בשורש ד' דף כ"ח א' שגם הוא שגג בזה ואמר שהעשה חמור מהלאו והבי' ראיה לדבריו מההי' דכתובות פ"ו א' דבעשה מכין אותו עד שתצא נפשו וראיה זו איני מכיר דההיא במי שעומד במרדו ואומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל אבל העובר על העשה ולא קיימו לא נאמר בו שום עונש כלל כמ"ש בכללין דלעיל בראיות מספיקות:

תקטז

עשה שיש בו כרת אלים טובא למדחי עשה ול"ת. כ"כ מוהר"ש אלגאזי ביבין שמועה כלל רי"ז ותק"י בשם תוס' דפ' כל האסורין בתמורה דף ל"ג ודע שט"ס הוא וצ"ל בפ' כל הפסולים בזבחים ל"ג ב' ד"ה לענין מלקות איתמר ששם כתבו כן גבי עשה דפסח יע"ש ולפק"ד איכא למידק על דבריהם שהרי בריש פ' אותו ואת בנו עלה דתני' שם בבריית' מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין כתבו הם ז"ל וז"ל וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב ואין לומר דאיצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או אמו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאותו ואת בנו ולהכי אצטריך דלא דחי וכו' דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה ובלאו קרא לא דחי להו עשה ע"כ הרי דבעשה דפסח גופיה דאית ביה כרת כתבו לקושט' דמילת' דלא דחי עשה ול"ת הפך דבריהם דזבחים וכעת לא ראיתי מי שנתעורר בזה ולי המך צ"ע ותו איכא למידק על זה שהרי בפ' ר"א דמילה קל"ב ב' עלה דתני' דמילה דוחה צרעת קאמר בגמ' לישנ' אחרינא מילה דוחה את הצרעת מ"ט דאתי עשה ודחי את ל"ת ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימור דאמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת לא תעשה גרידא האי עשה ול"ת הוא ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין בה בהרת תלמוד לומר בשר ואע"פ שיש שם בהרת ע"כ הרי דאי לאו ייתורא דבשר לא הוה מילה דוחה צרעת משום דאית בה עשה ולא תעשה אע"ג דעשה דמילה עשה דאית ביה כרת הוא ומיהו לזה נוכל לתרץ דכונת התו' היא דדוקא בעשה דפסח דעבר הכרת תכף שלא עשאו הוא דאלים חיליה טובא למדחי עשה ול"ת משא"כ במילה דאע"ג דאית ביה כרת לא חייל עליה חיוב כרת עד יום מותו כשהוא ערל במזיד כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מילה וכיון שכן לא אלים כל כך למדחי עשה ול"ת כיון דבההוא שעתא דקא עקר להו לית ביה חיוב כרת וכן מוכח בשבת קל"ג א' ובפסחים ס"ט ב' דקאמר דאי אשמועינן גבי מילה דהתם הוא דמכשירין שאפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת דליכ' כרת וכו' ופירש"י ז"ל דליכ' כרת לבו ביום אם ימול למחר ועיין תו' דמכות י"ג א' ד"ה לאפוקי ואע"ג דבפ"ק דיבמות ה' ב' קאמר מהי תיתי ממילה ופסח שכן כרת לאו היינו לומר דשוין הם מילה ופסח בכרת שלהם שהרי חלוקי' הם וכדכתיבנא אלא הכונה דכי אייתינא למילף מבינייא ממילה ופסח שייך למפרך שכן כרת כלומר דשייך בהו דין כרת האי כדיניה והאי כדיניה הפסח מיד והמילה ביום מותו משא"כ בשארא וכן מתבאר שם שהרי כד הוה בעי למילף חדא מחדא גבי פסח פריך מה לפסח שכן כרת וגבי מילה קאמר שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ולא קפריך מכח כרת כמו בפסח והיינו טעמא כדכתיבנא ועיין שו"ת כנה"ג סי' ס"ו ודוק אך עתה לפ"ז יש לתמוה על מוהר"ש אלגאזי ז"ל דמאי אהני לן בהך כללא כיון דלא מצינו עשה שיש בו כרת כי אם בפסח ומילה וכבר הכרחנו דבעשה דמילה לא אמרי' הכי וגם התוס' לא נקטו בלישנייהו רק עשה דפסח:

תקיז

עובר בלא תעשה. היכא דנקט הכי אף מלקות במשמע כן מוכח ממתני' דפ' ד' מיתות דף ס' ב' דקתני הנודר בשמו והמקיים בשמו. עובר בל"ת ופסק הרמב"ם סוף פ"ה מה' ע"ז דלוקה וכן במתני' דפ' שבועות העדות דף ל"ה א' תנן המקלל עצמו וחבירו עובר בלא תעשה ופסק הרמב"ם סוף ה' סנהדרין דלוקה יע"ש ותנן נמי בפ"ז דנגעים משנה ד' התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בל"ת ופסק הרמב"ם ברפ"י מה' טומאת צרעת דלקי אי אהני מעשיו ומכאן אני תמיה על מ"ש מרן בכ"מ מה' ע"ז דמתני' דייקא דבמגפף לית ביה מלקות מדכתב עובר בלא תעשה ולא נקט לוקה דליתא אחר המחילה רבה וכבר הושג על זה מהר"ב מקראי קדש גם הלום ראיתי להר"ב צרור החיים שהליץ בעד הכ"מ די"ל דמרן ז"ל לאו כללא כייל דכל היכא דקתני עובר בל"ת אינו רוצה לומר מלקות אלא דכונתו לומר דמשמע הכי ומשמע הכי ויתפרש לפי עניינו ע"ש ולדידי המך תירוץ זה אינו מתיישב על הלב שהרי כתב מרן דלישנא דמתני' הכי דייקא דקתני עובר בל"ת ולא קתני לוקה הרי דלדידיה לישנא דעובר בל"ת אין במשמעותו מלקות ואילו לא כתב כן אלא בהך דוכתא החרשתי אבל חזר וכתב משמעות זה גם בסוף הלכות כלאים ובסוף פ"ג מה' תרומות יע"ש ובתלתא הויא חזקה דאית ליה הכי בכל דוכתא:

תקיח

עד שבא ר"ע ולימד. לשון זה מצוי בר"ע והטעם י"ל משום דר"ע בקטנותו לא למד תורה דרעיא דבי כלבא שבוע היה ואח"כ בא לבית המדרש ולמד תחילה ואח"כ לימד כנראה מרז"ל וזהו עד שבא וכו' שושנים לדוד בנדרים פ"ט משנה ו' ולא ידענא מה יענה ומה יאמר בעד שבא ר' אושעיא ולימד דפ"ק דחגיגה ז' א':

תקיט

עד ועד בכלל. קי"ל בלשון תורה אבל בנדרים ולשון שטרות הסכמת כל הפוסקים עד ולא עד בכלל מהר"ם ן' חביב בס' שמות בארץ יום תרועה דף י"א ג' וע"ש שצדד לחלק בין עד שלשים יום דמשמעותו סוף שלשים ובין עד יום שלשים דאז הוי עד ולא עד בכלל ולבסוף הניחו בצ"ע:

סליקו כללי העין בס"ד

תוכן העניינים

יד מלאכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה