יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי המם
תו
מאן חכמים ר' פלוני. משמע דהיכא דאיתמר האי לישנא בגמ' לאו למימרא דיחידאה הוא ולא קי"ל הכי אלא אדרב' אשמועינן תלמודא דאע"ג דסבר' יחידאה היא הכי קי"ל ולמדך דחכמים דקתני מתניתין אין זו סברת רבים אלא יחידאה היא ורבים קבלו מאותו יחיד סברא זו ומשום הכי הלכה כמותו והיינו דאפקה רבי בלישנ' דחכמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים פ"ו וז"ל אבל מה שנאמר במשנה חכמים ר"ל כי לפעמים יכנה בחכמים בשביל אחד מן האנשים שהקדמנו שמותם ופעמים ירצה לומר בשביל כל המון החכמים ופעמים יבאר בתלמוד ויאמר מאן חכמים ר"פ ואולם יעשה זה בהיות המקבלים רבים שקבלו מן החכם ההוא ובעבור היות אנשי הדעת ההוא רבים יקראם חכמים ואפילו שיהיה לאיש אחד עכ"ד ואתה למד מדבריו שאם לא היו המקבלי' ממנו רבים לא מפקינן לה בלשון חכמים אבל צריך לבאר דלפעמים הגם שלא היו המקבלים ממנו רבים מ"מ שנאה רבינו הקדוש בלשון חכמים להיות שטעם אותו יחיד הסכימו בו בני ישיבת רבי שטעמו נכון וברור לפסוק כמותו והיינו דאמרינן בפרק כסוי הדם פ"ה א' א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ודברי ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ע"כ וזה ככל הסתמיות דמתני' שסתם כן אף שהם דברי יחיד מצד שנראה לו לר' לפסוק כמותו וכמ"ש רש"י ז"ל בספ"ב דמציעא ל"ג ב' וז"ל וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאם סתם כדי לקבוע הלכה כמותם ע"כ והרי שלך לפניך דבסוף פרק הזהב קאמר תלמודא התם מאן חכמים ר' אחא ופסקו הפוסקים שם כמותו וכן בפ' ד' מיתות ס"ו א' קאמר מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי והלכת' כוותיה כמ"ש הר"ן שם בחידושיו אשר נדפסו מחדש דעל מה שפי' רש"י שם בסוגי' כתב ואין פי' מחוור דא"כ ר' מנחם בר' יוסי דאיתמר בלשון חכמים הלכת' כוותיה וקי"ל כמתני' וכבריית' דאינו חייב עד שיברך שם בשם וכו' ע"כ וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו ריש קידושין שכתב ז"ל ועוד מכיון ששנאו רבי בלשון חכמים הלכה כמותו עכ"ל וע"ע בחידושיו לנדה י"ט א' שכתב וז"ל אלא שיש לסמוך הלכה כרבי יוסי מפני ששנו אותה בלשון חכמים ואעפ"י שפירש דמאן חכמים ר' יוסי לכך שנו אותה תחלה כן להביא גאולה לעולם ע"כ לעניינינו ודבריו אלו הביאם הר"ן בחידושיו לנדה שם גם הרשב"א ז"ל בחידושיו שם ובספר תורת הבית בשער מראות הדמים כ"כ משמו ועוד כתב בת"ה בית ד' שער א' ק"ב ד' אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאכילת פרס שלשה ביצים וכר' יוחנן בן ברוקה ונראה שפסק כן מפני שאמרו שם גבי ההיא ברייתא דר' יהודה ורבי יוסי אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי רבי יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות כלומר זהו חצי פרס ואמרי מאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקא וכו' אלמא מדקאמר רפרם משמיה דרב חסדא אבל חכמים וכו' ש"מ דכוותיה ס"ל ולהכי קרו ליה חכמים וכו' עכ"ד וכ"כ הב"י א"ח סי' תרי"ב משמו וכ"כ ה"ה פ' א' מה' עירובין הלכה ט' והגם דהרשב"א שם בדברי אמורא איירי ה"ה דיש ללמוד מדבריו גם בלישנא דמתני' דהיכא דאפקה בלשון חכמים הכי קי"ל דמאי שנא וכדמוכח מדברי הרמב"ן שהעתקנו וע"ע רב שרירא גאון שבס' יוחסין דף קי"ג א' וראיה מפורשת דגם במשנה יש לומר כן מלבד הראיה שכתבנו מההיא דאותו ואת בנו עוד זאת ראיה מסוגיא דהמפלת ל' ב' דקאמר חכמים היינו ת"ק וכי תימא למסתמא רישא כדרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא מסתברא טעמיה דרבי ישמעאל דקמסייעי ליה קראי קמל"ן ופירש"י שם קמל"ן מדקמהדר רבי ושנאו בלשון חכמים ש"מ דהלכה כסתם ראשון ואע"פ שמחלוקת רבי ישמעאל בצדו עד כאן וע"ע בדברי הרי"ף ס"פ אלו עוברין אמתניתין דשיאור ישרף וכו' ומעתה אימא ודאי דהיכא דקאמר תלמודא אמתני' מאן חכמים ר"פ אין הכונה לסתור דהכא לא קי"ל הכי ולא ניחוש הכא למאי דאפקה ר' בלשון חכמים אלא אדרב' לאלומי כללא אתא ולומר דהגם שתמצ' הסבר' זו סברא יחידאה היא כוותיה קי"ל דלהכי אפקה רבי בלשון חכמים. והנה מסוגי' זו אתה למד דלפעמים היכא דמסתבר' טעמיה דאותו יחיד המוזכר במתני' הלכה כמותו ואף היכא דפליגי חכמים עליה השנוים במשנה בלשון חכמים דהא חזינן דאיצטריך רבי למהדר ולמימר סברת ת"ק בלשון חכמים כי היכא דלא נימא דהלכתא כוותיה דרבי ישמעאל ולא סגי ליה במה ששנה לנו סברת בר פלוגתיה בסתמא דהגם דסתמא חשיב כרבים כמ"ש התוס' ריש ביצה מ"מ הוה אמינא דהלכה כר' ישמעאל דמסתבר טעמיה וכיון שכן ה"ה שנאמר דהיכא דשנה לנו רבי סברת יחיד עם סברת חכמים דלפעמים הלכה כאותו יחיד אי מסתבר טעמיה דכך לי סתמא כלישנא דחכמים עיין מ"ש מ"א סי' קפ"ח ס"ק ה' אף שיש לדקדק על דבריו כמו שהארכתי בכללי התיו גבי ת"ק וחכמים דפליגי יע"ש ושוב מצאתי שכ"כ בהדיא הרשב"א ז"ל בשאלותיו סי' מ"ד דאהא דתנן בפ' אין מעמידין כ"ט ב' דר"מ ס"ל דחרצנים וכו' אסורין וחכמים אומרים לחין אסורין וכו' כתב שם דרב אחא דקאמר התם פורצני וכו' תרתי קאמר וכו' ועוד דמותרין כחכמים וכו' ואי תימא הלכתא פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים דילמא הוה מסתבר טעמיה דר"מ ולפום כן איצטריך למפסק דלא כוותיה ודכוותיה איכא טובא בתלמוד' וחדא מינייהו בנדה פרק המפלת וכו' א"נ דילמא ידע דמאן חכמים יחידאה ודכוותיה ביבמות פ' החולץ מ"ו ב' אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה לעולם אינו גר עד שימול ויטבול פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מאן חכמים ר' יוסי עכ"ד. ויצא לנו מזה דהיכא דמוכח מתוך הסוגייא דמסתבר טעמיה דאותו יחיד פסקינן כוותיה נגד חכמים דמתני' ואי אשכחן דתלמודא יאמר שם מאן חכמים ר"פ על כרחנו יש לנו לפרש בכיוצא בזה דה"ק ר"פ היא ולא חיישינן לסברתו דומיא דההיא דהחולץ שהביא הרשב"א דמשום דמאן חכמים רבי יוסי הוצרך האמורא לפסוק כמותו ובזה ינוח דעתך לישב הא דתנן בפרק בא סי' נ"ב ב' הרואה כתם ה"ז מקולקלת וחוששת משום זוב דברי רבי מאיר וחכ"א אין בכתמים משום זוב וקאמר עלה בגמרא מאן חכמים רבי חנינא בן אנטיגנוס ופסק הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ' ט' מהלכות ביאה כר"מ ולא עוד אלא שבפי' המשנה כתב שם ז"ל ולכך תחוש לזוב וזו היא סברת חכמים ורבי חנינא בן אנטיגנוס הוא האומר פה שאין בכתמים משום זוב וכן אוקים הש"ס זה הדבר ביחיד ואמר מאן חכמים רבי חנינא בן אנטיגנוס וכו' ע"כ ולכאורה משמע שזה הפך מדבריו שבהקדמת זרעים שהזכרנו ופירשנו לעיל אבל הדבר מובן בראות הסוגיא שם דבתר הכי שקיל וטרי תלמודא התם בסבר' ר"מ ורבי חנינא בן אנטיגנוס והזכיר התלמוד סברת ר"מ בלשון רבנן משמע דהכי קי"ל וכמ"ש התו' דנדרים יע"ש מ"ו א' מהש"ס ועוד דבתר הכי מייתי תלמודא פלוגתא דת"ק ורבי יהודה בן אגרא דברייתא דשייכי בסברת ר"מ דחוששת משום זוב אפילו במקום א' יע"ש ומש"ה הדבר מוכיח דהכא צריך לפרש האי דקאמר תלמודא מאן חכמים רבי חנינא דהכוונה ולא קי"ל כוותיה ולזה דייק ז"ל בפי' שקרא לסברת ר"מ בלשון חכמים כדקאמר תלמודא ועיין הרע"ב שם אבל היכא דאין לנו ראיה מוכחת לפסוק כאותו יחיד הדרינן לכללין דמדאפקה בלשון חכמים הכי קי"ל וכן תמצא להפוסקים ראשונים ואחרונים לשון זה מתוקן ושגור בפיהם מפי כתבם ע"ע בכ"מ ה' איסורי מזבח סוף פ' ד' ובה' עבדים רפ"ב ובכללי הגמ' שלו שבס' יבין שמועה ק"ב ב' וכן עיין בהרדב"ז קובץ ג' סי' רכ"ב מלשונות הרמב"ם גם בספר דמשק אליעזר על חולין ר"ו ד' ומן האמור אתה דן כי מה שנראה מדברי הר"ב חוות יאיר בכלליו דף צ"ב א' שדעתו להשוות היכא דקאמר תלמוד' מאן חכמים ר"פ להיכא דתלמודא קאמר מתניתין יחידאה היא אין נלע"ד לומר כן אלא כמו שחילקנו דדוקא היכא דמוכח מתוך הסוגיא כההיא דהמפלת יש לפרש כן דיחידאה היא ולא קי"ל הכי לא בשאר דוכתי וכדברי הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי:
תז
מתניתין דלא כי האי תנא. כל היכא דקאמר הכי קאי במסקנא מדלא קאמר לימא מתני' דלא כי האי תנא קרבן נתנאל ריש פ' אלו מגלחין לדעת התוספות:
תח
מוחלפת השיטה. עיין מ"ש בזה הרב גופי הלכות כלל של"ח ובס' הליכות אלי כלל תקכ"ז שכתב בשם הרא"ש דאורחא הוא דההיא דמייתי למפרך מינה הוא דמחליף ועיין הרב שמות בארץ ביומא דף י' ב' ובס' יד אהרן על א"ח סי' תצ"ח בהגהות הב"י ובריח שדה דף י' בארוכה ובס' לשון לימודים על הטורים שנדפס מחדש בדף כ"ג מ"ש על זה:
תט
מדשקיל וטרי אליבא דפלוני ש"מ דכוותיה ס"ל הכי איתא בפרק במה מדליקין כ"ח ב' ומדקמתרץ רב אדא בר אהבה אליבא דרבי יהודה ש"מ כר"י ס"ל ומי אמר רב אדא בר אהבה הכי והאמר רב אדא בר אהבה וכו' ואע"ג דמשנינן שם לדבריהם דר"א ור"ע קאמר וליה לא ס"ל דוקא התם דחקינן בהכי כי היכי דלא ליסתרו דברי רב אדא אהדדי אבל היכא דליכא סתירה בדברי האמור' המתרץ לדעת התנא שפיר אמרי' דמדקמתרץ אליביה כוותיה ס"ל וכדמוכח מלישנא דתלמודא שם דבפשיטות נקט ומדמתרץ וכו' ש"מ כוותיה ס"ל והכי נקט ליה הש"ס תו בריש אלו קשרים קי"ב א' וכמו שיבא בכללין דלקמן וכן מצאתי עוד בפ' שבועות הדיינין מ' א' דקאמר. ור"א לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל וכו' ע"ש דמשם יש ללמוד דגם באמורא דמתרץ מתני' אליבא דאמורא אחרינא אמרינן דמדמתרץ אליביה כוותיה ס"ל דהא ר"א ושמואל תרווייהו אמוראי נינהו ואפ"ה קאמר תלמודא ור"א לימא מדסיפא וכו' וכן מתבאר עוד מדברי הרי"ף והרא"ש ר"פ במה בהמה שכתבו ואותבינן עליה דרב ולא קמה תיובתא אלא פריקו לה תלתא אמוראי בתראי דאינון אביי ורבא ורבינא ופריקו כולהו אליבא דרב ש"מ דהלכתא כוותיה עד כאן וכ"כ עוד בפרק קמא דב"מ בשם רב האי גאון דמדחזינן מר זוטרא ורב אשי ורב אחא ורבינא דבתראי איכון עת קא שקלו וטרו אליבא דרב ש"מ דהלכתא כוותיה דרב וכן פסק ר"ח כרב מהאי טעמא גופא וכמ"ש בשמו רבינו בצלאל ז"ל בשיטתו המקובצת על ב"מ דף נ"ה סע"ב קחנו משם והנה ממאי דפסק הרמב"ם בב' אלו הדינין כהגאונים והרי"ף יש מקום לדון שפיר שמסכים הולך לשיטתייהו זאת אלא שאין אנו צריכים לזה דבפירושא איתמר בכ"מ פ"ג מה' ע"ז הלכה ד' לדעת הרמב"ם דמדשקלו וטרו אמוראי אליבא דרב ש"מ כוותיה ס"ל וחזר ושנאו שם לקמן ובפ' ב' מה' פסולי המוקדשים הל' י' וע"ע פ"ה מה' נזקי ממון הל' ג' ובלחם משנה פ"ד מה' אישות מהדורא בתרא ד"ה המקדש בעד א' וכ"כ התוס' בפרק מי שמתו ד' סע"ב בשם ר"ח דהלכה כרב חסדא מדתרצו רב אדא ור"א למילתיה ש"מ כוותיה קיימי והזכירוהו גם הרא"ש והמרדכי שם וכן ראיתי עוד להר"ן בפרק המדיר דף תק"ז א' שכ' דהל' כשמואל משום דאמוראי אחריני שקלו וטרו אליביה בגמ'. אמנם ראיתי להר"ן גופיה בההיא דשבועת הדיינין שכ' וז"ל אע"ג דר"א מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כוותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה אע"ג דלדידהו לא ס"ל כוותיה ורב אשי דבתרא הוא ודאי שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל ומתרץ אליביה אע"ג דלא ס"ל כוותיה אבל בדר' אלעזר דייקינן הכי משום דתלמידיה דרבי יוחנן הוה ובא"י הוה גמיר ולא שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל בבבל ואפי' הכי מתרץ סיפא כשמואל אלמא כשמואל ס"ל עכ"ל והגם שדבריו אלה הביאם מוהריק"א בכלליו בדף צ"ט א' מהיבין שמועה וגם השארית יוסף הזכירם בנתיב המתרץ כלל כ"ג עכ"ז אני המך בעניותי לא זכיתי להולמם מכמה טעמי חדא דשמואל נמי רביה דרבי אלעזר הוה כדאמרי' בהדיא בפרק הדר ס"ו א' ובפרק המוכר את הספינה פ' ב' יע"ש וע'הו בפרק המדיר ע"ז א' דקאמר אזל ר"א אמרה לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר וכו' ע"ש וכיון שכן שפיר אפשר לומר דהדין קושיא ופירוקא הוה בבבל מקמי דסליק ר"א לא"י לשמש את רבי יוחנן דהא כשעלה חכם גדול היה כדמוכח בפ' הספינה פ"ז א' דקאמר כי סליק ר"א אשכחיה לזעירי אמר ליה מי כאן תנא דאתנייה רב מדות וכו' ע"ש וכה"ג איתא עוד בפ' כל הבשר גבי כחל ק"י א' (ומכאן תשובה מוצאת על הרב ב"ח שבי"ד סי' רמ"ב ס"ז כתב בפשיטות דר"א לא למד רק לפני ר' יוחנן דלית') ותו דלו הואלנו ונאמר כדברי הר"ן אכתי לא מכרעא מילתא דמה טעם הוא זה דמשום דר"א הוה גמיר בא"י קמיה דר' יוחנן מסתמא לא ידע מאי דפרכי לשמואל בבבל והלא כיון שכולן בדור א' היו קרוב לשמוע דר"א שמע מר' יוחנן רביה מימרא דשמואל ומאי דקשיא עליה ממתני' ותירוצא אליביה וכמ"ש הרב גידולי תרומה בדף נ"ב רע"ב ע"ש ומה גם דקושטא קאי דשמואל ורבי יוחנן היו כותבין זל"ז שאלות ותשובות כדאיתא בפרק גיד הנשה צ"ה ב' יע"ש וכן יש להוכיח מדברי הרדב"ז ז"ל בח"א ס"ס קס"ב דטעמיה דהר"ן גבי ר"א לא מיחוורא ליה דהא אף שקרובים מאוד דבריו לדברי הר"ן שינה את טעמו גבי ר"א וכ' וז"ל ואע"ג דרב אשי דהוא בתרא טפי מתרץ הבריי' דלא תקשה לשמואל ל"ק דאורח' דבתראי לתרץ הברייתות דלא יקשו לאמוראי קמאי והיינו דשיילינן בהך סוגיא לר"א מדמתרץ לשמואל לימא כשמואל ס"ל ולא שיילינן הכי בדרב אשי דר"א שהיה בזמנו של שמואל אלולי דס"ל כוותיה לא היה מתרץ מתני' אליביה אבל רב אשי דהוא בתרא מתרץ כל דברי האמוראים דלא תקשי להו מתני' אע"ג דלא ס"ל כוותיה עכ"ל הרי דנטה אשורו מני דרך הר"ן ז"ל ונקט לעיקר טעמא גבי ר"א דהא דשיילינן עליה מדמתרץ לשמואל לימא כשמואל ס"ל הוא לפי שהיה בזמן שמואל ואלו לא סבר כוותיה לא הוה מתרץ מתני' אליביה ואיך שיהיה מדברי שניהם למדנו דסבירא להו דגבי רב אשי ושאר אמוראי בתראי ל"ש למימר עלייהו מדמתרץ מתני' אליבא דאמורא ש"מ דכוותיה ס"ל דאורחייהו הוא לתרוצי כל מילי דקמאי אף דלא ס"ל כוותייהו ואיכא למידק עלייהו דהא דברי הרי"ף והרא"ש ורבינו האי גאון ור"ח דאייתינא לעיל הוויין תיובתיהו מדכתבו דכיון דבתראי פריקו אליבא דרב ש"מ דהלכתא כוותיה ואין סברא כלל לחלק ולמימר דדוקא התם ס"ל הכי משום דהוו טובא בתראי דאיכפלו לתרוצי אליבא דרב חדא דמה לי חד מה לי תרין מה לי תלתא כיון דטעמא הוי משום דהלכה כבתראי וצא ולמד ממ"ש הרמב"ן בפ"ק דביצה דמשום דרבא שהוא בתרא מתרץ בגמ' אליבא דאבוה דשמואל פסק הרי"ף הלכתא כוותיה וכ"כ הרז"ה ר"פ לולב הגזול ורב אשי דהוא בתרא מפרק אליביה אלמא הכי הלכתא והאריכות בזה אך למותר דהא אשכחנא ליה להרי"ף עצמו בפ"ק דסוכה על מחלוקת רב ושמואל גבי נסרים דמשום דר"פ דבתרא הוא יישב ופירש מילתיה דשמואל כ' והלכתא כשמואל דהא ר"פ כוותיה ס"ל אלמא סבר דאף בחד אמורא שהוא בתרא אית ליה נמי הכי וזה ברור ברם חזי הוית להרא"ש שם שדחה דברי הרי"ף ואמר דהא דר"פ אינה ראיה כ"כ לפי שדרך אמוראי בתראי לפרש דברי הראשונים ואע"ג דלא ס"ל כוותייהו וזה תימה אצלי דמלבד דממאי דכתיבנא לעיל בשמיה לא משמע הכי אף גם זאת בהדיא איפכא שמעינן ליה ברפ"ב דיבמות שכ' וז"ל ואע"ג דרב פליג עליה ואמר שומרת יבם שמתה מותר באחותה דאין זיקה והלכה כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דאמוראי בתראי שקלו וטרו לתרוצי אליבא דמאן דאמר יש זיקה וכן בריש כיצד משתתפין סי' ג' כ' עוד דהלכתא כרב דקי"ל כרב באיסורי ועוד דרב הונא ושאר אמוראי שקלו וטרו לתרוצי מתני' אליבא דרב ע"כ ומאן דשפיר חזי בש"ס שם בעיניו יראה דבכלל שאר אמוראי דקאמר איכא רב אדא בר אהבה ואביי דבתראי אינון ובפ' הישן סי' ב' נמי כ' יראה דהלכה כשמואל מדשו"ט אביי ורבא אליביה וכ"כ עוד בפרק כירה סי' כ"ב ובפרק זה בורר ס"ס י"ג ובפ' תנוקת סי' ה' בשם הראב"ד לך נא ראה הא קמן מבואר מכל אילין דוכתי שדעתו הרמה נוטה טובא לדעת הגאונים והרי"ף למעבד עיקר מאמוראי בתראי דשו"ט אליבא דאמוראי קמאי הפך מ"ש בפ"ק דסוכה וכבר עלה בדעתי לתרץ ולמימר דההיא דפ"ק דסוכה שאני משום דר"פ לא תירץ שום מתני' או מתנית' אליביה דשמואל אלא יישב את דבריו ופירשם בלחוד אך כד אמורא בתרא מתרץ מתנייתא אליבא דקמאי אזיל ומודה להרי"ף ודעמיה דכוותיה ס"ל וכדכ' בהדיא בכל אלו המקומות שהזכרתי אבל אחרי יישובי נחמתי יען וביען ראיתי אליו ז"ל שכ' בפ' ב' דגיטין סי' ד' את הדברים האלה גם מה שהביא ראיה מעולא דמפרש משום תקנת ולד לאו ראיה היא דעולא אתא לשנויי הא דשקיל וטרי הש"ס אליבא דמ"ד משום פירות לפרושי מתני' אליביה ועולא פירשה אליביה אע"ג דלא סבר כוותיה וכן דרך האמוראים אף כשמקשה לבר פלוגתיה מתרגם לה אליביה עכ"ד הא למדת דגם היכא דמתרץ מתני' אליבא דאמורא אית ליה נמי שדרכם לתרוצי אע"ג דלא ס"ל הכי ולפ"ז הדר' קושיא לדוכתה דשיטתי' דהרא"ש מוחלפת ונסתר"ה והוא נתמה"ה. ואשר אני אחזה לי לישב דעתיה דהרא"ש הוא דאיהו אזיל לשיטתייהו דהגאונים והרי"ף ז"ל דאלים מילייהו דאמוראי בתראי דכד שו"ט אליבא דאמורא דקדים להו מסתמא אמרינן דכוותיה ס"ל וכדחזינן ליה בכולהו פסקי דינין דאדכרנא אך בההיא דפ"ק דסוכה דבעא הרי"ף לאכרועי פסקיה כשמואל נגד הכלל מטעמא דר"פ פי' דבריו וכוותיה ס"ל כ' עליה דאינה ראיה כ"כ מספקת לפסוק מש"ה דלא כרב באיסורי כיון דאשכחן בגמ' דלזמנין הוו מתרצי אליבא דאמוראי הגם דלא ס"ל כוותיהו וכדאיתא בפ' הגוזל קמא ק"ו א' אמר ליה רמי בר חמא לר"ן מכדי רב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושי לדרב דרב הכי מתרץ לה למתני' וכן בפ"ק דר"ה ו' ב' איתא דאביי לדבריו דר' זירא קאמר ובריש חולין ג' ב' נמי אמרינן דרבא לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל וע"ע ב"מ י"ב א' ובתרא ל"ח ב' וקע"ה ב' דקאמר טעמא דתנא קאמר וליה לא ס"ל וכן יש לפרש ההיא דפרק ב' דגיטין שהבאתי שכ' בעל העיטור דלאו ראיה היא כלומר דאין הכרח וראיה חותכת משם אבל לפום קושטא דמילתא לא פליג אעיקרא דדינא ותירוץ זה ראה למדתי אותו מהר"ב תפארת שמואל בחידושיו על הרא"ש בדף ס"ט ד' שכ' על הטור וז"ל וליתא דבפרק הגוזל הביא נמי דעת הרי"ף וכ' נמי שם דאין ראיה מדבריו אבל לא שחולק על דבריו עד כאן וכ"כ עוד שם דף ע"ט א' שעל מ"ש שם הרא"ש ואין נ"ל ראיה וכו' כ' הוא ז"ל פירוש ראיה אין כאן אבל הסברא נותנת דיכול התלמוד לפסוק נגד הכלל וכו' וכן הוא דעת הרא"ש גופיה ע"ש ואוף הכא נמי דכוותה דן אנכי דהרא"ש ז"ל לא דחה אלא הראיה אבל בעיקר כללא כבר מילתיה אמירא בכולהו אינך דוכתי דמסתמא כל מאן דמתרץ אליבא דאמורא כוותיה ס"ל גם בבתראי ונמצא לפ"ז שהשוה את מדותיו בכל חבורו והקול מתוקן לתעודה כן נראה לפק"ד. ובינותי בספרים לראות היש משכיל על דבר זה וזה חזית להרב ראשון לציון שבדף נ"ד א' כ' על דברי הרי"ף דפ"ק דסוכה וז"ל ודחה הרא"ש דבריו לומר דאין ראיה מדברי רב פפא מדפריש מלתיה דשמואל דסובר כוותיה וכבר גילה הרא"ש דעתו זו בשבת בהך סוגיא דמהלך כעומד דסובר דאין ללמוד ממה דמפרש למילתיה דהאיך דסובר כוותיה וכבר גליתי דעתי דכל דפליגי בתראי אקמאי בסבר' לא שבקינן סברת קמאי מקמי סברת בתראי ומה גם דעת הרי"ף דסוף הגאונים היה ודעתו כדעת גאון פשיטא דלא חיישינן לסברת הרא"ש כנגדה וכו' ע"ש דעוד ידו נטויה לתת טעם לדברי הרי"ף ומדבריו אלה כל חכם לב בלבבו יבין דאישתמיטו מיניה דמר כל הני מילי מעלייתא דאייתינא לעיל דאל"כ עדיפא מינה הו"ל לאקשויי להרא"ש מדידיה אדידיה או להזכיר מיהא דרב האי גאון ור"ח והרמב"ם אזלי בשיטתיה דהרי"ף ז"ל כאמור אחת למעלה והואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דמ"ש דכבר גילה הרא"ש דעתו זו בשבת וכו' לפענ"ד אינו מדוקדק דההיא דפ"ק דסוכה באמורא בתרא דמפרש דברי אמורא קמא קמיירי ואהא הוא דכ' הרא"ש שדרך אמוראי בתראי לפרש וכו' וכלומר דאין זו ראיה מכרחת כיון דנמצא בגמ' דלפעמים הוו מתרצי אף דלא ס"ל הכי כמדובר וסוגיא דמהלך כעומד שהביא בפ"ק דשבת סי' ז' באמורא קמא דשקלו וטרו אליבא דתנא יחידאה קיימינן ועיקר תמיהתו על הרי"ף בזה הוא דאמאי פסק כבן עזאי נגד רבנן דאי משום דר' יוחנן קאמר ומודה בן עזאי בזורק אין זו הוכחה שכן דרך האמוראין לפרש דברי התנאים אע"פ שאין הלכה כמותן ככתוב בדברי קדשו שם וכיון דתרי ענייני נינהו שניין דא מן דא לא יצדק לומר וכבר גילה הרא"ש דעתו זו בשבת וכו' ואדרבא משם ראיה נגד דבריו דדוקא התם פליג אהרי"ף משום דס"ל דלא אלים חיליה דשקלא וטריא כל כך לפסוק כיחיד נגד רבים אבל בחד לקבל חד לא בסתר דברי הרא"ש גופיה בכמה דוכתי דאית לן למפסק כמאן דשקיל וטרי אליביה וכמו שנבאר היטב בכללים הבאים לקמן. ועוד ראה זו מצאתי להרב חוות יאיר בכלליו דבסי' צ"ד שכ' עליה דהך כללא וז"ל ונ"ל דהיינו דוקא כשהאמורא בא לתרץ מילתיה משא"כ סתם גמ' דרכה להקשות ולתרץ אפי' דלא כהלכתא כמ"ש התוס' בדף קי"ג דמציעא ע"א בד"ה מחזיק את הכר ואנכי לא ידעתי מי דחקו לחלק בכך דאי משום מ"ש התוס' במציעא הלא אינהו גופייהו כתבו בפרק האשה שלום קי"ז א' ד"ה וליהמנה דהלכה כרב המנונא מדפריך סתמא דגמ' מרב המנונא וכ"כ עוד בע"ז ס"ו א' ד"ה ורבא וע' בפרק שמונה שרצים ק"ז ב' ד"ה אמר ובריש קמא ד' א' ד"ה ורב ששת וכן הוא דעת הרי"ף כמו שתמצא אליו ז"ל בפרק מי שמתו ובפרק חבית ובפ' בית שמאי ובפרק כל הבשר וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ק ובפ' אותו ואת בנו והרמב"ן שם וכ"כ הר"ן בפ"ק דע"ז והכריתות בלשון לימודים שער ג' סי' י' והוא פלא על רוב בקיאותו איך תקע את אהלו בדברי התוס' דמציעא ולא שת לבו גם לזאת שכתבו הפך זה בכלהו אינך דוכתי דאזלי בשיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ן והר"ן והכריתות ובלא זה נמי נראה דחילוק זה אין סופו להתקיים מדחזינן ליה להרי"ף בפ' מי שהחשיך דעלה דתניא שם קנ"ה סע"ב אין גובלין את הקלי וי"א גובלין וסתם תלמודא קאמר והוא דמשני היכי משני וכו' כ' הוא ז"ל וכדמתרצינן אליביה דר"י ברבי יהודה ש"מ דהלכת' כוותיה וכ"כ הר"ן לדעת הרי"ף ריש פרק ראשית הגז על שו"ט דסתם תלמודא ע"ש הא למדת שאין דעת הרי"ף מסכמת לחילוקו זה וכן יש להוכיח מדברי ר' האיי גאון שהביא המרדכי בריש פרק הכותב והג"א שם הילך לשונו פסק רבינו האי גאון כרבי יהודה וכן פסק ריצב"א כיון דאשכחן דשו"ט תלמודא אליביה דקא בעי לר' יהודה אי פירי פירות דוקא וכו' ע"כ וכ"כ מרן בכ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות ע"ז הלכה ו' ובפ' ג' מהלכות שבועות הלכה ו' ובפח"י מה' עדות הל' ח' דוק ותשכח דנקט האי כללא על שו"ט דסתם גמ' וכן מצאתי תו בספר תמים דעים סי' רכ"ב שכ' גם ראינו בעל הגמ' שו"ט אליבא דר"מ ומפרש דבריו באמרו מאי כפועל בטל וכו' שנראה דהלכה כר"מ ודי בזה להראות שלא צדק כלל הרב חוות יאיר במה שחשב לחלק בין שו"ט דאמורא של שו"ט דסתם גמ' דליתא אחרי המחילה רבה. גם הלום ראיתי מ"ש עוד שם וז"ל וגם בדאמוראי מפרשי' דבריו צריך לעיין דנראה דאם באו לפרש דבריו או לתרץ קושיא שבדבריו אין הכרח דס"ל כוותיה רק משום יגדיל תורה ומשום דמצוה להבין דברי חכמים וליישבם וזה נגד פסק ר"ח בדבור הנ"ל וכו' ע"ש שצדד עוד צדדין להתיש כחו של הכלל הלזה ששרשיו מרובין בלהג הרבה שיגיעת בשר להשיב על כל קוץ וקוץ אך בזאת שכ' וזה נגד פסק ר"ח לא אוכל להתאפק דהגם דרב גובריה ורב חיליה לא נכון לחלוק על ר"ח בלי ראיה והכרח מן הש"ס כיון שכל דבריו דברי קבלה הן כמ"ש התוס' בכמה דוכתי וכן מצאתי להרא"ש ז"ל בפ' ראוהו ב"ד סי' ה' דאע"ג דפליג על ר"ח במה שפסק כר' נתן דמדמפרש ר' יוחנן מילתיה אלמא כוותיה ס"ל לבסוף כ' מיהו דבריו דברי קבלה וכ"כ עוד בספ"ק דנדה שלא מלאו לבו לחלוק עליו שדבריו דברי קבלה הן ע"ש ועמו הסליחה כל זה מורה באצבע שלא ידע בכל אלה שאין ר"ח יחיד בשיטה זו ושנלוו אליו רב האי גאון והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרז"ה והמרדכי והרמב"ן והר"ן כמה דכתוב ומפורש לעיל וכפי הנראה לפק"ד אדני דבריהם הטבעו על הש"ס דפרק במה מדליקין ודפרק אלו קשרים ודשבועות שהבאתי בראשית מאמר ודין גרמא לי תמיה עליו איך במלתא כדנא שיש לה שורש וענף בש"ס וכולהו רבוותא אסכימו עלה שבקיה לבקיאותיה ובקש משכונות רבים לדחותה בב' ידים אתמהא עוד ראיתי להרב שארית יוסף בהשמטות שהרבה להקשות גם הוא בהאי כללא ולא בא לכלל יישו"ב ע"ש שערבב הענינים ולא חש לקמחיה כי במה שכתבתי בהני כללי חדתי יתיישבו הדברים על נכון והכל ניחא ולא אכחיד תחת לשוני שגם מהר"י חאגיז בספרו תחלת חכמה בכלל פסק הל' סי' ס"א אחר שהעתיק דברי השארית יוסף פתח ואמר גם אין דעתי נוחה באיזה חילוקי' שהיו עולים על דעתי שאין לעשות כלל בזה כיון דראינו מחלוקת הפוסקים זה אומר דהכי הלכתא מדשו"ט וזה אומר דלא מקרי זה שו"ט עכ"ד וכיוצא בזה גמגמו בו הרב הון עשיר בפרק ח' דגיטין והרב חזון נחום בסוף פרק א' דזבחים ובפ"ט דבכורות מ"ב ואני בעניותי הנלע"ד כתבתי:
תי
מדשקיל וטרי אליבא דפלוני ש"מ דהלכתא כוותיה. אמרינן אף כשהשקל' וטריא הויא אליבא דיחיד כנגד רבים כן למדתי מההיא דאמרינן בר"פ אלו קשרים קי"ב א' מדקמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הל' כר' יהודה אע"ג דפליג את"ק ע"ש והזכירה הכה"ג שם בדף ח"י ב' והנה אמת נכון הדבר שאחר שקיימתי' מסבר' מצאתיה ראיתיה בדברי הרמב"ן והר"ן בפ' ב' דסוכה גבי הסומך סוכתו בכרעי המטה ובפ' ראוהו ב"ד שכבר קדמוני רבנן ללמוד מהך סוגיא דשבת דכל היכא דשקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא הלכתא כוותיה לדעת הרי"ף ושכן פסקו הגאונים שם ואחרי מופלג עוד ראיתי להרב באר שבע שבס"ס ך' מתשובותיו יליף גם הוא מינה הכי ע"ש ומ"מ אענה אף אני חלקי ואחריהם אלך לדון בדבר חדש אשר לא ראיתיו עד הנה בדברי המחברים ואען ואומר דשיטה זו דרשתיה פגשתיה בדברי הרי"ף והרא"ש ר"פ מציאת האשה משמיה דרבינו האי גאון בזה הלשון כ' רבינו האי גאון כך העלו בישיבה אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים בזו הלכה כר' יהודה בן בתיר' מדקא מקשו רבנן ומפרקי אליבא דריב"ב ש"מ דהלכת' כוותיה ע"כ וכ"כ בשמו הר"ב ס' אגודה שם דהלכה כר' יהודה ומדשתקו ליה ש"מ דאודויי אודו ליה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מה' חובל ומזיק הל' ט"ו וכן העיד המרדכי בריש פרק הכותב דזו היא דעת רבינו האי גאון שכ' וז"ל פסק רב האי גאון כר' יהודה וכן פסק ריצב"א כיון דאשכחן דשקלו וטרו תלמוד' אליביה דקא בעי לר' יהודה אי פירי פירות דוקא וכו' והובא בהגהות אשירי שם וכן ראיתי עוד להרי"ף והרא"ש ז"ל ס"פ במה אשה גבי אבן תקומה דמהאי טעמא פסקו כר"מ נגד ת"ק וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ט מה' שבת הל' י"ד וכן מצאתי תו להרי"ף בפ' מי שהחשיך עלה דתניא שם בגמ' אין גובלין את הקלי וכו' שכ' ומדקמתרצינן אליבא דר"י בר' יהודה ש"מ דהלכתא כוותיה וכן פסקו הרא"ש שם והרמב"ם בפ' כ"א מה' שבת הל' ל"ב ומזה הטעם עצמו מצינו להרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ה מהלכות שבת הל' י' דאין מדליקין בעטרן כר' ישמעאל נגד רבנן וכדרמז שם ה"ה ושכן נראה דעת ההלכות ע"ש וכ"כ עוד ה"ה לדעת הרי"ף והרמב"ן בשלהי הלכ' שביתת עשור גבי חיה מותרת לנעול את הסנדל שפסקו כר"א נגד רבנן הואיל ופירשו בגמ' דבריו וכ"כ שם הר"ן לדעת ר"ח והרי"ף והרמב"ם ובספ"ק דביצה לדעת הרי"ף גבי ר"ש מתיר בתבואה וגדולה מזו מצינו עוד להרי"ף והרא"ש ור"ח ז"ל בגיטין פרק הזורק שנשתמשו מזה הכלל באיסורא דאשת איש דחמירא גבי מתני' דאם לאלתר יצא אין זה גט וכו' לפסוק כר"א נגד חכמים יע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' גירושין הל' י"א וכ"כ עוד הרז"ה והרמב"ן והר"ן לדעת הרי"ף ור"ח בפרק ראוהו ב"ד גבי ניקב וסתמו שפסקו כר' נתן נגד רבנן מכח כללין וכן נראה דעת הראב"ד כפי מ"ש בשמו הכ"מ בפ' ד' מה' ע"ז הל' י"ג ובסוף פרק י"ג מה' פסולי המוקדשין והר"ן בפ' השולח על מתני' דרשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד ומצאת כי תדרשנו ודעת הר"ן נמי הכי הוי מדאשכחנא ליה בר"פ האשה שנפלו על מתני' דר"ש חולק בין נכסים ידועים וכו' שכ' דאע"ג דר"ש יחידאה הוא קי"ל כוותיה כיון דשקלו וטרו אליביה וכן ראיתי תו אליו ז"ל בפ' אלו טריפות גבי רי"א בגדולה טפח שכ' וקי"ל הכי כיון דשקלו וטרו אליביה דר' יהודה הלכתא כוותיה וכו' וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם וכן מצאתי עוד בפ' ראשית הגז שבמחלוקת ר"י ורבנן כ' ושקלו וטרו אמוראי בתראי עליה דר' יוסי בגמ' ומשום הכי משמע דנקטינן כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל להא דר' יוסי וכו' וכ"כ שם מהרש"ל בים של שלמה וכן תמצא עוד להר"ן בפרק ב' דקידושין דף תרמ"ב א' גבי התקדשי לי בזו ושכן כתבו ר"ח והרמב"ן ע"ש אלא שבפרק המדיר במתני' דר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה דהרי"ף לא פסק כוותיה אף דשקלו וטרו אמוראי אליביה יהיב הר"ן טעמא לדעת הרי"ף ואמר דהכא שאני משום דצריכי לפרושי מלתא דקצבה כמה הוי אבל בכל שאר דוכתי שוין לטובה הרי"ף והר"ן לפסוק כיחיד דשקלו וטרו אליביה וכדהוכחתי בראיות נכונות ודע דר"ח והרמב"ם עכ"ז פסקו כר"י גם בהך דהמדיר מכח כללין וכמ"ש ה"ה בפי"ג מהל' אישות הל' א'. ומצאתי עוד אחר החיפוש שגם הרב נמוקי יוסף אזיל בשיטה זאת דהא בפרק לא יחפור עליה דתנן רע"א לכל רוח הוא עושה חוץ ממערב' דפליג את"ק כ' הוא ז"ל נראה דהלכה כר"ע מדשקלינן בגמ' אליביה ומסקינן דדעתיה בהרחקת ג' אמה קאמר ע"כ הרי מבואר שדעתו ז"ל מסכים הולך לדעת כולהו רבוותא דאייתינן דדחינן כללא דיחיד ורבים הל' כרבים מקמי שקלא וטריא אליבא דיחיד אלא דלא תעזוב נפשי לשאו"ל דאם איתא להאי כללא אמאי פסקו כולהו קדמאי כת"ק דר"ע בהך דלא יחפור ולא חשו להא דשקלי וטרי תלמודא אליבא דר"ע כדחשו בכל אינך דוכתי דאדכרנא לעיל וכמו שחש לה הנ"י כי הוא לבדו נשאר לפסוק כר"ע ואפשר לתרץ דלא מקרי שקלא וטריא אלא כשמתוך המשא ומתן נפקא לן נפקותא לענין דינא כההיא דפ' אלו קשרים ובכולהו אינך דרמיזי לעילא משא"כ הכא דאין מגמת התלמוד אלא להבין פירוש דברי ר"ע וכונתו וכדדייק תלמודא בלישניה דקאמר איבעי' להו ר"ע היכי קאמר וכו' ולהכי לא דחו לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים מקמי הך בעיא דלא איבעיא אלא לפרש דברי ר"ע וכמ"ש הר"ב בתי כהונה בבית ועד דף ג' א' דמאי דאתא לאסבורי מילתא לאו שקלא וטריא הוא למפסק הכי הלכתא וכן מצאתי למרן בכ"מ פ' ד' מה' ע"ז הלכה י"ג שכ' לדעת הרמב"ם דאע"ג דכולהו אמוראי מפרשי למילתיה דר"ש משום הכי ליתא למדחי סברא דת"ק דהני אמוראי שקלו וטרו להבין דבריו לא לפסוק הלכה כמותו וכו' ע"כ לענינינו וע' ספי"ג מה' פסולי המוקדשין ובפ' א' מה' אבות הטומאות הל' ח' ואי קשיא הא קשיא שראיתי לה"ה בפ' ג' מה' שבת הל' ח"י דיהיב טעמא למה שפסק הרמב"ם שם כר"א דאמר כדי שיקרום התחתון שלה דמפני ששאלו בגמ' מה היא כונתו נראה שהל' כמותו ולדידיה ודאי תיקשי דא"כ הוא גם בההיא דפ' לא יחפור הוה ליה להרמב"ם לפסוק כר"ע מאחר ששאלו שם בגמ' מה היא כוונתו ותו קשיא לי על דברי הכ"מ רפ"ד מה' ע"ז שהזכרתי דמה ראה על ככה לשנות את טעמו ולהחליף שיטתו והלא איהו גופיה כ' בפ' ב' מה' ת"ת הל' ד' ובפ"י מה' ברכות הל' ט"ו ובפרק ט"ז מה' מאכלות אסורות סוף הלכה כ"ה ובפ' ט' מה' שחיטה הלכה ה' שדעת הרמב"ם לפסוק כיחיד נגד רבים היכא דשקלו וטרו אליביה או דמפרשי אמוראי למילתיה ואם מעט ואוסיפ' לך כהנה וכהנה שכן תמצא אליו עוד בפ"ז מה' כלאים ה' ב' ובפרק ג' מה' איסורי מזבח הל' ט' ובפ' ח' מה' תמידין ומוספין הלכה ט"ו ובפ' ד' מה' עבודת יום הכפורים הלכה ב' ובסוף פ' ז' מה' שגגות ושם סוף פ' ח' ובפ' ו' מה' שאר אבות הטומאה הל' ז' ובפ' ה' מה' סנהדרין הל' ו' ושם ריש פ"ז ובפ' ח"י מהלכות עדות הל' א' דרוש נא כיום ואתה תחזה דבכולהו הני דוכתי נקט בפשיטות הך כללא גם ביחיד נגד רבים הפך מ"ש בה' ע"ז ובאינך דוכתי הרמוזים לעיל וכל זה צריך תלמוד גדול ואיך שיהי' האמת יורה דרכו שדעת הרמב"ם ז"ל צלולה ומבוררת דאית לן למפסק כיחיד נגד רבים היכא דשקלו וטרו תלמודא אליביה וכדמתבאר מכל אילין פסקי דדיני דאדכרנא וכ"כ עוד הר"ב לחם משנה בפ' ה' מה' נזירות הל' י"ד והתי"ט פ' ו' דנזיר סוף משנה ג' יע"ש. האמנם דעת הרא"ש בזה עדין רופפת בידי ולא מצינא למיקם אטעמיה דלפום מאי דכתיבנא לעיל בשמיה משמע דאזיל ומודה להרי"ף ודעימיה למעבד עיקר היכא דשקלו וטרו אליבא דיחיד או דמפרשי מילתיה לפסוק כוותיה אף נגד רבים ואילו בפ' א' דשבת סי' ז' אשכחנא ליה דפליג על הרי"ף במה שפסק כבן עזאי וכ' וז"ל ותמה לי אמאי פסק כיחידאה ואי משום דר' יוחנן קאמר ומודה בן עזאי בזורק אין זו הוכחה שכן דרך האמוראים לפרש דברי התנאים אע"פ שאין הל' כמותן ונראה דהלכה כרבנן וכו' ע"ש ולשיטתו זאת קא אזיל לחלוק על הרי"ף בזה בפ"י דיבמות סי' ו' וכ"כ עוד בפ' הזהב סי' י"ז ודרשת וחקרת והנה מלבד שהסתירה מבוארת אני בעניותי לא ידענא מה יענו שפתי צדיק לסוגיא דפ' אלו קשרים שהבאתי בראשית מאמר דמינה מוכח הפך דבריו אלו וזו קשה מן הראשונות דבפ' הניזקין סי' ח"י עלה דאיתא שם נ"ט א' איכא דאמרי א"ר נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין ראיתי אליו ז"ל שפתח באלה הדברים מדהביא רב אלפס ז"ל הך מימרא דרב נחמן בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דרב נחמן לקולא וסברתו מדאמר ר"ן דבריו אליביה דבן בתירא אלמא דקסבר דהלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשין האמוראין דברי התנאין לידע פי' המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הלכתא כוותיהו והבא להקל צריך ראיה עכ"ד ודבריו אלו שגבו ממני דהא סוגיא זו הויא ממש כההיא דפ' אלו קשרים דקאמר רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת ועלה קאמר תלמודא מדקמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה ש"מ הלכה כרבי יהודה ולכך אל ימהר להוציא דבר או להרהר דאולי אשתמיט מיניה דהרא"ש סוגיא דאלו קשרים חדא דאין נכון לומר כן על מאריה דתלמודא כמוהו ותו דאחר עמל וטורח בדקית ואשכחית דאיהו גופיה הזכירה בפ' המגרש סי' ו' הילך לשונו ותי' הוא מה שפסיק הגאון הל' כר' יוסי ממה שתירץ רב אשי מתני' דמי שאחזו כר' יוסי בבריי' דאם העמיד המשנה כר' יוסי בשביל זה לא פסק הלכה כמותו ושמא טעמו כדאמרינן בפרק אלו קשרים מדמתרץ ר' יוחנן מילתיה דר' יהודה אלמא סבירא ליה כוותיה ע"כ אלמא דידע לה לההיא סוגיא ומדלא קמהדר עלה ולא מידי ש"מ דלדעתיה שפיר יליף גאון למילתיה מהתם ומעתה חוזר וניעור תמיהתנו ביתר עז למה השליכה אחרי גוו ולא חש לה כלל לתרצה מיהא לפי דרכו אומר על ראשון ראשון דבענין סתירת דברי הרא"ש ראיתי אחר החיפוש להרב תפארת שמואל בפ' הזורק שהרגיש בזה ולהיות שתירוצו דחוק הרבה ואינו מתיישב על הלב אמרתי לא אזכרנו ואשימה עיני על דברי הדרישה שבח"מ סי' רל"ה ס"ק י"ט אחר שהזכיר דברי הרא"ש דפרק הניזקין שהבאתי כ' וז"ל ואע"ג דבכמה דוכתי מוכיח הרא"ש דהלכה כפלוני מדמפרשי אמוראים דבריו או הגמ' נראה דהיינו בבריי' או בדברי אמוראים אבל במשנה דרך אמוראים לפרש אע"פ שאין הלכה וזהו שכ' הרא"ש פי' המשנה עכ"ד ולי הדיוט הך חילוקא לא מיחוורא כלל דהא אשכחן להרא"ש בר"פ מציאת האשה ס"ס ב' שהסכים לדעת ר' האי גאון שפסק כר"י בן בתירא דמתני' נגד ת"ק משום דשקלו וטרו אמוראי בתראי רבינא ורב אשי אליביה וכן בפ' הזורק דגיטין סי' י"א כ' על מתני' דר"א אומר אם לאלתר יצא אין זה גט מדקא מפרשי אמוראי דברי ר"א שמעינן דהלכתא כוותיה ע"כ הא קמן מבואר שאין דעת הרא"ש לחלק כלל בין מתני' לבריי' ואמורא ותדע עוד שהאמת אתי דהא ההיא דפ"ק דשבת סי' ז' דאדכרנא לעיל בריי' היא ואפ"ה תמה על הרי"ף במה שפסק כבן עזאי ואמר מר שכן דרך האמוראים לפרש דברי התנאים אע"פ שאין הלכה כמותן אלמא סבר דגם בבריי' אמרי' כן הפך דבריו ז"ל ועמ"ש בכללין דלעיל גבי דבר האמוראים אמור מעתה דמ"ש הרא"ש בהניזקין לידע פי' המשנה במה נחלקו לאו לדיוקא קא אתי אבל בבריי' לא כמו שחשב הר"ב הדרישה אלא קושט' דמילתא קאמר כיון דעל מתני' קעסיק אח"ז הגיע לידי ספר קרבן נתנאל על הרא"ש שנדפס מחדש ושם ראיתי בכלליו שבראש הספר כלל י"ג ובפ' הניזקין סי' ח"י שעשה עיקר מדברי הדרישה הנ"ל כאילו הם הל' למעשה ותימה עליו שלא העמיק לחטט אחריהם שאין סופן להתקיים כאמור גם מה שתירץ בפ' הזורק סי' י"א דהרא"ש לא צהיר ליה האי כללא דהרי"ף ולא להפך ושע"כ מסיים שם בהניזקין והבא להקל צריך ראיה וכו' אין דעתי נוחה הימנו דמדבריו אלה משמע דאין דעת הרא"ש לא לרחק הך כללא דכרי"ף ולא לקרב דאין ולאו ורפיא בידיה וזה אינו דהא קחזינן ליה להרא"ש בההיא דפ"ק דשבת סי' ז' דפליג בהדיא אכללא דהרי"ף בלשון ותמיה לי אמאי פסק כיחידאה וכו' כמובא למעלה וכן בפ' י' דיבמות סי' ו' בכה"ג כ' עמקו ממני דברי רב אלפס ז"ל שפסק כר"ע כנגד רבים וכו' ע"ש גם בפ' הזהב סי' י"ז כתב בפשיטות גמור אע"ג דהני אמוראי מפרשי דברי יהודה לית הלכתא כוותיה שכן דרך האמוראים מפרשי דברי התנאים אף אותן שאין הלכה כמותן ובתלתא אילין הויא חזקה דהרא"ש ז"ל נהיר וצהיר ובריר ליה הפך דעת הרי"ף בהאי כללא וכדכ' בהניזקין ולא מסתבר לי וכו' ומכאן אתה דן דלא צדק הר"ב כנה"ג במה שחשב גם הוא בא"ח סי' כ"ב הגהות הב"י אות א' להשוות דעת הרא"ש עם הרי"ף והרמב"ם בזה ע"ש דליתא אחר המחילה כמדובר. ואחרי שהראיתיך בעיניך דכל התירוצים שנאמרו בישוב דברי הרא"ש לאו דסמכא אינון וכל אתר לא אשתכח להון לדידי חזי לי לתרץ דמ"ש הרא"ש ס"פ במה אשה גבי אבן תקומה ובפ' מי שהחשיך וכן מ"ש בריש פ' מציאת האשה ובפ' הזורק הנ"ל דמכלהו משמע דאזיל בשיטת הרי"ף ודעמיה לאו מתורתו של הרא"ש הם אלא דברי הרי"ף נינהו שהעתיקם בסתם והם מכוונים ללשון הרי"ף דסתם דברי הרא"ש הם דברי הרי"ף כי היא הגמ' שלו כמ"ש מהר"ם מפאדווה בסי' ט"ל וכן דקדקתי גם אני המך בהרבה מקומות מחבורו שכן הוא דרכו להעתיק דברי הרי"ף בסתם אף שבמקום אחר גילה דעתו שאינו סובר כן ומצאתי שוב מבואר בס' נקודות הכסף להש"ך סי' ט"ו ובח"מ סי' ט"ל ס"ק ב' והאריך יותר בספרו תקפו כהן ריש סי' מ"ו ע"ש ואתה תחזה שתירץ בזה כמה ענינים עמוקים הובאו דבריו בראש ספר קרבן נתנאל הנז' ויותר מהמה כתבתי בכללי הפוסקים שלי אכן דעתו העיקרית והאמיתית היא מ"ש בפ"ק דשבת ובפ"י דיבמות ובפ' הזהב ובהניזקין דבכולהו איתמר בפירושא שדעתו חלוק מדעת הרי"ף ולמען הודיעך שאין הרא"ש יחיד בדעתו זו זה חזיתי ואספרה שמצאתי בחפיש"ה בש"מ על כתובות לר' בצלאל דבההיא דר"פ מציאת האשה דף מ"א ג' מספרו כ' בשם רבינו ישעיה מטראני קרוב לדברי הרא"ש ולפי שאין ספר זה מצוי ביד כל אדם אני אמרתי בחפצי להעתיק כל לשונו הלא זה הדבר ורבינו ישעיה מטראני ז"ל כ' בפסקיו וז"ל נ"ל דאע"ג דמקשו ומפרקו אליבא דריב"ב לא שבקינן מש"ה כללא דנקטינן יחיד ורבים הלכה כרבים דאטו אי קשיא להו לאמוראי בדברי היחיד לא בעו לדיוקי ולתרוצי מלתא דידיה דלא תקשי להו למידע טעמיה ומאי היה סובר ומ"ה לית לן למשבק רבים ולמעבד כיחיד עד דפסקי בפי' כיחיד ולית למימר האי סברא דכל מאי דמקשינן ומפרקינן אליבא דידיה דהלכתא כוותיה אלא כי איפליגו תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו התם עבדינן כמאן דשקלו וטרו אליבא דחד מינייהו אבל ביחיד ורבים לא עבדינן הכי עד דפסקי בפי' כיחיד דהאי דשקלו וטרו אליבא דיחיד אורחא דתלמודא הוא לגלויי כל ספיקא ולמפשט כל קושיא ולאו למפסק הלכתא כוותיה ע"כ הרי תנא דקדים טובא דקם ליה בשיטתיה דהרא"ש ז"ל דלא שבקינן כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים מקמי שקלא וטריא אליבא דיחיד אך פליאה דעת ממני איך רבי בצלאל לא הזכיר שם כלל דעת רבי' האי גאון וישיבתו ודעת הרי"ף והרמב"ם ושאר כנותהון דכלהו ס"ל הפך דעת ר' ישעיה בזה כאמור אחת למעלה ונשגבה לא אוכל לה דמה נעשה לרבותינו ביום שידובר בו דסוגיין דפ' אלו קשרים אתיא דלא כוותיהו דבהדיא התם מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהוד' ש"מ הלכה כר' יאודה אע"ג דת"ק פליג עליה וכדכתיבנא. ואף גם זאת נראה לפק"ד לתרץ בעדם ולומר דלדעתם ז"ל הך סוגיא דאלו קשרי' לא מכרעא כ"כ דהא לבסוף מסיק שם תלמודא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דלרבב"ח שקלי וטרי רבי יוחנן אליבא דר' יהודה והלכתא כוותיה ולרבין אין כאן שקלא וטריא אלא דרב פסק להדיא הלכה כרבי יהודה ורבי יוחנן פליג עליה ואמר אין הלכה כרבי יהודה ואע"ג דליכא הוכחה בש"ס אהי מנייהו סמכי' סברי מרנן דאית לן למסמך אדרבין משום דמתבאר תמן דרב יצחק בר יוסף לא סבר לה להא דרבין מדטרח לאוקומי סתם מתני' דפ' כ"ו דכלים אליבא דרבי יהודה וקאמר תהא משנתינו כסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי יהודה וחזינן ליה לאביי דאיהו מאריה דעובדא הכא דאיהו גופיה אית ליה בפ' הבא על יבמתו ס"ד ב' דרבין הוא בר סמכא ובקי במיליה דרבי יוחנן טפי מרב יצחק בר יוסף והכי איתא התם כי אתי רב יצחק בר יוסף אמר עובדא הוה קמי דר' יוחנן וכו' סמך עליה אביי ואזל נסבה חומה וכו' אמר רבא ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי והא איהו דאמר אדין דסמכא יצחק סומקא לאו דסמכא אבין ישנו בחזרה יצחק סומקא אינו בחזרה ופי' רש"י שם אבין דסמכא מה שאמר אבין משום רבי יוחנן יש לסמוך עליו ישנו בחזרה חוזר על תלמודו לשון אחר מצוי כל שעה לפני רבי יוחנן ואם חזר בו רבי יוחנן משום דבר שאמר תחילה שומע רבין וחוזר בו גם הוא אבל רב יצחק אינו מצוי לפניו ופעמים ששמע דבר מרבי יוחנן ולמחר חוזר בו ר' יוחנן והוא אינו יודע ע"כ וידוע דאבין הנז' כאן הוא רבין כדמתבאר מדברי רש"י דנקט בלישניה שומע רבין וחוזר בו וכ"כ הערוך בהדי' סוף ערך אביי רבין אבין שמו אבין תכלא אבין דסמכא וכ"כ בס' יוחסין גבי אבא בר סמכא ע"ש והשתא לפ"ז נמצאת אתה למד דלדעת רבי ישעיה והרא"ש ז"ל כיון דלרבין שהוא בר סמכא רב ורבי יוחנן פליגי בהך פסקא דדינא אית לן למפסק כרבי יוחנן דאמר אין הלכה כרבי יהודה דכל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כידוע ומי לנו גדול ממשה הוא הרמב"ם ז"ל דעם היותו מכת הסוברים דיש לפסוק כיחיד היכא דשקלו וטרו אליביה מ"מ מדבריו למדנו דלא יליף לה מסוגיא זו דהא קחזינן ליה בפ"ז מהלכות כלים הלכה י"ב שהביא סתם מתני' דכלים כצורתה ולא רמז כלל לאוקמת' דרב יצחק בר יוסף גם לא הזכיר מדברי רבי יהודה דברייתא דלעיל ולא כלום אלמא סבר דלית הלכתא כוותיה כרבי יהודה וזה ברור ולדידי טעמא הוי כדכתיבנא ברם הני תנאי דמייתו לה מהכא הלא המה הרמב"ן והר"ן והר"ב באר שבע דעבדו עיקר מהך סוגיא למילף לכללין מינה כמדובר לעיל לדידהו אית להו דע"כ ל"פ אמוראי אלא אי תירץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה בהך מילתא או לא אבל אי ודאי מתרץ אליבא דיחיד כלם שוין לטובה דאמרינן מדמתרץ אליבא דיחיד ש"מ הלכתא כוותיה דבהא לא פליגי וזאת לא זאת דע"כ לא קי"ל כרבי יוחנן לגבי רב אלא כשנחלקו הם לבדם ואין לשרים אתם אבל אי איכא אמוראי אחריני דס"ל כרב אין כלל זה אמור כמ"ש הר"ן בע"ז ריש פ' רבי ישמעאל לדעת הראב"ד ומרן בכ"מ פ' א' מה' מקוואות הלכה ח' לדעת הרמב"ם ועיין כנה"ג י"ד סי' כ"א הגהות הב"י אות י"א ובסי' כ"ג הגהות הב"י אות ד' שהאריך בזה והכא נמי הא איכא ר' יוסף ואביי דקיבלה מיניה ורבב"ח ורב יצחק בר יוסף דס"ל כרב ודאי דכוותיה אית לן למפסק הלכתא ומה גם דדעת ר' יוחנן אינה מבוררת ומספק' לן בה משום דאיפליגו אמוראי אליביה וכל כי האי לא שבקינן פשיטותיה דרב משום ספקיה דר' יוחנן כמ"ש הר"ב כנה"ג בכללי הגמ' אות מ"ו בשם הרדב"ז ח"ב סי' קפ"ו (וכמו דפסיק הוא בסי' מ"ט בלשונות הרמב"ם) וכמו שגמגם והקשה מזה הטעם על הרמב"ם דפסק דלא כר' יהודה בדין סנדל שנפסק דפ"ז דכלים הנ"ל הר"ב משנה למלך שם והניחו בצ"ע ע"ש. יצא מן הכלל ללמד דלדעת ר' האי גאון וישיבתו ולדעת הכנה"ג והרי"ף והרמב"ם ור' חננאל וס' אגודה והריצב"א והמרדכי והרמב"ן והראב"ד והר"ן והנ"י וה"ה והכ"מ ומהרש"ל ובאר שבע גדול כח השו"ט דתלמודא דמהני' למפסק הלכתא כמאן דשו"ט אליביה ואפי' ביחיד נגד רבים וכיון שלא נראה בעליל לארש מאן דפליג אהך כללא אלא ר"י מטראני והרא"ש ז"ל לדברי המרובין שמעינן דרוב מנין ורוב בנין אינון והכי נקטינן:
הני מילי. אשר כתב על הני תרי כללי. רחו"ם בעל טע"ם הרב המובהק והמופלא. וכבוד ה' מלא. כמוהר"ר אברהם ישראל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק נא אמון יע"א בתוקפא ורומא דיליה. ואנא לאי ומשלהי. לא בעינא למיהוי ממהדרי מילי. באשר דבר מלך חזינא ליה. דלא נצרכה אלא לפלפוליה. ברם עיקר שרשוהי בקנה האמת עולה. אתא קר"א ואהדרי"ה לכלליה:
אראה אור כי יהל האי עבידתא שפירתא נאה וחסודה אשר פעל ועשה ואסף איש טהור מר ניהו רבא חסיד שבכהונה כי מלאך ה' צבאות הוא ולפי רוב הענוה כה הראני דברות קדשו מלהבות אש והרשות נתונה להשיב אמרים את אשר תשיג ידי יד כהה ואנן יד עניים אנן והריני יורד ברשות להשתעשע בנועם שיח סוד אמרי קדוש ואם ייטיבו דברי לכל מראה עיני הכהן הגדול מה שעשתה ענוה מראשית כזאת תוסיף תת כחה לשום את שמי בתוך דברי מעכ"ת ה' יתן אומר יעשנו בדפוס יפוצו מעינותיו על ישראל ועל רבנן אכי"ר:
מר ניהו רבא הביא מ"ש גדולי ישראל דכי שקיל וטרי אליבא דפ' כיותיה ס"ל ובכלל הדברים הביא מכת"ר מ"ש הר"ן ז"ל בפרק שבועת הדיינין ואע"ג דר"א מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כוותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה אע"ג דלדידהו לא ס"ל כוותיה וכו' אבל בדר"א דייקי הכי משום דתלמידיה דרבי יוחנן הוה ובא"י הוה גמיר וכו' ומכת"ר שיחיה הקשה עליו חבילות קושיות ככתוב בדברי קדשו ואני אמרתי לבאר דברי הר"ן ומשם באר"ה ביאור דבריו דר"א אמר בארץ ישראל דהא דקתני סיפא דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה חייב דלא איירי בטוענו שוה דהוי הודאה מעין הטענה אלא בטוענו דוקא ואיירי בטוענו דינר מטבעות דהוי מעין הטענה זה אמר ר"א בארץ ישראל ובגמ' בבלית כשסייעו לרב מהך סיפא ואמרו אא"ב שוה משו' הכי חייב אלא אי אמרת דוקא אמאי חייב דחי לה ואמרו דאה"נ דדוקא איירי ולא תסייעיה לרב דהרי ר"א בארץ ישראל פירשה אליבא דשמואל בטוענו דינר מטבעות ומש"ה דייקו דר"א כשמואל ס"ל דכיון דהוה בזמנו לא היה צריך לאוקמ' למתני' כוותיה דשמואל דבשלמ' אי הוה שמיע ליה מאי דפרכי לשמואל אע"ג דהיו בדור א' הוה מצינן למימר דתריץ יתיב דלא תיקשי לשמואל פירכות המקשים אע"ג דליה לא ס"ל כשמואל אבל מאחר דלא שמע ליה מאי דפרכי לשמואל אלא הוא מעצמו אוקמה למתני' בטוענו דינר מטבעות מי דחקו לזה אם איתא דס"ל כרב לימא דשוה קתני ומשום הכי חייב דהרי בזמנו היה ואינו חובה עליו לאוקומי מתני' כסברת שמואל כי היכי דחייבים אמוראי בתראי לתרוצי דברי אמוראי קמאי ואה"נ דאי הוי שמיע ליה לר"א מאי דפרכי לשמואל ו והוה מתרץ מתני' כשמואל אע"ג דהיו בדור א' אפי' הכי היה מתרץ אליבא דשמואל לסלק מעל שמואל פירכות המקשים אבל מאחר דהוא לא שמיע ליה פירכות המקשים מאי איכפת ליה לאוקומי מתני' כשמואל זו היא כונת הר"ן ז"ל והם הם דברי מהרדב"ז ז"ל בח"א סי' קס"ב שהביא מכת"ר ואין ביניהם כמלא נימא והשתא תו לא קשיא דאפשר דשמע מרבו מימרת שמואל ומאי דקשיא עליה ותירצה אליביה דהא כתיבית דר"א לאו משום קושיא אמר הכי אלא הוא פירש מתני' בהכי דאם איתא הול"ל אמר לך שמואל כי היכי דאמרי שם קודם זה אמר לך שמואל אמר לך רב ותו דאם ר"א שמע מרבו הך קושיא או ששמעה בבבל ותירצה אליבא דשמואל ודאי דמסתמא שמואל כרביה ס"ל ברישא ובסיפא ובמה נסתפקו בגמ' אי רישא נמי כשמואל ס"ל הא ודאי ס"ל כרביה ברישא וסיפא ואפי' אם נאמר דלא ס"ל לר"א כרבו שמואל ברישא מאי איכפת ליה לתלמודא לענין דינא אי ס"ל לתלמיד כסברת הרב הא ודאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתב הר"ן ז"ל בריש מסכת סוכה דכשנחלק התלמיד עי הרב בחייו כיון שלא קבל רבו דבריו נדחו דברי התלמיד ואם כן מאי בעי בגמ' אי רישא נמי כשמואל ס"ל אלא ודאי דר"א תירץ מתני' דאיירי בטוענו דינר מטבעות ולא אליבא דשמואל אלא הוה תירצה כן לדעתו ומדתריץ הכי משמע דקאי בשיטת שמואל ומשום הכי בעו בגמר' אי ברישא נמי קאי בשיטת שמואל כל זה כתבתי ליישב כפי גירסתינו דגרסי' בההיא דשבועת הדיינין רבי אלעזר אמנם אעיקרא דדינא הרואה יראה דגירסת הר"ן היא רבי אליעזר והוא היה תלמידו של רבי יוחנן והיה בדורו של שע שמואל ולא היה בבבל כי אם בארץ ישראל וכן תראה בחידושי הר"ן לשבועות שנדפסו בס' חידושי גאלאנטי שהביא הגירסא רבי אליעזר וכן תראה בס' יוחסין דף ל"ח שרבי אליעזר היה תלמידו של ר' יוחנן ומכאן תשובה להרב דרך תמים ז"ל שהגיה בדברי הר"ן בשני מקומות דצ"ל רבי אלעזר וליתא דודאי הוא רבי אליעזר וגם בחידושי הרשב"א לשבועות גריס רבי אליעזר ועדיין צריך אני לבאר כי לא יכחיש הר"ן דהיכא דאמורא בתרא מפרש ליה דקמא וליכא שום אמורא דפסיק הלכתא הפך מאי דמתרץ ההוא אמורא בודאי אמרי' מדתרוץ יתיב ההוא אמורא בתרא סברת האמורא קמא כוותיה ס"ל דהא אין לתלות בדבר אחר אבל כי חזי' דאיכא מאן דפסיק הלכתא הפך ההיא אוקימתא דתריץ יתיב האמורא בתרא כגון הך דפ' שבועת הדיינין דתני רבי חייא לסיועי לרב אין אנו יכולין להכריע דרב אשי דהוא בתרא מדתריץ אליבא דשמואל דכוותיה ס"ל דהא פשיטא דרב אשי לא יחלוק על ההיא דתני רבי חייא לסיועי לרב ויש פנים הנראין לומר דאמורא בתרא מתרץ מילתיה דאמורא קמא כי שמע מאי דפרכי ליה אע"ג דלא ס"ל כוותיה ואין שום מופת חותך לומר דכוותיה ס"ל ואע"ג דאכתי אפשר דכוותיה ס"ל מדתריץ יתיב סברת האמורא קמא מ"מ אין בידינו ראיה גמורה לזה ולהניח דברי רבי חייא דתני לסיועי לרב ולפסוק כרב אשי כיון דאכתי אפשר דגם רב אשי יפסוק כדתני רבי חייא אלא שטרח לתרץ ולהעמיד דברי שמואל וכן מדוקדק לשון הר"ן ז"ל שכתב דאע"ג דרב אשי מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כוותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה וכו' דקדק לומר ליכא לאוכוחי להשמיענו דאין לנו ראיה גמורה לומר דכוותיה ס"ל אע"ג דאפשר להיות דכוותיה ס"ל אבל מ"מ אין כאן הוכחה גמורה והיינו טעמא משום דסתמא אמרי' דר"א לא יחלוק על ההיא דתני ר' חייא דהוי סיעתא לרב. ומעתה מאי דקשיא לי' למעכ"ת שיחיה ממ"ש הרי"ף והרא"ש בפ' במה בהמה לא קשיא לע"ד דהתם דוקא מדאיכפלו כולהו ופריקו כל חד אליבא דרב ולא הספיק להם תירוץ א' ודאי דהלכתא כרב הא לאו הכי דאיכפלו כולהו אלא חד אמורא הוה מתרץ לה אליבא דרב לא היה פסקי' הלכתא כוותיה דרב משום דלפעמים אורחיה דאמורא בתרא לתרוצי מלתא דאמורא קמא וליה לא ס"ל הכי כי איכא מאן דפסק הלכתא הפך מה שתירץ אותו האמורא וכדכתיבנא והשתא כיון דחנניא שהוא תנא אמר נטירותא יתירתא לא משאוי הוא ופסק נמי שמואל כחנניא פשיטא דהוה פסקי' הלכתא כחנניא וכשמואל ואי חד אמורא בתרא הוה מתרץ מלתיה דרב לא היה לנו ראיה ברורה לומר דמדתריץ מלתיה דרב כוותיה ס"ל כיון דאפשר לומר דמסתמא לא היה חולק על חנניא ועל שמואל דפסק כוותיה אלא משום דאיכפלו כל הנך בתראי פסקינן הלכתא כרב ומן הסוג הזה הויא ההיא דאייתי מעכ"ת בראשית מאמר פתוח שכתבו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמציעא גבי ההיא דחזר ולקחה מבעלים דחזר בו רב האי גאון ופסק כרב משום דמר זוטרא ורב אשי ורב אחא ורבינא דבתראי נינהו שקלו וטרו אליבא דרב והרצון בו דאי לאו דהני אמוראי בתראי שקלו וטרו כולהו אליבא דרב וחד אמורא הוה מתרץ מלתיה דרב הוה אמינ' דנתכוון לתרץ דברי רב אבל איהו לא ס"ל כרב משום דסתמא אותו האמורא לא יחלוק על מאי דאמרי' בהאשה רבה דכולהו אמוראי דקיימי בשיטת ר"מ דאמר אדם מקנה לחבירו דשב"ל כולהו שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו אלא אין אדם מקנה לחבירו דשב"ל אבל מדחזית דשקלו וטרו כמה אמוראי בתראי אליבא דרב אין הפה יכולה לדבר דכולהו לא ס"ל כוותיה דא"כ אמאי איכפלו כל הני אמוראי לתרוצי מילתיה דרב אם לא דס"ל כוותיה וע"כ לומר דס"ל להני אמוראי דאע"ג דאין אדם מקנה דשב"ל אנן סהדי דלאוקומה קמי לוקח קא בעי לה ויקנה אותה בכל לבו ואע"ג דאי הוי חד אמורא דהוי מתרץ מלתי' דרב הוי מצי' למימר דסבירא ליה דאנן סהדי דלאוקומה קמי לוקח קא בעי לה אין לנו מופת חותך בדברי האמורא אם כך הוא דעתו כדי לפסוק הלכה כרב כיון דאכתי אפשר דטרח ליישב דברי רב וליה לא ס"ל אבל מדחזינן כמה בתראי דשקלו וטרו אליביה פשיטא דכוותיה ס"ל וע"כ לומר דהני רבוותא ס"ל דאנן סהדי דלאוקומה קמי לוקח קא בעי לה. ומעתה מה שהביא מעכ"ת לדחות דאין סברא לחלק דמשום דהוו בתראי טובא דאיכפלו לתרוצי אליבא דרב בריש פ' במה בהמה פסקינן כוותייהו והביא מכת"ר ראיה מההיא דריש ביצה שכתב הרמב"ן דמשום דרבא דהוא בתרא מתרץ אליבא דאבוה דשמואל פסק הרי"ף כותיה וממ"ש הרז"ה ריש פ' לולב הגזול אחרי המחילה רבה לא קשיא כלל דודאי בההיא דריש ביצה כיון דאין לתלות בדבר אחר פשיטא דמדתריץ סבר אבוה דשמואל כוותיה ס"ל דהא ליכא מאן דפסיק הלכתא הפך אבוה דשמואל כי היכי דנימא דסתמא לא יחלוק רבא על הפסק ההוא ולא נתכוון אלא לתרץ בעד אבוה דשמואל אבל אכתי אפשר דלא ס"ל דדוקא כי איכא מאן דפסק הלכתא להפך הוא דאמרי' דאפשר דטרח להעמיד דבריו וליה לא ס"ל הכי ומזה הסוג נמי היא מ"ש הרז"ה ריש פרק לולב הגזול דהא התם לא איפסק' הלכתא לא כר"י ולא כשמואל וזהו ג"כ מ"ש הרי"ף בפ"ק דסוכה גבי מחלוקת דרב ושמואל בנסרים דכיון דרב פפא מתרץ לדעת שמואל כוותיה ס"ל יען לא נפסקה שום הלכה הפך שמואל ומסתמא רב פפא כוותיה ס"ל מדתרוץ דברי שמואל אבל הרא"ש ז"ל נחלק על הרי"ף ואמר מר דאינה ראיה כל כך לפי שדרך אמוראי בתראי לפרש דברי הראשונים אע"ג דלא ס"ל כוותייהו ביאור דבריו דאי מהאי טעמא דרב פפא מתרץ דברי שמואל אינה ראיה כ"כ דכוותיה ס"ל דאע"ג דלא איפסיקא הלכתא בגמ' הפך שמואל מ"מ אכתי אפשר דרב פפא סובר כרב והך פלוגתא דאמוראי דהפכן על צידן מתוקמא לרב אליבא דר"מ וכיון דקי"ל דר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה מסככין בנסרים שיש בהם ד' ואין מופת חותך לומר דהנך אמוראי דפליגי בהפכן על צידן כולהו ס"ל כשמואל דאכתי אפשר דכרב סבירא להו ופליגי אליבא דר"מ אע"ג דלית הלכתא כר"מ במקום ר"י לפי שדרך אמוראי בתראי לפרש דברי הראשונים אע"ג דלא ס"ל כוותייהו וכיון שכן גם רב פפא יסבור כרב והלכתא כר"י במקום ר"מ ומינה דגם בהפכן על צידן למאי דקי"ל כר' יהודה כשרה וכיון דאין שם מופת חותך דהנך אמוראי קיימי בשיטת שמואל גם רב פפא יסבור כרב ומ"ש הרא"ש שדרך אמוראי בתראי לפרש דברי הראשונים הוא טעם כולל בין להנך אמוראי דפליגי בהפכן על צידן בין לרב פפא אבל כיון שיש ב' טעמים אחד דאליבא דשמואל מיתוקמא שפיר לכ"ע ועוד דלקמן בפ' לולב הגזול לא מייתי מהך דתניא כוותיה דרב ש"מ דהך דשמואל עיקר דאם יש בהם ד' אמות פסולה לכ"ע זהו כוונת הרא"ש ז"ל לע"ד ובכן נחה שקטה תלונת מעכ"ת שתמה על הרא"ש שכתב איהו גופיה בכמה מקומות שנראין דבריו סתורים מניה וביה כמו שהאריך מכת"ר בקונט' ולדרכינו ניחא דבכל הנהו אתרי לא נפסקה שום הלכה בגמ' ומשו"ה כי שקלו וטרו אמוראי אליבא דחד ס"ל דהלכתא כוותיה והראיה על זה לאמת דברינו היא אותה שכתב הרא"ש בגיטין פ' ב' סי' ד' שהביאה מכת"ר דעולא אתא לשנויי הא דשקיל וטרי הש"ס אליבא דמאן דאמר משום פירות לפרושי מתני' אליביה אע"ג דלא ס"ל כוותיה ובודאי דהיינו טעמא דכיון דכבר נפסקה הלכה בפירושא בעלמא דרבי יוחנן ור"ל הלכה כרבי יוחנן נמצא דהו"ל כאילו נפסקה הלכה בפי' שהטעם הוא משום בת אחותו ותו אין לנו ראיה ברורה לומר דעולא יחלוק על כללין דהלכה כרבי יוחנן והוא יסבור כר"ל כיון דאפשר לומר דעולא טרח לתרגמה אליביה דר"ל אבל ליה לא ס"ל. ומעתה הנה אנכי בא להתבסם בפניני אמריו שתירץ מכת"ר לתמיהתו ואמר מר וז"ל ואשר אני אחזה לי ליישב דעתיה דהרא"ש הוא דאיהו אזיל לשטתייהו דהגאונים וכו' אך בההיא דפ"ק דסוכה וכו' כתב עליה דאינה ראיה כ"כ מספקת וכו' ככתוב בדברי קדשו ולא יכולתי לירד לעומקן של דברים דהא כיון דלאו ראיה גמורה היא לפסוק דלא כרב משום דלפעמים אשכחן בגמ' דמתרצי אליבא דאמוראי דלא ס"ל כוותייהו היכי נחה דעתו דעת עליון בכל הנהו אתרי שאסף וקיבץ מעכ"ת כעמיר שכתב הרא"ש דכיון דאמוראי בתראי שקלו וטרו אליביה דחד כוותיה ס"ל והא לפי דעתו של הרא"ש למאי דמתרגם לה מכת"ר בההיא דפ"ק דסוכה לאו ראיה חותכת היא לפסוק לענין הלכה כוותיה דמאן דמתרץ לה אליבא דחד ומהיכן פשיטא ליה להרא"ש בכל אותם המקומות לפסוק כן לענין הלכה ותו אעיקרא דוקא כשאומר בגמ' בהדי' דטעמא דתנא או אמורא קא מפרש וליה לא ס"ל אז ודאי דליה לא ס"ל אבל כי לא אמרי' הכי בהדיא בגמ' מנ"ל להרא"ש למי' דמתרץ אליביה וליה לא ס"ל כדי לדחות דברי הרי"ף שפסק כשמואל בההיא דנסרים גם מ"ש עוד מכת"ר וכן יש לפרש ההיא דפ' ב' דגיטין וכו' אבל לפום קושטא דמילתא לא פליג אעיקרא דדינא עני מרי איך לפום קושטא דמילתא לא פליג אעיקרא דדינא הרי הרא"ש פסק דמשום בת אחותו הוא דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והר"ב העיטור פסק דמשום פירי הוא ואין לבעל פירות משעת כתיבה ופליג הרא"ש לענין דינא על הר"ב העיטור ולא ירדתי לסוף דעתיה דמר כהן שדעתו יפה עוד הביא מכת"ר דברי הר"ב חוות יאיר ז"ל סי' צ"ד דף צ"ב סוף ע"א שכתב וז"ל ונ"ל דדוקא כדאמורא בא לתרץ מילתיה משא"כ סתם גמרא דרכה להקשות ולתרץ אפי' דלא כהלכתא כמ"ש התוס' בב"מ דף קי"ג א' בד"ה מחזיר את הכר וקמי שמיא גליא בראותי דבריו עמדתי מרעיד דמנ"ל דמשום דסתמא דתלמודא הוא דמתרץ אליבא דרבא מש"ה מתרץ אפי' דלא הלכתא ומה חילוק יש בין אמור' דמתרץ מילתיה דאמורא אחרינא לסתמא דתלמודא אטו סתמא דתלמודא לאו אמוראי נינהו ושוב ראיתי למכת"ר שהרבה להקשות עליו קושיות חבילות והדין עם מכת"ר אלא שמכת"ר לא יישב לנו דברי התוס' דמציעא אשר זו כחו של הר"ב חוות יאיר ז"ל ולפי מה שאני מבין מדברי מכת"ר הוא דאין לחוש לדברי התוס' הללו שבמציע' כיון שבמקומות אחרים כתבו להפך והכריחני לומר שכך הבין מכת"ר מדלא ביאר לנו דברי התוס' שבמציע' מהו כונתם ואם הוא כך אתמה דאיך אפשר לומר שהתוס' יסתרו את דבריהם ממקום למקום אמנם לע"ד דטעם התוס' הוא דכיון דסוגיא בדוכתא עדיפא ולא מצינו שום חולק על שמואל וגם איכא ברייתא דתניא כוותיה דשמואל מסתמא לא יחלוק סתמא דתלמודא בתמורה אמילתיה דשמואל ואברייתא דמסייעא ליה וע"כ לומר דמה שהקשו בתמורה מעבוט דרחמנא אמר לא תעבוט עבוטו ומשני דרך הגמ' הוא להקשות ולתרץ אפי' דלא כהלכתא לאו משום דסתמא דתלמודא הוא דמתרץ כמ"ש הר"ב חוות יאיר ז"ל אלא טעמא כדכתיבנא וגם במה שחזר ותמה מכת"ר על הר"ב חוות יאיר שרצה לחלוק על עיקר פסק ר"ח שהביאו התוס' בברכות כי יחם לבבו והשיגו הדין עם מכת"ר ויפה השיגו הכלל העולה מכל מאי דכתיבית דהיכא דאמורא בתרא שקיל וטרי אליבא דאמורא קמא וליכא מאן דפסק בגמ' הלכתא הפך מאי דמתרץ אותו אמורא אמרינן בודאי דמדתריץ אליביה כוותיה ס"ל והכי הלכתא אבל אם נפסקה הלכה הפך מאי דתריץ אותו האמורא אין הכרח לומר דס"ל כוותיה דאפשר שלא יחלוק על הפסק שפסקו בגמ' אלא דלתרץ ולהעמיד דבריו של אמורא קמא נתכון האמורא בתרא אבל ליה לא ס"ל וכן אפי' לא נפסקה הלכה בהדיא באותו פרט הפך מה שתירץ אותו האמורא אלא שבמקום אחר נפסקה הלכה כמשל רבי יוחנן ור"ל הלכה כר"י אם בפלוגתא אחריתי תירץ אמורא חד דברי ר"ל אין הכרח לומר דס"ל כר"ל כיון דמסתמא אפשר שלא יחלוק על הפסק דפסקינן ר"י ור"ל הלכה כר"י אבל אם רבים שטרחו לאוקומי מלתיה דאמורא קמא וכל חד ביקש טעם בפני עצמו לאסבורי מלתיה דאמורא קמא אמרינן דכולהו ס"ל כוותיה ואין לזוז מכללים אלו זהו הנלע"ד מטיבותיה דמר ויתר דברי מכת"ר שיחיה שהביא מדברי האחרונים לא עצרתי כח לעמוד בדבריהם ודי לנו להבין דברי הראשונים זלה"ה. עוד הושיט לנו מכת"ר שיחיה את שרביט זהבו ויבא לנו כלל אחר דמדשקיל וטרי אליבא דפ' ש"מ דהלכתא כוותיה אמרי' אפי' כשהשקל' וטריא הוא אליבא דיחיד כנגד רבים והביא ראיות לזה מכמה מקומות ככתוב בתורתו תורת אמת ובכלל הביא דברי הרב הנמקי שכתב בפ' לא יחפור עלה דההוא דתנן רע"א לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה דהלכתא כר"ע מדשקלינן בגמ' אליביה והקשה מכת"ר דאמאי פסקו שאר רבוואתה כת"ק דר"ע כיון דשקלו וטרו אליביה והיא חקירה הגונה ותירץ לזה מכת"ר דהכא לא איבעי' אלא לפרש דברי ר"ע ולא נפקא מינה לענין דינא מידי ולא דמי לאינך דנפקא מינה לענין דינא והביא ראיה מכת"ר מדברי מרן בכ"מ פ"ד דע"ז הלכה י"ג ככתוב באורך בקונטריס ולא הבנתי דברי מר דהא נפקא מינה לענין דינא בההיא דפ' לא יחפור דאם ר"ע סובר לכל רוח אין צריך להרחיק ן' אמה ודאי דאין הלכה כמותו דמאי שנא בורסקי מנבלות וקברות דמרחיקין ן' אמה ואי ר"ע סובר דלכל רוח בעי ן' אמה חוץ ממערבה דלא יעשה כלל נפסוק כמותו הלכה וזהו כונת הבעיא ר"ע היכי קאמר וכנ"ל דלא בעו בגמ' אלא להבין דבריו בלבד ודילמ' לפסוק הלכה כמותו בעו לה בגמ' והראיה שהביא מכת"ר מדברי מרן ז"ל בכ"מ פ"ד דע"ז לא דמי דהתם ודאי ההוא שקלא וטריא הוי להבין דברי ר"ש לפי שלא היה מובן בדברי ר"ש דאי איירי בתמימים שלל שמים הוא ואי בבעלי מומין שללה נינהו וצריך להבין דבריו מאי קאמר כי אין לדבריו הבנה כלל ופירשו אמוראי דברי ר"ש ואסברו שפיר למילתיה אבל בדברי ר"ע דפ' לא יחפור אינם מחוסרי הבנה דהרי יכולין אנו לומר שני הפירושים דאתמרו בגמ' ואי לאו דנפקא מינה לענין דינא מה בעו בגמ' ר"ע היכי קאמר הא בין אם נאמר דלכל רוח בעי ן' אמה חוץ ממערבה דאפי' ן' אמה ובין אם נאמר דלכל רוח לא בעי ן' אלא במערב דוקא דברי ר"ע מובנים אלא ודאי דמשום נפקותא דדינא בעו בגמ' היכי קאמר ר"ע ובהכי ניחא לי מה שחזר והקשה מכת"ר על דברי מרן בפ"ד דע"ז מדברי מרן גופיה בפ"ב דת"ת הלכה ו' ככתוב בקונטריסו וע"פ מה שכתבתי ניחא דבפ"ד דע"ז לא היה מובן לדברי ר"ש אבל בההיא דפ"ב דת"ת ששאלו בגמ' מי שאין לו אשה כלל או דילמא באינה שרויה אצלו אם אינו לענין דינא דס"ל לתלמודא כר"א מאי נפק' מינה הא לעולם יש מובן לדברי ר"א יהיה מה שיהיה אלא ודאי דס"ל לתלמודא דהלכת' כוותיה ומשו"ה שקיל וטרי אליביה וכן בפ"י מה' ברכות הלכה ט"ו כתב מרן ז"ל דטעם הרמב"ם הוא מדבפי' בגמ' לפרקים עד כמה ומפרשי עד ל' יום ואי לאו דס"ל דהלכת' כוותיה למאי נ"מ בעי לפרקים עד כמה יהיה חדש א' או ב' או ג' כל מה שנרצה לפרש בדבריו נפרש והרי יש לדבריו מובן ולאיזה צורך שאלו עד כמה א"ת לית הלכת' כוותיה וכן בפי"ו דמאכלות אסורות כתב מרן דפסקי' כרבי יוסי משום דמפרשי אמוראי מיליה דאמרי' בפרק הניזקין דף ד"ן הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' ומאמר הא אתמר עלה ר"ל שכבר פירשו דבריו לענין הלכה וזו היא נמי ההיא דפ"ט דשחיטה הלכה ה' שהביא מכת"ר באופן דעדיין קושית מכת"ר במקומה עומדת למה שאר הפוסקים לא פסקו כר"ע בההיא דלא יחפור וכמו שפסק הר"ב נימוקי יוסף ז"ל ונלע"ד דטעם שאר הפוסקים הוא משום דר"ע סובר ששכינה במערב ובגמ' הביאו שם דרבי אושעי' ורבי ישמעאל ורב ששת סברי שכינה בכל מקום ובודאי שלכך הביאו בגמ' סברת כל הני רבוואתה דאמרי דשכינה בכל מקום להורות לנו דאין הלכה כר"ע וכיון שבזה ודאי אין הלכה כר"ע נגד כל הני רבוואתה ממילא נדחו דברי ר"ע בשאר רוחות ופסקי' הלכת' כת"ק דאין עושין בורסקי אלא למזרח העיר והו"ל כאילו פסקו בהדיא בגמ' דאין הלכה כר"ע ובהכי ניחא לי מה שתמה מכת"ר על הרב המגיד שכתב בפ"ג דשבת הלכה ח"י דפסק הרמב"ם כר"א מפני ששאלו בגמ' מה היא כונתו ולדרכינו ניחא דבההיא דלא יחפור טעמ' רבא איכא שלא לפסוק כר"ע כיון שהביאו שם בגמ' סברת הנהו רבוואתה דסברי דשכינה בכל מקום ורצה התלמוד להשמיענו דלית הלכת' כר"ע משא"כ בההיא דספ"ק דשבת כיון ששאלו בגמ' מהו כונתו ודאי דכותיה דר"א הויא הלכה עוד בדברי קדשו תמה מכת"ר דהרא"ש בס"פ במה אשה גבי אבן תקומה ובפרק מי שהחשיך ובפ' מציאת האשה ובפרק הזורק דאזיל בשיטת הרי"ף שסובר דהיכא דשקלו וטרו אליבא דיחיד או דמפרשי למלתיה הלכת' כותיה אפי' נגד רבים ואילו בפ"ק דשבת סי' ז' ובפ"י דיבמות סי' ו' ובפ' הזהב סי' י"ז כתב דאין זו הוכחה שכן דרך האמוראים לפרש דברי התנאים אע"פ שאין הלכה כמותם והביא מכת"ר דברי הר"ב דרישה ז"ל בח"מ סי' רל"ה שרצה ליישב על נקלה ומכת"ר הקשה עליו קושיות הגונות ובאמת יפה תמה עליו וגם אנכי בחידושי על טח"מ הרבתי להקשות עליו אמנם מכת"ר יתיב תרוץ דבכמה מקומות העתיק דברי הרי"ף אבל ליה לא ס"ל הכי ודעתו העיקרית הוא מ"ש בפ"ק דשבת ובפ"י דיבמות ובהזהב ושאר מקומות ותמהני דאם איתא לא הו"ל להרא"ש לשתוק ולהביא דברי הרי"ף כאלו הם הלכה פסוקה לדעתו והיה לו לגלות דעתו לפחות בדרך רמז דאיהו לא ס"ל הכי ולמה נתן לנו מקום לטעות בדבריו דס"ל כפסק הרי"ף ותו דלדברי מכת"ר ההיא דריש מציאת האשה שהביא הרא"ש הסכמת הגאונים דהלכה כר"י בן בתירא הוא לא ס"ל הכי ואנן בדידן חזי' לבנו רבי' הטור ז"ל שפסק בטא"ח ס' פ"ג כר"י בן בתירא וכתב מרן בב"י שכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ואמאי לא ביאר בנו כדרכו שאביו חולק ופוסק דבושתה ופגמה הוא שלה כת"ק דר"י בן בתירא ומי לנו גדול מרבי' הטור ז"ל דבקי במיליה דאבוה אלא ודאי דהרא"ש קאי בשיטת הרי"ף ז"ל ודברי מכת"ר לא יכולתי להלמן וחזרה קושית מכת"ר על הרא"ש. אמנם מטיבותיה דמר לע"ד אין נסת"ר מחמתו וצריך להקדים דהיכא דשקלו וטרו אמוראי להעמיד שלא יחלוק משנה סתמית או ברייתא סתמית על תנא אחר או על אמורא אחר ודאי דאורחא הוא לצדק דברי התנא שלא יחלוק על סתם מתני' אי משום דלא לאפושי פלוגתא ולשום שלום מלא בפמליא של מעלה ואי משום דאל"כ לא היה מביא רבי' הקדוש ז"ל סתם מתני' כיון דיש תנא אחר שחולק עליה ודרך הוא לתרץ שלא יחלוקו זה עם זה א"נ כשאין דברי תנא או אמורא מובנים דרך אמוראי בתראי הוא לבאר דברי הראשונים הסתומים אע"ג דלית הלכת' כוותייהו אבל במשנה שנשנית במחלוקת של יחיד ורבים דק"ל הלכה כרבים וחזי' דאיזה אמורא או אמוראי שקלו וטרו ונסתפקו בדברי היחיד לענין דינא או הקשו עליו איזה קושי' לענין דינא ותירצוה אליביה ודאי דלא היה להם צורך להסתפק בדברי היחיד או להקשות עליו קושיות היוצאות לענין דינא דמאי נ"מ לעשות לרוח משקל כיון דלית הלכת' כוותיה וע"כ לומר דס"ל דהלכת' כוותיה המשל בזה ההיא דר"פ מציאת האשה שהקשה רבינא אלא מעתה בייש עני בן טובים ה"נ וכו' והיא חקירה אליבא דר"י בן בתירא לענין דינא ומאי מספקא ליה לרבינא מאחר דלא נפקה מינה מידי לענין דינא דכת"ק פסקי' ואמאי הוצרך רב אשי לתרץ התם לאו גופייהו הכא אשתו גופיה הוא ואם נאמר דאה"נ דלריב"ב בייש עני בן טובים יהיב בושת לכולהו בני משפחה מאי נ"מ לדידן אלא ודאי מדשקלו וטרו אליבא דריב"ב לענין דינא פוסקים רבינא ורב אשי כריב"ב וכן בההיא דריש פ' הכותב דבעו בגמ' לענין דינא לר' יהודה אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא לא נ"מ מידי לדידן לענין הלכה ונאמר מה שנרצה אליבא דר' יהודה והרי אין הלכה כיחיד נגד רבים ומדבעי לענין דינא אליביה ש"מ דהלכת' כוותיה ומשו"ה פסק המרדכי כרבי יהודה וכן בההו' דאבן תקומה דס"פ במה אשה מאי נ"מ לענין דינא כי היכי דאיכפל רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי לומר והוא דאיכוון ואיתקל הא במשקל לית הלכת' כר"ע נגד רבים ומאי בעי אביי משקל דמשקל מאי תיקו אלא ודאי דהלכת' כר"ע וכן בההיא דס"פ מי שהחשיך דבעי בגמרא מאן יש אומרים הויא חקירה לענין דינא דאם נדע מאן יש אומרים וראוי לסמוך עליו נפסוק הלכה כמותו דאל"כ מאי נ"מ לדעת מאן יש אומרים כיון דת"ק רבים נינהו וסוברים דאין גובלים את הקלי דכוותייהו נקטינן אלא ודאי דס"ל דהלכת' כיש אומרים ומש"ה בעי מאן יש אומרים דאם הוא בר סמכא כוותיה נקטינן וכן בההיא דפ' במה מדליקין דאמר רבי ישמעאל אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת מאי בעי בגמ' מ"ט הא כבר אמר מפני כבוד השבת שריחו רע וכיון דלית הלכת' כוותיה מאי בעי אלא ודאי החקירה היא למען דעת טעמו של דבר משום דנ"מ לענין דינא דאם הטעם הוא משום שריחו רע מה יעשה מי שאין לו אלא עטרן והרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל אם יהיה מטעם אחר המסתעף ממנו אין מדליקין בשום אופן וחדית לן שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לסעוד לאור הנר אשר לפ"ז ימכור כסותו ויקנה שמן ומדבעי טעמא מאי נ"מ טובא לענין דינא וכן בכל המקומות שקיבץ מכת"ר הם שאלות לענין דינא ואם לאו דס"ל דהלכתא כותיה לא הוה שו"ט אליביה לענין דינא. והשתא מה שהקשה מכת"ר ממ"ש הרא"ש פ"ק דשבת סי' ז' לא קשיא דטעם הרא"ש הוא שכבר נפסקה הלכה דיחיד ורבים הלכה כרבים וגם נפסקה הלכה דלא כבן עזאי דהרי רב ספרא א"ר יוחנן גופיה סובר דמהלך לאו כעומד דמי וכמו שהביא הרא"ש ראיה מזה וממ"ש בפרק אלו נערות הא מני בן עזאי היא ומש"ה אין ראיה ממ"ש ר"י ומודה בן עזאי בזורק שכן דרך האמוראים לפרש דברי התנאים אע"פ שאין הלכה כמותם ומה גם דאינו שום חקירה לענין דינא אליבא דבן עזאי דבזורק אליבא דת"ק הכי הוי וההיא דפ"י דיבמות שכתב הרא"ש ג"כ דאין ראיה ממאי דשקיל וטרי לאוקומה מתניתין כר"ע טעמו הוא משום דמתניתין אתיא יותר מרווחת אליבא דת"ק משא"כ אליבא דר"ע צריך לאוקומה בדוחק בנשואין ולא בקדושין וכיון דלת"ק אתיא כרבנן בין בקדושין בין בנשואין אין ראיה ממאי דשקיל וטרי אליבא דר"ע לומר דכוותיה הוי הלכתא דמצינו למפרך דסתמא דתלמודא דמתרצה אליבא דר"ע לא יחלוק על כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ומתני' אתיא שפיר אליבא דרבנן אלא דמהדר לאוקומה אליביה אבל אינו שום חקירה שחקרו אליבא דר"ע לענין דינא אלא שהקשו עליו דמתני' אתיא דלא כוותיה וטרחו להעמיד משנתינו אליביה אע"ג דלית הלכת' כוותיה גם בההיא דפ' הניזקין שכתב הרא"ש דאין ראיה לפסוק כבן בתירא שהביא מכת"ר טעמו של הרא"ש הוא משום דלא באה שום חקירה בפירוש לענין דינא אליב' דבן בתירא אלא אמר ר"ן דכמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין דאל"כ אלא דבגיטין מודה בן בתירא הו"ל לתנא למתני הכי חרש רומז ונרמז ובמטלטלין בן בתירא אומר קופץ ונקפץ אלא ודאי דבן בתירא חולק אף בגיטין וא"כ קשי' דאמאי תני בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין דמשמע דבגיטין מודה וצ"ל דתנן אף במטלטלין וכדי שלא יקשה על בן בתירא קושי' הלזו הוצרך ר"ן לפרש דבדברי בן בתירא צ"ל אף במטלטלין אבל לענין דינא לא ס"ל כוותיה ואע"ג דאפשר נמי לפרש דס"ל כבן בתירא ומשו"ה פירש דבריו מכל מקום אין ראיה ברורה דס"ל כוותיה כיון דאפשר דלסלק מעל בן בתירא הקושי' הנז' פירש דבריו וז"ש הרא"ש דהכא להקל צריך ראיה יען אינו מוכרח בהכרח גמור וטעמו כדכתיבית אלא דאכתי קשי' ההיא דכתב הרא"ש בפ' הזהב דאע"ג דר"ן ורב אשי מפרשי דברי רב יהודא לית הלכת' כוותיה שכן דרך האמוראים מפרשים דברי התנאים אף אותם שאין הלכה כמותם והא ודאי קושי' כמו שיפה הקשה מכת"ר ויותר מזה יש להקשות שהרא"ש כתב פ' במה בהמה דהיכ' דאמוראי טובא שקלו וטרו ופריקו כל חד אליב' דחד אמורא הלכת' כוותיה וביארנו דבריו לעיל בכלל הקודם משום שהם רבים דאיכפלו לתרץ באו לפסוק הלכה כמותו וא"כ בההי' דפ' הזהב נמי נימ' מדאיכפלו בתראי טוב' לתרוצי אליב' דרבי יהודה ס"ל דהלכת' כוותיה אמנם הנלע"ד הוא דשאני ההי' דהזהב דלתירוצא דר"ן פליג ר' יהודה את"ק וס"ל דאין אונאה לתגר ולתירוצ' דרב אשי לא פליג רבי יהודה את"ק אלא אדרב' הוי מוסיף על דבריו דאפי' פחות מכדי אונאה הוי אונאה לתגר א"כ זה מורה בהדי' דלא ס"ל כוותיה דהרי כל אחד משתנה הפך מסברת חבירו לענין דינא בסברת ר' יהודה ובודאי דבאו לתת טעם להבין דברי ר' יהודה אבל לא ס"ל כוותיה ולא דמי לההיא דפ' במה בהמה דכולהו פריקו אליבא דרב ונתנו כל אחד טעם לדברי רב ואין הדין משתנה לדעת כולם. ומעתה ההיא דריש פ' אלו קשרים דאמרינן מדמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה ש"מ הלכה כרבי יהודה שניא היא דחזינן דאיכפל ר' יוחנן לאשמועינן דכמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת ולענין חליצה ואם הלכה כרבנן נגד ר' יהודה שהוא יחיד מאי אתא לאשמועי' דכן לחליצה הא כיון דלמלתי' מנא הוא בהדי' תנן לה במתני' חלצה של שמאל בימין חליצתה כשרה ואי משום לאסבורי מלתיה דרבי יהודה דגם בחליצה סובר רבי יהודה דלאו מנא הוא פשיטא כיון דלענין שבת וטומאה לאו מנא הוא הוא ודאי דלחליצה לאו מנא הוא ומאי קמ"ל לענין דינא ובשלמ' אם היו מקשי' על ר' יהודה איזה קושיא והוה מתרץ ר' יוחנן אליביה דרבי יהודה הוה מצינן למיפרך דטרח לתרץ דברי ר' יהודה שהוא תנא קדום אע"ג דלא ס"ל כוותיה דיחיד ורבים הלכה כרבים אבל בלי שום קושיא מה בא לחדש לנו דר' יהודה סובר דלענין חליצה לאו מנא הוא הא ודאי פשיט' ומאי נ"מ לענין דינא כיון דהלכה כרבים החולקים על רבי יהודה אלא ודאי דמדתריץ לבאר דברי רבי יהודה מבלי שיקשה עליו שום אמורא אתא לאשמועי' דהלכת' כר' יהודה דהשתא אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ כבר פסק רבי יוחנן כרבי יהודה ונראה בעיניו טעמו של ר' יהודה וכוותיה אית לן למינקט וכ"ת בההיא דהניזקין נמי נימא דמאי אתא לאשמעינן דכמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין אי לאסבורי מלת' דבן בתירא וליה לא ס"ל פשיט' הא לא קשי' דהא ודאי לאו פשיט' היא דאדרב' מדברי בן בתירא משמע דדוק' במטלטלין אבל לא בגיטין וזהו חדושו של ר"ן דגם בגיטין פליג בן בתירא ואימ' אף במטלטלין וההי' דכתב הרא"ש בפ' המגרש דתימ' הוא מה שפסק הגאון הלכה כר' יוסי ושמא טעמו כדאמרינן בפ' אלו קשרים שהביאה מכת"ר כוונתו להקשות דכיון דשמואל ורב חסדא אמרו בפ' התקבל דאומר אמרו כשר היכי פסק הגאון הפך דבריהם משום שתירץ רב אשי מתני' דמי שאחזו כר' יוסי דלא בשביל שהעמיד המשנה כרבי יוסי פסק הלכה כמותו נגד רב חסדא ושמואל והדר קאמר דשמא טעמו כההי' דאמרינן פ' אלו קשרים דמדתריץ ר"י מלתיה דרבי יהודה כוותיה ס"ל דהתם ע"כ טעמו הוא דאל"כ מה בא להשמיענו כדכתיבית ה"נ מדתריץ רב אשי מלתיה דר' יוסי כוותיה ס"ל דהא לאו מידי פריכו על סברת רבי יוסי כי היכי דנימא דטרח לסלק קושית המקשים מעל רבי יוסי אע"ג דלא ס"ל כוותיה וכיון שכן למה טרח להשמיענו דכולה ר' יוסי מאחר שכבר אמרו מחוורתא ריש' ר"מ וסיפא ר' יוסי ואי לא ס"ל כוותיה מה בא להשמיענו ולמה לא נתרצה בתירוצ' דמחוורתא ריש' ר"מ וסיפא ר' יוסי אלא ודאי דכוותיה ס"ל זהו כונת הרא"ש ז"ל. זה הכלל דלדעת כולהו רבוות' שהבי' מכת"ר שיחיה וגם הרא"ש בכלל ס"ל דהשקלא וטריא מהני לפסוק הלכה כמאן דשקלו וטרו אליביה ואפילו ביחיד נגד רבים זולת הר"י מטראני שהבי' דבריו בס' אסיפת זקנים שחולק בזה כמ"ש מכת"ר לשונו ואין טעם לדבריו ז"ל וזהו דוקא כשהשקלא וטריא הוא לענין נפקותא דדינא אבל אם הוא מחמת איזה קושי' שיש עליו ומתרצינן דבריו אין לומר שפוסקים כמותו מדשקלו וטרו אליביה שכן דרך האמוראים לפרושי מלתייהו דקמאי:
אני תפלתי לאלהים הרועה אותי דנמטיי' שיב"א מכשור"א עוד כל ימי הארץ תורה דיליה מרגל"א בפומיה כה מעתיר נאמן באהבת תורתו בכח ואל:
הצעיר אברהם ישראל ס"ט תי"א מדשקיל וטרי אליבא דר"פ ש"מ שכן הלכה אמרי' לכ"ע בחד לקבל חד הגם שהשו"ט היא נגד הכלל המסור בידינו ואף להרא"ש ז"ל דפליג בכללין דלעיל בהא מיהא מודה וזה למדתי ממה שראיתי אליו ז"ל בפ' הישן דבמאי דאיפליגו רב ושמואל גבי סוכה המדובללת פסק כשמואל מדשו"ט אביי ורבא אליביה וכ"כ שם הר"ן וכן מצאתי עוד להרא"ש בריש פ"ב דיבמות דפסק כשמואל דיש זיקה וכתב מדיליה בזה הלשון ואע"ג דרב פליג עליה ואמר שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה והלכתא כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דאמוראי בתראי שו"ט לתרוצי אליבא דמ"ד יש זיקה וכו' ע"ש והכי אשכחנא ליה תו בפ' זה בורר סי' י"ג דפסק כרב נחמן נגד רב ששת מדשו"ט רבא ורבינא ואיתימא ר"פ במילתיה דרב נחמן סברי כוותיה יע"ש הא קמן מבואר דלדעת הרא"ש ז"ל בשאר כללי אית לן למיזל בתר השו"ט כל שהוא יחיד כנגד יחיד ואף אם נסת"ר מחמתו הכלל המסור בידינו וצא ולמד עוד כן ממ"ש הרא"ש תו בפ"ט דנדרים בפסקיו סי' ה' הילך לשונו כתב הרמב"ן ז"ל אע"ג דקי"ל ר' יהודה ור"ש הלכה כר"י בהא כיון דסתם לן כר"ש הלכתא כוותיה ואע"ג דאין סדר למשנה ודילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא הא אשכחן סתמא אחרינא כוותיה בפ"ב דקידושין התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו ואוקימנא כר"ש דהתם אזלא סוגיא כוותיה ושו"ט אמוראי אליביה ע"כ ואף שיש קצת גמגום במ"ש ואע"ג דאין סדר למשנה וכו' וכמ"ש הר"ב שער יוסף בתשובותיו דף ל"ו ע"ב ע"ש מ"מ מדבריו למדנו דהשו"ט עיקר למדחי כללא מקמיה וכ"כ הר"ן קרוב לדבריו אלה בפ"ב דקידושין דף תרמ"ב ע"א ושכן פסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל ע"ש וכ"כ עוד הר"ן בפ"ד דע"ז דף שס"ז ע"א לדעת הראב"ד גבי כללא דרב ורבי יוחנן דאי שו"ט אליבא דרב נקטינן כוותיה וכן אני לומד מדברי הרי"ף בפ"ק דסוכה דבמחלוקת רב ושמואל גבי נסרים פסק כשמואל נגד הכלל משום דר"פ פי' למילתיה ע"ש וכ"כ ה"ה בפ"ב מה' איסורי ביאה הלכה ה' דהרמב"ם פסק כר"ש נגד ר' יהודה משום דאיפליגו אמוראי אליביה וכן נראה עוד מדברי הרא"ש גופיה פ' האומר ססי' ג' דכתב שכיון דסוגיא דשמעתא מוכחא כרב אין הלכה כרבי יוחנן והביאו הר"ב כנה"ג בכלליו סי' מ"ד בשמו ובשם ה"ה פ"ז מה' אישות ע"ש ויותר על זה העמיק הרחיב בשיירי כנה"ג שלו סי' קפ"ח הגה"ט אות י"ב וזו הלכה העלה בשם גדולי המורים דכל היכא דשו"ט אליבא דחד אין כאן כלל מעתה לך נא ראה ותא חזי מ"ש הכנה"ג בכלליו סי' ט' בשם מוהריב"ל בתשובה כתיבת יד דאע"ג דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחבריו היכא דכולה שמעתא כוותיה אזלא ואמוראי בדידיה סלקין ונחתין הלכה כמותו ואפילו מחביריו וכיוצא בזה כתב עוד סי' ט"ו גבי כללא דמשנת ראב"י קב ונקי ע"ש וע"ע שם ק"א נמצאת אתה למד האי כללא חדתא דאסכימו ביה כולהו רבוואתא דנפיש שא דשו"ט אליבא דחד למדחי כללא דאידך המסור בידן וכדברירנא גם מדברי הרא"ש וקרוב לודאי הוא שגם ר"י הזקן דפליג גם הוא בכללין דלעיל אזיל ומודה בהא דהא בלישניה דאייתינא תמן בפירושא אתמר דבחד לקבל חד עבדינן כההוא דשו"ט אליביה וסתמא קאמר אף דמדחי כללא בהכי כי היכי דלא לשויניה חלוק בדעתיה מדעת כולהו אריותא אמור מעתה דלא צדק הרמב"ן ז"ל במ"ש בפ' לולב הגזול דלא סמכו הגאונים אהך כללא אלא היכא שאינו נדחה הכלל המסור בידינו דליתא אחרי המחילה רבה וכמו שהוכחתי בטעמי נכוני וברירי ומה גם דממה שכתב הרא"ש בשמיה בפ"ט דנדרים והר"ן בפ"ב דקידושין הנ"ל לא משמע הכי וכדכתיבנא:
תיב
מדשקיל וטרי תלמודא בהא מילתא ש"מ שכן הלכה לא אמרינן אלא כשב' תנאים או ב' אמוראים חולקים בדבר זה אומר בכה וזה אומר בכה ושקיל וטרי תלמודא בחדא סברא אז אמרינן מדשו"ט בהך סברא ולא שו"ט באידך סברא קים ליה דהכי הויא הלכתא ומ"ה שו"ט אליבא דהלכתא אבל כשבדבר א' נאמרו ב' טעמים ובטעם הא' ליכא לאקשויי מידי ובטעם האחר איכא לאקשויי ליכא למימר דמדשו"ט על טעם זה קים ליה דהך טעמא עיקר דאדרבא היא הנותנת דמשום דניחא ליה הטעם האחר דלית ליה פרכא מק' על הטעם השני שאין לו מובן וכוונתו היה לדחות טעם זה אלא שבא המתרץ ליישבו כדי שלא ישאר מוקשה וכיון שכן אין לנו הוכחה איזה טעם הוא העיקר דכיון דלשום חד מינייהו לית להו פרכא אפ' שזה עיקר או זה עיקר שכנה"ג א"ח בלשונותיו על הרמב"ם פ"ג מה' חגיגה:
תיג
מאי קמל"ן תנינא. אורחא דתלמודא לאקשויי הכי אף דאמוראי פליגי עליה כדאמרי' בפ' השוחט גבי פרכוס מאי קמ"ל תנינא ואע"ג דרב פליג עליה וכן במס' שבת בפ' כירה גבי משהה קדירה ע"ג כירה אמרי' ורב ששת מאי קמ"ל תנינא ואע"ג דפליגי עליה כמה אשלי רברבי ולית הלכתא נמי כרב ששת כ"כ הר"ן בחידושיו לחולין דף ק"ו ב':