יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי הלמד
שמז
לעבור עליו בשני לאוין. ליכא לאוקמי אלא היכא דלקי אבל לא כשניתק לעשה תוס' ז"ל במציעא דף ס"א כ"כ הרב מוהריק"א ז"ל בכלליו והוא בס' יבין שמועה דף ק"ג א' והנה צריכים אנו להתיישב שפיר בלשון התוס' הנ"ל אשר מהם חידש מוהריק"א האי כללא דלפי דבריהם שהמלקות הוא הגורם לכשנאמר לעבור עליו בשני לאוין א"כ ה"ה בכל הלאוין שאין לוקין עליהם כגון לאו שאין בו מעשה ודכוותיה לא אמרינן בהו נמי לעבור עליו בשני לאוין דהא דנקטו בלאו שניתק לעשה היא משום דקיימי התם בלאו דגזל שניתק לעשה אבל ה"ה גם בכל לאוין שאין בהן מלקות דמאי שנא והנה סברא זו נפלאת היא בעיני טובא איבעית אימא סברא ואיבעית אימא גמרא איבעית אימא סברא דכיון שמה שאמרו לעבור עליו בשני לאוין הוא לרבות בעונש על העובר אותו הלאו מה לי שיהיה חייב מלקות או לא הלא לענין העונש אין שום הפרש ביניהם ואיבעית אימא גמרא שהרי מצינו בהזהב נ"ט ב' דקאמר שהמאנ' את הגר באונאת דברים עובר בשלשה לאוין אע"פ שאין בלאו זה מלקות לפי שאין בו מעשה כמ"ש הר"ב החינוך בפ' משפטים וכן ביבמות צ"ז א' קאמר לעבור על דודתו בשני לאוין פירוש באיסור דודתו ובלאו דלא יגלה כנף אביו דמוקי ליה רב ענן אמר שמואל בשומרת יבם של אביו והלכה היא כידוע שאם בא במזיד על דודתו חייב מיתה אם יש עדים והתראה ואי ליכא עדים חייב כרת וכיון שכן אין חיוב מלקות על לאו דידיה אם מצד שהוא חייב מיתה והו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ואם מצד הכרת שאין לוקין ג"כ על לאו שניתן לאזהרת כרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ריש פ' ג' דמכות ואפ"ה קאמר לעבור עליו בשני לאוין וכן במנחות צ"ט ב' אמרו דכל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בשני לאוין לרבינא ולרב נחמן בר יצחק עובר בשלשה לאוין אף דלא לקי עליה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכן בפ"ק דחגיגה י' ב' גבי לאו דלא ילין מן הבשר דקאמר ודילמא לעבור עליו בשני לאוין ועשה אע"ג דלא לקי עליה דהוי לאו שאין בו מעשה ועוד דמדברי התוס' גופייהו מוכח איפכא דהא בריש מציעא ה' ב' עלה דאמרינן התם בגמרא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו כתבו הם ז"ל וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בשני לאוין ע"כ הרי בהדיא דבלאו לא תגזול גופיה דניתק לעשה הוא ולא לקי עליה כתבו התוס' גופייהו דעובר עליו בשני לאוין הפך דבריהם דאיזהו נשך וליכא למימר דמ"ש בתחילת המסכתא היינו לפי דמשמע להו לאינשי דלא תחמוד הוי בדלא יהיב דמי וא"כ הו"ל גזל ועובר אלאו דלא תגזול ומייתר להו לאו דלא תחמוד ולזה תירצו דס"ל לאינשי דנכתבו השני לאוין לעבור אלאו דגזל בשני לאוין. אמנם לפי האמת ליתא וקושטא דמילתא הוא דאף בדיהיב דמי משמע דהרי לפי האמת נמי כן הוא דלאו דלא תחמוד ליתיה אלא בדלא יהיב דמי כמ"ש התו' גופייהו בפ' ז"ב כ"ה ב' וכ"כ מהרש"א שם בריש מציעא והכריתות בלשון למודים ש"ג סי' קמ"ד וכ"כ הכ"מ בפ"י מה' עדות והב"י ח"מ סי' ל"ד י"ט וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ל"ב וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתה דדבריהם סתרי אהדדי ואחרי מופלג הגיע לידי ס' שו"ת בית יעקב וראיתי אליו בסי' קי"ג שהרגיש בקושיא זו ותירץ וז"ל ויש ליישב דברי התוס' דכיון דלא תגזול לפי מסקנת הגמרא קאי אכובש שכר שכיר א"כ מ"ש התוס' בדף ה' וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול כוונתם אכובש שכר שכיר ור"ל דלא תחמוד בלא דמי הוא בכלל כובש שכר שכיר ותירצו לעבור עליו בשני לאוין משום דאי קאי אכובש שכר שכיר לקי אשני לאוין וכדברי התוספות הנ"ל שכתבו אבל אי קאי אכובש שכר שכיר שפיר לקי עכ"ד ולדידי המך לא נהירא לי לפרש דבריהם כן דכולי האי הוה ליה לפרושי דלא תחמוד הוי בכלל כובש שכר שכיר דלא ידעינן ליה משום דוכתא ועוד לדבריו לעבור עליו בג' לאוין דהא בכובש שכר שכיר אית ביה לאו באפי נפשיה וא"כ הוו להו ג' לאוין לאו דלא תחמוד ולאו דלא תגזול ולאו דלא תעשוק ועוד דאכתי תקשי להו מכל הני שהבאתי דאמרינן בהו לעבור עליו בב' לאוין אף דליכא בהו מלקות ולכן נלע"ד דהתוס' בפ' איזהו נשך לא כיוונו כלל בזה לומר דלא אמרינן לעבור עליו בב' לאוין אלא היכא דלקי דוקא כמ"ש מוהריק"א ז"ל וכמו שנראה ג"כ שהבין דבריהם הר"ב בית יעקב דזה אין סופו להתקיים כמ"ש אבל לפק"ד נראה דדעת אחרת אתם דעלה דאמרינן התם אלא לאו בגזל למה לי לעבור עליו בב' לאוין כתבו וז"ל וא"ת ולוקמיה בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכ"ל וכוונתם לומר דניחא ליה טפי להש"ס לאוקמי לאו דלא תגזול אכובש שכר שכיר לעבור עליו בב' לאוין משום דלקי עליה ב' מלקיות יותר מלאוקומי בגזל גופיה ולעבור בב' לאוין משום דלית בהו מלקות אבל אי לא הוה לן לאוקמי אלאו דכובש שכר שכיר הוה מוקמינן ליה שפיר אלאו דגזל ולעבור עליו בב' לאוין ואע"ג דלא לקי עלה כדאמרי' בכל הני דוכתי שהבאתי וזהו שכתבו ג"כ לעיל גבי לא תחמוד דבלא דמי משמע דאע"ג דמלאו דגזל נפקא אפ"ה כתביה רחמנא לעבור עליו בב' לאוין אע"ג דלא לקי עליה משום דלית לן לאוקומי אלאו אחר דלקי עליה כדמוקמינן אלאו דגזל באם אינו ענין לכובש שכר שכיר וכן מצאתי בש"מ שם בפ' איזהו נשך שכתב כן בשם רבו בתשובה ה"ה הרדב"ז ז"ל שהרי בתשובותיו ח"ב סי' תשצ"א הובא אותו הלשון עצמו בדמותו ובצלמו וז"ל שאלת ממני אבאר לך דיבור התוס' פ' איזהו נשך המתחיל לעבור עליו בב' לאוין וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו וכו' עד לקי שפיר וק"ל וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות וי"ל דלעולם מהדרינן לאוקומי קרא בחדוש ואי הוה מוקמינן לי' אלאו דלא תגזול אין בו חידוש כלל אלא לעבור עליו בב' לאוין אבל השתא דמוקי לה אכובש שכר שכיר אשמועינן חידושא דלקי תרתי חדא משום דלא תגזול ומשום לא תעשוק עד כאן לשונו וכן מצאתי עוד בשו"ת ידי אליהו סי' ט"ל ובשו"ת פנים מאירות סי' כ"ו שפירשו כן לשון התוספות הנ"ל וכיון שכן אזדא ליה היסוד אשר בנה עליה האי כללא הרב מוהריק"א ז"ל וע"ע שו"ת מוהר"ר צבי אשכנזי סי' כ"ו ובחוות יאיר סי' קצ"ג:
שמח
לעבור עליו בב' לאוין. לפעמים קאמר הכי בגמרא במילתא דאית ביה כמה לאוי אחריני וצ"ל דלאו דוקא בב' לאוין ותו לא אלא כלומר לטפויי לאוי אתא וה"ה דאיכא טפי עיין בחדושי פ' הרבית למוהריט"ץ דף ב' ע"ג:
שמט
לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעינך. שהרי פיגול א' מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מגזירה שוה מימרא דר' ינאי פ"ק דכריתות ה' א' ואמוראי אחריני ילפו לה שם מדוכתי אחריני ע"ש והנה יש מקום דקדוק בכאן דמהיכא תיתי שתהא קלה בעינינו הגזירה שוה עד שהוצרכו כמה אמוראי להזהירונו על זה ולמה הזהירונו על זה יותר משאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ומאי לעולם דקאמר דכעין זה פריך בפ"ב דחגיגה י"ז ב' גבי לעולם אל תהי שבת קלה בעיניך וכו' וכן בפ"ד דכתובות מ"ח ב' גבי לעולם היא ברשות האב יע"ש ונראה לפק"ד לומר דבדין הוצרכו להזהירנו על הג"ש טפי משאר מדות לפי שהגזירה שוה משונה הוא מכולן שהרי ן כל שאר המדות קבלו אותם בגדר תכלית כונתם שלא יוכל שום אדם להרהר אחריהם ולומר שלא קבל איזה מהם עד שלא ירצה לדרוש אותה זולתי בק"ו דאדם דן מעצמו ואפשר בנקל לטעות בו ולדרוש ק"ו פריכא היא דמצינן למשוך ידינו הימנו אמנם הג"ש לא קבלו אותם העניינים והדרשות כמו שאנו דורשים אותם כי יש ג"ש שקבלו אותן המילו' המופנו' שניתנו לידרש ולא קבלו לאיזה ענין תדרש ויש אשר קבלו שבענין פלוני ניתנה הג"ש לידרש ולא קבלו המילות אשר בהם נדרוש הגזירה שוה כמו שתמצא בכריתות בבתי מדות ריש בית ב' ובה"ע ש"ד פ"ב והאריך עוד בזה הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לס' המצות דף י"ז ב' יע"ש ויש עוד ג"ש שקבלו הנושאים והמילות אמנם לא קבלו לאיזה פרט מהנושאים תדרש כמ"ש ביבין שמועה כלל צ"א בשם הר"ן ואחר שכן היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין אנו אחראין לדרשת הג"ש אשר ידרוש הדורש מדעתו מאחר שלא קבל הדרישה כאשר היא רק המילות או הנושאים בלחוד ולפיכך הוצרכו רז"ל להזהירנו שלא להרהר אחריה ולא תהא קלה בעינינו מפני זה שהרי פיגול א' מגופי תורה הוא ולא למדו הכתוב אלא מג"ש אחר עידן ועידנין מצאתי לר' בצלאל בתשובותיו סי' י"ט דף ס"ו ב' שבצחות לשונו כ"כ בקצרה אלו דבריו ואדרבא הגזירה שוה הוא יותר גרועה משאר דרשות שאין בה אלא רמז מלה ולהכי בפ"ק דכריתות הוצרכו כמה אמוראי למימר אל תהי ג"ש קלה בעיניך ע"כ לענינינו ושמח לבי גם אני עוד אפשר לומר טעם אחר וראיתי שרמזו הבאר שבע שם בתוספותיו לכריתות שלפי שמצינו לפעמים איזו ג"ש שהיא זרה בעיני כל רואיה כגון ההיא דפ"ד דכתובות מ"ה ב' גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך וכן יסרו מיסרו ויסרו מבן ובן מבן שם דף מ"ו א' וכן ההיא דפ"ק דפסחים ז' ב' דיליף בדיקת חמץ לאור הנר מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר וההיא דבקמא ה' א' אתיא תחת נתינה ישלם כסף לפיכך באה אזהרתן ז"ל דאף בגזירות שוות כאלו לא נהרהר אחריהם ובזה אתי שפיר מלת לעולם דר"ל לעולם אפילו אותן גזירות שוות כאלו שכמו זר נחשבו אל יהו קלות בעיניך. אך מ"ש עוד שם דכיון דקי"ל דהיקשא עדיפא מג"ש וגם דמשיבין עליה כשהוא מופנית משני צדדים לכך הוצרכו להזהירנו עלה לי המך לא נהירא חדא דאיך כתב בפשיטות גמור דהיקשא עדיפא מג"ש הלא סוגיות מתחלפות הן כנודע מספרי הכללים ע"ש וע"ע בס' יבין שמועה מהרשב"ץ דף ב"ן ובמשנה למלך רפ"ב מה' קרבן פסח ובשמות בארץ יום תרועה דף י"ד ג' ומזה נמשך דגם בפוסקים ז"ל במחלוקת היא שנויה כמו שתמצא בכנסת הגדולה בכללי ההיקש ע"ש וזו הלכה העלה הרב הגדול אליהו אלפאנדרי ז"ל בספרו סדר אליהו רבא וזוטא דף ע"א דתרי גווני היקש הוו דיש היקש דג"ש עדיפא מיניה ויש היקש שהוא עדיף מגזירה שוה כמ"ש בשמו בכללי ההא קחנו משם הרי דלאו מלתא פסיקתא היא דא דהא איכא מין היקש דגזירה שוה עדיפא מיניה ולפי דבריו אף על ההיקש הוה להם להזהירנו מאחר שהוא גרוע מן הגזירה שוה לפעמים ועוד דלו הואלנו ונאמר שלעולם היקשא עדיפא מג"ש לא נקל מפני זה בג"ש כי חומר ההיקש לא יחייב קלות הג"ש דהא אפשר דתרווייהו חמירי אלא שההיקש חמור מגזירה שוה ותדע עוד שאין מקום לדברי הב"ש שהרי מדברי רש"י בפ"ק דקידושין ל"ה א' מוכח דהיקש עדיף מבנין אב מדכתב דלא שבקינן היקשא וגמרינן מבנין אב ואפ"ה לא מצינו בשום מקום שיזהירונו על הבנין אב מפני היותו יותר קל מההיקש ואם כדבריו דטעם האזהרה בגזירה שוה הוא משום דהיקש עדיפא מטעם זה היה להם להזהירנו גם בבנין אב וגם לפי מאי דכתבו התוס' בפרקא קמא דיבמות ד' א' דהיקשא עדיפא מסמוכים היה להם ז"ל להזהירנו שלא נקל בסמוכים אלא ודאי אין טעם זה טעם לשבח ואחר זמן יצא לאור עולם ספר קנאת סופרים להרב הגדול והכולל כמוה"ר חנניה קאזיז זצ"ל על ס' המצות להרמב"ם וז"ל שם בשורש ב' דהמשמעות הוא לפום ריהטא אל תהא קלה בעיניך ג"ש דעלמא שהסכימו בה חז"ל איזה ענין מהענינים שדרשו בה מעצמן שהרי הכתוב עצמו למד כמה גופי תורה בג"ש ודייקא נמי דקאמר לא למדום הכתוב אלא בג"ש ואילו היו כל דרשות של גזירות שוות שוות ביניהם להחשיבם כדבר מפורש בהדיא מהיכא קא סלקא דעתיה למיחש שמא תהא קלה בעיניך ומה נשתנו אלה מאלה והלא לפי דעת הרמב"ן כלן למדן הכתוב עכ"ד הרי לנו דרך שלישי בכלל זה דאל תהי ג"ש קלה והמעיין יבחר ולא אני:
שן
לדידהו קאמר להו לדידי וכו' אבל לדידכו אודו לי מיהא וכו'. הדרך הוא שאומר לבר פלוגתיה בהאי לישנא של אודי לי מיהא כדי שיודה לו לפחות בחלוקה אחרת שלא איפליגו בה כלל כאילו יאמר בהך חלוקה דלא שייך בה הך טעמא של מחלוקותינו אודי לי מיהא בה ואיכא למידק לפי זה בנדרים פ"א א' גבי מה דאיפליגו שם רבנן ור' יוסי ברחיצה וקישוט דלרבנן הויין נדרי עינוי נפש ולר' יוסי לאו נדרי עינוי נפש נינהו דכפי הנראה משמע דקאמר אודו לי מיהא בחלוקה דהיא היא עיקר פלוגתייהו דהכי איתא התם איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר משום נדרים שבינו לבינה ת"ש אר"י אין אלו נדרי עינוי נפש אבל נדרים שבינו לבינה הויין דילמא לדידהו קאמר להו לדידי אפי' דברים שבינו לבינה לא הויין לדידכו דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש אודו לי דאין אלו נדרי עינוי נפש מאי רב אויא בר אהבה אמר מופר וכו' ע"כ והנה ההרגש בזה מבואר דלא מצינו בכל הש"ס אודו לי מיהא וכו' אלא בחלוקה מבחוץ דלא איירו בה כלל כנ"ל ואיך א"כ דחי תלמודא דילמא לדידהו קאמר להו וכו' לדידכו דאמריתו הוויין נדרי עינוי נפש אודו לי מיהא דאין אלו נדרי עינוי נפש כיון דבהך מילתא גופה הוא דאיפליגו דלרבנן נדרי עינוי נפש מיקרו ולר' יוסי לא הוו נדרי עינוי נפש אמנם אחר העיון נלפק"ד דיש ליישבו כשאר אודו לי שבכל התלמוד וזה כשנדקדק היטב בדברי רש"י שם שכתב וז"ל מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה שיהו מופרין לעצמו כדאמרן לעיל אבל אין בהם עינוי נפש מופר לעצמו משום דדברים שבינו לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע עכ"ל והנה מדבריו אלו משמע דהוקשה לו ז"ל מאי קבעי תלמודא אם יפר לר' יוסי משום דברים שבינו לבינה הלא סתם קישוט ורחיצה בפנים הוא דלא שייך כלל דברים שבינו לבינה ותירץ זה בצחות לשונו ואמר דבעיין לאו ברחיצת הפנים איתשילא אלא ברחיצה וקישוט של כל הגוף במקומות דשייכי בהו דברים שבינו לבינה ומתבאר עוד זה ממה שסיים עוד בזה הלשון לדידכו דאמריתו דרחיצה הוי עינוי נפש וכו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה אלא מאותו מקום ע"כ ונימוקו עמו לפרש בעיין בהכי מדפשיט ליה רב הונא ואמר אינו מפר שלא מצינו נחש שמת בעפר פיר פירש בעפר חפירתו כך לא מצינו אדם שניזוק במקום שרגיל לדוש בתוכו שאין השער מזיקו דמוכח שפיר דבקישוט ורחיצה של מטה איירינן והשתא לפי זה מצינן למימר שפיר דהך אודו לי מיהא נמי מתפרש היטב כשאר אודוי לי שבש"ס וזה פתרונו לדידי אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין לדידכו דאמריתו דהויין נדרי עינוי נפש אודו לי מיהא דאע"ג דסתמא קאמריתו דאם ארחץ אם לא ארחץ נדרי עינוי נפש הוו דלאו בכל רחיצה וקישוט סבירא להו הכי דהא איכא קישוט ורחיצת פנים של מטה ובאלו אודו לי מיהא דדברים שבינו לבינה הוויין כן נלפק"ד:
שנא
לדבריו דפלוני קאמר לא אמרינן אלא תנא בתרא על ת"ק אבל בת"ק לא אמרי' לדבריו דתנא בתרא כיון שעדיין לא דבר כ"כ מוהריק"א בכלליו דף קט"ז א' ומוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל תצ"ו ובגופי הלכות כלל רפ"ד ושניהם לא למדוה אלא מהתוס' דריש ביצה ג' א' ד"ה רבי יוחנן אמר מוחלפת השיטה שכתבו דלר' יוחנן נראה לו דוחק לומר כן וסיימו שם דרבינא אינו חושש לזה ולכאורה כמו זר נחשב לבנות כלל על זה ממ"ש התוס' לר' יוחנן דוקא ולא חשו כלל למאי דרבינא שהוא בתרא אינו חושש לזה ומה גם שמצינו בפ' כל הכלים קכ"ה א' ובפ' האיש מקדש כ"ג ב' ובפ' כל הזבחים ע"ז ב' דקאמר לדבריו דר"פ קאמר אף שהוא התנא המוזכר ראשון אע"פ שיש לחלק ע"ש ודוק וראיתי בגופי הלכות שם שכתב כמסתפק דכלל זה היינו בכולהו תנאי דעלמא חוץ מב"ש וב"ה לפי שב"ה היו נוחים ועלובים ומקדימים דברי ב"ש לדבריהם וכו' ע"ש ואני שזכיתי לשיטת הריטב"א על יבמות כ"י ראיתי אליו ז"ל שכתב שם וז"ל לדידכו דקאמריתו פי' דב"ש בקיאים הם בדברי ב"ה ויודעים היו סברתם אלא שהתנא מקדים דברי ב"ש לעולם ע"כ וקרוב לענין זה ראיתי להרא"ש ז"ל בהלכות קטנות שלו על הלכות ציצית דף מ"ה ב' שכתב וז"ל ואפשר דכשאמרו ב"ש וב"ה דבריהם בבה"מ אמרו ב"ה דבריהם תחלה ואמרו מחייבי דאפי' בתכלת מחייבו והשיבו ב"ש על דבריהם ואמרו דאיסורא איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתם הקדימו ב"ה דברי ב"ש מפני ענותנותם שמקדימים כל פעם דברי ב"ש לדבריהם ואגב דב"ה שנו מחייבין שנו גם בדברי ב"ש פוטרין ולעולם במינן מחייבין עכ"ד שוב נדפסו חידושי קידושין לגאון אחד מהקדמונים לא נודע שמו ושם ראיתי בדף כ"ב א' שכתב וז"ל מאי איריא דשריפה חמורה וכו' פי' תיפק לי דאפילו כי הדדי נינהו נדון בסקילה וליכא למימר הכא דר"ש הוא דקאמר להו לרבנן דקאמריתו סקילה חמורה ונדון בשריפה אדרב' שרפה חמורה דכיון דמילתיה דר"ש מקמי מלתייהו דרבנן ליכא למימר דלדבריהם קאמר להו עכ"ד ועיין כנסת הגדולה בכללי הגמרא אות צ' ולעיל באות האלף גבי איידי דבעי למתני:
שנב
לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. לא איתמר אלא היכא שהלאו ההוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד או כרת דאמרינן דלאותה אזהרה בא ולא לענוש עליו מלקות אבל בלאו גרידא לא איתמר הכי דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין עליהם שכולם באו לאזהרתן כ"כ הריטב"א בחידושיו למכות דף מ' ד':
שנג
לאו שאין בו מעשה. אפשר לומר דאינו דומה לגמרי לשב ואל תעשה דשב ואל תעשה ליכא לאו כלל רק מניעת עשה משא"כ בלאו שאין בו מעשה דלאו מיהא איכא אחד קדוש מדבר הובא בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ו:
שנד
לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמו. הכי איתא בע"ז פ' רבי ישמעאל נ"ח ב' ובפ' ראשית הגז קל"ז ב' ויש לדקדק על זה דא"כ כדפריך תלמודא בריש פסחים להנהו אמוראי דפליגי לפירושא דאור לי"ד מכמה פסוקים דכתיב בהו אור אמאי לא משני לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד ועלה בדעתי לכאורה לתרץ דלא איתמר הך כללא רק בדנקיט התנא או האמורא לשון משונה מן הפסוק כההיא דע"ז דאמר ליה ר' יוחנן לר' אסי דהוה ליה למימר יין שמזגו עכו"ם מהך טעמא דלשון חכמים לחוד אי נמי כדנקט לשון המקרא משנה במקצת כההיא דחולין דא"ל ר' יוחנן לאיסי בר היני דליתני רחלות אף שבפסוק רחלים קרי להו כההיא דכשר בתורין שם כ"ב א' שכתב שם רש"י שהוא לשון משנה כלומר דאי בלשון הפסוק תורים הוה ליה למימר וכן בדוכתי טובא כמו שתמצא בתי"ט פרק בתרא דעירובין משנה י"ג ובפ"ק דפסחים מ"ב ובפ"ב דכלאים מ"ג ע"ש והטעם הוא משום דכבר גילה דעתו דבעי למינקט לשון משונה מן הפסוק אבל בפסחים דחזינן ליה לתנא דניחא ליה למנקט לישנא דקרא דאור לישנא דקרא הוא שייך שפיר לאקשויי מלשון הפסוק וכן מצאתי אחר עידן ועידנין להר"ב נתיבות משפט דף שכ"ו ב' שכתב דלא אמרינן לשון תורה לחוד וכו' אלא בנושא אחד ששני שמות נקראו לו אחד בלשון תורה ואחד בלשון חכמים כמו רחלים בלשון תורה ורחלות בלשון חכמים אבל תיבה אחת שתי משמעות לא מצינו ע"כ ואחזה אנכי אשית לבי דחילוק זה אין סופו להתקיים שהרי בריש מציעא ב' א' פריך תלמודא ומי מצית אמרת מאי מצאתיה ראיתיה והא אמר רבנאי ומצאת' דאתא לידיה משמע ומשני אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע ומיהו תנא לישנא דעלמא נקט הא קמן דאע"ג דנקט לישנא דקרא קא מפליג תלמודא בין מציאה דקרא למציאה דמתניתין גם בפ"ו דבכורות מ"א א' מצינו דקא מפליג תלמודא בין גרב דקרא לגרב דמתני' ע"ש וכן מתברר עוד מההיא דאיפליגו רבנן על רבי יהודה בסוף פרק הזרוע גבי שוק של שלמים וס"ל דמן הארכובה ולמעלה עד בוקא דאטמא נקרא שוק אע"ג דבכל התלמוד מיקרי שוק למטה מן הארכובה כדמוכח בפ"ק דאהלות גבי רמ"ח איברים וכן בפרק מצות חליצה ק"ג א' למדקדק שם וכמ"ש התוס' בפ"ב דיומא כ"ה א' ד"ה נוטל דיש חילוק בין מצנפת דקרא למצנפת דחכמים והאריכו עוד התוס' ישנים שם בפ' יום הכפורים דף ע"ה ב' לחלק בין מצנפת דקרא למצנפת דחכמים ובין מצח דקרא למצח דחכמים יע"ש וכן בפרק המוכר את הבית ס"א א' מוכח דיש חילוק בין יציע דקרא ליציע דחכמים וכמ"ש שם התוס' ד"ה תני רב יוסף וע"ע תוס' פרק כיצד תולין ע"ה א' ד"ה הא ובפרק האשה שנפלו פ"א א' ד"ה יבם ובתי"ט ריש בתרא גבי כפיס ע"ש ובריש פ' ה' דתמורה גבי מרמה וערמה ובפ' ט' דאהלות ריש מט"ו גבי ארון ובריש זבחים ד"ה כל הזבחים ומאחר שכן דכוותה נמי נימא בההיא דריש פסחים דאור דקרא לחוד ואור דמתניתין לחוד ונלפק"ד לתרץ דההיא דפסחים שאני משום דלא מצינו לרז"ל בשום דוכתא שגילו דעתם בפי' מלת אור אי אורתא הוא או יממא ולפיכך לא מצו לתרוצי בפשיטות לשון חכמים לחוד משא"כ בכל אינך דהוה קים להו מדוכתי אחריני שלשון חכמים היה חלוק מלשון המקרא וכן ההיא דריש מציעא הוה קים להו דלישנא דעלמא כך היה דמכי הוו חזו לה למציאה מציאה הוו קרו לה ולפיכך מצינן למימר בפשיטות לשון חכמים לחוד או לישנא דעלמא נקט כנלע"ד:
שנה
לא שנו שמפרש האמורא לא נאמר בשביל כך שדעתו לפסוק כן דשפיר מצינן למימר דאליביה דתנא קאמר וליה לא ס"ל כ"כ הליכות אלי סי' תס"ח בשם תו' דע"ז ולי אני בעניי קשה שהרי בפ' השולח דף ל"ה א' גבי שבועת אלמנה קאמר אמר רב לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעים אותה וקא פריך תלמודא והא רב לא מגבי כתובה לארמלתא פי' ואם איתא לישבעה חוץ לב"ד וליגבייה כתובתה וסלקא בקשיא ע"ש והשתא אם איתא להך כללא אמאי לא משני תלמודא דהא דקאמר רב לא שנו וכו' אליבא דתנא קאמר וליה לא ס"ל ואפשר לתרץ דעד כאן לא כתבו התו' דאליבא דתנא קאמר וליה לא ס"ל אלא בסתמא שלא מצינו לאותו אמורא בדוכתא אחרינא דלימא איפכא אבל כשמצינו לההוא אמורא גופיה במקום אחר שסובר הפך ממאי דמפרש על המשנה כההיא דהשולח אז ודאי שייך שפיר לאתמוהי ולמפרך מדידיה אדידיה כיון דאין דרך האמורא לפרש מתניתין הפך שיטתו וכיוצא בזה תמצא שחילקו התוס' עצמם בפ"ק דעירובין ט' ב' ד"ה אי לא סבר לה יע"ש וע' יש"ש על חולין ספ"ב שכ' דכל לא שנו הוא בקבלה:
שנו
לא שנו אורחא דתלמודא למנקט האי לישנא כי קאי אמתניתין או אברי' ומצאתי מחודש דאף כי קאי אמימרא דאמוראי קאמר לא שנו וזה בפרק מי שמתו כ"ג א' שני פעמי' א' ר"ז והב' אביי ע"ש וכן בפ' הדר ס"ד ב' דאיתא שם אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל דהו מפיגין את היין וקאמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה כדי רביעית וכו' הרי דקאמר לא שנו על דברי אמורא וכן מצאתי עוד פרק אלו עוברין מ"ו א' לא שנו אלא לפניו וכו' ובפ' יוה"כ פ"ו א' ובפ' ארבעה אחין ל"ד ב' ושם מ"ו א' וע"ה ב' ובנזיר כ"ו ב' ע"ש ובסנהדרין ל"ד ב' ובחולין נ"ד א' וע"ע סוכה כ"ב א' ושם בפירש"י ובתענית כ"ט ב' על ר' יוחנן ובפ' ה' דע"ז ע"ג א' ובפ' ג' דבכורות כ"ב א' ומעתה לא ידענא מה זו תמיהא דתמה הפר"ח במים חיים שלו פ' ב' מה' חגיגה הלכה ז' על הרמב"ם ז"ל שפירש לא שנו אלא שלא גמר דאיתא בפ"ק דחגיגה ט' א' דקאי אמימרא דר' יוחנן דקאמר לעיל מיניה כיון שפסק שוב אינו מקריב עד שכ' דהך לישנא דלא שנו ל"ש אלא כי קאי אמתני' או אבריי' דהא ליתא שהרי מצינו דגם כי קאי אאמורא קאמר הכי בש"ס בכמה דוכתי כאמור וגם על מוהריק"א בכלליו דף ק"ג א' איכא למידק שהרי לא הזכיר אלא ההיא דפ' ח"ה ב"ן ב' שיש לדחות דהתם שאני שהוא על דברי רב דתנא הוא:
שנז
לא פלוג רבנן דוקא לקולא אמרינן הכי אבל לא לחומרא כ"כ התו' בעירובין ס"ה ב' ד"ה התם טעמא מאי וז"ל וא"ת א"כ מאי קמבעיא ליה אבל הכא אמינא וכו' נהי דלא שכיח מ"מ ליתסר דלא פלוג רבנן בכל תרי במקום נכרי וי"ל דלחומרא לא אמרינן לא פלוג ע"כ ולכאורה לי המך צ"ע דהא בריש פ' בית שמאי ק"ז א' עלה דקאמרי בית שמאי במתניתין אין ממאנין אלא ארוסות אמרינן בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין ואי נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין ופרכינן נכנסת לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לא פלוג רבנן ע"כ הרי מבואר דאמרינן לא פלוג רבנן אף לחומרא דהא הא לא תמאן הנשואה חומרא היא וכן בפ' נערה שנתפתתה ב"ן ב' גבי כתובת בנין דכרין פריך ואימא היכא דכ' אב לכתוב בעל היכא דלא כ' אב לא לכתוב בעל ומשני לא פלוג רבנן והתם נמי דלכתוב בעל אף בדלא כ' האב נדוניא לבתו חומרא היא הן אמת דזאת שנית בנקל מיתרצא דאף דלגבי בעל חומרא הוי מ"מ לגבי בנין דכרין הוי קולא וכדכתבו התוס' במציעא צ"ה א' בענין אחר אכן קמייתא ודאי קשיא והכי נמי תיקשי דבב"מ נ"ג ב' קאמר לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות פי' וכיון דגזור דמחיצות קולטות למעשר שני תו לא מצי פריק ליה אף דנפול מחיצות והא ודאי חומרא דלא אתי לידי קולא היא ואפ"ה אמרינן לא פלוג רבנן וכן תמצא להתו' גופייהו בריש נדה ג' א' שכתבו פעם ושתים לא פלוג רבנן גבי כתמים ודם נדה לחומרא ע"ש ולפק"ד נראה לתרץ דעד כאן לא כתבו התו' דלחומר' לא אמרי' לא פלוג רבנן אלא בההיא דביטול רשות משום דקי"ל הלכ' כדברי המקל בעירוב ולא באו חכמים להחמיר אלא להקל אבל בעלמא אה"נ דאמרי' כן בין להקל בין להחמיר וכיוצא בזה מצאתי לאחר זמן בספר משנה למלך פי"ב מה' גירושין הלכה ט"ז ד"ה וראיתי שכ' דאפשר דבעיגונא לא אמרי' לא פלוג משום דחכמים לא באו להחמיר אלא להקל ע"כ א"כ ועיקר דלא כתבו כן רק לדברי הבעיין אבל אינהו לא ס"ל הכי וכדמוכח מדבריהם ז"ל שהקשו וז"ל וא"ת א"כ מאי קמבעיא ליה וכו' ועל זה תירצו דקמבעיא ליה משום דס"ל לבעיין דלחומרא לא אמרי' לא פלוג אבל אה"נ דלפי האמת לא קי"ל הכי כנלע"ד אמת ויציב:
שנח
לא פלוג רבנן. לא אמרינן אלא במילתא דהוי תנאי ב"ד ונתקן במנין בחכמי כל ישראל אבל בתקנות הקהלות דלא נתקן אותו דבר רק לאותה המדינה בלבד אז איכא למימר דלא נתקנה אותה תקנה אלא היכא דשייך אותו הטעם לבד מהר"י ווייל סי' ס"ה ועיין פר"ח י"ד סי' קט"ז ס"ק ב':
שנט
לא פלוג רבנן. אפשר היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר משנה למלך פרק י"ב מה' גירושין הל' ט"ז ד"ה וראיתי:
שס
לא פלוג רבנן. לא אמרינן רק בענין אחד בעצמו אבל בשני ענינים כגון שנא' דמשום דנאסר כבוי שלא לצורך יאסר ג"כ לצורך מטעם דלא פלוג רבנן ל"ש כלל למימר הכי כיון דשני ענינים נפרדים הם דהאי לצורך והאי שלא לצורך כ"כ הלחם משנה פ' ג' מה' שביתת י"ט ונ"ל מך שדבריו אלו יש להם על מי שיסמוכו הוא הר"ן ז"ל שכ' בר"פ שואל גבי בריי' דאין רואין במראה בשבת דף קס"ד ב' וז"ל ומיהו שאר המראות אפילו לת"ק שרו דאע"ג דת"ק ס"ל כרבא היינו לומר שהשוו מדותיהם במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין שראוי לחשבו אפילו רבא מודה דלא מחמרי' תדע דהא אמרי' בפ"ק דאם אדם חשוב הוא מותר ולא גזרינן שאינו חשוב ובשמן נמי חלקו בין משחא לדנפטא ולא גזרו זה מפני זה הלכך נקטינן דמראה שאינו של מתכת בין קבועה בין שאינה קבועה שרי ומראה של מתכת אפי' קבועה אסירא זה דעת הרב אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מה' שבת עכ"ל:
שסא
לפני עור לא תתן מכשול. ל"ש אלא בדבר איסור שאם הוא אינו מזמינו בידו לא היה יכול חבירו ליטלו כדמוכח להדיא בפ"ק דע"ז ו' ב' ואיכא למידק לפ"ז בהא דאיתא בנדרים ס"ב ב' רב אשי ה"ל ההוא אבא זבניה לבי נורא א"ל רבינא והא איכא ולפני עור לא תתן מכשול א"ל רוב עצים להסקה ניתנו ע"כ וקשה דמאי פריך ליה רבינא ומאי קא מהדר ליה רב אשי הא בהדיא מסקי' בפ"ק דע"ז דההיא דתניא מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח מיירי דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל וכאן ודאי שהיו מוצאים לקנות עצים אחרים זולת רב אשי דדוחק לומר שלא היה להם בכל אותו הישוב רק אותו יער דרב אשי ואשמעה אחד קדוש מדבר דהא דפריך ליה רבינא והא איכא לפני עור לא תתן מכשול לא הוי מעיקר הדין רק דאדם חשוב כרב אשי שאני שיש לו להתרחק מן הדרך המותר לאחרים ולי המך לא נהירא דא"כ מה זה תשובה שהשיב לו רב אשי רוב עצים להסקה ניתנו הלא אעפ"כ יש לו לאדם חשוב כמוהו ליזהר גם בזה ולדידי חזי לי קושטא דמילתא דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתבו התוס' בריש שבת ג' א' ד"ה בבא דרישא דע"כ לא אמרינן בפ"ק דע"ז דלא עבר אלפני עור לא תתן מכשול היכא שהנזיר עצמו יכול ליטלם רק דלא קעבר אאיסורא דאורייתא אבל מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא וכן כתבו הרא"ש והר"ן שם ריש שבת ובפ"ק דע"ז ובמשפטי שמואל ס"ס קל"ד ומעתה שפיר קא קשיא ליה לרבינא איך רב אשי היה עובר אאיסורא דרבנן למכור להם עצים לבי נורא אף שהיו מוצאים לקנות מאחרים והשיב לו רב אשי דע"כ לא אסרו בנזיר אף ביכול ליטלו מעצמו רק משום דמושיט ליה איסורא להדיא אבל הכא מי יימר דלע"ז בעו להו הלא מכיון דרוב עצים להסקה ניתנו טפי אית לן למתלי בהיתרא מבאיסורא ונלע"ד דבזה מדויק דלא קאמר והא קעבר אלפני עור לא תתן מכשול אלא והאיכא לפני עור לא תתן מכשול כלומר והאיכא איסור מדרבנן השייך לאיסור לפני עור לא תתן מכשול ודוק ועיין שו"ת זקן אהרן סי' פ"ח:
שסב
לפני עור לא תתן מכשול. לא חיישינן ליה רק היכא שאם יעשה האיסור תהיה ההנאה לו לעצמו אבל אי לא מטיא הנאה לידיה רק שאנו מסופקי' שמא יעשה האיסור לתועלת חבירו לא חיישינן לאיסור לפני עור וכו' כיון דחזקה אין אדם חוטא ולא לו. כן יש ללמוד ממאי דאמרינן בפ' שנים אוחזים ה' ב' אנן חיותא לרועה היכא מסרינן והכתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ע"כ:
שסג
לפני עור לא תתן מכשול. דלא אסרינן רק כדקאי בתרי עברי נהרא לאו דוקא בכי האי גוונא שאינו יכול ליטלו מעצמו בשום אופן כלל אלא כל שאין האיסור מזומן לפניו והוא מביאו לביתו ומזמין לפניו האיסור כקאי בתרי עברי נהרא חשבינן ליה כ"כ הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו בכללי מנהגי איסור כלל כ"ג והר"ב משפטי שמואל סי' קל"ד וכן מצאתי עוד בספר דרך הקדש על עשר קדושות דף י' א' יע"ש וע"ע בשו"ת חוות יאיר סי' קפ"ה:
שסד
לפני עור לא תתן מכשול. שייך לאומרו אף במידי דלית ביה איסורא רק מדרבנן כ"כ התוספות סוף פרק קמא דע"ז כ"ב א' ד"ה תיפוק ליה וכן כתב הכנה"ג בי"ד סי' נ"ה הגהות הב"י אות פ"ט לדעת הרשב"א והר"ן וכן כתב מוהר"ר שמואל קלעי בשו"ת משפטי שמואל סוף סי' קל"ד וכתב שהוא מוכרח מכמה דוכתי וכן כתב עוד בעל דרך הקדש הנז' שם ובחוות יאיר סי' קפ"ה ודין גרמא לי תמיהא על הרדב"ז ז"ל שכתב בח"ב קובץ ג' סי' רט"ו מלשונות הרמב"ם דלא אמרינן כן אלא באיסורי תורה אך באיסורי דרבנן דוקא רב עיליש דגברא רבה הוא נחדהר בהכי דליתא:
שסה
לפני עור לא תתן מכשול. ע"כ לא שרינן בדלא קאי בתרי עברי נהרא אלא דוקא כשבאותה עשיה אינו עושה גוף האיסור כהושטת כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דאין ההושטה גופה הוא האיסור רק מה שימשך ממנו אבל היכא שאתה מניח לצדוקים שיעשו לנו מלאכה בי"ט הרי המלאכה הוא גוף האיסור ודאי ואפי' בדלא קאי בתרי עברי נהרא אסור בלי ספק ואע"פ שהאמירה עצמה לא הוא גוף האיסור מ"מ מאחר שאי אפשר שיעשה המלאכה בעל כרחו אלא ע"י האמירה חשיבא כגוף האיסור ואסור אליבא דכ"ע משפטי שמואל סי' קל"ד:
שסו
לפני עור לא תתן מכשול. דאמרינן דלא אסור רק משום מסייע ידי עוברי עבירה בדלא קאי בתרי עברי נהרא היינו דוקא גבי כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח שהוא יודע שאותו דבר אסור לו דדילמא כיון שיודע שהוא אסור לו דילמא הדר ביה ולא עביד אבל היכא דסבור שאותו דבר שמושיטין לו הוא מותר גמור ודאי דאכיל ליה ולא הדר ביה ואית ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול הרדב"ז ז"ל הובאו דבריו בשו"ת רבי בצלאל סי' ג' ועיין במשפטי שמואל סי' קל"ד:
שסז
לפני עור לא תתן מכשול. דקעבר מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח נסתפקו בלימוד הישיבה היכא שהנזיר לא שתה אותו כוס של יין והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו אי קעבר המושיט משום לפני עור לא תתן מכשול או לא מי נימא דכיון דלא נכשלו באיסור ע"י ההיא ההושטה לא מיקרי תו מכשול או נימא כיון דסוף סוף הוא' נתן המכשול לפניהם עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אף דלא נכשלו בו והנה באמת ובתמים מכח הסברא אמרתי דמ"מ קעבר המושיט אף שלא באו על ידו לידי מכשול כיון דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן והבאתי ראיה נכונה לדברי מפרק אלו מגלחין י"ז א' דאיתא התם דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרא ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול דתניא לפני עור לא תתן מכשול במכה בנו גדול הכתוב מדבר ע"כ ופי' רש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו עכ"ד הא קמן מבואר דמיד שהאב מכה לבנו הגדול ונתן המכשול לפניו אז עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול הגם שאפשר שבנו לא יבעט בו ולא יכשל וכדכתיבנא ועיין שו"ת זקן אהרן סי' פ"ח שכתב בנדון שלו וז"ל וזה הנדון לא דמי מפני שהתם הנזיר אינו עובר אלא ע"י זה אבל הכא הוא בעצמו עבר כלל משעה שיצא מבית שמעון ואין כאן משום ולפני עור לא תתן מכשול דלא אשכחן זה אלא כשעדיין לא חטא כההיא דרודה בנו הגדול דשמתיה אמתיה דרבי כדאיתא במגלחין וכן בפושט כוס לנזיר אבל בעובר כבר או בעובר ואתי לא מצינו דין ולפני עור ע"כ לעניינינו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור לא תתן מכשול אלא קודם שחטא וכמשמעות סוגיא דפ' אלו מגלחין שהבאתי. איברא דלכאורה איכא למידק על זה מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין ל"ב א' רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזיל אחזי אי רתח אי לא רתח ופריך תלמודא ודילמא רתח וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומשני דמחיל ליה ליקריה ע"כ והנה ממאי דנקט הש"ס האי לישנא דדילמא רתח וקעבר וכו' משמע דכל עוד דלא רתח רבה בריה לא היה עובר רב הונא אביו אלאו דלפני עור אף שנתן המכשול לפניו הפך הנראה בהדיא מההיא דמ"ק שהבאתי אך אמנם לפי האמת לא קשיא ולא מידי דמצינן שפיר לפרושי ולמימר דאה"נ דמיד דהוה קרע שיראי באנפי בריה קעבר משום ולפני עור וכו' משום שמא יבא בנו לידי מכשול וכוונת המקשה נמי זו היא ודילמא רתח ומשום האי חששא שמא יבא לידי מכשול קעבר אביו השתא בשעת קריעה אלפני עור לא תתן מכשול כיון שנתן אביו לפניו המכשול וכדין הוא דלפרוך סתמא ולימא והרי עבר אלפני עור וכו' אלא משום דלא ידעינן מאי מכשול איכא לקרוע שיראי לפני בנו משום הכי מפרש למילתיה וקאמר דהמכשול הוא דילמא רתח וקאמר לאבוהי מידי ברתחיה כנ"ל לפרש כי היכי דלא תיקשי אאידך סוגיא דמ"ק דשם נאמר בבירור דמיד שמכה לבנו גדול עובר משום ולפני עור וכו' אע"ג דאכתי אפשר דבריה לא ירתח ולא יחטא. ומצאתי אחר החיפוש עוד ראיה ברורה לדברי ממ"ש מהר"א ששון בסי' קס"ב בפשיטות גמור דאיסור הרבית הוא בתחלת ההלואה אע"פ שהלוה לא יתן הרבית ודייק לה מקרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך כלומר משעת הנתינה שאתה מלוה אותו וכו' יעוש"ב וכתב הכנה"ג בי"ד סי' ק"ס הגהות הטור אות ו' דלדעת מהר"א ששון הנז' אף הלוה עובר משעת הלואה אלאו דלא תתן מכשול שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו דלא תשימון ושכ"כ הר"ן בתשובותיו סי' ע"ג ובדפוס רומי אך בדפוס קוסטנטינא הוא סי' פ"ט הרי דלדעת כל הני רבוואתא קעבר הנותן המכשול משעת נתינה אע"ג דלא בא לידי מכשול וכדכתיבנא ותו לא מידי:
שסח
לית דחש לדר"פ. היכא דקאמר הכי מוכח מדברי הרי"ף בפ' אלמנה ניזונת דלית הלכתא כוותיה וז"ל שם וליתא לדר"ש דאמרינן ההיא אתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתא לקמיה דרבא אמר לית דחש לדר"ש ע"כ וכן מצאתי להרא"ש ז"ל בפ"א דנדרים סי' ה' שכתב וז"ל והלכתא כרבנן דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ועוד קאמר ההוא גברא דאמר משמתינן מנכסי דבריה דר' ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש להא דר"ע דקסבר בשמתינא פליגי עכ"ל וכ"כ עוד בפ' אין מעמידין סי' ל"ה יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בההיא דנדרים ז' א' ושכ"כ הרמב"ן ז"ל ועיין תוס' פ' כל המנחות י"א ב' ד"ה קומץ:
שסט
למאי דקאמר ר"פ וכו'. לא ש"מ דלא ס"ל דאי לא הוה ס"ל כאמימר הוה אמר בהדיא דלית הלכתא כאמימר ומדלא אמר הכי לא מצינן למדחי שמעתא דאמימר בכי האי מילתא קלישתא הלכך איתא לדאמימר כ"כ הרי"ף בפ' מצות חליצה תל"ט א' אכן בספר המכריע לר' ישעיה הזקן כ"י סי' ע"ז פליג עליה וכן נראה מדברי הרמ"ה שהביא ר' בצלאל בשיטה המקובצת על ב"ק דף קע"א סע"ג וז"ל וכ"ש דמשמע דרבי לית ליה דר' יהודה מדקאמר לדברי רבי יהודה מכלל דלדידיה לא ס"ל ע"כ:
שע
לדידי מפרשא לי מיניה דר"פ. מלשון זה נראה שדק טפי בשמעתיה כ"כ הכ"מ פ"ה מה' תפלה הלכה י' לדעת הרמב"ם ז"ל ואיכא למידק על זה לכאורה דהא בפרק הגוזל ומאכיל קי"ב ב' קאמר מר עוקבא לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל דהא דמקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עדות השמיט להא דמר עוקבא ופסק להלכה כרבי יוסי בר חנינא דאמר כגון שהיה הוא חולה או עדים חולים יע"ש וכן בפ' המקבל ק"ס א' ובפ' חזקת הבתים ל"ה ב' ובדוכתי אחריני מצינו זה הלשון דלדידי מפרשא לי וכו' והרמב"ם ז"ל פסק דלא כוותייהו דוק ותשכח לכן נלע"ד ברור דלא כ' כן הכ"מ אלא דוקא היכא דתרי אמוראי פליגי אליבא דאמורא אחרינא וחד מינייהו נקט הך לישנא דלדידי מפרשא לי מיניה וכו' דאז שייך שפיר למימר דמדנקט הך לישנא נראה שדקדק טפי בשמעתיה ששמעה מפומיה דמארה יותר מחבירו וכההיא דפרק אין עומדין ל"ד ב' דעלה אמרה לשמעתיה הכ"מ דר"ש בן פזי קאמר משמיה דריב"ל כ"ג בסוף כל ברכה וברכה וכו' ור"י בר נחמני קאמר לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ל כ"ג תחלת כל ברכה וברכה וכו' אבל היכא דפליגי תרי אמוראי אליב' דנפשייהו וחד מינייהו קאמר לדידי מפרשא לי וכו' אז לא שייך לומר שלפסוק הלכה כההוא דאמר לדידי וכו' מטעמ' דדק בשמעתי' רק פסקינן הלכתא כפי הכללים המסורים בידינו כן נ"ל פשוט דעת הכ"מ ודוק:
שעא
לאו הבא מכלל עשה עשה. לא אמרינן אלא היכא שהוציאו הכתוב בלשון עשה ממש ולא הוזכר בכתוב הלאו כלל אבל היכא שהוציאו הכתוב בלשון לאו כגון ושמרת את החקה הזאת וכו' אז הוי לא תעשה שו"ת רדב"ז חלק ב' קובץ ג' בלשונות הרמב"ם סימן צ"ה:
שעב
לאו הבא מכלל עשה. נסתפק בו הרב המובהק אב"ד ור"מ דק"ק נא אמון יע"א כמהור"ר אברהם ישראל נר"ו אי נדחה מפני עשה אי לא:
ודנא כתבא די רשים מר ניהו רבא. כאחד מצבא. חסיד שבכהונה. החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמוהר"ר מלאכי הכהן נר"ו והנה ה' נצב עליו לשומרו. אכי"ר:
כפילנא שלמא רבא למר. אותותי אלה להציג קמיה דמר את אשר נסתפקתי אי אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה אי חשיב לאו לענין זה ואתי עשה ודחי לא תעשה או חשיב עשה ואינו נדחה מפני עשה דלכאור' נראה שאינו נדחה שהרי אמרו בכמה דוכתי דלא אתי עשה דיבום ודחי לאו ועשה דאלמנה לכהן גדול וכבר עלה בהסכמה הריטב"א הביאו הר"ב יבין שמועה כלל רי"ג דטעמ' דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה הוא משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ולא משום דבהצטרפות העשה אלים לא תעשה הרי דלא אתי עשה גמור ודחי עשה דבעולה שהוא לאו הבא מכלל עשה וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בפ' כיצד דף צ"ז ד' וכן נראה מבואר בפ' תמיד נשחט דף נ"ט דעש' דהשלמ' שהוא לאו הבא מכלל עשה אינו נדחה מפני עשה דאכילת קדשים אלא שהרשב"א הובאו דבריו בש"מ לכתובות במאי דשייך לדף מ' כתב דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכהן גדול לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו והדבר צריך תלמוד ואעיקרא דברי הריטב"א ז"ל תמוהים לעניות דעתי דמלבד מה שהקשה עליו הר"ב יבין שמועה ז"ל ותירוצו אינו מספיק כמו שיראה מעכ"ת תו קשיא לי ממ"ש בפ' כיצד קפסיק ותני לא שנא מן הנישואין ולא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא וכו' ואם אית' לדהריטב"א דמאי דלא דחי עשה ללא תעשה ועשה הוא לרווחא דמילת' דבלאו הכי אין עשה דוחה עשה אחר מהיכ' פשיט' לתלמודא דאלמנה אן הנישואין לא מצי כהן ליבם אי משום דאיכ' עשה ולא תעשה הא הלא תעשה כמאן דליתיה ועשה דיבום דחי ליה ועשה דאשה בבתוליה יקח הוא עשה שאינו שוה בכל וליתי עשה דיבום השוה בכל ולידחי עשה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול אלא ודאי דבהצטרפות העשה ולא תעשה אלים העשה נמי ובהצטרפות שניהם מקבלין דין מן דין יודיעני בזה דעתי הרחבה וכי מטי מר להאי כללא בספרו הנחמד לשום את שמי שם יהא רעוא דספרא דבי רב יגלה ויראה החוצה ושמעתתיה ליבדרן באהלות דרבנן:
נאם נאמן בברית אהבתו הוא אברהם ישראל ס"ט
אני עניתי מהוד שיחתו העמוקה. שותא דיניקא בשו:
אחד היה אברהם המיוחד בהוד והדר היקר ראש הממשלה הראשונה. דבר אחד לדור אב"ד ור"מ ורעיא מהימנא. יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.
את קולו שמעתי בגן עדן האר"ש. קול גדול ולו יסף תוספת דרבנן עלה ונסתפק אי אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה אי חשיב לאו ואתי עשה ודחי ליה או חשיב עשה ואינו נדחה מפני עשה ואירא כי עירום אנכי ואחוה דעי אף כי אני תול"ע משפח' התולע"י:
אשר אני אחזה לי דהא דאמרינן בכולי תלמודא לאו הבא מכלל עשה עשה. הוא מדאפקיה קרא את הלאו בעשה דלא כשאר לאוין שבתורה שמע מינה דהעיקר הוא משום קיום העשה דהעובר הלאו הוי כאלו עובר העשה דאין לוקין עליו דהוי הלאו כאילו הוא עצמו גוף העשה דהא בקיומו מקיים העשה ובביטולו מבטל העשה וכאילו הכל עשה אחד וכיון שכן מסתברא דלא גרע משאר עשה דאינו נדחה בשביל עשה אחר וכן מוכח ודאי מההיא דפ' תמיד נשחט שהביא מעכ"ת גבי עשה דהשלמה דאינו נדחה מפני עשה דאכילת קדשים אע"ג דעשה דהשלמה הוי לאו הבא מכלל עשה אך מאי דמייתי עלה מר בראשונה מהא דאמרינן בכמה דוכתי דלא אתי עשה דיבום ודחי לאו ועשה דאלמנה לכ"ג דלפי מאי דכייל לן הריטב"א ז"ל בפ"ב דב"מ דהא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה הוא משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ולא משום דבהצטרפות העשה אלים הלא תעשה יש להוכיח דכעשה גמור חשיב עשה דבעולה לכ"ג אע"ג דהוי לאו הבא מכלל עשה דאם איתא דחשיב כלאו היה לו להיות נדחה משום עשה גמור דיבום אחרי קידה אמינא דלאו ראיה גמורה היא דהא לא פסיקא ליה להריטב"א בכולהו דוכתי דאמרינן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה דלאו משום דאלים הלא תעשה בהצטרפות העשה הוא אלא היכא דהעשה הוא עשה גמור אבל היכא דאין העשה עשה גמור אז צריך ג"כ הלא תעשה דבהצטרפות שניהם לא אתי עשה ודחי להו דאי לאו הכי נדחה הוא מפני העשה גמור דהכי עלה דההיא דפ' אלו מציאות דרשינן מוהתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות דפריך תלמודא פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה וכו' כתב הוא ז"ל האי כללא דהא דנקט התם ובכל דוכת' הכי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה לרווחא דמלתא נקט לה וכתב עוד וז"ל א"נ דהכא כיון דעשה דהשבת אבידה שוה בכל הא אלים מעשה דקדושים יהיו שאינו שוה בכל והוה דחי ליה אבל השתא דאיכא עשה ולא תעשה אע"פ שאינם שוים בכל לא אלים עשה דהשבת אבידה למדחי ליה עכ"ל הרי דלא פסיקא ליה בפשיטות כן לעולם דלרוחא דמלתא נקטיה היכא דאין העשה עשה גמור שוה בכל ולפ"ז אין ראיה מעשה דבעולה לכ"ג דאי הוה חשיב לאו הוה אתי עשה דיבום וראי ליה וע"כ עשה הוא דאפילו דחשיב עשה נמי אכתי אתי עשה דיבום ודחי ליה כיון דאינו עשה השוה בכל דומיא דעשה דיבום וע"כ צ"ל דמשום דאית בה נמי לא תעשה הוא דבהצטרפות שניהם אלים ולא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה ועשה דבעולה אע"ג דאינו שוה בכל והיינו דפשיט' ליה לתלמידא בפרק כיצד דאלמנה מן הנשואין לא מצי כהן ליבם משום דאית ביה עשה ולא תעשה דוקא משום דבחדא מינייהו לחוד לא סגי דהוה אתי עשה דיבום ודחי ליה ובזה אזדא לה תמיהת מעכ"ת עליה דהריטב"א ז"ל מההיא דפ' כיצד אבל הא קשיא טובא ממ"ש הרשב"א ז"ל בפ' אלו נערות דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור הנדחה מפני עשה וכן עשה דבעולה לכ"ג לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו ע"כ דהא ההיא דפ' תמיד נשחט הויא תיובתיה דבהדיא פריך תלמודא התם מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אע"ג דעשה דהשלמה הוי לאו הבא מכלל עשה משמע בהדיא דהוי כעשה גמור דאינו נדחה מפני עשה אחר וכבר נתעורר בזה ג"כ הר"ב דברי אמת בקונטריס ססי' נ"ה א' רנ"ו ג' ע"ש ומיהו למאי דמסיק בלישניה שם בדרך אחרת י"ל דלדחיה בעלמא אמרה מעיקרא ושוב חזר בו משום דלא קאי הכי לפום קושטא דמלתא כנלפק"ד:
שעג
לאו תרוצי קמתרצת לה תריץ ואימא הכי. משני הכי בכמה דוכתי בגמ' והענין הוא בכולם דכשבא המקשה להקשות לו מברייתא שאף לפי דברי המקשה צריך לתרצה מהדר ליה הפשטן לא תרוצי קא מתרצת לה כי היכי דלא ליהוי משבשתא מכיון דנחית לתרוצה תריץ נמי ואימא כך וכך באופן דלא תיקשי עלי ולכאורה צ"ע בנדה ס"ט ב' דעל מאי דבעא רבא לתרוצי מתני' דטועה כדי לאוכוחי מינה דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו קאמר שם בגמ' א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ולאו תרוצי קא מתרצינן לה תריץ ואימא הכי ספרתי ואיני יודע כמה ספרתי וכו' ע"כ וקשיא לי דהא אף למאי דתריץ רב אחא בריה דרב יוסף ספרתי וכו' משמע דאית ליה דרבא דלא בעינן ספורין לפנינו לרבנן דהכי דייק לישנא דספרתי ואיני יודע מה ספרתי דמיירי שלא ספרה לפנינו ומאחר שכן מה יתן ומה יוסיף הך תירוצא דרב אחא טפי מדרבא כיון שלתרוייהו יוצא מכוונת תירוצם דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו ולעד"ן דיתורץ זה במה שנקדי' דלמאן דבעי ספורין לפנינו לאו דוקא בפנינו ממש קאמר דמקרא מלא דבר הכתוב וספרה לה דמשמע לה לעצמה אלא הכוונה היא דנדע בבירור שספרה דאז הוה כאילו ספרה לפנינו וכמ"ש מוהריק"ש בהגהותיו על הש"ע בח"מ סי' קפ"ז בשם הרמב"ן דבפניו שאמרו בכ"מ וו לא בפניו ממש ובמעמדו אמרו אלא בידיעתו וכמו שכתבתי בכללי הדינים אות בי"ת בשם כמה מהאחרונים והשתא לפ"ז מצינן למימר שפיר דרב אחא דחויי קא מדחי לתירוצא דרבא משום דבתירוצא דרבא לא הוזכר כלל ספורין מטעמ' דס"ל דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו פי' דאין צורך שנדע בבירור שספר' ולהכי קאמר ר' אחא תריץ ואימא הכי וכו' כלומר לעולם דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו דכי היכי דלאוכוחי מינה דלרבנן לא בעינן ספורין לפנינו הוצרך רבא לתרץ הבריית' ולשבש' תריץ ואימא הכי ספרתי וכו' דכיון דהוזכר בה ספור נוכח מינה איפכא דבעינן ספורין לפנינו לרבנן נמצא לפ"ז דהאי דתריץ ואימא הכי נמי הוי פירושו ככולהו אינך דבש"ס דבעי למדחי בהא דברי חבירו וכן ראיתי להרא"ש שם שכתב ואע"ג דדחי לה רב אחא בריה דרב יוסף דיחויא בעלמא הוא ע"כ:
שעד
לשון אחד מצינו בגמ' על כוונות מתחלפות. הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש (תרל"ח ב') בשמעתא דלחוב ע"מ לזכות וע"ש וכ"כ בספר הצבא מדה א' כ"כ הכה"ג בכללי הגמ' סי' קל"ד וכבר קדמוהו בזה הגר"ש בס' כריתות בלשון לימודים ש"ג סי' קי"ז ומוהריק"א בכלליו דף קט"ו ב' מהי"ש בשם הריטב"א דעירובין ע"ט ואני המך בעניותי אוסיף על השמועה שכן מצאתי גם להנ"י בפ' שור שנגח את הפרה דף כ"א סע"א שכ' עוד כן בשם הרא"ה רבו שכ' בשם רבו הרמב"ן ז"ל יע"ש וכן ראיתי עוד להרא"ם בס' יראים בדף מ"ט ע"ב וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין ד' ט' ב' ובחידושיו לנדה דף י"ז ג' ובחידושיו ליבמות דף קל"א רע"ב וכן מצאתי עוד להרא"ה ז"ל בחידושי כתובות שלו דף ל"ו ב' שכ' וז"ל ואשכחן דכוותה בתלמוד' חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי ע"כ וכ"כ עוד הריטב"א בחידושי כתובות דף נ"ז ג' ובחידושיו לגיטין דף ס' א' וע"ע בשיטה מקובצת על ב"מ לר' בצלאל ז"ל דף ס"ב ג' ובדף פ"ח ד' ובשיטת קמא פ"ה דף ק"א ע"ב וק"ג א' וכ"כ הר"ב הלכה למשה ח"ב דף ד' ע"ד לדעת הרא"ש לך נא ראה וכ"כ התוס' בר"פ בהמה המקשה ס"ח א' ד"ה אדם וז"ל ואין תימא על שהלשון שוה והפירוש משתנ' דכה"ג אשכחן וכו' ע"ש וע"ע בפ' האיש מקדש מ"ח א' ד"ה אילימא ומעתה יש לתמוה על הכנה"ג שברוב בקיאותו לא הזכיר מכל זה כלום:
שעה
לאו שאין בו מעשה. אם אחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאו הוא וחייב כ"כ הר"ב לחם משנה ספ"ג מה' ע"ז ע"ש אמנם הר"ב כנה"ג בס' דינא דחיי שלו על הסמ"ג ח"א דף כ"ג ע"ב תמה עליו הפלא ופלא דא"כ כל מצוה לעשות מעשה יהא חייב כגון וכו' ואנן קיי"ל משלח פטור דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין וכדאמרינן בפ' האיש מקדש האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור וכו' ובפ"ק דמציעא אמרי' האומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור ופרש"י משלח פטור דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וצ"ע עכת"ד וע"ע במים חיים להפר"ח שם ובס' מקראי קדש דף קי"א ע"א ובמגילת ס' לאוין ד' ובמרכבת המשנה שם ובשו"ת מהר"ם די בוטון בנו דף קכ"ח ב' וקל"ה א' מ"ש בענין זה:
שעו
לאו שיש בו עשה לתקן הלאו כופין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה כדי שלא יעבור הלאו כי היכי דכופין העשה גרידא כ"כ הכה"ג בי"ד חלק ג' דף ג' לדעת התוס' וע"ש מילתא בטעמא וכ' עוד שם שממה שכ' הרב"י שם סי' רמ"א יש ללמוד דהרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג והר"ן מסכימים בזה וע"ע כנה"ג ח"מ סי' ש"ס הגהות הטור אות ג':
שעז
לא אשכחן מאן דסבר הכי והכי. כדקאמר זה הלשון בגמ' ליכא לאוכוחי מיניה דדחו לההיא מילתא מהלכה דמדלא קאמר לא עבדינן הכי אלא לא אשכחן מאן דסבר הכי משמע שפיר הא אלו אשכחן עבדי' ואנן נמי אי אשכחן לה עבדינן ודיינינן לה הריטב"א בחידושי כתובות פ"ה דף מ"ט ב' לדעת הרי"ף והסכים גם הוא לדעת זה:
שעח
לאוין שאין לוקין עליהם הם קלין מהלאוין שיש בהם מלקות כי המלקות במקום מיתה עומדת כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין י' א' וכן פסק הרמב"ם רפט"ז מה' סנהדרין וכ' שם רש"י וז"ל דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפ"ע והרג בפ"ע הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות עכ"ד אך הלאוין שאין בהם מלקות ענשו מסור לשמים וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ריש אלו הן הלוקין וכשם שמיתת ב"ד חמירא ממיתה בידי שמים וכדאמרינן בפ' הזהב כ"ו א' שאני מיתת ב"ד דחמירא ה"נ מלקות שבמקום מיתה עומדת חמיר טפי מעונש המסור לשמים אלא שאין אנו צריכים לזה דהא אמרינן בפ"ק דתמורה ד' ב' כהנים קאמרת כהנים טעמא אחרינא דרבי רחמנא קדושה יתירה ופירש"י וכיון דחמיר קדושתייהו החמיר עלייהו טפי מישראל דלילקו אפילו אלאו שניתק לעשה אע"ג דישראל לא לקי הרי בהדיא דהיכא דלקי חמיר מדלא לקי והכי מוכח עוד בפ' אלו הלוקין י"ז א' דתניא שם ומה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לקי ביכורים לא כ"ש מוכח שפיר כדכתיבנא דמאי דלקי חומרא מתקרי ומתברר עוד כן ממאי דאשכחנא בירושלמי דכלאים ריש פ"ג דאיתא שם מהו להקדיח בית רובע ולזרוע בתוכו ה' מיני תבואה מה אם ששה שלוקין עליו דבר תורה את אמר מותר כאן שאין לוקין עליו דבר תורה לא כ"ש הא קמן מבואר דלאו דלית ביה מלקות קיל טפי מלאו דאית ביה מלקות וזה ברור ופשוט ואע"ג דדברים אלו לא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותן לא יכולתי להתאפק מלכותבן מפני שראיתי להרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר גופי הלכות כלל שי"ג דכייל לן כללא דהלאוין שאין לוקין עליהם הם חמורים מלאוין שלוקין עליהם ותלה עצמו באילן גדול שתוס' כתבו כן במכות דף י"ג ב' ד"ה ר' יצחק ואני המך תמיה על גודל חריפותו של מוהרש"א איך יצא זה מלפניו כיון דלא נגע ולא פגע בזה כלל ועיקר וז"ל התו' שם וקשה לר' יצחק (דסבר דחייבי כריתות שהתרו בהם למלקות אינן בכלל מלקות) לאו דכל כריתות למה לי דהא אסיקנן דקרבן לא בעי אזהרה ושמא י"ל דנכתבו לעונש יתירה מידי דהוה אלאו שבכללות ולאו הניתק לעשה עכ"ד והוא ז"ל הבין דמ"ש שנכתב הלאו לעונש יתירה דר"ל כדי שיהיה בלאו גופיה חומרא יתירה מהיכא דלקי וליתא שהכונה מבוארת לכל מעיין שרצו בזה שנכתב לאו בכריתות כדי שיהיה לאיש העובר על הכרת גם עונש הלאו מלבד עונש הכרת דאינו דומה מאן דעבר אכרת לחודיה למאן דעבר אכרת ואלאו וכמו שמצינו בלאוין עצמן לעבור עליו בב' לאוין או בג' לאוין ואף דלא לקי עלייהו והיינו להכפיל הצווי והאזהרה כדי שהעובר יעבור על אזהרות הרבה וכמ"ש הרמב"ם בשורש הט' ע"ש וזה הוא שסיימו בדבריהם אלאו שבכללות ולאו שניתק לעשה וכלומר דאף דבהני ליכא מלקות מ"מ עונש איכא למאן דעבר עלייהו ונקט הני וה"ה לשאר לאוין דל"ש בהו מלקות וא"כ סמי מכאן האי כללא דמוהרש"א דליתא ויש לתמוה על הכותב שבספר משנה למלך בפ"ח מה' יסודי התורה דף ה' ג' וכן על הר"ב מנחת בכורים על מ"ב שנמשכו אחריו ולא חשו לדרשו ולחקרו וע' ראש יוסף על ח"מ סי' ל"ד סוף סעיף ב':
שעט
לא דריש רבי פלוני האי קרא או לא משמע ליה. כדקאמר תלמודא חד מהני תרי לישני אינו ר"ל דלא דרשי ליה כלל אלא דלא דריש ליה לההיא דרשא שהוזכרה שם כן כתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין י"ד א' ד"ה ור' שמעון הן אמת דבפ"ק דקידושין ה' א' ד"ה ר' יוסי הגלילי שינו את טעמם וחילקו בין היכא שאומר לא דריש לכשאומר לא משמע ליה דלא דריש ר"ל לאותה דרשא לא דריש אבל לדרשא אחרינ' דריש ולא משמע ליה היינו דלא משמע ליה דאתי לשום דרשא וכ"כ בסוכה כ"ד ב' ד"ה ואידך ע"ש וראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל רפ"ט שהביא דבריהם דקדושין לכלל קבוע ומדלא הזכיר דבריהם דסנהדרין עלה בדעתי לומר שנעלמו ממנו אך אמנם מצאתי אליו ז"ל בכלל רי"ב שהביאם ופלפל בהם ולכאורה הוא יותר תימא למה תקע את אהלו במ"ש בקידושין ולא הזכיר כלל דבסנהדרין שינו את טעמם ולבי אומר לי דהוא ז"ל סבר דמ"ש התוס' בסנהדרין דהא דקאמר לא דריש לא משמע ליה לאו משום וכו' דט"ס הוא וצריך למחוק לא משמע כיון דהתם בלא דריש קיימינן ולא הוזכר לא משמע ליה ולכך לא הזכירם ותדע שכן הוא שהרי כשהעתיקם בכלל רי"ב דלג סיבות הללו והעתיק וי"ל דהא דקאמר לאו משום דלא דריש כלל וכו' ע"ש אבל האמת הוא דכגרסתינו כצ"ל וכונתם דבין לישנא דלא דריש דקאמר הכא ובין לישנא דלא משמע ליה דקאמר בסוטה ובשאר דוכתי לאו משום דלא דריש וכו' וכן קיים הגר' ופי' מוהרש"א דבריהם שם ואין צורך למה שהניח הבאר שבע בר"פ עגלה ערופה דמאי דאמרי' שם ור"ש וי"ו לא משמע ליה דצ"ל לא דריש מכח דברי התוס' דקדושין דהא מצינו דבסנהדרין כתבו דאין חילוק ביניהם והגם שהביא שם מ"ש בסנה' ואמר שעכ"ז העיקר כדבריהם דקדושין אין אלו אלא דברי נביאות מבלי שום הכרח וטעם כלל ואדרבא איפכא מסתברא דאזלינן בתר בתרא ובלא זה נמי נ"ל להכריח דהעיקר כדבריהם דסנהדרין דהא בקדושין קאמר ורבנן כרת כריתות לא משמע להו ובפרק ב' דגיטין כ"א ב' וכן בפ"ק דעירובין ט"ו ובסוכה כ"ד ב' קאמר בההיא פלוגתא גופה דר"י הגלילי ורבנן ואידך פי' כרת כריתות לא דרשי הרי דבחדא מילתא גופה זימנין קאמר לא משמע להו וזמנין קאמר לא דרשי דזה מורה באצבע דאין חילוק ביניהם כלל ומ"ש הבאר שבע עוד שם דאפשר דלזה כיון נמי רש"י בסנהדרין על סוגיא זו במ"ש ה"ג ור"ש וי"ו לא דריש כלומר ול"ג וי"ו לא משמע ליה ליתא ודאי מדנקט וז"ל ה"ג אלא וי"ו דושופטיך למניינא ור"ש וי"ו לא דריש ע"כ וכוונתו דוקא להגיה הגרסא המשובשת דבסוטה בסוגיא זו כמ"ש איהו גופיה לעיל מיניה ע"ש ודוק:
שף
לא מפיה אנו חיין. נקטו הך לישנא משום דקי"ל דעל שלשה דברים העולם עומד וחד מינייהו הוא על האמת וזו האשה אליבא דר"י אינה נאמנת ומש"ה אומר אין אנו חיין אלא על האמת ר' בצלאל בשיטת כתובות פרק א' דף ח"ן ע"ג בשם תלמידי ר"י ורדב"ז ובדף ס' ע"ד בשם הריטב"א וכ"כ הרמ"ז בפי' המשניות בשם תלמידי האר"י והוסיף מדיליה ר' בצלאל שם בדף ח"ן וז"ל ויש לי לומר דלכך קאמר לא מפיה אנו חיין משום דהיא גרמה מיתה לעולם בחלקלקות שפתיה ופתוייה ומאחר שהיא גרמה מיתה לעולם אין אנו חיין אלא על הדין ועל התורה ועל האמת לכך אין להאמינה והיינו דלא קתני כי האי לישנא גבי איש כלל ואילו לטעמא דעל שלשה דברים העולם עומד מה לי איש מה לי אשה ע"כ:
שפא
לא זו אף זו. ל"ש למימר אלא כששתי הבבות שנויות בשוה אבל אי רישא וסיפא אינן שוות דבבא קמייתא תני אינן קונות ובשניה קונין זה את זה ל"ש למימר לא זו אף זו ר' בצלאל בשיטת ב"מ ר"פ הזהב דף קי"ג ד' בשם גיליון:
שפב
לא זו אף זו. שכתבו התוס' בריש האיש מקדש דבשתי תיבות לא אמרינן ליה היינו בשתי תיבות סמוכות אך כשיש הפסק תיבה ביניהם כגון על האבוד ועל הגבוי שפיר אמרינן ליה כ"כ עין יהוסף בשיטתו על מס' ב"מ דף כ"ח ובזה ניחא לי מ"ש התוס' ס"פ אין מעמידין מ' ב' ד"ה ה"ג דאוצר הפתק וספינה לא זו אף זו קתני דהיינו משום דהפסיק ביניהם במילת מן וניחא טפי נמי מ"ש עוד בריש יבמות ב' א' ד"ה עד דצרות צרותיהן ועד סוף העולם לא זו אף זו קתני כיון דיש הפסק ביניהם במילת מן החליצה ומן היבום ובעל זרע יצחק שם דנעלם ממנו הך מילתא נתקשה בזה ע"ש אלא שיש לו על מי שיסמוך הוא הר"ב נחפה בכסף שבדף ק"ץ ע"ג דחה דברי הר"ב עין יהוסף ואחריו נמשך הר"ב שער יוסף תלמידו בדף ו' ב' ע"ש:
שפג
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקי"ל דאין לוקין עליו. כ' בזה כלל מחודש הרב בעל צרור החיים ספ"ה מה' ע"ז מתירוצא בתרא דהתו' פ' מי שהחשיך דף קנ"ד א' סד"ה בלאו נמי דהיכא דהלאו מוכח טפי אעונש מיתה או משתמע טפי אעונש מיתה אז שייך למימר שפיר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין לפטור ממלקות לאיזה איסור אחר הנכלל בו שאין בו עונש מיתה ומינה דכשהלאו ההוא פשט הכתוב מוכח טפי לשאר אזהרות שאין בהם עונש מיתה או לפחות דפשט הכתוב משתמע לדברים שיש בהם ושאר דברים שאין בהם כמו לא תענה אז אשאר דברים שאין בהם מיתה שפיר לקי עלייהו משום זה הלאו אע"ג שיוצא ממנו ג"כ אזהרה למיתה עכ"ד ועיין כנה"ג בלשונותיו על הרמב"ם ר"פ ח"י מה' סנהדרין ובדינא דחיי שלו לאוין ר"ך בארוכה ובפר"ח ספ"ח מה' ע"ז ובמגילת ספר על הסמ"ג סוף לאוין רי"ט:
שפד
לא נצרכה. הכי שמיע לי דכשמקשה בתלמוד פשיטא ומשני לא נצרכה ההיא הוי דלא נצרכה לזה אלא לזה דוקא אבל בדאמר לא נצרכה סתם בלא הקדמת קושית פשיטא יתכן לפרשו דלהא נמי נצרכה וכמדומה לי דאיכא דכוותה בתלמוד כן כתב בעל ידי אליהו סוף תיקון קכ"ה:
שפה
לישנא בתרא לא מקרי אלא כשמביא הש"ס לישנא קמא בסתם והלשון השני בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא הגמרא א"ד וא"ד לא נקרא לישנא בתרא ובשל סופרים הלך אחר המקיל כ"כ ר' יונה בפ"ח דברכות גבי נוטל אדם ידיו שחרית וכו' ע"ש דף מ"ד ב' והביאו מוהרש"א ביבין שמועה כלל תקפ"ח והכ"מ בפ"ו מה' ברכות הל' י"ז וכן מצאתי תו להכנה"ג י"ד סי' י' בהגהות הטור אות י"ז שכתב כן בשם הרז"ה אלא שסיים וקי"ל כדברי המחמיר אפילו בד"ס והביאו בשיירי הכנה"ג כללי התלמוד כלל ס"ב ע"ש אך מה שסיים שם שכ"כ הכ"מ בה' ברכות פ"ו אינו מדויק לע"ד דהא הכ"מ הביא לשו' ר' יונה דבשל סופרים הלך אחר המקיל והרז"ה ס"ל דאפי' בד"ס קי"ל כדברי המחמיר וי"ל דלא השוה אותם אלא לענין דבא"ד וא"ד לא שייך לישנא בתרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכן נראה מדברי ה"ה פ' כ"ב מה' שבת הל' ו' וז"ל איבעי' להו חרש וקטן מאי א"ד לקטן יהיב ליה וא"ד לחרש יהיב ליה ולזה כתב רבינו חרש וקטן נותנו למי שירצה ע"כ והכוונה בזה דכיון דבגמ' נקטו א"ד וא"ד אין כאן לשון אחרון ונשאר הדבר בספק ומצאתי יותר מבואר בכ"מ פ"ח מה' קרבן פסח הלכה ד' וז"ל ואפשר שטעמו משום דאמרי' א"ד וא"ד לא מתבריר הי הוי לישנא קמא והי הוי לישנא בתרא והלכך נקטינן לקולא ע"כ וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחדושי גיטין דף כ"א א' ע"ש וכן כתב הלחם משנה פ"ז מה' שחיטה הל' י"ח נמצאת כעין חריות וז"ל כתב רבינו שהוא ספק מפני שבגמ' אית' א"ד וא"ד וכיון דמר אמר הכי ומר אמר הכי הוי ספק ע"כ וכן כתב דמש"א על חולין דף שכ"ה א' וכן איתא תו בספר קנאת סופרים דף כ"ט ג' ע"ש וע"ע הרמב"ם פ"ה מה' תפילין דין ה' ושם בכ"מ והפר"ח בגיטין פליג עליה ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת לא ידעתי מה הי' לו להר"ב צרור החיים שבפ"א מה' תרומות דף ק"ג ג' כתב בפשיטות דהא דקי"ל הלכתא כלישנא בתרא היינו היכא דהוו תרי לישני א"ד וא"ד אבל היכא דקאמר תלמודא מימרא אחת ואח"כ קאמר א"ד אז לא אמרינן הלכתא כלישנא בתרא ולשיטתיה אזיל בפ"ח מה' ק"פ שכתב לדעת הרמב"ם דבא"ד וא"ד פוסק כלישנא בתרא דהא ודאי ליתא והוא פלא דאזיל בתר איפכא כמדובר ואין לומר דמשום דהאיכא דאמרי דביה מיירי הוא על מימרא לא שייך למימר הלכת' כלישנא בתרא דבא ואראך דוגמתו בפ"ט דפסחים צ"ה ב' דקאמר על מימרת רבא א"ד אמר רבא וכו' ופסק הרמב"ם בה' ביאת מקדש פ"ד הלכה י"ג כלישנא בתרא וכמ"ש שם הכ"מ וע"ע כ"מ פ"ב מה' בכורות הל' י"א וכן תמצא עוד בפ"ק דפסחים דף ו' א' א"ד אמר רבא וכו' וכוותיה פסקו הרי"ף והרא"ש ולענין יישוב דברי הרמב"ם והכ"מ דקרבן פסח ע"ש בכנה"ג ובשו"ת שער אפרים סי' ח':
שפו
לא תעבדו עובדא עד דאמינא לכו הל' למעשה דא"ר יוחנן בפי"ן היינו אם יראה לו לתלמיד לחלוק על דבריו מפני טעם ונימוק שעמו רשאי עד שיאמר הלכה למעשה אבל אם התלמיד לא יראה לו לחלוק על הלכה שאמר אע"ג דלא אמר למעשה (אין נ"ל) הרשות בידו הר"ב תי"ט בס' פלפלא חריפתא פ' גט פשוט סי' י"ט:
שפז
למימרא דדגן כל דמידגן משמע. מדנקט תלמודא הכי בסתמא ולא קאמר למימרא דר"מ סבר כל דמידגן משמע נראה דפשיט' ליה לגמ' דהכי הלכתא. הרל"ם פ"ט מה' נדרים ד"ה והנודר מן הדגן:
שפח
לישנא דקרא נקט לא שייך לומר אלא היכא שאינו מביא טעות בדין אבל היכא דמההוא לישנא משמע הפך האמת לא אמרי' לישנא דקרא נקט. הרא"ם על הסמ"ג ריש הל' שופר סי' ד':
שפט
לישנא דקרא נקט לא שייך למימר אלא היכא דכתיבא בגופיה דההוא עניינא אבל אי ההוא לישנא לא כתיבא ביה בגופיה אלא דיליף מעניינא אחרינא אז לא שייך לומר לישנא דקרא נקט שם וע"ש ועיין מ"ש על כל זה הר"ב מרכבת המשנה פ"ח מה' שופר:
שץ
לא אסרה תורה. מצינו דקאמר בפ"ק דשבת י"ג א' לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות וירצה בו שאינו אסור כלל אפילו מדרבנן כאמרם בר"ה כ"ד לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי ואמרו עוד בב"מ ס"ט ה' כל כי האי ריבותא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה כ"כ הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות במצות לא תעשה סי' שנ"ג:
שצא
לאו שבכללות אין לוקין עליו. לא אשכחן בעלמא מאן דפליג עליה ואמר דלוקין כדאשכחן בלאו שאין בו מעשה דלרבי יהודה לוקין עליו כ"כ מרן בכ"מ פ"ה מה' ע"ז הל' י' ובודאי שיחתו זאת צריכה לימוד דהא מחלוקת אביי ורבא היא זו בפ' כ"ש כ"ד א' ומ"א ב' ובפ' המקבל קט"ו ב' ובכמה דוכתי וכבר מצאתי אחר החיפוש למוהר"ח אבולעפיא שהשיגו על זה בס' מקראי קדש ע"ש ואף שהרב בעל צרור החיים חשב להעלות לו ארוכ' דבריו אינם מתיישבים על הלב כלל לך נא ראה שוב נדפס ס' דינא דחיי מהכנה"ג על הסמ"ג ומצאתי אליו בלאוין ל"ב דף ל' ע"ד שגם הרב אחיו בס' משמרת מצוה השיג למרן בזה והוא ז"ל כתב עליו ושותיה דהרב אחי לא ידענא מאי קאמר שכוונת הר"ב ז"ל לומר דלא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דלוקין על לאו שבכללות כמו שמצינו לרבי יהודה שסובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכו' ואם מצינו לאביי ורבא שהם אמוראים שנחלקו על לאו שבכללות מה בכך כיון דליכא תנא דסובר דלאו שבכללות לוקין עליו וכו' עכ"ד יע"ש בארוכה ואני בעניי שותיה דהרב כנה"ג לא גמירנא ותמהני על רוב בקיאותו דאישתמיט מיניה ברייתא ערוכה בספרי דמייתי הש"ס בפ"ק דתמורה ז' ב' דסברה דלאו שבכללות לוקין עליו ומותיב מינה למ"ד דאין לוקין ע"ש וע"ע ס' המצות להרמב"ם לאוין צ"ד ומ"ש עליו הרמב"ן בשורש התשיעי דף מ"ד ע"ד ובפ"א מה' איסורי מזבח הלכה ד' ועיין כ"מ שם וברכת הזבח וכל זה צ"ע וע"ע ס' בארות המים דף מ"ג א' שגם ממנו נתעלמה סוגיא זו מדלא הזכירה:
שצב
לאו שבכללות. לא מיקרי אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה עניינים הרבה מובדלים זה מזה כידוע אבל היכא שהלאו אינו כולל אלא ענין אחד כגון לאו שבקללה אע"פ שיוצא ממנו איסור לגופין מוחלקין לא שייך ביה לאו שבכללות כיון שכל היוצא מן הפסוק אינו אלא ענין קללה ראש יוסף על ח"מ רסי' כ"ז:
שצג
לטעמיה דר"פ. מצינו בגמ' דמפיק אמורא דינא אחרינא מההוא טעמא ונראה דלטעמי' דאותו פלוני קאמר וליה לא ס"ל דאי ס"ל הול"ל ההוא דינא בסתמא ואנן ידעינן דלטעמיה דר"פ הוא. מכתב מאליהו דף ר"ב ע"ד לדעת הרמ"ה:
שצד
לימוד ערוך הוא בידינו. פירוש כך למדו מרבותם דבר זה אבל לא הלכה למשה מסיני דהא לקמן מסקינן הפך הלימוד ערוך ודוחק למעבד פלוגתא במילתא דהלכה למשה מסיני הר"ב ראשון לציון דף צ"א סע"א ואף שדבריו אינן צריכי חיזוק מטיבותיה דמר אמינא שיש ללמוד כן מהא דאיתא בפ' שבועת הדיינים מ' ב' תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא והתם ע"כ לפרש כדבריו דלאוקמי מתניתא כאדמון לא שייך לפרושי שהוא הל"מ כיון שאינה דבר הלכה פסוקה ובלא זה נמי הא אשכחנא תנא דמסייע ליה הוא רש"י ז"ל שכבר קדמו לפרש כן בפ"ב דמנחות ט"ו א' דעלה דאמר שם רבי יוחנן לימוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה דאין קרבן צבור חלוק פירש הוא ז"ל לימוד ערוך ששנאה מרבותיו אך לשונו אינו מדוקדק במ"ש ודוחק למעבד פלוגתא במילתא דהלכה למשה מסיני דמשמע דדוחק בלחוד הוא דהוי אבל קפידא ליכא וזה אינו דהא כתב הרמב"ם בהקדמתו לס' זרעים דבהלכה למשה מסיני לא שייך בו מחלוקת כלל יע"ש וחזר ושנאו בחבורו הגדול בפ"א מה' ממרים הל' ג' בזה הלשון דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו ע"כ ובשיטה זו נראה דאזלי התוס' ז"ל שהרי בפ' הערל ע"ז ב' ד"ה הלכה אני אומר כתבו וז"ל לאו הלכה למשה מסיני קאמר דא"כ אמאי פליג עליה רבי יהודה אלא הכי קאמר הלכ' אני אומר כך קבלתי מרבותי עכ"ד וכן מצאתי תו להרב תי"ט בפ"ג דתמורה דעל מ"ש שם רש"י ח"י ב' דהלכ' היא כל שבחטאת מתה באשם רועה כתב הוא ז"ל דא"א לומר שהו' הל"מ מדאיפליגו עליה ר"א ור"מ יע"ש הרי דגם הוא ז"ל מסכי' הולך לשיטת הרמב"ם והתוס' ז"ל דבהל"מ לא שייך בו מחלוקת כלל ומאחר שכן הוה ליה להרב הנ"ל לאסתיועי מינייהו משלשת רועים אלו ולא לכתוב דדוחק בלחוד הוא דאיכא לשוויי מחלוקת בהל"מ הן אמת שמצאתי להרב חוות יאיר בסי' קצ"ב שהאריך הרבה מאד נגד שיטה זו והרבה להקשות על הרמב"ם ז"ל מכמה הל"מ שמצינו שנפלה בהם מחלוקת אבל טוב אחרית דבר אשר העלה ואשר הביא בסיומא דמילתא אלה הדברים רבה ועל כרחנו שלא בטובתינו נאמר להציל להרמב"ם הצלה פורתא שמה שכתב שהל"מ אין בו מחלוקת ר"ל בכלל הדבר כדרך מחלוקת טמא טהור אסור מותר כשר פסול כדרך החולקים וכו' יע"ש בארוכה:
שצה
לדידיה קאמר ליה. דהיינו לפי סברתו השיב לו לא שייך למימר אלא כשסובר סברא אחת כנגדו דאז אנו אומרים דמשני ליה לפי סברתו אבל אי טעי בפי' דברי מי שכנגדו בזה לית לן למימר דמשני לפי סברתו והתורה אמרה הרימו מכשול ולא מצי מנח ליה טועה בסברתו הר"ב ראשון לציון שלהי ביצה דף צ"ד ע"א:
שצו
לימא דלא כי האי תנא לא שייך למפרך אלא היכא דתני סתמא במתניתין וכלומר לימא דסתם רבי הך מתניתין דלא כפלוני אבל היכא דקתני בהדיא דברי ר"פ ל"ש למפרך לימא דהאי תנא הוי דלא כתנא אחר זרע יצחק עירובין פ"ב מ"ג:
שצז
לריבותא דר"פ נקט הכי לא אשכחן דאמר הכי אלא בסתם משנה אבל אין זו סוגיא דליתנא שום תנא למילתיה לאשמועינן רבותא אליבא דבר פלוגתיה. זרע יצחק עירובין פ"ב מ"ג:
שצח
לאו מילתא היא דאמרי מצינו דוכתי טובא בגמ' דקאמר אמורא הכי לאודועי לן דהדר ביה ממאי דהוה סבר מעיקרא ואפ"ה אנן לא סמכינן על חזרתו לענין דינא אלא אזלינן בתר מאי דמסתבר טפי כן למדתי מדברי התוס' ספ"ק דקידושין ט"ל א' סד"ה לא קי"ל שכתבו וז"ל דאע"ג דאמר רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי הא כבר תירצה אביי וכ"כ מרן בכ"מ פ"א מה' כלאים הל' ג' לדעת הרמב"ם וכפי הנלע"ד כך היא דעת הרי"ף והרא"ש שם מדלא הזכירו חזרת רב יוסף כלל והכי אשכחנא להרז"ה ז"ל להדיא בפ' הערל שכתב וז"ל ואע"ג דהדר ביה מיניה רבה ואמר לאו מלתא היא דאמרי אנן לא נקטינן אלא כטעמיה קמא משום דמסייעא ליה מסקנא ע"כ ומצאתי עוד בחפישה להרשב"א ז"ל בשו"ת תולדות אדם שלו שבדף ס' ע"ג כתב וז"ל אע"פ שחזר רבא ותירץ תירוץ אחר וכו' לא נדחו בזה דברי רבא הראשונים שלא מצינו להם חולק אלא שדרך הגמ' שזה מתרץ כך וזה מתרץ כך וכולם נכוחים למבין ע"כ ועיין מ"ש מרן מוהריק"א בתשובותיו דף ק"ז דאם הריב"ש לא הדר ביה אלא מפני הר"ן מאחר שדברי הר"ן לא עמדו נמצאת חזרת הריב"ש אינה חזרה וע"ע כיוצא בזה בדרישה על ח"מ סי' ק"מ סי"ט מכל האמור מתבאר שפיר דלא אזלינן בתר חזרה אלא בתר מאי דמסתבר טפי כמדובר והגם שדברי כל אלו גאוני עולם לא בעו חיזוק מ"מ מטיבותייהו אמינא שהאיר ה' את עיני וראיתי שתלמוד ערוך הוא בידינו בפ' ב' דיבמות כ' ב' דאע"ג דהדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי וכו' איתותב מחזרתו ומילתא קמיית' היא עיקר ע"ש וכן אני לומד עוד מהא דאיתא פרק כלל גדול ע"ו א' דאמרינן שם באורתא אמר רבי יוחנן הכי לצפרא הדר ביה אמר רב יוסף שפיר עביד דהדר דהא לא חזי לגמל אמר ליה אביי אדרבא כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה אלא כי אתא רבין וכו' ע"ש הרי דאע"ג דהדר ביה רבי יוחנן מדעתיה לא סמכינן על חזרתו ומסקינן כאביי דאמר כדמעיקרא מסתברא וכדאמר רבין ותו תניא בפ' איזהו מקומן נ"ז א' וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לר"ע טעיתה וכו' עד הא אין עליך לידון בלשון אחרון אלא בלשון ראשון ופי' רש"י טעיתה במה שחזרת בך מהיקש שלמים ואתה מקישו לתודה אין לדון בלשון אחרון להקישה לחזה ושוק של תודה אלא בלשון ראשון לשל שלמים עד כאן אתה הראית לדעת שחכמי התלמוד לא הוו סמכי אחזרה כלל אלא היו חבירים מקשיבים לקול הדברים הנאמרים באמת וכדאשכחן בפ' גיד הנשה צ"ג ב' דקאמר חזרו לומר וכו' ולא קי"ל כחזרה ורמזו הריטב"א ז"ל בפ' החולץ לדעת התוס' כמ"ש הנמוקי יוסף בשמו שם דף תע"ו סע"ב יע"ש וכן כתב מוהר"ר יצחק קארו ז"ל הובאו דבריו בסוף שו"ת מוהריק"א ודי בזה להוכיח שדברי הגאונים הנ"ל יסודתם בהררי קדש:
שצט
לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו. דוקא כשהעשה הוא סמוך ללאו כאונס ומוציא שם רע הוא דאמרינן אף שקדמו אין לוקין אבל אם לא נכתב סמוך ללאו והוא קדום לוקין עליו כן כתב הרב מגילת ספר סוף לאוין פ"ד:
ת
לאו אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר רב נחמן וכו' רגיל רבא לומר על רב נחמן רביה כד הוה שמע דאמרי משמיה שמעתתי דלא מיחוורן כמו שתמצא בפרק מי שמת קנ"א ב' ובפרק אין מעמידין ל"ז ב' ובפרק אלו טריפות נ' סע"א עיין שם ומצאתי למרן ז"ל בכ"מ רפ"ה מה' טומאת מת שכתב בשם מוהר"י קורקוס דמאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דרב נחמן וכן כתב הרא"ם בפרשת חוקת על פסוק וכל אשר יגע בו הטמא וכו' ע"ש:
את
לא מבעיא צריך שבאותו נושא עצמו יהיה קצת חדוש דאל"כ הוי מלתא דפשיטא טובא וכן מצאתי כתוב כלל זה בתורתו של מוהר"י בי רב משם מוהריא"ל ז"ל והוא אמיתי כן ראיתי בס' לשון לימודים על הטורים בא"ח דף ס"ט ע"ד וע"ש:
בת
לפלוג וליתני בדידה. לא שייך בכל דוכתא למימר הכי אלא ברישא דהכי אמרי' בכל דוכתא אדתנא סיפא וכו' ליפלוג בהך גוונא גופא דנקט ברישא ואמאי פליג בסיפא בגוונא אחרינא אבל בסיפא לא שייך כלל בשום דוכתא למיפרך ליפלוג וליתני וכו' שיטה מקובצת על ב"ק דף קל"א ע"ב בשם שיטה:
גת
לא סבר לה מר להא דאמר ר"פ הלכה כפלוני. היכא דקאמר הכי משמע דלא הוה אצלם אותה הלכה להלכתא פסיקתא מדלא קא מקשה להדיא והאמר ר"פ הלכה וכו' כן כתב הרב פרי תואר על י"ד סי' ט"ו סס"ק ב' ולי המך לא נהירא דאדרבא איפכא מסתבר' דמדקא מתמה וקאמר בהך לישנ' ש"מ דהלכה היא וכמו שכתב הריטב"א בחי' גיטין דף ל"ח ע"ג ז"ל ולענין פסק הלכה נראה דלא קי"ל כרב יצחק אלא כסתם מתניתין מדחזינן לתלמוד דקמתמה ורבי יצחק לית ליה המוצא מציאה אלמא דקי"ל כמתניתין וכן פסק הרי"ף ור"ח ע"כ ועיין גופי הלכות סי' שכ"ח והליכות אלי תקמ"ה ותקמ"ו ועוד שמצאתי בעירובין ס"ג א' דקאמר לא סבר מר הא דאמר רבא וכו' ושם סמוך ונראה אקשי מינה תלמודא והא אמר רבא וכו' אלמא דעל הלכה פסוקה אמר לא סבר לה מר וע"ע ברכות ג' ב' לא סבר לה להא דתניא אין זורקין את האוכלין וזו הלכה פסוקה היא בודאי ויותר מזה מצינו בפ' במה בהמה נ"ה א' דקאמר רב יהודה לשמואל לא סבר ליה מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה הרי דעל מקרא מלא נקט האי לישנ' דלא סבר לה מר וכו':
דת
לימא תנן סתמא דלא כפלוני. אומר לפעמים ופעמים אומר לימא תנן סתמא כפלוני כתב ההליכות עולם בשער ב' פ"ב בשם רבו דגבי ר' אליעזר דשמותי הוא ואין הלכה כמותו בכ"מ ומ"ה דחיקא לה מילת' לגמ' לומר לימא תנן סתמא כוותיה כלומר דהלכה כמותו כדין סתם במשנה מלמימר תנן סתמא דלא כבר פלוגתי' שאומר בכל מקום. ע"כ ולי המך בעניי לא ידעתי מה יענה ומה יאמר בלימא תנן סתמא כר"מ דקאמר בבכורות כ"ח ב' דהא כולהו סתמי ר"מ נינהו וכן בעירובין מ"ה ב' ובמציעא פ"א ב' קאמר לימא דלא כרבי אליעזר ולפי דבריו מה זו תמיהא והכי נמי תקשי דבכתובות נ"ט ב' קאמר לימא מתניתין דלא כב"ש דמאי קא מתמה לימא מתניתין דלא כב"ש כיון דהלכה כב"ה ועוד דב"ש במקום ב"ה הלל אינה משנה וכמ"ש שם רבינו בצלאל בשיטה מקובצת שלו דף כ"ד ע"ד והרב כנה"ג בדינא דחיי שלו ח"א דף ק"ב רע"ד לכן לעק"ד נראה לומר דהש"ס לא קפיד בהכי דזימנין אמר לימא סתמא דלא כפלוני וזמנין אמר לימא תנן סתמא כפלוני:
תה
לימא כתנאי. מצינו דקאמר בתר דאסיק בתיובתא כ"כ מוהריק"א בכלליו דף צ"ו ע"א בשם תוספות דפרק הפרה מ"ז א' שכתבו אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי הוא כן דרך הגמ' כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין נ"ג דמסיק תיובתא במ"ד דהיזק שאינו ניכר ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא וכן כתבו עוד בפרק הנשרפין פ' ב' ויש כיוצא בזה בפ' כיצד מערימין כ"ה ב' גבי שיירו משוייר וכ"כ הרמב"ן בפ' אלו טריפות דכל כי האי גוונא הוי כעין תיובתא והלכת' או תיובתא ואיבעית אימא אלו דבריו ז"ל ואיכא למילף מדבריהם דהיכא דקאמר תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא כתנאי לאו כלום הוא ולי המך קשה שהרי כתבו התוספות גופייהו בפ' פרת חטאת קי"ד א' ד"ה וקסבר וז"ל וא"ת ולוקמא נמי הכא כמ"ד במעי אמן הן קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כרבי יוחנן דאמר בפרק כיצד מערימין אם שייר משוייר ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישן ואע"ג דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי עכ"ל אלמא כיון דמסיק כתנאי אמרינן שכך הלכה וזה הוי הפך מ"ש בפרק הפרה דלעיל וכעת לא ידעתי מה אומר ויש לי תימא על מוהריק"א ומוהרש"א שלא הרגישו בזה: